הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 7222-01-18

28 ינואר 2020

בפני: כב' השופטת איריס רש

התובע:
עיריית חיפה
ע"י ב"כ: עו"ד בלוך

-
הנתבע:
שמלצר ירון ת.ז XXXX582
ע"י ב"כ: עו"ד שמשון

החלטה

1. מונחות לפניי שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף. האחת בקשה דחופה לדחייה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, היעדר עילה, מעשה בית דין, השתק עילה וחוסר תום לב שהוגשה ביום 19.4.19 ואשר לא נדונה לגופה לאחר שהצדדים ביקשו שהות לנהל מו"מ לצרכי פשרה. לאחר שהמו"מ לא צלח וב"כ התובעת ביקש לקבוע את התיק להמשך ההליכים הוגשה בקשה נוספת מטעם הנתבע למחיקת התביעה או לעיכוב הליכים מחמת מצבו הרפואי של התובע לרבות מצבו הקוגניטיבי ושאלת כשירותו לנהל הליך משפטי, מחמת מצבו הכלכלי של התובע שלא יאפשר לתובעת לממש את פסק הדין, ככל שינתן פסק דין לטובתה והעדר אינטרס ציבורי לנהל את ההליך. יצוין כי הבקשה למחיקת התביעה ו/או לעיכוב הליכים הוגשה בד בבד עם בקשת ב"כ הנתבע לשחרור מייצוג , בין היתר, על יסוד הטענה לניתוק קשר בין הנתבע לבין בא כוחו. אדון בבקשות כסדרן.

2. בבקשה לסילוק על הסף טען הנתבע לחוסר סמכות עניינית של בית הדין לנוכח מעשה בית דין והשתק עילה. לטענת הנתבע, כל הסוגיות הקשורות לעבודתו הנוספת של התובע במהלך תקופת ההשעייה כבר נדונו והוכרעו בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו בבית הדין למשמעת (ת"מ 18/08) ובערעור שהוגש מטעמו לבית המשפט המחוזי (עמר"מ 14973-09-17) ועל כן המדובר במעשה בית דין. הנתבע מוסיף וטוען כי לפי סעיף 54 לחוק שירות המדינה (משמעת) - תשכ"ג – 1963 (להלן – חוק המשמעת) הסמכות לדון בטענות התובעת מסורות לבית הדין למשמעת בלבד ולבית דין זה אין סמכות מקבילה לדון בטענות העוסקות במשכורתו של מושעה שהורשע בבית הדין למשמעת. ע וד נטען כי סעיף 50 לחוק המשמעת מאפשר לעובד שמושעה לעבוד בעבודה אחרת בזמן ההשעיה ולא נפל כל פסול בהתנהלות הנתבע וכן כי לפי סעיף 51 לחוק המשמעת לא ניתן לחייב את התובע בהשבת השכר שקיבל בתקופת ההשעיה. בנוסף, בהתאם להלכה הפסןקה אין הצדקה להשבת השכר לאור התרשלות התובעת ואי גילוי הטעות בדבר התשלום במשך שנים רבות, תום הלב של הנתבע והסתמכותו על הטעות.

3. התובעת מצידה מבקשת לדחות את הבקשה. לטענתה, התביעה להשבת השכר לא נדונה על ידי בית הדין המשמעתי וממילא לא הוכרעה על ידו. הכרעת הדין וגזר הדין התייחסו רק לשלושת האישומים שהועלו בתובענה המשמעתית. לבית הדין לעבודה יש סמכות לדון בתובענה מכח ס' 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה), בעוד שסמכותו של בית הדין למשמעת על פי חוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח – 1978 מצומצת לדיון בשאלה האם פלוני עבר עבירת משמעת ומהו אמצעי המשמעת שיש לנקוט ביחס לעבירה שנעברה. ס' 50 לחוק המשמעת כפי שהותאם בתקנה 20 ל תקנות הרשויות המקומיות ( משמעת) (התאמת הוראות), התשל"ט – 1979 משית חובת דיווח על עובד שמצוי בהשעיה מהרשות ועובד בתקופת השעייתו בעבודה אחרת לרבות על היקף ההשתכרות באותה עבודה. הנתבע לא דיווח במכוון על העבודה האחרת ועל שיעורי השתכרותו שעלו על השכר שקיבל מהעירייה בתקופת ההשעיה. עילת התביעה שנוצרה שנים רבות לאחר הגשת התובענה המשמעתית אינה עוסקת בעבירה משמעתית אלא בהגדרת זכויות של עובד המושעה עקב עבירה משמעתית. בחוק לא קיים אמצעי משמעת לטיפול בענין כזה. עניינה של התביעה אינו בעבירת משמעת אלא בהשבת שכר. על פי חוק המשמעת עובד מושעה המועסק במקום עבודה אחר בתקופת ההשעיה אינו זכאי לתשלום שכר מהעירייה, ככל ששכרו ממקום העבודה האחר עולה על השכר המשולם בתקופת ההשעיה. אין קשר בין סעיף 51 לחוק המשמעת הקובע כי עובד שהורשע בבית הדין המשמעתי אינו נדרש להחזיר את השכר שקיבל בתקופת ההשעייה לבין עניינו של הנתבע שעבד במקום אחר בשכר העולה על השכר המשולם בתקופת ההשעיה.

4. בתשובה לתגובה חזר הנתבע וטען כי על פי ההלכה הפסוקה לבית הדין אין סמכות לדון בתובענה וכי בית הדין אינו יכול לשבת כערכאת ערעור על בית המשפט המחוזי שדן בעניינו של הנתבע.

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה כמו גם בכתבי הטענות שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.
מעיון בהליך המשמעתי שהתנהל בעניינו של הנתבע לא נדונה כלל וכלל שאלת זכאותו לשכר מהעירייה בתקופת ההשעיה וזאת לנוכח עבודתו במקום עבודה אחר וממילא לא ניתנה כל הכרעה בענין זה, לא בבית הדין למשמעת וממילא גם לא על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת הליך הערעור שהוגש על ידי הנתבע. במסגרת ההליך המשמעתי נדונו 3 אישומים כנגד הנתבע – אי החתמת כרטיס נוכחות ב – 64 מועדים שונים; הצגה כוזבת של בעלות ברכב; דיווח כוזב על השכלה. ההכרעה בהליך המשמעתי עסקה בשלושת האישומים שהועלו על ידי התובעת כלפי הנתבע בתובענה המשמעתית. ענין עבודתו של הנתבע במקום עבודה אחר הוזכר כבדרך אגב בהקשר של רצון התובעת להוכיח דפוס התנהלות קבוע של הנתבע, אשר בית הדין למשמעת לא מצא להידרש לראיות אלה. בית הדין למשמעת לא התייחס ולא הכריע בענין זכאות התובע לשכר בתקופת ההשעיה ו/או למשמעות עבודתו במקום עבודה אחר בשכר העולה על השכר ששולם לו על ידי העירייה בתקופת ההשעיה. הערעור שהוגש על ידי התובע לבית המשפט המחוזי נמשך על ידו בהמלצת בית המשפט ועל כן לא התקבלה כל הכרעה בערעור ומקל וחומר שלא התקבלה כל הכרעה בענין זכאות הנתבע לשכר בתקופת ההשעיה במהלך תקופת עבודתו במקום עבודה אחר ו/או בשאלת זכאות התובעת להחזר השכר ששולם. למותר לציין כי מלכתחילה, הערעור היה מוגבל להכרעות של בית הדין למשמעת, כך שעניינה של התובענה שבפניי לא היה חלק מיריעת המחלוקת שעמדה בפני בית המשפט המחוזי. הנה כי כן, בניגוד לנטען על ידי הנתבע אין מעשה בית דין או השתק עילה בענין הנדון בהליך זה.
כך גם, לא מצאתי ממש בטענות הנתבע ולפיה לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעה להשבת שכר. עניינה של תביעה זו אינה עוסקת בענין משמעתי המסור לסמכותו של בית הדין למשמעת אלא בשאלת זכאות הנתבע לקבל שכר מהעירייה בתקופת ההשעיה, כאשר הוא עובד במקביל במקום עבודה אחר ומשתכר שכר העולה על השכר המגיע לו מהעירייה בתקופת ההשעיה וכפועל יוצא זכאות התובעת להשבת הסכומים ששולמו לנתבע, ככל ששולמו לו שלא כדין.
יתר הטענות של הנתבע בדבר המשמעות והפרשנות של הוראות חוק המשמעת בכל הנוגע לתשלום שכר בתקופת ההשעיה, כאשר המושעה עובד במקום עבודה אחר, מקומן להתברר במסגרת התובענה בהליך זה.
גם הטענות בדבר זכאות התובעת להשבה טעונות בירור עובדתי והן תבררנה במסגרת ההליך.

6. באשר לבקשה למחיקת התביעה ו/או עיכוב הליכים – דין הבקשה להידחות. טענות ב"כ הנתבע נטענו בעלמא ללא צירוף אסמכתאות מתאימות. יתר על כן, מצב רפואי של נתבע, בפני עצמו, לרבות מצב רפואי קשה אינו מהווה מחסום לניהול הליך משפטי כלפיו. לא הובאו בפניי אסמכתאות ואף לא נטען במפורש כי התובע אינו כשיר משפטית. באופן דומה, מצב כלכלי של נתבע, שאינו במסגרת של הליך פש"ר אינו מהווה סיבה למחיקת הליך או לעיכוב הליכים. שאלת מימוש פסק הדין אינה נדונה בשלב בירור התביעה. למותר לציין כי לעיתים קיימת חשיבות בעצם קביעת זכאות התובע לסעד מסוים לרבות לסעד כספי, גם כאשר ברור מלכתחילה כי יהיה קושי במימוש פסק הדין ככל שיינתן פסק דין לטובת התובע ובפרט בענייני ם שהינם בעלי השלכת רוחב או מהווים אמירה או הרתעה כלפי אחרים.

7. הוצאות הבקשות יובאו בחשבון בתום ההליך.

8. התובעת תגיש תצהירי עדות מטעמה בתוך 30 ימים.
לאחר הגשת תצהירי התובעת יקבע מועד להוכחות.

9. לנוכח בקשת ב"כ הנתבע להשתחרר מייצוג, בין היתר, על רקע ניתוק קשר עם הנתבע, אני מורה על שחרורו מייצוג.

10. המזכירות תעדכן את פרטי המייצג של הנתבע לפרטי הנתבע בעצמו ותשלח לכתובתו עותק מהחלטה זו.

11. מעקב אחר תצהירי התובעת ביום 10.3.20.

ניתנה היום, ב' שבט תש"פ, (28 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.