הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 56078-10-17

21 יולי 2020

לפני:

כב' השופטת מיכל פריימן
נציג ציבור (מעסיקים) מר ליאור לוין

התובע
גולוז ניקולאי
ע"י ב"כ עו"ד גיל חלי
-
הנתבעת
קניבר בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד לירן שקד

פסק דין

רקע כללי

מר ניקולאי גולוז (להלן: "התובע") הועסק כטבח בחברת קניבר בע"מ (להלן: "הנתבעת") בתקופה שמיום 1.9.2009 ועד ליום 02.04.2015.
התובע התפטר מעבודתו.

ביום 29.10.2017 הגיש התובע תביעה זו במסגרתה תובע הוא זכויות שונות שמגיעות לו לטענתו, ואשר נובעות מיחסי העבודה ששררו בין הצדדים.

הנתבעת הכחישה טענות התובע והזכויות הנתבעות על ידו, ואף הגישה מצדה כתב תביעה שכנגד במסגרתו תבעה מהתובע דמי הודעה מוקדמת וכן השבת סכומים שלטענתה שולמו לתובע ביתר.

מוסכם על הצדדים כי התובע עבד במשמרות וכי שעות עבודתו הן כמשתקף בדוחות שעות העבודה שהוצגו בפנינו במסגרת ההליך.
עוד אין חולק, כי היקף משרתו הממוצע של התובע הוא 70% משרה .

התביעה להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, ביום המנוחה השבועי ו בחגים

אין מחלוקת כי התובע זכאי לתשלום עבור שעות נוספות, בשים לב לשעות עבודתו כמשתקף בכרטיסי הנוכחות שהוצגו לפנינו.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לדרך החישוב והן לשאלה האם ומהם הסכומים ששולמו לתובע כתגמול עבור עבודתו בשעות אלו ובהתאמה – מהו ההפרש לתשלום .

בשים לב לתקופת ההתיישנות, התקופה הרלוונטית לתביעת רכיבים אלה היא מחודש נובמבר 2010 ועד חודש אפריל 2015.

התובע הגיש תחשיב שלפיו, הוא זכאי להפרשים בסך של 51,797 ₪.

הנתבעת מצידה טענה כי היא שילמה לתובע את מלוא שכר עבודתו כולל גמול עבור עבודה בשעות נוספות, וגמול עבור עבודה בשבת ובחג. הנתבעת הציגה "חישוב שכר מפורט" כנספח ד' לכתב ההגנה.
הנתבעת טענה כי יש לקזז הפסקות מזמן העבודה של התובע, וקיזזה חצי שעת הפסקה מכל משמרת שביצע התובע.
לחלופין, הנתבעת הודתה כי לכל היותר, התובע זכאי להפרשים בסך 9,371 ₪ , זאת בהתבסס על תחשיביו של התובע , בקיזוז זמני הפסקה שלטענת הנתבעת שהה בה התובע מדי משמרת, ובקיזוז הרכיבים ששולמו לטענתה לתובע בתלוש השכר על חשבון השעות הנוספות והעבודה בשבת ובחג ("שעות נוספות" ו"סופ"ש וחג").

בתלוש השכר שהונפק לתובע נכללו רכיבים שונים: משכורת שעות/שכר יסוד, נסיעות, ש.נ. גלובליות, שעות נוספות, סופ"ש וחג.
לטענת התובע, רכיב "ש.נ. גלובליות" ורכיב "סופ"ש וחג" מהווים תגמול שהעניקה לו הנתבעת עבור הימים שבהם ביצע "סגירה" של המסעדה, ולא שולמו לו כחלק מהגמול שהגיע לו עבור עבודתו בשעות נוספות/שעות שבת/חג.

הנתבעת טענה מנגד, כי לא היה שום תגמול על "סגירה" והרכיב שנרשם כ"שעות נוספות גלובלי" מהווה תשלום עבור עבודת התובע בשעות נוספות. כמו כן, לטענת הנתבעת, רכיב "סופ"ש וחג" מהווה תשלום עבור העבודה בשבת או בחג בהתאם לעניין.

האם הובטחו לתובע או שולמו לו כספים בגין "סגירה" או שמדובר בתגמול עבור ש"נ/שעות שבת/חג ?

לטענת התובע, בכל פעם שהיה עליו לבצע "סגירה" של המטבח, הוא קיבל מהנתבעת תגמול נוסף ונפרד עבור פעולה זו. לטענתו, עבור כל סגירה שביצע לבד קיבל 60 ₪, ואם ביצע את הסגירה עם עובד נוסף אז שולמו לו 30 ₪.
התובע טען כי התגמול עבור הסגירה שולם לו בתלוש השכר ברכיבים שנקראו "ש.נ. גלובליות" ולאחר מכן ברכיב שנקרא "שעות נוספות", ולבסוף ברכיב "סופ"ש וחג".
התובע טען כי הסכומים שנרשמו ברכיבים אלו מתחלקים ב-30 או 60, ועניין זה מחזק את טענתו.

הנתבעת הכחישה טענת התובע כי שולם לו תגמול מיוחד עבור הסגירה וטענה כי התובע לא טען זאת בכתב התביעה המקורי, הגם שלטענתו מדובר בטענה מרכזית בתביעה.
עוד טענה, כי מעולם לא תגמלה את עובדיה על "פעולות", אלא על הזמן שלוקח להם לבצע פעולות אלו, וזמן זה שולם לו במסגרת שכר היסוד והשעות הנוספות.
כן טענה הנתבעת כי ככל שטענת התובע נכונה אזי היה על הרכיב בתלוש להיקרא בשם "סגירה" ולא "שעות נוספות גלובליות" או בשמות האחרים כטענת התובע, כפי שנרשם.
כן נטען כי לא כל הרכיבים מתחלקים ב-30 או 60 כטענת התובע, אלא יש חודשים שבהם הסכום ששולם אינו מתחלק בסכומים אלו.

בכתב התביעה המקורי, התובע לא ציין את טענתו לעניין ה"סגירה". בכתב התביעה המקורי התובע טען כי עבד בשכר שעתי אחרון של 28 ₪ לשעה, וכי הנתבעת שילמה לו את שכר העבודה השעתי והוסיפה לתשלום זה שכר ש"נ גלובלי ששולם בחסר.
לאחר שהגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, דרש בית הדין מהתובע להבהיר מהו התיקון המבוקש (החלטה מיום 03.05.2018).
התובע הבהיר כי רק משהוגש כתב הגנה הוא קיבל לידיו נתונים מתאימים בנוגע להעסקתו וכך יכול היה לחשב את תביעתו באופן מדויק יותר.
יצוין כי התובע אינו מכחיש שכלל לא פנה לנתבעת בפניה מוקדמת לפני שהגיש תביעה זו.

בכתב התביעה המתוקן שב התובע וטען כי שכרו השעתי היה 28 ₪, אולם, בניגוד לתביעתו המקורית, טען כי לא קיבל כל תגמול עבור עבודה בשעות נוספות אלא ת גמול ששולם לו עבור סגירת המסעדה, שנקרא בשמות אחרים בתלוש השכר. במסגרת הדיון המוקדם הודה ב"כ התובע כי מדובר בטענה עובדתית חדשה ומהותית.
בהחלטה מיום 27.6.18 התיר ביה"ד את התיקון המבוקש תוך שנקבע כי באשר לשינוי גרסתו העובדתית של התובע, הדבר יישקל לעניין המהימנות.

התנהלות התובע כמתואר לעיל מעוררת קושי רב ביחס למהימנות גרס תו זו.
התובע עבד בנתבעת למעלה משש שנים. ככל שהיה זכאי לתשלום עבור פעולת הסגירה, בנפרד מתגמול השעות הנוספות כפי שטוען, ברור שהיה עליו "לזכור" זאת ולציין עובדה מרכזית זו כבר בכתב התביעה המקורי. העובדה שלא ציין זאת אז, מעוררת קושי רב בקבלת גרסתו.
מדובר בטענה עובדתית ולא בטענה המבוססת על נתונים חישוביים. לפיכך, אי העלאת הטענה בשלב הגשת התביעה אינה יכולה למצוא הסבר בצורך בקבלת נתונים או בעריכת חישובים.

אף לגופו של עניין, התובע לא שכנע אותנו במידה הנדרשת כי שולם לו שכר מיוחד בגין הסגירה, ונרחיב.
בהודעה על תנאי העבודה שהוצגה לנו, שכרו של התובע, לפחות בתחילת עבודתו בנתבעת, עמד על שכר המינימום. בהודעה לעובד לא מצוינת תוספת בנוגע ל"סגירה".

הרישומים שבתלושי השכר על התוספות המשולמות בהם מהווים אף הם ראיה לכאורה שעל התובע לס תרה ככל שלטענתו הרכיבים המצוינים בתלוש לא שולמו תמורת שעות אלא עבור פעולת "סגירה" שביצע.

מטעם התובע העיד לעניין זה העד, מר יבגני ליבינסון. מר ליבינסון העיד כי הוא שימש משנת 2010 כאחראי משמרת בנתבעת, ולמיטב ידיעתו, כל הטבחים היו מקבלים תוספת נפרדת עבור "סגירה".
אלא שמר ליבינסון לא העיד מידיעה אישית על כך שהטבחים זכאים לתגמול עבור סגירה אלא על סמך עדות שמועה, מתוך מה שהטבחים אמרו לו ומאופן התנהלותם (סעיף 8 לת/1).

העד העיד שהוא היה חבר של התובע ואהב לעבוד אתו, וכן העיד שהיה לו סכסוך עם הנתבעת וה וא אף הגיש נגדה תביעה.

ניכר כי לעד יש עניין מה בזכיית התובע בתביעה, ומשהעיד על דברים ש אינם ידועים לו מידיעה אישית איננו מקבלים את עדותו.

אין בעובדה שבמרבית החודשים הסכום מתחלק ב-30 או ב-60 כדי ללמד על כך שהובטח תשלום בגין סגירה בסכומים אלו, שכן באותה מידה יכול היה התובע לטעון שהובטחו לו 10 ₪ או 120 ₪ לסגירה.

נוסף על כך, התובע לא הביא אף טבח שעבד אתו על מנת שיעיד על הסיכום הנטען בעניין הסגירה והדבר נזקף לחובתו.

מנגד, שני עדים מטעם הנתבעת הצהירו כי לא שולם לתובע ו/או לעובדים אחרים שכר נפרד עבור "הסגירה", אלא שולם שכר עבור הזמן שהיו במסעדה, לרבות הזמן שלוקח להם לסגור אותה.
עדי הנתבעת נחקרו על תצהירים, ודבקו בגרסתם.

התובע הצהיר כי שכרו השעתי האחרון עמד על 28 ₪ לשעה ועל כן לא ברורה גרסתו מדוע רכיב "השעות הנוספות" ששולם בתלוש השכר בגובה 1-2 ₪ לכל שעות העבודה אינו תמורה נוספת עבור עבודתו בשעות נוספות, אף אם תמורה זו אינה מחושבת כדין, ובגין מה ניתנה.

לנוכח כל האמור, מעדיפים אנו את גרסתו הראשונית של התובע כי קיבל תשלום חלקי עבור עבודתו בשעות נוספות/שבת/חג ואיננו מקבלים טענתו המאוחרת כי הובטח לו תשלום עבור "סגירה" וכי הרכיבים בתלוש השכר הינם כנגד תוספת זו ולא כנגד תשלום שעות נוספות/שעות שבת/חג.

תחשיבי הצדדים

התובע הגיש תחשיב שלפיו, הוא זכאי להפרשי שכר בגובה של 51,797 ₪.
תחשיב זה אינו מדויק ואין בידינו לקבלו.

ראשית, משמרות מוצ"ש חושבו על ידי התובע כולן כשעות עבודה בשבת, זאת שלא בהתאם לפסיקה שקובעת כי הגדרת "שבת" היא בהתאם להגדרתה במסורת ישראל היינו "משקיעת החמה בערב יום ו' ועד צאת הכוכבים במוצאי היום השביעי" (ר' ע"פ 1002/02 מדינת ישראל נ' עיוב יעקוביאן, מיום 16.6.2002).
ככלל, ככל שחלק מהשעות נפלו בשבת יש לחשב רק אותן כשעות שבת, ולא כפי שחישב התובע את כל המשמרת.

שנית, מתחשיב התובע יש להפחית את רכיבי השכר ששולמו לו על חשבון זכאותו לתוספת עבור עבודה בשעות נוספות , ונפרט.

מחודש 11.2010 ועד לחודש 12.2012, שולם בתלוש השכר רכיב של ש.נ. גלובליות בסכום שנע מדי חודש נע בין מאות בודדות של שקלים ועד ל-1000 ₪.
בחודשים 1.2013-05.2013 שולם לתובע רכיב "שעות נוספות" במקום ש.נ. גלובליות ששולם עד כה, ואנו רואים בו המשך לרכיב ש.נ. גלובליות.
בחודש 06.2013 החל להשתלם לתובע, בנוסף , רכיב "סופ"ש וחג". בחודשים אלו, רכיב "שעות נוספות" שולם בהתאם לכמות השעות הכוללת (רגילות ונוספות) שעבד התובע בפועל – בתחילה 1 ₪ עבור כל שעת עבודה ובהמשך, מחודש 10.2014 – 2 ₪ עבור כל שעת עבודה.

ביחס לרכיבים אלו דחינו את טענת התובע כי הם נועדו לתגמל אותו בגין "סגירות". מכל מקום, גם לשיטתו של התובע אין מדובר בשכר רגיל, שעמד על 28 ₪ לשעה, אלא עבור תוספת עבודה, ואין להכליל רכיבים אלה בשכר היסוד.
לנוכח כל האמור, אנו רואים ברכיבים אלו כתשלומים ששולמו לתובע על חשבון זכאותו לגמול בגין עבודה בשעות נוספות ועבודה בשבת ובחג.

יצוין כי בחודשים בודדים שולמו לתובע רכיבים שנקראו "תוספת", ו"בונוס". לא נטענה לגביהם כל טענה שהיא, הם שולמו באופן חד פעמי ועל כן אין להפחיתם מתמורת השעות הנוספות המגיעה לתובע.

יחד עם זאת, תחשיבה הנגדי של הנתבעת אף הוא אינו מדויק.

הנתבעת כלל לא התייחסה לעובדה שמרבית שעות העבודה של התובע היו בעבודת לילה, וכך, במקום שהשעות הנוספות יחו שבו וישולמו מהשעה השמינית ואילך בהתאם לסעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, חושבו השעות הנוספות של התובע מהשעה התשיעית ואילך, שלא כהוראות החוק.

כמו כן, לא חושבו בשבתות הקיץ שעות עבודה בתעריף שבת בשעות שטרם צאת השבת.

כן טענה הנתבעת כי יש לקזז הפסקות מזמן העבודה של התובע, וקיזזה חצי שעת הפסקה מכל משמרת שביצע התובע.

לחלופין, הנתבעת הודתה בכתב ההגנה המתוקן ובתצהירו של מר לוי כי לכל היותר, התובע זכאי להפרשים בסך 9,371 ₪ זאת בהתבסס על תחשיביו של התובע ובקיזוז זמני הפסקה שלטענת הנתבעת שהה בה התובע מדי משמרת, ובקיזוז הרכיבים ששולמו לתובע בתלוש השכר על חשבון השעות הנוספות והעבודה בשבת ובחג ("שעות נוספות" ו"סופ"ש וחג").

איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי יש לקזז מהתובע כעת את זמני ההפסקה.
במשך כל תקופת ההעסקה הנתבעת לא ביקשה ולא קיזזה מהתובע את השכר בגין ההפסקה שבה שהה לטענתה במהלך המשמרת.
בנוסף, לא שוכנענו כי הייתה לתובע הפסקה מוגדרת שבמהלכה היה פנוי למנוחה ולריענון כוחות, ואף התובע עצמו העיד שלא הייתה לו הפסקה ושהיה אוכל בחטף תוך כדי המשמרת (עמ' 10 לפרוטוקול).

תחשיב ההפרשים

הגם שתחשיב התובע אינו מדויק בחישוב שעות השבת , בהיעדר תחשיב נכון אחר, משתחשיב הנתבעת לקוי גם בחישוב שעות השבת וגם בחישוב שעות העבודה בלילה - הן בשבתות והן בימי החול, משאף הנתבעת התבססה על תחשיב התובע כתחשיב חלופי, תתבסס הכרעתנו על תחשיב התובע בשינויים להלן .

מקבלים אנו את טענת הנתבעת כי מהסכום שנתבע על ידי התובע יש לקזז את הרכיבים ששולמו לו בתלוש השכר על חשבון השעות הנוספות כקביעתנו לעיל.
איננו מקבלים טענתה לקיזוז זמני הפסקות.

לפיכך, הסכומים המפורטים בטבלאות הנתבעת בעמודה "שולם בפועל בתלוש בגין שעות נוספות וסופ"ש וחג" יופחתו מהסך שנתבע על ידי התובע, למעט חודש 07.2013, ונסביר.

ביחס לחודש 07.2013 נרשם בעמודה שבתחשיב הנתבעת כי הסכום שיש להפחיתו הוא 2,640 ₪. ואולם מעיון בתלוש השכר של חודש 07.2013 עולה כי ברכיב "שעות נוספות" שולם לתובע סך של 140 ₪, ברכיב "סופ"ש וחג" שולם לו סך של 100 ₪, וברכיב "תוספת" שולם לו סך של 2,400 ₪. בהתאם לכל האמור לעיל, הרכיב "תוספת" אינו אמור להצטרף לרכיבים שיש להפחית מההפרש לתשלום בגין שעות נוספות – לא נטענה לגביו כל טענה שהיא. על כן לגבי חודש 07.2013 יש להפחית סך של 240 ₪ ולא כפי שנרשם בתחשיב הנתבעת. לגבי יתר החודשים יש להפחית את הסכומים שנרשמו בתחשיב הנתבעת.

בהתאם לכך, הסכומים ששולמו לתובע בתלוש השכר על חשבון זכאותו לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, ויש להפחיתם מהסך שנתבע על ידו בתחשיבו, מסתכמים ב-29,049.5 ₪.

אשר על כן, אנו קובעים כי בגין הפרשי שכר עבודה בשעות נוספות, בשבת ובחגים – על הנתבעת לשלם לתובע סך של 22,748 ₪ (51,797.35-29,049.5).
סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מיום 2.4.2015 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה לפיצויי פיטורים

לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו את מלוא הזכויות הסוציאליות להן הוא זכאי כגון דמי הבראה, ימי חג, חופשה שנתית, שעות נוספות ועוד. לטענת התובע, הוא פנה לנתבעת בדרישה לתקן את הליקויים, אולם לא נענה. עוד הוא ציין בסעיף 25 לכתב התביעה המתוקן כי הוא החליט להישאר בעבודה ולסבול "עד אשר הגיעו מים עד נפש".
לנוכח זאת, התובע טוען כי התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה וקמה לו הזכות להתפטר בדין מפוטר.
משלא שולמו לו פיצויי הפיטורים, הוא תובע כעת 14,072 ₪ ברכיב זה.

לטענת הנתבעת, התובע התפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורים.
הנתבעת טענה כי במקביל לעבודתו, למד התובע לימודי סיעוד. לאחר שסיים את הלימודים ומצא עבודה בתחום לימודיו בבית חולים בטירת הכרמל – הוא החליט לסיים את העבודה , והתפטר לאלתר, וללא שנתן לה הודעה מוקדמת כמתחייב. לטענת הנתבעת, התובע מעולם לא הלין בפניה כי אינו מקבל זכויות ולא בכדי טענותיו בדבר הפניות לנתבעת נטענו ללא תימוכין.

עוד טענה הנתבעת כי התובע לא מילא אחר התנאים שקבעה הפסיקה על מנת להיות מוכר כמתפטר בדין מפוטר. כך, הוא לא הוכיח כי הי יתה הרעה בתנאי העבודה, לא הוכיח כי התפטר בשל ההרעה ולא מטעם אחר, ולא הוכיח שנתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר בשל ההרעה, ובכך לא נתן לו הזדמנות לתקן את הליקויים הנטענים.
לנוכח זאת יש לדחות, לטענת הנתבעת, את תביעת התובע לפיצויי פיטורים.

לאחר ששקלנו הטענות והראיות שבפנינו, אנו מוצאים כי דינו של רכיב זה לדחייה, ונרחיב.

סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כי "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

הפסיקה קבעה כי אי-תשלום זכויות סוציאליות במשך תקופה ארוכה מהווה נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו (ר' ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי נ' טכנובר בע"מ, מיום 10.6.2013).

כן ידועים בפסיקה שלושת התנאים שעל העובד להוכיח על מנת שהתפטרותו תוכר כפיטורים: עליו להוכיח "הרעה" או התקיימותן של נסיבות אחרות כאמור, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, ועליו להוכיח כי נתן למעסיקו הזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות.

בענייננו, התובע מודה כי הוא התפטר מהנתבעת, ומודה למעשה כי ההתפטרות באה על רקע סיום לימודיו וההחלטה לעבוד במקצוע שלמד.
בעדותו בבית הדין העיד התובע :

ש. לא עזבת את קניבר בגלל זכויות ששולמו לך או לא, עזבת בגלל שהחלפת את המקצוע שלך?
ת. מבחינה כרונולוגית, התחלתי לעבוד בטירת הכרמל ב- 15/1/15. לפני זה צמצמתי משרה. בתור אדם שעבד 200 שעות, לאט לאט, נתתי משמרות בקניבר כי הייתי מחויב בטירת הכרמל למשרה מלאה. מכיוון שסיכמתי עם אלכס שאני יוצא מקניבר, כי הייתי אחד העובדים החזקים במשמרות, אמרתי ששם ופה אשתדל לעזור, גם זה סוכם בע"פ.
ש. בהגינותך אמרת למדתי סיעוד, במקביל התחלתי לעבוד בבית חולים טירת הכרמל ובמקביל אעבוד גם בחברה. אז אני בא ואומר שלא התחלת לעבוד בטירת הכרמל בגלל שלא שילמו לך זכויות בקניבר אלא בגלל שלמדת סיעוד?
ת. רוב הצוות של המטבח של קניבר וגם אני היינו סטודנטים. חלק עדיין עובדים. אני לאורך כל הזמן כטבח שעבד הרבה שעות והיו לי לא מעט בקשות להעלות לי שכר, כל עוד לא סיימתי לימודי סיעוד וללא כל אלטרנטיבה, המשכתי לעבוד. ברגע שהייתה לי אלטרנטיבה ולבקשת אלכס, עזרתי פה ושם, וכשראיתי שאני לא מקבל מענה למה שאני רוצה, הייתה לי ברירה וכן סיימתי ללמוד אז עזבתי.
ש. לטענתך, אם היית מקבל 100% ממה שרצית לקבל בקניבר, לא היית עובר לעבוד בבית חולים?
ת. העבודה העיקרית שלי הייתה מחויבות ל-5 משמרות בבית חולים ולכן הייתה לי אפשרות לעבוד גם בקניבר במקביל ולכן יכולתי להמשיך. מכיוון שהיו בינינו מחלוקות אז אמרתי תודה רבה, אני אלך.

לשאלת בית הדין, אמרתי להם שאני עוזב בקירוב כמה חודשים אולי חודשיים שלושה לפני עזיבתי. אפשר לראות זאת בתלושים.

לשאלת בית הדין אם הודעתי על תאריך עזיבה אני אומר שלא. אמרתי להם שאני מתכוון להתפטר, סיימתי ללמוד ומוכן מקצועית לעבור לבית חולים.
אמרתי שאני במגעים להתקבל לעבודה בבית החולים ואני מחכה לתשובה וזה יכול לקחת מס' חודשים. מכיוון שעדיין לא התקבלתי, המשכתי לעבוד כדי להתקיים. "

הנה כי כן, מעדות התובע עצמו עלה כי הסיבה לסיום העבודה היא התחלת העבודה החדשה בטירת הכרמל.
מכל מקום אף התנאי השלישי – פניה למעסיק ומתן הזדמנות לתקן את הליקויים – לא שוכנענו שהתקיים בענייננו.
חרף טענתו של התובע כי פנה למעסיק, הוא לא הציג ראשית ראיה לפניות אלו, ונציגי הנתבעת שהעידו לפנינו, מצדם, הכחישו כי התובע פנה אליהם בעניין זה.

יצוין כי בסעיף 50 לסיכומיו לא עומד התובע על התביעה ברכיב זה.
לנוכח כל האמור, התביעה לפיצויי פיטורים – נדחית.

התביעה להפרשה לפנסיה עבור חודש מרץ 2013

לטענת התובע, לא הופרשו עבורו כספים לקופת הפנסיה עבור חודש מרץ 2013. התובע הציג דו"ח מחברת "מיטב דש" (נספח א' לכתב התביעה המתוקן), שלפיו, עבור חודש מרץ 2013 – לא הופקדו הכספים שהיה על הנתבעת להפקיד – לא חלק המעסיק ולא החלק שנוכה ממשכורתו.
תביעתו של התובע ברכיב זה הועמדה על 844 ₪.

לטענת הנתבעת, היא העבירה מדי חודש את מלוא כספי הפנסיה של התובע לחברת הביטוח, ואין הפרש לתשלום ברכיב זה. הנתבעת צירפה "דו"ח פירוט הפקדות" לשנת 2013 (נספח ב' לכתב ההגנה), שלפיו בכל החודשים הופרשו כספים כדין.

בעניין זה מעדיפים אנו את הדו"ח שהוצג על ידי התובע, שלפיו לא הופקדו כספים בקופת הפנסיה בחודש מרץ 2013.
הדו"ח שהציגה הנתבעת הוא דו"ח שהופק ממחשביה שלה ולא מקופת הפנסיה (הנתבעת לא טענה שהדו"ח הוא מטעם קופת הפנסיה, ולא התייחסה לחוסר ביחס לחודש מרץ 2013 בהתאם לדו"ח שהציג התובע).

על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח שהיא הפרישה כספים, באופן סדיר וכדין. ככל שקיימת סתירה בין הנתונים במחשביה, לבין הדו"ח מחברת הביטוח שהציג התובע, על הנתבעת היה לברר את פשר העניין מול חברת הביטוח, ומשלא עשתה כן – לא הוכח לנו שהכספים הופקדו בפועל בקרן הפנסיה של התובע.

אשר על כן, על הנתבעת לשלם ל תובע פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות חודש מרץ 2013 בסך 844 ₪ ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.4.2013 ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה לדמי הבראה

התובע טוען כי הוא זכאי לדמי הבראה עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה זאת בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, שתוקן ביום 8.1.2017, ובהתאם לתיקון בוטלה הגבלת ההתיישנות לשנתיים האחרונות בלבד. התובע כימת רכיב זה לסך של 8,217 ₪.

הנתבעת טענה כי התובע רשאי לתבוע עבור שנתיים אחרונות לעבודתו בלבד, וזאת בשים לב לכך שבמועד סיום ההעסקה 2.4.2015 – תקופת ההתיישנות הייתה מוגבלת לשנתיים האחרונות לעבודתו בלבד. בהתחשב בכך, התובע זכאי להפרש דמי הבראה בסך 881 ₪ בלבד.

צודקת הנתבעת בטענתה כי תקופת ההבראה שבאפשרות התובע לתבוע היא רק השנתיים האחרונות לעבודתו, שכן במועד סיום יחסי העבודה כך קבע הצו הרלוונטי. בהתאם לצו ההרחבה הרלוונטי לתקופת עבודתו של התובע, תביעה של דמי הבראה לאחר סיום יחסי העבודה מוגבלת לשנתיים בלבד זאת, למרות שכיום ניתן לתבוע דמי הבראה עבור 7 שנים ככל שמועד סיומם של יחסי העבודה היה לאחר ינואר 2017 (ר' ע"ע 15947-10-17 יעקב רוטליין נ' סוכנות נהורה א.ד. בע"מ, מיום 14.11.18).

התובע סיים לעבוד ביום 02.04.2015.
בהתחשב בהיקף משרה של 70% ( ר' סע' 2 לתצהיר התובע וסעיף 21 לתצהיר מר לירן לוי), נחשב את זכאות התובע לדמי ההבראה :

התובע זכאי ל-14 (ימי הבראה) X378 (תעריף ליום) X70% (היקף משרה ממוצע) = 3,704 ₪.
בחודש 07.2013 שולם לתובע על חשבון דמי ההבראה סך של 2,400 ₪. לכן, היתרה לתשלום ברכיב זה עומדת על 3,704-2,400=1,304 ₪.

הנתבעת תשלם, אפוא, לתובע הפרש דמי הבראה בסך של 1,304 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 2.4.2015 ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה לדמי חגים

בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי הוא זכאי לדמי חגים בסך של 10,584 ₪. בתצהירו תיקן התובע רכיב זה והעמידו על 3,024 ₪, חלקו (2,268 ₪) בגין הפרשי שכר עבור חגים בהם עבד ושולם לו שכר רגיל, ו חלקו (756 ₪) עבור 3 ימי חג שלהם היה זכאי לטענתו, ולא קיבל כלל .

הנתבעת טענה כי התובע זכאי לכל היותר ל-5 ימי חג, בשים לב לכך שבחלק מהחגים התובע עבד, חלק מהחגי ם נפלו בשבת ואין לתובע זכאות לתשלום בגינם, ובחלקם הוא לא עבד בסמוך לחג ולכן אינו זכאי לתשלום. כמו כן טענה הנתבעת כי 300 ₪ שולמו לו בתלושי השכר, בנוסף לרכיב "סופ"ש וחג" ועל כן יש להפחיתם .

לטענת הנ תבעת התובע זכאי על כן להפרש דמי חגים בסך 784 ₪, שמהם יש לקזז 300 ₪ כאמור, סה"כ ל- 484 ₪.

משהנתבעת מודה בזכאותו של התובע ל-5 ימי חג שלא שולמו , עליה לשלמם. תשלום יום החג יהיה לפי תעריף יום עבודה מלא, היינו, 28X8X5 = 1,120 ₪. מסכום זה יש להפחית סך של 300 ₪ ששולמו לתובע בגין "חגים" בתלוש 12.2014. ההפרש לתשלום הוא 820 ₪ אולם משתבע התובע רק 756 ₪ עבור ימי חג שלא שולמו כלל , זה הסכום שיפסק לו.

בנוסף, לנוכח קביעתנו לעיל כי רכיב "סופ"ש וחג" בא על חשבון השעות הנוספות ולא עבור ההפרש בגין עבודה בחג, ואף בשים לב לפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית הדין הארצי בעניין דמי חגים לעובד שעבד בחג, יש להשלים לתובע זכאות של 50% לערך שעת העבודה בחג. הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי לסכום שנתבע על ידי התובע – 2,268 ₪ – ועל כן מתקבלת תביעתו ברכיב זה.

לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע ה פרש דמי חגים בסך 3,024 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 2.4.2015 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה לפדיון חופשה

התובע טוען כי ימי החופשה שולמו לו בחסר משמעותי במשך כל תקופת העסקתו. התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי ההפרש לתשלום ברכיב זה הוא 1,012 ₪.

הנתבעת טענה כי בהתאם לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, ניתן לתבוע רק עבור שלוש השנים האחרונות. משהתביעה הוגשה ביום 29.10.2017, הרי שבאפשרות התובע לתבוע רק על התקופה שמיום 29.10.2014 ועד ליום 2.4.2015 – מועד סיום עבודתו בנתבעת.

הנתבעת אף טענה כי יש לקזז ימי חופש ששולמו לתובע ביתר, ועל כך נעמוד להלן בטענות התביעה שכנגד/קיזוז שהגישה הנתבעת.

סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, קובע כי "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים". בהתאם, תקופת התביעה היא חודשים 11.2014- 04.2015.

בחודשים אלו נצברו לזכות התובע, מעבר ליתרה שהייתה צבורה לו לפני כן אשר התיישנה, סך מצטבר של 3.03 ימי חופשה. התובע היה בשנה השישית לעבודתו בנתבעת, ואולם בתקופת התביעה הוא הועסק בהיקף משרה נמוך בשים לב לתחילת עבודתו בבית חולים כאח.

אופן חישוב צבירת ימי החופשה בתלוש השכר לא נסתר על ידי התובע, ומששולמה לתובע יתרת ימי החופשה, כולל זו שנצברה בתקופה שלא התיישנה – אין יתרה לתשלום בר כיב זה, ותביעת התובע לפדיון חופשה נדחית.

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד והפרת חוק הגנת השכר

לטענת התובע הוא לא קיבל הודעה בכתב על תנאי ההעסקה ובשל כך הוא תובע פיצוי בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה, התשס"ב-2002, בסך של 10,000 ₪.
כן הוא תובע פיצוי בסך 6,000 ₪ בגין הפרת חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. ההפרה התבטאה בכך שתלושי השכר היו פיקטיביים משהרכיבים שנרשמו בהם לא שיקפו את מהותם האמתית ונועדו ליצור בלבול וחוסר הבנה.

הנתבעת טענה כי היא מסרה לתובע הודעה בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לקבלה ל עבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002, וצירפה את ההודעה, מחודש 09.2009, לכתב ההגנה. על כן, טוענת הנתבעת, דין רכיב תביעה זה לדחייה.

לגבי הפרת חוק הגנת השכר טענה הנתבעת כי התובע לא רשאי לתבוע עילה זו משה יא התווספה לכתב התביעה המתוקן בלי שנרשמה הסיבה להוספתה כמתחייב מהחלטת בית הדין מיום 3.5.18 אשר הורתה לתובע לנמק את התיקונים שהוא מבקש לערוך בתביעתו.

כן טענה הנתבעת כי התובע קיבל מדי חודש תלוש שכר שעונה על תנאיו של סעיף 24 לחוק הגנת השכר, ועל כן אין מקום להעניק פיצוי בעילה זו.

כנגד טענת התובע כי לא נמסרה לו הודעה בקבלתו לעבודה הציגה הנתבעת טופס הודעה על תנאי העבודה. נציגי הנתבעת לא נחקרו בקשר למסמך זה, וטענתם שמסרו לתובע את המסמך לא נסתרה. בשים לב לקיומו של מסמך כתוב שלא נסתר אל מול עדות התובע כי "לא קיבל הודעה בכתב" מקבלים אנו טענת הנתבעת כי נמסרה לתובע הודעה על תנאי העבודה בתחילת עבודתו בנתבעת ו על כן התביעה ברכיב זה – נדחית.

לגבי הפיצוי הנתבע בגין הפרת חוק הגנת השכר.

כפי שקבענו לעיל, חלק מהרכיבים שנרשמו בתלוש לא שיקפו נכונה את מהות התשלום ב עדו הם משולמים. עם זאת, התובע קיבל תלושי שכר מדי חודש ולא שוכנענו שהלין על אופן הרישום בהם.
בנסיבות העניין תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בסך כולל של 3,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן הוא ישא ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד
התביעה להודעה מוקדמת

הנתבעת טענה כי משהוכח שהתובע התפטר היה עליו לתת לה 30 ימי הודעה מוקדמת. הנתבעת טענה כי התובע התפטר באופן מידי, וללא שנתן הודעה מוקדמת כמתחייב. הנתבעת תבעה בתביעה שכנגד ברכיב זה סך של 3,516 ₪ - ממוצע שכרו של התובע בכל תקופת העבודה.

התובע טען כי היה ידוע לנתבעת כי הוא מתעתד לסיים את עבודתו אצלה ובכל מקרה כמות העבודה שיעבוד לא תהיה כבעבר, וזאת לנוכח העובדה שהוא סיים לימודי סיעוד והחל לעבוד כאח בבית חולים בטירת הכרמל.
כן טען התובע כי עם סיום ההעסקה הוסכם בינו לבין הנתבעת על ויתור על תקופת ההודעה המוקדמת.

התובע התפטר מהנתבעת, ועליו היה ל תן לה תקופת הודעה מוקדמת בת 30 ימים . אין מחלוקת כי זו לא ניתנה.

טענת התובע כי הנתבעת, או מי מטעמה, ויתרו לו על ההודעה המוקדמת – לא הוכחה. העדים מטעם הנתבעת כלל לא נחקרו ביחס לנושא זה, וטענתם כי התובע התפטר באופן מי די וכי לא הוסכם אתו על ויתור על תקופת ההודעה המוקדמת לא נסתרה.

אשר על כן, ובשים לב לממוצע השכר של התובע בנתבעת, זכאית הנתבעת לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,516 ₪, כנתבע, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.4.15 ועד התשלום בפועל. סך זה יקוזז מהסכומים שנפסקו לתובע לעיל.

התביעה להחזר ימי חופשה ששולמו ביתר

לטענת הנתבעת במהלך התקופה הרלוונטית שולמו לתובע ימי חופשה ביתר שכן, נצברו לתובע ימי חופשה שלא בהתאם להיקף משרתו.

התובע טוען כי ימי החופשה ששולמו לו היו על חשבון ימי החופשה שנצברו לו בתקופה קודמת ועל כן חישובה של הנתבעת אינו מדויק.

עוד הוא טוען כי על הנתבעת כמעסיקה היה לנהל פנקס חופשה שנתית והיא לא ניהלה פנקס כאמור.

בנוסף טוען התובע כי הנתבעת הסכימה לצבור לו את ימי החופשה, כפי שאלה נרשמו בתלושי השכר, ועל כן מששילמה אותם – היא אינה רשאית לתב וע אותם בחזרה.

בתלוש השכר שהונפק לתובע על ידי הנתבעת – נצברו לתובע ימי חופשה, והוא לא נדרש לנצל מדי חודש או מדי שנה סך מסוים של ימים.
הנתבעת שילמה לתובע את ימי החופשה שנצברו לו במשך כל תקופת עבודתו בחודשי העבודה האחרונים, ואינה רשאית ליטול ממנו ימי חופשה אלו בדיעבד ובטענה ששולמו ביתר או שהתיישנו .
על כן דין טענת הנתבעת בעניין קיזוז ימי החופשה לדחייה.

סיכום

התביעה והתביעה שכנגד מתקבלות בחלקן. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים שלהלן:

הפרשי שכר עבודה בשעות נוספות, בשבת ובחג – סך של 22,748 ₪ שיישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 2.4.2015 ועד מועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה עבור חודש 03.2013 בסך 844 ₪, שיישאו ריבית והצמדה כחוק מיום 1.4.2013 ועד מועד התשלום בפועל.

דמי הבראה בסך 1,304 ₪, שיישאו ריבית והצמדה כחוק מיום 2.4.2015 ועד מועד התשלום בפועל.

הפרש דמי חגים ו שכר עבור עבודה בחג – סך של 3,024 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 2.4.2015 ועד מועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר – סך של 3,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן הם יישאו ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

מסכומים אלה יש לקזז דמי הודעה מוקדמת בסך 3,516 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 2.4.2015 ועד מועד התשלום בפועל.

יתר רכיבי התביעות נדחים.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פס הדין ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מקבלתו.

ניתן היום, כ"ט תמוז תש"פ, (21 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

ליאור לוין
נציג מעסיקים

מיכל פריימן
שופטת