הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים ב"ל 58853-02-17

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור – דן יחיד

התובע
אמינה נופל

ע"י ב"כ: עו"ד הלל ארנטל
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד ענבל לש

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובעת להשלמת הכנסה לקצבת הזקנה, בגין תביעה שהגישה ביום 12/01/16 ונדחתה.
המחלוקת היחידה בהליך הינה על זכות התובעת בדירת חדר בבית סחור מחוץ לתחום.
הנתבע טען כי לתובעת חלק בדירה בבניין בבית סחור, ואילו התובעת טענה כי מעולם לא קיבלה בעלות על דירה זו, הגם שביקרה בה מעת לעת, וכי לא קיבלה כל תמורה בגינה כחלק מירושה של חמיה המנוח או חמותה המנוחה.

העובדות
התובעת מתגוררת בבית צפאפא לכל הפחות משנת 2000.
בית הורי בעלה המנוח, סאמי נופל, הוענק על ידי אביו לאשתו ובתו באמצעות ייפוי כוח כבר בתאריך 23/07/89. עוד הורה כי לאחר מות אשתו מרים יעבור הנכס לחזקת בתו סומייה. מדובר בבניין בן שתי קומות המכיל 4 יחידות דיור (מוצג בתיק המוצגים – חקירת מודיעין אזרחי חקירות).
עוד קודם לכן, ב-23/07/85, מסר להן את השליטה בשני המוסכים באותו הבניין.
בתאריך 02/11/92 העביר מחמוד עיסא סלאח נופל, חמיה של התובעת, לאשתו לחלוטין "ביתי בן שתי קומות, קומת קרקע בקומה עליונה בבית סחור. הרשיתי לה לשלוט בבית הזה כשליטת בעלים ברכושו ללא כל התנגדות או עוררין ואני מוכן להעביר את הבית על שמה בכל משרד או מחלקה הנוגעים בדבר".
המוסד לא חלק על כך שהנכס היה של חמיה של התובעת שנפטר לפני 2008, שהוא הועבר לחמותה שנפטרה ב-2008 ושאין צו ירושה לחמותה.

המחלוקת
האם לתובעת זכויות בנכס בבית סחור, אותן יש לקחת בחשבון לצורך חוק הבטחת הכנסה והשלמת הכנסה הנתבעת.
בהיעדר הערכה כספית שמאית לנכס, האם ניתן לשלול את הגמלה, או לזקוף הכנסה רעיונית מהנכס.

הכרעת הדין
התובעת מסרה בתצהירה כי הנכס עבר על ידי חמיה לאשתו ובתו וכי לאחר מות אשתו הועבר לחזקת בתו סומייה, המסמך קיבל אישור של ביהמ"ש בבית לחם ואף נרשם על שמה בעיריית בית סחור. עוד ציינה "ביקשתי פעמים רבות מגיסתי סומייה את העתק האישורים אך היא חמקה ממני". לבסוף צירפה התובעת את כל המסמכים שברשותה.
בתצהירה מיום 27/11/17, שהוגש בתיק זה, היא מאשרת כי מעת לעת "לעיתים רחוקות" הגיעה לביקור אצל הורי בעלה ונשארה ללון ביחידת דיור של חדר וחצי המשמשת להלנת אורחים מהמשפחה ושאינם מהמשפחה, וכן אחסון ואחסנה של מזון וציוד של המשפחה המתגוררת במקום. על פי תצהירה אף לא היו מיטות אלא מזרנים בלבד לשינה.
בתצהירה מתאריך 06/09/16, שצורף למכתב בא כוחה לנתבע, היא כותבת במפורש שהתצהיר מהווה חלק מתביעתה להשלמת הכנסה "אני מתגוררת בבית צפאפא..." ובהמשך " אין בבעלותי דירה בבית סחור ובכלל אין בבעלותי דירה כלל." (דגש ש.ש.) (סעיף 4 לאותו תצהיר אליו צורפו מסמכים של השכירות וכד'). התאמת התצהיר המוקדם לתצהיר המאוחר אף היא תומכת באמינות גרסתה.
בנוסף, עדותה בחקירה נגדית תמכה בתצהירה והייתה עקבית ואמינה. כך לעניין היות הנכס לחמיה ולאחר מכן לחמותה ולגיסתה סומייה (עמ' 4 ש' 16-17, 23, 25 – עמ' 5 ש' 3-4, 11). התובעת עמדה על גרסה זו שהנכס הועבר לבת. עוד עמדה על כך שלטענתם בהיותה בעלת אזרחות ישראלית, ממילא סברו, וכך גם אמרו לה, שאינה זכאית לקבל דבר בירושה בשטחים. סומייה, עמאר ועיסא (אחי בעלה המנוח), כולם תושבי שטחים (עמ' 5 ש' 16).
עוד יש לומר כי על פי החוקר שחקר ב-2003 את המנוחה, ציינה חמותה המנוחה שיש דירה אחת של התובעת אך באותה נשימה אמרה שהתובעת לא גרה בבית סחור אלא בבית צפאפא. דהיינו, גם חמותה אישרה שהתובעת לא נמצאת שם באותה דירה הנזקפת לכאורה לבעלותה.
בפרוטוקול הדיון מיום 27/02/19 ניתנה לנתבע אפשרות להגיע להבנה ו/או ליצור הערכת שמאי על ידי הנתבע. בתאריך 02/06/19 הודיע הנתבע כי למרות מאמצים רבים לא ניתן היה לקבל חוות דעת של שמאי באופן כללי, וכי נאמר לנתבע כי באותה שכונה יכולים שני נכסים הדומים במ"ר להיות שונים במאות אחוזים בהערכה השמאית. לפיכך בהליך זה אין כל הערכת שמאי או אחרת לשווי דירת החדר בת 50 מ"ר בבית סחור.
בתאריך 14/08/19 הגיבה התובעת להודעת הנתבע וטענה כי בהיעדר יכולת של התובעת לנהוג מנהג בעלים בנכס, לא ניתן לזקוף את קיומו לחובתה בכלל ובהיעדר הערכת שמאי בפרט.
הצדדים סיכמו בתאריך 27/02/19 וכן ניתנה להם רשות להגיש דף אסמכתאות.
נטל ההוכחה על התובעת להוכיח כי אין לה בעלות או טובת הנאה בנכס. מהמסמכים שהוצגו עולה כי חמיה לא חפץ להוריש לה את הנכס והיא לא הופיעה בהעברת הבעלות לאשתו ובתו, ולא רק במוסכים, שכן לאשתו העביר את כל הנכס. בכך הרימה את הנטל כי כבר עד 2008 לא הייתה לה בעלות בנכס. ממועד זה ואילך, דהיינו, מפטירת חמותה ואילך, לא קמה חזקה לבעלותה בנכס, שכן בתקופה שמלפני 2008 כבר נשללה בעלותה או בעלות בעלה המנוח בחלקו בירושה.
בנסיבות אלה, בהן תקופה לא קצרה, 1989, או לכל הפחות מ-02/11/1992 ועד 2008 לא הייתה לתובעת כל בעלות בנכס. זאת על פי מסמך שקיבל תוקף משפטי מחייב . על כן, ביקוריה ללינה בדירה, לא היו מתוקף בעלות.
תימוכין לכך ניתן למצוא בחקירה של חברת מודיעין אזרחי חקירות, שם נאמר במפורש כי חמותה ציינה שהעגבניות והדברים בדירה הם שלה ולא של התובעת (סעיף 4.4 לחקירה). בכך גם בחקירה יש תמיכה לטענת התובעת כי הדירה הנ"ל שימשה גם לאחסון מצרכים ודברים של חמותה, ומשמשת את סומייה ואת אחותה שהתאלמנה, לרבות דירה זו של חדר וחצי (ראה גם עמ' 5 ש' 27-32, עמ' 6 ש' 2).
לא למותר לציין כי בחקירה מצוין שיש תמונות, אולם כאלה לא הוגשו בפנינו. עניין זה של היעדר התמונות שהיו בחקירה ושהנתבע לא יכול היה להציגן לשמאי כלשהו ייזקף לחובת הנתבע, הטוען לנכס בעל ערך כספי.
התובעת נשאלת "ש. לחמותך שנפטרה ב-2008 יש צו ירושה, צוואה וכו'. ת. לא ידעתי היא נפטרה בבית חולים. ש. לפני שהיא נפטרה היא לא אמרה מה יהיה עם הדברים שלה. ת. היא לא אמרה, היא רצתה לשמור הכל לבת שלה. היא לא אמרה לנו כלום. ש. אז מה אמר לך שלא מגיע לך כלום. ת. אין לי משהו רשום. כלום. לא מגיע, מה לעשות. " (עמ' 6 ש' 10-16) (דגש ש.ש.) . כוונת החמות להעביר לבתה בלבד באה לידי ביטוי כבר בייפוי הכוח של חמיה המנוח, לכל הפחות במובהק במוסכים, ובא לידי ביטוי גם בפועל. לפיכך, היעדר הבעלות עד 2008 המשיך לחול גם אחרי 2008 עם מות החמות.
יתר על כן, בחקירה מטעם הנתבע צוין במפורש כי נטען שהדירה "משמשת" את התובעת ובעלה "שנטען כי מגיעים לשם רק בסופי שבוע". דהיינו, גם החוקר תומך בגרסת התובעת. מדובר ביחידה המכילה חדר שינה אחד, מטבח סלון ושירותים. ברי כי התובעת התגוררה בבית צפאפא שבתחום ירושלים, בדירת שלושה חדרים מרווחת, כך גם על פי חקירה זו. כל השכנים העידו כי התובעת מתגוררת שם כבר משנת 2000 (סעיף 5 לחקירה). עוד מציין החוקר כי התובעת אמרה שהבית בבית סחור שימש אותם לביקורים בלבד. גרסתה זו עקבית לאורך שנים.
עוד ציינה, כמופיע בחקירה, כי עזבה את משפחת בעלה בחודש 09/00 עקב סכסוך משפחתי, וב-2001 הצטרף אליה גם בעלה. יש לזקוף את אמירותיה לחוקר, כמסיחה לפי תומה. גם עובדת הסכסוך המשפחתי בשנת 2000 תומכת בגרסתה לפיה לא קמה לה זכות.
החוקר מאשר כי מדובר בדירה עם שני חדרי שינה, מטבח ש רותים וסלון (שלושה חדרים). כן ציין "בביקור בבית התובעת הבחנו כי ביתה מרוהט, מאוכלס וניכרים בו סימני מגורים" (סעיף 7.4 לחקירה). עוד צוין כי בחדר שינה אחד מתגוררים התובעת ובעלה ובחדר השינה השני מתגוררים הבת לילה והבן מוחמד.
החקירה כולה תומכת בגרסת התובעת כי הבית בבית סחור לא שימש במגורים, לא היה בבעלות, וכי השכירות בבית צפאפא היא המקום היחיד שבו היו מגוריה. כך גם אישר המשכיר (סעיף 9 לחקירה).
בבית צפאפא נעשו יותר מביקור אחד, כולל בשעות שינה וחקירות עקיפות, מסקנתו של החוקר הייתה חד משמעית כי הבית בבית צפאפא משמש למגורים והבית בבית סחור היה לביקורים בלבד. עוד ציין החוקר כי תעודות בית הספר היו מבית צפאפא.
אמנם תושבותה של התובעת בבית צפאפא אינה השאלה בהליך זה, אולם המסקנה החד משמעית של החוקר תומכת בטענת התובעת כי אין לה זיקה אמיתית כלשהי לנכס בבית סחור. כמו כן, תומכת החקירה בהקשר של בית צפאפא באמינות התובעת.
כאמור לעיל כבר בתקופה שמ-92' עד 2008 נשללה כל בעלות של התובעת בדירה נשוא המחלוקת ודי בכך. לא למותר לציין כי חוק הבטחת הכנסה ותקנותיו עצמן מונים רק 5 שנים להמשך הזכות לאחר ביצוע העסקה, וכאן עברו הרבה יותר. ניתן לבסס בכך את סתירת החזקה בדבר בעלות וכתוצאה של הכנסה רעיונית מאותו נכס. הלכה למעשה, לא חל על התובעת סעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה, שכן משעה שהנכס לא שלה אין לזקוף לה הכנסה ממנו. לטעמו של בית הדין מתקיים בתובעת הנדרש על פי סעיף 12 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), מי שמבקש לערער "חזקה" זו שבחוק המקרקעין, צריך שהתשתית העובדתית התומכת בקביעה השונה מחזקה זו, תהא מוצקה דיה ולא ייפול בה פקפוק (עב"ל 40269/97 ג'בארין נ' המוסד לביטוח לאומי).
בעניינה של התובעת אף מתקיימת התכלית של חוק הבטחת הכנסה או השלמת הכנסה וקצבת זקנה, לאפשר אמצעי מחייה מינימאליים למי שנותרה ללא פרנסה וללא אמצעי קיום מינימאליים. בנוסף לכך שלא הייתה לתובעת בעלות בנכס, וזו לא הוקמה אחרי 2008, ובעניין זה נטל ההוכחה על הנתבע להוכיח שינוי מצב מ-2008 ואילך, הרי שמשפחתו של בעלה המנוח, עמם הייתה מסוכסכת כבר משנת 2000, הדירה אותה גם מהמסמכים וגם מכל זכות בטענה כי היא תושבת ישראל בעוד כולם תושבי שטחים. גרסתה זו לא נסתרה.
המוסד טען כי יש להניח הנחת יסוד שחלקה בנכס שולל את השלמת ההכנסה שאותה היא תובעת ובשל כך יש לדחות את תביעתה. אין לקבל טענה זו, שכן בנוסף ובמצטבר לכל האמור לעיל, בהיעדר הערכת שמאי נותרות תהיות באשר להתקיימות סעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה, וסעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה בדבר סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, שכן על פי המסמכים מ-89' ומ-92', לדברי התובעת מדובר בנכס תפוס ולא בנכס פנוי, משכך הכנסתו כדירת חדר פחותה עוד הרבה. התובעת הצליחה לייצר פקפוק רב לא רק בחזקת הבעלות שלה אלא גם בעצם היות אותה דירה "פנויה" בכך שציינה שהשימוש בה נעשה על ידי סומייה לאחסון וחקירת החוקר תמכה באמירה זו, לפחות ביחס לחמותה המנוחה.
בהקשר זה נפסק לא אחת כי יש לבחון לא רק אם התובע נהג בנכס מנהג בעלים, אלא גם אם קיימת למבוטח האפשרות לממש זכויות בנכס אף אם אין מופקת ממנו הכנסה (עב"ל 381/99 נהאלה חזאן נ' המוסד לביטוח לאומי, דב"ע מ"ג/ 4-162, עב"ל 1393/02 חליל חאמזה נ' המוסד לביטוח לאומי וב"ל 10507-10 אל זחאיקה ח'ולה נ' המוסד לביטוח לאומי (כולם פורסמו בנבו)). על פיהם, כאשר מדובר בשלד שאינו ראוי למגורים או בנכס תפוס שלא ניתן למימוש או שאין כל הוכחה שהתובע נשא בעלות כלשהי של הנכס או בהקשר אליו, אין לזקוף למבוטח הכנסה מנכס זה (ראה גם עב"ל 1078/00 פואז מוחמד נ' המוסד לביטוח לאומי לעניין היכולת להפיק הכנסה מנכס).
לפיכך גם לו הייתה הדירה בבית סחור של התובעת, מה שאין כן, לא ניתן היה לזקוף לה כל הכנסה מנכס על פי הפסיקה, גם מטעם זה ובמצטבר לא היה מקום לשלול את גמלתה.
עיינו גם בפסיקה אותה הגיש הנתבע. ברוב פסקי הדין, לרבות העדכני שבהם, לא היו מסמכי העברת בעלות חד משמעיים דיים, מגורי הבנים היו בסמוך מאוד למגורי הבעלים והיו הערכות שמאי כאלה או אחרות. לעומת זאת בפנינו יש מסמכי העברה תקפים וחד משמעיים, התובעת גרה בבית צפאפא ולא בסמיכות למבנה נשוא המחלוקת. הלכה למעשה, פרט לביקורים מזדמנים, לא הוכחה זיקה של התובעת לדירה. זיקה כלשהי אף נסתרה במסמכים.

סוף דבר
התביעה מתקבלת. התובעת זכאית להשלמת הכנסה בנוסף לקצבת הזקנה. הוכח להנחת דעתנו כי לתובעת אין כל בעלות בדירה בבית סחור ועל כן לא ניתן לזקוף לה הכנסה.
למעלה מהצורך נוסיף כי הנתבע לא הוכיח כל ערך של הנכס, ואף לא הכנסה אפשרית פוטנציאלית ממנו, ולו בראשית ראייה. לפיכך במצטבר גם מטעם זה התביעה מתקבלת.
הנתבע ישלם שכר טרחת ב"כ התובעת בסך 4,500 ₪ תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ז ניסן תש"פ, (21 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .