הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 54556-06-18

לפני: כב' השופטת קרן כהן
נציג ציבור (עובדים) גב' חוה טרטקובס קי-שמשי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף מרקו

התובעת
רבקה משלי
ע"י ב"כ עו"ד יעקב קוזיאנסקי
-
הנתבעים
1. המכללה המשותפת - לימודי תואר ומסלולי הכשרה מקצועיים בע"מ – עיכוב הליכים

2. מודן יצחק
ע"י ב"כ עו"ד אלעד חן

פסק דין

לפנינו תביעה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה (פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, הפקדות לפנסיה, החזר ניכויים לקרן רווחה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ואי עריכת שימוע, פיצוי בגין תלושי שכר פגומים ופיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד).
כמו כן, נתבע פיצוי בגין לשון הרע עקב אמירות שונות של הנתבע 2.

ביום 15.6.2020 ניתן צו לפירוק הנתבעת 1 . ל פיכך, לאחר שניתנה לתובעת ההזדמנות להודיע עמדתה - עוכבו ההליכים נגד הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת).
התובעת ביקשה להמשיך בניהול ההליך נגד הנתבע 2 (להלן: הנתבע). בנסיבות אלה במסגרת פסק הדין נדון בשאלה אם יש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לנתבע את חובות הנתבעת כולן או חלקן. ככל שנגיע למסקנה שיש להרים את מסך ההתאגדות, ולו באופן חלקי, נדון בזכאות התובעת לרכיבים הרלוונטיים בהתאם להכרעתנו.

הצדדים להליך
הנתבעת – המכללה המשותפת-לימודי תואר ומסלולי הכשרה מקצועיים בע"מ היא חברה שבתקופה הרלוונטית הפעילה רשת של מכללות מקצועיות ברחבי הארץ.
מעיון בדוחות רשם החברות עולות העובדות הבאות:
הנתבעת: בעלת מניותיה היא חברה בשם "אומדן-מערכות תדמית בתקשורת בע"מ" והדירקטורית היא גב' אפנסנקו סווטלנה (להלן: חברת אומדן וגב' אפנסנקו בהתאמה).

חברת אומדן: בעלת מניותיה היא חברה בשם "פסייטקס-מערכות הגנה ואבטחת מידע בע"מ" והדירקטור הוא הנתבע (להלן: חברת פסייטקס ).

חברת פסייטקס: בעלות מניותיה הן הנתבעת וחברת "פרויקט 100 - קרן ידידות לקידום חינוך והשכלה בגימנסיות התיכוניות בע"מ (חל"צ)" (להלן: חברת פרויקט 100). והדירקטור הוא הנתבע.

חברת פרויקט 100: בעל מניותיה הוא הנתבע, אשר משמש גם כדירקטור שלה.

כלומר, הנתבע הוא דירקטור יחיד של חברות פרויקט 100, פסייטקס ואומדן ובעל המניות היחיד של חברת פרויקט 100 שהיא בעלת מניות של חברת פסייטקס, שהיא בעלת המניות היחידה של חברת אומדן שהיא בעלת המניות היחידה של הנתבעת.

הנתבע - מר יצחק מודן, איש חינוך כ-34 שנים, אשר ניהל את הנתבעת בעיקר בשנה האחרונה לעבודתה של התובעת.

התובעת - גב' רבקה משלי, עבדה בנתבעת תחילה בתפקיד עובדת שיווק ומחודש 2/2017 בתפקיד מנהלת סניף חדרה (להלן: הסניף).

התשתית העובדתית
התובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 22.11.2015 עד ליום 13.5.2018 או 4.6.2018.
עבודת התובעת הסתיימה לאחר שהתחלפו המעסיקים בסניף, עקב מכירת הזיכיון להפעלתו .

יצוין כי בין הצדדים ניטשת מחלוקת בדבר מועד סיום יחסי העבודה, אולם נוכח התוצאה אליה הגענו לא נידרש להכריע בה.

התובעת התקבלה לעבודה על ידי שני מנהלי הנתבעת באותה תקופה - מר דניאל שכיהן בתפקיד מנכ"ל ו גב' אורלי ישעיהו שכיהנה בתפקיד מנהלת (להלן: מר דניאל וגב' ישעיהו בהתאמה) .

בחודש מרץ 2016 סיים מר דניאל את תפקידו כמנכ"ל וגב' אפנסנקו החליפה אותו עד חודש אפריל 2017.

ביום 4.9.2016 נחתם בין התובעת לנתבעת הסכם התקשרות לתפקיד רכזת שיווק ומכירות בסניף לתקופה של 12 חודשים החל מיום 29.8.2016. כמו כן, ביום 3.9.2017 נחתם עימה הסכם התקשרות נוסף לתפקיד מנהלת הסניף לתקופה של 12 חודשים החל מחודש 2/2017.

יצוין כי מועדי החתימה של ההסכמים צוינו בכתב יד ליד חתימות הצדדים ולכן התאריכים המודפסים על ההסכמים אינם נכונים.

בחודש מאי 2017 החל הנתבע לשמש בתפקיד מנכ"ל הנתבעת .

בהקשר זה נציין כי מעיון בתכתובות בין התובעת לנתבע עולה שה אחרון החל לקחת חלק פעיל בניהול הנתבעת בחודש 6/2017.

התובעת עבדה חמישה ימים בשבוע ושכרה השעתי האחרון היה בסכום של 36.5 ₪. כמו כן, שולמו לה עמל ות בשיעור משתנה , בין היתר, בגין רישומי תלמידים, כאשר סוכם שהעמלות לא יהוו חלק משכר הבסיס.

יצוין כי בין הצדדים ניטשת מחלוקת אם העמלה בגין רישומי תלמידים היא חלק מהשכר הקובע לחישוב זכויות התובעת. במחלוקת זו נכריע בהמשך.

בתחילת שנת 2018 עדכן הנתבע את התובעת שבכוונת הנתבעת למכור את הזיכיונות בסניפי ם, כולל הסניף שבניהולה, לזכיינים אחרים בשל מצבה הכלכלי.

בהקשר זה נציין כי התובעת שהנתבע הבטיח לה שהזיכיון של הסניף שבניהולה לא יימכר, אלא שלא נתנו אמון בגרסתה, מכיוון שמהתכתובות עם הנתבע עולה במפורש שהייתה מודעת לכך שגם הזיכיון של הסניף שבניהולה עתיד להימכר. ואלה מקצת התכתובת הרלוונטיות:
ביום 1.2.2018 בשעה 12:54 כתב הנתבע "ללא גביית הכנסות בפועל והפקדתם בבנק ריקי המכללה שלך בחדרה לא יכולה להמשיך לפעול. בהצלחה".
ביום 13.2.2018 בשעה 11:10 כתב הנתבע "ריקי המכללה במצוקה. אין ספק ללא גביה לא נוכל להפעיל את הקמפוס (הסניף – ק.כ) את חייבת לעשות כל מאמץ לגבות...." .
ביום 19.2.2018 בשעה 13:12 כתב הנתבע "תכניסי לראששששש כבר ללא הכנסות את תאבדי את מקום עבודתך ומשרתך כמנהלת המכללה והמשך קיומה בעייתי בחדרה....".
ביום 8.3.2018 בשעה 15:45 כתב הנתבע "ייתכן שיגיע אליך לשיחת התרשמות מהסניף עוד משקיע. תהיי נחמדה אליו וממלכתית, ספרי על הרישיונות וההתקדמות ותדגישי שחשוב להשקיע בשיווק ובפרסום..." (ההדגשה הוספה – ק.כ) .
מתכתובות אלה עולה במפורש שהנתבע עדכן את התובעת שבכוונת הנתבעת למכור גם את הזיכיון של הסניף ושהיא עצמה שוחחה עם הרוכשים הפוטנציאליים בעניין זה.

ביום 28.4.2018 עברה התובעת ניתוח להסרת גידול סרטני בריאות בבית חולים "רמב"ם". בסיכום האשפוז הומלץ שתשהה ב חופשת מחלה עד מועד הביקורת שנקבעה ליום 14.5.2018. נוסיף כי ביום 14.5.2018 הייתה התובעת בביקורת ובסיומה הומלץ שתשהה בחופשת מחלה נוספת בת 10 ימים.
לפיכך, בהתאם להמלצת הרופאים ניתנו לתובעת אישורי מחלה עד ליום 4.6.2018.

כאן המקום לציין כי כפי שיפורט להלן, למרות שהתובעת הייתה בחופשת מחלה היא הגיעה לעבודה מיום 30.4.2018 ועד לכניסתו של הזכיין החדש לסניף ביום 13.5.2020. לאחר הפגישה עם הזכיין החדש הפסיקה התובעת להגיע לעבודה, תוך שימוש באישורי המחלה שניתנו לה.

ביום 29.4.2018 הודיעה התובעת לנתבע שהשתחררה מבית החולים והוסיפה שלמרות שקיבלה אישור מחלה לשבועיים בכוונתה להגיע לעבודה למחרת.
ואכן, ביום 30.4.2018 חזרה התובעת לעבודה סדירה בסניף .

ביום 9.5.2018 התקיימה פגישה בין התובעת לנתבע שבמהלכה הודיע לה שהסניף נמכר לזכיין שהסכים להמשיך ולהעסיק אותה באותם תנאי עבודה.
לפי גרסת הנתבע, נאמר לתובעת שאם תסכים לעבוד אצל הזכיין החדש, ייערך לה גמר חשבון והיא תקבל את כל זכויותיה על פי דין מהנתבעת , הצעה לה הסכימה.

יצוין כי לא נעלם מעינינו שהתובעת טענה שהפגישה נערכה בתאריך 10.5.2018 (יום חמישי) בשעה 15:00 , אלא שלא נתנו אמון בגרסתה, משלוש סיבות:
האחת, התובעת עצמה כתבה לעו"ד ציפורה אקרמן – היועצת המשפטית של הנתבעת (להלן: היועצת המשפטית) שהפגישה נערכה ביום 9.5.2018 .
השנייה, מתכתובות הצדדים ביום 9.5.2018 בשעות 11:14 ו-11:15 עולה שהנתבע והתובעת נפגשו באותו יום. עובדה המחזקת את גרסת הנתבע בנוגע למועד הפגישה.
השלישית, ביום 10.5.2018 בשעה 9:15 כתב הנתבע לתובעת "יהיה טוב, הגבירי הרשמות וגביה ויהיה עוד יותר טוב לך ולזכיין הנהדר של המכללה (א)יהב" (ההדגשה הוספה – ק.כ). מכאן, שביום 10.5.2018 בשעות הבוקר התובעת כבר ידעה שהסניף נמכר לזכיין.
אי לכך, שוכנענו שהנתבע והתובעת נפגשו בתאריך 9.5.2018 (יום ד').

ביום 13.5.2018 (יום א') הגיעה התובעת לסניף ונפגשה לראשונה עם הזכיין החדש. באותו ערב הודיעה התובעת לנתבע שהתנהלותו אינה חוקית ושפיטוריה ללא שימוע אינם מקובלים עליה. נפרט להלן את תכתובת הצדדים באותו מועד:
בשעה 19:12 כתבה התובעת "איציק שלום... כל עוד לא קיבלתי ממך מכתב פיטורין אני עדיין נחשבת עובדת שלך... החל ממחר אני מתכוונת לממש את חופש המחלה שלי עד שבוע הבא... אין לי שום עסק עם האנשים ששלחת... ולא שום חוזה... שיהיה בהצלחה".
בשעה 20:37 השיב הנתבע "זה עניינך. את עושה טעות נוראית ומצערת כלפי עצמך ועתידך כיוון שהכל יכול להסתדר. הכל זה עניינך. מקווה שההיגיון ישתלט עלייך. בהצלחה".

יצוין כי מאותו מועד לא התייצבה התובעת לעבודה בסניף.

כאמור, ביום 14.5.2018 (יום ב') הייתה התובעת בביקורת בבית חולים רמב"ם, שלאחריה הפסיקה להגיע לעבודה ושהתה בחופשת מחלה בת 23 ימים.

ביום 15.5.2018 לאחר שהתובעת לא הגיעה לעבודה, התנהלו תכתובות בינה לנתבע. נפרט להלן חלק מהתכתובות:
בשעה 10:06 כתב הנתבע "נא לשלוח לי להנהלה ולאיהאב אישור מחלה כי שמעתי הבוקר שאת בחופשת מחלה. מדוע לא דיווחת לי למעסיקך החדש? לא ממש מבין את ההתנהלות חסרת האחריות הזו. אני מאוכזב ועצוב כי עשיתי בשבילך המון וגיליתי אין סוף התחשבות וסבלנות. המלצתי לך לתקשר עם מעסיקייך מיידית וללא כל דיחוי כי המכללה חייבת לנתנהל (צ.ל. להתנהל – ק.כ) ולתת שירות. ממתין למסמכים".

בשעה 10:10 השיבה התובעת "איציק שלום. עוד לא קיבלתי ממך מכתב פיטורין אני עדיין נחשבת עובדת שלך. החל ממחר אני מתכוונת לממש את חופש המחלה שלי עד שבוע הבא. אין לי שום עסק עם האנשים ששלחת. ולא שום חוזה. שיהיה בהצלחה".
בשעה 10:11 הוסיפה "זה נשלח אליך כבר ביום ראשון" וכן "אין לי מעסיק חדש ולא חתמתי על שום הסכם עבודה עם אף אחד".
בשעה 10:12 המשיכה וכתבה "נכון לעכשיו ועד לקבלת מכתב פיטורים מצדך אני מועסקת של המכללה המשותפת (הנתבעת – ק.כ) בר(א)שותך" .
בשעה 11:13 הוסיפה וכתבה "לא בחרתי להיות עם מעסיק חדש ואפילו לא התייעצת איתי לפני שמכרת... פשוט מכרת אותי ביחד עם המכללה... התנהגות ברוטאלית חסרת התחשבות מצידך... כל מה שראית לנגד עיניך זה 'כסף'".
בשעה 10:15 כתבה "אני בחופשת מחלה לעוד 10 ימים... שהמעסיקים החדשים ישבו שם מצידי וינהלו אותה... אחלה יום טוב ומוצלח".
בשעה 10:17 המשיכה "חופש מחלה שלי נמצא אצל שירלי".

בשעה 10:18 השיב הנתבע "לא ידעתי שאת חולה כי לא הודעת ולא דלחת (צ.ל. שלחת – ק.כ) חופש מחלה. את עושה מה שאת רוצה כאילו היית הבעלים. אני מכיר את זה מזמן. שלחתי לך מכתב פיטורין מחיפה כבר בראשון (הכוונה ליום ראשון ה-13.5.2018 – ק.כ) כי לא ידעתי שאת חולה. זה היה יום או יומיים אחרי שיחת הבירור שבו הודעתי לך על מכירה והחלפת בעלים צפויה. תהיי בריאה" .

יצוין כי ההתכתבות בין הצדדים נמשכה אולם די באמור כדי להראות את הלך הרוח של הצדדים לאחר מכירת הזיכיון של הסניף.

נוסיף כי באותו היום בשעות הערב התנהלה התכתבות בין הזכיין החדש לתובעת.
הזכיין החדש איחל לתובעת רפואה שלימה, ביקש לדעת אם בכוונתה לעבוד אצלו והוסיף שאם התשובה שלילית - עליה להחזיר את המפתחות של הסניף.
התובעת השיבה שלא תעבוד אצלו, שהמפתחות לא נמצאים אצלה ואיחלה לו הצלחה .

ביום 16.5.2018 בשעה 15:25 ביקש הנתבע שהתובעת תשלח אליו את אישורי המחלה והוסיף כי בלעדיהם "איננו יודעים מה מעמדך הרשמי מבחינת העסקה ובעיקר תמורות מחלה".
התובעת שלחה לנתבע את אישורי המחלה.

כמו כן, בשעה 17:08 בתגובה להתכתבות נוספת עם הנתבע כתבה התובעת כך:
".....אתה כפוי טובה... אני עדיין מתאפקת לא לגרום לסגירת המכללה... הודעה אחת ממני לתלמידים... לתמת... למרצים ומחר לא תהיה לך ולבעלים החדשים מכללה... כדאי ורצוי שתוציא מהנטרול את העניינים שלי... בדרך הטובה וללא התנצחויות...".

נוסיף ונציין כי הצדדים המשיכו בהתכתבויות באותו היום ובימים שלאחריו.

ביום 22.5.2018 בשעה 9:15 הודיע הנתבע לתובעת כי מכתב הפיטורים שנשלח אליה מבוטל עקב מחלתה ושהיא תזומן לשימוע לאחר סיום חופשת המחלה. הנתבע ביקש שהתובעת תודיע ליועצת המשפטית מה בכוונתה לעשות .

ביום 23.5.2018 פנתה היועצת המשפטית לתובעת וביקשה ממנה לבצע חפיפה לנתבע ולזכיין החדש ולהודיע לה אם בכוונתה להתפטר בדין מפוטר עקב חילופי המעסיקים .
התובעת השיבה שלא קיבלה מכתב פיטורים עד לאותו מועד ושבכוונתה לממש את חופשת המחלה שלה במלואה.
לאחר התכתבויות נוספות ביקשה היועצת המשפטית מהתובעת בשעה 14:05 את הדברים הבאים: "אם את לא מתפטרת אז תודיעי לי מתי מסתיימת המחלה שלך ואת מוכנה להגיע לחפיפה של איציק מודן (הנתבע – ק.כ) והזכיינים. אם את, לא מוכנה לחפיפה של מודן והזכיינים תודיעי לי מתי מסתיימת המחלה שלך ואזמין אותך לשימוע שהוא הליך של מתן זכות טיעון לפני פיטורין אלא אם כן את מוותרת על זכות השימוע בכתב. ריקי אני שוב חוזרת ואומרת בואי נשתף פעולה ונגיע לעמק השווה" .
בשעה 14:10 השיבה התובעת כי "הודעת הפיטורין נמסרה לי כבר בפגישה שלי עם מודן בתאריך 9.5... כך שאין טעם לשימוע כפי שאמור היה לעשות עפ"י חוק...." .

ביום 13.6.2018 בשעה 10:24 שלחה היועצת המשפטית לתובעת העתק מההזמנה לשימוע שנשלחה לביתה ולא התקבלה, והודיעה לה שהשימוע יידחה ליום 17.6.2018 בשעה 11:00 .

באותו היום בשעה 11:17 הודיעה התובעת שהיא מוותרת על זכות השימוע, בזו הלשון: "את הודעת הפיטורין כבר קיבלתי בעל פה... אין צורך בשימוע... יודעת מה אתם רוצים להגיד... נא לפסוח על השימוע... ממילא פוטרתי כבר בתאריך 10.5.18".

בשעה 15:49 השיבה היועצת המשפטית, בנוסח הבא: קיבלתי את הודעתך כי הינך מוותרת על שימוע ומסכימה להפסיק לעבוד. לצורך הבהרה הפיטורים בוטלו באמצע מאי באימייל, ואולם מאחר ואני מבינה מדבריך שאת מסכימה להפסיק לעבוד ואת מוותרת על הודעה מוקדמת מכיוון שאת לא מגיעה לעבודה ולא מתכוונת לבוא. לפיכך נתתי הוראה לחשבת השכר לחשב לך גמר חשבון".

ביום 19.6.2018 בשעה 9:48 שלח הנתבע מסרון בקבוצת וואטסאפ של צוות המכללה, עימה נמנית התובעת, בזו הלשון :
"דבי אתמול התקשרה אליי תלמידה מהמהלש (צ.ל. מהנה"ח – ק.כ) ואמרה שמרבית תלמידי הנהחש ביטלו את הרשמתם. כך ניא (צ.ל. היא – ק.כ) שמעה. ד"א אני יודע שהם היו לפני שבוע בשיחות אישיות והסכימו לדחיית הקורס עד שיתקבל מס פעולה חדש על שם המנהלים החדשים בחדרה אז למה הם ביטלו שבוע אחרי כן למרות הסכמתם בפגישה. חלבתי את התלמידה, שלא אמרה לי את שמה, שריקי דיברה איתם שהמכללה תיסגר עם המנהל הזה ושלא נפתח את הקורס ואם לא יבטלו הלך להם הכסף, אני בהלם. אני הקלטתי את השיחה ואני הולך להגיש נגדה תביעה על סך 46000 שח שווי הרווח הגולמי מהקורס שהתלמידים ביטלו עקב ההתקשרות של ריקי אליהם ועידודם לבטל. פשוט נורא איזה בוגדנית ושפלה האישה הזו. תת רמה ואורלי הזהירה אותי מפניה לפני שנתיים בערך אבל לא ניהלתי את המכללה אז. בושה".

יצוין כי בגין מסרון זו תובעת התובעת פיצוי ב גין עוולת לשון הרע.

ביום 27.6.2018 איחלה היועצת המשפטית לתובעת רפואה שלימה ושאלה אותה אם לשלוח אליה את מכתב הפיטורים באמצעות הדואר או בדרך אחרת.

התובעת לא השיבה לשאלת היועצת המשפטית ולא קיבלה את מכתב הפיטורים.

ההליכים המשפטיים
ביום 24.6.2018 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעת לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה וסיומה. התובעת הוסיפה שיש לייחס לנתבע את חובות הנתבעת כלפיה ולחייבו באופן אישי בתשלומם. התובעת אף טענה שעל הנתבע לפצותה בגין עוולת לשון הרע.

ביום 31.12.2018 הגישו הנתבעים כתב הגנה שבו הכחישו את טענות התובעת.

ביום 28.1.2020 התקיים דיון הוכחות שבמסגרתו העידו התובעת והנתבע.

כאמור, ביום 15.6.2020 ניתן צו לפירוק הנתבעת ולאחר שניתנה לתובעת הזדמנות להודיע עמדתה, עוכבו ההליכים נגד הנתבעת.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה
כאמור, משעוכבו ההליכים נגד הנתבעת נותר להכריע בשתי שאלות עיקריות: האחת, אם יש להרים את מסך ההתאגדות באופן מלא או חלקי ולייחס לנתבע את חובותיה של הנתבעת, כולן או חלקן. השנייה, אם על הנתבע לפצות את התובעת בגין עוולת לשון הרע.
נדון בשתי השאלות כסדרן.

האם יש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לנתבע את חובות הנתבעת?
התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את דיני העבודה כלפיה באופן שיטתי ומכוון בכך שפיטרה אותה בזמן חופשת מחלה ללא שימוע, בכך שלא שילמה לה את פיצויי הפיטורים במועד ובכך שלא הפקידה עבורה הפקדות פנסיוניות ואף לא העבירה לקרן הפנסיה את חלק העובד שניכתה משכרה. מדובר בהתנהלות מכוונת בהתאם להנחיות המפורשות של הנתבע ולחלופין בשל אי מילוי חובותיו כנושא משרה. הנתבע בעל השליטה בנתבעת באמצעות שרשור חברות והיה אחראי על כל ענייניה. הנתבע היה מעורב באופן אישי בהעסקתה וניצל את האישיות המשפטית הנפרדת של החברות כדי להונות אותה ולהתחמק מתשלום זכויותיה הסוציאליות. הנתבע מכר את הזיכיונות לאחרים, רוקן את הנתבעת מנכסיה והגיש בקשה לפירוקה מבלי לפרוע את חובותיה. כמו כן, בהוראתו לא בוצעו הפקדות לקרן פנסיה עבור התובעת למרות שההפקדות בגין חלק העובד נוכו משכרה. בנסיבות אלה, נטען כי יש ל הרים את מסך ההתאגדות ולייחס לנתבע את כל חובות הנתבעת.

מנגד טען הנתבע שהתובעת גרמה לסגירת הסניף מכיוון שניתקה מגע איתו ועם הזכיין החדש וסירבה לבצע חפיפה ולהעביר אליהם את המידע הרלוונטי. הנתבע כיהן בתפקיד מנכ"ל הנתבעת רק בחלק מתקופת עבודתה והוא אינו בעל מניות של הנתבעת. גב' אפנסנקו היא הדירקטורית היחידה של הנתבעת, אולם היא לא נתבעה על ידי התובעת. גם בעלת המניות של הנתבעת - חברת אומדן, לא נתבעה. הנתבעת היא אישיות משפטית נפרדת והיא זו שהעסיקה את התובעת. הנתבעת לא נטלה סיכונים ולא התנהלה באופן שיכול לייחס לנתבע חבות אישית. כמו כן, לא הובאה ולו ראיה אחת לשימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת. בנסיבות אלה נטען כי יש לדחות את התביעה להרמת מסך. עוד נטען כי אם בית הדין יורה על הרמת מסך יש לחייב את בעלת המניות - חברת אומדן בתשלום זכויות הנתבעת ולא את הנתבע.

התשתית המשפטית
עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד מעוגן בסעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) הקובע כי: "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד".

הכלל הוא שבית הדין לא ירים את מסך ההתאגדות דרך קבע בשל עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שכן נפסק כי "עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית... ועל פיו ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות".

חריג לכלל היא דוקטרינת הרמת המסך, אשר השימוש בה נועד לצורך ייחוס חובות החברה לבעלי המניות. דוקטרינה זו עוגנה בסעיף 6 לחוק החברות, הקובע כך:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחת מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניות היה מודע לשימוש כאמור...
(2) לעניין סעיף קטן זה יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, או מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו...".

בהקשר זה נציין כי סעיף 6 לחוק החברות נועד לצמצם את השימוש באפשרות הרמת מסך ההתאגדות למקרים החריגים שבהם מתקיימת אחת העילות המפורטות בסעיף 6(א) לחוק וכן לנסיבות שבהן הרמת המסך צודקת ונכונה. מסקנה זו עולה מדברי ההסבר, שבהם נכתבו הדברים הבאים:
"סעיף 6 עשוי להתפרש כרחב מדי ולא בהיר ולהותיר את הקהילה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה. בכדי להבהיר כי לא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם תחילתו של החוק, מוצע לקבוע כי המקרים שבהם יוחסו חובות החברה לבעלי המניות יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה ובלבד שנכון, צודק ויעיל לעשות כן".

בעניין יד שירותי ייעוץ פירט בית הדין הארצי את התנאים להרמת מסך בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, באופן הבא:
"21. שני תנאי הסף הקבועים בסעיף 6 להרמת מסך ההתאגדות, הם: תנאי הסף הראשון, התקיימות המקרים החריגים המנויים בסעיף 6(א) לחוק שבמוקדם מצוי ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. נציין כי המדובר ברשימה סגורה של שני מקרים, אך אלה מנוסחים כמונחי שסתום (הונאה, קיפוח, פגיעה בתכלית החברה וסיכון בלתי סביר) וזאת על מנת לאפשר גמישות מסוימת בבחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מונחים מופשטים אלה רוכשים את משמעותם הקונקרטית בהתאם לנסיבות הענין. תנאי הסף השני, מודעות או למיצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול כאמור באישיות הנפרדת של החברה (ובהקשר לדרך קביעת מימצא בהיבט זה ראו למשל בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה (5.4.17) (להלן: ענין איפראימוב), פיסקה 12).
22. מעבר לשני תנאי הסף האמורים קבע המחוקק שלושה שיקולים אליהם יש לתת את הדעת עת נשקלת הרמת מסך ההתאגדות והם: ראשית, היקף האחזקות של בעל המניות, כשרכיב זה, כעולה מהצעת החוק, נועד להבטיח כי לבעל המניות היקף אחזקות 'המאפשר פיקוח אפקטיבי על פעולות החברה'; שנית, המידה בה מילא בעל המניות חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 לחוק; שלישית, יכולת החברה לפרוע את חובותיה.
23. לבסוף, בהתקיים שני תנאי הסף וככל ששקלול שלושת השיקולים המנויים בסעיף 6 לחוק מטה את הכף לצד הרמת המסך, הרי שעדין מסור לבית הדין שיקול הדעת להחליט אם להרים את מסך ההתאגדות, קרי אם בנסיבות 'צודק ונכון לעשות כן' (ההדגשות במקור – ק.כ).

כלומר, מנוסח הוראת סעיף 6 לחוק החברות עולה שהרמת מסך תיעשה במקרים שבהם הוכח שנעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד כדי להונות אדם או לקפח נושה ולחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. יש צורך במודעות של בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבוא הערכאה השיפוטית להרים את מסך ההתאגדות, עליה ליתן דעתה, בין השאר, לשאלה אם החברה יכולה לפרוע את חובותיה. לבסוף יש לבחון אם בנסיבות העניין "צודק ונכון" להרים את מסך ההתאגדות.

בית הדין הארצי עמד בפסק דין זילברשטיין על האופי המיוחד של יחסי העבודה אשר בגינו יש מקום במקרים מסוימים להרים את מסך ההתאגדות, וכך נקבע:
"העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם – ואולי בעיקר – ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם... הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את העובדים – לעיתים במפתיע – אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך...".

בפסק דין שפרן נדונה תביעת עובדת שפוטרה עקב המצב הכספי הקשה של החברה שבה עבדה. בית הדין הארצי פסק כי מנוסח סעיף 6 לחוק החברות "ספק אם ניתן להרים את המסך בכל פעם שחברה היא חדלת פירעון. הדבר פוגע בהסתמכות של נושים אחרים, בהסתמכות של בעל המניות שחבותו האישית לא תבוא תחת חבותה של החברה. הנימוק להקמת החברה היתה ציפייתו שהוא לא יחוייב אישית אם לא תמצא במעשיו הונאה או תרמית. מהבחינה המעשית לרוב העובד הפונה לבית הדין אינו העובד היחיד. בעל המניות היחיד לרוב לא יוכל לעמוד בתשלום אישי לכל העובדים".

באופן דומה נקבע בעניין אביר כי "כשלון עסקי -כשהוא לעצמו - אינו מהווה עילה להרמת המסך".

באשר להפרת חוקי העבודה כעילה להרמת מסך ההתאגדות, נקבע בעניין טוקו שף כי:
"אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה".

נוסיף כי בית הדין הארצי בעניין אדיב התייחס לסוגי ה של אי העברת כספים שנוכו משכרו של עובד וקבע כי עילה זו מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעל המניות בחברה שהיה הרוח החיה בפעילות החברה והאחראי על העובדים. וכך נקבע:
"אלה הם דברים חמורים ביותר. לא זו בלבד שהמעביד מפר את חוזה העבודה שלו עם העובד ..., אלא שהוא מגדיל עשות בכך שהוא ממשיך לנכות משכר העובדים עבור מבטחים ולא מעביר את הכספים לתעודתם. בכך המעביד לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח ידו בכספי העובד ומבצע עבירה לפי חוק העונשין ועבירה לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר (דיון מא/115-3 ישיבת בני עקיבא אוהל משה - זגורי, פד"ע יג' 171, 181-180 ז'). בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה - עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך".

עם זאת, בעניין יד שירותי ייעוץ קבע בית הדין הארצי כי לא די בניכוי כספים משכרו של העובד ללא העברה לקרן כדי לקבוע שיש להרים את מסך ההתאגדות אלא יש לראות בהתנהלות זו נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק, אולם "נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום". באותו מקרה נפסק שניתן לבצע הרמת מסך מלאה על כלל חיובי החברה בכל תקופת העבודה ואף הרמת מסך חלקית במקרים המתאימים לכך , באופן הבא:
"לטעמינו, משבית הדין מוסמך לבצע הרמת מסך מלאה על כלל החיובים בכל תקופת ההעסקה - מוסמך הוא גם לבצע הרמת מסך חלקית במקרים המתאימים לכך, שהרי הסמכות המנויה בסעיף 6 לחוק הינה סמכות בשיקול דעת. במסגרת שיקולי הצדק ואופיים היחסי עשויים להתקיים מקרים בהם ימצא בית הדין לנכון לעשות שימוש חלקי, ולא מלא, בסמכות הרמת המסך. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי הרמת מסך – מלאה או חלקית – אינה ענין טכני, אלא היא פרי הפעלת שיקול דעת פרטני, ואין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות זאת. בהתאם לכך, גם הרמת מסך חלקית מצריכה הפעלת שיקול דעת פרטני ובחינת קיומה של תשתית ראייתית ומשפטית המצדיקה עצם עריכתה של הרמת מסך בכלל (שהרי גם הרמת מסך חלקית מהווה חריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ), ובהיקף זה (להבדיל מהיקף מלא) בפרט. ככלל, השימוש בהרמת מסך חלקית אמור להיעשות באופן מידתי, קרי יעשה שימוש בדוקטרינה זו מקום בו הונחה תשתית המצדיקה הרמת מסך אך זו אינה מצדיקה הרמת מסך מלאה. למען החידוד, ועל דרך ההיפוך יש להיזהר מפני שימוש בדוקטרינה זו מקום בו הנסיבות כלל אינן מגלות עילה להרמת מסך בהיקף כלשהו או במקרה בו מונחת עילה המצדיקה הרמת מסך מלאה".

יצוין כי באותו מקרה, נקבע כי בהתאם לנסיבות יש לבצע הרמת מסך חלקית בלבד .

נוסיף כי לאחרונה ניתן פסק דין בעניין שון שבו נדונה הסוגיה של הרמת מסך בעמותה. באותו מקרה קיבל בית הדין הארצי את הערעור ופסק שבאותן נסיבות אין להרים את מסך ההתאגדות נגד אחד מחברי העמותה ונגד החבר האחר יש להרים את המסך באופן חלקי ולחייבו רק בגין אי העברת הפקדות וניכויים לקרן הפנסיה וקרן ההשתלמות של העובדת.

הכרעה
תחילה נציין כי אין בעובדה שהנתבע מחזיק במניות הנתבעת באמצעות שרשור חברות, דהיינו באמצעות חברת פרויקט 100 המחזיקה בחלק ממניות חברת פסייטקס, המחזיקה במניות חברת אומדן, המחזיקה במניות הנתבעת כדי לחסום את האפשרות להרים הרמת המסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות הן כלפי החברות עצמן והן כלפי הנתבע, אם יוכח שהיה מעורב בניהול ה של הנתבעת, באמצעות החברות שבבעלותו.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו שיש להרים את מסך ההתאגדות באופן חלקי ולייחס לנתבע רק את חובה של הנתבעת בגין אי העברת ההפקדות והניכויים משכרה של התובעת לקרן הפנסיה, מהנימוקים שיפורטו להלן.

ראשית, הוכח שהנתבע היה הרוח החיה בנתבעת, ניהל אותה והיה אחראי על העובדים בשנה האחרונה לעבודה של התובעת.

התובעת הודתה שה"ה דניאל וישעיהו כיהנו בתפקיד מנכ"ל ומנהלת בנתבעת בתחילת העסקתה, שהם אלה שקלטו אותה לעבודה וסיכמו עימה את תנאי העסקתה. כמו כן, התובעת הודתה שלאחר שמר דניאל סיים לעבוד בתפקיד מנכ"ל, גב' אפנסנקו החליפה אותו וניהלה את הנתבעת עד אמצע שנת 2017 . רק לאחר שגב' אפנסנקו הפסיקה לכהן בתפקיד מנכ"לית הנתבעת, החל הנתבע לנהל בפועל את הנתבעת. גם הנתבע העיד באופן דומה.

כלומר, הנתבע לא היה זה שקיבל את התובעת לעבודה, לא היה זה שסיכם עימה את תנאי העסקתה או את קידומה לתפקיד מנהלת הסניף. עם זאת, הנתבע החל לקחת חלק פעיל בניהול הנתבעת בחודש 5/2017, לאחר התפטרות גב' אפנסנקו, עובדה שאף נתמכת בכך שההתכתבויות בינו לתובעת שהחלו באותו מועד.

בנסיבות אלה, לא הוכח שהנתבע היה הרוח החיה בנתבעת ואחראי על העובדים בכל תקופת עבודתה של התובעת אלא רק מחודש מאי 2017, דהיינו – בשנה האחרונה לעבודת התובעת.

שנית, הוכח כי הנתבע היה מודע לכך שלא הועברו הפקדות עבור התובעת לקרן הפנסיה, העביר את הטיפול בנושא לגורמים אחרים בנתבעת, אולם לא בדק שהנושא טופל ושההפקדות הועברו ליעדן. כמו כן, הנתבע א ף לא טרח להסדיר את ההפקדות הפנסיוניות של התובעת לאחר סיום עבודתה ולפני שהגיש את הבקשה לפירוק הנתבעת , ונסביר.
ביום 20.7.2017 התכתבה התובעת עם הנתבע בנוגע לאי ביצוע ההפקדות הפנסיוניות והוא הבטיח לה שמר יוראי – מנהל הכספים בנתבעת יטפל בנושא (להלן: מנהל הכספים). וכך התנהלה ההתכתבות:
"ריקי משל: בוקר טוב איציק מודן (הנתבע – ק.כ)... אחרי שקיבלתי מכתב ממנורה מבטחים אני בספק אם תהיה לי המוטיבציה לעבוד... ממש בושה על הזלזול שלכם בעובד... מילא אם אתה לא מפריש את הכספים שאתה חייב להפריש... אבל כספים שאני מפרישה מידי חודש לאן הם הולכים??? אני עובדת מנובמבר 2015 ואף אחד לא טרח להפריש לקופה... זו עבירה פלילית... אם עניין זה לא יוסדר החודש... אאלץ לגשת להסתדרות... ואז כבר לא יהיה טעם שאשאר במכללה... שיהיה לך יום טוב.
איציק מודן: המושא (צ.ל. הנושא – ק.כ) יסודר והדבר נובע ממצב המכלל(ה) שאני ואת מנסים לשפר. יוראי הבטיח שיטפל בזה עד סוף חודש הבא ויסגור את הפער והכל בסדר. בהצלחה.
ריקי משל: עד סוף חודש זה... אי(ח)רת מבטלים לי את הקופה.
איציק מודן: לא מבטלים כי אנו מבינים בזה קצת יותר. הכל יסודר ויש לך על מי לסמוך!!! הכי חשוב ליצר הכנסותתתת....".

יובהר כי מדובר בהתכתבות יחידה עם הנתבע בנושא ההפקדות לפנסיה בתקופת עבודתה של התובעת.

כלומר, מהתכתבות ב"זמן אמת" עולה שלאחר פניית התובעת לנתבע בנוגע לאי ביצוע הפקדות לפנסיה פעל האחרון להסדרת הנושא ופנה למנהל הכספים כדי שיטפל בכך. כלומר, הנתבע לא התעלם מפניות התובעת ו פעל לתיקון המצב.

יצוין כי לא נעלם מעינינו שהנתבע העיד שהעביר את הנושא לטיפול היועצת המשפטית, אולם מההתכתבויות בין הצדדים ב"זמן אמת" עולה כי הנושא הועבר למנהל הכספים. כפי הנראה הנתבע התכוון בעדותו לכך שהפנה את התובעת ליועצת המשפטית בסיום העסקתה בנוגע לתשלום שכרה.

לאחר ההתכתבות מיום 20.7.2017 לא יידעה התובעת את הנתבע שהנושא טרם הוסדר ומתצהירה עולה שעובדה זו נודעה לה רק לאחר סיום עבודתה. לפיכך, לא שוכנענו שבתקופת עבודתה של התובעת היה הנתבע מודע לכך שהנושא לא טופל על ידי מנהל הכספים ושההפקדות לא הועברו לקרן הפנסיה בסופו של יום.

בהקשר זה נוסיף שבתקופת העבודה הבהיר הנתבע לתובעת שעליה ל פנות למנהל הכספים ולגב' שירלי בכל ענייני השכר ושרק אם יש בעיה לערב אותו (במענה לשאלת התובעת בנוגע לתשלום שכר השיב הנתבע ".... מדוע אינך מדברת ישירות עם מנהל הכספי ושירלי? רק דרכם. אם יש בעיה אז מערבים אותי..."). בנסיבות אלה, שוכנענו שהתובעת לא יידעה את הנתבע על כך שהנושא של אי העברת הכספים לקרן הפנסיה לא טופל במהלך תקופת עבודתה, אלא רק לאחר סיומה.

עוד נציין כי מההתכתבויות עולה שהתובעת לא הייתה עובדת מוחלשת, ושלא חששה לכתוב לנתבע את כל אשר על ליבה, לרבות בעניינים הקשורים לשכרה ולשכרם של המרצים. לפיכך, משהתובעת לא פנתה לנתבע פעם נוספת בנושא הזכויות הפנסיוניות שלה, לא שוכנענו שהוא ידע שהנושא לא טופל במהלך תקופת עבודת ה.

נוסיף כי התובעת העידה שפנתה בנושא אי ביצוע ההפקדות לפנסיה גם לגב' ישעיהו ולגב' אפנסנקו, אלא שעדותה לא שיכנעה , משלוש סיבות: האחת, מדובר בעדות "כבושה" שנטענה לראשונה בעדותה. התובעת לא הצהירה על עובדה זו בכתב התביעה ולכן המשקל שיש לעדותה הוא אפסי, אם בכלל. השנייה, מהדו"ח של חברת "מנורה מבטחים" עולה שהנתבעת ביצעה הפקדות לפנסיה עבור התובעת בחודש 9/2016, כך שלא ברור מדוע טענה התובעת שפנתה לגב' ישעיהו שלא עבדה באותה תקופה בנתבעת. השלישית, התובעת לא הציגה תכתובות שלה עם גב' ישעיהו או עם גב' אפנסנקו כדי להוכיח את טענתה.

בנסיבות אלה, לא הוכח שהתובעת פנתה בנושא אי ביצוע הפקדות לגב' ישעיהו או לגב' אפנסנקו. כמו כן, אף אם היינו קובעים שהתובעת אכן פנתה עד חודש 9/2016 לגב' אפנסנקו כדי שתסדיר את נושא ההפקדות לפנסיה, הרי שלא הוכח שהיא פנתה לאחר מכן גם לנתבע פרט לפנייה היחידה ביום 20.7.2017.

בנסיבות אלה, שוכנענו כי התובעת פנתה בנושא ההפקדות לפנסיה לנתבע פעם אחת בלבד בתקופת עבודתה. הנתבע לא התעלם מפנייתה והעביר את הנושא לטיפול מנהל הכספים מתוך כוונה שההפקדות יועברו במלואן לקרן הפנסיה. התובעת לא פנתה בשנית לנתבע ולא הביאה לידיעתו את העובדה שהנושא לא טופל.

לפיכך, לא הוכח שהנתבע נמנע באופן מכוון מ הטיפול בהעברת ההפקדות לקרן הפנסיה של התובעת. בכך המקרה שלפנינו שונה מעניין אדיב, שבו דובר על אי העברת כספים לקרן הפנסיה ביודעין.

עם זאת, אין מחלוקת שסמוך לסיום העסקתה של התובעת, ולמצער, לפני הגשת הבקשה לפירוק הנתבעת ידע הנתבע שהכספים שנוכו משכרה בגין חלק העובד ושההפקדות שהיה על הנתבעת להעביר עבורה לקרן הפנסיה - לא הועברו.

לפיכך, משהנתבע ניהל את הנתבעת בשנה האחרונה לעבודתה של התובעת ופעל למכירת ז יכיונותיה תוך קבלת תמורה מתאימה, היה עליו לדאוג לכל הפחות להסדרת ההפקדות הפנסיוניות של התובעת לפני הגשת הבקשה לפירוק הנתבעת. הימנעות הנתבע מלדאוג להעברת ההפקדות לקרן הפנסיה לאחר שחלק מהכספים נוכו משכר התובע מצדיקה הרמת מסך באופן חלקי וייחוס חובות הנתבעת בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה לנתבע, הגם שלא הוכחו עילות נוספות להרמת מסך . זאת, מן הטעם שהניכויים משכר התובעת בוצעו במשך תקופה ארוכה והנתבע היה מודע לכך . ניכוי כספים משכר התובעת ואי העברתם ליעדם מהווה "שליחת יד" בכספי התובעת ועבירה לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, כאשר ספק אם התובעת תוכל לקבל את מלוא הכספים עקב פירוק הנתבעת, במסגרת תביעת חוב .

בנסיבות אלה, משהנתבע ידע על אי העברת הניכויים וההפקדות לקרן הפנסיה בתקופת העבודה ולמצער סמוך לסיומה, ולא פעל להסדרת העניין לפני הגשת הבקשה לפירוק הנתבעת, אנו סבורים שיש להרים את המסך באופן חלקי ולייחס לו את חובות הנתבעת ברכיב זה, שכן לא הוכחו עילות נוספות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות, כפי שיפורט להלן.

שלישית, לא הוכח כי הנתבע עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
העובדה שהנתבע מחזיק במניות הנתבעת באמצעות מספר חברות, שכל אחת מהן משמשת כבעלת מניות בחברה אחרת ושהוא בעל המניות היחיד של חברת פרויקט 100, אינה רלוונטית כשלעצמה לצורך הרמת מסך, שכן עקרון האישיות המשפטית הנפרדת חל גם בחברה המנוהלת על ידי מספר חברות.
כמו כן, לא הוכח כי שרשור החברות נועד להונות נושים, לקפח עובדים או לצורך הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות וניצול האישיות המשפטית הנפרדת של החברות על ידי הנתבע.

רביעית, לא הוכח כי הנתבע התנהל בחוסר תום לב או שעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושה של הנתבעת. לא הוכח שהנתבע נהג בחוסר תום לב כלפי התובעת או כלפי עובדים אחרים ושהמשיך להעסיקם בידיעה שאין באפשרות הנתבעת לשלם את שכרם או לפרוע את חובותיה כלפיהם.

הנתבעת הוקמה בחודש 1/1991 והייתה פעילה במשך שנים רבות ולא נטענו טענות בנוגע לאי תשלום שכרה של התובעת במועד. רק בחודש 11/2019, כשנה וחצי לאחר שהסתיימו יחסי עובד ומעסיק, הגיש הנתבע בקשה לפירוק הנתבעת. כמו כן, הנתבעת עשתה מאמצים כדי להימנע מכניסה להליכי פירוק ולכן פעלה כדי למכור את הזיכיונות בסניפים השונים , אולם הדבר לא צלח.

לכך יש להוסיף, שהנתבע אף פעל בתום לב כאשר במועד התקשרותו עם הזכיין החדש לרכישת הסניף, ביקש ממנו להעסיק את התובעת באותם תנאים שבהם הועסקה על ידי הנתבעת כדי לשמור על רצף זכויותיה, וזאת ללא קשר להסדרת הזכויות שהנתבעת חבה לה בגין תקופת עבודתה אצלה.

מכאן, שלא הוכח כי הנתבע פעל בחוסר תום לב כלפי עובדים אחרים, ובכללם התובעת, או שעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת כדי להונות או לקפח אותם. לא הוכח שהנתבע המשיך להעסיק את עובדי הנתבעת, לרבות התובעת, בידיעה שאין באפשרות הנתבעת לשלם את שכרם או לפרוע את חובותיה כלפיהם.

חמישית, לא הוכח ואף לא נטען כי הנתבע פעל בתקופת עבודתה של התובעת תוך עירוב נכסיו עם נכסי הנתבעת או שפעל להברחת נכסיה. לא הוכח כי הכספים בגין מכירת הזיכיונות של סניפי המכללה הועברו לידי הנתבע במישרין או לחברות האחרות שבניהולו ושלא שימשו לפירעון חובות הנתבעת.

בהקשר זה נציין כי לא נעלם מעינינו שהנתבע נשאל אם קיבל כסף מהזכיין החדש עבור הזיכיון של הסניף והשיב בחיוב . עם זאת, לא שוכנענו כי מדובר בהודאה של הנתבע על קבלת כספים באופן אישי אלא התרשמנו שכוונתו הייתה שהנתבעת קיבלה כספים בגין מכירת הזיכיון .

בנסיבות אלה, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע פעל תוך עירוב נכסיו האישיים עם נכסי הנתבעת או שפעל להברחת נכסיה.

כללו של דבר: שוכנענו שהנתבע לא עשה שימוש באישיות המשפטית של הנתבעת באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושה של הנתבעת, לרבות התובעת. כמו כן, הנתבע עירב את נכסיו עם נכסי הנתבעת ולא פעל להברחת נכסיה. כמו כן, שוכנענו שהנתבע לא ידע שהתשלומים שנוכו משכר התובעת לצורך הפקדות לפנסיה לא הועברו ליעדם לאחר שהעביר את הנושא לטיפול מנהל הכספים ואף הוכח שהוא פעל בתום לב בעניינה וניסה להשאירה בסניף באותם תנאים גם לאחר מכירת הזיכיון. עם זאת, שוכנענו שיש להרים מסך ההתאגדות באופן חלקי ולייחס לנתבע את חובות הנתבעת בגין אי העברת ניכויים משכר התובעת והפקדות לקרן הפנסיה, שכן העובדה שהנושא לא טופל ושהכספים שנוכו מ השכר לא הועברו ליעדם הובאה לידיעתו לאחר סיום עבודתה, ולכל המאוחר בחודש 6/2018, עת הוגשה תביעה זו . כאמור, הנתבע נטל חלק פעיל בניהול הנתבעת ועסק במכירת זיכיונותיה, אולם על אף שהתקבלו כספים , לא פעל להסדרת ההפקדות הפנסיוניות שלה למרות שחלק מהכספים נוכו משכרה בתקופת עבודתה. בנסיבות אלה יש להרים את מסך ההתאגדות באופן חלקי ול ייחס לנתבע את חובות הנתבעת בגין אי ביצוע הפקדות לקרן הפנסיה.

מהו חובה של הנתבעת לתובעת בגין אי ביצוע הפקדות לקרן הפנסיה?
התובעת טענה כי הנתבעת לא הפקידה את מלוא הכספים לקרן הפנסיה כמתחייב, מהחודש הראשון להעסקתה. הנתבעת הפקידה כספים באופן רטרואקטיבי בשנת 2016 בלבד. הנתבעת אף ניכתה כספים משכרה שלא הועברו ליעדם. לפיכך, התובעת זכאית גם להחזר ההפקדות שנוכו משכרה. נטען שהשכר הקובע לביצוע ההפקדות כולל גם את רכיב העמלות ששולם ל תובעת בגין רישומי תלמידים. התובעת תבעה סכום של 15,490 ₪ בגין הפקדות לפנסיה, לאחר קיזוז התשלומים שהועברו לקרן הפנסיה .

מנגד טענה הנתבעת כי לא הייתה לתובעת קרן פנסיה פעילה לפני תחילת עבודתה ולכן היא זכאית להפקדות רק לאחר ששת חודשי העבודה הראשונים. עוד נטען כי העמלות אינן חלק מהשכר הקובע לביצוע הפקדות לפנסיה מכיוון שמדובר במענקים שהיו תלויים בהתקיימותם של תנאים שונים ושיעורם השתנה מחודש לחודש. כמו כן, יש לבחון את היחס בין גובה העמלות לבין שכר הבסיס וככל שסכום העמלות נמוך בהרבה הן לא ייחשבו חלק מהשכר.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו מצאנו כי התובעת זכאית להפקדות לפנסיה מהיום הראשון לעבודה ושהעמלות בגין רישומי תלמידים הן חלק מהשכר הקובע, כפי שיפורט להלן.

האם התובעת זכאית להפקדות לפנסיה מהיום הראשון לעבודתה?
צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 (להלן: צו ההרחבה) קובע כי כל עובד זכאי להיות מבוטח בביטוח פנסיוני בתקופת עבודתו.

סעיף 6ה' לצו ההרחבה קובע את המועד לתחילת הביטוח הפנסיוני, באופן הבא:
".... העובד יהיה זכאי לביטוח הפנסיוני ולביצוע ההפרשות על פי צו זה, כמפורט בסעיף ד' לעיל, מיד בתום 6 חודשים מתחילת העבודה (להלן – תקופת המתנה). עובד שיתקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, יהיה זכאי לביצוע ההפרשות החל מהיום הראשון לעבודתו בשיעורים שנקבעו בפסקה (ד) לעיל; ההפרשות יבוצעו לאחר 3 חודשי עבודה או בתום שנת המס – המועד המוקדם מביניהם, רטרואקטיבית ליום תחילת עבודתו אצל המעסיק ולא תחול לגביו תקופת ההמתנה האמורה;".

כלומר, אם יוכח שהתובעת הייתה מבוטחת בביטוח פנסיוני לפני תחילת עבודתה בנתבעת, היא תהיה זכאית להפקדות פנסיוניות מהיום הראשון לעבודתה.

התובעת צירפה לתצהיר מסמכים מ"הכשרה חברה לביטוח בע"מ" מהם עולה שהייתה מבוטחת בביטוח פנסיוני, לכל הפחות, מתחילת שנת 2015 ועד מועד תחילת עבודתה בנתבעת. כלומר, הוכח כי לתובעת הייתה קופת פנסיה פעילה לפני תחילת עבודתה בנתבעת.

יצוין כי הנתבע הודה בעדותו שלא ידע אם התובעת הייתה מבוטחת בביטוח פנסיוני לפני תחילת עבודתה בנתבעת. ובלשונו של הנתבע: "ממש לא, אין לי ידיעה. אני לא זוכר. כפי שאמרתי עד שנת 2016, למרות שהיה מנכ"ל הייתי קצת מעורב, ולאחר מכן לא הייתי מעורב בכלל, אבל לא מכיר באופן אישי אם יש לה כזה או אחרת ואם אישרו בשכר רכיב כזה או שהוא קיבל או לא קיבל. גם אם מועסקים או הפסיקו להיות מועסקים, לא ידעתי". לפיכך, אין בעדותו של הנתבע כדי לסתור את גרסת התובעת.

כמו כן, מעיון בהפקדות שביצעה הנתבעת לחברת "מנורה מבטחים" עולה כי בוצעו הפקדות באופן רטרואקטיבי עבור התקופה שמתחילה בחודש 11/2015, קרי - מחודש העבודה הראשון של התובעת. מכאן, שהנתבעת הודתה בזכאותה של התובעת להפקדות לפנסיה ממועד תחילת עבודתה ואף פעלה לביצוע ההפקדות באופן רטרואקטיבי.

בנסיבות אלה, משהתובעת הוכיחה שהייתה מבוטחת בביטוח פנסיוני ב"הכשרה חברה לביטוח" לפני תחילת עבודתה, הרי שהיא זכאית להפקדות לפנסיה מהיום הראשון לעבודתה.

מהו השכר הקובע לצורך ביצוע הפקדות?
התשתית המשפטית
סעיף 6ב' לצו ההרחבה קובע כי "השכר המבוטח של העובד לצורך ביצוע ההפרשות הוא, שכר העובד ורכיביו כמשמעם בחוק ובתקנות פיצויי פיטורים, עד התקרה המפורטת בסעיף קטן ג';".
סעיף 6ג' לצו ההרחבה קובע כי "חובת הביטוח הפנסיוני תחול על השכר המשולם לעובד, או השכר הממוצע במשק כפי שיעודכן מזמן לזמן, הנמוך מבין השניים;".

כאמור, צו ההרחבה קובע כי השכר הקובע לביצוע ההפקדות יחושב בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 ותקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן: החוק ו התקנות בהתאמה), לכן עלינו לבחון מהי ההגדרה של שכר קובע בחוק ובתקנות.

תקנה 1 לתקנות קובעת רשימה סגורה של רכיבים שיובאו בחישוב ה"שכר הקובע" לתשלום פיצויי פיטורים, ואלו הם: שכר יסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה.

מתקנה זו עולה כי השכר הקובע לתשלום פיצויי הפיטורים הוא השכר הרגיל של העובד וכי אין לכלול בו רכיבים שלא משולמים באופן 'רגיל' או שתשלומם מותנה בהתקיימותו של תנאי כלשהו.

הלכה פסוקה היא כי מהותה של "תוספת" לשכר עבודה לא תיגזר מאופן כינויה אלא ממהות רכיב השכר, מן הטעם שהכינוי אינו מעיד בהכרח על מהות הרכיב. המבחן לסיווגה של תוספת הוא מבחן ה'תנאי או הגורם'. כלומר, אם מדובר בתשלום המותנה בהתקיימותו של תנאי או של גורם ממשי, יסווג התשלום כ'תוספת', אולם אם מדובר בתשלום המכונה 'תוספת' אך במהותו הוא שכר יסוד, ייכלל אותו תשלום במשכורת הקובעת. עוד נקבע שנטל ההוכחה מוטל על כתפי הטוען שהתוספת היא חלק משכר היסוד, דהיינו התובעת בענייננו.

בנסיבות אלה עלינו לבחון אם רכיב ה"עמלה" ששולם לתובעת בגין רישום התלמידים הוא בגדר "שכר יסוד" על פי תקנה 1 לתקנות, כטענתה, או שמא מדובר במענק שתשלומו מותנה בתנאי כלשהו, כטענת הנתבעת.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו כי רכיב העמלה בגין רישומי תלמידים הוא חלק מהשכר הקובע לביצוע הפקדות לפנסיה, ונסביר.

ראשית, אין חולק שהתובעת שיווקה קורסים לתלמידים ושסוכם עימה שישולם לה שכר בסיס לפי שעות עבודתה בתוספת בונוסים ועמלות בגין הרישומים שביצעה באופן אישי. כמו כן, מעיון במסמך שכותרתו "יעדים חודשיים ועמלות רישום אישיות – רכזות/יועצות – שנת 2016" שצורף להסכמי ההתקשרות עולה כי תשלום העמלות בגין רישומי תלמידים לא הותנה בהגעה ליעד כלשהו אלא שולם בגין כל מכירה שביצעה התובעת. וכך נכתב בסעיף "עמלות רישום אישיות" :
"עמלות רישום אישיות לקורסים...:
קורס עד 4000 ₪ - עמלת רישום 60 ₪.
על כל הרשמה בין 4001 ₪ ל-9000 ₪ - עמלת רישום 120 ₪.
על כל הרשמה בין 9001 ₪ ל-14000 ₪ - עמלת רישום 200 ₪.
על כל הרשמה מעל 14001 ₪ - עמלת רישום 350 ₪.
* התנאי לקבלת העמלות הינו גבייה מלאה של שכר לימוד. העמלות יקוזזו במידת הביטול של העסקה עד 150 יום".

מכאן, שעלה בידי התובעת להוכיח שתשלום העמלות בגין רישומי תלמידים לא הותנה בהתקיימותו של תנאי כלשהו, אלא היה מדורג לפי עלות הקורס.

בהקשר זה נציין כי במסמך "יעדים החודשיים ועמלות רישום אישיות" נכללו גם תשלומים הכוללים עמידה ביעדים חודשיים, כגון: מכירות אישיות עד 65,000 ₪ או 9 הרשמות לפחות; מכירות אישיות של 30,000 ₪ לפחות; מעבר של היעדים ב-10,000 ₪ נוספים. מכאן, שלתובעת שולמו גם עמלות שהותנו בהתקיימותם של תנאים נוספים. אלא שכאמור, התובעת לא טענה שעמלות אלה ה ן חלק מהשכר הקובע וכל טענתה התמקדה בעמלות בגין רישומי תלמידים.

שנית, העובדה שהסכומים של רכיב ה"עמלות" השתנה מחודש לחודש כפי שטענה הנתבעת אינה רלוונטית לצורך סיווג התשלום כ"תוספת". זאת, מכיוון שהשינוי לא נגרם כתוצאה מהתקיימותו של תנאי כלשהו אלא כתוצאה מהיקף המכירות שבוצעו באותו חודש.

יצוין, כי העובדה שהיה על התובעת להתאמץ כדי להגדיל את סכומי ה"עמלה" והעובדה שבחודשים שלא נרשמו תלמידים לא קיבלה עמלות (חודשי 12/2015 ו-1/2016 בלבד ), לא מצביעות על כך שמדובר ברכיב שהותנה בהתקיימות תנאי כלשהו. התובעת הייתה אחראית על רישומי תלמידים ומטבע הדברים בחודשים שבהם לא נרשמו תלמידים לקורסים לא שולמו לה עמלות, שכן תשלומן נגזר מהרישומים שבוצעו בפועל. הצורך בביצוע רישומים אינו תנאי או גורם כלשהו אלא מדובר בעבודה הרגילה של התובעת.

שלישית, העובדה שרכיב העמלות לא היווה חלק משמעותי משכרה החודשי של התובעת אינה מצביעה על כך שלא מדובר בחלק מהשכר. אמנם נכון שעל פי הפסיקה כאשר רכיב "העמלה" אינו מרכיב זניח בשכר החודשי של העובד, הדבר מחזק את המסקנה שמדובר ברכיב שהוא חלק מהשכר הרגיל שלו. עם זאת, אין בעובדה ההפוכה כדי להצביע על כך שהרכיב אינו חלק מהשכר, במיוחד כשהוכח כי תשלומו לא הותנה בהתקיימותו של תנאי כלשהו.

רביעית, העובדה שבנספח א' להסכמי ההתקשרות נכתב ש"הצדדים מסכימים בחתימתם כי לא יחולו כל תוספות סוצ' מכל סוג שהוא לרכיבים אלו", אין בה כדי לשלול את ביצוע ההפקדות הפנסיוניות מרכיב ה"עמלות". הלכה היא כי עובד אינו יכול לוותר על זכויות קוגנטיות להן הוא זכאי. לפיכך, משהגדרת השכר הקובע בצו ההרחבה כולל גם את רכיב העמלות, לא ניתן לוותר על הכללתן במסגרת חישוב השכר הקובע להפקדות לפנסיה.

בנסיבות אלה, שוכנענו שתשלום רכיב ה"עמלות" בגין רישומי תלמידים לא הותנה בהתקיימותו של תנאי כלשהו פרט לביצוע רישומים בפועל ושהוא שולם בגין כל רישום שביצעה התובעת באופן אישי מידי חודש.

לפיכך, יש להביא בחשבון רכיב זה בחישוב השכר הקובע לצורך ביצוע ההפקדות הפנסיוניות. כמו כן, כאמור התובעת זכאית להפקדות לפנסיה מתחילת עבודתה.

מהו סכום ההפקדות לפנסיה לו זכאית התובעת?
התובעת טענה כי היא זכאית להפקדות לפנסיה בסכום כולל של 15,490 ₪, כמפורט להלן:
146,210 ₪ (שכר בסיס בצירוף עמלות עבור כל תקופת העבודה) x 6.5% = 9,503 ₪.
7,497 ₪ שקוזז משכרה של התובעת בגין תגמולי עובד.
מסכומים אלה נטען כי יש להפחית סכום של 1,510 ₪ (787 ₪ + 723 ₪) שהפקידה הנתבעת בחברת "מנורה מבטחים".

הנתבעת לא חלקה על תחשיב התובעת אולם טענה שהופקד לזכותה סכום של 6,248 ₪, אותם יש להפחית מסכומים ההפקדות להם היא זכאית.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיה והראיות שהוצגו לפנינו על הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 14,209 ₪ בגין הפקדות לפנסיה, כפי שיפורט להלן.

ראשית, תחשיב התובעת אינו נכון, מן הטעם ששיעור ההפקדות בשנת 2016 היה בשיעור של 6% בחצי השנה הראשונה ו-6.25% בחצי השנה השנייה. רק בשנת 2017 עלה שיעור ההפקדות ל-6.5% כפי שחישבה התובעת. בנסיבות אלה, לא ניתן להסתמך על תחשיב התובעת בנוגע לשיעור ההפקדות לפנסיה שהיא זכאית.

שנית, הנתבעת לא הוכיחה את הטענה שבוצעו הפקדות בסכום של 6,248 ₪ בתקופת העבודה של התובעת. לא הוצגה כל ראיה ואף לא הוצג מסמך כלשהו להוכחת הטענה. כמו כן, כשהנתבע נשאל בעדותו מכוח מה הצהיר שהופרש הסכום הנ"ל הודה ש"כל הנתונים הכספיים שמופיעים בתצהיר, מכל סוג שהוא, ניתנו לי ממחלקת חשבות, כפי שניתנו לבא כוחי, ואני באופן אישי לא מודע לזה".

לכך יש להוסיף כי מעיון בדו"ח ההפקדות של חברת "מנורה מבטחים" עולה בבירור שהופקד סכום של 723 ₪ בגין תגמולי עובד וסכום של 786.79 בגין תגמולי מעסיק בלבד, כפי שטענה התובעת. אי לכך, יש להפחית מסכומי ההפקדות להם זכאית התובעת רק את הסכומים שפורטו בדו"ח של חברת "מנורה מבטחים".

בנסיבות אלה, משתחשיב התובעת אינו נכון נחשב את סכומי ההפקדות להן היא זכאית על יסוד תלושי השכר שהוצגו לפנינו. וזהו החישוב הנכון:
תגמולי מעסיק
11/2015 עד חודש 6/2016: 32,434 ₪ x 6% = 1,946 ₪
7/2016 – 12/2016: 27,773 ₪ x 6.25% = 1,736 ₪
1/2017 עד מועד סיום העבודה: 99,029 x 6.5% = 6,437 ₪
סה"כ 10,119 ₪

תגמולי עובד שנוכו מהשכר
משכרה של התובעת נוכה סכום של 5,600.24 ₪ בכל תקופת עבודתה.

קיזוז הסכומים שהופקדו בקרן הפנסיה
כאמור, הנתבעת העבירה למנורה מבטחים סכום כולל של 1,510 ₪. סכום זה יש להפחית מהסכומים להם זכאית התובעת.

אי לכך, התובעת זכאית להפקדות לפנסיה בסכום כולל של 14,209 ₪ (10,119 + 5,600.24 – 1,510).

משקבענו כי יש להרים את מסך ההתאגדות באופן חלקי ולייחס לנתבע את חובות הנתבעת בגין אי ביצוע הפקדות לקרן הפנסיה, הרי שהנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת הפקדות לפנסיה בסכום של 14,209 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.4.2017 ועד לתשלום בפועל.

האם יש לחייב את הנתבע בפיצוי התובעת בגין עוולת לשון הרע?
התובעת טענה כי ביום 19.6.2018 שלח הנתבע לקבוצה של עובדי הנתבעת מסרון שבו כינה אותה "בוגדנית, שפלה ותת רמה" והאשים אותה כמי שפעלה לביטול ההרשמות לנתבעת, דבר שאינו נכון. בנסיבות אלה נטען כי היא זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 50,000 ₪ . יצוין כי בתצהיר התובעת נתבע פיצוי בסכום של 100,000 ₪, אולם כפי הנראה מדובר בטעות מכיוון שבסיכומים חזרה התובעת על הטענה לפיצוי בסכום של 50,000 ₪ בלבד.
בסיכומי התשובה נטען כי לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה זו בהתאם לסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ה-1965 מכיוון שהנתבע היה נושא משרה בנתבעת.

הנתבעים הכחישו את האמירות המיוחסות לנתבע וטענו שגם אם נאמרו, אין בהן כדי להקים עילה לתביעה. לנתבע עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 – הגנת אמת דיברתי והגנת תום לב, שכן הנתבע הוא מנהל הנתבעת ומוטלת עליו חובה לעדכן את צוות העובדים על התנהגות התובעת וביטול ההרשמות. בסיכומים נטען לראשונה כי התובעת לא פירטה את האמירות המהוות את "לשון הרע" ולא למי נאמרו אותן אמירות. עוד נטען כי לבית הדין אי ן סמכות עניינית לדון בטענה זו מכיוון שהנתבע לא הועסק על ידי הנתבעת .

התשתית המשפטית
סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה קובע כי לבית הדין האזורי סמכות ייחודית לדון ב"תובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-165; לעניין זה, 'נושא משרה' – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על עובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים".

מכאן שלבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעה בגין עוולת לשון הרע המוגשת, בין היתר, על ידי עובד נגד מנהל פעיל בתאגיד שבו עבד.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע" באופן הבא:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; "

בסעיף 2 לחוק נקבע כי "פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".

בסעיף 7 לחוק נקבע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...".

כלומר, בהתאם לחוק כדי שניתן יהיה לחייב אדם בפיצוי בגין עוולת לשון הרע יש צורך בהתקיימותם של שניים אלה: אמירות המהוות "לשון הרע" ופרסום לאדם נוסף זולת הנפגע.

בעניין אסולין קבע בית הדין הארצי בנוגע לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע כך:
"אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות – מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב 'לשון הרע' אלא גם את מרכיב ה 'פרסום' ואת 'העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים'. אכן, המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב 'לשון הרע', ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו. אולם, אין בכך כדי לפטור את התובע מליתן פירוט גם של שני המרכיבים האחרים. הדברים אמורים במיוחד לגבי מרכיב ה'פרסום' שכן 'יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, ...לשון הרע חייבת לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנתבע או מהנאשם' (שנהר, ע' 85)" (ההדגשות במקור – ק.כ).

כלומר, על מנת לבסס עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע על התובעת לפרט את האמירות שנאמרו בפועל, את נסיבות הפרסום, מקום הפרסום, למי נאמרו האמירות ובאיזה מועד ואין די בטענות סתמיות ולקוניות.

בית הדין הארצי עמד בעניין אבידן על כך שחוק איסור לשון הרע מאזן בין שתי זכויות יסוד מתנגשות – חופש הביטוי וזכות האדם לשם טוב ולכבוד. כמו כן, עמד בית הדין הארצי על כך שיש לראות את מקום העבודה כמו "משפחה מורחבת" עבור העובדים ולכן יש להבטיח שיח פתוח ומכבד של העובד ושל המעסיק שזכותם וחובתם להעביר ביקורת על תפקוד העובד והתנהלותו ללא חשש שיהיו חשופים להליכים משפטיים. ובלשונו של בית הדין הארצי:
"עוד יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריחתא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים (סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); רע"א 4447/07 מור נ. ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (25.3.10), בפסקה ח' לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין). מאידך יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות (ראו למשל בסע"ש 5776-02-13 אסנת כהן – אגודת הסטודנטים מכללת עמק יזרעאל (27.8.13)). לאור זאת, על שני הצדדים ליחסי העבודה - במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב - להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות.  
........
יש לפרש לפיכך את חוק איסור לשון הרע, בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור 'משפוט' יתר של כל התבטאות. האיזונים בקשר לכך עשויים להשתנות מתקופה לתקופה ומהקשר להקשר".

נוסיף כי המבחן שלפיו יקבע בית הדין אם אמירה מסוימת מהווה "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי הבוחן כיצד אדם סביר יפרש את אמירת הנתבע והמסר הסמוי המועבר בין השורות ולא רק במובן הרגיל של המילים.

כמו כן, חוק איסור לשון הרע כולל הוראות בדבר פרסומים מותרים, הגנות והקלות הפוטרים את הנתבע מאחריות.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועדויותיהם מצאנו כי לבית הדין סמכות עניינית לדון בטענות התובעת, כי דברי הנתבע מהווים "לשון הרע" וכי לא קיימת לו הגנה מכוח חוק איסור לשון הרע, כפי שיפורט להלן.

האם לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה?
כאמור, בהתאם לסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה יש לבית דין זה סמכות עניינית לדון בתביעה בגין עוולת לשון הרע אם התביעה מוגשת על ידי עובד נגד נושא משרה, המוגדר כמנהל פעיל בתאגיד.
כפי שפורט בהרחבה לעיל הנתבע היה מנהל פעיל בנתבעת מחודש מאי 2017.

לפיכך, לבית דין זה סמכות עניינית לדון בתביעה התובעת נגד הנתבע בגין עוולת לשון הרע.

האם דברי הנתבע מהווים "לשון הרע"?
כאמור, ביום 19.6.2018 בשעה 9:48 שלח הנתבע מסרון בקבוצת וואטסאפ של צוות המכללה, שהתובעת ביניהם, בנוסח הבא :
"דבי אתמול התקשרה אליי תלמידה מהמהלש (צ.ל. מהנה"ח – ק.כ) ואמרה שמרבית תלמידי הנהחש ביטלו את הרשמתם. כך ניא (צ.ל. היא – ק.כ) שמעה. ד"א אני יודע שהם היו לפני שבוע בשיחות אישיות והסכימו לדחיית הקורס עד שיתקבל מס פעולה חדש על שם המנהלים החדשים בחדרה אז למה הם ביטלו שבוע אחרי כן למרות הסכמתם בפגישה. חלבתי את התלמידה, שלא אמרה לי את שמה, שריקי דיברה איתם שהמכללה תיסגר עם המנהל הזה ושלא נפתח את הקורס ואם לא יבטלו הלך להם הכסף, אני בהלם. אני הקלטתי את השיחה ואני הולך להגיש נגדה תביעה על סך 46000 שח שווי הרווח הגולמי מהקורס שהתלמידים ביטלו עקב ההתקשרות של ריקי אליהם ועידודם לבטל. פשוט נורא איזה בוגדנית ושפלה האישה הזו. תת רמה ואורלי הזהירה אותי מפניה לפני שנתיים בערך אבל לא ניהלתי את המכללה אז. בושה" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

כלומר, האמירות המיוחסות לנתבע הן "בוגדנית", "שפלה" ו"תת רמה" וכן האשמת התובעת בכך שגרמה לביטול ההרשמה של התלמידים לקורס הנהלת חשבונות.
אין חולק שאמירות אלה נועדו להשפיל את התובעת, לבזותה בפני העובדים עימם עבדה בעבר ולפגוע בשמה הטוב. כל אדם סביר הקורא את דברי הנתבע יסבור שמדובר בעובדת שבגדה במעסיקה ובמקום עבודתה במתכוון. לפיכך, אמירות אלה נכנסות להגדרה של "לשון הרע".

יצוין כי הנתבע טען שלא מדובר בהוצאת דיבה אלא "בתיאור" של הדברים , אולם אין אנו מקבלים את דבריו. האמירות "בוגדנית", "שפלה" ו"תת רמה" הן מילים פוגעניות ואף אם נקבל את טענתו שהמילים "בוגדנית" ו"שפלה" מהוות "שם תואר" מדוע היה צורך לומר גם "תת רמה" ומדוע היה צריך להשתמש בכל שלושת הביטויים יחד? לנתבע הפתרונים!!! התבטאות הנתבע מצביעה על כך שאמירות אלה נועדו לפגוע, להשפיל ולבזות את התובעת.

כמו כן, קבוצת הוואטסאפ הקבוצתית כוללת פרט לתובעת שתי עובדות נוספות, לכל הפחות (גב' דבי אליה הייתה מכוונת ההתכתבות וגב' דבי כספי). לכן, הוכח כי מתקיים בעניינו גם יסוד ה"פרסום".

בהקשר זה נציין כי התובעת העידה שבקבוצת הוואטסאפ נמצאת גם עובדת נוספת בשם "מונירה". עם זאת, גם אם גב' מונירה לא הייתה חלק מהקבוצה הרי שדי בפרסום הדברים בקבוצה המונה לכל הפחות שני עובדות נוספות, פרט לתובעת, לצורך יסוד ה"פרסום".

בנסיבות אלה, הוכח כי אמירות הנתבע מהווים לשון הרע והם נאמרו לכל הפחות לשתי עובדות נוספות פרט לתובעת. אי לכך הוכחו יסודות עוולת לשון הרע.

האם עומדת לנתבע אחת ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע?
הנתבע טען כי עומדות לו הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב.
נדון בהגנות הנטענות כסדרן.

הגנת "אמת הפרסום"
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

בעניין פלוני התייחס בית המשפט העליון להגנה זו, בזו הלשון:
"הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור. ההנחה היא כי בפרסומים מעין אלה יש תועלת חברתית וכי הם תורמים לדיון הציבורי ול'שוק הרעיונות' במידה המצדיקה הגנה, רק מקום שהם נכונים (דנ"א קראוס, בעמ' 39 (השופט ת' אור)). בנוסף, ניתן לטעון כי מקום שהפגיעה בשם הטוב נבעה מתיאור נכון של הדברים, נחלשת ההצדקה לפצות את הנפגע בגינה. זאת, כיוון שהתנהלותו היא שהולידה נזק זה וכן אין הצדקה לאפשר לו להמשיך להתהדר בשמו הטוב באותו עניין (ראו, עמדתם של חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, בספרם לשון הרע – הדין הרצוי והמצוי, 36 (2005))" (ההדגשה הוספה – ק.כ).

אשר ליסוד העוסק ב"עניין לציבור" נקבע כי הוא ייבחן בהקשר של הפרסום בכללותו, ומבלי לפצלו לחלקים שונים. כלומר, יש לבחון "אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים וכיוצא באלה".

כלומר, על מנת שההגנה תחול יש צורך בהתמלאותם של שני תנאים מצטברים: אמת הפרסום ושיהיה עניין ציבורי בפרסום.

במקרה שלפנינו הנתבע לא הוכיח את נכונות טענותיו. כלומר, לא הוכח היסוד של "אמת הפרסום".

הנתבע לא הוכיח שהתובעת גרמה לביטול ההרשמה של התלמידים לקורס הנהלת חשבונות, ולמצער, שתלמידי הקורס ביטלו את הרישום לקורס. נציין שאם אכן כל תלמידי הקורס היו מבטלים את הרישום, הרי שהיו בידי הנתבע ראיות אובייקטיביות או אסמכתאות בכתב להוכחת טענותיו. עם זאת, לא הובאה כ ל ראיה כדי להוכיח שהתלמידים ביטלו את הרישום לקורס ובוודאי שלא הוכח כי התובעת הייתה הגורם לביטולים אלו.

כמו כן, הנתבע אף לא הציג את תיעוד השיחה עם התלמידה שביטלה כדי להוכיח את טענותיו למרות שטען בהתכתבות כי השיחה הוקלטה. עובדה זו מחלישה את גרסתו.

יצוין כי לא נעלם מעינינו שהנתבע טען בעדותו שאין לו הקלטה של השיחה מכיוון שהיא הוקלטה בטלפון של מקום העבודה, אלא שאין בכך כדי לסייע לו שכן אין רלוונטיות למקום ההקלטה של השיחה וניתן היה להביא עותק ממנה גם אם בוצעה באמצעות הטלפון במקום העבודה.
בנסיבות אלה, משלא הוצג תיעוד של השיחה, הדבר מחליש את גרסת הנתבע.

יצוין כי לא נעלם מעינינו שהתובעת איימה על הנתבע והיועצת המשפטית שהיא יכולה לגרום לסגירת הסניף, ונפרט:
ביום 16.5.2018 בשעה 17:08 כתבה התובעת לנתבע: "... אתה כפוי טובה... אני עדיין מתאפקת לא לגרום לסגירת המכללה ... הודעה אחת ממני לתלמידים .... לתמ"ת... למרצים ומחר לא תהיה לך ולבעלים החדשים מכללה..." ו ביום 23.5.2018 בשעה 12:17 כתבה היועצת המשפטית לתובעת כך: ".... יתרה מזאת איימת בכתב (מתועד) ובשיחה מוקלטת איתי לגרום לנזק למוניטין של המכללה, לביטולי לימודים ולהביא לסגירתה וקריסתה.....".
בתגובה לאיומי התובעת, שלחה אליה הנתבעת ביום 23.5.2018 מכתב התראה בגין הפצת דברים הנוגעים להעברת הבעלות בנתבעת לבן המגזר הערבי.

עם זאת, אין באיומי התובעת כדי להוכיח שהיא גרמה בפועל לביטול הרישום לקורס הנהלת חשבונות.

בנסיבות אלה, לא עלה בידי הנתבע להוכיח "אמת הפרסום".

זאת ועוד. גם אם הנתבע היה מוכיח שתלמידים ביטלו את ההרשמה בגלל התערבות התובעת לא היה בכך כדי להקים לו הגנה, מן הטעם שלא הוכח שקיים "עניין ציבורי" בפרסום.

ההלכה היא שזכות העובד לפרטיות ושם טוב אינה מצדיקה להכיר באופן אוטומטי בצורך לספק מידע לעובדים כ"עניין ציבורי" ויש לבחון כל מקרה לגופו.
בענייננו הנתבע לא סיפק הסבר לצורך בהצגת המידע על התנהלות התובעת בפני עובדות נוספות. לא נטען (ובוודאי שלא הוכח) שהעובדות הנוספות ממלאות תפקיד ניהולי בסניף ושהעברת המידע לידיעתן נחוצה לצורך המשך הטיפול בנושא או שהנתבע נדרש להרגיען ולספק להן מידע סביר בנוגע לביטול הקורס.

מבלי לקבוע מסמרות נציין כי אילו אמירות הנתבע היו מופנות לזכיין החדש בסניף, ניתן היה לקבוע שיש עניין ציבורי בפרסום הנושא שכן מדובר בנושא הנוגע אליו ויש צורך שיובאו לפניו כל העובדות הנוגעות לביטול הקורס, אולם כאמור לא כך הם פני הדברים.

מעבר לכך נוסיף כי אופן התבטאות הנתבע מעיד על כך שהפרסום נעשה מתוך כעס ומתוך רצון לבזות את התובעת בפני צוות העובדים ושהוא לא נועד למלא אחר "עניין ציבורי" של העובדים.

בנסיבות אלה, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי עומדת לו הגנת "אמת הפרסום".

הגנת תום הלב
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת "תום הלב". הנתבע טען כי עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(7). וזהו לשון הסעיפים:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
.......
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
.....
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
.......".

בעניין שוקרון פרסם המעסיק הודעה שלפיה אחד העובדים פוטר לאחר שנתפס גונב ציוד ממקום העבודה ושעניינו הועבר לטיפול המשטרה. בית הדין הארצי קבע כי:
"לעניין יישום הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק הרי שמקובל עלינו העיקרון לפיו מעסיק רשאי להביא לידיעת עובדים - לרבות באמצעות פרסום ברבים בעלון - את מדיניותו לענין הפרות משמעת חמורות במקום העבודה לרבות אלה הכרוכות בפגיעה בטוהר המידות. כמו כן, פרסום זה עשוי להיות אגב מקרה פרטני המדגים את המדיניות הכללית במקום העבודה. מידע מעין זה משרת את האינטרס הניהולי של המעסיק ואת אינטרס העובדים בידיעת התוצאות העלולות להיות למעשה מסוג זה.
עד כאן לענין תכליתו הלגיטימית של הפרסום, ואולם תכלית לגיטימית זו, כשלעצמה, אינה מחסנת את כלל תכני הפרסום מפני בחינתם בראי יסודות סעיף 15 לחוק. ... גדר הספק הוא אם נפרסה הגנתו של סעיף 15 לחוק על הרישא של הפרסום לפיה 'המערער נתפס במעילה וגניבת ציוד'. פוגעניותו של רכיב זה בפרסום נובעת מייחוס מעשה פלילי, עת המדובר היה בחשד ראשוני ופליליותו של המעשה היתה נתונה בספק, ובדיעבד, ומבלי להפחית מחומרת המעשה, לא הוכח ביצוע העבירה הפלילית שעניינה גניבה.
במימד זה ברישא של הפרסום גלומה פוגעניות יתר, שספק אם מתקיימים לגביה יסודות סעיף 15, ובכל מקרה לא הוכח שפרסום רכיב זה, קרי הרישא בנוסחה זה, היה בתום לב, הנמדד על פי מבחן אובייקטיבי. בהקשר זה נציין כי סעיף 16 לחוק מונה חזקות לתום לב ולהעדרו. סעיף 16(א) מקים חזקת תום לב שעה שהפרסום נעשה באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהוא לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" (ההדגשות במקור – ק.כ).

במקרה שלפנינו האשים הנתבע את התובעת בכך שגרמה לביטול הרישום לקורס הנהלת חשבונות לפני שבירר את העניין מולה. מדובר בחשד בלבד ולא בנושא שהוכח לאשורו.

לא זו בלבד, אופן העברת המידע על ידי הנתבע אינה מצביעה על התייחסות עניינית ותמת לב למקרה שמטרתה להתוות מדיניות במקום העבודה אלא על כעסו הרב כלפי התובעת. לפיכך, אף אם היינו מקבלים את טענתו שלפיה המסרון נועד "לעדכן את חברי הצוות על התנהגות התובעת שהובילה לביטולי השתתפות בלימודים על-ידי התלמידים" הרי שלא היה בכך כדי לסייע לו מכיוון שרכיב תום הלב אינו מתקיים בענייננו.

מששוכנענו כי התבטאותו של הנתבע לא נעשתה בתום לב, לא מצאנו שמתקיימות ההגנות המפורטות בסעיף 15(2), 15(3) ו-15(7).

למעלה מן הדרוש נציין כי לא מצאנו שהיחסים בין הנתבע לגב' דבי - העובדת אליה נשלח המסרון הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום. לא הוסבר מדוע היה על שתי העובדות לדעת על החשד כלפי התובעת ומדוע היה צורך לתאר את התובעת בכל הביטויים שנזכרו במסרון. לכן לא מתקיימת ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק.
כמו כן, לא מצאנו שהפרסום נעשה כדי להגן על עניין אישי כשר של הנתבע או של העובדות. לא פורט מהו העניין עליו נועד הפרסום להגן, ולפי הפרסום התלמידים כבר ביטלו את הרישום. לכן לא היה בפרסום כדי להגן על עניינו של הנתבע אלא רק כדי לפגוע ולהשפיל את התובעת. אי לכך, לא מתקיימת ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק.
לא זו בלבד, אף אם ניתן לראות בפרסום הבעת דעה על התנהגות התובעת לא שוכנענו שהוא היה מוצדק במיוחד נוכח הביטויים החריפים שבהם כונתה על ידי הנתבע. לפיכך, לא מתקיימת אף ההגנה הקבועה בסעיף 15(7) לחוק.

בנסיבות אלה, מששוכנענו שהנתבע לא היה תם לב בעת הפרסום לא קמות לו ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק. כמו כן, אף בחינת ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(3)ו-15(7) לחוק מצביעה על כך כי הגנות אלה לא קיימות לנתבע.

לסיכום, לא עלה בידי התובע להוכיח כי קמה לו הגנת "אמת דיברתי" או הגנת "תום הלב".

בשולי הדברים נציין כי אין בטענת הנתבע שהדברים נאמרו ב"עידנא דריתחא" כדי לסייע לו. עובדה זו אינה מהווה הגנה במיוחד מקום שבו אמירות אלה נכתבו לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים ומבלי שהנתבע טרח להתנצל בפני התובעת, לפני עדותו לפנינו. נוסיף כי ב מהלך עדותו, אף ניסה הנתבע להצדיק אמירות אלה בטענה שלא מדובר בהוצאת דיבה אלא ב"תאור" של העובדות. אי לכך, אף אם הדברים נאמרו בשעת כעס לא שוכנענו שהם נאמרו בתום לב .

גובה הפיצוי
משקבענו כי הנתבע עבר על חוק איסור לשון הרע וכי לא עלה בידיו להוכיח כי קיימת לו אחת ההגנות הקובעות בחוק, הרי שיש לקבוע את סכום הפיצוי אותו עליו לשלם לתובעת.

סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, קובע כך:
"....
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.
........".

לאחר שהבאנו בחשבון מצד אחד את הפגיעה בשמה הטוב של התובעת בפני שתי עובדות נוספות, את עוגמת הנפש שנגרמה לה, את אופן התבטאות הנתבע ואת העובדה שלא בירר עימה את העניין לפני משלוח ההודעה ומצד שני את התנצלות הנתבע בעדותו ואת איומי התובעת בכתב ובעל פה לגרום לביטולי הרשמות בנתבעת אנו סבורים שיש להעמיד את סכום הפיצוי על הרף הנמוך. אי לכך ישלם הנתבע ל תובעת סכום של 7,000 ₪.

סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
הפקדות לפנסיה בסכום של 14,209 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.4.2017 ועד לתשלום בפועל.
פיצוי בגין עוולת לשון הרע בסכום של 7,000 ₪. לא ישולם הסכום בתוך 30 יום, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (24.6.2018) ועד לתשלום בפועל.

נוכח התוצאה אליה הגענו, כל צד יישא בהוצאותיו.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג אלול התש"ף, (2 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

חוה טרטקובסקי-שמשי
נציגת ציבור (עובדים)

קרן כהן, שופטת

מר יוסף מרקו
נציג ציבור (מעסיקים)