הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים ב"ל 33437-01-17

19 פברואר 2020

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא
נציגת ציבור (עובדים) גב' דרורה נבון
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' שרה זימן

התובע
ציון אביטל

ע"י ב"כ: עו"ד יאיר מאק
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד ענבל לש

פסק דין

האם רשאי הנתבע לקזז מקצבת הזקנה של התובע חוב דמי ביטוח וככל שכן מה שיעור החוב- סוגיות אלה דורשות הכרעה בהליך זה.

רקע נדרש
התובע יליד אפריל 1949 והגיע לגיל זכאות לקצבת זקנה בחודש 4/2016.
במשך שנים היה התובע לעתים עובד ו לעתים עצמאי ותקופות מסוימות- בין ברצף ובין למקוטעין- אינו מדווח כלל לנתבע לא כעובד ולא כעצמאי. כך מופיעות ברישומי הנתבע תקופות העיסוק של התובע בשנים הרלבנטיות למחלוקת שבין הצדדים:

החל משנת 2007 אין התובע מדווח כלל אצל הנתבע.
הנתבע יצר חוב לתובע בגין דמי ביטוח ובשל כך לא קיבל קצבת זקנה.
במסגרת הליך זה ומבלי לפגוע בטענות מי מן הצדדים שילם התובע מקדמה ע"ח החוב לו טען הנתבע וזאת על מנת לאפשר לו לקבל באופן שוטף תשלומי קצבת זקנה כאשר מקוזזים מהם שיעורים נמוכים של יתרת החוב. זאת נעשה לאחר שמתוך החוב עצמו הסכים הנתבע להפחית את הקנסות ( בשיעור כ65 אש"ח) והיתרה עמדה – נכון למועד ההודעה ( מאי 2017) על כ70 אש"ח. (מוצג4 למוצגי הנתבע). כפי שהודיעו הצדדים ההסדר חייב את התובע בתשלום "מקדמה" ע"ס 7000 ₪ וכן בפרישת יתרת החוב על פני 100 תשלומים חודשיים.
כאמור הסדר זה היה הסדר פרקטי ולגופו של ענין טוען התובע שאין הוא חב דמי ביטוח לנתבע.
התובע היה מבוטח בכל השנים בביטוח בריאות.

כך הוגדרו הפלוגתאות בקדם המשפט
האם החוב נוצר כדין ?
מה סכום החוב הנכון?
האם התובע הגיע להסדר עם פקיד התביעות לענין שיעור החוב והאם הסדר זה מחייב את המוסד כטענת התובע או שמא לא היה הסדר מחייב ובכל אופן התובע לא פעל לפיו וממילא הוא אינו מחייב אותו.
האם היה שיהוי מנהלי והאם כתוצאה משיהוי זה מנוע המוסד לגבות את החוב כולו או חלקו?

הכרעה
בהתאם להוראות סעיף 366 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה -1995 (להלן: החוק):
" קרה מקרה המזכה לגמלה וקיים אותה שעה חוב של דמי ביטוח והפיגור בתשלומו הוא בעד תקופה העולה על 12 חודשים, ינהגו כך:(1) בפיגור שאינו עולה על 18 חודשים - תשולם הגמלה פחות רבע;(2) בפיגור העולה על 18 חודשים ואינו עולה על 36 חודשים - תשולם הגמלה פחות חצי;(3) בפיגור העולה על 36 חודשים - לא תינתן גמלה לא בכסף ולא בעין." (ההדגשה הוספה וכן להלן אא"כ יצוין אחרת)
בס"ק 366 (ב) מובהרות נסיבות (צבירת שנות עבודה רבות) הדורשות פיגור בתשלום דמי ביטוח המגיע לכדי 60 חודשים.
כפי שיובהר להלן, גם בעבר (בשנות ה80'-90' וכן בשנות ה2000 לתקופות ) אך גם במשך כמעט 10 שנים מאז חדל להיות שכיר ב2007 ועד להגיעו לגיל זכאות לקצבת זקנה ושאירים לא שילם התובע דמי ביטוח.

אשר לחוב , מקורו ו"יצירתו"
מתוך רישומי הנתבע עולה בבירור כי לתובע היה חוב דמי ביטוח. עסקינן בתקופת היותו עצמאי (כך היה בין 1983 ל1989) ובתקופות בהן לא היה לא עובד ולא עצמאי - ר' דוח עיסוקים דלעיל. כן ר' עמ' אחד לפני סוף מוצג ת/1 שמהווה רישומים חודשיים ושנתיים של דמי ביטוח שלא שולמו וכן סכימת סה"כ גובה דמי ביטוח שלא שילם התובע במהלך השנים .כפי שניתן לראות ממסמך זה , לתובע חובות שנצברו על פני תקופה העולה בהרבה על 36 חודשים ואף על 60 חודשים .
כך עולה מת"צ ראשונה של הגב' מירב לוי (שאומצה בפועל ע"י עדת הנתבע גב' שרה בכר (להלן: גב' בכר) מיום 8.5.17 שצורפה לכתב ההגנה ( להלן: התע"צ הראשונה) וכן מהתע"צ מיום 12.12.18 של הגב' בכר - נ/1 ( להלן: התע"צ השניה).
מתוך עדות התובע עולה כי לכתחילה בזמן אמת היה הוא מודע היטב לקיומו של חוב דמי ביטוח. בפתח דבריו הוא מאשר כי לא שילם דמי ביטוח ולו במקצת התקופה שבה היה עצמאי וכן בתקופה שבה לא היה לא עובד ולא עצמאי. וכלשונו " זה לא היתה לי הפתעה שיש לי חוב ידעתי שיש לי חוב" (ע'10 ש29) . אלא, לדבריו, בעת שביקש לקבל קצבת זקנה " לא היה לי שום סיבה להבין שיש חוב". (שם בש' 26) . לגרסתו ( שם) בעת שהיה זכאי לתגמולי מילואים, הללו לא שולמו לו וקוזזו בנימוק שישנו חוב.
לא האמנו לגרסה מיתממת זו של התובע. כך אף מתחייב נוכח ה"נימוק" שנתן- והרי גם אם בוצע קיזוז של תגמולי מילואים אין בכך כדי לחייב מסקנה שלאחר הקיזוז לא נותר חוב.
מידת ה"רצינות" שהוא עצמו מיחס לטענתו בענין קיזוז תגמולי המילואים עולה בהמשך עדותו כשהוא מבהיר כי גם לאחר קיזוזם ידע שיש לו חוב- אלא טוען הוא שלא הסדיר את החוב כיון ש"עשו לי עיקולים והבנתי שזה מזמן נגמר" ( ע' 11ש'2). לטעמנו, גם הטענה כי סבר שאין חוב לאחר העיקולים אינה אלא התממות. גם ככל שבוצעו עיקולים לא ברור כלל כי העלו דבר בחכתם – והתובע לא טוען שנלקחו סכומים מכח העיקולים. (ור' לענין התשלומים ששולמו הודעת הנתבע מיום 31.1.2018 שלא נסתרה לפיה למעט קיזוז דמי המלואים שילם עבור חובותיו 2380 ₪ בלבד ורק בשנת 1987 ). מכל מקום גם אם צלחו הליכי עיקול מסוימים, גם בכך אין אסמכתא ל"סגירת" החוב .
לא זו אף זו, קיזוז תגמולי מילואים , כך עולה למשל מת/1, בוצע בשנים 88'-91'- היינו בוודאי אין בו כדי להסדיר חובות דמי ביטוח בשנים הרבות שלאחר מכן שלא הוסדרו. כך גם לענין העיקולים, עיקולים בוצעו במשך שנים רבות ועד 2005. והרי חובותיו של התובע בגין דמי ביטוח כלא עובד ולא עצמאי המשיכו להצבר גם מאותה שנה ואילך- ואולם התובע לא הסדירם. אם כן, התובע לא סבר בעצמו שאין לו חובות.
למשמע עדות התובע עולה בבירור כי הוא בחר לעצום עיניו מלראות את החוב שנוצר בתקופות בהן לא היה שכיר ולמעשה במשך שנים, גם מאז 2007 ,והמשיך להמנע מלשלם מדי חודש בחודשו , את דמי הביטוח. הטענה שידע ש"אין חוב"- אין בה אמת.
חוסר המהימנות מתחזק כאשר למרות שהודה מעט לפני כן בידיעתו על חוב במקור (כמובא מעלה) , הוא חוזר מעצם ההודאה בעמ' 11 ש' 5 וטוען כי לא ידע שיש חוב בכלל ,כביכול סבר שפעילותו כעצמאי מקימה חוב רק למס הכנסה, וזאת לפי גרסה חדשה זו, עד שפנה לברר זכאותו לקצבת זקנה.
הנתבע העלה במסגרת ראיותיו וסכומיו את סוגיית הבקשה שהגיש התובע להכרה בו ובגב' זומר כידועים בציבור- הוברר כי הנ"ל מתגוררים יחדיו לפחות 20 שנה ולהם בן משותף - התובע ביקש להכיר בגב' זומר כידועתו בציבור ואולם מספר ימים לאחר מכן חזרו בו הוא והגב' זומר מכך .
בסכומיו טען התובע כי סוגיה זו אינה רלבנטית למחלוקת דכאן . אף אם ישירות אינה רלבנטית, יש לה נגיעה להליך זה פעמיים: בפעם הראשונה- לעניין מהימנותו הנמוכה של התובע בעדותו - התובע מתחמק מלאשר היותם ידועים בציבור גם לפנינו וכך גם נמנע מלדווח על כך בזמן אמת (ר' לענין זה עדותו בעמ'12 ש' 5-19). בפעם השניה- וזה העיקר- התובע מאשר כי נמנע מהדווח על מעמדו זה שכן ידע ש"זה לא ישתלם" (שם)– היינו התוצאה תהא שיהא ניתן לקזז חובותיו מזכויות של הידועה בציבור . חשש כזה יכול להיות רק למי שמודע שיש לו חוב. ודוק- לדבריו לא דווח על כך בעצתה החברית של פקידת הנתבע הגב' דלאל, אלא שבאותה נשימה (סיפת עמ' 11)הוא מציין שפנה לגב' דלאל ב2016 כאשר ביקש להגיע להסדר החוב, והנה זה פלא, 2016 היא גם השנה שבה הגיש את תביעתו לקצבת זקנה וגם השנה שבה לראשונה דווח על ידועתו בציבור - אם כן, הגב' דלאל אינה יכולה להיות הטעם לאי הדיווח במשך כ16 שנים קודם לכן. אי הדווח נבע מחשש לקיזוז חובותיו שמדי חודש לא עמד בהם אל מול זכויות הגב' זומר.
ויוסף דבר מה לענין חוסר המהימנות- התובע טוען כי במשך שנים (כאמור אינו מדווח כלל מאז 2007) לא ביקש דמי אבטלה מטעמי בושה למרות שלא עבד. מתוך עדותו בצבצו ועלו אמתות אחרות: מתברר כי התובע לא היה מובטל ,אלא עסק ביזמות (שככל הנראה הניבה לו הכנסות שכן לגרסתו הקושי להסתמך על בת זוגו, נוצר רק כאשר נתבקש להגיע להסדר חובות עם הנתבע- ר' תצהירו בבקשה לסעד זמני ) אלא שלדבריו ולמרות מודעותו לחובותיו "שילמתי את כל מה שיכולתי לשלם" (ע' 13 ש' 17). התובע גם לא הצליח להסביר באופן משכנע מדוע לא ביקש קצבת הבטחת הכנסה במהלך השנים (להבדיל מדמי אבטלה) אך ידע לומר כי הובהר לו שלא יהא זכאי לכך נוכח גובה הכנסותיה של בת זוגו. (והרי לא דיווח על זוגיותם אז, ואם כן מה היה הקושי?) עולה הרושם שהתובע בחר לא לדווח על הכנסותיו בפועל באותן שנים ולא לשלם דמי ביטוח ולמעשה "להעלם" מעיניו של הנתבע במשך כל השנים.
שוכנענו כי לתובע חוב אמתי וכבד לנתבע בגין אי תשלום דמי ביטוח במשך שנים רבות- חוב שהוא היה מודע אליו כל השנים ובחר משיקוליו להתעלם ממנו. אם כן, ובכפוף לדיוננו בהמשך בדבר השיהוי המינהלי, היה מקום לצור לתובע חוב .

גובה החוב
התובע טוען כי לא ניתן לעמוד על אופן ביצוע תחשיב החוב ועל כן לא הוכח. לא מצאנו ממש בטענתו זו.
אכן , עיון פשטני בפירוטי החוב שהוצגו על ידי הנתבע בהזדמנויות שונות, מצביע לכאורה על כי כביכול נערכים בהם שינויים (השוו' למשל ת/1 אל מול דוחות אחרים המפרטים את החובות הכלולים בתע"צ הראשונה ובתע"צ השניה ).
ואולם בעדותה הקוהרנטית הבהירה הגב' בכר היטב את הטעם להבדלים הלכאוריים: כך - היא מסבירה מדוע הדוחות מתחילים ב יתרת חוב 0 בשנת 1986- בכך שבאותה עת הועברו הנתונים למחשוב (ועד אז נוהלו בכרטיסים ידניים); כך- היא מסבירה מדוע כל דוח כדוגמת ת/1 נכון ליום שבו הוצא בלבד שכן כל שינוי שחל לאחר מכן משליך על הנתונים שיראו באופן רטרואקטיבי (למשל, ככל שישנו תשלום הוא יזקף לרכיבי קרן, הצמדה וקנסות כדין) ולכן דוח מקביל שיוצא ולו מעט לאחר מכן, יראה אחרת וכלשונה : "ת. כל מסמך כזה שאתה מראה לביה"ד צריך באותה שניה להוציא דף תדפיס מהמחשב. כרגע שאתה מסתכל על זה בנקודת זמן אחרת לא יהיה דומה. צריך ללחוץ על מצב חשבון במערכת. כל יום זה משתנה. יש חישובים של מדדים, קנסות, זה לא משתנה זה לא יכול להיות שמכתב שאני אוציא לפני שנה אני אראה אותה יתרה, היום היתרה שונה. אם לפני שנה היה חוב 100 ₪ באותה שניה אני לוחצת על פירוט חשבון יהיה לי 100 ₪ אם אבוא אחרי שנה זה יראה אחרת כי כל פעולה שנרשמת נכתבת בהתאם לסדר הזקיפה" (ור' הסברה גם בסיפת עמ' 19) ; כך- היא מסבירה כי הדרך לבחון את גובה קרן החיובים בדמי ביטוח במהלך השנים היא באמצעות מסך שמשקף קרנות חוב בלבד (מסך 241): תיקח את מסך 241 שזה מסך שמחולק לשנים והחודשים בו נצרף את הקרן אחד לאחד ונגיע אל הקרן, אני לא חשב תיקח את זה לחשב שיעשה את המדדים ויראה אם זו ההצמדה ששייכת, ואתה תגיע לזה. כל שנה והסכום שלה, תשב אחד אחד ותראה שאני צודקת. אני מפנה למסך 241 שהוא עמוד אחד לפני אחרון ב-ת/1.; כך - היא ידעה להסביר מדוע מה שנחזה בת/1 וכדוגמתו כביצוע שינוי רטרואקטיבי- אינו כז ה, ומה משמעות חישוב הפרשי הצמדה על הפרשי שומה שבוצע בנפרד מחישוב ההצמדה הרגיל (עמ' 18ש'30 – עמ' 31 ש' 11); כך - הסבירה שבת/1 ודוגמתו הטור המציין שנים אינו בהכרח נוקב בשנים אלא בקודים שונים (כגון קוד 58 מצין מילואים וכיו"ב- עמ' 20).
העדה אמנם לא יכולה היתה להסביר בוודאות נתונים ספציפיים כגון לגבי שורות של הפרשי שומה לשנת 89' שכביכול בוצעו מספר פעמים, והבהירה כי לשם כך היא צריכה להתבונן בנתוני המחשב שלה ולבדוק מסכים אחרים המסבירים את הרישומים (והסתפקה בהעלאת סברות בענין זה). עם זאת לא מצאנו בכך כל פגם. העדה הבהירה היטב כי ת/1 ודוגמותיו הוא תמצית של פעולות שניתן להתחקות אחריהן נכון למועד עריכת הדוח וכן בהתחשב בנתונים אחרים שאינם לפניה. ב"כ התובעת לא ביקש לקבל הסברים אלה על פי נתונים שלעדה לא יכולים היו להיות גלוים בעת עדותה – אף שהציעה זאת , ובכך ויתר על האפשרות להבהיר נושאים אלה.
העדה הבהירה כי מערכת משוכללת מבצעת תחשיבים של יחוס תשלומים על פי סדר הזקיפה ועל כן מה שנחזה לראות שינוי בקרן אינו אלא פונקציה של מערכת זו. נוכח הסברים אלה, לא די בטענה בעלמא כי הסכומים "לא נראים" לתובע כדי לפגום בתחשיבי המערכת של הנתבע.
על כן לא מצאנו לקבל את טענת התובע נגד תחשיב סכומי הקרן וההצמדה בהם חויב.

האם הושגה הסכמה על צמצום החוב?
טוען התובע כי כאשר הגיע למשרדי הנתבע לבירור בדבר קצבת הזקנה והוברר לו שיש לו חוב, הגיע להסכם עם פקיד הנתבע בשם אילן אלבז שהסכים לוותר לתובע על הקנסות והצמדות ולהעמיד את החוב על תשלום של 28,000 ₪ שיפרש לתשלומים. לדברי התובע, הסיבה שלא הוסדר הנושא אז היתה שלא היה לו חשבון בנק ואולם כששב לנתבע לאחר שפתח חשבון שכזה, לא נמצא הפקיד והנתבע סרב לאמץ אותו "הסכם".
כאמור לעיל, עדותו של התובע בכללותה היתה בלתי מהימנה ולא האמנו גם לגרסה זו שלו. אמנם הנתבע לא טרח להעיד את אותו פקיד- מר אילן אלבז ,ואולם גם בלא עדות זו ומעבר לחוסר האמינות שבגרסה כשלעצמה, אין מקום לקבל אותה גם מהנימוקים הבאים:
ראשית- אין חולק כי לא נערך כל הסכם בכתב בדבר התנאים להם טוען התובע. גם אם היה הדבר מותנה בפתיחת חשבון בנק, לא היתה כל מניעה לערוך הסכם מותנה שכזה בכתב. לא הוצג גם כל תיעוד שהוא להסדר הנטען.
שנית- וזה העיקר: התובע טוען שסוכם איתו על תשלום קרן החוב שעמדה על 28,000 ₪. אלא שאין כל ראיה לכך שקרן החוב אכן עמדה על סכום זה בשום שלב שהוא. התובע עצמו (ור' גם סיפת סכומיו ת/1) טוען שקרן החוב עומדת על כ44 אש"ח. גם הנייר העלום שצרף בעמ' 10 לקובץ כתב התביעה שמציין רק קרן חוב, ואשר גב' בכר ציינה כי אינו מוכר לה משום "מסך" של הנתבע , מציין קרן חוב בשעור האמור. על כן הגרסה לפיה סוכם עמו על תשלום הקרן כביכול עמדה על סך של 28,000 ₪ אינה מתיישבת עם כל נתון שהוא ומופרכת מתוכה.
יוער כי התובע טוען כי בשלב מאוחר יותר הוצע לו ע"י ידי המנהלת דאז גב' תמר דלאל להגיע להסדר חוב בתשלום מקדמה אלא שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו לשאת בתשלום זה ולכן נמנע מכך. לטעמנו, זהו הטעם האמתי לכך שההסכם לא נערך גם לא עם אותו פקיד מר אלבז. יוער כי אבן נגף זו עמדה בדרכו של התובע במשך זמן ארוך גם במסגרת הליך זה והכשילה למשך חודשים ארוכים ההסדר שהושג כדלעיל . לטעמנו, סירובו של התובע לשלם סכום משמעותי בתשלום הראשון, הוא שמנע הגעה להסכמות שהנתבע היה מוכן להן גם לכתחילה.
בהעדר "הסכמה" שהנתבע כביכול לא עמד בה, חוזר החוב (המופחת) כפי שהסכים הנתבע להעמידו (תוך ביטול קנסות) למקומו.

שיהוי מנהלי
טוען התובע כי דרישת הנתבע בדיעבד לשלם דמי ביטוח רק עם תחילת זכאותו לקצבת זקנה נכנסת בגדר שיהוי מנהלי. בסעיף 16 לתצהירו הוא מציין שלא קיבל כל דרישה לתשלום במשך שנים אף שקל לאתרו.
דין הטענה להדחות הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית:
עובדתית- הנתבע צרף כמוצג 6 לרשימת המוצגים שלו, צילום מסך המעיד על משלוח התראות בשנים 2004-2005 ובכלל זה גם על ביצוע עיקולים וכן, וביתר הרחבה צרף את עמ' 70-87 לתע"צ השניה המצביעים על משלוח התראות ועיקולים עוד משנות התשעים באופן) . בשנת 2005 אף נשלחה אל התובע הודעה לפיה אין בכוונת הנתבע לחזור ולידע אותו בדבר החוב שכן פניות אליו אינן זוכות למענה. יצוין כי כתובתו של התובע (ברחוב החלוץ 34 בירושלים) היא הכתובת שלדבריו משמשת אותו גם בהמשך ובכלל זה גם עם הגשת התביעה לקצבת זקנה. גם בשנת 2012 נשלחה לתובע הודעת SMS בנדון . הכחשת התובע לגביה ולגבי יתר המכתבים היא הכחשה סתמית ובלתי אמינה נוכח רציפות פרטי כתובתו ואף נוכח העולה מעדותו כדלעיל . לכך יוסף קיזוז גמלאות המלואים בשנות ה80'.
משפטית- בענין חג'ג' ( עב"ל (ארצי) 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי - לבנה חג'ג' (1.4.15)) נקבע:
יודגש, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע כי בכל מקרה נקיטת הליכי גבייה או קיזוז על ידי המוסד לביטוח לאומי לאחר חלוף תקופת ההתיישנות היא התנהלות בלתי סבירה. השאלה אם מדובר בשיהוי החורג מגדר הסביר צריכה להיבחן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וכפי שנפסק בבג"צ אמיתי: "אין למצוא תשובה גזורה או חד-משמעית לשאלה זו, והכול תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" [בג"צ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מב (4) 89 (1988)]. יש לבחון, בין היתר, באיזה מועד היה למוסד לביטוח לאומי המידע הדרוש לנקיטת הליכי הגבייה ופרק הזמן שחלף מאותו מועד עד לנקיטת הליכי גבייה או קיזוז; המשאבים שעמדו לרשות המוסד בתקופה הרלוונטית שהשפיעו על יכולתו של המוסד לעשות שימוש במידע שהיה בידיו לצורך נקיטת הליכי גבייה או קיזוז; הפעולות שנקט המוסד מהמועד בו המידע הגיע לידיעתו עד למועד בו נקט פעולות לגביית החוב, דהיינו האם שלח הודעות למבוטח, פנה למבוטח בהצעה להסדיר את חובו וכיו"ב; תרומתו של המבוטח ליצירת החוב, לרבות אי מסירת מידע ו/או אי דיווח בזמן אמת למוסד לביטוח לאומי; הנזק הראייתי שנגרם למבוטח בשל חלוף הזמן; שיעור החוב; אחריותו ו/או תרומתו של המוסד ליצירת החוב, ועוד. בנוסף, יש לשקול את האינטרס הציבורי, הנזק הנגרם לציבור כתוצאה מביטול הליכי הגבייה או הקיזוז, בהתחשב בחשיבות גביית דמי ביטוח להגשמת תכליתו של חוק הביטוח הלאומי ובקשר ההדוק שבין דמי הביטוח שחייב המבוטח לשלם לבין זכויותיו.
בעבל (ארצי) 43967-01-16‏ ‏ ויויאן סוידאן - המוסד‏ (24.9.19) נאמר והדברים יפים לענייננו :
המנוח התעלם לחלוטין מחובתו לדווח למוסד על מעמדו והכנסתו, בין אם מדובר בדיווח על מעמדו כעצמאי ובין אם מדובר בדיווח של החברות שבהן שלט ואותן ניהל על העסקתו כעובד שכיר שלהן.
אין לקבל את טענת המערערת, שלפיה די בכך שמתקבל במוסד מידע כלשהו על הכנסתו של מבוטח, על מנת שהמוסד יהא חייב לנקוט פעולות של איתור המבוטח, חקירת עיסוקיו והכנסותיו וגביית דמי ביטוח. אכן, יתכנו מקרים שבהם נוכח המידע שהגיע לידי המוסד מצופה ממנו לפעול, גם ללא דיווח של המבוטח. כך למשל, ככל שמשולמת למבוטח גמלת נכות, והמוסד מקבל נתונים שלפיהם הכנסתו של המבוטח שוללת את זכאותו לגמלת נכות, מצופה כי המוסד יפנה למבוטח בתוך מועד סביר מקבלת המידע, וידרוש ממנו הסברים או יודיע לו כי על יסוד הנתונים בכוונתו להפחית או לבטל את תשלום גמלת הנכות, לאחר שתינתן לו הזדמנות לטעון בעניין זה. אולם, בענייננו, לא היה בידי המוסד מידע קונקרטי כלשהו, מעבר לנתון סתמי של הכנסות המנוח אשר על פי הנטען הן הכנסות ממשכורת. .... יתר על כן. ביחס לשנים 2006 עד 2010, למעלה מ- 60 חודש עובר לפטירתו של המנוח, לא נתקבלו במוסד שומות מס הכנסה לפני פטירתו של המנוח, ולא היה בידי המוסד שום דיווח או מידע על מעמדו ועל הכנסתו של המנוח בתקופה זו. בנסיבות אלה, משהפר המנוח את חובתו לדווח למוסד על מעמדו והכנסתו, ומשהיה בידי המוסד מידע חלקי ביותר ולא מפורט, וזאת רק לגבי התקופה 2000 עד 2005, אין בעובדה שהמוסד לא פעל לאיתור המנוח לחקירה על מקורות הכנסותיו כדי להוות שיהוי מינהלי המונע את החלת סעיף 366 לחוק על גמלת השאירים של המערערת. קבלת טענת המערערת מאיינת למעשה את חובתו של המבוטח לדווח למוסד לביטוח לאומי על מעמדו והכנסותיו, ומשמעותה הטלת תוצאות מחדליו של המנוח על קופת הביטוח הלאומי ועל כלל ציבור המבוטחים.
כן נאמר שם:
בהקשר זה יצוין כי גם על פי סעיף 363א (ב)(1) לחוק, שהוסף לחוק הביטוח הלאומי בתיקון 159 לחוק ואינו חל על המקרה הנדון (ראו להלן סעיף 52), מניין שבע השנים לנקיטת הליכי גבייה או קיזוז מתחיל במועד שבו קוימה חובת הדיווח או חובת הרישום בהתאם לסעיפים 355 ו- 379 לחוק, או ממועד שבו נתקבל במוסד מידע על פי סעיף 384א לחוק. עוד נקבע כי "לגבי מי שחלות לגביו הוראות בדבר שומה סופית של הכנסה וקביעת השומה הסופית חלה במועד מאוחר מהמועדים האמורים בפסקה (1) – ממועד קביעת השומה"
בעניננו- שוכנענו כי התובע התחמק במודע מלדווח על הכנסותיו ו/או על מצבו. הוא גם בחר להתעלם מכל הפניות שנערכו אליו. ויוער, התובע היה מודע לכך שמבוצעים עיקולים וקיזוזים ובכל זאת לא טרח להסדיר חובותיו. גם במשך כמעט 10 שנים האחרונות עובר להגיעו לגיל זכאות לקצבת זקנה, נמנע התובע מלדווח על מצבו ובכלל זה גם לא על היותו ידוע בציבור, הכל במטרה להמנע מתשלום. מאידך , כאשר היה התובע זכאי לגמלאות, לא שקט הנתבע על שמריו וקיזז חובות מתוך זכויות אלה. במרבית השנים לא היה התובע זכאי לגמלאות ולא היה ממה לקזז. בשנים 1996עד 2005 ננקטו על ידי הנתבע צעדים רבים ועקביים של דרישה ועיקול (שלא הניבו הרבה) –היינו הנתבע נקט בצעדים אקטיביים לגביית החוב. ואילו בשנים שלאחר מכן (למעט התראה ב2012) לא נעשה כל צעד ואולם אין להתעלם מכך שאלו הן שנים בהן התובע מנע עצמו מליידע את הנתבע דבר מעמדו. זהו מקרה בו ראוי לקבוע כי לא חל שיהוי מינהלי.
ואולם גם לו סברנו כי חל שיהוי מנהלי, הרי שבית הדין נדרש להפעיל שיקול הדעת המתחייב מאיזון כלל האינטרסים המתחייבים. לענין זה – יש להביא בחשבון מחד כי התובע לא טען, ודאי לא הוכיח , כי נגרם לו נזק ראייתי. טענותיו לגבי גובה החוב נסמכו על פגמים לשיטתו בתוכנת החישוב של הנתבע (אותן דחינו), ולא על חוסר יכולת לאתר מידע בחלוף השנים. יותר מכך, שוכנענו כי התובע כלכל צעדיו היטב נוכח מודעותו המלאה לחובות הקיימים לו והחליט באופן מודע כיצד להתנהל מול הנתבע בשל קיומם בכל השנים ולהמנע מלמלא את חובת הדיווח, עד להגיעו לגיל קצבת זקנה. התובע טען בעדותו "אם הייתי יודע שיש חוב כזה מזמן הייתי מסדר, ב-1996 היה לי המון כסף בכיס הייתי מסיים את זה" (עמ' 12) אלא שעיון בפירוט משלוחי הדרישות לתובע (עמ' 85 לתע"צ נ/1) מעלה כי משנת 1996 ואילך נשלחו דרישות רבות אל התובע . אלה גם שנים שבהן בחר התובע שלא לדווח דבר על הכנסותיו ואינו מדווח לא כעובד ולא כעצמאי (ינואר 1996-יוני 1998)!!!
כן יש להביא בחשבון כי ולו עד 2005 ננקטו צעדים על ידי הנתבע ובכלל זה עיקולים, שלא נשאו כל פרי משמעותי . ודוק- למעשה התובע מדווח כעובד במשך השנים 1998-2005 בלבד- גם אז לא ברצף (למעט שתי תקופות ספורדיות של חודשיים כ"אם בשנים 2006-2007) ולמעשה מעבר לכך אין הוא מדווח על מצבו ולא משלם דבר. הנתבע אכן הודיע אז נוכח חוסר התוחלת בנקיטת הליכים כי לא ישוב ויפנה אל התובע תוך שהוא מזהיר בדבר ההשלכות לכך (בהתאם למדיניות שנהגה אז) ואולם עדיין ב2012 חזר ופנה לתובע .
מאידך גיסא אין להתעלם מה אינטרס הציבורי המובהק בגביית דמי הביטוח הלאומי, ומכך שמנגנון הביטוח הלאומי בנוי על סולידריות ועזרה הדדית . המנעותו המכוונת במשך שנים של התובע מלשלם חובות דמי ביטוח ,ככל שתוצאתה תהא פטור מחבות בדמי הביטוח, חותרת תחת עקרונות יסודיים אלה ומהווה מתן פרס למי שהתחמק במכוון מלשלם חובותיו .
בנסיבות אלה , לטעמנו, נכונותו של הנתבע לוותר על מלוא החיוב בקנסות ולהעמיד החוב על קרן+ הצמדה בלבד , תוך נכונות מרחיקת לכת להגיע להסדר פרישה של החוב כאמור, מהווה איזון נכון בין השיקולים והעמדת הצדדים (בקירוב, בהעדר שווי רביות) במצב שבו היו אמורים להמצא לכתחילה לו היה התובע פועל כחובתו אליה מודע ולא מתעלם ממנה- קרי מחד גיסא -ערכו הראלי (ואף פחות מכך נוכח הפרישה הנרחבת) של חוב דמי הביטוח ישולם, ומאידך גיסא- לא תפגע זכותו של התובע לקצבה וניתן ביטוי לחלוף השנים בכך שחובות הקנסות בוטלו לחלוטין.

סוף דבר- התביעה נדחית.
כפי שניתן להווכח מאופן ניהול ההליך, הכביד התובע שלא לצורך על קידום עניינו שלו וזאת בהיותו מודע היטב לאי תשלום במשך שנים של חובותיו. בנסיבות חריגות אלה ישא בהוצאות הנתבע (ולו בשיעור מופחת) בסך של 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד שבט תש"פ, (19 פברואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

דרורה נבון, נציג ת ציבור עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

שרה זימן, נציגת ציבור מעסיקים