הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים ב"ל 35535-03-19

29 ינואר 2020

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג – דן יחיד

התובע
יאיר דן אליהו

ע"י ב"כ: עו"ד שי מימוני
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד ענבל לש

פסק דין

התובע, מר דני יאיר אליהו, הגיש תביעה זו נגד החלטת פקידת התביעות מתאריך 18.6.18, לפיה נדחתה תביעתו להכיר באירוע מיום 15.11.17 כתאונת עבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

רקע עובדתי
התובע הינו עובד עצמאי שבמועד התאונה הנטענת ניהל עסק של שיפוצים.
ביום 30.01.18 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בה טען שביום 15.11.17 בשעה 11:00 ארעה לו תאונה תוך כדי ועקב עבודתו בכך שבעת שחתך כאבל חשמלי עבה הוא הרגיש קליק ביד מרפק שמאל. בתביעתו ציין התובע כי שני קבלני משנה היו עדים לתאונה, מר מוסא זחאיקה ומר סופיאן סוואחרה. כן ציין התובע שהוא פנה לטיפול רפואי לראשונה לד"ר עודד אייזנברג ביום 03.12.17.
הנתבע ביצע חקירה של התובע ביום 21.02.18 וביום 18.6.18 הודיע לתובע על דחיית התביעה בנימוק שלא הוכח שביום 15.11.17 ארע לתובע אירוע תאונתי כלשהו במהלך עבודתו.

הכרעה
המחלוקת בשלב זה של ההליך עניינה בשאלה האם התובע הרים את הנטל להוכיח שביום 15.11.17 ארע לו אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו שבה נפגע במרפק שמאל. ככל שייקבע שהתובע הרים את הנטל האמור, ימונה מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגימה הרפואית במרפק שמאל של התובע. ככל שי יקבע שהתובע לא הרים את הנטל האמור, יהיה מקום להורות על דחיית התביעה כבר בשלב זה.
התובע העיד לעצמו והעידו מטעמו ה"ה סוואחרה וזחאיקה הנזכרים לעיל. בתצהירו חזר התובע על גרסתו לפיה ביום 15.11.17 בשעה 11:00 לערך במהלך יום עבודה שגרתי אצל לקוח הוא הרגיש קליק ליד מרפק שמאל בזמן שחתך כאבל חשמלי עבה.
מר סוואחריה בתצהירו העיד שביום 15.11.17 בשעה 11:00 לערך בזמן שעבד אצל יואח ואליאנה בשכונת בית הכרם הוא ראה את התובע חותך כאבל חשמלי עבה ומצמיד את ידו לגופו, תופס את מרפקו בידו השנייה וצעק מכאבים.
התובע ישב בצד ונח לאחר הפגיעה. מר זחאיקה העיד בתצהירו שבמועד הנ"ל בביתם של יואח ואליאנה הוא שמע צעקה של התובע ולאחר מכן ראה אותו יושב בצד ונח ולשאלתו מה קרה השיב התובע שהוא נפגע בגלל שחתך כאבל חשמל.
לאחר שבית הדין שמע את העדויות ואת טענות הצדדים ועיין בראיות, לרבות חקירת התובע מיום 21.2.18 והרישומים הרפואיים, בית הדין סבור שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח את טענתו בדבר אירוע תאונתי שאירע לו תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו ביום 15.11.17, שכן אין לקבוע שגרסת התובע מתיישבת באופן הגיוני יותר עם מכלול הראיות, מאשר המסקנה שלתובע לא ארע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקו כעובד עצמאי ביום 15.11.17.להלן הנימוקים:
הלכה פסוקה היא שעל בית הדין לייחס משקל נכבד לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע הנטען מתוך הנחה שחולה ידווח לרופא שמטפל בו דיווח אמיתי ושלם כדי לקבל טיפול רפואי מיטבי.
האנמנזה הרפואית שנרשמה מפי התובע ביום 03.12.17 על ידי ד"ר אייזנברג היתה "שבועיים כאב לאורך יד שמאל, עיקר סביב המרפק, החמרה מספר ימים, כבר היה בעבר... שימוש ברצועה- יש לדבריו בבית, מפנה למרפאת כף יד, לאחר אירועים דומים, ויפול דו צדדי בעבר".
הנה כי כן, בפעם הראשונה שהתובע פנה לטיפול רפואי לאחר מועד התאונה הנטענת , לא תועדה מפיו תלונה בדבר אירוע תאונתי תוך כדי עבודתו ולא תואר מנגנון של חיתוך כבל עבה .
אכן, ברישום רפואי מיום 6.12.17, תועדה מפי התובע תלונה לפיה הכאבים שמהם סובל לאורך יד שמאל סביב המרפק הם " בעקבות מאמץ בעבודה כחשמלאי הופיע כאב עז במרפק שמאל". עם זאת, אין תיעוד מפיו של התובע בדבר אירוע תאונתי מסוים בפנייתו הראשונה לטיפול רפואי, ואף הרישום מיום 6.12.17 אינו מתאר, באופן ברור, אירוע תאונתי חד פעמי.
טענת התובע בחקירתו הנגדית כי תיאר ביום 3.12.17 לפני ד"ר אייזנברג את התאונה כפי שהוא מתארה בתביעתו אך ד"ר אייזנברג לא רשם את דבריו, אינה משכנ עת. במקרה אחר שבו התובע סבר כי רופא ביצע רישום שגוי, התובע ביקש לתקן את הרישום. כך, לגבי הרישום "כבר היה בעבר", התובע פנה לד"ר אלמוג שביום 25.1.18 רשם "לתקן מה שנאמר בביקור קודם, בעבר המחלה הייתה רק בימין ולא דו"צ".
מכל מקום, התובע לא הוכיח כי אירוע תאונתי כפי שהוא תיאר, אירע לו ביום 15.11.17 דווקא . ברישום של רופאה תעסוקתית אליה פנה התובע ביום 2.1.18, נרשם מפי התובע "כאבים במרפק שמאל לאחר עבודה מאומצת בחודש 10/17 (אינו זוכר תאריך מדויק של אירוע), הרגיש "קליק" כאשר עבד עם מכשיר לחיתוך קבל חשמלי".
בחקירתו מיום 21.2.18, התובע התבקש להתייחס לדברים אלה והסביר כי בתביעתו הוא ידע לנקוב בתאריך 15.11.17 לאחר ששוחח על כך עם סוואחרה וזחאיקה, והם שחזרו ביחד את התאריך . הוא לא הסביר לחוקר איך הגיעו למסקנה שמדובר ב-15.11.17, ואף בהליך זה לא ניתן לכך הסבר. התובע טען בחקירתו שהוא יכול להמציא ראיות לתמוך בטענתו בעניין תאריך התאונה, כגון חוזה, חשבונית, אך כל ראיה כזו לא הובאה על ידי התובע לפני פקיד התביעות או לפני בית הדין.
מר סוואחרה אישר בחקירתו הנגדית כי רשם בתצהירו את תאריך התאונה שאירעה לטענתו לתובע, לאחר שהתובע סיפק לו נתון זה, וכי הוא לא ידע לנקוב באופן עצמאי בתאריך. כאמור, התובע אישר לפני חוקר הנתבע כי הוא שוחח עם העדים על נושא תאריך התאונה לפני שהגיש את תביעתו לנתבע. בנסיבות אלה, בית הדין סבור שיש קושי לתת משקל לתצהירי עדי התובע.
ההסבר של התובע לפער הזמנים בין מועד התאונה הנטענת לבין מועד פנייתו הראשונה לטיפול רפואי, לא היה עקבי. בחקירתו מיום 21.2.18 התובע טען שלא הייתה תקופה שבה לא עבד בגלל הפגיעה, ולא סייג אמירה זו. הוא אף ציין לפני החוקר ש"לא כאב לי כ"כ מיד לאחר האירוע לא ייחסתי לזה חשיבות ומשכתי את זה עד שזה הפך בלתי נסבל". בחקירתו הנגדית טען התובע שלאחר התאונה הוא לא ביצע עבודה פיזית בעצמו כי לא יכל, כי הוא חבש את ידו באופן עצמאי ופנה לרופא רק כאשר "כאב לי ברמות של יכולתי....". שני ההסברים אינם אחידים. לא למותר לציין שמר זחאיקה טען בחקירתו הנגדית ש"אולי 3-4 ימים לא עבד. בא והסתכל עלינו אחר כך", עדות שאינה מתיישבת עם טענת התובע לפני החוקר, ממנה עולה שהוא לא הפסיד ימי עבודה.
סיכומו של דבר הינו שבניתוח הראיות השונות על פי המשקל שראוי לדעת בית הדין לתת לכל אחת מהן, כמפורט לעיל, אין לומר שגרסת התובע בדבר תאונה שאירעה לו תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו אירעה לו ביום 15.11.17, מסתברת באופן הגיוני יותר עם מכלול הראיות, מאשר המסקנה שלא אירעה התאונה כפי גרסתו.
אשר על כן בית הדין מחליט לדחות את התביעה כבר בשלב זה.
התביעה נדחית ללא צו להוצאות.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, ג' שבט תש"פ, (29 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .