הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה פ"ה 44735-12-20

01 יוני 2021

לפני:

כב' השופטת איריס רש
נציג ציבור (עובדים) מר אברהם פרקש
נציג ציבור (מעסיקים) גב' דליה שפירא

התובע
נביאל גחלי
ע"י ב"כ: עו"ד בשארה פארס
-
הנתבעת
עיריית חיפה
ע"י ב"כ: עו"ד שרית ידען ואח'

פסק דין

1. מונחת לפנינו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

2. התובע שהועסק כמציל ומנהל חוף זמיר-דוד באגף החופים בנתבעת (להלן – גם העירייה) משנת 1967 ועד לפרישתו ביום 1.11.2013 הגיש את ה תביעה דנן בביום 21.12.2020 במסגרתה הוא עותר לחישוב חדש של השכר הקובע לפנסיה על דרך של הכללת גילום תוספות שווי שימוש ברכב, כלכלה, טלפון, הפרשי שכר בגין הפרשי דרגה עבור התקופה שמיום 1.4.2003 ועד ליום 1.9.2012 וגמול שעות נוספות.

3. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתה, הזכות לערער על החלטת הממונה על הגמלאות התיישנה זה מכבר בהתאם למועדים הקבועים בתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), תש"ל – 1970 החלות על הצדדים. עוד נטען כי התביעה בענין חישוב המשכורת הקובעת לגמלה מבוססת על פסק הדין שניתן בבית הדין הארצי בענין גרא קורן [ע"ע 1240/01 עו"ד גרא קורן נ' קרן קיימת לישראל (14.1.2003)] שבוטל על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ (בג"צ 4838/03 קרן קיימת לישראל נ' עו"ד גרא קורן (17.1.2005), כך שדין התביעה ברכיב זה להידחות גם בהעדר עילה.
עוד הפנתה העירייה להסכמים קיבוציים החלים על הצדדים לענין היותם של הרכיבים שבגינם מבקש התובע לערוך חישוב מחדש של גמלתו – רכב, כלכלה וטלפון – רכיבים שאינם חלק מהמשכורת הקובעת לפנסיה.
באשר לתביעה להפרשי דרגה וגמול שעות נוספות – התביעה התיישנה לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות) בחלוף למעלה מ – 7 שנים ממועד היווצרות העילה.
עוד הוסיפה הנתבעת כי התביעה לוקה גם בשיהוי ניכר, שדי בו בפני עצמו, כדי להצדיק את דחיית התביעה על הסף.
בדיון שנערך בפנינו הוסיפה העירייה וטענה כי כל תלושי השכר המפורטים היו מצויים בידי התובע ובכלל זה כל הרכיבים המשמשים לצורך שכר קובע לפנסיה. בית הדין הארצי קבע לאחרונה בעס"ק 11802-04-20 מדינת ישראל נ' יעקב משולם ואח' (17.1.2021) (להלן – ענין משולם) מוטלת אחריות על העובדים לבדוק ולוודא באופן שוטף שזכויותיהם משולמות כדין על מנת לאתר טעויות ותקלות ובפרט בצמתים מיוחדים של חיי העבודה כגון פרישה לגמלאו ת. לפיכך, טענת התובע ולפי סמך על העירייה בהיותה רשות ציבורית אינה מפחיתה מחובתו לבדוק ולוודא שזכויותיו משולמות כדין. התובע לא מבהיר מהו אותו חוסר תום לב של העירייה שבעטיו יש למנוע מהעירייה להעלות את טענת ההתיישנות.

4. בתגובה טען התובע שהעירייה מנועה מלהעלות טענת התיישנות מכח עקרון תום הלב ולנוכח היותה גוף ציבורי. לטענתו, חוסר תום הלב של העירייה בא לידי ביטוי בהתעלמות ממכתב התראה שנשלח אליה בחודש דצמבר 2019 וכפועל יוצא אי העלאת טענת התיישנות טרם הגשת התביעה ובהזדמנות הראשונה. טענת התיישנות מעלים רק במקרים חריגים שאינם מתקיימים במקרה דנן – מלוא פרטי השכר והתיק האישי של התובע מצויים בידי העירייה ולא נגרם לה נזק ראייתי בחלוף הזמן. התובע מעולם לא קיבל את החלטת הממונה על הגמלאות והנתבעת לא צרפה אישור המעיד על כך שההחלטה נמסרה לתובע. עוד נטען כי לתובע לא הוסבר על החלטת הממונה ומכל מקום, העירייה פעלה בחוסר תום לב והטעתה את כולם בנתונים שהועברו לממונה. התובע אדם פשוט, כל חייו עבד כמציל ובעת פרישתו הוא לא קיבל את החלטת הממונה על הגמלאות. התובע החל לקבל את קצבת הפנסיה ורק לאחר שפנה לבדוק את זכויותיו נודע לו כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בעת חישוב משכורתו וכן כי לאורך השנים העירייה גזלה ממנו זכויות סוציאליות רבות.
במסגרת הדיון הוסיף התובע כי רק בשנת 2015 לנוכח הליך שהתנהל בבית דין זה בעניינם של מספר מצילים (סע"ש 20615-06-15) התברר לו שהעירייה הפרה את חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 והוא זכאי לפיצוי כספי בגין אי מתן חופשה כנגד עבודה בשבת .

דיון והכרעה

5. בהתאם להלכה הפסוקה דחייה על הסף מחמת התיישנות דורשת זהירות רבה. מחד, על בית המשפט ליתן משקל לזכות החוקתית של התובע, שהיא זכות הגישה לערכאות ומאידך, על בית המשפט לשקול את התכלית והטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות, ובכלל זה: הנזק הראייתי שנגרם לנתבע בחלוף השנים שעלול לפגוע בהגנת הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית; אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון; ההנחה שתובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה זנח או ויתר או מחל על תביעתו ועם חלוף הזמן מתבססת הציפייה של הנתבע כי לא ייתבע; הקדשת משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא להשחתת זמן בגין עניינים שאבד עליהם הכלח והשפעה של הסדרי ההתיישנות על צדדים שלישיים ובמיוחד המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים, שכן הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים וכפועל יוצא להשל יך על רווחתם של פרטים רבים בחברה [ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל ואח'  פ"ד סד(2) 82 (להלן – ענין הועדה לאנרגיה אטומית); ע"ע 592/09 שושנה רנרט נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ (4.05.2011); ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים נ' משה ברקוביץ ואח' (ניתן ביום 4.10.2006)]. עוד נקבע כי מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאת ההתיישנות כטענה מקדמית.

6. לנוכח הטענה המרכזית של התובע ולפיה העירייה מנועה מלהעלות טענת התיישנות ו/או כי עצם העלאת טענת ההתיישנות על ידי העירייה עולה כדי חוסר תום לב יובהר כי סוגיית העלאת טענת התיישנות על ידי המדינה בהיותה בעלת דין בהליך אזרחי נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט העליון. בבג"צ 2825/04 בארד נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.12.2005) (להלן – ענין בארד) נקבע כי אין פסול בהעלאת טענת התיישנות על ידי המדינה בתביעות של עובדי הקמ"ג נוכח הנזק הראייתי שעלול להיגרם לה בחלוף השנים. כפי שנפסק, הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות ) חלות על גם המדינה ועל כן מבחינה עקרונית אין מניעה שהמדינה תעלה טענת התיישנות בתובענה שהוגשה נגדה. בענין בארד עמד בית המשפט העליון (מפי כב' השופט גרוניס כתוארו אז) על שינוי ההנחיה של היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להעלאת טענת התיישנות ועל שינוי מעמדה של המדינה בהליכים אזרחיים וכדבריו היפים לענייננו:

"בעבר, כנראה בשנות החמישים של המאה שעברה, הוציא היועץ הנחיה לפיה לא תועלה טענת התיישנות על ידי המדינה בהליך אזרחי, אלא באישורו שלו. הנחיה זו עמדה בתוקף במשך שנים רבות. לאחרונה שונתה ההנחיה, תוך הפיכתו של הכלל. כיום קובעת ההנחיה, כי אם לדעת פרקליט המייצג את המדינה אין זה מן הראוי להעלות טענת התיישנות, יש צורך באישורו של פרקליט מחוז לשם ויתור על העלאת הטענה. התביעות נשוא עתירה זו הוגשו בתקופת תחולתה של ההנחיה שבוטלה. מכל מקום, מוסכם על היועץ כי יש להחליט בעניין על יסוד ההנחיה שבוטלה.

העותרים טוענים, כי החלטתו של היועץ להעלות טענת התיישנות בתביעות שהגישו הינה בלתי סבירה עד כדי שיש לפוסלה. העותרים אינם מבחינים בין התמודדות עם טענת ההתיישנות לגופה במקרה פלוני, לבין השאלה האם עצם ההחלטה של היועץ לטעון את הטענה עומדת במבחן הביקורת. ברור, שאין מקום לדון במסגרת העתירה דנא בשאלה האם טענת ההתיישנות אכן עומדת לזכות המדינה בכל אחד ואחד מן התיקים שהוגשו נגדה. יש להתמקד, בבחינת שיקול הדעת של היועץ בעצם ההחלטה להעלות את טענת ההתיישנות. לעניין זה טוענים העותרים, כי בידי המדינה אמור להיות כל החומר הנדרש לשם התגוננות בפני התביעה. בהקשר זה נטען, כי הוראות שונות בדין מחייבות את המדינה כמעביד לשמור נתונים באשר לתנאי עבודה במשך שנים רבות, אף לאחר שהעובד סיים את עבודתו (ראו למשל, תקנות 4(א)(5) ו-7(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מייננת), התשנ"ג-1992; תקנה 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים במתכות מסוימות), התשנ"ג-1993). עוד נטען, כי חלק מן התביעות הוגשו על ידי בני משפחותיהם של העובדים שנפטרו. מטבע הדברים, אין בני המשפחה מחזיקים בידיהם את כל המידע הדרוש לניהול התביעה, כלומר, נמצאים הם בנחיתות אינפורמטיבית ביחס למדינה. על יסודות אלה עומדת הטענה שיש למנוע מן המדינה מלטעון טענת התיישנות בתביעות שהוגשו.
 
אין ספק שבמקרים רבים בהם המדינה הינה צד להליך אזרחי קיים אכן פער כוחות משמעותי הפועל לטובתה ביחס לבעל הדין שכנגד. ייתכן שאף קיימת תחושה מסויימת של אי נוחות כאשר המדינה מצליחה בהליך שהוגש נגדה על יסוד טענת התיישנות (ראו דעותיהם של השופט א' ויתקון והנשיא י' אולשן בע"א 394/54 סחרוב בע"מ נ' ממשלת ישראל פס"ע כ"ד 4, 8).  ניתן להניח שסיבות אלה הן שהביאו להנחיה של היועץ, לפיה יש לקבל את אישורו בטרם תועלה טענת התיישנות על ידי המדינה בהליך אזרחי (להשגות על ההנחיה הישנה ראו, י' ויסמן, "ההתיישנות והמדינה", משפטים י"ד (תשמ"ד) 3). כאמור, ההנחיה שונתה לאחרונה באופן שכיום יש צורך באישורו של פרקליט מחוז על מנת להימנע מהעלאת הטענה. נראה שהשינוי האמור משקף, בין היתר, שינויים שחלו במעמדה המיוחד של המדינה בהליכים אזרחיים. כך, למשל, בוטל הציווי שמנע מתן צו מניעה או צו עשה נגד המדינה (משבוטל בשנת  1998 סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958). אף הפסיקה פעלה למיתון כוחה העודף של המדינה בהליכים אזרחיים (ע"א 144/79 יוטבין מהנדסים וקבלנים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 344). על רקע זה יש לבחון את החלטתו של היועץ לטעון טענת התיישנות בתביעות שהגישו העותרים.

כך גם, בבג"צ 853/10 חברת שדמות נ' פרקליט מחוז דרום (27.10.2010) נדחתה עתירה שתקפה את הנחיית פרקליט המדינה שעניינה העלאת טענת התיישנות על ידי המדינה ונקבע כי חוקי ההתיישנות חלים על המדינה כבעלת דין, בדומה לכל בעל דין אחר וכי המדינה במעמדה כבעלת דין בהליך אזרחי צריכה להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי למנוע דיון בתביעות שעבר זמנן והאינטרס בהקטנת הנזק שהמדינה עלולה לחוב בו (וראו גם בענין הועדה לאנרגיה אטומית בסעיף 23 לפסק הדין).

7. בענייננו, התובע עותר לתיקון השכר הקובע לפנסיה על דרך הכללת תוספת גילום שווי שימוש ברכב, בטלפון וכלכלה. חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב] , תש"ל – 1970 (להלן – חוק הגמלאות) חל על עובדי הרשויות המקומיות לרבות הנתבעת על דרך של אימוץ . לפי סעיף 42 לחוק הגמלאות ההחלטה בדבר הזכאות לגמלה ושיעורה נקבעת במועד הפרישה על ידי הממונה על הגמלאות ובסעיף 43 לחוק נקבע כי הדרך להשיג על החלטת הממונה הינה באמצעות הגשת ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות. בתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), תש"ל – 1970 שעמדו בתוקפן במועד הרלוונטי לפרישת התובע המועד להגשת ערעור נקבע בתקנה 1 כך:

"המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא ששים יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער, או מיום תחילתן של תקנות אלה, לפי המועד המאוחר יותר."

בע"ע 249/07 מדינת ישראל – הממונה על הגמלאות נ' כרמלה עציון (4.6.2008) בית הדין הארצי הדגיש את החשיבות על העמידה במסגרת הזמן להגשת הערעור כקבוע בתקנות וכדלקמן:

"צודק הממונה בטענתו כי היה מקום לדחות את תביעת המשיבה על הסף.  זכותו של עובד מדינה לגמלאות קבועה בחוק והגורמים המופקדים על כך הם נציב שירות המדינה והממונה על תשלום גמלאות, כל אחד בתחומו. תביעה לגמלה מוגשת לממונה (סעיף 42 לחוק הגמלאות) ועל החלטתו ניתן לערער לבית הדין לעבודה תוך 60 ימים (סעיף 43(א) לחוק ותקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור). מסגרת זו של זמן קבועה, היא אינה חלק מסדרי הדין בבית הדין לעבודה ולא ניתן לחרוג ממנה או להאריכה. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בהליך המוגש בדרך שונה מזו הקבועה (תובענה לסעד הצהרתי במקום ערעור), קל וחומר כשמדובר בהליך המוגש באיחור של שנים (כשנתיים וחצי לאחר תום המועד להגשת הערעור). כך פסק בית דין זה בפרשת ירון (ע"ע 712/06 נאווה ירון - המרכז הרפואי "שיבא" ואח'; וכך ראוי לפסוק גם כאן.
            נוסיף ונציין בהקשר זה כי החלטת הממונה הקובעת את הזכויות לגמלה אינה מתמקדת בקביעת אחוזי הגמלה בלבד, אלא היא חלה גם על רכיבי השכר הנכללים במשכורת הקובעת. משעה שהממונה הכיר בתוספת ההדרכה על מחצית המשרה לה היתה זכאית המשיבה בתוקף תפקידה הקבוע ולא הכיר בגמול הפיקוח בקשר לתפקידה הזמני, הרי השגות על כך חייבות להתברר, כמיצוות החוק והתקנות - בהליך המתאים ובזמן הקבוע. תביעה המוגשת שלא בהתאם לכך - דינה להידחות על הסף. בית הדין האזורי לא נהג כך ובכך טעה.

אין בידינו לקבל את טענת התובע כי לא קיבל את החלטת הממונה ו/או לא היה מודע לה. התובע מקבל תלושי פנסיה מפורטים ומסודרים מהם ניתן ללמוד בנקל מהם רכיבי השכר הקובע לפנסיה.

8. יתר על כן, כפי שציינה ב"כ העירייה, טענת התובע בענין הכללת רכיבים של גילום תוספות שווי שימוש ברכב, טלפון וכלכלה בשכר הקובע לפנסיה מנוגדת להלכה שנפסקה בבג"צ 4838/03 קרן קיימת לישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נט(5) 241 על ידי כב' השופט חשין וכלשונו:

"נזכיר עוד ונזכור: מדברים אנו כל העת – אמנם במובלע – בשני רכיבים הצומחים ממקור אחר, מעין שֶכֶב ורֶכֶב. השֶכֶב – המונח בתשתית – הוא התשלום או ההטבה הניתנים לעובד אגב עבודתו. כך היא למשל "החזקת טלפון", וכך הוא תשלום עבור "רכב צמוד" הניתן לעובד. אותם תשלום או הטבה חייבים במס הכנסה, ומכאן נולד הרֶכֶב – הוא גילום המס בגין התשלום או ההטבה. הטבת הגילום אינה ניתנת לעובד אלא כדי שלא יוטל עליו לשאת בתשלום המס בגין רכיב השֶכֶב. בראותנו כך את הדברים – וכך, לא אחרת, יש לראותם – כי אז נדע מעצמנו כי דין השכב חייב שיהא אף דין הרכב. הרכב בא בעקבות השכב, שכן בלא שכב אין רכב. הרכב טפל הוא לשכב, ובאשר ילך השכב שם ילך הרכב. ומה החבל ילך אחר הדלי והטפל אחרי העיקר, כן הוא הרֶכֶב שבאשר ילך השֶכֶב שם ילך אף-הוא. וכך, מקום שבו תשלום או הטבה פלונים הניתנים לעובד הם בגדר "שכר", אף גילומם יהא שכר, שהשניים אינם אלא שני צדדים של אותה מטבע והם בבחינת תאומי-סיאם. לעומת זאת מקום שהתשלום או ההטבה תולים עצמם בתנאי-ביטמן, אין אלה מהווים שכר אלא תוספת התלויה בתנאי, וגילום המס יהא כמותם, שכן אף קיומו-שלו – על דרך השרשור – מותנה באותו תנאי.

הגילום במהותו נגזר מתשלום או מהטבה פלונים, וכמסקנה נדרשת מכאן נדע כי דינו הוא – לעניין גימלה – כדין התשלום או ההטבה. תשלום הגילום אינו ניזון אלא מן התשלום או מן ההטבה ואוחז הוא בעקביהם. כנדרש מכך, לא נדע טיבו ומהותו של הגילום עד שלא נדרוש במהותם ובטיבם של התשלום או ההטבה שהגילום צמוד אליהם. ומשנדע מה טיבם ומהותם של התשלום או ההטבה, נדע ממילא טיבו ומהותו של הגילום לצורכי גימלה – מהו; הכרעה בטיבו ובמהותו של התשלום או ההטבה יחרצו מעצמם את סיווגו של הגילום לצורכי גימלה. הצופן הגנטי של הגילום הוא הצופן הגנטי של התשלום או ההטבה שהגילום נעשה בגינם, ומכאן שעד אשר נדע טיבו של הגילום – מהו, שומה עלינו לחקור ולדרוש ולמצוא טיבו של תשלום-האב.".

ובהמשך:

ולענייננו: מה היו הנסיבות שבהן שולמו לקורן הוצאות הטלפון והוצאות רכב צמוד, והאם בהתאם למבחנים שנקבעו בהלכה תשלומים אלה היו בבחינת שכר נושא גימלה או בבחינת תוספות התלויות בתנאי שאינן נושאות גימלה? שאלות אלו אמורות  להיות מוכרעות על-פי מימצאי-עובדה; דא עקא, בית-הדין האזורי לעבודה לא קבע בעניינם של תשלומים אלה כל מימצא-שבעובדה. ומדוע כך? משום שקורן לא תבע כלל להכליל רכיבים אלה במשכורתו הקובעת לעניין גימלה. יש להניח כי קורן סבר, לעת הגשת התביעה, כי הרכיבים שבגינם גולם המס אין הם רכיבים לגימלה, ומטעם זה לא תבע כלל גימלה בגינם. ולא זו בלבד שקורן לא תבע גימלה בגין רכיבים אלה, אלא ששנתיים ימים קיבל גימלה הבנויה על משכורת שלא כללה אותם רכיבים של החזקת טלפון ורכב, ולא נשמעו מפיו כל תאנייה ואנייה. יתר-על-כן: קורן נשאל בחקירה נגדית במפורש: "אתה תובע את תוספת הגילום על שווי הרכב ולא את שווי הרכב", ותשובתו הייתה "כן". אכן, בעתירתו לפנינו טען קורן כי יש לכלול את הטבות הטלפון והרכב ב"שכר" שקיבל, אלא שרכיבים אלה כאמור לא נתבעו על-ידיו בתביעתו המקורית לבית-הדין לעבודה, וממילא לא נקבעו בעניינם כל מימצאים שהם. משהיה כך, לא נוכל אף אנו לקבוע מימצאי-עובדה כעתירתו של קורן.
משהחליט קורן שלא לתבוע כי תוספות הרכב והטלפון ייכללו במשכורתו הקובעת לצורכי גימלה, וביודענו כי הנטל עליו מוטל הוא להוכיח כי "תוספת" לשכר כשכר דמי, עלינו להניח כי תוספות אלו כשמן כן הן: תוספות הן שאינן בנות-גימלה, בין על-פי ההסכם הקיבוצי בין בהיותן תוספות התלויות בתנאי. משכך, גילום המס בגין אותן תוספות מותנה אף הוא באותו תנאי, וממילא מהווה אף הוא תוספת (שאינה בת-גימלה) ולא שכר. גילום המס תולה עצמו באותו תנאי שהתוספות שבגינן הוא משתלם תלויות בו. לא אקבל אפוא את הכרעתו של בית-הדין הארצי לעבודה בקובעו כי גילום המס הינו שכר בן-גימלה.

...

מסענו בא לסיומו והגיעה עת סיכומים. דעתנו היא כי על-פי הדין המחייב, רכיב גילום המס ששילמה קק"ל לקורן בגין שווי השימוש ברכב ובגין החזר הוצאות הטלפון, לא היה חלק משכרו הקובע של קורן לעניין חישוב הגימלה שהוא זכאי לה. הנדרש מכאן הוא כי בהחליטו את אשר החליט בנושא רכיב הגילום נתפש בית-הדין הארצי לעבודה לכלל טעות משפטית.
על רקע מסקנות אלו השאלה אינה אלא אם נתקיימה בענייננו ההלכה המתירה לנו – או המחייבת אותנו – להתערב בהכרעתו של בית-הדין הארצי ולהפוך קערה על פיה. תשובתנו לשאלה היא בחיוב. לדעתנו נתמלאו בענייננו שני תנאי-היסוד אשר נקבעו בבג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה [6], בעמ' 694-693, דהיינו: נתגלתה לענייננו טעות משפטית מהותית, והצדק מחייב התערבותנו בהלכה שנפסקה. יתר-על-כן: ניתן להסב על ההלכה שלפנינו דברים שנאמרו בבג"ץ 289/79 רשות הנמלים בישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה [7], בעמ' 159 כי "אם נשאיר את פסק-הדין על כנו, ננציח טעות משפטית, בסוגיה מרכזית בדיני העבודה..." אם אין די בכל אלה, נוסיף ונזכיר את השלכות הרוחב הכספיות מרחיקות-הלכת הנודעות להלכה שקבע בית-הדין הארצי. וכבר נפסק כי הלכה (מוטעית) הגוררת בעקבותיה הוצאות ממון גדולות מצדיקה התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. ראו והשוו בג"ץ 932/91 קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה [8], בעמ' 439. כל אלה מצדיקים כי נתערב בהחלטתו של בית-הדין הארצי לעבודה ונאמר את דברנו.
אציע אפוא לחבריי למושב כי ניעתר לעתירה, נבטל את פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בע"ע 1240/01 ככל שהמדובר הוא בנושא הגילום, ונשיב על כנו בנושא זה את פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בתב"ע 1711/98. עוד אציע לחבריי כי נחייב את המשיב 2 בשכר טרחת עורך-דין של העותרת בסכום של 10,000 ש"ח."

9. באשר לטענות התובע בנוגע להפרשי דרגה ולגמול שעות נוספות חלות עליהן הוראות חוק ההתיישנות הקובע בסעיף 5 את תקופת ההתיישנות כדלקמן:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;
(2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) - עשרים וחמש שנה".
 
ובסעיף 6 לחוק נקבע המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות:
 
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
 
10.       עילת התביעה בגין הפרשי הדרגה נולדה לכל המאוחר במשכורת חודש ספטמבר 2012 המשולמת בתחילת חודש אוקטובר 2012 ועילת התביעה בגין גמול שעות נוספות נולדה לכל המאוחר במשכורת חודש העבודה האחרון של התובע בנובמבר 2013 המשתלמת בתחילת חודש דצמבר 2013. התובע הגיש את תביעתו ביום 21.12.2020 בחלוף למעלה משבע שנים ממועד היווצרות עילות התביעה. התובע לא טוען לחריגים העוצרים את מירוץ ההתיישנות וככל שניתן להסיק מטענתו ולפיה הוא אדם פשוט שעבד כמציל הוא לא היה מודע לזכויותיו , התובע טוען לחריג של התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

           בסעיף זה נקבע כלל הגילוי המאוחר ולפיו כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר קיים פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מרוץ התיישנות עד למועד שבו יש בידי התובע לעמוד על כוח התביעה שבידו. בהיעדר ידיעה בפועל או בכוח של התובע, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות ולא ניתן לראות את התובע כמי שוויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניה על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע או ויתר או מחל על תביעתו (ענין הועדה לאנרגיה אטומית ). עוד נקבע בפסיקה, כי המבחן להתקיימותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא מבחן אובייקטיבי קרי נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. על התובע להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו ממנו. השני, שהדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. בבסיס מבחן זה עומדת ההנחה הנורמטיבית שלפיה מוטל על כל אדם נטל לפעול למימוש זכויותיו ולהקטין את נזקיו תוך פרק זמן סביר מעת שנוצרה הזכות המהותית, ואם לא יעמוד בו, טעמי ההתיישנות מטים את הכף לדחות את תביעתו. בהקשר זה מוטל על בית הדין לבחון את מכלול הנסיבות ולקבוע אם אדם הנמצא בנעלי התובע היה מסוגל באופן אובייקטיבי לברר את העובדות החיוניות לתביעה, לגלותן ולהגיש תביעה בגינן והאם ראוי לדרוש ממנו לעשות כן ( ענין משולם).

 11.     בענייננו, התובע קיבל תלושי שכר מפורטים מידי חודש בחודשו ועל כן הוא יכל לברר ללא קושי את מלוא הזכויות המגיעות לו בגין תקופת העבודה וסיומה לרבות בכל הנוגע לגמול שעות נוספות ו להפרשי דרגה. יתרה מזאת, העירייה היא מקום עבודה מאורגן ואף התובע עצמו משתייך לסקטור המצילים שהינו סקטור מאוגד ופעיל ולפיכך, התובע יכל להיעזר בארגון העובדים על אורגניו במקום העבודה לצורך בירור זכויותיו ולפיכך הוא אינו יכול לחסות תחת הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. כפי שנקבע בענין משולם, לא ניתן לקבל טענה ולפיה העובד ובפרט במגזר הציבורי סמך על מעסיקתו ולא בדק את הנתונים, הסכומים והזכויות המשולמות לו נוכח חובת תום הלב והנאמנות שבין הצדדים ליחסי העבודה. בענייננו, יפים הדברים שנפסקו ב ענין משולם וכדלקמן:

"מדובר בענייננו על המדינה בכובעה כמעסיקה. אכן, בין צדדים ליחסי עבודה קיימות חובות תום לב, גילוי והגינות, וחובות אלה הולכות ומקבלות משקל רב יותר ויותר, ביחס לשני הצדדים, ככל שנמשכים יחסי העבודה. אולם, אין ללמוד מכאן כי על עובד לסמוך על מעסיקו "בעיניים עצומות". אשרי המעסיק והעובד אשר סומכים זה על זה. אולם אין זה גורע מכל אחד מהם את האחריות לבדוק שהצד האחר ממלא אחר חובותיו החוזיות. גם במערכת יחסי עבודה טובים ותקינים שבה הצדדים סומכים זה על זה, יש לבדוק מפעם לפעם את הנתונים, ולו על מנת לאתר תקלות וטעויות. עניין זה פועל לשני הצדדים: כפי שלא תישמע, בחלוף תקופת ההתיישנות, טענה של מעסיק נגד עובדו, שלפיה העובד חייב לו כסף בגין ימי עבודה שהחסיר והמעסיק גילה זאת לטענתו רק בסמוך להגשת התובענה, אף שהיו בידיו כל השנים הנתונים לבדוק זאת (דוחות נוכחות וכיו"ב) - כך לא תישמע בחלוף תקופת ההתיישנות טענה של עובדים לאי תשלום זכויות שונות בשעה שהיו בידיהם הנתונים לבדוק זאת.
יפים הדברים שבעתיים עת מדובר על זכויות בעת פרישה. פרישה מעבודה היא צומת משמעותי ביותר בחייו של עובד בכלל ובחיי העבודה שלו בפרט. אך מתבקש הוא שהעובד - וארגון העובדים היציג - יבדוק באופן רציני ויסודי שהזכויות ששולמו לו בפרישתו לא נופלות מהזכויות המגיעות לו. לא עשה כן ותבע את המעסיק אחרי חלוף תקופת ההתיישנות והמעסיק העלה במועד טענת התיישנות - לא יוכל בית הדין להושיט לעובד סעד."(ההדגשה במקור – א.ר.).

לנוכח כל האמור לעיל, התובע לא נהג ב"זהירות סבירה" ולא התקיים הדרוש לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות לצורך הארכת תקופת ההתיישנות להגשת תביעה כנגד הנתבעת בגין הפרשי דרגה וגמול שעות נוספות.

12. מעבר לדרוש יצוין כי התביעה אליה התייחס התובע (סע"ש 20615-06-15) אינה רלוונטית לרכיבי התביעה בהליך זה לטענתו בדבר זכאות לגמול שעות נוספות. כמו כן, אין מדובר במצב שבו בעקבות פסק הדין התובע גילה עובדות חיוניות שלא יכל לברר במהלך תקופת העבודה או לכל המאוחר במועד הפרישה, אלא לכל היותר בעקבות ההליך המשפטי התובע גילה שהוא זכאי לסעד. מצב שכזה אינו משעה את מירוץ ההתיישנות (ענין משולם בסעיף 45 לפסק הדין). מכל מקום, התביעה הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין כבר ביום 18.9.2017, כך שגם לשיטת התובע, החל ממועד זה, התובע יכל להגיש את תביעתו לענין גמול השעות הנוספות בגין התקופה שלא התיישנה באותו מועד.

13. אין בטענות התובע ולפיהן שלח מכתב של בא כוחו לעירייה ביום 10.12.2019 כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. ראשית, כפי שנטען על ידי העירייה, התובע לא הציג אישור מסירה ולפיו המכתב התקבל בעירייה. שנית, גם במועד המכתב חלפה תקופת ההתיישנות בנוגע לרכיבים הנזכרים במכתב –הכללת רכיבים בשכר הקובע לפנסיה והפרשי דרגה שהגיעו לו לטענתו בגין התקופה שעד לחודש ספטמבר 2012. למותר לציין כי במכתב הדרישה, התובע לא העלה כל טענה בנוגע לגמול שעות נוספות. שלישית, התובע כלל לא קיבל מענה למכתבו ו העירייה לא הודתה בזכאותו לאיזו מהזכויות הנטענות על ידו. רביעית, בהעדר מענה למכתב, לא ניתן לטעון כי העירייה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, מקל וחומר משעה שאין אסמכתא לקבלת המכתב אצלה.
 
14. על יסוד כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לאור מסקנתנו זו, לא מצאנו להידרש לטענות הנוספות של העירייה בדבר שיהוי.
 
15. התובע יישא בהוצאות העירייה בסך 5,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים.

16. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"א סיוון תשפ"א, (01 יוני 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' דליה שפירא
נציגת מעסיקים

איריס רש, שופטת

מר אברהם פרקש
נציג עובדים