הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים ב"ל 6516-06-18

23 פברואר 2020

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר יעקב מלול
נציג ציבור (מעסיקים) גב' שרה זימן
התובע
שמעון בר

ע"י ב"כ: עו"ד בן יוסף
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד מארק

פסק דין

האם ארע לתובע אירוע תאונתי ביום 30.9.16 במהלך עבודתו כגרסתו?

רקע נדרש והמחלוקת
התובע הוא כבאי בתחנת כיבוי ירושלים מאז 1980
ביום שישי ה- 30.9.16 בשעות הצהריים יצא לארוע כיבוי שריפה בעין יעל.
לטענתו, תוך כדי ירידה במדרון מסולע כשעל כתפו הזרנוק הרגיש שסובב את רגל שמאל שלו (ללא נפילה) – להלן: הארוע.
המחלוקת הדורשת הכרעה בשלב זה של ההליך נוגעת לשאלת עצם התרחשות הארוע.

הכרעה
לא מצאנו מקום לקבל את טענות התובע, ונבהיר:
התובע מתאר כי מיד לאחר הארוע חש בכאב קל ברגל שמאל ואף צלע אלא שמטבע צרכי הארוע המשיך לבצע את תפקידו. עוד מסביר בתצהירו כי כיון שהכאב היה קל גם לא רשם אותו ביומן הארועים ואף סיים את עבודתו באותה משמרת (עד למחרת בבוקר).
הן מעדות התובע, והן מעדות מפקדו באותו ארוע, מר מאיר , עולה כי ישנה חובה לתעד כל פגיעה גם קלה ביומן הארועים. לטענת מר מאיר אף הורה לתובע ספציפית ביחס לארוע זה, לאחר שראה אותו צולע, לרשום את הארוע. כאמור , למרות זאת הארוע לא נרשם. הנה כי כן- ההזדמנות הראשונה לתעוד הארוע (כנדרש מהתובע) לא מומשה. בכך יש כדי לעורר ספק ביחס להתרחשותו. ואולם, גם אם נניח כי כפי שהעיד התובע, עבודתו בכללותה כוללת פגיעות שונות ואין הוא מוצא מקום לדווח על כל אחת מהן, ובאור זה יש לראות את אי הדיווח בהזדמנות ראשונה זו, אין בכך כדי להועיל לו. זאת כיון שמתברר שגם במשך זמן רב אחר כך לא מצא מקום לדווח עליו כפי שיפורט בהמשך.
בטרם נפרט כאמור נוסיף ונבהיר- גם אם אכן צלע התובע באותו מועד כפי שהעיד מר מאיר שראה, אין בכך כדי להצביע דווקא על קיומו של ארוע תאונתי. יתכן גם שללא כל ארוע חיצוני כגון זה שמתאר, חש כאבים ברגל ובשל כך צלע. ולו יטען הטוען, והלא מר מאיר מציין שהתובע גם סיפר לו שסובב את רגלו- נשיב, כי בכך לא נתנו אמון , זאת דווקא נוכח גרסת התובע ביחס לדיווח לרופאיו בהמשך, כפי שיפורט.
על פי התיעוד הרפואי ואף לגרסת התובע הוא פנה לראשונה לטיפול רפואי ביום ראשון שלאחר הארוע, לדבריו , בשל התעצמות הכאבים. אין חולק כי בתיעוד הרפואי לאורך זמן רב אין אזכור לארוע.
בביקור אצל ד"ר לישנסקי ב 2.10.16 מצוין "כאב עמוק בשוק וגם בירך משמאל כשבועיים . ללא סיפור של חבלה" (ר' עמ' ראשון לנ/3). התובע מאשר כי לא סיפר לרופא כלל על ענין השרפה והארוע כיון שלא חשב שהכאב קשור בכך . מתקשים אנו לקבל הסבר זה שכן כאמור, התובע לדבריו החל מיד לאחר הארוע לחוש בכאב (שלא חש כמותו קודם- רישת עמ' 3) וגם לצלוע (ואף סיפר על כך למפקדו) . יותר מכך , התובע טוען שהכאבים כלל לא נפסקו מאז הארוע (ע' 3). אין זה סביר שדווקא בתאור לרופא ימנע מלתאר את הרקע הרלבנטי ביותר לכאב אך כן יספר למפקד . גם אם נניח כי הרישום "ללא סיפור של חבלה" מוסבר בכך שנמנע מלספר לרופא על הארוע , הרי שמעבר לכך לא מוסבר דבר: הרישום מציין כאב "כשבועים" ואילו כנטען, הארוע ארע יומיים קודם לכן. בהודעתו בפני חוקר הנתבע (נ/1) לא היה בפי התובע הסבר לרישום זה. (כך גם בעמ' 3 לפרו'). כידוע נקבע בפסיקה כי יש ליתן משקל רב לאנמנזה הרפואית מזמן אמת על יסוד ההנחה שמטופל ידייק בתאור מצבו לרופאיו על מנת לקבל טיפול הולם. האנמנזה דכאן אינה שותקת אלא עומדת בסתירה לגרסת התובע כיום.
גם לו היינו מבקשים ליחס את הרישום באנמנזה הראשונה לטעות הרופא, הרי בא רישום רפואי נוסף מה 11.10.16 (ד"ר מרטין) הכלול אף הוא בנ/3, שם נרשם כי עסקינן בכאבים מזה 3 שבועות, היינו ראשית הכאב מיוחסת שוב למועד הקודם בלמעלה משבוע מהארוע הנטען. לא זו אף זו- שוב התובע אינו מספר לרופא על הארוע. התמיהות דלעיל יפות גם לכאן ואף מתחזקות שכן כאמור ,התובע טוען שכל אותה העת המשיכו הכאבים שהחלו לראשונה בהתרחש הארוע.
התובע פונה למרפאה אורתופדית בהדסה ב16.11.16 (צורף לתצהירו) ושוב אינו מתאר כל חבלה.
בביקור בשערי צדק לשם טיפול באותם כאבים שהלכו והחמירו, (12.2.17- בנ/3) מצוין דבר אחר- שם מתואר שהכאבים החלו 3 חודשים קודם לכן (היינו הרבה לאחר הארוע) ושוב מצוין מפורשות "לא היתה חבלה" (כך גם נרשם בתוצאות מיפוי עצמות במכון מ.א.ר מינואר 2017 שצורף לתצהירו)
התובע עובר ניתוח לתיקון הקרע במניסקוס לאחר 3 חודשים נוספים (5/17) ואז הוא מתאר לרופאיו לראשונה את הארוע, אך מצוין שם שהכאבים החלו לאחר סיבוב הרגל שארע רק כחצי שנה קודם לכן!!! – היינו כביכול בחודש 12/16 ולא בתאריך הנטען לארוע (סיכום אשפוז צורף לתצהירו).
רק לאחר הניתוח מוצאת לראשונה תעודה לנפגע בעבודה הקושרת בין מצבו לבין הארוע. ואכן התובע מסביר "אני לא סיפרתי שזה מהעבודה, אני גם לא ידעתי שיש לי קרע במיניסקוס רק אחרי שהלכתי לרופאים אמרו לי שיש לי קרע"- (ע' 2 ש' 28) ובהמשך (ע' 5 ' 18):"אני בחיים שלי לא תבעתי את ביטוח לאומי אפילו שהיו לי הרבה מקרים שיכולתי לזכות זה לא היה מעניין אותי, יש לי ביד גם קרע ויכולתי לקבל הרבה כסף, זה לא מעניין אותי, אני לא דיווחתי כי לא ייחסתי לזה חשיבות לא חשבתי שקרה משהו רק שידעתי שאני זקוק לניתוח הלכתי לעוה"ד שלי לצורך זה".
היינו בפשטות, רק כאשר התובע הבין שהוא סובל מקרע במניסקוס שמחייב לעבור ניתוח על כל המשתמע מכך, החליט לרקום קשר בין כך לבין "ארוע". לו היה ארוע אמתי שגרם לכאבים הרי שהוא היה מדווח לא 8 חודשים לאחר התרחשותו , כשמתגלה הקרע, אלא מיידית -כאשר לתובע ברור שמאז הארוע הוא כאוב וצולע. לא האבחון הרפואי בדיעבד הוא זה שבדרך הטבע מנחה מטופל לתאר מה שארע לו, אלא הסימפטומים שהוא עצמו חש בהם.
די בחוסר אמינות התובע ובהיות גרסתו סותרת את כלל האנמנזות על פני חודשים ארוכים, (כשגם אזכור ה"ארוע" בסופו של דבר מיוחס לתאריך שונה לחלוטין מזה שטוען לו כעת) כדי לדחות גרסתו.
עם זאת התובע הוסיף לפגום במהימנותו כאשר טען, כמובא מעלה , שמעולם לא תבע את הנתבע . אלא שהוברר שהדבר לא נכון פעמיים: פעם אחת- נוכח טענתו כי הוכרה לו נכות רפואית עקב ארוע במהלך שריפה בארמון הנציב (ע' 5 ש' 24-25); פעם שניה- כאשר הגיש תביעה בשל ארוע אחר ב2014- (שלגביו המציא הנתבע בהמשך להחלטה מסיפת הדיון, את המסמכים הרלבנטיים.) אותה תביעה נדחתה .

סוף דבר, לטעמנו התובע בדה מלבו את הארוע מרגע שנוכח בצורך בניתוח. גרסתו לא הוכחה ואף הופרכה נוכח ריבוי הגרסאות האחרות בתיעוד הרפואי והמנעות מדווח ביומן הארועים של המעסיק.
דין תביעתו להדחות איפוא.
היה מקום בנסיבות הענין כשלטעמנו ביקש התובע לקבל שלא כדין כספים מהנתבע, לעשות חיוב בהוצאות ממשיות. אלא שהנתבע לא ביקש זאת ועל כן לא יפסקו.

ניתן היום, כ"ח שבט תש"פ, (23 פברואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

יעקב מלול, נציג ציבור עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

שרה זימן,נציג ציבור מעסיקים