הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים ב"ל 46461-11-18

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור – דן יחיד

התובע
חאלד דאוד

ע"י ב"כ: עו"ד נור סיאגה
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד ענבל לש

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע להכיר באירוע שהתרחש במפעל בו הוא מועסק, תוך כדי עבודתו, עת הותקף על ידי עובדים אחרים וכתוצאה נפגע בכל חלקי גופו.
הנתבע טען כי לא הוכח שאירוע התקיפה היה בשל עבודתו, שכן התובע הותקף עת יצא מעבודתו לאחר חתימת כרטיס ועמד ללכת לתפילה, משכך אף לא היה בדרכו מהעבודה לביתו. עוד טען הנתבע כי הונחה בפניו תשתית לפיה התקיפה הייתה ככל הנראה על רקע סכסוך אישי , שאינו מ"סיכוני הדרך" וללא קשר לעבודתו.

העובדות

התובע יליד 1970, תושב קלנדיה, עבד בשירותי מעבידו גרין מיחזור וטיפול בפסולת בע"מ (להלן: המעסיק).
בתאריך 28.7.17 הותקף התובע לאחר חתימת כרטיס יציאה , , בתום יום העבודה וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלות.
ממקום הפגיעה הובהל התובע לבית החולים הדסה כשהוא סובל מפגיעות שונות. (הוגשו מכתב שחרור ומסמכים רפואיים).
בתאריך 26/10/17 הגיש התובע לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה.
תביעתו של התובע נדחתה על ידי הנתבע במכתב מיום 10/1/18 בנימוק "מעיון בפרטי תביעתך ובחקירות שנערכו עולה, כי התקיפה לא ארעה עקב עבודתך, אלא ככל הנראה על רקע אישי, שאינו קשור לעבודתך... על פי הבירורים שנערכו התאונה ארעה בדרך מהעבודה לתפילת יום ששי ולא בדרך למעונך כנדרש בחוק והתקיפה כפי שתוארה לעיל אף איננה בבחינת סיכוני הדרך".

מחלוקת
האם התקיפה אירעה בעוד התובע בתחום המפעל?
האם התקיפה אירעה עקב העבודה? האם ארעה על רקע אישי.
האם מדובר בתקיפה שאירעה לתובע בדרכו הביתה או לתפילה במסגד , ואם כן האם מדובר בתקיפה שאירעה עקב סיכוני הדרך.

הכרעת הדין
ההיבט הנורמטיבי
בהתאם לסעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי, יראו תאונה כתאונה בעבודה אף אם "ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו ועקב נסיעתו או הליכתו זו".(דגש ש.ש.)
פסק דין עב"ל 50811-12-15 גידי אביטבול נגד המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו) (להלן: פסק דין אביטבול) , קובע בהתייחס לשאלה האם אירוע פלילי מהווה "פגיעה בעבודה" או "סיכוני הדרך" - כי תאונת עבודה תחשב רק זאת הקשורה בקשר סיבתי עם סיכוני הדרך ולא על רקע אישי.
על פי הילכת סילוואי (עב"ל 48063-09-13 ג'לאל סילוואי נגד המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו)) (להלן: פסק דין סילוואי). פגיעה במבוטח עקב אירוע פלילי שמקורו בטעות בזיהוי נכללת בגדר סיכוני הדרך ואינה פגיעה על רקע אישי.
ביחס לנטל ההוכחה, הקשר הסיבתי בין סיכוני הדרך לפגיעה בעבודה, עת מדובר בפגיעה בדרך מהעבודה, הנטל מוטל על כתפי המבוטח ועליו לשכנע על סמך מאזן הסתברויות כי סביר יותר שהאירוע בו נפגע הוא אירוע שלא על רקע אישי, והוא נפגע בשל העובדה שהיה במקום האירוע באופן אקראי או בשל טעות בזיהוי.
השאלה אם להכיר באירוע כפגיעה בעבודה תבוסס על התשתית העובדתית בנוגע לדרך מהעבודה. במקרה זה לא חלה החזקה בעת קרות אירוע בעבודה שמדובר בפגיעה בעבודה, אלא על התובע להוכיח שסביר יותר שהאירוע בו נפגע אינו על רקע אישי, אלא על רקע היותו בדרך מעבודתו.
גם אם לא ניתן להצביע על מבצעי האירוע הפלילי שהתרחש בדרכו של התובע, בשעה שהפגיעה יועדה לעובד "בתור מי שהינו", ולא מפני שעבר באותו מקום באקראי, עדיין נטל ההוכחה על כתפיו.
באשר ל"מבחן האלמלא" נקבע כי יש לבדוק האם התאונה הייתה מתרחשת אלמלא העבודה, או שמא הייתה העבודה אחד הגורמים להתרחשות התאונה. במבחן זה, על פי הפסיקה, יש לעשות שימוש מצומצם רק במקום בו "כורח נסיבות העבודה מעמיד את העובד במועד מסויים, במקום מסויים, בפני סיכון שלולא העבודה, לא היה עומד לפניו" (דב"ע מד/0-163 סאלח נגד המוסד לביטוח לאומי, דב" ע מט/0-87 המוסד לביטוח לאומי נגד אבטליון).
נפסק כי יש לתת משקל למסמכים הרפואיים הראשוניים, לרבות מה שנמסר למד"א וכן לחקירות הראשונות טרם ייצוג משפטי.
אף אם נראה את התאונה ככזו שארעה בתוך המפעל, אזי יש למלא שני תנאים מצטברים "תוך כדי" ו – "עקב" העבודה. תנאים מצטברים אלה צריכים להיות קשורים לנזק שנגרם "דב"ע לב/0-69 המוסד לביטוח לאומי נגד רבקה סימני). דרישת "תוך כדי" כי מבחן זמן לפיו התאונה ארעה בין תחילת העבודה לבין גמר העבודה באותו יום. לא ביציאה המפעל. (דב"ע לא/0-22 מיקי שטרן נגד המוסד לביטוח לאומי).
מבחן "העקב" הוא מבחן הסיבה המבקש כי הפגיעה תהיה מאירועים שסביר שיתרחשו בזמן העבודה והקשורים ישירות לה.

מהכלל אל הפרט
התובע טען כי מדובר בפגיעות קשות שאירעו לו עקב תקיפה של עבריינים ו"מכות רצח" שקיבל. בתאריך 28/ 07/2017 עבד בשירותי המעסיק והותקף על ידי עובדים אחרים. התובע עמד על כך כי הותקף בתוך חצרי המפעל. לטענתו, כפי שעולה מטופס דמי הפגיעה וממסמך הקבלה לבית חולים הדסה, מדברי העד פאדי עבד אלרחמן, והתמונות שצורפו לתצהיר (עמ' 12 לפרוטוקול), כי מקום התקיפה הינו בתוך המפעל. אף מעסיקו מר בוגין ציין בתצהירו (סעיף 4) כי הייתה בתוך המפעל.
בתביעה למוסד (נספח לתצהירו) נרשם בתיאור הפגיעה "במהלך יום העבודה, בשל סכסוך עבודה, הותקפתי קשות באתר העבודה ונפגעתי קשות". מסמך זה הוגש באוקטובר 2017 ואושר על ידי המעסיק. יש בכך לסייע לגרסת התובע כי העילה היא סכסוך בעבודה .
בביקור מיום 26/12/17 בקופת חולים נרשם הותקף בעבודה על ידי בריונים, קיבל מכות בחלקי גוף שונים. כך גם הופיע במסמכים רפואיים נוספים כי מדובר בפגיעה בעבודה (מיון פה ולסת מיום 29/07/2017). בגיליון השחרור ממיון הדסה ב-28/07/2017 נרשם "שעתיים טרם פנייתו היה מעורב בקטטה במסגרת מקום העבודה". הלכה היא כי תובע אומר אמת לרופא על מנת לקבל את הטיפול המיטבי ממנו. מדובר באמירה באנמנזה ראשונה ויש לתת לה משקל.
משלגרסתו מדובר באירוע בתוך המפעל, אזי חלה החזקה של בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: החוק), לפיה תאונה שארעה תוך כדי ועקב עבודה אצל מעסיק יראו בה כתאונה אלא אם יוכח אחרת, על פי סעיף 83 לחוק.
לטענת התובע, הותקף בשל העובדה שהיה מעורב בפיטוריו של העובד רמדאן חושיה,(להלן: רמאדן) אשר התובע היה ממונה עליו. כך עולה לגרסתו ממכתב השימוע (צורף לתצהירו) ומהעדויות, ומשכך אף שהתקיפה היא אישית ספציפית , היא על רקע עבודתו במפעל, שכן על פי מבחן "האלמלא", לולא פיטורי חושיה, לא היה מותקף התובע.
בחקירתו מול חוקר המוסד מציין התובע בהזדמנות הראשונה "ש. האם מישהו איים עלייך לפני התאונה. ת. כן. היה איום מאחיו ששמו "עלאא חושיה" שעובד במחלקת האחזקה במפעל, כי הם חושבים שאני הסיבה לפיטורים של רמדאן מהעבודה שלו, הוא לא היה מחויב לעבודה ואני מתוקף תפקידי הייתי צריך להודיע לאחראים על כל מה שקורה בעבודה. על האיום הנ"ל אני הגשתי תלונה במשטרה, אני הודעתי למשטרה אחרי התאונה כי לא חשבתי שהם יממשו את האיום" (דגש ש.ש.). דהיינו, התובע אוים עוד טרם התקיפה. זאת אמר בחקירה בסמוך לאירוע. משכך, לטענתו הרים את נטל ההוכחה גם לו היה מוטל על כתפיו, אף שלטענתו החזקה קיימת. עוד ציין "לצערי הרב אצלנו במגזר הערבי כשיש סכסוך וריב המשטרה לא מתערבת" (עמ' 8 ש' 13).
השימוע לחושיה נעשה בחודש יוני, מכתב פיטוריו יצא ב 19/7/17 והתקיפה הייתה ב27/7/17. סמיכות הזמנים מצביעה על קשר סיבתי בין פיטורי רמאדן לתקיפה. יתר על כן, לאחר התקיפה ולאחר שהתובע שב לעבודתו, התקשרו שוב למפעל ואיימו כי במידה וימשיך בעבודתו ולא יפוטר ייגרם נזק למפעל.
באשר לטענה כי הלך למסגד להתפלל ולא הביתה, טען התובע כי ביום ששי, המוסלמים הולכים ישר למסגד. אין כל משמעות לעניין הזה, ממילא לגרסתו, שכן התקיפה ארעה בתוך המפעל. בשינוי מגרסתו לחוקר בפנינו העיד כי התכוון ללכת לבית ואחר כך למסגד.
עדי הנתבעת הם שני אחים אשר לטענת התובע עלו סתירות בעדויותיהם באופן המאיין את משקלם.
התובע טען כי לא היה לו סכסוך עם איש פרט לעניין מול רמדאדן חושיה. (עמ' 7 שורות 4-15), זאת מאחר וגרם לפיטוריו לאחר שמצא אותו ישן ולא עובד וצילם אותו ומסר לממונים.
עוד טען כי הרכב שצולם מחוץ למפעל היה רכב ישראלי ולכן לא היה בו מי שלכאורה מסוכסך איתו.
המקום בו היכו את התובע הוא ללא מצלמות ומכך הסיק שמי שהיכה הוא עובד המפעל היודע כי המקום נטול מצלמות ביציאה מהעבודה, לפיכך לא אקראי הוא כי הוא הוכה במקום זה. "...ואני כמעט בטוח שרמדאן חושיה הוא זה ששלח אותם לתקוף אותי, אפילו אם תקפו אותי באזור שאין בו מצלמו אבטחה וידעו את השעה שאני יוצא מהעבודה והמקום שאין בו מצלמות" (חקירת התובע נ/8 עמ' 4 בעברית) (עמ' 7 שורות 18-22).
ביחס לשיחת הטלפון בתיעוד של המשטרה נאמר "מנהל המשמרת ניסה לדובב את המאיים, וניסה לגלות מי זה, המאיים השיב לו הבן אדם הורס משפחות, עושה המון רע להמון אנשים, מתעסק עם בחורות, ואם לא תפטרו אותו ..." זה מה שכתוב השוטר פתיחי במשטרה" (עמ' 11 שורה 4-8). על כך ענה התובע בבהירות ובחדות "זה לא רלוונטי. אני אדם בן 50, נשוי 30 שנה, יש לי נכדים, לא מתעסק עם נשים או בנות אחרות, זה מה שאני. אני מסביר לך. הבנות שעבדו תחתי במשך עבודתי במפעל, היינו כמו משפחה אחת, אוכלים ביחד ביחסים טובים, אם הייתה לי חלילה הטרדה לבחורה או אישה, לא היו מחזיקים אותי כל כך הרבה". (עמ' 13 שורה 9-12)(דגש ש.ש.). תשובתו הייתה נחרצת. אמנם ציין במקום אחר כי "לפני שהייתי ראש צוות ברחבה הייתי ראש צוות במפעל, הייתי אחראי על 40 אנשים, גם בנים וגם בנות" (עמ' 6 ש' 10-11) "ואילו ברחבה גברים בלבד", אך אין בכך להצביע על מועד היותו אחראי על נשים ובאיזה תקופה מדובר .
מכל מקום, טענת הנתבע בעניין זה נסתר ה לחלוטין בעדותו של מר בוגין: "ש. שמענו בדיון הקודם שהוא היה בתפקיד בהתחלה שהיו מתחתיו גם עובדים וגם עובדות, אחרי זה הוא היה מתחתיו רק עובדים. ת. עובדות לא נראה לי. יש לי רק עובדת אחת שהיא עובדת ניקיון במפעל. עובדים לא זוכר. ש. ב 2017 גם לא היו עובדות. ת. עובדת אחת" (עמ' 33 שורה 32 עד 34 שורה 2) (דגש ש.ש.).
אפילו עלאא חושיה ציין בעדותו ביחס לאותה התקופה "כן הייתי נוכח באותו יום. הייתה מישהי שעובדת במשרד, קוראים לה סאמיה ערד, היא עובדת ניקיון, היא האישה היחידה שבתקופה ההיא שהייתה עובדת במפעל. היא הייתה בדרך הביתה, היא הרימה לי טלפון ואמרה שיש קטטה למעלה ואנשים באו ותקפו את התובע..." דהיינו אפילו עלאא מאשר שלא היו עובדות במפעל באותה עת.
התובע העיד כי החליף תפקיד מהסיבה "אני ביקשתי לצאת החוצה, יש בחוץ אוויר, שמש, זה מפעל של מחזור פסולת וריח וגזים. מתוך דאגה לבריאות שלי ראיתי שמן הראוי לצאת החוצה לאוויר, לשמש. שיהיה יותר בטוח." (עמ' 10 ש' 21-22). גרסתו זו לא נסתרה.
טענה זו של הנתבע לא הוכח ה, ואין בה אלא לשחק לידיהם של מי שפגעו בו תוך הכפשת שמו בדיעבד. כאמור עניין זה לא הוכח, נסתר לחלוטין, ואין בו דבר וחצי דבר בעניין זה.
התובע טען כי עדותו של פאדי נבעה מהחשש לחייו ולחיי משפחתו ולכן נמנע להתייחס לחושיה. הדבר הוכח בחקירת פאדי בה הוא מציין "הם הפחידו אותי לאחר שנתנו לי מכות... אמרתי ברוך ה' שזה לא העניין שלי, שאלוקים יעזור לחבר שלי" (עמ' 17 ש' 13-15). ובהמשך "אני לא רוצה להתערב בעניין של חאלד. יש לי משפחה, אני רוצה לשמור עליה. מספיק לי הבעיות שלי..." (עמ' 19 ש' 22-23). על כן משקל עדותו ביחס לרמת פחדיו .
באשר ל עלאא חושיה אחיו של רמאדן, טען התובע כי אינו מהימן בין היתר כי לכאורה "לא זכר" מה שלא היה לו נוח, ואף בעניין השימוע, למרות כיתוב שחור על גבי לבן, טען כי אחיו פוטר בשל תאונת עבודתו, מה שאין כן.
עוד טען עלאא כי הוא הופתע מחקירת המוסד לביטוח לאומי "ש. אבל בעצם רק בגלל החוקר של ביטוח לאומי ידעת שאתה קשור לעניין. ת. כן. רק החוקר של הביטוח הלאומי פנה אליי." (עמ' 21 ש' 20-21). אולם כשנשאל אם ידע שיש סכסוך בין אחיו לבין חאלד אמר "אין סכסוך, יש וויכוח אולי." דהיינו ידע על המחלוקת ומאשר כי דיברו על הסיפור הזה עם רמדאן, גם עלאא וגם אביו שאלו אותו שאלות "ש. מתי שאלת אותו. ת. באותה תקופה שהוא היה בתאונת עבודה, אחרי המקרה של חאלד."
בחקירה הנגדית אישר שלא הופתע, שדיבר בטלפון עם החוקר לפני שנפגש איתו (עמ' 26 ש' 1-2). למעשה החוקר דיבר איתו יום לפני שהחוקר הגיע למפעל, ולכן לא "הופתע". יתר על כן, העד מנסה להתחמק מהתשובות לשאלה האם החוקר דיבר עם מוחמד אחיו ועם רמדאן אחיו (עמ' 26 סיפא – עמ' 27 רישא ).
גם בעניין השיחה של רמדאן עם החוקר במכשיר הטלפון של עלאא תשובותיו הן "נדמה לי שכן", "לא בטוח", "לא יודע" וכד'. לעניין זה לא יכול היה לתת מענה כיצד רמדאן דיבר מהטלפון שלו.
עלאא מאשר שחאלד היה אחראי על רמדאן כראש הצוות שלו, הוא גם מאשר שהוא ידע שרמדאן ישן בעבודה. בהמשך אישר שידע כי אחיו רמדאן ישן בעבודה, ואף פנה בעניין לבוגין- אולם תירץ זאת בעובדה שבאותה תקופה היה צום הרמדאן ואנשים עייפים ביום כתוצאה מהצום והאכילה הלילית. " פעם אחת שוחחתי עם המנכ"ל שלי עופר בוגין. רמדאן הגיע באותו יום באיחור ונתפס ישן ודברים כאלה. המנכ"ל אמר לי זהו, די, נקבל החלטה ונגמר. ואז יצא מכתב פיטורים. זו סיבת הפיטורים היחידה" (עמ' 24 שורות 17-20)(דגש ש.ש.). העד עומת עם העובדה שחודש צום הרמדאן לא היה ביוני אלא ביולי, וציין "אפשר לבדוק. אבל המועד שרמדאן נתפס ישן היה בחודש הרמדאן". המסמכים מראים כי הפיטורים והשימוע אירעו כבר ביוני, ולכן עובדתית לוח הזמנים שמציג מר עלאא חושיה אינם נכונים.
רמדאן חושיה נחקר חקירה נגדית וציין כי הוא לא ידע על מה הכיר לביהמ"ש "לא. אני יודע רק שאחי לקח אותי מהעבודה ואמר לי שיש ביהמ"ש. על מה? שהייתי עובד בחברה..." (עמ' 28 ש' 6-7). ושבזמן הקיפה היה עם גבס ויד שבורה. אולם למכלול השאלות לא ענה לעניין, התכחש למפורט במסמך השימוע , ולכאורה לא ידע דבר על העניין(ע' 28-32).אין לתת משקל לעדותו.
הסכסוך בין רמדאן חושיה, אחיו עלאא, לבין התובע הגיע לניסיון פישור בכפר , עלאא ציין "אין סכסוך, יש ויכוח אולי". אף גרסתו זו של עלאא נסתרה, שכן התובע ציין "אחרי שהזמינו אותה מהביטוח הלאומי, הם ידעו שהם אשמים, אח של רמדאן בא אלינו לכפר, לא למשפחה שלי, לאנשים מקובלים בכפר, אמר שאנחנו מאשימים אותם סתם והם חפים מפשע, הוא מכחיש. המגשר אמר לאח אם אתה חף מפשע ואתה יכול להישבע על הקוראן שאתה לא עשית אז הבן אדם לא יכול להאשים אותך. אתה צודק וחף מפשע. הם לא שמו יד ולא נשבעו שהם אשמים ואני לא תקשרתי איתם..." (עמ' 8 ש' 19-22). לבסוף עלאא מאשר זאת בחקירתו הנגדית (עמ' 25 ש' 11-18).

מיקום ועיתוי התקיפה
גם לו סבורים אנו שההתרחשות הייתה בתוך המפעל, מה שאין כן לדעתנו, אין מחלוקת כי התובע העיד "באותו יום כרגיל החתמתי אצבע בשעה 11:35. .. והייתי בדרך ליציאה מהמפעל" (עמ' 16 שורות 14-15) וכן "... סיימנו את המשמרת, ניגשנו לשעון החתמה לכיוון היציאה ובמדרגות התקדמנו לצאת מחוץ למתחם של המפעל, סמוך למשרדים של המפעל, הסתתרו אנשים... החתמנו ורוצים לצאת הביתה" (עמ' 5 שורה 1 עד 7)(דגש ש.ש.).
החוקר מג'די אבו חדיר מעיד:"
"ת. מצטט מחקירת התובע, בעדות שאני כתבתי בערבית, עמ' 2 ש' 10 השאלה ועמ' 2 ש' 14 התשובה (מקריא את השאלה והתשובה בערבית ובעברית). אני מתרגם מעמ' 2 ש' 14: "התאונה הייתה בתאריך 28/07/17 ביום שישי. אני סיימתי עבודה בשעה 11:30, החתמתי את הכרטיס ואחרי שאני החתמתי את הכרטיס אני הלכתי כמה צעדים, דהיינו כמה מטרים, אני יצאתי כדי ללכת לתפילת יום שישי. בחצר ולא רחוק משעון ההחתמה הגיעו שלושה אנשים, לא היו רעולי פנים, אני לא הכרתי אותם, לא זיהיתי אותם. הם התחילו להרביץ לי בלי שום שאלה, לא דיברו איתי, אני יצאתי עם עוד עובד בשם פאדי אלרחמן, הוא גם עובד איתי בחצר. כשהשלושה הללו תקפו אותי הם אמרו לפאדי אתה אל תתערב בנושא הזה. תלך מכאן. התחילו להרביץ לי בכל חלקי גופי. אני איבדתי הכרה, אחר כך אני לא יודע לאן הלכו, באו הפועלים כי פאדי הלך למפעל ובאו הפועלים. כמובן התקשרו לאמבולנס ולמשטרה, הגיע האמבולנס ומשטרה ולקחו אותי להדסה לעיסאוויה. במיון טיפלו בי... "
ש. כשהוא אמר לך שהוא יצא כי הוא התכוון ללכת לתפילת יום שישי, הוא אמר לך אני עובר בבית והולך לתפילת יום שישי או אני הולך לתפילת יום שישי.
ת. את מדברת על עדות שנגבתה ב-12/2017.
ש. יכול להיות שהוא אמר לך אני הולך לבית ואתה כתבת אני הולך לתפילת יום שישי.
ת. לא. אני כותב בדיוק מה שהוא אמר." (ע' 26 ש' 5-14)(דגש ש.ש.)
הדברים מדברים בעד עצמם.
בנסיבות אלה, הוכח כי התקיפה אירעה לאחר שהתובע חתם כרטיס , הלך לחצר .דהיינו לא היה "עקב" עבודתו על פי מיקום, אחרי ההחתמה, ואף לא "תוך כדי" העבודה שכן מדובר בזמן שאחרי החתמת הכרטיס בסיום העבודה. בנסיבות אלה, הנתבע הוכיח באמצעות חקירת התובע, כי לא מדובר ב"תוך כדי ועקב העבודה", לא בזמן ולא במקום. הכל אחרי החתמת הכרטיס ביציאה. טענה זו של התובע נדחית. משכך גם לא קמה החזקה של תאונת עבודה.

בדרך מהעבודה
משכך, יש לבחון את המבחנים שציינו בהיבט הנורמטיבי לעיל בדבר "סיכוני הדרך". כפי שציינו לעיל חובת ההוכחה על כתפיו של התובע, בהעדר החזקה המשפטית בזמן העבודה. מדובר ביציאתו מהעבודה ועוד בטרם נדון בסוגיה האם הביתה או למסגד.
באשר למיקום אירוע התקיפה, התובע אמר "נגשנו לשעון ההחתמה לכיוון היציאה, ובמדרגות התקדמנו לצאת מחוץ למתחם של המפעל, סמוך למשרדים של המפעל הסתתרו אנשים" (עמ' 5 שורות 1-2) (דגש ש.ש.). פאדי חברו, שאף הוא היה במקום, העיד "היינו קרובים למשרדים, אולי 15 מטר משהו כזה".
מעדות פאדי עולה כי למשרדים לא צריך להיכנס דרך השער, אין שם אף אחד, הם בתוך תחום הגדר, אבל אין שם אף אחד מהפועלים של המפעל. (עמ' 16 שורות 1-10). עוד הוא מציין כשנשאל למה הלכו למשרדים, "חייבים לעבור משם, זו דרך לצאת. עברנו משם, אחרי 20 מטר, היו שני בחורים מאחור שקפצו..." (עמ' 16 שורה 17-19). מר בוגין ציין כי התקיפה הייתה "מול קומת המשרדים שלי" (עמ' 33 שורה 19). כלומר זה לא היה כבר באזור המשרדים, וממילא ביום ששי המשרדים לא עובדים (עמ' 33 שורה 25-26). דהיינו, התובע ופאדי כבר היו מחוץ לשטח המפעל לכי וון היציאה איפה שאין עובדים, ואף 20 מטר רחוק מהמשרדים. משכך, לא מדובר בשטח המפעל. גם וככל שמדובר בשטח של המפעל, שבו אין פועלים והוא למעשה שטח של החצר שחייבים לעבור דרכו ביציאה . מחוץ לעבודה אך עדיין מדובר ב"בדרך מהעבודה".

נסיבות ועילת התקיפה
מה היו נסיבות התקיפה, הרקע לתקיפה או עילת התקיפה. זאת לצורך התשובה לשאלה האם מדובר בתקיפה אישית של התובע שלפי הפסיקה לעיל אינה מסיכוני הדרך ואין להכיר בה כפגיעה בעבודה.
כפי שציינו לעיל, התובע טען כי פיטורי רמדאן חושיה הם הסיבה לתקיפה. וכי יש קש ר סיבתי בין התקיפה לבין העבודה שכן אלמלא פיטורי רמדאן חושיה לא היו תוקפים את התובע. (עניין התקיפה על רקע עבודה עם נשים לא הוכח ואף נסתר בעדות מר בוגין). התובע מציין "אין לי עובדים, אין לי וויכוחים, אין לי ריבים... האנשים האלה ידעו איפה אני עובד ומה אני עושה ותקפו אותי בעבודה" (עמ' 9 ש' 5-7).
נוכח מבחן האלמלא, התובע הותקף בשל מעורבותו בפיטוריו של רמדאן. עניין זה עלה גם ב נוסח פרוטוקול השימוע שצורף כנספח לתצהיר התובע בו נאמר "לא נשמע להוראות המנהל הישיר חלד, עושה מה רוצה, הולך לישון באמצע משמרת". בסוף הפרוטוקול נרשם: "החלטה ילך ממחר ה- 28/06/2017 הביתה לשבוע. ואם יחזור אחרי שבוע והמקרים ישנו אוטומטית ילך הביתה סופית! על החתום עופר בוגין מנכ"ל" (דגש ש.ש.) ממסמך זה עולה כי עילת הפיטורים הייתה שלא עשה את הוראות הממונה חאלד .
על פי מכתב הפיטורים שצורף לתצהיר התובע מיום 19/07/2017 מועד סיום העבודה הוא ב-11/08/2017. דהיינו, רמדאן חושיה קיבל את המכתב ב-19/07/2017 והתקיפה אירעה ב-28/07/2017 בין קבלת המכתב לסיום העבודה.
אין מחלוקת כי בתאריך 24/10/17 בשעה 19:45, הרבה אחרי תקיפת התובע, כשלושה חודשים כמעט, התקבלה שיחת טלפון בחדר הבקרה, (מוצג נ/2 – מטעם רס"ב רפאל פתיחי) בה נאמר "בשיחה ביקשו את מנהל המשמרת, בשיחה הוזכר אותו מקרה של אלימות כלפי אחד העובדים במפעל, בשיחה נאמר "אם לא תפטרו את אותו עובד אנחנו נדאג לעשות לכם נזק במפעל ולשרוף אותו, מה שעשינו לאותו עובד היה רק לטיפה, הפעם אנחנו נבוא ונרצח אותו"" ובהמשך "מנהל המשמרת ניסה לדובב את המאיים בכך ששאל מה הבעיות שלו עם אותו עובד, המאיים השיב לו "הבן אדם הזה הורס משפחות, עושה המון רע להרבה אנשים, מתעסק עם בחורות, ואם לא תפטרו אותו אני ישרוף לכם את המפעל." (מספר טלפון של המאיים 054-XXXX397)".
ממסמך זה עולה כי האלימות כלפי התובע נבעה מהמתרחש במפעל ובהקשר למפעל. גרסת התובע כי מדובר במישהו שנמצא במפעל שהוא המאיים מתקבלת על הדעת .
לעומת זאת עניין ה"בחורות "לא הוכח ואף נסתר! לפיכך נותר רק הביטוי "הבן אדם הזה הורס משפחות ועושה המון רע להרבה אנשים". ככל הנראה רמדאן חושיה חשב שהוא אחד מהם כך העיד התובע.
לפיכך על פי מבחן האלמלא מי שתקף את התובע תקף אותו בגין ענייני העבודה, ועל רקע פיטורים.
לא מצאנו את עדויות רמדאן ועלאא חושי ה כאמינות כלל וכלל. אמנם הם הכחישו שאיימו על התובע (פרוטוקול עמ' 30 ש' 7-8 בחקירת רפי אמסלם), אך עדותם לא עוררה אמון נוכח המפורט מטה בהרחבה.
עלאא ציין "ש. התובע חושב שתקפו אותו ושזה קשור אלייך או לאחיך, מה יש לך לומר על זה. ת. אין לי כלום לומר על זה. כל בן אדם יכול לחשוב מה שהוא רוצה. עד היום, זה היה לפני שנה, אין לי שום דבר נגד הבן אדם הזה. לא יודע במה מדובר." (עמ' 20 ש' 14-17)(דגש ש.ש.) . אולם בהמשך הוא מציין "הפיטורים של רמדאן זה לא בגללו, לפני המקרה של רמדאן הוא היה בתאונת עבודה, נשברה לו היד, יצא לחופשת מחלה. מנהל הייצור שהיה אז יעקב החליט שהוא לא ממתין לרמדאן, שהוא מפטר אותו, יצא הכל טוב ויפה, קיבל את הפיצויים שלו ולא היה שום עניין שקשור לתובע בינו לבין רמדאן." (עמ' 20 ש' 20-22). עדות זו חסרת יסוד. מכתב השימוע מראה את ההפך הגמור ולוח הזמנים לא קשור כלל לפגיעה בעבודה. תאונת העבודה על פי החקירה של עלאא אירעה "שבוע שבועיים לפני המקרה של התובע, או בשבועיים או בחודש. אני לא יודע את התקופה שיצאה לתאונה לפני האירוע, עד שקיבלו את ההחלטה שהוציאו אותו לפיטורים, זה היה אחרי המקרה של חאלד, חודש חודשיים." (עמ' 23 ש' 6-7). לוח זמנים זה, כמתואר בחקירתו, סותר לחלוטין את המסמכים שנמצאים בפנינו, לרבות שיחת האיום מיום 24/10/17.
הנתבע טען כי על פי העדויות אירוע התאונה של רמדאן היה ב-20/07/2017 ואירוע התקיפה התרחש כשבוע אחרי. גם לו זה מועד אירוע התאונה של רמדאן , אין בכך לגרוע מתוכן השימוע ומכתב הפיטורים. שניהם קושרים את חאלד התובע לפיטורי ר מדאן ולא פוטר עקב תאונת העבודה או ע"י יעקב.
הנתבע טען כי העובדה שהמשטרה לא פתחה בחקירה נגד האחים חושיה, חרף העובדה שהתובע נקב בשמם, וגם כאשר ברשות המשטרה עמד מספר הרכב של התוקפים מצביעה כי לא הם התוקפים ולא זו עילת התביעה.
אין להסתמך על חקירת המשטרה ואין לנו עניין כלל בזהות התוקפים. עניין לנו בעילת התקיפה, האם כוונה ישירות לתובע ספציפית והאם אלמלא עבודתו אצל המעסיק היה התובע מותקף? והתשובה היא כן הוא הותקף אישית , ולא ,הוא לא היה מותקף אלמלא עבודתו. אין ספק שהתקיפה הייתה מכוונת נגדו ושארבו לו עם יציאתו. כך עולה מעדות התובע במשטרה מיום 06/08/2017 "... במצלמות של המפעל רואים לפני האירוע רכב שעושה סיבוב במקום 3 פעמים במשך שעה". בחקירתו לפני החוקר בנ/8 מציין "אני יצאתי באותו רגע עם עוד פועל... כשתקפו אותי שלושתם אמרו לפאדי "אל תתערב בנושא הזה ולך מכאן" והתחילו להרביץ לי". פאדי אישר זאת (עמ' 13 ש' 9) וכן ציין "שמעתי שמדברים ואומרים שאחד התקשר למפעל לאיים על חאלד" (עמ' 13 ש' 32). הוכח שהתקיפה הייתה מיועדת אישית כנגד חאלד התובע. משכך חל פס"ד סילוואי שם נקבע כי אף שהמערער היה בדרכו מביתו לעבודה בעת התרחשות התאונה שנגרמה מפיצוץ מטען חבלה שהוצמד לרכבו, המערער לא נפגע עקב היותו במקרה בסביבה שבה אירע אירוע חבלני בעת שהיה בדרכו לעבודה, קרי כתוצאה מ"סיכוני דרך", אלא כוונת המפגעים הייתה לפגוע במערער עצמו, ולכן אין מקום להכיר בפגיעה כתאונה בעבודה" קרי המערער לא נפגע מסיכוני הדרך.
לפיכך גם אין מקום להיכנס לשאלה האם התובע או פאדי ראואת התוקפים, זיהה ,אם הם היו רעולי פנים ואם לאו.
סמיכות הזמנים לפיטורי רמדאן חושיה, העובדה שמדובר בתקיפה במקום העבודה שאין בו מצלמות, וזה עניין שידוע לעובדים במפעל בלבד, מיד בסמוך עם צאתו של התובע מהעבודה, ועוד בתוך המרחב של המעסיק אף כי לא במפעל ואחרי חתימת כרטיס, מובילה למסקנה, כפי שהוכח בפנינו וכפי שנדרש, כי "יותר סביר" שהתקיפה הייתה בהקשר לעבודה במפעל ומכוונת אישית ספציפית כלפי התובע בשל היותו הגורם לפיטורים.
טוען הנתבע כי התוקפים לא נמנו עם עובדי המפעל מכיוון שהתובע העיד שעובדות ראו חשודים זרים מסתתרים (עמ' 6 ש' 26-27). העובדה שהחשודים הם זרים אינה אומרת שהתקיפה עצמה לא קשורה לעבודתו של התובע במפעל. העובדה שארבו לו תומכת בכך. ממזכר המשטרה עולה שהרכז זוהה כשייך לעבוד אשועק ממחנה פליטים שועפט, המשטרה לא חיפשה את הקשר בינו לבין העובדים במפעל.
נוכח הפסיקה והנסיבות העובדתיות שהוכחו מטעם זה דין התביעה להידחות.

בדרך לתפילה?
טען הנתבע כי התובע לא רצה ללכת הביתה אלא רצה ללכת לתפילה ישירות ולכן מאחר וסיים עבודתו אין מדובר "בדרך מהעבודה למעונו" ויש לדחות את תביעתו גם מטעם זה .
בחקירת התובע מיום 11/12/2017 ציין "הייתי בדרכי לצאת כדי ללכת לתפילת יום שישי". בחקירתו הנגדית ציין, בשינוי מהאמירה בפני החוקר, "... אנחנו יצאנו ביחד, החתמנו, באותה מטרה להגיע הביתה, להתקלח וללכת להתפלל. זה אותו דבר" (עמ' 5 ש' 3-6). החוקר, מר רפי אמסלם, מעיד על דברי התובע כי נרשם מפיו "... החתמתי את הכרטיס ואחרי שאני החתמתי את הכרטיס הלכתי כמה צעדים... יצאתי כדי ללכת לתפילת יום שישי" (עמ' 26 ש' 6-8). מסביר זאת מר רפי אמסלם "כתבתי בדיוק מה שהוא אמר לי, הולך לתפילה ולמסגד, התפילה במסגד" (עמ' 27 ש' 19-20). הגרסה של התובע בדבר הצורך ללכת הביתה להתנקות וללכת למסגד היא גרסה כבושה ומאוחרת.
פאדי העיד בצורה חד משמעית כי רצו ללכת ביחד לתפילה "ש. כשאתם רציתם לצאת מהמפעל וללכת להתפלל. ת. כן." (עמ' 18 ש' 10-11).
הנתבע הוכיח כי התובע שם פעמיו מהעבודה לתפילה במסגד וכי לולא הותקף היה מגיע ישירות למסגד , גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

סוף דבר
הוכח כי התאונה הייתה לאחר סיום יום העבודה ולאחר החתמת הכרטיס. לפיכך לא הייתה תוך כדי ועקב העבודה ולא חלה חזקת תאונת עבודה.
לא הוכח קשר בין התוקפים לעבודה, אולם לא נסתרה טענת התובע לעילת התקיפה-היות התובע זה שגרם לפיטורי עובד. לוח הזמנים וכל הנסיבות מצביעות על כך. הוכח כי התקיפה הפלילית הייתה מכוונת ספציפית אליו ולכן הפגיעה אינה מסיכוני הדרך ואין להכיר בה כפגיעה בעבודה חרף מבחן ה"אלמלא".
הוכח כי התובע היה בדרכו לתפילה במסגד ולא בדרך מהעבודה למעונו וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.
ממכלול הנימוקים לעיל , ביחד וכל אחד בנפרד התביעה נדחית.
לאחר ששקלתי מצבו ונזקיו , כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ד אב תשפ"א , 2 אוגוסט 2021 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

חתימה