הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 81490-01-19

18 אוגוסט 2021

לפני:

כב' השופטת מיכל פריימן
נציג עובדים מר דני אל אמזלג
נציגת מעסיקים גב' דנה ברזילי

התובעים

  1. טטיאנה קלימוב (התובעת בתיק סע"ש 81490-01-19)
  2. איגור קלימוב (התובע בתיק סע"ש 81600-01-19)

ע"י ב"כ עו"ד אסף מסדה
-
הנתבעת
עפקו אביאישון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שלמה דגן

פסק דין

התובעים הם בני זוג נשואים.
הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור מצנחי רחיפה.

התובעת, גב' טטיאנה קלימוב, הועסקה בנתבעת משנת 2007 בתפקיד ניקוי מיתרי מצנחים. בחודש אוקטובר 2020 הגיעה התובעת לגיל פרישה, ופרשה מעבודתה.
התובע, מר איגור קלימוב, מועסק בנתבעת משנת 1992 ועד עתה כאיש תחזוקה ועובד כללי.

התובעת ביקשה בכתב תביעתה כי יפסקו לה הפרשי שעות נוספות בסך 41,154.66 ₪ , הפרשות לפנסיה בסך 34,627.6 ₪, פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה בסך 2,000 ₪, פיצויי פיטורים בסך 46,391 ₪ (לפי 72% משכר בסיס של 5,300 ₪ ), והפרשי הוצאות נסיעה בסך 9,759.2 ₪. התביעה הועמדה על סך כולל של 133,932.47 ₪.
בסיכומים צמצמה התובעת את תביעתה ברכיב השעות הנוספות לסך של 12,476.46 ₪ ורכיב ההפרשות לפנסיה צומצם ל-19,021.03 ₪. התובעת, שפרשה בינתיים וקיבלה פיצויי פיטורים , חזרה בה מהתביעה בעניין פיצויי הפיטורים אולם עמדה על תשלום הוצאות.

התובע תבע לחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי שעות נוספות בסך 22,366.81 ₪, הפרשי הפרשות לפנסיה בסך 14,665.95 ₪, פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה בסך 2,000 ₪, ופיצויי פיטורים בסך 102,770.63 ₪ (לפי 72% משכרו הקובע).

בסיכומיו צמצם והעמיד את רכיב השעות הנוספות על 16,312.61 , את רכיב ההפרשות לפנסיה צמצם והעמיד על סך של 10,089.09 ₪ וכן חזר בו מהתביעה לפיצויי פיטורים לנוכח העברת הכספים לקופת פיצויים שעל שמו, אם כי עמד על פסיקת הוצאות בגין רכיב זה.

הנתבעת טענה כי התובעים קיבלו הודעות על תנאי עבודה ומעולם לא הלינו על תנאי העסקת ם. לטענתה, התובעים קיבלו מלוא זכויותיהם וכי התביעות טורדני ות וקנטרניות ודינן להידחות.

בנוגע לתביעות לפיצויי פיטורים הנתבעת טענה כי מדובר במחלוקת טכנית מכיוון שהפרישה הפרשות כנדרש לקופה מרכזית לפיצויים. הנתבעת הודיעה כי היא פועלת להעביר את הסכומים לקופה אישית בבעלות התובעים ואכן, במהלך ניהול ההליך הועברו כספי הפיצויים מהקופה המרכזית לפיצויים לקופה שעל שם התובע, והתובעת, שפרשה מעבודתה, קיבלה את מלוא הפיצויים שהגיעו לה.

הצדדים נחלקו בשאלה מהו השכר הרגיל שלהם ואיזה הסכם קיבוצי או צו הרחבה חלים על הנתבעת, לעניין רכיבי השכר מהם יש לבצע הפרשות לפנסיה. להלן נדון ונרחיב ביחס לכל אחד מהרכיבים הנתבעים.

התביעות לפיצויי פיטורים

טענת התובעים ברכיב זה הייתה שהפרשות הנתבעת לפיצויים מועברות לקופה מרכזית, ולא לקופה בבעלותם האישית. התובעים הגישו תביעה כספית בה נכללה דרישה לקבל את כספי הפיצויים לידיהם, אף שטרם סיימו לעבוד. כן עתרו בתביעותיהם לייחד את כספי הפיצויים שלהם ולהעבירם לקופה אישית על שמם.

הנתבעת טענה עוד בכתבי ההגנה כי הסכומים מופרשים עבור התובעים לקופה מרכזית והיא פועלת על מנת להעביר את הכספים שנצברו לקופות אישיות על שם התובעים.
ביום 22.10.2020 הודיעה הנתבעת כי העבירה לידי התובעת, עם פרישתה, את הסכום שנצבר עבורה בקופה המרכזית אשר הסתכם ב-66,004 ₪, וכי העבירה מהקופה המרכזית לקופה אישית על שם התובע את הסכום שנצבר עבורו בסך של 110,515 ₪.

התובעים הודו בסיכומיהם כי אין להם עוד תביעות ברכיב זה אולם דרשו פסיקת הוצאות בגינו.
לנוכח האמור, התביעות בנוגע לרכיב פיצויי הפיטורים נדחות.
בנסיבות העניין, וגם בשל העובדה כי התביעות הוגשו כתביעות כספיות עוד טרם נולדה הזכאות לקבלת פיצויי פיטורים ומשהודתה הנתבעת כי היא פועלת להעברת הכספים כפי שאכן נעשה, איננו מוצאים לעשות צו להוצאות בגין רכיב זה .

התביעות לפיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה

לטענת התובעים, הם לא קיבלו הודעה על תנאי העבודה, בניגוד לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – החוק). התובעים תבעו פיצוי לפי סעיף 5(ב) לחוק.
בסיכומיהם טענו לראשונה כי אי-מתן ההודעה על תנאי העבודה גרם להם לנזקים ממשיים בכך שלא ידעו על זכויותיהם מכוח הדין הקיבוצי ולא ידעו על זכאותם להשתתפות המעסיק בהוצאות הנסיעה.
כל אחד מהתובעים העמיד רכיב תביעה זה על 2,000 ₪.

הנתבעת טענה כי נתנה לתובעים הודעות על תנאי העבודה אם כי אלה לא נמצאו על ידה ולא הוצגו .
ביחס לתובע טענה הנתבעת כי בשנת 1992 הוא חתם על הסכם סודיות ואי-תחרות ונספח זה התלווה להסכם ההעסקה שמסרה לו , וכי אין עליה חובה לשמור ראיותיה במשך כל כך הרבה שנים (26 שנים).
עוד טענה הנתבעת כי התובע הועסק עוד לפני כניסת החוק לתוקף, והיה עליו לפנות אליה ולבקש ממנה את ההודעה על תנאי העבודה בכתב.
מכל מקום, הנתבעת טענה כי חזקה על התובעים שידעו את תנאי העבודה בשים לב לתקופת העבודה הארוכה של שניהם ויש לדחות את תביעתם ברכיב זה.

אף שהנתבעת לא הציגה את ההודעות לעובד שמסרה לטענתה לתובעים, בנסיבות העניין מסקנתנו היא כי דין התביעות ברכיב זה להידחות ולהלן נפרט קביעתנו.

בסעיף 5(ב)(1) לחוק נקבע כי

"מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה)".

על פי הוראות סעיף 1 לחוק הודעה לעובד, המעסיק ימסור לעובד הודעה על תנאי עבודה "לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו".
התובע החל לעבוד בשנת 1992, כעשור לפני חקיקת החוק .
סעיף 10(1) לחוק קובע כי לגבי עובד שהחל את עבודתו לפני יום תחילת החוק, חובת המעסיק למסור לו הודעה על תנאי העסקתו תחול בתוך 30 ימים "מהיום שהעובד דרש זאת ממנו בכתב".
התובע לא טען כי פנה בדרישה לנתבעת וזו סירבה ולכן דין תביעתו ברכיב זה – להידחות.

התובעת החלה לעבוד בחודש פברואר 2007, והגישה תביעה בעילה זו בחודש ינואר 2019, בחלוף למעלה מ-7 שנים מתחילת עבודתה ועל כן דין תביעתה ברכיב זה ל הידחות בשל התיישנות.
(ר' ע"ע (ארצי) 40952-10-19 מיכל טל נ' אברהם נעים , מיום 1.10.2020).

מכל מקום ולמעלה מן הצורך, לא ניתן לקבוע כי אי מסירת ההודעה לעובד, ככל שלא נמסרה, נעש תה "ביודעין" כדרישת סעיף 5(ב)(1) לחוק הודעה לעובד עליו ביססו התובעים את תביעתם שכן לא התרשמנו שהנתבעת פעלה מתוך כוונה לפגוע בתובעים או להעלים מהם את זכויותיהם, וגם מטעם זה אין מקום לפסיקת פיצוי לתובעים.

התביעות להפרשי שעות נוספות

לטענת התובעים בתביעותיהם , הנתבעת שילמה להם שכר רגיל עבור כלל השעות שעבד ו, מבלי להתחשב בשעות נוספות שביצעו, הן ברמה יומית, והן ברמה שבועית.

התובע טען, בהתאם לתחשיב שערך, על יסוד תעריף שכר המינימום השעתי, כי על הנתבעת לשלם לו סך של 22,366.81 ₪.
התובעת תבעה ברכיב זה 41,154.66 ₪.

לסיכומים מטעמם צירפו התובע ים תחשיב ים חדשים לאחר שהפחיתו משעות העבודה חצי שעת הפסקה בכל יום. בהתאם לתחשיב ים אלו, סכום התביעה ברכיב זה צומצם והועמד על 16,312 ₪ לתובע ו-12,476 ₪ לתובעת .
לטענת הנתבעת, אין כל פירוט בגוף התביעות על כמות השעות הנטענת ורק מטעם זה יש לדחות את הרכיב.
כן טענה הנתבעת כי הסכום שבמחלוקת מתייחס רק להפרש שבין ערך השעה הרגילה לבין ערך השעה הנוספת, שכן אין מחלוקת שהשעות שולמו לתובעים במלואן בערך השעה הרגיל .
לטענת הנתבעת התובע חיבר דקות בודדות, בקטנוניות , ב ניסיון להראות עבודה בשעות נוספות אולם דו"חות הנוכחות מראים שהתובע הוא עובד שהרבה להיעדר ואף קיבל תשלום עבור ימי ושעות היעדרות .

אשר לתובעת, הנתבעת טענה כי זו הגיעה אמנם מוקדם עם בעלה התובע, אולם כלל לא עבדה בשעות הבוקר המוקדמות ולא עבדה על כן בשעות נוספות .
הנתבעת ציינה כי התובע הודה בהחתמת כרטיס הנוכחות של התובעת כאשר כלל לא נכחה בעבודה ויש ללמוד מכך על מהימנותם של התובעים. התובע טען לעניין זה כי מדובר היה בטעות חד פעמית בה הודה בשלב מוקדם וביטל את הרישום המוטעה.

לטענת הנתבעת בסיכומיה, גם אם יש לשלם לתובעים סכום כלשהוא בגין שעות נוספות סכום זה מסתכם ב-6,090 ₪ בלבד לתובע, ו-1,827 ₪ לתובעת.

המחלוקת בין הצדדים הינה אם כן, האם דוחו"ת הנוכחות אכן משקפים שעות עבודתם של התובעים, ובמיוחד נוגעת מחלוקת זו לתובעת, וכן האם יש להפחית משעות הנוכחות 30 דקות או 45 דקות הפסקה ביום.
יצוין כי בדוחו"ת הנוכחות של התובעים כבר מופחת בטור "סה"כ שעות" זמן הפסקה של 45 דקות מידי יום .

בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951, נקבע כי:

"ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות".
התובע הודה לשאלת בית הדין (בעמ' 15 לפרוטוקול) כי שהה בהפסקה כ-45 דק' מדי יום:

"לשאלת בית הדין, אם היו לי הפסקות במהלך העבודה, היו לי 2 הפסקות לאוכל. אחת של 30 דקות ואחת של 15 דקות".

אשר על כן, ואף בשים לב לזמן ההפסקה המוגדר בחוק שעות עבודה ומנוחה, אנו קובעים כי כדין קיזזה הנתבעת בדוחו"ת הנוכחות הפסקה בת 45 דקות בכל יום ואין לקבל את חישובי התובעים המפחיתים זמן הפסקה של 30 דקות בלבד מחישוביהם לעניין רכיב השעות הנוספות.

אין למעשה חולק כי התובעים קיבלו את ערך השעה הרגיל – 100%, עבור כל שעות העבודה (למעט זמן ההפסקות כאמור) , וככל שישנה זכאות לתשלום גמול שעות נוספות הרי שההפרש המגיע להם הינו בגובה התוספת של 25% מערך השעה, שלא שול מה.

אשר לתביעת התובעת.

נקדים ונאמר כי עדותה לא הייתה מהימנה בעינינו כלל ובעניין עבודתה בשעות הבוקר המוקדמות בפרט.
התובעת הרבתה לא לדעת, להתחמק ולא להשיב על שאלות ששאל אותה ב"כ הנתבעת ואף לשאלות שחזרו ונשאלו על ידי בית הדין.
התובעת טענה בתחילת עדותה כי אינה מבינה עברית ולא ידעה תחילה להשיב האם היא מכירה את התצהיר ואת מה שנכתב בו. בהמשך השיבה שהיא מכירה קצת.

למרות טענתה לחוסר שליטה בשפה העברית, בתצהיר לא צוין כי זה תורגם לה או הוסבר לה בשפה הרוסית ו התובעת גם לא ביקשה לזמן מתורגמן לדיון ההוכחות, ורק בשלב מאוחר של חקירתה, לאחר הפסקה שנערכה בדיון, ביקש בא כוחה לעצור את הדיון ו לזמן מתורגמן מטעם בית הדין.

מאחר שנוכחנו בקשייה של התובעת בעברית, על אף שלא התרשמנו כי התובעת השיבה מבלי להבין את שנשאלה, נעתרנו לבקשת בא כוחה להמשיך שמיעת העדות באמצעות מתורגמן ולצורך כך בלבד נקבע מועד נוסף. בדיון הנוסף הושלמה חקירת התובעת בסיוע מתורגמנית.

הנתבעת טענה כי התובעת לא עבדה בשעות נוספות .
לטענתה, התובעת הגיעה מוקדם עם בעלה ללא שנדרשה או שהותר לה להגיע מוקדם. התובעת גם לא התחילה, ולנוכח אופי עבודתה לא יכלה להתחיל לעבוד בשעות הבוקר המוקדמות לפני שהגיעו חבריה למחלקה. דוחו"ת הנוכחות אינם משקפים על כן את שעות עבודתה בפועל.
טענות הנתבעת בעניין זה מקובלות עלינו.

לעניין עבודתה משעות הבוקר המוקדמות, עדותה של התובעת אינה מהימנה עלינו.
התובעת הודתה שהגיעה לעבודה מוקדם כי נסעה עם בעלה, התובע, שה יה זה שפתח את המפעל בבוקר. עוד הודתה כי שעות העבודה הן מ-7:30 ובמקרים בהם בעלה היה חולה והיא הגיעה לבדה - הייתה מגיעה בשעה זו לעבודה (בעמ' 7 לפרוטוקול)
תחילה שללה את האפשרות שהגיעה בחמש וחצי בבוקר וטענה כי הייתה מגיעה עם התובע בשש וחצי בבוקר. התובעת התקשתה להיזכר עם מי בצעה את עבודתה בשעות מוקדמות אלו.
משעומתה עם דוחו"ת הנוכחות לפיהם הגיעה גם מוקדם יותר מ-6:30 , לא השיבה לשאלה מה עשתה כל כך מוקדם במפעל.
התובעת הודתה ואישרה כי עבודתה מבוצעת בצוותא חדא ע"י שני אנשים. משנשאלה מי עבד אתה בשעות הבוקר המוקדמות התחמקה ולא ידעה לענות. וכך העידה התובעת בעמ' 6 לפרוטוקול:

" ש. ב 10/2013 – 5.48 בבוקר הוא הגיע לדוגמה, 5:40, 5:30 – עוד חושך בחוץ. את באת איתו גם בשעות האלה? אני גם מראה לך את הדו"ח שעות. מה את עושה במפעל בשעה כזאת?
ת. אני עבדתי...כשבית הדין מסביר לי את השאלה, אם הייתי באה איתו או לא הייתי באה איתו, אני משיבה שתמיד באתי איתו ביחד.
כשבית הדין שואל אותי מה עשיתי שם ב- 5:30 בבוקר אני לא משיבה.
ש. מה התפקיד שלך?
ת. אני מותחת מיתרים. נכון שאני צריכה עוד מישהו שיעבוד מולי, לצורך המתיחה
ש. ב 5:30 בבוקר אין אף אחד שיבוא למתוח איתך מיתרים?
ת. יש הזמנה כל יום צריך לעשות מתיחת מיתרים.
כשבית הדין שואל אותי מי עשה איתי את העבודה הזאת, ב- 5:30 של מתיחת מיתרים אני משיבה שיש מנהל...הוא נתן לי הזמנה ואני צריכה לעשות אותה. יש 5 סטים כל יום שאני צריכה לעשות במיתרים. עשיתי עבודה שלי, מיתרים ב-5:30 בבוקר. ואם למיתרים צריך 2 אנשים ומי עשה איתי את זה אני לא יודעת להשיב על כך".

בחקירתה הנוספת ביום 21.2.21 שינתה התובעת את גרסתה והעידה כי כשהגיעה מוקדם הייתה עובדת לבד בבדיקות והזמנות והכנת חומרים לעבודה. עוד שינתה גרסתה וטענה כי היא מבצעת לבד גם את עבודת מתיחת המיתרים.
התובעת תרצה את שינוי גרסתה בכך שלא הבינה את השאלות.

גרסתה המאוחרת של התובעת אינה מהימנה עלינו.
אמנם התרשמנו כי התובעת התקשתה בעברית אולם לא באופן שלא אפשר חקירתה ומכל מקום, התשובות שנרשמו מפיה התייחסו לשאלות אותן נשאלה ובהן נכללו עובדות שהן בידיעתה ונמסרו על ידה ומעידות כי הבינה את שנשאלה ואת שהשיבה.

התובעת גם לא הביאה כל עד מטעמה להוכחת עבודתה בשעות הבוקר המוקדמות קודם לשעת תחילת העבודה הרשמית ב- 7:30.

משדוחים אנו טענת התובעת כי עבדה בשעות הבוקר המוקדמות לפני השעה 7:30 על אף שהחתימה את כרטיס הנוכחות בשעות אלה (ואף קיבלה שכר רגיל עבורן), תביעתה ברכיב השעות הנוספות נדחית.

אשר לתובע.

שוכנענו כי דו"חות הנוכחות שהוצגו ביחס לתובע משקפים את שעות עבודתו. הדו"חות הופקו על ידי הנתבעת, והיא ערכה על בסיסם את תלושי השכר של התובע.
מתוקף תפקידו הופקדו בידי התובע מפתחות המפעל.
אף שהתובע הקדים להגיע לעבודה לפני שעות העבודה המוגדרות, לא שוכנענו כי לא עבד בשעות אלו וכי הגיע מוקדם רק כדי "לגנוב שעות עבודה".
אף מנכ"ל הנתבעת הודה כי ביחס לתובע דו"חות הנוכחות מהימנים (עמ' 24 לפרוטוקול).

עיון בתלושי השכר והשוואתם לדו"חות הנוכחות, מעלה כי לתובע שולמו כמות השעות שעבד מדי חודש בערך של שעה רגילה. מכאן שה תובע זכאי לתשלום ההפרש שבין ערך השעה הרגילה ששולם לו (100%) לבין ערך השעה הנוספת שהיה צריך לקבל (125%).

להלן יובא חישוב השעות הנוספות של התובע, בהתאם לדו"חות הנוכחות.
(ערכי הדקות הוחלפו במספרים עשרוניים לשם נוחות החישוב) .
כעולה מהטבלה שלהלן , סה"כ השעות הנוספות שעבד התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה הוא 748.3 שעות.
כאמור, התובע זכאי להפרש שבין ערך השעה הרגילה ששולמה לו לבין ערכה בתעריף של 125%. ערך שעה רגילה של התובע הוא 29.12, והתוספת עבור השעה הנוספת הינה 7.28 ₪ לכל שעה.

סה"כ זכאי על כן התובע להפרשי שעות נוספות בסך 5,448 ₪.

התביעה לפיצוי בגין הפרשי פנסיה

לטענת התובעים, הנתבעת ביצעה הפרשות בחסר לתגמולים. לטענתם, הנתבעת פיצלה את השכר לרכיבים פיקטיביים מהם לא ביצעה הפרשות לתגמולים, וכן לא הפרישה מרכיבים בגינם היה עליה להפריש לפי צווי ההרחבה החלים עליה מתחילת העסקת התובעים: רכיבי פרמיה ושכר עידוד.

בתביעתם תבעו התובעים הפרשי הפרשות לפי 12% מהשכר, כולל חלק עובד, ובהמשך צמצמו תביעתם להפרשות מעסיק בלבד בשיעור 6%.
בהתאם לתחשיבי התובעים בסיכומיהם, על הנתבעת להשלים לתובעת סך של 19,021.03 ₪, ולתובע סך של 10,089.09 ₪.
יצוין, כי בתחשיבים החדשים שצורפו לסיכומים שינו התובעים את הסכומים המופיעים ברכיב "משכורת" לעומת הטבלאות שצורפו לתביעותיהם, באופן בלתי מוסבר ובסכומים שאינם מתיישבים עם תלושי השכר.

לטענת התובעים, ובהסתמך על פרסום פרופיל החברה באינטרנט, עיסוקה של הנתבעת הוא ייצור מצנחי רחיפה וחל עליה ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הטקסטיל.

לטענתם, הנתבעת נכנסת תחת סעיף 1392 בסיווג האחיד שכותרתו: "ייצור פריטי טקסטיל מוכנים, פרט לפריטי לבוש". סעיף זה מחיל תחת הגדרת ענף ייצור הטקסטיל (ענף ראשי 13) גם ייצור אביזרים משלימים מטקסטיל לרבות "שעווניות לבתי חולים, מצנחים וציוד הצלה, חגור צבאי וחגור אחר".
לחלופין טענו התובעים כי הנתבעת משתייכת לענף המלאכה וחל עליה צו ההרחבה לפנסיית יסוד בתעשייה.

הנתבעת טענה כי היא עוסקת בפיתוח מוצרי תעופה שונים, בין היתר מוצרי רחיפה עבור טרקטורון ממונע גלגלי. הנתבעת טענה כי צו ההרחבה בענף הטקסטיל אינו חל עליה משעיסוקה העיקרי הוא פיתוח מוצרי תעופה ואינה מטוויה כהגדרתה בצו ההרחבה בענף הטקסטיל וההלבשה.
עוד טענה כי היא אמורה להיות כפופה להסכם הקיבוצי הכללי-מלאכה ותעשיה זעירה, אלא שצו ההרחבה בענף זה הורחב לגבי מעסיקים המעסיקים לא יותר מ-20 עובדים, בעוד שהיא מעסיקה מעל ל-20 עובדים ועל כן גם צו זה אינו חל עליה.
לטענת הנתבעת, תביעת התובעים כוללת הפרשות מרכיבי שכר שאין להכליל אותם בשכר הקובע לצורך ההפרשות.
לגבי הרכיב "פרמיה" טענה הנתבעת כי הוא תשלום מותנה בתנאי ואינו חלק מהשכר הקובע, וכך טענה גם לגבי תוספת שעות נוספות גלובלי.

30. השאלה האם על הנתבעת היה להפריש לפנסיה עבור התובעים החל מהיום הראשון לעבודתם אינה נדרשת להכרעתנו לנוכח העובדה שההפרשה עבור חודשי ההעסקה הראשונים של התובעים התיישנה זה מכבר ואינה נתבעת במסגרת תביעתם של התובעים כאן.

לא הובאו כל ראיות לטענת הנתבעת כי עיקר עיסוקה בפיתוח מוצרי תעופה ולא בייצור מצנחים ועל כן יש מקום לקבל טענת התובעים כי יש לראות בנתבעת כשייכת לענף הטקסטיל שהינו תת ענף בתחום התעשייה בהתאם לסווג האחיד לעיל.
אולם, צו ההרחבה בענף הטקסטיל משנת 1977 (התובעים לא צירפו או הצביעו על צו אחר מענף זה שחל לטענתם) אינו מתייחס להפרשות לפנסיה וממילא אינו מתייחס לרכיבי השכר שיש להביא בחשבון לצורך ההפרשה כך ששאלת חלות צו ההרחבה בטקסטיל על הנתבעת אין בה כדי לסייע לתובעים בשאלת ההפרשות הפנסיוניות , ויש לפנות לצו הרחבה בענף התעשייה – מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה 2006 .

התובעים מבקשים למעשה להכליל בשכר הקובע להפרשות תשלומים ורכיבים נוספים ששולמו להם ע"י הנתבעת ושגם בגינם היה על הנתבעת לטענתם להפריש לפנסיה .

הנטל להראות כי רכיב שכר מסוים הוא "פיקטיבי" מוטל על הטוען לכך.
להלן נבחן את רכיבי השכר השונים ונקבע ביחס לכל אחד אם הייתה חובה להפריש ממנו לפנסיה אם לאו.

תביעת התובעת:

השלמה למינימום –מתלושי השכר עולה כי הנתבעת פיצלה את השכר ששילמה לתובעת עבור שעות העבודה, כאשר בשורה הראשונה, שהובאה בחשבון לצורך ההפרשות לפנסיה, נרשם תעריף שעתי נמוך משכר המינימום, וההשלמה למינימום נרשמה בשורה נפרדת, ולא הובאה בחשבון לצורך הפרשות לפנסיה.
לדוגמא, בתלוש 03/2014, בשורת המשכורת נרשמו 201. 3 שעות בתעריף 17.61 ₪ לשע ה (כששכר המינימום נכון לאותו מועד עמד על 23.12 ₪ לשעה) ושולם שכר של 3544.89 ₪. בשורה נפרדת נרשם השלמה למינימום ללא פירוט שעות או תעריף ובסכום של 1109.17 ₪.
חיבור שני הסכומים שווה למכפלת שעות העבודה בשכר המינימום.
למרות זאת, הופרש לתובעת לפנסיה רק מהשכר שנרשם בשורת "משכורת", ובסך של 3544.89 ₪.

הנתבעת לא הסבירה כלל מדוע פיצלה את השכר, ומדוע לא הפרישה בעד השכר שפוצל.

אשר על כן, אנו קובעים כי רכיב "השלמה למינימום" הוא חלק משכרה השעתי הרגיל של התובעת לכל דבר ועניין, ממנו היה על הנתבעת לבצע הפרשות לפנסיה.
לפי תחשיב התובעת, התובעת זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה מרכיב זה בסך 3,110.48 ₪.

רכיב "תוספת תפוקה" – מדובר ברכיב המשתנה מדי חודש (לדוגמא, שנת 2012: ינואר 2905.5 ₪, פברואר 3030 ₪, מרץ 2852.32 ₪, אפריל 2109.64 ₪ - וכן הלאה).

בתצהיר הנתבעת (נ/2), טען מנהל הנתבעת כי התובעים ביצעו ניקוי מיתרים בביתם, וקיבלו שכר בהתאם לכמות המיתרים שניקו, ומכאן שהתוספת תלויה בתפוקה ואין להכלילה בשכר הקובע להפרשות.

התובע הודה בחקירתו כי אשתו, התובעת, הייתה לוקחת הביתה עבודה של ניקוי מיתרים וכי "זה לא היה חלק מהעבודה שלה זה היה בנוסף. אם לקחה הביתה קיבלה כסף אם לא אז לא קיבלה. זה היה לפי כמות המיתרים...קראו לזה תוספת תפוקה".

מוסכם אם כן למעשה, כי מדובר בעבודה נוספת על שעות העבודה במפעל, בגינה לא שולם שכר על בסיס שעתי אלא רק שכר לפי תפוקה.
אין מדובר בתוספת תפוקה או פרמיה המשתלמת כתוספת לשכר שעות העבודה הרגילות ובעד התפוקה מהעבודה באותן השעות, אלא מדובר בשכר עבור עבודה נוספת בשעות נוספות ונפרדות ממשרתה הרגילה המלאה של התובעת , אשר שולם על בסיס שכר קבלני לפי כמות התוצרת.

משמדובר בעבודה נוספת, נפרדת, בשעות נוספות שמעבר למשרתה המלאה של התובעת, אין על הנתבעת להפריש לפנסיה בגינה.

רכיב "הפרשים" – הגם שרכיב זה שולם לתובעת פעם אחת ויחידה בכל תקופת התביעה, בחודש ינואר 2015 – היא הכלילה אותו בשכר הקובע לפנסיה, מבלי שנתנה כל הסבר מה מהות ההפרשים ומדוע היא סבורה שהנתבעת הי יתה צריכה להכלילו בשכר לפנסיה. בהיעדר פירוט מינימלי לטענתה זו היא נדחית.

"פירעון חופש" – מתלושי השכר עולה כי מדובר בתשלום ימי חופש שהופחתו מיתרת ימי החופשה. על הנתבעת היה להפריש לפנסיה מרכיב זה.

מתלושי השכר (רכיב עזר "השכר המבוטח") ומדוח מנורה מבטחים עולה כי הנתבעת לא הפרישה לפנסיה מרכיב זה.
בהתאם לחישובי התובעת בטבלה שצורפה לסיכומיה מדובר בהפרשות בסך מצטבר של 333 ₪.

בנוגע לימי מחלה, חופש, וחג – התובעת זכאית להפרשות המעסיק מרכיבים אלה . בבדיקה שערכנו על יסוד תלושי השכר (רישום השכר המבוטח) וכן פירוט בדוחות מנורה מבטחים מצאנו שהנתבעת הפרישה עבור רכיבים אלו.
אשר על כן התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות ברכיבים אלו נדחית.

"יום בחירות" – בחודש ינואר 2013 שולם לתובעת "יום בחירות" בסך 208.08 ₪, שבגינו לא הופרשו כספים לפנסיה, בשים לב לכך שבתלוש השכר בעמודת "נתונים נוספים", השכר המבוטח שנרשם היה רכיב משכורת בלבד, והנתבעת לא הראתה אחרת.

גם בחודש מרץ 2015 היה יום בחירות שבגינו לא הופרש לפנסיה, ועל כן התובעת זכאית להפרשות עבור סך של 208.08 ₪.

סה"כ על הנתבעת להפריש לפנסיה מרכיב יום בחירות בסך 416.16 ₪ את חלק המעסיק לפנסיה בסך 24.96 ₪.

הנה כי כן, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה עבור רכיב השלמה למינימום – 3,110.48 ₪, עבור רכיב יום בחירות 24.96 ₪ ועבור "פרעון חופש" 333 ₪, סה "כ 3468.44 ₪ ש יישאו ריבית והצמדה כחוק מתאריך ממוצע 1.6.2015 ועד מועד התשלום בפועל.

תביעת התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות:

רכיב "נסיעות" – התובע לא פירט מדוע לטענתו רכיב זה מהווה רכיב שכר. כשנשאל בעמ' 15 לפרוטוקול, מה שכרו הממוצע הוא ענה: "המשכורת שלי היא מינימום פלוס נסיעות בסך 1,550 ₪. בסיס שעתי לפי 29.12 ₪ פלוס נסיעות". מכאן יוצא שאף התובע מודה כי הרכיב משולם בעד הוצאות הנסיעה, ואין הנתבעת חייבת להפריש עבורו לפנסיה.
אשר על כן, התביעה להפרשי הפרשות לפנסיה ביחס אליו נדחית.

אשר לרכיבים מחלה, חופשת חג, וחופש –מבדיקה שערכנו ולפי רישום השכר המבוטח בתלושי השכר, לתובע הופרשו כספים לפנסיה בעד רכיבים אלו למעט במקרים הבאים:
ברכיב מחלה בחודש 10/2012, שעבורו היה על הנתבעת להפריש סך של 25 ₪, שלא הופרש.
ברכיב חופש בחודש אפריל 2012 שעבורו על הנתבעת להפריש 11.9 ₪, בחודש מאי 2012 שעבורו על הנתבעת להפריש 23.8 ₪, בחודש אוגוסט 2012 שעבורו על הנתבעת להפריש 118.9 ₪, ובחודש אוגוסט 2016 שעבורו על הנתבעת להפריש 199.9 ₪.

סה"כ זכאי התובע להפרשות חסרות ברכיב המחלה והחופש בסך 379.5 ₪.

אשר לרכיב בונוס חד פעמי – לטענת התובע ועל פי הטבלה נספח 4 לסיכומיו, רכיב זה שולם לו 3 פעמים בלבד בכל תקופת התביעה (כ-7 שנים) .

על פי הטבלה שצרף התובע בחודש 03/2013 שולם לו בונוס של 3537.36 ₪ אלא שעיון בתלוש השכר מגלה שהסכום שולם עבור ימי מחלה ולא עבור בונוס חד פעמי מכל מקום הופרש עבורו לפנסיה.

עבור חודשים דצמבר 2017 ו-מרץ 2018 משלא הוכח עבור מה שולם הבונוס ומדוע יש לראותו כחלק מהשכר הקובע בגינו יש להפריש הפרשות לפנסיה, התביעה ביחס אליו נדחית.

ברכיב פירעון חופש – לא הופרש עבורו כלל לפנסיה. כנגד התשלום קוזזו ימי חופשה. על הנתבעת היה להפריש עבור ניצול ימי החופשה סך של 594 ₪.

אשר לרכיב שעות נוספות גלובלי – מבדיקתנו, הופרש עבורו לפנסיה בכל החודשים ואין זכאות לתשלום בגין רכיב זה.

רכיב "שכר עידוד" ורכיב "פרמיה" – התובע זכאי להפרשות בעד רכיבים שכר עידוד ופרמיה, וזאת מכוח סעיף 10 לצו ההרחבה בענף התעשייה לביטוח פנסיוני משנת 2006.

מבדיקה שערכנו עלה כי עבור חודשים יולי 2016 – דצמבר 2016 הופרש לפנסיה בגין רכיב פרמיה ולכן חודשים אלו לא הובאו בחשבון הזכאות.
עבור חודשים יולי 2016 – ספטמבר 2016 הופרש לפנסיה בגין רכיב שכר עידוד ולכן חודשים אלו לא הובאו בחשבון הזכאות.

סה"כ זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בגין רכיב שכר עידוד בסך 1,305.29 וברכיב הפרמיה 289.93 ₪.

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך כולל של 2,568.72 ₪. הסכום ישא ריבית והצמדה כחוק מתאריך ממוצע 1.6.15 ועד יום התשלום בפועל.

תביעת התובעת להחזר הוצאות נסיעה

לטענת התובעת, הוצאות הנסיעה ששולמו לה לא תאמו את הוצאות הנסיעה בפועל ואף לא את הנדרש על פי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה.

התובעת טענה כי כרטיס חופשי חודשי בגין הנסיעות שעליה היה לעשות על מנת להגיע מביתה בכפר יונה למקום העבודה בקיסריה עמד על 430 ₪ לחודש. התובעת הגישה תחשיב שלפיו על הנתבעת להשלים לה סך של 9,759.2 ₪ ברכיב זה.

לטענת הנתבעת, בעלה של התובעת היה נוסע וחוזר בכל יום עם רכבו, וקיבל בעד רכיב נסיעות/אחזקת רכב 1,550 ₪ בחודש. התובעת הייתה נוסעת וחוזרת אתו מדי יום, ועל כן תביעתה להפרשי נסיעות בגובה כמעט 10,000 ₪ מקוממת.

כן טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה בעד רכיב הנסיעות גם בתלוש השכר שלה וכי חישובי התובעת אינם נכונים ואינם מתאימים לסכומים שקיבלה בתלוש השכר.

התובעת לא הציגה ולו ראשית ראיה לטענתה כי כרטיס חופשי חודשי מביתה ועד למקום העבודה עולה 430 ₪.
הנטל להראות מה עלות הנסיעה שעל המעסיק להשתתף בהוצאותיה מוטל על התובעת, והיא כאמור לא טרחה להציג את התעריף הרלוונטי של הנסיעה בתחבורה הציבורית שלפיו תבעה, במועדים הרלוונטיים לתביעה.

בנוסף, התובעת תבעה 430 ₪ לחודש, הגם שבחודשים מסוימים היא עבדה מספר ימים מועט יותר מחודש מלא.
לדוגמא, בחודש אוגוסט 2012 עבדה התובעת 12 ימי עבודה בלבד וב אוגוסט 2013 עבדה 11 ימים בלבד.

לאמור נוסיף שהתובעת הודתה שתמיד הגיעה לעבודה ברכב עם התובע, למעט במקרים שהיה חולה, כאשר הוא מצדו קיבל הוצאות נסיעה בגובה של 1,500 ₪ בחודש.
בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי היא תובעת רק עבור התקופות שבעלה היה חולה (עמ' 19 לפרוטוקול). מדובר במקרים ספורים שהוצאות הנסיעה בגינם בוודאי אינן מגיע ות לסכום אותו תבעה ואינן עולות על הסכומים שקיבלה בפועל .

זאת ועוד. בהתאם לצו הרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה משנת 2016, שיעור החזר הוצאות הנסיעה מיום 1.2.16 יהיה עד 22.6 ₪ ליום עבודה .

בהתאם לתלושי השכר, מחודש יולי 2016 ואילך שילמה הנתבעת לתובעת בהתאם לצו ההרחבה סכום של 22.6 ₪ ליום במכפלת מספר ימי העבודה בפועל באותו חודש. התביעה לתשלום חודשי של 430 ₪ לתקופה זו, בלי להביא בחשבון את כמות הימים שעבדה בפועל ואת הסכום היומי המקסימלי לתשלום בהתאם להוראות צו ההרחבה אין לה בסיס, והיא נדחית.

משהתובעת לא הוכיחה את זכאותה להפרשים בגין נסיעות, התביעה ברכיב זה נדחית.

לסיכום

תביעות התובעים מתקבלות בחלקן הקטן.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 3468.44 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

הנתבעת תשלם לתובע הפרשי שעות נוספות בסך 5,448 ₪ ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 2,568.72 ₪.

כל הסכומים יישאו ריבית והצמדה כחוק מתאריך ממוצע 1.6.15 ועד יום התשלום בפועל.

לנוכח העובדה שהסכומים שנפסקו נמוכים לאין שיעור מהסכומים שנתבעו, אין צו להוצאות.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 י ום.

ניתן היום, י' אלול תשפ"א, (18 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר דניאל אמזלג
נציג עובדים

מיכל פריימן
שופטת

גב' דנה ברזילי
נציגת מעסיקים