הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 57812-04-19

11 פברואר 2021

לפני:

כב' השופטת דניה דרורי
נציג ציבור (עובדים) מר שלמה ליב

התובע
יוסף חמארשה
ע"י ב"כ: עו"ד עלימי חסן
-
הנתבעת
הכרי מאי-גל חברה לבנין והשקעות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד שלומית בירין-אורבך

פסק דין

1. התובע, תושב יעבד בשטחים, הועסק אצל הנתבעת בביצוע עבודות בניין בין החודשים 9/16 עד 9/18. בהליך זה עותר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הודעה מוקדמת, הפרשים בגין פיצויי פיטורים, חופשה שנתית, דמי חגים, נסיעות ודמי הבראה.

מתכונת העבודה והשכר המוסכם
2. התובע טען שעבד בממוצע 22 ימי עבודה בחודש . מתחשיבי התובע כאמור בכתב התביעה ובתצהיר משתמע שהשכר היומי עומד על סך 237 ₪ לחודש. התובע לא עתר לחיוב הנתבעת בתשלום הפרשי שכר והעיד שקיבל לידיו את מלוא השכר לו היה זכאי בגין תקופת העבודה.
הנתבעת טענה שמספר ימי העבודה עמד על ממוצע של 17 ימים לחודש כאמור בדו"חות הנוכחות שצורפו לתצהירי הנתבעת. אשר למספר שעות העבודה נטען שאלה עמדו על 7 – 7.5 שעות ליום כפי שצוין בדו"חות הנוכחות. אשר לשכר המוסכם – נטען שמדובר בשכר המינימום השעתי כאמור בתלושי השכר.

3. בשאלת היקף העבודה והשכר המוסכם , אנו מקבלים את גרסת הנתבעת.
בנסיבות המקרה כאן תלושי השכר, שהתובע מאשר שקיבל לפחות את חלקם, כתובים גם בשפה הערבית. הלכה היא שתלושי השכר יהוו ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראיה (ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים - חודאדי (19.1.10); ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גולן - נגרית שירן (18.3.13)). בנטל זה לא עמד התובע.

ראשית, גרסת הנתבעת מתיישבת עם האמור בדו"חות הנוכחות שהוגשו מטעמה, בעוד התובע לא הציג כל מסמך התומך בטענותיו;
שנית, התובע אישר שחתם על דו"חות הנוכחות שהוצגו בפניו בדיון (פרו' 11 ש' 6 עד פרו' 12 ש' 5; נ/2) כך שנמצא חיזוק בעדותו לנכונות הרישומים. איננו מקבלים את גרסתו הכללית והסתמית של התובע לפיה במהלך תקופת עבודתו חתם על מסמכים שונים מבלי שקרא את תוכנם או הבין את האמור בהם.
שלישית, בכתב התביעה ובתצהירו טען התובע שעבד 22 ימי עבודה בממוצע בחודש. בעדותו בפנינו תאר שעבד 5 ימים עבודה בשבוע בימים א' – ה' ו אילו בימי שישי עבד רק לעתים רחוקות. התובע אישר שבמהלך תקופת העבודה היו ימים בהם חל סגר ולא ניתן היה להגיע לעבודה. גרסתו של התובע כאמור בעדותו מלמדת שהתובע יכול היה לעבוד לכל היותר 21 או 22 ימים בחודש, והדבר עומד בסתירה לגרסה לפיה מדובר בממוצע של 22 ימי עבודה – גרסה ממנה משתמע שלעתים עלה מספר ימי העבודה החודשי על 22 ימים.
רביעית, התובע העיד שעבדו עמו חברים ובני משפחה, שלפחות חלקם כבר אינם נמנים על עובדי הנתבעת (פרו' 6 ש' 24 – 30) ולא נתן טעם ראוי מדוע לא הובאו עדים שיתמכו בגרסתו בדבר היקף העבודה.
חמישית, התובע טען (סע' 3 לתצהירו) שהרישום בתלושי השכר הוא פיקטיבי ו אינו משקף את היקף העבודה בפועל, כך שהשכר שולם במזומן בהתאם לימי העבודה בפועל מבלי ששולמה תמורה בגין כל זכות אחרת. אלא שטענות התובע בעניין זה אינן עקביות וסדורות. בכל האמור ברכיב פדיון חופשה שנתית התובע התחשב בסכומים ששולמו על חשבון רכיב זה כאמור בתלושי השכר (בסע' 4.ג לתצהירו צוין שהוא זכאי בגין "השלמת פדיון דמי חופשה עבור תקופת העבודה, תוך התחשבות בסכומים שהופרשו באמצעות שירות התעסוקה" לסך 3,450 ₪). טענתו זו של התובע ותחשיביו בעניין ימי החופשה אינם מתיישבים עם הטענה לפיה תלושי השכר פיקטיביים ואינם משקפים את זכאותו של התובע לזכויות השונות. יש באמור כדי לפגום בטענה לפיה אין להסתמך על הנתונים כאמור בתלושי השכר.
ששית, מטענות כתב התביעה ותצהיר התובע משתמע שהשכר היומי עמד על 237 ₪. אלא שגם בעניין זה גרסתו של התובע לא היתה עקבית, שכן בעדותו בפנינו תאר התובע שעבד 5 ימים בשבוע וזכה לשכר בסך 1,000 ₪ לשבוע בן חמישה ימי עבודה, היינו 200 ₪ ליום לכל היותר (פרו' 13 ש' 26).
על יסוד האמור אנו קובעים שמתכונת העבודה, היקף העבודה והשכר הוא כאמור בתלושי השכר ובדו"חות הנוכחות כפי שצורפו לתצהירי הנתבעת.

4. לא נעלם מעינינו שבחלק מתלושי השכר, שהופקו כאמור על-ידי מינהל התשלומים (נספח לתצהירי הנתבעת) נפלו פגמים רישומיים שונים. כך, למשל, בתלושי השכר לחודשי העבודה הראשונים (1/16 – 10/16) השכר שולם בהתאם לתחשיב יומי (על אף שרישום הנוכחות והשכר המוסכם נקבע בהתאם לשכר שעתי); בתלושי השכר בחלק מהחודשים צוין שמשולם שכר שעתי לא רק בגין שעות העבודה, אלא גם בגין ימי היעדרות בתשלום כגון חופשה, חג או ימי גשם (מבלי שנערכה הפרדה בין התשלומים השונים); בתלושי השכר עד לחודש 6/17 לא נוהל פנקס חופשה. לא מצאנו שיש בפגמים רישומיים אלה כדי להטו ת את הכף, וזאת על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל.

נסיבות סיום העבודה
5. התובע טען שהוא פוטר במהלך חודש 9/18 והפיטורים באו לידי ביטוי בכך שהנתבעת פעלה לביטול רישיון הכניסה שלו לישראל. התובע טען שהנתבעת לא קיימה את חובת השימוע טרם פיטוריו ועתר לחייבה בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 14,000 ₪.
הנתבעת טענה שהעובד התפטר ואף העלה זאת על הכתב במסמך מיום 9.9.18 (נספח ו' לתצהירי הנתבעת; להלן – מכתב ההתפטרות). במכתב ההתפטרות הכתוב בכתב יד בשפה הערבית צוין שהתובע מבקש להתפטר החל מיום 1.9.18 מאחר והוא רוצה לעבוד במקום עבודה אחר שהוא קרוב יותר לביתו ואשר בו יזכה לשכר יומי .
התובע אישר בעדותו שאכן חתם על מכתב ההתפטרות (סע' 2 לתצהירו) אלא שטען שחתם עקב הטעיה של הנתבעת ובהתאם לדרישתה, ועל אף שהביע את רצונו להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת.

6. בשאלת נסיבות סיום העבודה אנו מקבלים את גרסת הנתבעת.
ראשית, טענת התובע לפיה נדרש לחתום על מכתב ההתפטרות אינה מתיישבת עם העובדות שאין לגביהן מחלוקת שמדובר במסמך בשפה הערבית שנכתב במלואו על-ידי התובע (ולא רק אושר בחתימתו). אין גם מחלוקת שהמסמך נחתם בפני נציג הנתבעת, מר יצחק הכרי (להלן – המנהל), שאינו דובר את השפה. לא סביר בעינינו שהתובע יכתוב בכתב ידו מסמך המפרט טענות עובדתיות שאינן מתיישבות עם המציאות ובפני מנהלו שאינו דובר את השפה, ולפיכך יש לתפוש אותו על האמור באותו מסמך.
שנית, התובע טען שהנתבעת אילצה אותו לחתום על מכתב התפטרות במטרה להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים. גרסה זו אינה מתיישבת עם האמור בתלושי השכר ובדו"חות של מינהל התשלומים לפיהם הנתבעת ביצעה הפקדות בגין פיצויי פיטורים במהלך כל תקופת העבודה. התובע בעדותו לא ידע ליישב סתירה זו, והסתפק בכך שהסכומים שהופקדו במת"ש אינם בגדר פיצויים אלא "חסכונות". הטענה שאין מדובר בהפקדות לפיצויים אינה מתיישבת עם האמור בדו"חות אלה (שצורפו בין השאר אף לתצהיר התובע עצמו).
שלישית, התובע טען שהוא פוטר במהלך חודש 9/18 וכי הפיטורים באו לידי ביטוי בביטול רישיון הכניסה שלו לישראל. על-פי האמור בנספח ח' לתצהירי התבעת (התכתבות דוא"ל בין מת"ש לנתבעת מהתאריכים 8.10.18 ו- 9.10.18), הרי שהבקשה לביטול רשיונו של התובע נמסרה למת"ש רק ביום 9.10.18, והרישיון בוטל בפועל ביום 11.10.18. מסמכים אלה עומדים בסתירה לטענת התובע לפיה הפיטורים באו לידי ביטוי בביטול רשיונו עוד בחודש 9/18.
רביעית, מטעם התובע הועלתה טענה לפיה בידי הנתבעת נקוטה שיטה במסגרתה היא נוהגת להחתים מי מעובדיה על מכתבי התפטרות פיקטיביים ותקופה קצרה לאחר מכן לפעול לביטול רישיון הכניסה שלהם לישראל, כך שבידי הנתבעת יהיו ראיות להתפטרות כביכול על אף שהעובדים פוטרו. ב"כ התובע בדיון המוקדם מיום 12.12.19 שהתובע יוכיח טענה זו בעדות עובדים אחרים (עמ' 1 ש' 13 – 18). בסופו של יום, התובע לא חזר על טענה זו בתצהירו ואף לא הביא כל עד שיתמוך בגרסה זו. בעדותו ציין התובע שהוא חושב שעובדים אחרים חתמו על מסמך שכזה אבל הוא עצמו לא ראה זאת, ובהמשך חזר בו וציין שלא ידוע לו אם אכן עובדים אחרים חתמו על נוסח מכתב התפטרות שכזה (עמ' 8 ש' 22 - עמ' 9 ש' 27).

7. מאחר שהתובע לא הוכיח את שפוטר, הרי שלא עמד בנטל להראות שיש לחייב את הנתבעת בהפרשי פיצויי פיטורים ואף לא הוכיח שהיה על הנתבעת לקיים הליך שימוע. ומכאן שדין התביעות ברכיב השלמת פיצויי פיטורים וברכיב פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – להידחות.
התביעה להשלמת פיצויי פיטורים מבוססת על הטענה שהנתבעת מסרה דיווח לא נכון אודות ימי העבודה ולכן ההפקדות שבוצעו בגין פיצויי פיטורים אינן משקפות את הזכאות בפועל. כמפורט לעיל, דחינו את גרסת התובע בדבר היקף העבודה בפועל ולפיכך ממילא היה מקום לדחות את התביעה ברכיב השלמת פיצויי פיטורים או השלמת ההפקדות לקרן פיצויים.

8. התובע עתר שהנתבעת תחויב בפיצוי חלף הודעה מוקדמת לפיטוריו בסך 5,214 ₪.
הנתבעת טענה, כמפורט לעיל, שהתובע התפטר והוסיפה שיש לנכות מהסכומים שייפסקו, ככל שייפסקו, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות שכן התובע נדרש לעבוד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת אלא ש הוא לא עשה כן ולא התייצב לעבודה.
הנתבעת לא צרפה לראיותיה דו"ח נוכחות לחודש 9/18. לפי הדיווחים למת"ש (נספח לתצהיר התובע) בגין חודש 9/18 דווח על 3 ימי עבודה.
לאחר שקבענו שהתובע התפטר ביום 9.9.18, הרי שהיה עליו להראות שהעמיד את עצמו לרשות העבודה ממועד התפטרותו. התובע לא נתן כל הסבר מדוע לא התייצב לעבודה במהלך חודש 9/18 ועד למועד ביטול רשיונו להיכנס לישראל במהלך חודש 10/18, מלבד באותם 3 ימי עבודה שדווחו למת"ש. יחד עם זאת, לא מצאנו לקבל את טענת הקיזוז שבפי הנתבעת בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות. במכתב ההתפטרות אין התייחסות לשאלת העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת ואף צוין שההתפטרות תיכנס לתוקף ביום 1.9.19 למרות שהמסמך נכתב ביום 9.9.18. הנתבעת לא מסרה לתובע אישור על תקופת העבודה (סע' 8 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001). אם הנתבעת אכן סברה שהתובע הפר את חובתו לעבוד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, תמוה מדוע לא פעלה לניכוי סכומי הזכאות הנטענים מהשכר בגין החודשים 8/18 ו- 9/18. מהאמור יש להסיק שמדובר בסיום עבודה שמועדו נקבע בהסכמה בין הצדדים, או שהנתבעת ויתרה בהתנהגותה על סעד זה, כך שאין לחייב את התובע בתשלום פיצוי חלף הודעה מוקדמת להתפטרות בנסיבות אלה.

דמי הבראה
9. התובע עתר לחיוב הנתבעת בסך 4,717 ₪ בגין דמי הבראה, שחושבו לפי 6 ימי הבראה בכל אחד מ- 2 שנות העבודה ובסך 378 ₪ לכל יום הבראה.

הנתבעת טענה שהתובע זכה לתשלום מלא בגין דמי הבראה בהתייחס להיקף המשרה שלו (כ- 70%) ששולמו באופן הבא: 1,880 ₪ בתלוש השכר לחודש 6/18, והיתרה במסגרת סכומים ששולמו ביום 29.11.17 בין השאר עבור דמי הבראה.
הנתבעת טענה שביום 29.11.17 שילמה לתובע במזומן סך 3,700 ₪ במסגרת התחשבנות בגין התקופה שמתחילת תקופת העבודה ועד אותו מועד, והתובע אישר בחתימת ידו את ההצהרה כאמור בסע' 5 ו- 6 למסמך מאותו מועד (נספח לתצהיר עו"ד ותד מטעם הנתבעת; להלן – ההצהרה) שם צוין:
"5. לאחר התחשבנות ביני ובין החברה, ואף שהחברה אינה חייבת בכך, הסכימה החברה לשלם לי סכום חד פעמי בעבור פערי נסיעות ו/או כל פער כספי אחר במידה וקיימים בגין כל תקופת העסקתי בחברה עד ליום 31.12.17 בסך 3,700 ₪.
6. אין לי ולא יהיו כל תביעות ו/או דרישות ו/או טענות מכל מין וסוג שהוא כלפי החברה וכל המגיע לי בגין העסקתי בחברה שולם לי במלואו ובמועדו."

10. המנהל העיד שלפני מעמד החתימה על המסמך מסר לתובע סך 3,700 ₪ במזומן ותמך גרסתו בתדפיס בנק המלמד על משיכת מזומן ביום 26.11.17 ביום 8,800 ₪ לטובת תשלום לעובדים (נספח ג' לתצהירו). המנהל הסביר (סע' 3 – 5 לתצהירו) שבעקבות תביעה שהגיש עובד אחר הוכנו בחודש 11/17 עבור עובדי החברה הסכמי עבודה חדשים ומפורטים ונערך חישוב בנפגע להפרשים להם זכאים העובדים בגין התקופה שעד אותו מועד.
עו"ד ותד העיד שהוא הכין את הסכם העבודה עבור התובע וכן את ההצהרה בהתאם לנתונים שמסרה הנתבעת ומבלי שבדק אם אלה אכן הסכומים שנצברו ובגין אלו זכויות (פרו' 17 ש' 12 – 19). עוד העיד שהכין יחד עם ההצהרה גם תרגום של ההצהרה לערבית, והתובע חתם בפניו על ההצהרה לאחר שהסביר לו את משמעות הדברים ולאחר שביקש מהתובע לציין בפניו אם יש טעות כלשהיא במסמכים כך שהוא יוכל לתקנם, אלא שהתובע לא מחה על הנוסח כאמור בהצהרה.
התובע טען (סע' 5 לתצהירו) שהוא מעולם לא קיבל את הסך 3,700 ₪ שצוין בהצהרה, שתוכן ההצהרה אינו נכון וכי חתם על ההצהרה לדרישת מנהל הנתבעת לאחר שהובהר לו שאם לא יחתום לא יוכל להמשיך בעבודתו.

11. אנו מקבלים את גרסת הנתבעת לפיה התובע חתם על ההצהרה לאחר שהוצג לו מסמך זה בשפתו שלו ולאחר שהוצגו בפניו הנתונים, בהתאם לעדותו של עו"ד ותד. בניגוד לטענת התובע שהמסמך נחתם לבקשת מנהל הנתבעת (סע' 5 לתצהירו התובע) בעדותו אישר התובע שיתכן שחתם על ההצהרה (לרבות במסמך בשפה הערבית) בפני עו"ד ותד (פרו' 10; ש' 12 – 24).
יחד עם זאת, אין באמור כדי להוביל למסקנה שמהסכומים להם זכאי התובע יש לנכות את הסך 3,700 ₪ שהתקבלו במזומן בחודש 11/17.
להצהרה לא צורף כל תחשיב של הזכויות שנצברו עד אותו מועד, בעדויות נציגי הנתבעת לא ניתן הסבר או תחשיב לסכום ששולם וגרסת הנתבעת בדבר מהות התשלום לא היתה אחידה. בתצהירו (סע' 4) תאר המנהל שהסכום שצוין בהצהרה שולם "לפנים משורת הדין ותוך שההתחשבנות כללה תמריץ לעובדים ולתובע בפרט.."; בעדותו (פרו' 18 ש' 14 ואילך תאר המנהל שהסכום שולם "עבור חגים, הבראה ונסיעות ועיגלנו כלפי מעלה". במסמך ההצהרה עצמו צוין שמדובר בתשלום "בעבור פערי נסיעות ו/או כל פער כספי אחר". לא זו בלבד שלהצהרה לא צורף תחשיב, עדי הנתבעת לא ידעו להסביר את הסכום, והגרסה בדבר מהות התשלום (כתמריץ, דמי נסיעות או זכויות אחרות) לא היתה אחידה. מכלל האמור יש ללמוד שהנתבעת לא עמדה בנטל להראות שהסכום ששולם בחודש 11/17 שולם, ולו בחלקו, בגין דמי הבראה ולפיכך אין להפחית מזכאות התובע סכומים נוספים מלבד אלה שצוינו במפורש בתלושי השכר.

12. כמפורט לעיל, קיבלנו את גרסת הנתבעת לפיה יש לחשב את היקף המשרה של התובע בהתאם לאמור בתלושי השכר ובדו"חות הנוכחות, היינו בשיעור 70% משרה. התובע זכאי ל – 8.4 ימי הבראה (6 ימים לכל אחת מהשנים הראשונה והשניה בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניה, לפי 70% משרה) במכפלת 378 ₪ ליום, סה"כ = 3,225.6 ₪. מסכום זה יש לנכות סך 1,880 ₪ ששולמו כאמור בתלוש השכר לחודש 6/18. היתרה לתשלום בגין דמי הבראה עומדת לכן על סך 1,295.2 ₪.

חופשה
13. התובע טען שעל הנתבעת לשלם "פדיון דמי חופשה עבור תקופת העבודה, תוך התחשבות בסכומים שהופרשו באמצעות שירות התעסוקה - 2.08 (שנים) * 7 ימים * 237 ₪ = 3,450 ₪ ." (סע' 4.ג לכתב התביעה ולתצהיר התובע).
הנתבעת טענה ששולמו לתובע סכומים בגין ימי חופשה המשקפים את מלוא הזכאות ואף למעלה מכך.

14. כמפורט לעיל, קבענו שלא עלה בידי התובע לסתור את נכונות הנתונים שצוינו בתלושי השכר. הדבר נכון גם בכל האמור בתשלום תמורת חופשה.
התובע הועסק בהיקף 70% משרה. השכר הקובע בהתאם לאמור בתלושי השכר הוא 30.77 ₪ לשעה בסוף תקופת העבודה. בהתאם לצו ההרחבה צבר התובע בגין תקופת עבודתו זכאות ל- 11 ימי חופשה בכל אחת מהשנים כעובד במתכונת של 5 ימי עבודה בשבוע, וסה"כ - 22 ימי חופשה בגין כל תקופת העבודה . ערך יום חופשה הוא 181 ₪ בהתחשב בהיקף המשרה. מכאן, שבגין כל תקופת עבודתו זכאי התובע לתשלום בסך 3,982 ₪.
לפי תלושי השכר שולם לתובע סך 4,338.78 ₪ בגין חופשה שנתית ( תלושי שכר לחודשים 7/18, 6/18, 5/18, 4/18, 3/18, 1/18, ו- 10/17) , ומכאן שלא נותרה יתרה לתשלום, אלא התובע זכה לתשלום ביתר, כך ש התביעה ברכיב זה נדחית.

חגים
15. התובע טען שהוא זכאי לתשלום בגין ימי החג המוסלמים והצהיר כי עבד יום לפני ויום לאחר כל אחד מימי החג (סע' 4.ד לתצהירו). התובע טען שהוא זכאי לסך 4,929 ₪ בגין 10 ימים בכל אחת מ- 2.08 שנות העבודה ולפי 238 ₪ ליום.
הנתבעת טענה שהתובע לא עמד בנטל להוכיח את זכאותו שכן לא הוכיח שעבד יום לפני ויום לאחר כל אחד מימי החגים, ובנוסף התעלם בתביעתו מתשלום שבוצע על חשבון הזכאות כאמור בתלושי השכר.

16. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו שדין התביעה ברכיב זה להידחות.
גרסתו הכללית של התובע לפיה עבד ללא הפוגה 5 ימים בשבוע נסתרה מעדותו שלו לפיה היו ימים בהם לא הגיע לעבודה בשל סגר או נסיבות אחרות, ועל יסוד האמור קבענו, כמפורט לעיל, שאנו מקבלים את גרסת הנתבעת בדבר מתכונת העבודה בהתאם לדו"חות הנוכחות שהציגה. משמע, הנטל על התובע להראות מהם ימי החג ושאכן עבד יום לפני ויום לאחר החג באופן המקים לו זכאות לתשלום בגין ימי חג.
לתצהיר התובע לא צורפה רשימה של ימי החג, אלא רשימה חלקית בלבד לגבי תקופה שמרביתה לא היתה רלוונטית לכל תקופת העבודה, אלא לחודשים 9/16 - 12/16 בלבד. בתשובה לשאלה אם הוא יכול לפרט מהם ימי החג במהלך תקופת עבודתו בהם עבד יום לפני ויום לאחר החג השיב התובע שהוא אינו זכר (עמ' 12 ש' 25).
כמפורט לעיל קבענו שהתובע לא עמד בנטל לסתור את נכונות הנתונים שצוינו בתלושי השכר, והאמור תקף גם בכל האמור בתשלום בגין ימי חג, מהם עולה שזכה לתשלום בגין ימי חג בסך 1,369.37 ₪ (לפי תלושי השכר לחודשים 8/18, 6/18, 5/18). בנוסף, אין לקבל את תחשיב התובע בעניין ערך יום חג.

17. התובע הסתפק בדרישה כוללנית לתשלום בגין 10 ימי חג בשנה, בלא לפרט כלל את דרישתו. התובע לא פרט מהם ימי החגים בגינם הוא דורש תשלום , לא פרט אם עבד במהלכם או שמא איזה מבין אותם ימי חג חל ביום המנוחה השבועי, ואף התעלם מסכומים ששולמו על חשבון רכיב זה. בנסיבות אלה – אין מקום לפסוק לתובע סכומים בגין רכיב ימי החג (ע"ע 14238-10-14 עיד רוג'ה נדר נ' המוביל ז'ק יולזרי רמלה בע"מ (27.12.17)

נסיעות
18. אין מחלוקת שהנתבעת דאגה להסעת התובע מהמחסום ועד לאתר העבודה ובחזרה למחסום. התובע טען שהוא זכאי לתשלום בגין הוצאות הנסיעה מביתו עד למחסום ובחזרה ובסך 20 ₪ לכל אחד מימי העבודה. התובע טען שבמהלך תקופת העבודה הועסק 550 ימים ולכן יש לחייב את הנתבעת בסך 11,000 ₪ כדמי נסיעות.
הנתבעת טענה שהתובע קיבל תשלום בגין דמי נסיעות כאמור בתלושי השכר החל מחודש 10/17 ואילך בסך 4,157 ₪, ובנוסף זכה לתשלום במזומן עבור נסיעות מביתו למחסום ובחזרה . יתר על כן, יש להתחשב בסכומים ששולמו לתובע בחודש 11/17 בין השאר בגין נסיעות כאמור בהצהרה.

19. כמפורט לעיל, קבענו שהתובע לא עמד בנטל לסתור את הנתונים כאמור בתלושי השכר ובדו"חות הנוכחות. מאלה עולה שהתובע עבד במצטבר במהלך תקופת עבודתו 214 ימים (ולא 550 ימים כאמור בתצהירו).
אנו מקבלים את גרסת התובע כאמור בתצהירו שעלות הנסיעה מביתו למחסום ובחזרה היא 20 ₪. התובע אמנם לא הביא ראיה או עדות שיתמכו בגרסתו זו, אך המנהל העיד שהוא נהג לעתים לשלם לתובע במזומן 20 ₪ בגין נסיעה יומית במונית, משמע הנתבעת לא חלקה במהלך תקופת העבודה על כך שזו אכן עלות הנסיעה. לפיכך, בגין 214 ימי עבודה זכאי התובע להשתתפות בהוצאות הנסיעה בסך 4,280 ₪.
איננו מקבלים את גרסת הנתבעת בדבר תשלום במזומן על חשבון הזכאות לדמי נסיעה, שכן מדובר בגרסה כללית ובלתי מפורטת. כן יש לדחות את גרסת הנתבעת לפיה התשלום בחודש 11/17 מתייחס בין השאר לרכיב הנסיעות, שכן גרסת הנתבעת בשאלת מהות התשלום כאמור בהצהרה לא היתה אחידה וסדורה.
על-פי האמור בתלושי השכר (לחודשים 10/17- 9/18) , ובהעדר ראיה לסתור, שולם לתובע סך 4,157 ₪. מכאן שהתובע זכאי להפרשים בגין דמי נסיעות בסך 43 ₪.

סוף דבר
20. התביעה מתקבלת בחלקה, באופן שעל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. סך 1,295.20 ₪ בגין דמי הבראה;
ב. סך 43 ₪ בגין דמי נסיעות.
סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.18, המועד לתשלום השכר האחרון, ועד התשלום המלא בפועל.

21. בהתחשב בכך שהסכום שנפסק מהווה פחות מ- 5% מסכום התביעה ובכך שמרבית רכיבי התביעה נדחו – לא מצאנו לפסוק לתובע הוצאות.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א, (11 פברואר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

שלמה ליב
נציג ציבור

דניה דרורי,
שופטת