הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 75978-01-19

12 אוגוסט 2021

לפני:

כב' השופטת מיכל פריימן
נציג ציבור (עובדים) גב' רחל בק
נציג ציבור (מעסיקים) מר ליאור לוין

התובעים

  1. דמיטרי קרפינסקי (התובע בתיק סע"ש 75978-01-19)
  2. אלכסנדר וולפסון (התובע בתיק סע"ש 63901-09-19)

ע"י ב"כ עו"ד יעקב שניטמן
-
הנתבע
רוסטילסלב סוקולוב
ע"י ב"כ עו"ד א ייל מגן

פסק דין

רקע כללי

שני התובעים הועסקו כסבלים בעסק הובלות שבבעלות הנתבע.
התובע 1 – מר דמיטרי קרפינסקי, הועסק מיום 1.10.2011 ועד ליום 16.10.2018, סה"כ כ-7 שנים.
התובע 2 – מר אלכסנדר וולפסון, הועסק תקופה של כ-9.75 שנים מיום 1/5/2009 ועד ליום 31/12/2018.

התובע מר קרפינסקי הגיש את תביעתו כנגד הנתבע בחודש 01.2019.
בתביעתו תבע מר קרפינסקי את הרכיבים שלהלן:
שכר עבודה בגין חודש 10/2018, פיצויי פיטורים ולחלופין פיצוי בגובה הפרשות לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, דמי הבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, פיצוי בגין אבדן רווחים בעקבות אי-הפרשה לפנסיה בהתאם לחוות דעת אקטוארית, פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר לחודש 9-10/2018 וכן פיצוי בגין מסירת תלושי שכר לא תקינים, דמי מחלה, פיצוי בגין אי-מסירת הודעה על תנאי העבודה, גמול שעות נוספות וכן תשלום דמי חגים.
סכום התביעה הועמד על 294,430 ₪ .
בסיכומיו חזר בו למעשה התובע מהתביעה לשכר חודש 10.2018 ותביעתו הועמדה על סך של 288,830 ₪.

הנתבע טען כי יש לדחות את תביעת מר קרפינסקי נגדו על כלל רכיביה. לטענתו, מר קרפינסקי קיבל את מלוא זכויותיו על פי חוק והוא אף שילם לו מעבר למה שהחוק מחייב.
לטענתו, השכר שולם במזומן מידי יום וכפי שסוכם בין הצדדים כלל את מלוא הזכויות המגיעות לתובע, אשר ביקש לקבל לידיו כספים ולא להפרישם לקופות.
לטענת הנתבע , מר קרפינסקי נתפס בשקר בנוגע לדיווח שעות העבודה ועל כן הוחזר לביתו באותו היום אולם הוא כלל לא פוטר. הנתבע ביקש ממנו להתייצב לעבודה בהמשך אך התובע לא נענה ועל כן אינו זכאי לכל פיצוי הנובע מפיטורים, שלא היו.
הנתבע טען כי מדובר במשרת אמון, כי העבודה לא הייתה בהיקף משרה מלאה ובעונת החורף הייתה חלקית ביותר, כי כמעט ולא היו שעות נוספות וכשהיו- התובע תוגמל על כך. תלושי השכר שיקפו את ממוצע העבודה השנתי, וכפי שהוסכם.
הנתבע טען כי הוא סגר את עסק ההובלות שלו בעקבות התנהלותו של התובע מר קרפינסקי אשר גרם לו נזקים ופגיעה בשמו הטוב בגינם, ובגין תשלומי יתר ששילם לתובע, אף הגיש הנתבע נגד מר קרפינסקי תביעה שכנגד על סך 82,900 ₪.

התובע מר וולפסון הגיש את תביעתו כנגד הנתבע בחודש 09.2019 .
בתביעתו תבע פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת , פדיון חופשה, חופשת אבל, פיצוי בגין פיטורין שלא כדין , דמי הבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ופיצוי בגין אבדן רווחים בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, פיצוי בגין תלושי שכר לא תקינים, דמי חגים וגמול שעות נוספות.
סה"כ הועמדה התביעה על סך של 287,201.92 ₪.
הנתבע הכחיש זכאות התובע מר וולפסון לכל ראשי התביעה הנתבעים על ידו. הנתבע טען כי לבקשת התובע מר וולפסון שולם לו השכר במזומן, מידי יום,
הואיל ולא היה לו חשבון בנק. התשלום ניתן עבור כל שעות העבודה וכלל לבקשת התובע את מלוא זכויותיו, לרבות הזכויות הפנסיוניות.
לטענת הנתבע המדובר בעבודה עונתית והיקף שעות העבודה אינו כנטען ע"י התובע וחישוביו אינם נכונים.
עוד טען הנתבע כי התובע מר וולפסון לא פוטר על ידו ואינו זכאי לפיצויי פיטורין או זכויות אחרות הנתבעות בגין פיטוריו. התובע המשיך לעבוד אצל מר אלכס פרוס לאחר שהנתבע סגר את עסקו, עד שעזב בשל בעיות שתייה.

בהחלטה מיום 26/02/2020 אוחד הדיון בשתי תביעות התובעים כנגד הנתבע.

מטעם התובעים העידו הם עצמם ומטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו וכן מר אלכסנדר פרוס.

נדון תחילה בשאלות המשותפות לשני התובעים לרבות בעניין היקף העבודה, גובה השכר הקובע, ושאלת זכאותם של התובעים לגמול שעות נוספות, ובהמשך נדון במחלוקות השונות בהתייחס לכל אחד מהתובעים ובתביעה שכנגד.

היקף המשרה של התובעים ושכרם הקובע

לטענת התובעים, הם עבדו במשרה מלאה, 6 ימים בשבוע בעונות אביב וקיץ ו-4 או 5 ימים בשבוע בעונות הסתיו והחורף. לטענתם עבדו הם בימים א-ה משעה 8:00 בבוקר ועד 18:00 אחה"צ, ובימי שישי משעה 08:00 עד שעה 15:00.
שכרם של התובעים, כך טענו, עמד תחילה על 35 ₪ לשעה ובחודש יולי 2018 עלה שכרם ל- 40 ₪ לשעה.
לטענתם, הסכומים שנרשמו בתלושי השכר לא שיקפו את העבודה בפועל.
לטענת התובעים בסוף כל יום עבודה הם קיבלו שכר במזומן בהתאם לשעות שעבדו בפועל ולפי התעריף שבאותו זמן היו זכאים לו, 35 ₪ או 40 ₪, מבלי שתוגמלו על שעות נוספות.

לטענת הנתבע, עבודת התובעים היא למעשה "משרת אמון" ולכן שעות העבודה שנרשמו בתלושים היו ממוצעות ולרוב הם עבדו פחות מהיקף יום עבודה מלא . הנתבע טען כי מר קרפינסקי הוא זה שקבע לעצמו את סדר היום ואת שעות העבודה.
לרוב השכר שולם במזומן בתיאום עם התובעים. לטענתו מר וולפסון ביקש לקבל את השכר במזומן – כש הוא כולל את הזכויות הסוציאליות וזה מעולם לא התלונן על כך שאינו מקבל את מלוא השכר שמגיע לו.
אשר להיקף המשרה טען הנתבע כי בממוצע שנתי התובעים לא ביצעו שעות נוספות, וכי עבדו בממוצע שנתי כ-90 שעות בחודש בלבד זאת בשים לב להיקפי העבודה המשתנים בין הקיץ לחורף.

לתצהיר הנתבע הוא צירף חשבוניות רבות על מנת להראות את היקף העבודה לכל אורך השנה - בקיץ עבו דה רבה יותר ובחורף עבודה מועטה יותר.

בהיעדר הודעה לעובד על תנאי עבודה ועל פי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) תשס"ב- 2002, הנטל להוכיח את תנאי ושעות עבודתם של התובעים מוטל על המעסיק-הנתבע.

אין למעשה חולק, כי התובעים קיבלו שכר שעתי לפי מספר שעות העבודה שביצעו מידי יום. שעות העבודה ששולמו כללו זמני נסיעה. התשלום בוצע במזומן.

עוד אין מחלוקת בגובה השכר השעתי ששולם, וכי תלושי השכר אינם משקפים את היקף העבודה או את השכר ששולם בפועל , במיוחד בעונת הקיץ. בתלושי השכר אף נרשם השכר כשכר "חודשי" .

הנתבע טען כאמור כי התובעים עבדו כ-90 שעות בחודש בממוצע שנתי והתלושים משקפים ממוצע זה. איננו מקבלים טענת הנתבע.
על הנתבע מוטלת הייתה החובה לבצע רישום ומעקב על שעות העבודה והוא לא עשה כן. הנתבע אמנם צרף חשבוניות רבות לתצהירו אולם לא טרח לסכם ולכמת ולו את מספר ימי העבודה כעולה מאותן חשבוניות.

התובעים מצדם מבקשים שנקבע את היקף משרתם על בסיס משרה מלאה, אלא שהוכח לנו, גם מדברי התובעים עצמם, כי לא עבדו בהיקף משרה מלא לאורך כל השנה.

הנתבע טען כי בעונת החורף, שנמשכה מחודש נובמבר ועד חודש מאי היקף העבודה היה נמוך בהרבה מזה שטענו לו התובעים.
הנתבע צירף חשבוניות מהן עולה כי בתקופת החורף אכן לא הייתה עבודה מידי יום והיקפה היה מצומצם יותר. גרסה זו נתמכה למעשה גם בחקירת התובעים.

התובע מר קרפינסקי אישר כי בחורף:
"היו גם 3 ימים בשבוע, בזמן שהייתה העונה היו ימים מלאים ובזמן שלא הייתה העונה, לעיתים רחוקות- כלומר, היו 3 ימים בשבוע או 4 ימים בשבוע. הכוונה בלעיתים רחוקות, היו פעמים של 3 ימים מלאים והיו פעמים של 3 ימים לא מלאים.
לשאלת בית הדין, בחורף היו בממוצע 3-4 ימי עבודה בשבוע. לפעמים מלאים ולפעמים לא מלאים." (עמ' 14 לפרוטוקול).

אשר לחודשים בהם הייתה יותר עבודה העיד מר קרפינסקי (עמ' 14 לפרוטוקול) –
"ש. תוכל להגדיר לנו מה זה עונת החורף?
ת. שניה, אני אזכר. זה יוצא אוקטובר, נובמבר, דצמבר היה חודש מלא, ינואר פחות, פברואר פחות, מרץ פחות, אפריל פחות, יוני כבר מתחיל לעלות. יולי זה ימים שלמים חודש מלא, אוגוסט – חודש מלא, ספטמבר – חודש מלא. אוקטובר – חודש מלא. לגבי אוקטובר – לא הייתה הרבה עבודה בחודש זה. גם בנובמבר זה כבר חודשים של החורף. לגבי מאי – הייתה פחות עבודה."

גם מר וולפסון אישר בחקירתו כי בחורף עבדו 3,4 ימים בשבוע בלבד, ולא בכל יום שישי, וכך העיד:
"ש. כמה היה בחורף?
ת. היו שבועות של 3-4 ימים, היה יותר, פחות, זה היה תלוי במזג האוויר ובהזמנ ות. אני עבדתי משרה מלאה.
ש. בחורף עבדת גם ימי שישי?
ת. לא כל יום שישי".

הנה כי כן, על יסוד עדויות הצדדים שלפנינו ולצורך חישוב היקף המשרה הממוצע של התובעים אנו קובעים כי בחודשי החורף (נובמבר עד מאי –סה"כ 7 חודשים) עבדו התובעים בהיקף של כחצי משרה, כ-3 ימים בשבוע, ובחודשי הקיץ (5 חודשים – מיוני עד אוקטובר) עבדו התובעים בהיקף משרה מלא.
אנו קובעים אם כן, כי אחוז המשרה הממוצע לפיו יחושבו זכויות התובעים הינו 70%.

התביעה לגמול שעות נוספות

התובעים טענו כאמור כי עבדו מידי יום בשעות נוספות וכן בימי ו' ותבעו תשלום עבור 60 שעות נוספות לחודש בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958.

הנתבע לא הציג כרטיס נוכחות והודה כי לא ניהל מעקב אחר נוכחות העובדים. הנתבע טען כי התובעים עבדו במשרת "אמון אישי" וכן טען כי לא נדרשו כמעט כלל לעבוד בשעות נוספות וככל שעבדו - קיבלו תשלום.

הנתבע הודה בחקירתו כי חוץ מאשר בשנה האחרונה הוא עבד יחד עם התובעים (עמ' 24 לפרוטוקול). הנתבע היה זה שנהג במשאית, ונכח בכל הובלה. העסק היה של הנתבע והוא שלט ואף פקח באופן צמוד על סדר יומם של התובעים, הוא היה בקשר עם הלקוחות, קיבל מהם את ההזמנות וסגר איתם את המחיר. גם אם התובע מר קרפינסקי קיבל את התשלום מהלקוחות והעביר אותו לנתבע, אין בכך כדי להפוך את משרות התובעים למשרות אמון.

אשר לעבודה בשעות נוספות הנתבע אישר, לשאלת בית הדין, כי להערכתו, כ-3 ימים בשבוע בעונת הקיץ התובעים עבדו ימים ארוכים, היינו, בשעות נוספות
אם כי טען, כי בימים האחרים עבדו התובעים מספר שעות מועט יותר כך שבממוצע התובעים לא עבדו בשעות נוספות (עמ' 23 לפרוטוקול).

לאחר ששקלנו את עדויות הצדדים, לאור עדותם של התובעים שאישרו כי בחודשי החורף העבודה הייתה נמוכה באופן משמעותי, בשים לב להיקף המשרה שקבענו ובהתבסס על החשבוניות שהציג הנתבע, איננו מקבלים את טענות התובעים ותביעתם לשעות נוספות בהיקף של 60 שעות בחודש ובכלל וזאת בהתייחס לחודשי החורף.

עם זאת, משגם הנתבע חיזק את טענת התובעים כי בחודשי הקיץ הם עבדו בשעות נוספות ולנוכח העובדה שהנתבע לא הציג כרטיסי נוכחות אנו מקבלים את טענת התובעים לזכאותם לתשלום תוספת גמול עבור עבודה בשעות נוספות לפי 60 שעות נוספות לחודש בחודשי הקיץ בלבד .

אין מקום לקבל את טענת הנתבע כי חישוב השעות הנוספות צריך להיעשות בממוצע שנתי כך ש"שעות החוסר" מהחורף מתקזזות כנגד השעות הנוספות שביצעו התובעים בחודשי הקיץ. ראשית, הזכאות לשעות הנוספות מכוח החוק הינה לפי תחשיב יומי ולא על דרך של חישוב ממוצע.
זאת ועוד, התובעים היו עובדים שעתיים וקיבלו תשלום רק בעד השעות שעבדו בפועל כך שלא ניתן בכל מקרה לקזוז משכר שלא קיבלו בעד "אי עבודה".

אין מחלוקת שהתובעים קיבלו עבור כל שעת עבודה שביצעו את ערך השעה הרגילה , ועל כן הסכום לו הם זכאים כהפרש עבור השעות הנוספות הוא סכום התוספת, ההפרש שבין ערך השעה הרגילה לבין ערך השעה הנוספת, סה"כ 10 ₪ לשעה.
זכאות התובעים ברכיב זה הינה אפוא כדלקמן :

התובע מר קרפינסקי: 10 (₪ לשעה) X60) שעות נוספות בחודש) X 5 (חודשים בשנה) X 6.83 (שנות התביעה) = 20,490 ₪.
התובע מר וולפסון: 10 (₪ לשעה) X60) שעות נוספות בחודש) X 5 (חודשים בשנה) X 7 (שנות התביעה) = 21,000 ₪.

מכאן ואילך נעבור לדון ברכיבי התביעה הפרטניים בהתייחס לכל אחד מן התובעים.

תביעתו של מר קרפינסקי

נסיבות סיום העבודה והתביעה לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין

לטענת התובע, ביום 16/10/18 במהלך ביצוע העבודה ועת שהה בבית לקוחה בקריית מוצקין, פיטר אותו הנתבע בנוכחות הלקוחה ואנשים נוספים ששהו במקום, והוא גורש לביתו בבושת פנים.

לטענת הנתבע, הוא לא פיטר את התובע לא ביום 16/10/18, ולא בכלל.
הנתבע טען כי ביום הנדון נכללו שתי הזמנות שהיו צריכות לקחת כ-3-4 שעות עבודה . הנתבע לא נכח עם העובדים באותו מועד, והוא התקשר לתובע לשאול איך מתקדמת העבודה בהזמנה הראשונה, והאם יספיקו להגיע בסביבות 9.30-10.00 להזמנה הבאה. התובע ענה כי הם מאחרים והם יצליחו להגיע להזמנה הבאה רק בשעה 11.00 בבוקר.
לטענת הנתבע, לשאלה מדוע זה לוקח כל כך הרבה זמן ענה התובע "אם זה לא מתאים לך תבוא ותעבוד לבד".
לטענת הנתבע, ב שעה 9:10 הוא הגיע לבית הלקוחה, וראה שהתובע ועובד נוסף שהיה אתו כבר עמדו לסיים את העבודה, ומזה הבין שהתובע שיקר לו בנוגע לשעות העבודה.
לטענת הנתבע, באותו רגע הוא הודיע לתובע כי הוא יעבוד מרגע זה ואילך 90 שעות בחודש בלבד, וכי באותו היום – הוא משוחרר לביתו.

בהמשך, אחד מעובדי הנתבע הסיע את התובע לביתו, והתובע והנתבע התכתבו ביניהם בהודעות ווטסאפ ובהמשך גם באמצעות באי כוחם .
אין מחלוקת שלאחר יום 16/10/18 התובע לא הגיע יותר לעבודה אצל הנתבע.

הנטל להוכיח כי פוטר מעבודתו מוטל על התובע הטוען זאת.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהניחו בפנינו מסקנתנו היא כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי פוטר על ידי הנתבע, ולהלן נפרט את מסקנתנו.

ראשית, התובע לא מכחיש את העובדה שהנתבע "תפס אותו על חם" כשהוא לא דייק בנוגע לשעות העבודה שנדרשו להזמנה הראשונה. הנתבע טען כי התובע אמר לו שייקח להם עוד כשעה וחצי להגיע אל הנקודה הבאה, וכשהנתבע הגיע בהפתעה אל המקום הוא גילה שהתובע כבר כמעט וסיים את העבודה באותה נקודה. עניין זה כשלעצמו מעלה תהיות באשר לאמינותו של התובע.

זאת ועוד. התובע, שטען כי בעלת הבית הייתה עדה לפיטוריו לא טרח לזמנה לעדות כדי לתמוך בטענתו כי פוטר, והדבר פועל לחובתו.

העד הנוסף, מר אלכסיי פרוס אמנם אישר כי היה ריב בין התובע והנתבע באותו היום וכי הסיע את התובע לביתו טרם סיום יום העבודה אולם העד לא תמך בגרסת התובע כי פוטר .

מתמלול הודעות הווטסאפ בין התובע לנתבע שהוגש לנו עולה שהתובע אמנם טען כי הנתבע פיטר אותו , כאשר כתב לנתבע: "אתה פיטרת אותי", אלא שהנתבע ענה להודעתו וכתב לו במפורש שלא פיטר אותו (נספח 3 לתצהיר התובע).

בימים 17-18-19/10/2018 הנתבע שלח לתובע הודעות שיבוץ לעבודה. בהתחלה התובע לא הגיב כלל, ולאחר מכן כתב התובע לנתבע: "אני עם חום בחופשת מחלה". אחרי שהבין את טעותו בקשר לסיבת אי- ההגעה (לכאורה מחלה בעוד שלגרסתו פוטר ), תיקן וכתב התובע לנתבע בפסקנות: "אתה פיטרת אותי ביום 16.10 בהזמנה ראשונה. אמרת לי שאלך לעזאזל ללא מכתב פיטורים. לא שילמת לי משכורת על אותו יום. החל מיום 16.10 כל השאלות תפנה לעורך הדין שלי".

אמירתו של התובע לנתבע כי הוא פיטר אותו אינה יכולה לבוא במקום מעשה פיטורים.
על מנת להכריע אם מערכת עובדות מצביעה על פיטורים או על התפטרות, יש לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בדבריהם. היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר ( ר' דב"ע ל/1- 3[3], בעמ' 24).

בחקירתו עמד הנתבע על כך שלא פיטר את התובע, והעיד באופן שמהימן עלינו (עמ' 27 לפרוטוקול):
"ש. מדוע פיטרת את דימה?
ת. לא פיטרתי אותו. אף פעם לא אמרתי לו שהוא פוטר. קודם כל, ראיתי שהוא שיקר אותי בזמן עבודה. דיברתי איתו ברבע לתשע, אמר שלא יספיק להגיע בשעה 10 בחיפה להזמנה השנייה. הגעתי בתשע ורבע. ראיתי שהם לקראת סוף העבודה, אולי 5-10 דקות לקראת הסוף והם כן מספיקים להגיע עד שעה 10 לחיפה, שזו גם הייתה עבודה יחסית קטנה".

ובהמשך –

"ש. אתה רצית להביא אותו חזרה הביתה, לא הוא?
ת. אלכסיי לקח אותו הביתה. אני החלטתי שאני מחזיר אותו הביתה ואח"כ הזמנתי אותו לעבודה יום אחרי. הוא החליט להתפטר".

וכן –
"ש. הרי הוא שלח לך בווטסאפ התכתבות (נספח 2) אומר לך פיטרת אותי. האם אתה נותן לי מכתב פיטורים?
ת. על זה אני אומר "לא אני לא פיטרתי אותך".
ש. אז מה אמרת לו שילך לעזאזל?
ת. לא.
ש. אתה אמרת לו בפגישה אני אענה על כל השאלות?
ת. נכון.
ש. למה שלא תכתוב לו בווטסאפ, תקשיב....?
ת. כי הייתי בטוח שניפגש. כל מה שמעניין אותו אני מוכן לענות.
ש. למה שלא תשיב לו בווטסאפ אני מצטער, לא הייתה לי שום כוונה, למה אתה מושך אותו?
ת. אני לא מושך אותו. אני לא פיטרתי אותו והזמנתי אותו לעבוד יום למחרת והייתי בטוח שניפגש ואז נדבר".

גם בתשובה לפניית ב"כ התובע מיום 17/10/18 ענה יועץ המס מר שרון גבריאל בשם הנתבע עוד ביום 18/10/18 כי התובע לא פוטר וכי מצפים לחזרתו המידית לעבודה (נספח 17 לתצהיר התובע).

"בוודאי שלא יהא זה לתקינותם ולקיומם של יחסי עובד ומעביד, אם כל אימת שנאמרים דברים בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה תחילה, יהא האומר נתפס על דברו, ויוציאו מסקנות מחייבות מהדברים.... מכאן, שיש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו, ולראות אם אמנם התכוון האומר דברי פיטורים או התפטרות, להביא גם לתוצאה המתבקשת מהדברים שנאמרו, היינו לידי סיום היחסים.
כשהדברים נכתבים או נאמרים בתנאים רגילים, אין מקום לפקפוק שאכן הכותב או האומר התכוון לתוצאה מתבקשת, אולם משנאמרים דברים בעידנא דריתחא יש לבחון את הנסיבות כולן כדי לרדת לסוף דעתו של האומר, ולראות האם באמת ובתמים התכוון לדברים שאמר, וביקש להביא לסיים את היחסים". ( דב"ע לב/26- 3[4] דניאל חיים נ' אהרון ושות', מיום 14/12/72)

בענייננו, התובע טען שהנתבע קילל אותו ופיטר אותו.
אף מעדותו של מר פרוס עולה כי בין התובע לנתבע התפתח ויכוח או ריב על רקע דיווח השעות הבלתי מהימן שמסר התובע וכי התבקש להסיע את התובע לביתו באותו היום. אין באמור כדי לקבוע כי התובע פוטר באותו היום אולם אף אם מקבלים היינו גרסת התובע כי פוטר לאלתר עקב הדיווח הכוזב בדבר הימשכות העבודה אצל הלקוח הראשון, הרי שהנתבע הבהיר הבהר היטב לתובע בשיחות בסמוך לאחר מכן ובתשובה רשמית לבא כוחו עוד ביום 18/10/18 כי התובע אינו מפוטר ואף דרש התייצבותו לעבודה.

גם אם היה מעשה פיטורים מצד הנתבע הרי שמדובר בפיטורים בעידנא דריתחא, כאשר הנתבע חזר בו מכוונתו בסמוך לאחר מכן כך שאין לראות בדברים, אם היו, כפיטורים.

לאור האמור, ומשלא שוכנענו בגרסת התובע כי פוטר על ידי הנתבע, תביעותיו לפיצויי פיטורים, לדמי הודעה מוקדמת ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע, נדחות.

פיצוי בגין אי-הפרשה לפנסיה ולפיצויים

הגם שכאמור לעיל, התובע לא הוכיח שפוטר מהעבודה ביום 16/10/2018 והוא זכאי לפיצויי פיטורים , זכאי ה יה התובע להפרשות המעסיק לפיצויי פיטורים.

אין מחלוקת שהנתבע לא פתח עבור התובעים ו לא הפריש עבורם כספים לפנסיה כלל (ר' הודאתו בעמ' 26 שורה 11) . איננו מקבלים טענת הנתבע כי כך סוכם עם התובעים וכי שכרם כלל תשלום במקום הפרשות לפנסיה.
הנתבע לא הציג הודעה על תנאי עבודה והתובעים הכחישו סיכום כאמור.

בשים לב לקביעתנו לעיל לעניין השכר הקובע והיקף המשרה הממוצע, תחושב זכאות התובע לפי 70% משרה (70% מהסכום אותו תבע).
בהתאם לכך, זכאותו של התובע להפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים היא כדלקמן:

הפרשות מעסיק לפיצויי פיטורים – 20,331 ₪.
הפרשות מעסיק לפנסיה – 20,903 ₪.

פיצוי בגין אבדן רווחים, נזקים, והפסד תשואות שנתיות בעקבות אי צירוף לקרן פנסיה

לטענת התובע בתביעתו, הנתבע גרם לו נזקים כספיים עקב אי-צירופו לקרן
פנסיה מקיפה. התובע צירף לתמיכה בתביעתו חוות דעת אקטוארית מטעם
האקטואר מר אלכסיי טרקשינסקי.

לטענת הנתבע, התובע לא הוכיח תביעתו ברכיב זה ולא מגיע לו כל פיצוי.

הנתבע לא סתר את חוות הדעת שהציג התובע ולא ביקש כלל לחקור את האקטואר מטעמו של התובע על חוות דעתו.
משכך, מוצאים אנו לקבל את התביעה ברכיב זה בהסתמך על חוות הדעת, שלא נסתרה, ובשים לב להערות הבאות:
לנוכח קביעתנו כי התובע לא הועסק במשרה מלאה איננו מקבלים את חוות הדעת לפי החלופה הראשונה (שכר משרה מלאה) אלא את החישוב החלופי המתבסס רק על השכר שנרשם בתלושי השכר.
עוד אין לקבל את ההפסד הנטען כתוצאה מאי הפרשת ניכויי עובד – שלא נוכו משכר התובע.

בהתאם לחוות הדעת ולפי חלופת תלושי השכר, ההפסד שנגרם לתובע בגין אי צירוף לקופה ואי צבירת רווחים בקופה מסתכם בסך 2,439 ₪ ברכיב התגמולים (מעביד) ו- 3,978 ₪ ברכיב הפיצויים, סה"כ 6,417 ₪ .
סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.2019 ועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין אי-מסירת הודעה על תנאי העבודה

לטענת התובע הוא לא קיבל הודעה על תנאי העבודה בניגוד לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002. התובע תבע פיצוי בגובה 10,000 ₪ ברכיב זה.

בכתב ההגנה הנתבע הכחיש טענה זו בכלליות, אולם, בדיון מיום 29/11/2020 הודה הנתבע כי לא מסר לתובע הודעה על תנאי העבודה (עמ' 24) :

"ש. יש לך הודעה על תנאי העסקה בכתב?
ת. לא."

משהייתה בין הצדדים מחלוקת בדבר תנאי והיקף עבודת התובע, שיכולה הייתה להיחסך אם נערך היה הסכם עבודה/הודעה על תנאי עבודה כנדרש, וה תובע נדרש להגשת תביעה ולהכרעתנו בעניין, מוצאים אנו לפסוק לתובע בגין אי-מסירת הודעה כאמור פיצוי בסך 5,000 ₪.

התביעה לדמי הבראה

לטענת התובע, במהלך תקופת העסקתו לא קיבל דמי הבראה.
בסיכומיו הוא תבע דמי הבראה לפי היקף משרה מלאה ולחלופין לפי 85% משרה, ל-7 השנים האחרונות סך של 14,458.5 ₪.

הנתבע הכחיש את זכאות התובע לסכומים אלה. הנתבע טען כי הוא שילם את מלוא השכר השעתי של התובע לתובע בערכי נטו ולא קיזז ממנו את התשלומים לביטוח לאומי מתוך הבנה והסכמה שתשלומי הביטוח הלאומי שישלם הנתבע יהיו על חשבון זכאות התובע לפנסיה והבראה (סעיף 59 לתצהיר).

אין מחלוקת שהנתבע לא שילם לתובע דמי הבראה (ר' הודאתו בעמ' 27 לפרוטוקול) . בהיעדר הודאה בדבר תנאי עבודה הנטל להוכיח כי השכר כלל תשלומי הבראה מוטל על הנתבע.
טענות הנתבע כי שכר התובע כלל בתוכו את תשלומי ההבראה וכן טענתו כי הייתה הסכמה שהתשלומים ששילם הנתבע לביטוח לאומי הם על חשבון זכאות התובע לדמי הבראה – לא הוכחו ולו בראשית ראיה, ואיננו נותנים בהן אמון.

התובע זכאי לדמי הבראה, בהתאם להיקף משרה ממוצע של 70%, כקביעתנו לעיל, ובסך הכל זכאי התובע לדמי הבראה בסך 11,907 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.10.18 ועד התשלום בפועל.

התביעה לדמי מחלה

לטענת התובע, הוא לא קיבל כל תשלום בגין ימי מחלה בהם נעדר מהעבודה.
התובע הציג אישורי מחלה לתקופות שונות בין השנים 2016-2018, ותבע ברכיב זה 14,280 ₪.
הנתבע הכחיש את זכאות התובע לדמי מחלה וטען כי התובע לא העביר לו כלל אישורי מחלה ולכן הוא לא שילם לו דמי מחלה.

שוכנענו בגרסת הנתבע כי התובע לא הציג לנתבע אישורי מחלה בזמן אמת.
עוד הוכח לנו כי בימי המחלה הנתבעים או חלקם התובע עבד וקיבל שכר ומכאן לא היה צורך וטעם בהצגת אישורי המחלה לנתבע. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי היו ימי מחלה בהם עבד (עמ' 14 לפרוטוקול) –

"ש. הצגת אישורי מחלה מ-20/2/18 עד 27/2/18 ... בהתכתבויות רואים שעבדת..
ת. אני לא יכול לזכור את זה
ש. צרפת גם אישור מחלה ליום 16/10/18 – היום שבו עבדת ופוטרת, 16/10 עד 23/10 זה 8 ימי מחלה, למרות שב- 16/10 עבדת?
ת. נכון.
ש. כלומר, אתה רוצה גם ימי מחלה, גם שכר וגם דמי הודעה מוקדמת על אותו יום?
ת. מה זאת אומרת, איך אפשר להבין את זה?
ש. אני מסביר לך שאתה לא יכול לתבוע גם יום מחלה וגם שכר עבודה על אותו יום?
ת. אני יצאתי לעבוד כי הייתי צריך כסף והלכתי לחופש מחלה כי יש לי בעיה עם הרגל וכל חצי שנה אני עושה זריקות ולא הייתה לי ברירה. מה שהרופא נתן לי, נתתי לו כי זה היה בכל אופן לא משולם .
ש. אז היו עוד ימים שהיית בחופש מחלה ועבדת?
ת. כן. "

הנה כי כן, מעדותו של התובע עולה כי היו ימים שבהם לטענתו כעת היה חולה, אך הגיע לעבודה וקיבל שכר עבור עבודתו .
גרסתו כי הציג את אישורי המחלה לנתבע אף שהימים לא שולמו לו אינה מהימנה עלינו.
למותר לציין כי מקום שבו לא הוצגו למעסיק אישורי מחלה בזמן אמת, גם יכולתו של המעסיק לברר את מצבו של העובד, והאם היה אכן בתקופת מחלה בזמנים הנטענים, נפגעת.

לאור האמור ולאור הודאת התובע כי עבד בימי המחלה וקיבל שכר, רכיב התביעה לדמי מחלה נדחה.

התביעה לדמי חגים

לטענת התובע מר קרפיניסקי, במהלך תקופת העסקתו אצל הנתבע הוא לא קיבל תשלום בגין חגים, כאשר עבד יום לפני החג, ויום לאחריו.
התובע תבע תשלום עבור 39 ימי חג, ובסך הכל 12,480 ₪.

הנתבע הכחיש את זכאות התובע לדמי חגים, וטען כי התובע קיבל מתנות בחגים (סעיף 69 לתצהיר), וכן כי הוא שילם לעובדים דמי חגים (עמ' 27 לפרוטוקול).

התובע מר קרפינסקי לא פרט את תביעתו זו ולו במינימום הנדרש. התובע לא ציין עבור אילו ימי חג הוא תובע תשלום ולא ניתן לדעת מתביעתו האם החג נפל בשבת, כמו גם האם הוא עבד יום לפני ויום לאחר החג כמתחייב.

בהתכתבות בין התובע לנתבע שצורפה לתצהיר הנתבע אף מציין התובע ביום 19.9.18 "לקחתי ימי חג, תודה".

לנוכח האמור ומשהתובע לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה כנדרש , התביעה לדמי חגים נדחית.

התביעה לפיצוי בגין מסירת תלושי שכר לא תקינים

לטענת התובע, תלושי השכר ערוכים שלא כדין, וחסר בהם פירוט מלא בגין שעות עבודה תעריף לשעה, ימי עבודה, פירוט שעות נוספות , צבירת ימי החופשה והמחלה וכד', וזאת בניגוד לסעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"א-1958. מצב זה מזכה אותו בפיצוי בהתאם לסעיף 26א לאותו חוק. התובע העמיד את הפיצוי הנתבע ברכיב זה על סך של 250 ₪ לכל תלוש ועבור כל תקופת ההעסקה הוא תבע 25,000 ₪.

הנתבע הודה שמה שנרשם בתלושי השכר לא שיקף לא את השכר ששולם בפועל ולא את שעות העבודה, כשטען שהתלושים נרשמו לפי ממוצע שנתי של 90 שעות בחודש בממוצע.
עוד טען הנתבע, כי התובע עצמו ביקש שתלושי השכר יהיו נמוכים כי הדבר שירת אותו, ותביעתו ברכיב זה כעת מועלית בחוסר תום לב.

הנתבע לא הוכיח את טענתו שהתובע היה זה שביקש להוציא תלושים נמוכים או לשנות פרטים בתלושי השכר, הגם שב"כ הנתבע חקר את התובע בעניין זה.
מעיון בתלושי השכר עולה כי אלה אינם כוללים את הנתונים שצריכים להיכלל בהם בהתאם לחוק הגנת השכר, אין בהם פירוט של שעות וימי העבודה בפועל, והם אינם תואמים את הסכום ששולם.

יחד עם זאת, התובע עבד מספר שנים לא מבוטל אצל הנתבע באופן זה ומקובלת עלינו גרסת הנתבע כי לא פנה בעניין לנתבע, שכן מצב הדברים כי התלוש אינו משקף את השכר ששולם בפועל התאים ככל הנראה גם לצרכיו. בכלל נסיבות העניין ולרבות תקופת העבודה הממושכת אנו פוסקים שהנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין מסירת תלושי שכר לא תקינים בסך כולל של 10,000 ₪.

פדיון חופשה

לטענת התובע, בתלוש השכר של חודש אוגוסט 2018 נרשם כי יתרת ימי החופשה הצבורה שלו היא 72 ימים. התובע עבד עד 16/10/2018 ולכן טען שיתרת ימי החופשה צריכה לעמוד על 74 ימים.
התובע טען כי היה בשלוש השנים האחרונות לעבודתו ב-17 ימי חופש בתאריכים שונים, אולם לא קיבל כל תשלום בעד ימים אלה.
התובע תבע 74 ימי חופשה, ובסך הכל 22,052 ₪ (בהתאם להיקף משרה מלאה).
לטענת הנתבע, התובע נטל לעצמו חופשים רבים מאלה שפירט בתביעתו, ואלה לא עודכנו על ידי הנתבע לפיכך התובע אינו זכאי לפדיון חופשה.

הנטל להראות את ימי החופשה בהם שהה התובע מוטל על הנתבע .
הנתבע לא הציג פנקס חופשה, וזה לא נוהל על ידו.
הנתבע לא התייחס לשאלה האם שילם לתובע על ימי החופשה בהם לטענתו שהה.

גם אם יצא התובע לחופשות במהלך עבודתו, והנתבע לא הציג רישומים בעניין זה, הרי שלא הוכח כי בעבור ימים אלה קיבל התובע תשלום דמי חופשה.
מהעדויות שלפנינו עלה כי שכר העבודה שולם עפ"י רוב בסוף כל יום עבודה במזומן. משכך התנהלו הצדדים , ובהעדר כל רישום מצד הנתבע, מקבלים אנו את טענת התובע כי לא קיבל תשלום בעד ימים שבהם שהה בחופשה .

מכלל האמור עולה כי התובע מר קרפינסקי זכאי לימי חופשה בהתאם לחוק, ובהתאם להיקף המשרה שקבענו – 70%.

התובע הועסק בשירות הנתבע מאוקטובר 2011 ועד לאוקטובר 2018. התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 3 שנים אחרונות והשנה השוטפת שקדמה להן, היינו הוא זכאי לימי חופשה עבור השנים 2015-2018.

בהתאם למקום עבודה שבו נהוג לעבוד 6 ימים בשבוע ולפי ויתקו בעבודה,
בשנת 2015 ו-2016 הוא היה זכאי ל-14 ימים בכל שנה , בשנת 2017 הוא היה זכאי ל-16 ימים, ובשנת 2018 הוא היה זכאי ל- 18 ימים.
סך ימי זכאותו של התובע לפדיון חופשה שנתית הוא 62 ימים.
שווי יום לפי 70% משרה בהתאם לשכרו האחרון של התובע הוא 224 ₪.

התובע זכאי על כן לפדיון חופשה בסך 13,888 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 16.10.18 ועד יום התשלום בפועל.

התביעה שכנגד של הנתבע נגד התובע מר קרפינסקי

הנתבע הגיש נגד התובע מר קרפיסנקי תביעה שכנגד בסך 82,900 ₪.

הנתבע תבע סך של 30,000 ₪ בגין פגיעה בשמו הטוב ונזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלותו של התובע שהביאה, כך נטען, לסגירת עסקו של הנתבע.
הנתבע טען כי אי-התייצבותו של התובע לעבודה בתאריכים 17-19 באוקטובר 2018 הביאה להתארכות זמן העבודה בהזמנה של יום 18.10.2018, ולביטול ההזמנות שנקבעו ל-17 ול-19 באוקטובר.
כן טען הוא כי כתוצאה מנזקים שגרם לו התובע – הוא החליט לסגור את העסק. בהקשר זה טען הנתבע כי התובע הועסק במשרת אמון אישי, והוא הפר את האמון שניתן בו כששיקר בנוגע לזמן העבודה וכי כתוצאה מכך שהוא הפסיק להופיע לעבודה נסגר עסקו של הנתבע.

עוד תבע הנתבע הפרשי טיפים שהתובע קיבל מהלקוחות. ה נתבע העריך זאת בכ-100 ₪ לחודש, ו סה"כ – 8 ,400 ₪.

לטענת הנתבע מיום 18.4.18 ועד ליום 18.5.18 התובע לא עבד כלל כי שיפץ את דירתו, תוך שהשתמש במשאיתו ובעובדיו של הנתבע. בגין השימוש שעשה התובע במשאיות ובצוות תבע הנתבע סכום של 2,500 ₪.

הנתבע דרש לחייב את התובע בגין תשלומים ביתר שקיבל עבור "תשלומי ברוטו ותשלומי מזומן אשר שולמו חודש לפני המועד". ברכיב זה הוא תבע סך של כ-100 ₪ בחודש, ובסך הכל – 8,400 ₪.

עוד תבע הנתבע מהתובע סך של 33,600 ₪ כהחזר תשלום עבור חצי שעת הפסקה ששילם לו ביתר בכל יום עבודה.

לטענת התובע , התביעה שכנגד הוגשה רק כדי לגרום לו לסגת מתביעתו נגד הנתבע והיא ניסיון מלאכותי ליצור משקל נגד לתביעת ו. לטענתו עבד במסירות ובנאמנות ולא ביצע כל פעולה שיש בה כדי לגרום או שגרמה נזק לנתבע.
הנתבע הכחיש כי התפטר וטען כי פוטר לאלתר וללא שימוע, וממילא לא קמה עילת פיצוי לנתבע בגין התפטרותו.
לטענתו, היעדרותו בימים 17-19/10/2018 הי יתה בעקבות האירוע מיום 16/10/2018 שבו הוא פוטר על ידי הנתבע. התובע טען עוד כי הנתבע כלל לא סגר את עסקו וממילא אינו זכאי לפיצוי בגין כך.
התובע הכחיש כי תפקידו היווה "משרת אמון". לטענתו, לא היה לו כל שיקול דעת בקבלת החלטות בעסק, והוא פעל לפי מה שהנתבע הורה לו.

אשר להעברת הדירה התובע טען כי עניין זה היה ידוע ומתואם עם הנתבע, ב"קטע חברי", והיה נוהג במקום העבודה שעובד שעובר דירה משתמש במשאית של הנתבע בתיאום עם המנהל.

בנוגע להפרשי שכר בגין תשלומים ביתר וזמני הפסקה טען התובע כי טענות אלה נטענו ללא אסמכתאות, וכלל לא הי יתה לו הפסקה מסודרת . עוד טען בהקשר זה כי הנתבע מעולם לא קיזז ולא דרש לנכות את זמן ההפסקה ויש לראות בהפסקה כזמן ששולם מכוח נוהג.

בנוגע לטיפים טען התובע כי הנתבע לא יכול לתבוע ממנו טיפים מוערכים מה גם שהטיפים אינם שכר עבודה ואף לא ניתנו באופן קבוע.

התובע טען לקיזוז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק, את הרכיבים שתבע הוא בתביעתו נגד הנתבע.

נקדים ונאמר כי לא מצאנו שהנתבע הוכיח איזה רכיב מרכיבי התביעה שכנגד שהגיש נגד התובע ודין התביעה שכנגד להידחות. להלן נפרט טעמינו.

התביעה לפיצוי בגין נזקים ופגיעה בשם הטוב:
ניסיונו של הנתבע להציג את התובע כמי שהביא לסגירת עסקו של הנתבע ולפגיעה בשמו הטוב לא ברור , לא הוכח ואינו מקובל עלינו כלל ועיקר.
מדובר בטענה כבדת משקל, אולם הנתבע לא הביא בדל ראיה לכך שהוא החליט לסגור את העסק בכלל, או בעקבות מעשה או מחדל או פעולה כל שהיא של התובע בפרט וכן לא הוכיח כל פגיעה בשמו הטוב .

הוכח כי עוד קודם לסיום עבודתו של התובע הנתבע עבר לעבוד בנהיגת אוטובוס ולא עבד עם התובעים בהובלות. לאחר סיום עבודת התובע העסק המשיך לפעול גם באמצעות מר פרוס, אשר השאיר את שם העסק "הובלות סלבה" ואף שילם לנתבע עבור שכירת המשאית.

גם בעדותו לא נתן הנתבע מענה לשאלה מהם הנזקים והפגיעה בשמו הטוב שלכאורה גרם לו התובע:

"ש. איזה נזקים גרם לך דימה?
ת. בגללו סגרתי את העסק שלי. כשהוא הפסיק עבודה ללא התראה מוקדמת, העובד השני במצב ובגיל מה שהוא אמר, שלא יכול כבר לעבוד הייתי רואה שאין לי אנשים שאני יכול להעסיק. היום אין אנשים מקצועיים שרוצים לעבוד בהובלות".

ככל שסגירת העסק לפי גרסת הנתבע הייתה בגין אי מציאת עובדים, כפי שטען הנתבע בעדותו, אין באמור להקים חבות פיצוי על התובע כנתבע.
התביעה ברכיב זה נדחית על כן .

בנוגע להעברת ביתו של התובע מקבלים אנו את גרסת התובע כי מקובל ומוסכם היה לסייע לעובד בעת העברת דירתו שלו וללא תמורה. גרסה זו נתמכה בעדות עד הנתבע מר פרוס. ואכן, בזמן אמת הנתבע לא דרש כסף ולא ציפה לקבל כסף עבור ההעברה.

משכך, גם התביעה ברכיב זה נדחית.

בנוגע לתשלומי יתר רכיב זה נתבע ללא כל פירוט, ולו מינימלי ועל כן דינו לדחייה.

התביעה להחזר זמן ההפסקה:
הנתבע מעולם לא ביקש לקזז זמן הפסקה במשך כל תקופת העבודה.
הנתבע אישר בחקירתו כי השכר שולם עבור הזמן הכולל מרגע היציאה מהבית ועד החזרה אליו, "כולל הפסקות, נסיעות אוכל" וכי לא ביקש לקזז הפסקות כי אלו היו תנאי ההעסקה (עמ' 23 לפרוטוקול).

בע"ע 45431-09-16 אלכס גורביץ נ' א.ב.מ. תעשיות פלסטיקה בע"מ ואח'
קבע בית הדין הארצי:

"הכלל המנחה בעניין טענות קיזוז של מעסיק כנגד תביעה של עובד המוגשת נגדו לתשלום זכויות המגיעות לו הוא, שאין הוא זכאי להישמע בטענה שתשלום כל שהוא שולם בטעות, כאשר הדבר נעשה במשך כל תקופת העבודה וההטבה הפכה להיות חלק מתנאי העבודה המוסכמים של העובד. בנסיבות שכאלו המעסיק אינו רשאי לבטל את ההטבה לאחר שהעובד סיים לעבוד...
לעניין זה ראו את דברי השופטת אופק גנדלר עת נדרשה לסוגית השבה או קיזוז בדיעבד של סכומים מכוח חוק עובדים זרים תשנ"א-1991 משחלפו שנים לא מעטות מאז התקופה אליה היא מיוחסת וזאת לנוכח אחת מתכליות משפט העבודה החותרת לשקיפות וודאות ובהירות בכל הנוגע לתנאי העסקה כבר מראשית יחסי העבודה ( ע"ע (ארצי) 60487-01-16 FLORES JOCELYN - עזבון המנוח יוסף רוזנברג ואח' (9.2.2017)). משכך, גם אם היינו משתכנעים כי המערער אכן שהה בהפסקות, או כי אינו זכאי מכוח הצו לתוספת 17.5% בגין השעות 19-22, אין לקבל בנסיבות העניין את טענות המשיבה לפיהן היא זכאית לקזז את זמן ההפסקות ותשלום תוספת משמרת שניה, שעה שלא עשתה כן לאורך כל תקופת העבודה, עם סיומה וסמוך אליה. במיוחד שלא עשתה זאת כלפי עובדים אחרים. כמו כן לא ניתן הסבר מדוע המשיבה השתהתה בתביעתה להשבת הכספים ששולמו כביכול ביתר. המדובר בהטבה שנכללת בתנאי העבודה של המערער שהמעסיק אינו רשאי לבטלה באופן חד צדדי וכתגובה לתביעה שהגיש נגדה.
יחד עם זאת, שלא כמו במקרה שלפנינו, ככל שמעסיק יוכיח שאכן טעות נפלה בביצוע תשלום לעובד – אין מניעה לתבוע זאת גם במסגרת תביעה שהגיש נגדו העובד כטענת קיזוז או תביעה שכנגד. מאידך אם הנסיבות מלמדות שאין זו טעות אלא הסכמה מודעת לתת מעבר לחוק או להסכם – לא ניתן לדרוש זאת בדיעבד בכל דרך שהיא. "

בענייננו, הנתבע הודה מפורשות בחקירתו כי תנאי ההעסקה כללו תשלום מרגע היציאה מהבית בתחילת יום העבודה ועד רגע החזרה הביתה, כולל הפסקות. כך נהגו הצדדים במשך שנים. משכך, ומשזו הייתה הסכמת הצדדים, לא ניתן כעת לדרוש באופן רטרו אקטיבי שינוי תנאי ההעסקה ודין התביעה לקיזוז זמן ההפסקה – להידחות.

התביעה להחזרי הטיפים:
הנתבע היה מודע לטיפים שניתנו במזומן באופן וולנטרי לתובעים ע"י הלקוחות. הנתבע לא דרש לעצמו מעולם את סכום הטיפים והתנהגותו מעידה כי הסכים כי התובעים ייקחו את הטיפים לעצמם. אף בעניין זה המדובר בהטבה שנכללת בתנאי העבודה של התובע שהמעסיק אינו רשאי לבטלה באופן חד צדדי וכתגובה לתביעה שהגיש נגד ו ותביעתו לקבלם כעת היא חסרת תום לב.

מעבר לצורך נוסיף, כי הנתבע תבע על דרך ההערכה ולא ביסס תביעתו. לטענת הנתבע בעונת החורף העובדים עבדו 3-4 ימים בשבוע בלבד, אולם בתחשיבו לא הבדיל בין החורף לקיץ. זאת ועוד, הנתבע לא תבע את הטיפים גם מהתובע הנוסף, מר וולפסון ללא הסבר.
לנוכח כל האמור, התביעה ברכיב זה נדחית.

לסיכום, התביעה שכנגד על כלל רכיביה נדחית.

תביעת התובע מר וולפסון

התביעה לפיצויי פיטורים
לטענת התובע מר וולפסון, הוא פוטר מעבודתו ע"י הנתבע ביום 31.12.18 ללא הודעה מוקדמת וללא הליך שימוע כאשר נאמר לו שמאותו יום ואילך אחראי עליו מר אלכסיי פרוס . בכתב התביעה טען כי מאותו היום לא התבקש לצאת לעבוד. התובע תבע מהנתבע פיצויי פיטורים בסך 67,480.8 ₪.

לטענת הנתבע, בחודש דצמבר 2018 הסכים מר וולפסון לעבור לעבוד אצל מר אלכסי פרוס, שהמשיך להפעיל את עסק ההובלות של הנתבע , אשר נסגר ביום 1.1.2019.
הנתבע צירף לכתב ההגנה תצהיר של מר פרוס בו הצהיר מר פרוס כי בחודש דצמבר נפגשו כל הצדדים והתובע הסכים לעבור לעבוד אצל מר פרוס, באותם תנאים בהם עבד אצל הנתבע, וכי לאחר כשבועיים ניסיון, מר וולפסון עזב בעצמו את העבודה לנוכח בעיה בריאותית שנגרמה לו בעקבות שתיית אלכוהול מרובה ושמנעה ממנו לטענתו להמשיך לעבוד.

בחקירתו הודה התובע כי הוסבר לו שהעסק עובר לניהולו של מר פרוס:

ש. הסבירו לך שאתה עובר לעבוד אצל אלכסיי?
ת. הוא שילם לנו ואמר לנו שעכשיו אלכסיי הוא אחראי על הכל, וזהו. אם אני אומר שבן אדם אומר לך שעובדים בלי תלוש זה פיטורים. אני המשכתי לעבוד בלי תלושים אז בגלל זה אני חושב שאלכסיי הוא לא הבוס שלי ועד עכשיו יש לי חובות בביטוח לאומי, על אותם 3 חודשים.".

עוד הודה התובע בחקירתו, כי המשיך לעבוד אצל מר פרוס עד לחודש 2/19 כשהתעוררה לו בעיה רפואית לבבית, אם כי טען כי לא הייתה כ"כ הרבה עבודה בינואר, סה"כ 5-6 ימי עבודה עבורם שילם לו מר פרוס, ללא תלוש שכר. לטענתו, אחרי אשפוזו בביה"ח, עליו הודיע למר פרוס ולא לנתבע, לא חזר לעבוד (עמ' 16 לפרוטוקול).

מהראיות עולה אם כן כי עסק ההובלות "הובלות סלבה" שהופעל ע"י הנתבע עבר להפעלתו של מר פרוס לאחר שזה פתח עוסק מורשה על שמו. בענייננו מדובר באותו העסק, אותו מקום עבודה ובאותם תנאי עבודה.

מהימנה עלינו גרסת הנתבע שנתמכה בעדות מר פרוס כי לתובע נמסר והוא היה מיודע בדבר העברת הפעילות, הסכים לעבור לעבוד תחת מר פרוס ואף עבד תחתיו בפועל, קיבל ממנו את שכרו וראה בו את מעסיקו לו הודיע על אשפוזו בביה"ח.

נסיבות סיום ההעסקה בחודש 2/2018 לא פורטו ולא נבחנו והתובע אף לא תבע את מר פרוס כמעסיקו האחרון.

משמדובר במקום עבודה אחד, והתובע הודה למעשה כי לא פוטר אלא המשיך לעבוד גם אחרי 31.12.18 תחת מר פרוס, דין תביעתו לפיצויי פיטורים בגין פיטורים ביום 31.12.18 להידחות.

כמו כן ומשהתובע המשיך לעבוד באותו מקום עבודה ולא פוטר, גם דין התביעה לדמי הודעה מוקדמת ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע - להידחות.

עם זאת זכאי היה התובע לביצוע הפרשות לפיצויים, שלא בוצעו, ועל כך נרחיב להלן.

התביעה לפיצוי בגין אי-הפרשה לפנסיה – פיצויים ותגמולים

אין מחלוקת שהנתבע לא פתח קופת פנסיה ולא הפריש כספים לפיצויים ולתגמולים עבור התובע.
הנתבע טען כי ההפרשות לא בוצעו לבקשת התובע אולם התובע הכחיש כי ביקש מהנתבע שלא לבצע הפרשות פנסיוניות (ר' עדותו בעמ' 18 לפרוטוקול).

משלא נפתחה עבורו קופת פנסיה במהלך תקופת ההעסקה, זכאי התובע מר וולפסון לקבל פיצוי בגין אי-הפרשה לפנסיה ברכיבי פיצויים ותגמולי מעסיק.

התובע תבע ברכיב הפיצויים סכום של 44,807 ₪ ובתגמולים סכום של 29,861 ₪ לפי היקף משרה מלא. בהתאם לקביעותינו לעיל, אחוז המשרה ממנו יש לגזור את שכרו של התובע הוא 70%. לא ברור לנו כיצד חושב סכום התביעה ברכיבים אלו ומדוע יש הבדל בין הסכומים הנתבעים ע"י התובע לבין הסכום שנתבע בתביעת מר קרפינסקי שעבד באותו היקף ובאותו שכר למשך אותה תקופת עבודה נתבעת .
על פי חישובנו, זכאות התובע להפרשות היא כדלקמן:

לאור האמור, התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקופת פנסיה בסך של 20,882 ₪ ברכיב התגמולים, ובסך של 20,136 ₪ ברכיב הפיצויים ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ממוצע 31.10.2015 ועד התשלום בפועל.

התביעה לפיצוי בגין אבדן רווחים בקרן הפנסיה

התובע לא הציג תחשיב אקטוארי שנערך בנוגע אליו אלא הסתמך על חוות הדעת שניתנה בעניינו של התובע מר קרפיסנקי.
על בסיס תחשיב זה, שנערך כאמור על ידי המומחה בנוגע לעניינו של מר קרפינסקי, ביקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי בגובה 33,952 ₪.

הנתבע טען כי אין לקבל את התחשיבים המוכחשים.

מדובר בחוות דעת שנערכה בעניינו של התובע מר קרפינסקי ומטעם התובע לא הוגשה חוות דעת משל עצמו. על מנת להוכיח את תביעתו ברכיב זה היה על התובע להציג חוות דעת אקטוארית מטעמו ובעניינו ולא להסתפק בהפניה לחוות דעת של תובע אחר. משלא עמד בנטל המינימלי להוכיח את תביעתו ברכיב זה, התביעה בעניין זה נדחית.

התביעה לפדיון חופשה

לטענת התובע הוא זכאי לפדיון חופשה של 144 ימים (עבור 3 שנים מלאות) וזאת מכיוון שמעולם לא קיבל חופשה והנתבע לא ניהל פנקס חופשה כמתחייב.
הנתבע הכחיש את זכאות התובע לרכיב זה.

הנטל להראות שמלוא החופשה השנתית ניתנה בפועל לעובד מוטל על המעסיק. אין מחלוקת שהנתבע לא ניהל פנקס חופשה ולא הציג כל ראיה לכך שהתובע ניצל את זכאותו ל חופשה בתשלום בפועל.

אשר על כן, מתקבלת תביעתו של התובע ברכיב זה, בהתאם להיקף המשרה שקבענו לעיל ( 70% משרה ), בכפוף להתיישנות ובשים לב לוותק התובע בעבודתו אצל הנתבע, כדלקמן:

התובע הועסק אצל הנתבע ממאי 2009 ועד לדצמבר 2018. הוא זכאי לפדיון חופשה בגין 3 שנים אחרונות והשנה השוטפת, היינו – הוא זכאי לימי חופשה עבור השנים 2015-2018.

בהתאם למקום עבודה שבו נהוג לעבוד 6 ימים בשבוע, בשנת 2015 הוא היה זכאי ל-16 ימים, בשנת 2016 הוא היה זכאי ל-18 ימים, בשנת 2017 הוא היה זכאי ל-19 ימים, ובשנת 2018 הוא היה זכאי ל-20 ימים.
סך ימי זכאותו של התובע לפדיון חופשה שנתית הוא 73 ימים.
שווי יום לפי 70% משרה - 224 ₪.

התובע זכאי על כן לתשלום פדיון חופשה בסך 16,352 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.19 ועד יום התשלום בפועל.

התביעה לתשלום ימי אבל

לטענת התובע הוא זכאי לתשלום בגין חופשת אבל עקב פטירת אמו, החל מיום 13/11/2018 ולמשך 6 ימים.
הנתבע טען כי שילם לתובע עבור ימים אלו.

הנתבע לא הוכיח את טענתו ששילם לתובע את השכר בעד ימי האבל, והתובע כלל לא נחקר בעניין זה.

אשר על כן התביעה ברכיב זה מתקבלת, ועל הנתבע לשלם לתובע בגין 6 ימי אבל סך של 1,344 ₪ . סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מתאריך 1.12.2018 ועד התשלום בפועל.

התביעה לדמי הבראה

לטענת התובע הוא לא קיבל דמי הבראה בכל תקופת עבודתו אצל הנתבע, לא במזומן ולא בתלושי השכר. התובע תבע ברכיב זה סך של 18,074 ₪.

לטענת הנתבע, התובע קיבל לידיו מדי יום את שכרו במזומן כשהוא כולל את הזכויות שלו, לרבות דמי חופשה והבראה.

טענת הנתבע כי התובע קיבל את השכר כשהוא כולל את הזכויות בהתאם להסכמת הצדדים אינה מהימנה עלינו משלא הוצגה הודעה על תנאי עבודה או כל ראיה אחרת ומשטענה זו הוכחשה ע"י התובע.
אשר על כן ומשלא שולמו דמי ההבראה, זכאי התובע לדמי הבראה בהתחשב בחלקיות משרה של 70% כפי שקבענו לעיל.

בהתאם לכך, הנתבע ישלם לתובע דמי הבראה בסך 12,651 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד התשלום בפועל.

התביעה לפיצוי בגין תלושי שכר לא תקינים

לטענת התובע וולפסון, תלושי שכרו ערוכים שלא כדין. חסר בהם פירוט שעות העבודה והתעריף לשעה, ימי העבודה בפועל, פירוט שעות נוספות ותעריף עבור עבודה בשעות נוספות ולא מופיעה בהם הצבירה לעניין ימי חופשה ומחלה.
התובע תבע ברכיב זה, בשים לב לתקופת העבודה הארוכה ולחומרת ההפרה סך של 250 ₪ לכל תלוש ועבור כל התקופה – 19,000 ₪.

בכתב ההגנה הנתבע הכחיש את כלל טענות התובע העולות מרכיב תביעה זה.
בתצהיר טען הנתבע כי התובע היה מקבל תלושי שכר לפי דרישתו ולא פנה אליו עם טענה כלשהיא בנוגע לכך עד לתביעה.

אין ספק שתלושי השכר אינם משקפים – לא את שעות העבודה לא את ימי העבודה לא את התעריף השעתי ולא את השכר ששולם בפועל. הנתבע עצמו העיד על כך, בעמ' 24 לפרוטוקול –

"ש. אז איך אתה יודע שהם סיכמו על 90 שעות בחודש, שגם זה לא נכון, כי בחודשי הקיץ עבדו מעל 90 שעות וזה לא משתקף בתלוש השכר?
ת. בחורף הם עבדו פחות. מאוד קשה להעריך כמה שעות עבודה יהיו בחודש. הגענו לזה שהם עובדים חצי משרה וגם על פי הבקשות שלהם.
ש. אין חולק שהסכומים שקיבלו העובדים הם מעבר למה שרשום בתלוש השכר?
ת. בממוצע זה 90 בחורף פחות בקיץ פחות.
כשבית הדין חוזר על השאלה, אני משיב שלא כל חודש הם קיבלו יותר. בעונה כן.
ש. תלושי השכר אינם משקפים את שעות וימי העבודה בפועל ואת שכר העבודה שקיבלו בפועל?
ת. זה מה שהתאים להם במהלך תקופת העסקתם.
ש. כלומר התשובה היא שזה לא משקף?
ת. זה כן נותן תמונה על ימי ושעות עבודה וזה התאים להם והם הסכימו לזה. הם לא התלוננו אף פעם על התלוש שקיבלו.
ש. אבל התלושים לא נכונים?
ת. זה אתה אומר. הם לא מדויקים ב- 100% אבל נותנים את התמונה".

עם זאת, התובע הודה בחקירתו כי הוא פנה וביקש מהנתבע כי התלושים "יוקטנו" וכי התלוש יהיה נמוך יותר מהשכר בפועל בשל בעיות שהיו לו בהוצל"פ ועל מנת לשלם מזונות נמוכים יותר (ר' עמ' 18 לפרוטוקול).
אשר על כן ובנסיבות העניין איננו מוצאים לפסוק לתובע פיצוי ברכיב זה.

התביעה לדמי חגים

לטענת התובע הוא לא קיבל תשלום עבור חגים. התובע צרף רשימת החגים ומועדיהם ותבע תשלום עבור 39 ימי חג בלבד בסך 12,480 ₪.

בכתב ההגנה הכחיש הנתבע טענות אלה. בתצהירו טען הנתבע כי העובדים קיבלו כל שנה בחגים ישראליים ורוסים ואף בימי הולדת סכומים של 200 ₪ לערך.
הנתבע לא חלק על הטבלה שצרף התובע בדבר מועדי החגים.

משלא הוכח תשלום ימי חג, מקבלים את תביעתו של התובע ברכיב זה, כאמור בסיכומיו, ובשים לב להיקף משרה של 70%, ומורים כי על הנתבע לשלם לתובע בגין דמי חגים סך של 8,736 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ו ריבית כחוק מתאריך ממוצע 31.10.2015 ועד מועד התשלום בפועל.

סיכום

התביעות מתקבלות בחלקן. התביעה שכנגד נדחית במלואה.

על הנתבע לשלם לתובע מר קרפינסקי את הסכומים שלהלן:

הפרשי שכר עבור עבודה בשעות נוספות בסכום של 20,490 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ תאריך ממוצע 8.4.15 ועד התשלום בפועל .
פיצוי בגין אי-הפרשה לפיצויי פיטורים בסך 20,331 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.4.15 ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי-הפרשה (חלק מעסיק) לפנסיה בסך 20,903 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.4.15 ועד התשלום בפועל.
דמי הבראה בסך 11,907 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.10.18 ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי-מסירת הודעה על תנאי עבודה בסך 5,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין מסירת תלושי שכר לא תקינים בסך 10,000 ש"ח אשר ישולם תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אבדן רווחים עקב אי-צירוף לקרן פנסיה בסכום של 6,417 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד התשלום בפועל .
פדיון חופשה בסך 13,888 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.10.18 ועד התשלום בפועל.

כמו כן ישלם הנתבע לתובע בגין התביעה והתביעה שכנגד הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

הנתבע ישלם לתובע מר וולפסון את הסכומים שלהלן:

הפרשי שכר עבור עבודה בשעות נוספות בסכום של 21,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ממוצע 31.10.2015 ועד התשלום בפועל.
דמי הבראה בסך 12,651 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד התשלום בפועל .
פיצוי בגין אי-הפרשה לפיצויים בסך 20,136 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ממוצע 31.10.2015 ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה (חלק מעסיק) בסך 20,882 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ממוצע 31.10.15 ועד התשלום בפועל.
דמי חגים בסך 8,736 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד התשלום בפועל.
פדיון חופשה בסך 16,352 ₪ בתוספת הפרש י הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד התשלום בפועל.

כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה
בירושלים בתוך 30 ימים מקבלתו.

ניתן היום, ד' אלול תשפ"א, (12 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' רחל בק
נציגת עובדים

מיכל פריימן
שופטת

מר ליאור לוין
נציג מעסיקים