הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 52214-10-17

לפני

כב' השופט טל גולן
נציג ציבור (עובדים) מר חיים מויסי
נציג ציבור (מעסיקים) גב' מרים נשר

התובע:
ניסים רון
ע"י ב"כ: עו"ד שאדי חנא
-
הנתבעת:
רכבת ישראל בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד כרמית לוי (זמיר)

פ ס ק ד י ן

א. מבוא וסקירת ההליך

  1. מונחת לפנינו תביעתו של התובע, מר ניסים רון (להלן: "התובע"), שעובד בנתבעת, חברת רכבת ישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת"). עניינה של התביעה בזכאותו הנטענת של התובע לתוספת שכר שנקראת בשם IC3 (להלן: " התוספת", או "תוספת ה-IC"), ובגין עבודתו בעבר על קרונועי דיזל בשם זה. מנגד, הנתבעת הכחישה את זכאותו הנטענת של התובע לתוספת שבנדון.
  2. לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך נערך דיון מוקדם ביום 20.9.2018 לפני כב' הרשם חסנין. לאחר מכן הוגשו כתבי טענות מתוקנים (לבקשת התובע, שתיקן את כתב התביעה) , וכן תצהירי עדות ראשית. בהמשך, ההליך עבר לטיפולו של אב"ד. ביום 26.11.2019, ולבקשת הצדדים, נערך דיון מוקדם לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית לפני אב"ד.
  3. ביום 16.12.2019 נערך לפנינו דיון ההוכחות הראשון בהליך, שבמסגרתו העיד התובע מטעם עצמו. מטעם הנתבעת העיד מר מאור שושן – מנהל אגף אחזקה ותפעול בנתבעת, שעובד במתחם הדיזלים שבחיפה , שבו עובד גם התובע (להלן: "מאור"), וכן גב' ורד פרוינד – סגנית מנהלת אגף משאבי אנוש בנתבעת (להלן: "ורד").
  4. היות שהעד היחידי הנוסף מטעם התובע – מר ניקה שימחוביץ, לשעבר יו"ר הועד הארצי של עובדי הנתבעת (להלן: " ניקה"), לא הגיע לדיון זה, הוא העיד בדיון ההוכחות השני, שנקבע ליום 28.1.2020. בתום הדיון סיכמו באי-כוח הצדדים בעל-פה (התובע הגיש סיכומים בכתב, שהוכנו מבעוד מועד) . בסיום הדיון המליץ בית הדין לתובע לשקול האם הוא מבקש שיינתן פסק דין מנומק. בהודעה שניתנה יום לאחר מכן, התובע עמד על התביעה. בהתאם לכך, התיק הופנה למתן פסק דין.

ב. התשתית העובדתית
5. אשר לתובע – התובע עובד בנתבעת מאז יום 21.7.2002, ועוסק בתפקידי אחזקה שונים שנוגעים לקרונועים של הנתבעת. התובע התקבל לעבודה בנתבעת בתפקיד מרכז תחום מכלול ואחזקה. לטענת התובע, הוא עובד כיום כמנהל אחזקה בחטיבת הנייד במכון הדיזלים שבחיפה , והוא משמש כמנהל מחלקה. לטענת הנתבעת, התובע עובד כיום במכון הדיזלים כמרכז מסגרות ותחזוקת ניקיון (כבר עתה נעיר, כי לשיטתנו אין חשיבות לשם התואר של תפקיד התובע, אלא יש להתמקד בעבודתו בפועל. בנושא זה נדון בהרחבה, בהמשך פסק הדין).
6. אשר לתוספת שבנדון – החל משנת 1992 החלו להגיע לארץ קרונועי רכבת מסוג Intercity (להלן: "IC"), כאשר כל 3 קרונועים מרכיבים סט של קרונות שמסוגל לנסוע עצמאית ללא קטר. בהדרגה, החלה להתגבש בנתבעת מחלקת IC, כאשר המדובר במחלקות ייחודיות וייעודיות של עובדים שתפקידם היה לטפל בקרונועים הנ"ל.
7. במחלקה זו הועסקו עובדים בתפקידים שונים, ובין היתר – נהגים, טכנאי חשמל, טכנאי מכונות וטכנאי מיזוג אוויר. המדובר בעובדים שקיבלו הכשרות מיוחדות מגורמים מקצועיים בחו"ל, ושהיתה להם הכשרה והסמכה מיוחדת לטיפול בקרונועים הנ"ל .
8. ביום 24.7.1996 נחתם הסכם קיבוצי בין ההסתדרות הכללית החדשה, שמשמשת כארגון העובדים היציג בנתבעת, לבין הנתבעת (להלן: " הסכם 1996"). בהסכם קיבוצי זה נקבעה, בין היתר, זכאותם של נהגי קרונועי IC, וכן של נהגים אחרים שנזכרים בהסכם, לתוספת אחוזית של 3% מהשכר המשולב.
9. ביום 5.9.2001 נחתם הסכם קיבוצי נוסף בין הגורמים הנ"ל , שבמסגרתו, בין היתר, עודכנה התוספת האחוזית מ-3% ל-5%. כמו כן, נקבע כי התוספת תשולם גם לנהגי רכבות נוסעים וגם ל"עובדי תחזוקת קרונועים" (להלן: " הסכם 2001").
10. ביום 7.4.2010 כתב מר סאמי כהן, מי שהיה בשעתו סמנכ"ל צי נייד בנתבעת (להלן: "סאמי"), מכתב שממוען לסמנכ"ל מנהל ומשאבי אנוש ומנהלת אגף משאבי אנוש בנתבעת, שכותרתו היא "תוספת קרונועים 5". בפתח המכתב מצוין כדלקמן: "בהמשך למכתבה של מנהלת אגף משאבי אנוש מתאריך 30/12/09 להשלמת מספר בדיקות ונתונים נדרשים לטבלת העובדים במחלקת קרונועים, להלן הטבלאות בחלוקה למתחמים סדנאות אפרים, לוד וחיפה".
11. אשר למתחם חיפה, נכתב כך (ולשם הבנת הנושא, להלן הקטע המקורי):
בתחתית המסמך אף מצוינים בכתב-יד הדברים הבאים (לא ברור מי הוסיף אותם, והקשר הדברים שיוסבר בהמשך, מעלה שכנראה המדובר בתובע):
"חלק מהעובדים קיבלו את התוספת הזאת כך שיש תקדים: ר.כ. מהמחלקה, דניאל דייסי חלבי עלא".
(הערת בית הדין: שמו של העובד ר.כ., שפורט במלואו במסמכים השונים, כמו גם בפרוטוקולים של הדיונים, מצוין על ידינו בראשי תיבות . זאת, משעה שאותו עובד לא היה מעורב ישירות בהליך ולא העיד בו , ואיננו מוצאים לנכון לפגוע בפרטיותו.)
12. אין חולק בין הצדדים, כי עובדי מחלקת אחזקה שמצוינים במכתב זה, כולל התובע, לא קיבלו את התוספת שבנדון, לאחר מכתבו של סאמי. לאחר מכן, בשנת 2014 ו במסגרת הליך רה-ארגון שנעשה בנתבעת, הוצאה פעילות ה-IC למיקור-חוץ. במסגרת תהליך זה הוסדר עניינם של עובדי מחלקת ה-IC במסגרת הסכם קיבוצי מיוחד.
13. בין היתר, בהסכם שנחתם עוד בשנת 2012 ולקראת תחילתו של תהליך מיקור החוץ, הוסכם על המשך עבודתם של עובדי מחלקת ה-IC בנתבעת, בתפקידים שונים (להלן: "הסכם 2012"). להסכם זה גם צורף נספח שמונה את עובדי מחלקת ה-IC שעליהם חל ההסכם הקיבוצי שבנדון (להלן: " רשימת מוגני ה-IC", או "מוגני ה-IC"). נדגיש גם, כי עובדי מחלקת אחזקה (ובכלל זה התובע), אינם נכללים באותה הרשימה.
14. אשר לפניות התובע וביחס לזכאותו הנטענת לתוספת – להלן פירוט עיקרי ההתכתבויות שבין הצדדים, טרם הגשת התביעה –
א. ביום 10.10.2013 כתב התובע דוא"ל לסאמי לאור טענותיו לזכאותו לתוספת הנ"ל. בתשובה, כתב ביום 23.10.2013 סאמי דוא"ל תשובה לתובע, ובו הוא ציין, בין השאר, ש"בזמנו הוגשו לאגף משע"נ רשימות שלא אושרו בגלל כמות העובדים יחסית שדרשנו עבורם תוספת קרונועים", וגם ש"דעתי לא תעזור במקרה זה";
ב. ביום 3.7.2014 שלח עו"ד שלמה ששון רייך, המשנה ליועץ המשפטי של הנתבעת, מכתב לעו"ד אלי קדמי, בא-כוחו (הקודם) של התובע, במענה לפנייתו אליו. במכתב זה הוא דחה את בקשת התובע לתשלום התוספת. במכתב אף נטען כי סאמי לא התחייב במכתבו משנת 2010 לתת את התוספת לתובע, וכי התוספת ניתנת לעובדי הנתבעת לפי קריטריונים שונים ;
ג. ביום 6.6.2016 פנה התובע לעו"ד רייך, בדוא"ל, וחזר ועמד על זכאותו הנטענת לתוספת. פניה נוספת נעשתה על ידו ביום 7.6.2016, גם היא בדוא"ל, לגב' קרן דויד – רכזת משאבי אנוש, באגף אחזקה ותפעול חיפה, בחטיבת הנייד של הנתבעת ;
ד. ביום 9.8.2016 כתבה ורד (שהעידה בהליך, כזכור, מטעם הנתבעת), מכתב לתובע, ודחתה את פנייתו. במכתב צוין, בין היתר, כי התובע אינו נכלל עם אוכלוסיית העובדים שהוגדרו כזכאים לקבלת התוספת, וכי התובע אינו נכלל בקריטריונים לקבלת התוספת. ומה גם, שעניינו של התובע כבר נבחן בעבר, פעמיים, וניתנה תשובה דומה;
ה. ביום 11.9.2016 כתב ניקה (שהעיד בהליך, כזכור, מטעם התובע), מכתב לסמנכ"ל הנתבעת, וציין בו, בין היתר, כי התובע נתן ונותן שירות ומענה לכל בעיות האחזקה בקרונועים, בצורה ישירה ועקיפה, והוא מייעל את עבודות האחזקה של הקרונועים, בצורה ישירה ועקיפה;
ו. לאחר מכן, התכתבויות נוספות נעשו בדוא"ל מטעמו של התובע, וגם ביום 3.11.2016 חזר ופנה התובע בדוא"ל לגב' יפעת לוי – מ"מ סמנכ"ל משאבי אנוש בנתבעת, וחזר ועמד על זכאותו לתוספת שבנדון;
ז. ביום 19.1.2017 כתבה גב' יפעת לוי דוא"ל לתובע, ובו היא ציינה כי הזכות לתוספת מעוגנת בהסכמים קיבוציים, וכי הוא עצמו לא עבד באף אחת ממחלקות ה-IC, ולכן הוא אינו זכאי לתוספת. כמו כן, שמו של התובע אינו מופיע ברשימת "מוגני ה-IC", שהיא נספח להסכם 2012. זאת ועוד, גם העובדים האחרים במחלקתו של התובע, מחלקת אחזקה, אינם זכאים לתוספת , ו הם אינם מקבלים אותה;
ח. ביום 21.3.2017 כתב עו"ד אסף קדוש, בא-כוחו הקודם (והנוסף) של התובע, מכתב לנתבעת. במכתב צוין, בין היתר, כי לתובע הובטח בעבר על ידי גורמים רשמיים בנתבעת, כי לאור עבודתו עם קרונועים הוא יהיה זכאי לקבלת התוספת. כן צוין, שכך גם נכתב במכתבו של סאמי משנת 2010 , וגם ניקה אישר כי התובע ביצע פרויקטים רבים ומורכבים ב-IC. כמו כן, נכתב שבידי התובע יש רשימה מדויקת של פרויקטים, כולל תאריכי ביצוע של עבודות ושיפורים שבוצעו במחלקתו, שקשורים לתחום העבודה שמוגדר ביחס לתוספת;
ט. ביום 27.3.2017 השיבה עו"ד מיטל בכור מהלשכה המשפטית של הנתבעת לפנייתו של עו"ד קדוש, וחזרה על עמדתה של הנתבעת, וכפי שצוינה דלעיל בעמדותיה הקודמות.
ג. טענות הצדדים
15. טענות התובע – התובע טוען שבתפקידו בנתבעת הוא נתן שירות ומענה לכל בעיות אחזקת הקרונועים, הן בצורה ישירה והן בצורה עקיפה. כמו כן, במסגרת עבודתו הוא ייעל את מערכות האחזקה בקרונועים, וביצע במהלך השנים פרויקטים רבים ומורכבים ב-IC, שבהם הוא ביצע אחזקה צמודה. לשיטתו של התובע , היות שהוא ביצע את תפקידו במסירות ובנאמנות, ניתנה לו התחייבות והבטחה על ידי גורמים רשמיים בנתבעת, כי הוא יהיה זכאי לתוספת שכר IC לאור עבודתו עם הקרונועים.
16. עוד טוען התובע, שלא ברור מדוע הוא לא קיבל את התוספת כתוצאה ממכתבו של סאמי, משעה שעובדים אחרים כן קיבלו את התוספת, והכל מסיבות שידועות ושמורות רק לנתבעת. התובע מוסיף וטוען, כי הוא פנה במהלך השנים לנתבעת בבקשה לקבל את תוספת השכר שמגיעה לו, אך כל פניותיו נדחו בטענות שונות ומשונות. כל זאת, למרות שהוא מבצע עבודות תחזוקה על הקרונועים ולמרות מכתבו של סאמי, שבו ניתנה התחייבות של סמנכ"ל בנתבעת לתגמל אותו בתוספת האמורה באופן קבוע.
17. כמו כן, התובע טוען כי גם יו"ר הוועד הארצי של עובדי הנתבעת, ניקה (שהעיד לפנינו, כזכור), תמך בעמדתו, וציין שהוא נותן מענה ישיר לבעיות הקרונועים , תוך כדי שהוא מבצע פרויקטים רבים ומורכבים ב- IC. זאת ועוד, ברשותו נמצאת רשימה מדויקת של פרויקטים, כולל תאריכי ביצוע, של עבודות ושיפורים שהוא ביצע במחלקת האחזקה בחטיבת הנייד, שמזכות אותו ללא כל ספק בתוספת IC.
18. התובע אף מציין שהוא תכנן בפועל עשרות שיפורים בקרונועים וכן שיטות מתקדמות לניצול חלקים מושבתים, שגרמו בין היתר לזמינות גבוהה. לאור האמור לעיל, טוען התובע כי התכחשות הנתבעת לזכאותו לתוספת שבנדון, אינה ברורה. ביחס להסכם 2012, טוען התובע כי אומנם הוסכם בו שכל פעילות ה-IC תועבר למיקור חוץ, אולם לפי ההסכם משתמע כי זכויותיהם של עובדים שקיבלו או שהיו זכאים לתוספת IC לפי הסכם 2001, לא ייפגעו, גם אם המדובר בנהגי קרונועים או עובדים של מחלקת IC.
19. זאת ועוד, לשיטתו של התובע , אותה מסקנה היא טובה ונכונה גם לגבי עובדים של מחלקת אחזקה, בדומה לו, ו/או של מחלקות אחרות. אשר לטענת האפליה, טוען התובע כי בעקבות מכתבו של סאמי, לא מעט עובדים שנמנים על מח לקת "אחזקת נייד ישיר" – שהיא המחלקה שלו עצמו, אושרה להם תוספת ה-IC, פרט לו עצמו. לטעמו, יש בכך כדי ללמד שהנתבעת נהגה ביחס של איפה ואיפה כלפי עובדיה, ובכלל זה כלפיו.
20. כמו כן, התובע מוסיף וטוען כי יש עובדים מתחתיו שזכאים ומקבלים תוספת בשכר עבור קרונועי IC, אולם הוא אינו מקבל אותה, דבר שיוצר עיוות וחוסר צדק. אשר לתביעתו הכספית של התובע, הרי שזו עומדת על 105,000 ₪, וזאת לפי חישוב 5% מתוך שכרו החודשי הממוצע, בסך של 25,000 ₪, כפול 84 חודשים ובמגבלת תקופת ההתיישנות.
21. טענות הנתבעת – בפתח טענותיה טוענת ה נתבעת כי דין התביעה להידחות על הסף, מטעמי התיישנות ושיהוי. זאת, שכן הזכאות של התובע מקורה בהסכמים קיבוציים משנת 1996 ומשנת 2001, אולם התביעה הוגשה רק בשנת 2017. כך הוא הנכון גם לגבי התביעה המתוקנת. כמו כן, אותה מסקנה גם טובה ונכונה ביחס להסכם 2012, שכן גם הוא מפנה להסכמים מ-1996 ומ-2001.
22. הנתבעת אף מדגישה, כי בכתב התביעה המקורי (שהוגש על ידי בא-כוחו הקודם של התובע), לא עלתה כל טענה ביחס להסכמים הקיבוציים השונים – מ השנים 1996, 2001 ו-2012. לשיטתה, רק בתביעה המתוקנת שהוגשה בחודש 1/2019 (ואשר הוגשה על ידי בא-כוחו הנוכחי של התובע), ולאחר ש התובע נוכח בדיון המוקדם (שנערך לפני כב' הרשם חסנין) בחולשת הטענה היחידה שהועלתה בכתב התביעה המקורי, שהיא טענת ההסתמכות על מכתבו של סאמי, שינה התובע לחלוטין את חזית המחלוקת.
23. עוד טוענת הנתבעת, שהתובע פנה אליה ביחס לתוספת שבנדון שנים רבות לאחר מכתבו של סאמי. זאת ועוד, התובע קיבל מהנתבעת מענה מפורט לפניותיו, עוד בחודש 7/2014, ומאז הוא שתק במשך שנים רבות, עד שהעלה שוב את הטענות, בסוף שנת 2016. לשיטתה של הנתבעת, התנהלותו והתנהגותו של התובע מעידות על כך שהוא ידע היטב שהוא לא זכאי לתוספת.
24. לגופו של עניין, הנתבעת טוענת כי התובע מעולם לא נמנה עם עובדי מחלקת IC והדברים ידועים לו היטב. עוד היא טוענת, כי התובע מעולם לא שימש בתפקיד נהג קרונועים, כמפורט בהסכם 1996, והוא גם מעולם לא שימש כנהג ו/או עובד תחזוקת קרונועים לפי הסכם 2001. כך גם לא במהלך כל השנים, שבהן הוא לא העלה כל טענה בעניין זה.
25. עוד היא טוענת, כי התובע לא נכלל ברשימת העובדים שנמנו בנספח להסכם 2012, וגם בכך יש כדי ללמד שגם ארגון העובדים היציג לא ראה בו כמי שזכאי לתוספת. הנתבעת שבה ומדגישה, כי גם וע ד העובדים של הנתבעת וגם ההסתדרות הכללית החדשה, לא ביקשו בשום שלב להכליל את התובע ברשימת הזכאים לתוספת IC שפורטה בהסכם 2012, וגם בכך יש כדי ללמד על היעדר זכאותו של התובע.
26. אשר למכתבו של סאמי, הרי שהמדובר במכתב פנימי, שמהווה לכל היותר המלצה של גורם בנתבעת, אל הגורם המוסמך לקבל החלטה בנתבעת, קרי – סמנכ"ל מנהל ומשאבי אנוש. כך או כך, המלצה זו ממילא לא התקבלה בסופו של דבר, שכן היא לא עלתה בקנה אחד עם ההסכמים הקיבוציים. הנתבעת מדגישה כי רשימת העובדים שמצוינת באותו מכתב פנימי לא אושרה במלואה על ידי אף גורם מוסמך בנתבעת.
27. אשר לטענות האפליה והנוהג שהעלה התובע, טענה הנתבעת שגם אלה דינן להידחות. אשר לעובד ר.כ., שעובד במחלקתו של התובע, הרי שטענות התובע ביחס אליו התיישנו, אף הן. ומה גם, שאותו עובד קיבל את תוספת IC עוד לפני 15 שנים, בנס יבות שאינן קשורות כלל לתובע. אשר לעובדים אחרים שקיבלו את התוספת, הרי שאין עניינם דומה לזה של התובע, והעובדה שהם נמצאו עניינית כזכאים לתוספת, אין בה כדי ללמד על זכאותו של התובע.
28. נוסף על כן, המדובר גם בעובדים במחלקה אחרת מזו שבה עובד התובע, והיקף עבודתם בתחזוקת קרונועים עולה משמעותית על זה של התובע. מכל מקום, גם אם עובד כלשהו קיבל בטעות את התוספת – דבר שמוכחש, הרי שאין בכך כדי להוליד סעד לתובע. אשר לתפקידו בפועל של התובע, הנתבעת טוענת כי התובע אינו מנהל האחזקה בחטיבת הנייד. הנתבעת גם טוענת כי עיקר עיסוקו של התובע הוא טיפול באחזקת קטרים, פעולות מסגרות, צבע, שיפוצים וכיו"ב.
29. אשר לפעילות שקדמה לתהליך מיקור החוץ בשנת 2014, וככל שהתובע ביצע עבודות אחזקה כלשהן בקרונועים של ה-IC, הרי שהיה זה חלק מצומצם מתפקידו, שאין בו כדי לזכות אותו לתוספת IC משום בחינה שהיא. כמו כן , טענתו של התובע לביצוע "פרויקטים רבים ומורכבים" לא הוכחה ולו בראשית ראיה. גם התכתובות שצירף התובע במהלך ההליך, אינם מלמדים משום בחינה על כך שהוא ביצע "תחזוקה מסיבית" של קרונועי ה-IC, אלא ההיפך מכך.
הכרעת בית הדין במחלוקות שבין הצדדים
ד. טענות הסף של הנתבעת – התיישנות ושיהוי
30. בפתח הדברים ובתחילת ההכרעה לגופו של עניין, אנו דוחים את טענת הנתבעת להתיישנות התביעה. בעניין זה, מקובלת עלינו טענת בא-כוח התובע שנטענה בדיון המוקדם, כי "מדובר בתוספת שכר המגיעה מכוח הוראות הדין, קרי ההסכמיים הקיבוציים.... במקרה כזה, מדובר בעילה מתמשכת המתחדשת מידי שנה והיא נמשכת כל עוד קיימים יחסי עובד מעביד" (ראו התייחסות התובע לכך, בעמ' 2-1 לסיכומיו – ת/1) .
31. זאת ועוד, אנו סבורים כי יש לדחות את טענת הנתבעת לגבי קיומו של שיהוי בהתנהלות התובע, באופן שמביא לדחיית התביעה על הסף. שהרי, אלא בנסיבות יוצאות דופן (שאינן מתקיימות כאן) , השתהות בתוך תקופת ההתיישנות אינה מהווה עילה לדחיית תביעה על הסף. עם זאת, אנו סבורים שהתובע אכן השתהה במידה רבה בהעלאת טענותיו, ויש בכך כדי להביא לדחיית טענותיו לגופן, וכפי שנפרט בהמשך פסק הדין. נעבור עתה לדון בטענות התובע, לגופו של עניין.
ה. לגופו של עניין – "טענת ההבטחה" ומכתבו של סאמי
32. אשר לטענת ההבטחה שהעלה התובע, הרי שנציין כבר עתה כי דינה להידחות, וכל זאת מהטעמים הבאים ואשר יפורטו להלן בהרחבה. הטעם הראשון לעמדתנו – ביחס לזהות הנמענים למכתב, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי המכתב ממוען לעיונו של הגורם המוסמך בנתבעת לקבל החלטות ביחס לתוספות שכר – קרי, סמנכ"ל מנהל ומשאבי אנוש בנתבעת ומנהלת אגף משאבי אנוש בנתבעת (וכפי שגם הודה התובע בחקירתו הנגדית) . יש בכך כדי ללמד בבירור, שסאמי לא ביקש במכ תבו להחליט באופן עצמאי בנושא זה.
33. הטעם השני לעמדתנו – מעבר לזהות הנמענים, יש להצביע על כך שגם המלל בפתח המכתב, אף הוא מצביע בבירור כי המדובר בסוגיה שסאמי נתבקש לבדוק את התשתית העובדתית ביחס אליה, ולהעביר הלאה נתונים. ראו הדברים הבאים: "בהמשך למכתבה של מנהלת אגף משאבי אנוש מתאריך 30/12/09 להשלמת מספר בדיקות ונתונים נדרשים לטבלת העובדים במחלקת קרונועים, להלן הטבלאות בחלוקה למתחמים סדנאות אפרים, לוד וחיפה".
34. גם ביתר המכתב, לא מצוין בו במקום כלשהו, כי יש ליתן את התוספת שבנדון, לתובע ו/או לכל עובד אחר בנתבעת. אלא, שהמכתב מהווה בגדר סקירת נתונים הכרחיים לצורך מתן החלטה ביחס למתן התוספת. על כן, איננו יורדים לסוף דעתו של התובע הכיצד הוא סבר כי מכתב זה מקנה לו זכאות כזאת או אחרת (שהרי, מכתב זה היווה הבסיס היחידי לתביעה המקורית), ללא שהוא הפנה למלל כלשהו בתוך המכתב , שיש בו כדי ללמוד על אותה הבטחה נטענת.
35. למען הסר ספק, איננו מתעלמים מכך, שמחד – לא נכתבה במכתב הנ"ל המילה "המלצה", ומנגד – שסאמי כן כתב בו את המשפט "להלן רשימת העובדים הזכאים לתוספת קרונועים במתחם הדיזלים", עם פירוט שמות שונים, כולל שמו של התובע (ראו טענות התובע בעמ' 4 לסיכומיו) . אולם, יש לקרוא את הדברים בשלמותם, ומבלי 'לקרוע' משפט אחד בלבד (שגם בו סאמי אינו מציין – "אני ורק אני מחליט") מכלל המכתב, באופן שמשנה את משמעותו .
36. לעניין זה, ראו גם בהתכתבות שנערכה בין התובע לבין סאמי לאחר מספר שנים, שהוגשה על ידי התובע עצמו לתיק בית הדין. באותה התכתבות כתב סאמי לתובע ביום 23.10.2013, כי "בזמנו הוגשו לאגף משע"נ רשימות שלא אושרו בגלל כמות העובדים יחסית שדרשנו עבורם תוספת קרונועים. כול הנתונים מתויקים בחטיבת נייד. דעתי לא תעזור במקרה זה אך עם הדרש לומר או לכתוב (במידה ודעתי תשפיע) אין לי בעיה לשלוח מכתב" (השגיאות במקור) .
37. מאותו דוא"ל ניתן לראות, כך: סאמי לא מזכיר כל הבטחה כלשהי, כלפי התובע או כל גורם אחר, שצוינה במכתבו משנת 2010; סאמי רואה את עצמו כגורם ממליץ, ולא כגורם מחליט; סאמי מציין שאגף משאבי אנוש הוא הגורם שהחליט לגבי מתן/אי-מתן התוספת; סאמי איננו מציין כי העובדה שאגף משאבי אנוש בנתבעת הוא זה שהחליט ביחס למתן תוספת/אי-מתן התוספת, איננה מקובלת עליו.
38. זאת ועוד, לגופו של עניין, והגם שסאמי מוכן לסייע לתובע ולכתוב מכתב (שלחלוטין לא ברור מה יהיה תוכנו), הוא מציין בבירור את הסיבה שהתובע (כמו גם עובדים אחרים בנתבעת), לא קיבלו את התוספת. הוא גם איננו מסתייג מההחלטה הסופית, לא במרומז ולא במפורש. ראו גם דבריה של באת-כוח הנתבעת , בסיכומיה לפנינו: "סמי גם כותב לתובע דעתי לא תעזור במקרה זה ביודעו היטב שהוא לא בעל הסמכות".
39. ולמעלה מן הספק נדגיש, שככל ששיקולי תקציב הם אלה שהכריעו את הכף, או לפחות היו חלק מההחלטה, הרי שהמדובר בשיקול רלוונטי, שהנתבעת היתה רשאית לשקול אותו. המדובר גם בנושא שנמצא בגדרי הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת. נפנה שוב לדברי באת-כוח הנתבעת: "חשוב להדגיש שלא רק התובע לא אושרה לו התוספת אלא עובדים רבים אחרים שנכללו במכתב של סמי לא קיבלו את התוספת".
40. כדי להצדיק את תשובתו שבנדון של סאמי, באותו הדוא"ל, העלה התובע טענה חדשה בחקירתו הנגדית, וטען ש"אני משיב שמחלקת אחזקה היא לא אהודה כל כך, כל אחד שרוצה להגדיל את עצמו ברכבת אז המחלקה הזו היא שק החבטות". איננו מקבלים טענה זו, שלא הוכחה כלל לפנינו, ומה גם שהמדובר בהרחבת חזית.
41. מכל מקום, התובע הודה בעצמו "שברור שההנהלה קובעת אך גם הוא שייך להנהלה הכי גבוהה". כך גם הודה ניקה, שכזכור היה העד היחידי מטעם התובע (מלבדו) , ואשר שימש בעבר בתפקיד הבכיר של היו"ר הארצי של ועד עובדי הנתבעת. בין היתר, כאשר הוא נשאל במהלך חקירתו הנגדית "זה נכון גם שסמי כהן הוא רק גורם ממליץ להנהלת הרכבת?", הוא השיב "נכון".
42. לאחר מכן, כאשר שב ונשאל "אין לסמי סמכות לתת את התוספת לעובד כזה או אחר?" שוב השיב בבירור, ואמר ש"אין סמכות, בתור עובד לא ידעתי את זה אבל כשנהייתי יו"ר ועד ידעתי איך זה עובד". מעבר לכך, הוא הודה שסמנכ"ל משאבי אנוש של הנתבעת הוא הגורם שצריך לאשר את מתן תוספת ה-IC. דברים דומים ציין מאור, מצידה של הנתבעת, שהעיד כי "זאת המלצה. זה מכתב המלצה. גם אני ממליץ על דברים שלא מקבלים אותם".
43. עוד אמר מאור בעדותו , כך:
"לדעתי תהליך הגיוני ואמור להיות סדור של גורם ממליץ שהוא ניהולי ועל זה יש דיון במשאבי אנוש שבסופו של דבר הוא הגורם המחליט. אני בטוח שגם כמנהל אני לא מכיר את כל התמונה של תקציבים, של השפעות כלכליות וכד' ולכן נדרשת החלטת משאבי אנוש בסופו של דבר."
44. כמו כן, גם הוא העיד, ש"אני לא הגורם המחליט, צריך לשאול את מי שהחליט". וראו גם בחקירתה הנגדית של ורד, כדלקמן:
"סמי שימש באותה תקופה כמנהל חטיבת נייד, הוא נדרש להעביר התייחסות לגבי החלק של כל אחת מהמחלקות לגבי עבודה על הקרונועים והמסמך הזה למיטב הבנתי היווה בסיס להסכמים שנחתמו לגבי האוכלוסיה הזאת."
45. דברים אלה מקובלים עלינו, ועולים בקנה אחד עם חלוקת הסמכויות בין 'דרג השטח' (שהוא הגורם שממליץ, גם אם המדובר בגורם בכיר), לבין 'דרג ההנהלה' (שהוא הגורם שמחליט). ודוק – נשוב ונזכיר, כי בכל מקרה (ולכך נתייחס בהמשך הדברים) – הרי שהמדובר בנושא שמצוי בתחום הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת.
46. הטעם השלישי לעמדתנו – ככל שרצה התובע להוכיח את טענת ההבטחה, שאינה עולה ממכתבו של סאמי ו/או הדוא"ל, כאמור לעיל, הרי שהיה עליו להעיד את סאמי, כעד מטעמו. חרף האמור לעיל, הוא לא פעל כך, ואי-הבאתו של סאמי כעד מטעמו, פוגמת במידה רבה בטענת ההבטחה. נזכיר את ההלכה שלפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, ואשר היה לו אינטרס לעשות כן (ראו ע"א 9656/05 שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, ניתן ביום 27.7.2008). כך הוא הנכון גם במקרה זה.
47. כאשר נשאל התובע ביחס לכך, בחקירתו הנגדית, הוא ציין שסמי נמצא במצב בריאותי קשה. לאחר מכן, הוא העלה טענה אחרת, ושונה, וציין ש" פניתי אליו אך הוא הסביר לי שבמצב העדין שהוא נמצא בו שהזיזו אותו מהתפקיד ופגעו בו כל כך הוא חושש גם". לבסוף, הוא ציין גרסה שלישית, ואמר ש"יש גם צנעת הפרט שאני לא יכול להתייחס אליה". ביחס לשלוש הטענות האלה – ביחד ו/או לחוד, הרי שלא הובאו על ידי התובע אסמכתאות כלשהן, ומה גם שטענות אלה לא הועלו קודם לכן בתצהירו.
48. הטעם הרביעי לעמדתנו – הגם שהגענו דלעיל למסקנה כי סאמי לא התכוון – כלל וכלל – להבטיח במכתבו שבנדון דבר-מה לתובע, ו/או לכל עובד אחר, הרי שבכל מקרה, היה על התובע להוכיח את תנאיה של הבטחה מינהלית מחייבת. נזכיר, כי הבטחה מינהלית יכולה להוות מקור לזכות ו/או עילה משפטית בידי מקבל ההבטחה, ומאידך מקור לחיוב הרשות השלטונית, וזאת כפי שנקבע בהלכת סאי-טקס המפורסמת (בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1)673).
49. באותו מקרה, קבע בית המשפט העליון, כדלקמן:
"הבטחה שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה... כאשר ניתנה הבטחה חוקית על ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה – יש לכבדה, ובית-משפט זה יצווה על מילויה."
50. להרחבה ועיון, ואף סיוג של הלכת סאי-טקס, ראו גם: בג"ץ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשיה, פ"ד לב(3) 469; בג"ץ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(2) 773; בג"ץ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523; ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 433.
51. הלכת סאי טקס נחשבת להלכה מרחיבה, אשר נמתחה עליה ביקורת לא אחת, ופסיקה מאוחרת אף הסתייגה מניסוחהּ הרחב ופירשה אותה באופן שאיפשר לרשויות מסגרת רחבה וגמישה יותר לחזור בהן או לשנות מהתחייבויותיהן. עם זאת, גם הפסיקה המאוחרת להלכת סאי טקס הדגישה את העיקרון, הקובע כי רשות ציבורית חייבת לכבד התחייבות שקיבלה על עצמה.
52. במקביל לכך, נותר מקום לבחינה של השאלה הבאה: "האם ישנו טעם סביר המצדיק את ביטול ההחלטה – והחובה להראות זאת מוטלת על המשיבים המבקשים להתעלם מן ההחלטה שנתקבלה לטובת העותר" (בג"ץ 250/78 אביוב נ' שר החקלאות, פ"ד לב(3), 742, בעמ' 748). עקרונות אלה אף יושמו בפסיקה המתייחסת למשפט העבודה ובבית הדין הארצי לעבודה, וכפי שיפורט להלן בהרחבה.
53. בכלל זה, בית הדין הארצי לעבודה אימץ את הדין הכללי בכל הנוגע לשאלה מתי קשורה רשות להבטחתה, ונקבע כי הבטחת רשות היא בת תוקף, במידה שהתמלאו ארבעה תנאים: ראשית, נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; שנית, היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; שלישית, הוא בעל יכולת למלא אחריה; רביעית, אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (דב"ע (ארצי) מט/170-3 מדינת ישראל – מצגר, פד"ע יט 237; דב"ע (ארצי) נו/3-278 קיזמן – עירית גבעתיים, עבודה ארצי, כרך ל(1), 21).
54. עוד נקבע, כי המדובר בתנאים מצטברים, ולפיכך במידה שאחד התנאים הללו אינו מתקיים, רשאית הרשות לשנות או לבטל את ההתחייבות (דב"ע (ארצי) נא/3-23 מדינת ישראל – הס, עבודה ארצי, כרך א(2), 442). כמו כן, על בית הדין לבחון את תוקפה של הבטחה מנהלית, על פי אמות המידה והכללים החלים במשפט הציבורי (דב"ע (ארצי) מט/132-3 מדינת ישראל – נבעה, פד"ע כא 326; פסק הדין אושר בבית המשפט העליון – ראו בג"ץ 1407/90 נבעה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה (1) 152).
55. לבסוף, ואשר לשלושת התנאים הראשונים, נקבע כי נטל ההוכחה על קיומם מוטל על שכמו של מקבל ההבטחה; מנגד, משהוכיח מקבל ההבטחה כי ניתנה הבטחה מינהלית מחייבת, יעלה לעתים הצורך להכריע אם קיים צידוק חוקי לחזרה מהבטחה שניתנה. עם זאת, הנטל בעניין זה מוטל על הגורם המבטיח – הרשות המינהלית (בג"ץ 4915/00 רשת, חברת תקשורת והפקות נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451).
56. בענייננו אנו, התובע לא טען – וממילא גם לא הוכיח – דבר וחצי דבר ביחס לתנאים הנדרשים לקיומה של הבטחה מינהלית מחייבת, ואשר פורטו דלעיל. התובע הסתפק אך ורק בטענה הלקונית כי מכתבו של סאמי מהווה בגדר "התחייבות" כלפיו (ראו למשל סעיף 22 לכתב התביעה המתוקן), וכי המדובר ב"מכתב רשמי שמציין במפורש כי הוא זכאי לה" (הכוונה לזכאות לתוספת. ראו סעיף 25 לכתב התביעה המתוקן). אלא, שטענות אלה כבר נדחו על ידינו, בנימוקים שצוינו דלעיל.
57. לסיכום נושא זה – טענת ההבטחה וההתחייבות שניתנ ה לתובע, לכאורה ולפי טענתו, וכל זאת ב'מכתב סאמי', דינה להידחות במלואה .
ו. טענת האפליה, טענת הנוהג וטענת 'העשיה בפועל' של התובע
ו.1. מבוא ו טענות הצדדים
58. נעבור עתה לדיון בטענות עיקריות נוספות של התובע, שמשולבות זו בזו. תחילה, טענת האפליה והנוהג של התובע. בכלל זה, התובע טען כי בעקבות מכתבו של סאמי, לא מעט עובדים שנמנים על מחלקת "אחזקת נייד ישיר" שהיא המחלקה שלו, אושרה להם תוספת ה-IC, ויש בכך כדי ללמד שהנתבעת נהגה ביחס של איפה ואיפה כלפי עובדיה.
59. מנגד, הנתבעת טענה כי באשר לעובדים אחרים שקיבלו את התוספת, הרי שאין עניינם דומה לזה של התובע, והעובדה שהם נמצאו עניינית כזכאים לתוספת, אין בה כדי ללמד על זכאותו של התובע. נוסף על כך, המדובר גם בעובדים במחלקה אחרת מזו שבה עובד התובע, ומה גם שהיקף עבודתם בתחזוקת קרונועים עולה משמעותית על זה של התובע.
60. טענה נוספת של התובע היא הטענה שהוא ביצע בפועל פרויקטים רבים ומורכבים ב-IC. כמו כן, הוא טען שיש בידיו רשימה מדויקת של פרויקטים, כולל תאריכי ביצוע של עבודות ושיפורים שבוצעו במחלקתו, שקשורים לתחום העבודה שמוגדר ביחס לתוספת. מנגד, הנתבעת טענה כי ככל שהתובע ביצע עבודות אחזקה בקרונועים של ה-IC, הרי שהיה זה חלק מצומצם מתפקידו, שאין בו כדי לזכות אותו לתוספת IC משום בחינה שהיא.
61. נקדים ונציין כי לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים, מצאנו לנכון לקבל את טענות הנתבעת, גם ביחס לסוגיות אלה, ולדחות את טענות התובע שבנדון. זאת, הן ביחס לטענת הנוהג, הן ביחס לטענת האפליה, ולבסוף – גם ביחס לטענת 'העשיה בפועל', שבה נדון בהמשך הדברים. להלן נפרט את הכרעתנו.
ו.2. טענת הנוהג וטענת האפליה
62. אשר לטענת הנוהג – נוהג הוכר כנורמה היוצרת חובות וזכויות במערך יחסי עבודה, ואף נקבע כי "המנהג והנוהג הינם מקורות משפטיים, דהיינו מקורות אשר יוצרים זכויות וחובות. המנהג והנוהג מובחנים ממקורות משפטיים אחרים בכך שהם נובעים ומקבלים את חיותם, מכח התנהגות חוזרת ונשנית של אנשים. התנהגות זו יוצרת ציפיות לכך שהיא תמשך גם בעתיד, ולצפיות אלה נותן המשפט גיבוי" (ע"ע (ארצי) 465/03 כהן – פלסטיין פוסט, ניתן ביום 20.6.2005).
63. ההלכה הפסוקה מפרשת נוהג כ"התנהגות במשך תקופה ארוכה יוצרת תנאי מכללא או נוהג מחייב הנקלט לחוזה העבודה של הצדדים והוא משלים את ההסכמים הכתובים..." (דב"ע (ארצי) נד/25-4 פלבם מפעלי מתכת – ההסתדרות הכללית, עבודה ארצי, כרך כח(4) 109). בפסיקת בתי הדין אף ראו את הנוהג כביטוי לתנאי מכללא בחוזה העבודה, דהיינו, הנוהג יכול שיהפוך ל"מובן מאליו" כחלק מחוזה העבודה בין הצדדים, ובלבד שהובאו ראיות שמהן עולה כי הנוהג הפך "את המפורש למיותר" (דב"ע (ארצי) מב/135-3 האוניברסיטה העברית – מאי, פד"ע יד 352).
64. עוד נקבע וביחס להוכחת נוהג, כי "הוכחת נוהג חייבת להיות "ודאית וחד משמעית" (דב"ע (ארצי) מח/30-4 חבקין – גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169), וכי הטוען לנוהג, עליו להוכיח לא רק את קיומו, אלא גם את תוכנו והיקפו (דב"ע (ארצי) נז/115-3 מרקדו – בנק דיסקונט לישראל בע "מ, עבודה ארצי, כרך לא(1) 148). זאת ועוד, אין די בהוכחת מספר מקרים, או אזכור מספר שמות באופן כללי (דב"ע (ארצי) מז/40-3 פלאוט – בנק לאומי לישראל, וראו גם דב"ע (ארצי) נד/3-3 כהן – החברה המרכזית לאוטומציה בע"מ, פד"ע כח 90).
65. במקרה שבנדון, התובע לא הוכיח ולוּ במקצת מטענת הנוהג . בכלל זה, התובע לא הביא לפנינו שמות כלשהם של עובדים, שאינם זכאים לפי הוראות ההסכמים הקיבוציים שחלים בנתבעת לקבלת התוספת, אך משום-מה הם כן מקבלים אותה. כל זאת, כאשר אותם עובדים מקבלים את התוספת לפי נוהג כלשהו. מנגד לכך, מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי הזכאות לתוספת ה-IC מוקנית וניתנת לעובדי הנתבעת, רק מכוח ההסכמים הקיבוציים, ואשר פורטו והובאו לפני בית הדין. על כן, טענת הנוהג דינה להידחות.
66. אשר לטענת האפליה – אפליה עניינה יחס שונה לאנשים בעלי מאפיינים דומים, כשביסודה מונח גורם השרירות, חוסר הצדק וחוסר הסבירות. בבסיסה של כל טענת אפליה קיימת "קבוצת שוויון", אשר החברים המנויים בה מקבלים יחס שונה האחד מן השני (ע"ע (ארצי) 1219/01 עמירן – רשות הדואר, פד"ע לט 245 (2003)). כלומר, על מנת להוכיח אפליה, יש תחילה לקבוע מהי קבוצת השוויון שאליה שייך התובע, ולבחון האם התובע מקבל יחס שונה מן האחרים באותה הקבוצה. נטל ההוכחה בדבר קיומה של קבוצת השוויון מוטל על הטוען לאפליה.
67. מהאמור לעיל עולה, כי התובע הוא זה שמוטל עליו הנטל להוכיח את טענת האפליה וכי קיימת "קבוצת שוויון". אלא, שנבהיר כבר עתה, כי טענת האפליה לא פותחה בפועל על ידי התובע במהלך ניהול ההליך, והוא הסתפק בעניין זה בטענות כלליות, מבלי להסביר מול מי בדיוק הוא הופלה ומהי "קבוצת ההתייחסות הרלוונטית".
68. התובע אף טען כי ישנם עובדים רבים במחלקת "אחזקת נייד ישיר", שבה הוא עובד, שאושרה להם תוספת ה-IC, מלבדו. אלא, שטענה זו אינה מדויקת, ואף יש בה כדי להחטיא את 'התמונה הכוללת'. כך למשל, במסגרת תצהירו של מאור, הוא ציין כי כיום עובדים במתחם הדיזלים שבחיפה, ובאגף אחזקה ותפעול בנתבעת, שעליו הוא אחראי, כ-260 עובדים בתחומים מקצועיים שונים של אחזקה ותפעול. האגף מחולק ל-4 מחלקות עיקריות (קטרים, קרונות, שיפוצי מכלולים ותפעול).
69. עוד הוא ציין, כי באופן עקרוני, כל מחלקה אחראית על תחומים, כאשר יכול שיהיה סיוע הדדי בין המחלקות, אולם מבלי לגרוע מפעילות המחלקה. במסגרת חקירתו הנגדית הוא הוסיף וציין, שבשנת 2007 עבדו במתחם כ-200-180 עובדים. מהאמור לעיל עולה כבר עתה, כי היה על התובע להצביע מיהי קבוצת השוויון הרלוונטית עבורו, ובכלל זה גם על התקופה שבגינה צריך לעשות את ההשוואה.
70. כלומר – יש להראות מיהם העובדים שלעומתם הוא הופלה, ככל שהופלה, ומתי הוא הופלה. אלא, שהתובע לא טען דבר בהקשר זה, אפילו לא בקירוב. מעבר לכך, גם מקובלת עלינו במלואה טענת הנתבעת, כי לא רק שהתובע לא הופלה לרעה, אלא שקבלת תביעתו היא זו שתוביל לאפליה לרעה של העובדים מתחתיו במחלקה (12, כיום), שביצעו עימו שכם אל שכם, את אותה העבודה שבגינה הוא טוען שמגיעה לו התוספת .
71. למען הסר ספק, נדגיש כי כלל העובדים האלה, אינם מקבלים את התוספת (מלבד עובד אחד – ר. כ., שמקבל את התוספת עוד משנת 2003, ובעניינו נדון בתת-הפרק הבא). מעבר לכך, גם מנהלו הישיר של התובע אינו מקבל את התוספת . הנה כי כן, דווקא תביעתו של התובע, היא זו שאינה צודקת ובכל הנוגע ליישום עיקרון השוויון . על כן, טענת האפליה דינה להידחות.
ו.3. התייחסות לעניינו של העובד ר.כ.
72. הנתבעת הסבירה בהרחבה בכתבי טענותיה, כי העובד ר.כ., שעובד מתחת לתובע, קיבל את תוספת ה-IC עוד בשנת 2003, בנסיבות שאינן קשורות כלל לתובע. בעניין זה, בתצהירה של ורד נט ען כי אותה תוספת אושרה לעובד ר.כ. באופן מיוחד וחריג על ידי סמנכ"ל למינהל וכוח-אדם בנתבעת, היות שנמצא כי הוא עובד באופן קבוע בקרונועי ה-IC (סעיף 35 לתצהיר).
73. כתמיכה לטענותיה, ורד אף צירפה מסמכים לתצהירה (נספחי 5). עיון באותם נספחים מלמד כי התוספת שולמה למעשה לאותו עובד לפי אישור שניתן עוד בשנת 2000, לפני שהתובע בכלל החל את עבודתו בנתבעת. בין היתר, נכתב באישור שהעובד ר.כ., וכן עובד נוסף, תוגמלו בגין "עבודתם דרך קבע בקרונועי IC3". כלומר, עניינו של ר.כ. שונה לחלוטין מזה של התובע. ועוד נציין ביחס לכך , כי ניתן לראות שבשל סיבה זו, אותו עובד אינו מצוין במכתבו של סאמי, משנת 2010.
74. עוד נדגיש, כי ורד כלל לא נחקרה על אותם המסמכים במסגרת חקירתה הנגדית. מעבר לכך, גם התובע הודה מצידו, ש"אני לא אומר שהוא קיבל בטעות" (בניגוד לכך, ב עמ' 7 לסיכומיו הוא טען לפתע, כי לזכותו היקף עבודה בענף הקרונועים "שעולה לאין ערוך על היקף עבודתו של ר.כ. באותו ענף"). מהאמור לעיל עולה, כי טענת הנוהג ו/או האפליה , וביחס ל-ר.כ., אינה יכולה לעמוד. שכן, ברי כי נוהג אינו יכול לחול בהשוואה לעובד אחד נוסף, בלבד.
75. אשר לטענת האפליה, הרי שגם היא דינה להידחות. זאת, משעה שאפליה היא יחס שונה לעובדים שווים. אולם, וכפי שנראה בהמשך הדברים, לא ניתן לראות בתובע כמי ש"עבד באופן קבוע" בקרונועי ה-IC. כל זאת, בשונה מהעובד ר.כ.. למען הסר ספק, נציין שככל שהתובע רצה להוכיח אחרת, הרי שהנטל בעניין זה היה מוטל עליו, ולא על הנתבעת. נסכם איפוא כי עניינו של התובע אינו דומה לזה של העובד ר.כ., ולכן טענותיו ביחס לאותו העובד, דינן להידחות.
ו.4. טענת 'העשייה בפועל'
76. בפתח הדברים, נציין שגם כאן לא הוכחו טענותיו של התובע, ונבהיר כבר עתה, כי התובע לא ביסס ולא הציג ראיות כלשהן, שניתן להסתמך עליהן, לגבי "ביצוע פרויקטים רבים ומורכבים ב-IC" ולגבי "רשימה מדויקת של פרויקטים, כולל תאריכי ביצוע, של עבודות ושיפורים שביצע התובע במחלקת האחזקה בחטיבת הנייד, שמזכות אותו ללא כל ספק בתוספת IC".
77. מנגד, נאמנה ומקובלת עלינו עמדת הנתבעת, כי טענתו של התובע לביצוע "פרויקטים רבים ומורכבים" לא הוכחה ולו ּ בראשית ראיה. גם התכתובות שצירף התובע במהלך ניהול ההליך, אינם מלמדים משום בחינה על כך שהוא ביצע "תחזוקה מסיבית" של קרונועי ה-IC, אלא ההיפך מכך. להלן נפרט בהרחבה כיצד הגענו למסקנה זו.
78. הערה מקדמית ביחס לעדויות הצדדים – בפתח הדברים נעיר כי לא התרשמנו לחיוב מעדותו של התובע. בין היתר, התובע התחמק בעדותו ונמנע שוב ושוב לענות לשאלות שהופנו כלפיו, כפי שגם מצוין בפרוטוקול הדיון (ראו פרוטוקול הדיון ביום 16.12.2019, עמ' 7, שורות 26-25). זאת ועוד, התובע גם העלה בשלב זה טענות חדשות, שלא בא זכרן קודם לכן, בכתב התביעה ו/או בכתב התביעה המתוקן ו/או בתצהיר העדות הראשית שלו.
79. לאור האמור לעיל, מקובלת עלינו טענת באת-כוח הנתבעת בסיכומיה לפנינו , שהכתירה את עדות התובע כמבולבלת ולא קוהרנטית. כך למשל, ולשם הדוגמא בלבד (דוגמאות נוספות יובאו בהמשך פסק הדין): התובע אמר לגבי מכתב סאמי משנת 2010 , ש"אני יודע שהוא אמר לי שהיתה המלצה קודמת ולא ראיתי אותה". למותר לציין כי המלצה שכזאת לא הוצגה לפנינו, ואותה טענה ממילא לא הופיעה קודם לכן בכתבי הטענות, או בתצהיר.
80. כמו כן, כבר ציינו במהלך פסק הדין את שלוש הגרסאות השונות והנבדלות שמסר לנו התובע ביחס לאי-העדתו של סאמי. מנגד, ולמול עדותו הבעייתית של התובע, מאור ו-ורד נחקרו לפנינו בהרחבה. עדותם היתה רציפה, אמינה ועקיבה, והחקירה הנגדית אף לא ערערה את טענותיהם שהועלו בתצהירי הנתבעת. נעבור עתה לדיון בכלל הראיות והעדויות שנשמעו ביחס לטענת 'העשיה בפועל'.
81. טענות הנתבעת ביחס לטענת 'העשיה בפועל' – מצידה של הנתבעת הובאה עדות מפורטת של מאור. בתצהירו של מאור מצוינות הטענות הבאות:
א. מאור משמש כמנהל אגף אחזקה ותפעול בנתבעת, במתחם הדיזלים בחיפה ומתוקף תפקידו הוא ממונה על התובע;
ב. אגף אחזקה ותפעול בנתבעת, שעליו הוא אחראי, מונה כ-260 עובדים בתחומים מקצועיים שונים של אחזקה ותפעול. האגף מחולק ל-4 מחלקות עיקריות (קטרים, קרונות, שיפוצי מכלולים ותפעול). באופן עקרוני, כל מחלקה אחראית על תחומים, כאשר יכול שיהיה סיוע הדדי בין המחלקות, אולם מבלי לגרוע מפעילות המחלקה;
ג. התובע משמש בתפקיד מרכז מסגרות ותחזוקת ניקיון, והוא ממונה על 12 עובדים. מנהלו הישיר של התובע הוא מר אלירן טולדנו, מנהל מחלקת קטרים;
ד. במסגרת תפקידו, התובע ועובדיו אחראים על תחום הקטרים של הנתבעת. בכלל זה, הם מבצעים אחזקת קטרים שכוללת פעולות ריתוך, מסגרות, עבודות ברזל, צבע, שיפוצים, תיקון והרכבת כיסאות, שיפוצים ותחזוקה שוטפת בקטרים. עיקר העבודות שמבוצעות הן בתחום המסגרוּת;
ה. לעומת כלל האמור לעיל, תביעתו של התובע מתייחסת כאמור לתוספת IC, והמדובר בסטים של קרונועים שאין להם בכלל קטרים, שכן מדובר בסטים של 3 קרונועים שמסוגלים לנסוע עצמאית ללא קטר;
ו. אשר לטענות האפליה והנוהג – לאחר בדיקה שהוא ערך, אף אחד מהעובדים שכפופים לתובע אינו מקבל את תוספת ה-IC, מלבד עובד אחד (ר.כ.), שקיבל אותה עוד בשנת 2003, בנסיבות מיוחדות. גם הממונה הישיר על התובע, מר אלירן טולדנו, אינו מקבל תוספת IC;
ז. במידה שהתובע יקבל את התוספת שבנדון, עלול להיות מצב שבו הוא יועדף שלא כדין על פני כל אלה שעובדים יחד עימו, ולעומת חבריו לעבודה שמבצעים עימו את אותה העבודה ואף עובדים בפועל יותר מהתובע. בכך, דווקא חבריו לעבודה יופלו לרעה, לעומתו. המדובר בתוצאה בלתי צודקת לחלוטין, שאין להשלים עימה;
ח. מבדיקה נוספת שערך מאור, עולה כי מי שקיבל את תוספת ה-IC במהלך השנים, היו בעיקר עובדי מחלקת ה-IC, כאשר המדובר במחלקה ייעודית וייחודית שהוקמה בנתבעת במטרה לתת מענה וטיפול באותם קרונועים. אותה קבוצת עובדים ייחודית וייעודית שקיבלה הכשרות והסמכות מיוחדות לטיפול בקרונועים, שככל הידוע – התובע לא קיבל אותן;
ט. מחלקת ה-IC היתה קיימת הן במתחם הנתבעת בלוד והן במתחם הדיזלים של הנתבעת בחיפה, כשהאחרון מביניהם מצוי בניהולו בשנתיים האחרונות. מחלקת ה-IC כללה עובדים אשר כל עבודתם היתה בקרונועים הנ"ל, ובתחזוקתם, ובכלל זה מכונאים, חשמלאים, משפצים וכיו"ב;
י. התובע מעולם ובשום שלב לא נמנה עם עובדי מחלקת ה-IC, וגם לא נמנה עם העובדים שהוכרו כ"מוגני ה-IC", ברשימה שצורפה כנספח להסכם 2012;
יא. אשר למכתבו של סאמי, הרי שסאמי היה גורם ממליץ, בלבד. בכל מקרה, בסופו של דבר, אף אחד מעובדי מחלקת האחזקה שמנויים במכתב זה, לא קיבל ואינו מקבל את תוספת ה-IC. גם כיום, העובדים של התובע (מלבד ר.כ., כאמור לעיל) וגם הממונה הישיר עליו, אינם מקבלים את התוספת.
82. דברים דומים לאלה של מאור צוינו בתצהירה של ורד, שטענה כי היא בדקה את כל רשימת העובדים שמופיעים במכתבו של סאמי. בין היתר, היא פירטה שסאמי המליץ שעובדי מחלקת אחזקה, שבה עובד התובע, יקבלו את התוספת. אלא, שאף אחד מהעובדים במחלקת אחזקה, שמנויים באותו המכתב, לא קיבל בסופו של דבר, ואינו מקבל, את תוספת ה-IC. גם היא ציינה, בדומה למאור, שהענקת התוספת לתובע תהווה אפליה לרעה של יתר עובדי מחלקת האחזקה.
83. עוד היא טענה, כי במחלקת אחזקה עובדים 13 עובדים, מלבד התובע, ואף אחד מהם אינו מקבל את התוספת. העובד היחידי מבין עובדי המחלקה שכן מקבל את התוספת הוא ר.כ., וזאת בנסיבות מיוחדות שעליהן היא פירטה בתצהירה (סעיף 35 לתצהיר), ומשעה שנמצא בשעתו שהוא עבד דרך-קבע בקרונועי ה-IC. כך הוא הנכון לגבי הממונה הישיר של התובע, מר טולדנו, שגם הוא אינו מקבל את התוספת.
84. אשר לעדויות לפנינו – במסגרת עדותו ובהמשך לטענותיו בתצהירו, מאור ציין שהוא עובד במתחם הדיזל שבחיפה מאז שנת 2007. כאשר הוא נשאל האם היתה לו היכרות אישית עם התובע במהלך השנים, הוא ציין "הייתי, גם כסגן מנהל אגף וגם בתפקידי הקודם במרכז אחזקה שנמצא במתחם ואחראי על האחזקה ותוכניות העבודה", וגם ש"הייתי גם לפני זה בקיא בחומר כי הייתי סגן מנהל האגף".
85. זאת ועוד, הוא העיד כך:
"במסגרת תפקידי ברכבת החל מ 2007 ועד 2013 תפקדתי במרכז אחזקה מקום אשר אחראי על תוכנית העבודה במתחם של כלל הציוד, זה תכנון-פיתוח-ייצור (תפ"י), ולכן אני יודע מה המחלקות ביצעו, אילו עבודות ואת תוכנית העבודה. החל משנת 2013 אני מתפקד כסגן מנהל אגף עד 11/17 בתפקיד זה גם אני מכיר היטב את העבודה במתחם מבחינת התחזוקה ומבחינת העבודה השוטפת. כמובן שכיום גם בתפקידי הנוכחי כמנהל האגף."
86. אשר לבדיקות והבירורים שהוא ערך ביחס לטענות שעלו בהליך מצידו של התובע, ומעבר לידיעותיו האישיות, הוא אמר שהוא ערך בירור עם גורם בשם ישראל לוסטיגמן, ש"הוא מהנדס והיה מנהל מחלקת קרונועים בכל התקופה. שאלתי אותו ובדקתי איתו לגבי מה היתה תכולת העבודה ועד כמה תחום האחזקה עזר להם בעבודה ומשם עיקר הנתונים שלי".
87. לשיטתנו, מהאמור לעיל עולה כבר עתה, כי מאור הוא בעל ידע והיכרות לענייננו, הן מתוקף תפקידיו השונים במתחם הדיזלים שבחיפה, והן מכוח הבדיקות שהוא עשה כדי לבחון את טענותיו של התובע (ונזכיר כי התובע לא ביקש להעיד את לוסטיגמן הנ"ל, כדי לסתור את טענותיו של מאור). זאת ועוד, מהדברים שצוינו עולה שמאור בדק את טענותיו של התובע לעומקן. על כן, אנו דוחים את טענותיו של התובע ביחס לעדותו של מאור (תחתית עמ' 2 לסיכומיו).
88. האם לתובע יש הכשרה לעבוד על קרונועי ה-IC – בנספח ד' להסכם 2001 מצוין כי ".... תשלום התוספת לנהגים זכאים ועובדי תחזוקת קרונועים מותנה בהסמכה מתאימה הנהוגה כיום". אשר לניקה, הוא הודה בעדותו לפנינו, כי במסגרת העבודה שלו עצמו במחלקת ה-IC, "עברנו קורסים על ידי גורמים מדנמרק" (בשונה מהתובע, שלא עבר קורסים שכאלה).
89. לעניין זה, ואשר להכשרתו של התובע ובכל הקשור לעבודה על קרונועי ה-IC, העיד מאור לפנינו, כי "מבדיקה שעשיתי במערכת של הרכבת גם התובע לא עבר הכשרות על ציוד הקרונועים". התובע עצמו נמנע מלענות עניינית לשאלה "האם עברת ברכבת הכשרה ייעודית ב IC?". בין היתר, הוא אמר ש"אני הכשרתי אנשים לעבוד ב IC". אלא, שטענה זו לא הועלתה קודם לכן בכתבי הטענות ו/או בתצהירו. ממילא, גם לא הובא לה כל תימוכין וסימוכין.
90. אשר לפילוח הארגוני בין עובדי הנתבעת שמקבלים את התוספת, לבין אלה שאינם מקבלים אותה – ביחס להגדרת תפקידו של התובע, אמר מאור בעדותו, כי התובע הוא "מרכז תחום תחת מחלקת קטרים", וש"השינויים שבוצעו היו במסגרת הגדרות תפקיד במערכת, לא השתנתה תכולת העבודה של התובע". כלומר, תואר התפקיד של התובע השתנה, אך לא הגדרת תפקידו ועבודתו בפועל.
91. לעניין זה נדגיש שוב, כי בכל הקשור לזכאותו הנטענת של התובע, אין לדעתנו חשיבות כלשהי לתואר המשרה שלו. על כן, במועדים שרלוונטיים לתביעה, יש להתמקד במהות עבודתו של התובע. ביחס לכך, ואשר לחלוקת העבודה בין המחלקות האחרות במתחם הדיזלים לבין מחלקת/תחום אחזקה, מאור ציין ש"מרכז תחום מכלולים ואחזקה מהיכרותי בעבודתי במתחם החל משנת 2007 ועל פי הידוע לי תחזקה את הקטרים במוסך".
92. כמו כן, הוא העיד ש"תחום מכלולים אם לזו כוונתך, תחום המכלולים משפץ רכיבים מכל סוגי הציוד הנייד שקיים, התובע עד כמה שידוע לי לא היה כפוף או משובץ בתחום זה". כלומר, התובע עובד בתחום האחזקה של הקטרים , ולא בתחום המכלולים. ונשוב ונזכיר את מה שכבר צוין, אך יש להדגישו שוב: בעוד שהתובע עובד במחלקת קטרים, הרי ש תביעתו של התובע מתייחסת כאמור לתוספת ששולמה בגין סטים של קרונועים שאין להם בכלל קטרים, שכן מדובר בסטים של 3 קרונועים שמסוגלים לנסוע עצמאית ללא קטר.
93. אשר לתובע, הרי שהוא לא התכחש בחקירתו הנגדית לכלל טענות הנתבעת ביחס לפילוח הארגוני, בין העובדים שמקבלים את התוספת, לבין אלה שאינם מקבלים אותה. כך למשל, הוא ציין, כדלקמן:
"לשאלתך אני משיב שמר אלי אדרי לא מקבל את התוספת. גם לא מר מקסים ניסים ביטון וגם לא מר פנחס פרץ וגם לא מר איתן בוסקילה. לשאלת בית הדין האם יש מישהו במחלקה שלי שכן מקבל אני משיב שיש איתו עובד בשם ר.כ. שאליו הנתבעת התייחסה בתצהיר והם מציינים ההנהלה או משאבי אנוש שהוא נמצא כדרך קבע או ממלא עבודתו כדרך קבע ב-IC אבל זה לא נכון ."
94. כאשר הוא נשאל "חוץ ממר ר.כ. אין אף עובד במחלקה שלך שמקבל תוספת?", הוא השיב "נכון". דברים דומים מסר ניקה בעדותו, וכאשר הוא נשאל "אם אומר לך שאף עובד וגם היום לא בקבוצה שסמי מצרף ולא במחלקת אחזקה אף עובד לא מקבל תוספת IC?", הוא אמר "כן, חוץ מ.ר.כ..".
95. אשר להיקף עבודתו של התובע על הקרונועים של ה-IC, העיד מאור לפנינו , כדלקמן:
"בפועל התובע ביצע עבודות מזדמנות בציוד הקרונועים, לא בהכרח ברמת התחזוקה השוטפת אלא במקרים שנדרשו עבודה משותפת של כלל המתחם. היתה עזרה הדדית בין המחלקות והתחומים אך זה אחוז מזערי מהתחזוקה השוטפת על פי הוראות הבדק. במזערי אני מתכוון במסגרת העבודה על הקרונועים. לשאלת בית הדין כמה אני מעריך מעבודתו של התובע היתה על הקרונועים של ה IC3 אני משיב ש20-30 אחוז במקסימום, 20 אחוז ."
96. נשוב ונזכיר, כי דבריו של מאור תואמים את מכתבו של סאמי, שגם בו צוין לגבי "מחלקת אחזקה", תוך כדי פירוט שמו של התובע (ועובדים נוספים בה), שיש להם "30% משרה בקרונועים". לא בכדי ציין מאור, ביחס למכתבו של סאמי, ש"סמי ציין את האחוז שהוא חושב שאנשים התעסקו ברמת התחזוקה". ודוק – גם התובע הודה בחקירתו הנגדית, שהוא מעולם לא חלק לפני סאמי על אותו הנתון (ראו פרוטוקול הדיון ביום 16.12.2019, עמ' 8, שורה 26).
97. מנגד לכך, בא-כוח התובע כן כפר באותו מספר – 30%, והוא אמר בסיכומיו בעל-פה, לפנינו, ש"לשאלת בית הדין האם אני כופר ב 30 אחוז שצוין במכתבו של מר כהן אני משיב בחיוב". בהקשר זה, נשוב ונזכיר כי 'מכתב סאמי' משנת 2010, הוא זה שנקב באותו מספר (30%) , וכאשר אותו מכתב היווה הבסיס היחיד לתביעה המקורית, ואחד מהבסיסים העיקריים לתביעה המתוקנת.
98. טענות התובע ביחס לטענת 'העשיה בפועל' – התובע הציג בתצהירו (סעיפים 13-11), וכהוכחה לטענתו לגבי ביצוע פרויקטים רבים ומורכבים בקרונועי ה-IC, רשימה של מספר פרויקטים. לטענתו של התובע, יש באותם פרויקטים כדי לזכות אותו בתשלום התוספת. לשיטתו, הוא ביצע את הפרויקטים הבאים:
א. תיקון קרונוע סט 40 שניזוק בתאונת דרכים, כמו גם שיקום הקרונועים 12, 18, 19, 24 -29;
ב. תיקון קרונועים שהושבתו במלחמת לבנון השניה;
ג. תכנון מצמד ופיית דלק ל-IC ובניית רכיב הפסקת תדלוק , והתקנת מיגון למיכלי דלק;
ד. שחרור כריות אוויר מהמרכב;
ה. תיקון בתי הנעילה של דלתות הקרונועים;
ו. מכשיר להתקנת גומי חזית ותיקון תעלות הגומי;
ז. שיפוץ ושיקום מפלסי שלג; תכנון מתז שמן עם תבריג לשימון עוגנים.
99. לאחר עיון בטענות התובע, איננו סבורים כי יש בהן כדי לערער את מסקנתנו לגבי היקף העבודה שלו על קרונועי ה-IC ואת המספר שצוין ( 30%) – הן על ידי מאור, בעדותו לפנינו, והן על ידי סאמי, במכתבו משנת 2010. מעבר לכך, אנו דוחים את טענותיו הנוספות של התובע, כי אותן משימות יש בהן כדי להגדירו כמי שהוא חלק מ"עובדי תחזוקת קרונועים", וכפי שמונח זה מצוין בהסכם 2001. להלן נפרט את הבסיס למסקנתנו שבנדון.
100. הטעם הראשון לעמדתנו – עדות התובע היתה בלתי מהימנה בעינינו – בפתח ההכרעה ביחס לסוגיה זו, נשוב ונזכיר כי עדותו של התובע, וכפי שכבר ציינו דלעיל, היתה בלתי עקיבה ואינה מקובלת עלינו, והוא גם נמנע מלענות על שאלות שהופנו כלפיו במהלך העדות , והתחמק מהן. גם יש בכך כדי לערער את המהימנות שאנו רוחשים לאותה העדות, וביחס לנקודה ספציפית זו.
101. הטעם השני לעמדתנו – אי הבאת עדים וראיות על ידי התובע – גם ביחס לסוגיה זו, וכפי שציינו בשלב קודם של פסק הדין, לא הובאו לפנינו עדים אובייקטיביים ובעלי משקל, כדי לתמוך באותן הטענות מפי התובע. נזכיר שוב, כי עצם אי-הבאת עדים, גם ביחס לסוגיה זו, פוגמת ופוגעת בטענותיו.
102. גם כאן, כאשר התובע נשאל מדוע לא הביא עדים ביחס לעשייתו הנטענת, הוא הסתפק בתשובה כוללנית, ואמר ש"יש הרבה מנהלים שחוששים להתבטא ואני לא רוצה להיכנס לזה ואני יכול להבין אותם". במקביל, הוא סירב לספק שמות של אותם מנהלים, שאליהם הוא פנה לכאורה כדי שיעידו מטעמו (ראו פרוטוקול הדיון ביום 16.12.2019, עמ' 9, שורה 17). זאת ועוד, התובע גם לא הביא לפנינו יומני עבודה, דו"ח שעות, או כל מסמך אחר שיכול ללמד על היקף עבודתו, בין אם פרטנית ולגבי העבודות נשוא תביעה זו, ובין אם כללית.
103. הטעם השלישי לעמדתנו – השיהוי בהעלאת טענות התובע – נשוב ונזכיר בשלב זה את טענת השיהוי שהעלתה הנתבעת , שלדעתנו יש לה משקל ממשי בבחינת טענותיו של התובע, לגופו של עניין. מכלל המסמכים הרבים שהוגשו על ידי הצדדים לתיק בית הדין, ניתן לראות שהפעם הראשונה שבמהלכה פונה התובע בעניין התוספת, היא פנייה בדוא"ל מחודש 10/2013.
104. אומנם, בדוא"ל זה מציין התובע פניות קודמות שנעשו על ידו, אך ללא תאריכים מדויקים וללא אסמכתאות. מכל מקום, עצם העובדה שכבר בהסכם 2001 עוגנה הזכאות לתוספת IC לעובדי תחזוקת קרונועים (התובע החל לעבוד בנתבעת בשנת 2002), אולם התובע פונה בשלב כה מאוחר למימוש זכאותו הנטענת, ורק בשנת 2013, מלמדת אף היא על החולשה שבטענותיו.
105. אשר לטענות התובע ביחס לזכאותו לתוספת מכוח ההסכמים הקיבוציים, הרי שבתביעה המקורית, טענותיו של התובע לא נסמכו על הוראות ההסכם הקיבוצי, אלא אך ורק על מכתבו של סאמי משנת 2010 . בפועל, הפעם הראשונה שהועלו אי-פעם טענות מטעם התובע שמסתמכות על הוראות ופרשנות ההסכמים הקיבוציים, היא בחודש 1/2019, כאשר הוגש כתב התביעה המתוקן. גם כאן, השיהוי מלמד על החולשה שיש לייחס לטענות אלה.
106. הטעם הרביעי לעמדתנו – עדותו המהימנה והרציפה של מאור – כבר ציינו דלעיל, כי אנו נותנים משקל לעמדתו ועדותו של מאור. כך הוא הנכון גם לגבי התייחסותו של מאור לגבי טענותיו של התובע שבתצהירו, ולעשייתו הנטענת. בין היתר, הוא אמר כך:
"מהיכרותי עם העבודה, מבדיקה שביצעתי עם מנהל מחלקת קרונועים אני מבין שהעבודות שבוצעו ואכן בוצעו הן אחוז קטן ושולי מהעבודה השוטפת של תחזוקת הקרונועים. אני מפנה גם לסעיף 17 לתצהירי שאני לא מכחיש שהוא ביצע עבודות אך עדיין הן באחוז שולי ונמוך."
107. הטעם החמישי לעמדתנו – התובע ממילא לא ביצע לבדו את הפרויקטים שנטענים על ידו – מעבר לכך שאותה רשימה לא שכנעה אותנו, וכפי שנדון בכך בהרחבה בהמשך הדברים, נציין כי ממילא אין המדובר בפרויקטים שהתובע ביצע אותם לבדו. ראו לעניין זה בחקירתו הנגדית של ניקה:
"ש. נכון שתיארת קודם שניסים ביצע פעולות שונות בנה מתקני עזר ונכון שגם עובדים נוספים במחלקת אחזקה סייעו מעת לעת בפעולות?
ת. כן, העובדים שלו היו איתו.
ש. כלומר שכל הפעולות שתיארת קודם שעשה וסייע עשה יחד עם העובדים שלו?
ת. כן, ברור, אי אפשר לעשות את זה לבד.
ש. נכון שאף אחד מהעובדים שלו לא מקבל את התוספת?
ת. אמרתי את זה כבר. חוץ מבן אדם אחד."
108. משכך, עולה שלמעשה, היה על התובע להראות כי ההחלטה שלא ליתן את התוספת לכלל עובדי מחלקת אחזקה, היא זו שאינה ראויה. האמור לעיל מבטא קושי נוסף בתביעתו של התובע, שמתיימרת להיות תביעת יחיד. אולם, ברי כי גם אם היתה ניתנת החלטה לתת את התוספת לתובע, הרי שהחלטה זו אינה יכולה לעמוד לבדה. כל זאת, שכן קבלת התביעה משמעה הענקת התוספת הנ"ל בפועל לכלל עובדי מחלקת אחזקה שבמתחם הדיזלים , שעבדו במחלקה בעת הרלוונטית.
109. מהאמור לעיל גם עולה, שלא ניתן לבחון את התביעה ללא הבנה כי יש לה משמעות ניכרת על כלל יחסי העבודה שבנתבעת. ראו למשל בדבריה של באת-כוח הנתבעת: "הענקת התוספת לתובע – כאשר כל חבריו למחלקה לא מקבלים את התוספת ועמדו על כך גם מאור שושן וגם ורד תהווה פגיעה קשה ביותר בחבריו העובדים האחרים". אלא, שהתובע כלל לא טען מאומה, וממילא גם לא הוכיח כל טענה, במישור הקבוצתי.
110. הטעם השישי לעמדתנו – טענותיו של התובע ביחס לעשיה בפועל היו כלליות ביותר – ביחס לאותה רשימה שהוזכרה דלעיל בתצהירו של התובע , נציין כי המדובר ברשימה כללית ולא מפורטת, וגם אין בה כדי לתמוך בטענה שהתובע "נותן מענה לכל בעיות האחזקה בקרונועים".
111. מעבר לכך, גם אין בידינו לדעת – וגם התובע לא טען וגם לא הוכיח אחרת – מהו היחס בין אותם פרויקטים ספורים (בין 7 ל-10, שכן חלק מהפרויקטים שתיאר התובע הם ככל הנראה חופפים), לבין כלל עבודתו. כאמור לעיל, התובע לא הביא לפנינו יומני עבודה, דו"ח שעות, או כל מסמך אחר שיכול ללמד על היקף עבודתו.
112. הטעם השביעי לעמדתנו – בחינת ראיותיו של התובע לגופו של עניין – טענותיו של התובע בתצהירו לגבי 'העשיה בפועל' כמעט שלא גובו בראיות אובייקטיביות, אלא במספר מועט ביותר של דוא"לים. התובע צירף לתצהירו שני שרשורי דוא"לים בלבד, משנת 2010 (אחד מהם) ו-2013 (השני מביניהם), שעניינם ככל הנראה רק בנושא אחד ויחיד – התקן תדלוק של קרונועי ה- IC3 (ראו נספח א'1 לתצהיר) .
113. למען הסר ספק, אנו מציינים "ככל הנראה", שכן התובע כלל לא טרח לבאר את הדוא"לים, מלבד צירופם לתצהיר. התובע גם לא טרח להסביר מי היו הנמנעים לדוא"לים, באיזה הקשר היו ההתכתבויות וביחס לאיזה נושאים ועבודות. כמו כן, התובע גם לא טרח להסביר כמה זמן לקחו המשימות שנידונות בדוא"לים. לאמיתו של דבר, וכפי שנראה להלן , יש באותן ראיות כדי ללמד ההיפך – כי פעילותו התחזוקתית של התובע ביחס לקרונועי ה-IC3 היתה ספורדית, מינורית ולא משמעותית, בכלל, וגם מבחינת היקף העבודה שלו עצמו.
114. וביתר פירוט – תחילה, התובע צירף דוא"ל מיום 7.12.2010 ש במסגרתו ביקש גורם בשם דויד אילוז מהתובע "לייצר 20 יחידות של התקן לפיית תדלוק כולל גומיה מתאימה של החלק בהרכבתו לשרוול המיכל לפי התכנון שלך הקודם של החלק, החלק מתוכנן כראוי". אולם, התובע כלל לא הסביר ולא פירט מיהו דויד אילוז, והאם המדובר במשימה שקשורה לקרונועי ה-IC3.
115. מעבר לכך, גם לא ברור האם המדובר בכלל במשימה שבוצעה בפועל, וכמה זמן לקחה המשימה (יום/שבוע/חודש, או כל זמן אחר, שהרי לא ניתן לדעת ולנחש). מעבר לאמור לעיל, גם לא ניתן לדעת מי ביצע את העבודה, וככל שזו בוצעה – האם היה זה התובע עצמו, או שמא יחד עם עובדיו, או שמא דווקא הם ביצעו אותה, בלעדיו.
116. אשר לדוא"ל הנוסף, הרי שהמדובר בהתכתבות שנשלחה ביום 12.11.2013 ממר מילאד עסאף, כאשר המצוין כי המדובר במנהל הנדסת קרונות נוסעים, משא וקרונועים בנתבעת, ששלח דוא"ל לגורם בשם דורון להב. לפניה זו מכותב התובע, וכן גורמים נוספים – מר רועי תומר ומר יוסי טנא.
117. באותה פניה מצוין כי התובע "... התחיל בפרויקט התקנת מיגון לרכיבי הפסקת תדלוק ב-IC3, יוסי טנא העביר את כל החומר הדרוש לביצוע אב טיפוס, עדכן אותנו בבקשה מה הסטאטוס". נדגיש, כי הגם שבאותה פניה, יחידה ובודדת, אכן מוזכרים קרונועי ה-IC3, אין בכך די. שהרי, גם כאן, רב הנסתר על הגלוי. גם ביחס לפניה זו, התובע כלל לא הסביר ולא פירט כמה זמן לקחה המשימה שבנדון.
118. מעבר לכך וגם כאן, לא ברור האם המדובר בכלל במשימה שבוצעה בפועל, וכמה זמן היא לקחה, ככל שאכן בוצעה. גם לא ניתן לדעת מי ביצע את העבודה, וככל שזו אכן בוצעה – האם ביצע אותה התובע עצמו ולבדו , או שמא היא בוצעה יחד עם עובדיו. או שאולי, הם אלה שביצעו אותה, בלעדיו.
119. ודוק – מעבר לשתי התכתבויות אלה , התובע לא צירף דבר עד שלב הסיכומים, שאז הוא ביקש לצרף חומר ראיות חדש (ראו התייחסות בהמשך הדברים). מכל מקום, ברי כי מאותם שני מסמכים בודדים, לא ניתן להיבנות, ולא ניתן להסיק כי התובע הוא מי שמבצע "תחזוקת קרונועים" ב קרונועי ה-IC3, וכהגדרת מונח זה בהסכם 2001.
120. ודוק – למען הסר ספק, אנו מניחים כי התובע הוא אכן עובד מסור ורב-זכויות בנתבעת. מעבר לכך, ייתכן גם שחלק מהצעותיו של התובע הביאו בעבר לייעול העבודה בקרונועי ה-IC3 ולחיסכון עלויות של הנתבעת. אולם, אין בכך כדי לייתר את המסקנה כי הראיות שבנדון, שהתובע עצמו הוא זה שהגיש אותן במסגרת תצהירו, מלמדות דווקא על הקושי בקבלת טענותיו.
121. הטעם השמיני לעמדתנו – בחינת ראיותיו של התובע לאור כללי הפרשנות של הסכם קיבוצי – לשם הבנת נקודה זו, עלינו להיעזר תחילה בכללי הפרשנות הנהוגים לגבי הסכמים קיבוציים. הסכם קיבוצי, כשמו כן הוא, הוא "הסכם". לכן, חלים עליו הכללים שנקבעו בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ביחס לפרשנות חוזים, שקובע בסעיף (א) את הדברים הבאים: " חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
122. בית הדין הארצי אף קבע כי המטרה בפירוש הוראה בהסכם קיבוצי היא לתת תוקף לרצונם האמיתי של הצדדים, לאומד דעתם האמיתי, על פי התנאים שהיו קיימים בעת עריכת ההסכם (ע"ע (ארצי) 1308/04 קריגל – רשות הנמלים והרכבות, ניתן ביום 11.7.2006; ע"ע (ארצי) 35912-08-10 תריף – עיריית יהוד מונסון, ניתן ביום 27.9.2011). לאור האמור לעיל, התנהגות הצדדים במשך השנים היא זו שמעידה על הפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכמות שביניהם.
123. כמו כן, נקבע כי את הוראות ההסכמים הקיבוציים יש לפרש פרשנות תכליתית תוך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, בהתאם לאינטרסים, המטרות והערכים שההסכם נועד להגשים, והודגש כדלקמן (ע"ע (ארצי) 23030-07-10 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ – פומפן, ניתן ביום 4.7.2012):
"אומד דעת הצדדים יילמד בראש ובראשונה מלשון ההוראה הרלוונטית, תוך התחשבות במכלול הנסיבות לרבות לשון החוזה בכללותו, מהות ההסדר, הנסיבות שקדמו לכריתת ההסכם, ההקשר התעשייתי-המפעלי, הענפי והמשקי, התנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם ודרך יישומו בפועל, כמו גם הסכמים מאוחרים יותר שנכרתו בין הצדדים."
124. עוד נקבע, כי בעת פרשנות הסכם קיבוצי, בפרט את חלקיו הנורמטיביים, יינתן משקל גם לתכליתו האובייקטיבית של ההסכם, שאמורה לשקף "אומד דעת של צדדים הפועלים על פי אמות מידה של סבירות, היגיון ותום לב, ותוך התחשבות בהוראות הדין הכללי ובתכליתו של משפט העבודה" (עניין פומפן, לעיל).
125. להרחבה ופירוט, ראו גם: עס"ק (ארצי) 19338-01-19 רכבת ישראל בע"מ – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן ביום 15.9.2019; עס"ק (ארצי) 38016-04-17 הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן ביום 25.4.2018; ע"ע (ארצי) 67539-12-14 שירותי בריאות כללית – אבו אחמד, ניתן ביום 14.9.2018; עס"ק (ארצי) 26854-11-17 רכבת ישראל בע"מ – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן ביום 2.2.2019.
126. מן הכלל אל הפרט – בענייננו, אנו סבורים כי פרשנות ראויה ונכונה של הסכם 2001, אינה יכולה לקבל את ההנחה כי די בפעילות מינורית של תחזוקת קרונועי ה-IC3, כדי לזכות בתשלום התוספת שבנדון. מעבר לכך, אין די באותה פעילות שהוצגה על ידי התובע, כדי לענות על התיבה הלשונית "עובדי תחזוקת קרונועים". שהרי, לוּ כך היה הדבר, היו כל עובדי תחזוקת הקרונועים בנתבעת, באשר הם, מקבלים את התוספת הנ"ל במהלך השנים. הא ראיה, שלא כך קרה.
127. נשוב ונזכיר כי לפי עדותו של מאור, בשנת 2007 עבדו במתחם הדיזלים בתחומים מקצועיים שונים של אחזקה ותפעול, ובמספר מצטבר של כ-200-180 עובדים. צא ולמד – האם לכאורה כל עובדי האגף באותה עת היו זכאים לתוספת הנ"ל? מאליו מובן כי התשובה לכך היא שלילית . ומכל מקום – ככל שרצה התובע להוכיח אחרת, הנטל היה מוטל עליו, והוא לא הורם כלל.
128. גם העובדות מלמדות אחרת, ועיון ברשימת "מוגני ה-IC" שפורטה בהסכם 2012, מלמד כי במתחם הדיזלים שבחיפה נמנו באותה עת כ-80 עובדים שקיבלו את התוספת (נספח 3 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת). כלומר, רוב העובדים במתחם חיפה לא קיבלו את התוספת הנ"ל.
129. מעבר לכך, מקובלת עלינו טענה נוספת של הנתבעת: ברי, כי לוּ ועד העובדים של עובדי הנתבעת, ו/או ההסתדרות הכללית החדשה, היו סבורים שזוהי אכן הפרשנות הנכונה והראויה לאותו המונח, הרי שרשימת העובדים המוגנים בהסכם 2012 היתה כוללת גם עובדי מחלקת אחזקה, שבה עובד התובע. מנגד, העובדה שרשימת העובדים המוגנים בהסכם 2012, היא מתוחמת היטב, ואינה כוללת את עובדי מחלקה זו, מדברת בעד עצמה.
130. הטעם התשיעי לעמדתנו – אין ב טענה כי הנתבעת לא ענתה למכתב סאמי משנת 2010, כדי לפגוע בעמדת הנתבעת – התובע טען כי הנתבעת לא הציגה במהלך ניהול ההליך החלטה רשמית וכתובה שלה, ואשר הוצאה בעקבות המכתב של סאמי, לגורמים שלא אושר להם התשלום של התוספת, כמו התובע ועובדים אחרים (ראו טענות התובע בעמ' 5-4 לסיכומיו). איננו נותנים משקל רב לטענה זו, ו עמדתנו שבנדון נשענת על הטעמים הבאים –
א. אין לבוא בתלונה לנתבעת בגין אי-הצגת מכתב תשובה, לגבי מכתב שיצא בשנת 2010, וכאשר יש לזכור כי התובע הוא זה שפנה לבית הדין רק בשנת 2017. כלומר, בהחלט ייתכן שיש מכתב תשובה , אך לא ניתן לאתר אותו כיום;
ב. התובע לא הוכיח כי במהלך ההליך הוא פנה בהליך גילוי מסמכים ספציפי לנתבעת, וביקש את גילויו של אותו מכתב תשובה. טענה זו עלתה מפי התובע רק במסגרת דיוני ההוכחות, ולא קודם לכן;
ג. גם אם ניתן להניח שאכן לא יצא מכתב תשובה מטעם מי מגורמי הנתבעת, וביחס למכתבו של סאמי, אין בכך כדי להכתיר את פעולותיה והחלטותיה של הנתבעת ביחס לאי-תשלום התוספת לתובע, ככאלה שאינן ראויות. שהרי, אין חובה בהכרח כי תינתן בעניין זה החלטה כתובה של הנתבעת. ראו למשל דבריה של ורד בעדותה לפנינו: "אין מסמך כתוב. יש את המשלים שלו שזה הסכם 2012 שאומר למי כן לתת כמו שאין את זה לגבי עובדים אחרים במתחם, לא למזכירות ולא לאף אחד אחר".
131. בקשת התובע להוספת ראיות – בסיכומיו בעל-פה לפני בית הדין, בתום ישיבת ההוכחות השניה, ביקש ב"כ התובע, לראשונה, לצרף לתיק בית הדין מסמכים חדשים, שלטענתו תומכים בטענת 'העשיה בפועל' של התובע. מנגד, באת-כוח הנתבעת התנגדה בתוקף להגשת המסמכים וציינה כי המדובר בפתיחה מחדש של ההליך, רק בסיומו, ולאחר שניתנה לתובע הזדמנות נאותה לניהול ההליך במלואו, כולל תיקון כתבי טענות והליכי גילוי מסמכים ממושכים.
132. התשתית הנורמטיבית לעניין צירוף ראיות – הכלל לעניין הגשת ראיות לבית המשפט הוא כי בעל דין צריך להגישן "בחבילה אחת". בפסיקה נקבעו מספר מבחנים שיש להביא בחשבון בבחינת השאלה האם להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור אם לאו, למשל: אופייה של הראיה הנוספת; מהו השלב אליו הגיע המשפט; האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדם יותר, וכן תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת.
133. ביחס לנושא זה, נפנה לרע"א 4729/16 מדינת ישראל נ' מפלסי הצפון בע"מ, ניתן ביום 20.6.2016 (כן ראו יתר האסמכתאות שנידונות שם). עוד נקבע, כי ככלל, הגשת ראיות לאחר הליך ההוכחות איננה רצויה ולא תעשה כדבר שבשגרה. תכליתו של כלל זה איננה פרוצדורלית גרידא, אלא נועדה להבטיח גם את זכויותיו של הצד השני, ולשמור על ניהולו התקין של ההליך (רע"א 1048/19 בוגנים נ' בן יאיר, ניתן ביום 16.6.2019; רע"א 2715/13 חוסיין נ' מינהל מקרקעי ישראל, ניתן ביום 28.11.2013).
134. במקרה שבו ביקש צד להגיש ראיות נוספות שבוע לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, נדחתה תוך שנקבע כי הגשת הבקשה בשלב כה מתקדם של ההליך מחייבת את בית המשפט לאזן בין ערך גילוי האמת, מחד גיסא, לבין שיקולים דיוניים הנוגעים ליעילות והוגנות ההליך, מאידך גיסא.
135. בית המשפט העליון אף קבע באותו עניין, כדלקמן: "אחד ממבחני העזר המרכזיים שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה לעניין בקשה להגשת ראיות בשלב מאוחר של ההליך מתמקד בשאלה האם המבקש ידע או יכול היה לדעת על קיומן של הראיות בשלב מוקדם יותר" (רע"א 1811/15 מיראלי נ' מירלשווילי, ניתן ביום 5.5.2015. ראו גם ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 743-742 (1992)).
136. אשר לנהוג בבתי הדין לעבודה, הרי שבעניין לנקרי (דב"ע (ארצי) נה/285-3 לנקרי – א.נ.ש. חברה להחזקת נכסים והשקעות בע"מ), נפסק כך:
"שעה שבמערכת הכללית קיימות שתי גישות: האחת – מקלה והשניה - מחמירה, ילך בית-הדין בדרך הדיונית המקלה, קרי – יאפשר לתובע להביא ראיותיו גם באיחור, אך זאת, כמובן, תוך חיוב נאות בהוצאות שנגרמו עקב כך לצד שכנגד . יחד עם זאת, יש למנוע אנדרלמוסיה בניהול משפט. אין לאפשר לצד כדבר שבשגרה, להביא ראיות חדשות לאחר שתמה מסכת הבאת הראיות, ויש לשקול כל מקרה לגופו, כאמור - תוך גישה מקלה. בענין זה נציין כי בית דין זה אימץ (דב"ע נב/ 155-9 סולתם בע"מ - חנניה אסרף, פד"ע כד 279,280) את האמור בפסק דינו של בית המשפט העליון בבש"א 356/89 (בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22, 29), שם נאמר: "אכן ראוי כי בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסוימות, יעדיף בית המשפט, חרף מחדלי בעל הדין, את השגת מטרתו העיקרית - לעשות משפט וצדק, על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת."
137. מן הכלל אל הפרט – לאחר ששקלנו את טענות ועמדות הצדדים, מצאנו לנכון לדחות את בקשת התובע לצירוף הראיות החדשות לתיק בית הדין. מדבריו של בא-כוח התובע למדנו כי המדובר בראיות שהיו בחזקתו של התובע, ואי-צירופן לתיק בית הדין היה באחריותו. ראו הדברים הבאים, שנאמרו על ידו:
"מסתבר שבזמנו התובע מסר לעו"ד הראשון גם חליפה של מסמכים שמלמדת על התרומה שלו לענף, שהיא תרומה מסיבית לענף הקרונועים והוא סבר שמסמכים אלה הועברו אליי ע"י בא כוחו הקודם, אלא שלמעשה המסמכים נשארו אצל בא כוחו הקודם ורק היום בבוקר לאחר מאמצים קדחתניים ולאחר חיפוש ממושך הצליח להוציא אותם משם."
138. כלומר, אין מחלוקת על כך שהמסמכים היו בידי התובע מקדמת דנא. דהיינו, אין ענייננו בראיות שלא היו ידועות לתובע קודם לכן, או במקרה שבו אי הבאת הראיות נבעה מנסיבות שאינן תלויות בו והוא פעל בדרך דיונית נאותה. נהפוך הוא. אנו גם סבורים כי המדובר ב'מקצה-שיפורים' רק בתום ההליך, שאין להתירו.
139. בהקשר זה, נפנה למקרה שבו דחה בית המשפט בקשה שכל מטרתה היא מקצה שיפורים (ת"א (מחוזי ת"א) 1391/08 עיזבון המנוח אלי טלקר ז"ל נ' עירית אופקים, ניתן ביום 11.8.2011):
"משכך ברור, כי הראיות שמבוקש להגישם עתה אינן מהוות בשום פנים ואופן "עדויות הזמה" אלא עובדות נוספות אשר ברצון התובעים להביאן עתה לידיעת בית המשפט, בתום שמיעת ראיות הצדדים. קרי: המבוקש הוא לבצע מקצה שיפורים של ראיות התביעה, דבר שהינו אסור על פי דין, ובית המשפט לא ייענה לבקשה כזו בשום פנים ואופן."
140. לאור כלל האמור לעיל, לא שוכנענו כי התקיימו נסיבות מיוחדות אשר יכנסו לגדרם של המקרים שבהם יאשר בית הדין הגשת ראיה באיחור. כמו כן, לא שוכנענו כי אי הגשתה של הראיה בשלב זה, תמנע משפט צדק. אשר על כן, בקשתו של התובע להוספת הראיות שבנדון, דינה להידחות.
141. למעלה מן הצורך, נעיר כי גם לאחר שבחנו את הראיות שבנדון לגופן, הרי שמצאנו כי אין בהן כל ממש. להלן נדון גם בראיות אלה כסדרן, ותוך כדי שנשוב ונבהיר כי אין המדובר בראיות שאנו מקבלים לתיק בית הדין:
א. דוא"ל ששלח סאמי ביום 17.11.2008 למספר גורמים בנתבעת – מנהל תחום מכלולים, מנהל תחום מכונאות קרונועים ומנהל תחום חשמל קרונועים. הפניה נגעה לתיקון קרונוע מס' 29. לא ניתן לדעת האם המדובר בקרונוע IC3, ושמו של התובע לא נזכר בפניה (ומה גם, כזכור, שהוא מנהל מחלקת אחזקה, לפי טענתו. כלומר – לכאורה הוא כלל לא נמען לדוא"ל);
ב. דוא"ל ששלח לתובע ביום 5.1.2010 גורם בשם דויד אילוז (לא ברור מיהו) ושעניינו בקשה לתיקון כונס אוויר בקרונוע IC3. לא ברור האם התיקון נעשה בפועל על ידי התובע ו/או מי ממחלקתו , ואם כן בוצע – כמה זמן הדבר לקח;
ג. מכתב וכן דוא"ל ששלח לתובע ביום 18.1.2010 מר מיכה דדון – מנהל ענף שיפוצים ואוברולים IC3 ושעניינו עבודות למחלקת מנועי IC3 (תיקון מצנן אוויר לסט 2 ותיקון מיסבים לשער מכונת שטיפה). לא ברור האם העבודות בוצעו בפועל, ולא ברור האם העבודות בוצעו על ידי התובע עצמו ו/או מי ממחלקתו, ואם כן בוצעו – כמה זמן הדבר לקח;
ד. דוא"ל ששלח לתובע ביום 19.1.2010 מר סאמי רז (לא ברור מיהו) ושעניינו "מס פריטים לתיקון". לא ניתן לדעת האם המדובר בקרונוע IC3, לא ברור האם העבודות בוצעו בפועל , ולא ברור האם העבודות בוצעו על ידי התובע עצמו ו/או מי ממחלקתו, ואם כן בוצעו – כמה זמן הדבר לקח;
ה. דוא"ל ששלח לתובע ביום 4.2.2010 מר אייל בן שמחון (לא ברור מיהו) ושעניינו "ריתוך זוית עבור תומך סקרט מדגרה לסט 2". לא ניתן לדעת האם המדובר בקרונוע IC3, לא ברור האם העבודות בוצעו בפועל, לא ברור האם העבודות בוצעו על ידי התובע עצמו ו/או מי ממחלקתו, ואם כן בוצעו – כמה זמן הדבר לקח;
ו. דוא"ל ששלח לתובע ביום 21.2.2010 מר ישראל לוסטיגמן ושעניינו "נזק לסט 49", ועבודה שביצע עליו התובע. לא ניתן לדעת האם המדובר בקרונוע IC3, וגם לא ברור היקף השעות שמשימה זו ערכה;
ז. דוא"ל ששלח לתובע ביום 11.4.2010 מר ירון זוהר (לא ברור מיהו) ושעניינו ריתוך לקרונוע מספר 11. לא ניתן לדעת האם המדובר בקרונוע IC3, לא ברור האם העבודות בוצעו בפועל, לא ברור האם העבודות בוצעו על ידי התובע עצמו ו/או מי ממחלקתו, ואם כן בוצעו – כמה זמן הדבר לקח;
ח. דוא"ל ששלח לתובע ביום 16.4.2010 מר ירון זוהר (לא ברור מיהו) ושעניינו תיקון למכסה לוח חשמל מודול גנרטור בקרונוע 39. לא ניתן לדעת האם המדובר בקרונוע IC3, לא ברור האם העבודות בוצעו בפועל, לא ברור האם העבודות בוצעו על ידי התובע עצמו ו/או מי ממחלקתו, ואם כן בוצעו – כמה זמן הדבר לקח;
ט. דוא"ל ששלח התובע ביום 18.6.2015 לגב' נופר הרשקוביץ (לא ברור מה תפקידה והיכן היא עובדת), בצירוף תמונות – הדוא"ל מעיד על תיקון של 5 סטים של קרונועים שנפגעו בעת פגיעת מוסך הרכבת, במלחמת לבנון השניה. לצד זאת שעולה, ככל הנראה, שהתובע ביצע משימה זו במקצועיות ובמסירות רבה (וביחד עם עובדים נוספים), הרי שהמונח "IC3" כלל לא מצוין בדוא"ל, ולא ניתן לדעת באיזה קרונועים מדובר.
142. לסיכום נושא זה, נציין כי אין המדובר בראיות שמחזקות את עמדת התובע, כלל ועיקר, כי אם בראיות שמחלישות אותה. ניתוח שערכנו, כאמור לעיל, מעלה כי המדובר ב-9 פניות. אולם, יש לשים לב לעובדות הבאות:
א. 7 מתוך אותן הפניות, ובאופן לא ברור ותמוה , הן בפרק זמן מצומצם עד מאוד, של 3 חודשים וחצי ובמהלך שנת 2010. כל זאת, כאשר התובע עובד בנתבעת כבר מאז שנת 2002;
ב. חלק גדול מההתכתבויות אינן מזכירות את המונח "IC3", ולא ניתן לדעת באיזה קרונועים המדובר;
ג. לא ניתן לדעת האם המדובר בעבודות שבוצעו בסופו של דבר בפועל;
ד. אם וככל שהעבודות אכן בוצעו בפועל, בסופו של דבר, לא ניתן לדעת מי ביצע אותן – האם התובע בלבד, או שמא התובע ועובדיו, או אולי עובדיו של התובע, בלעדיו;
ה. אם וככל שהעבודות אכן בוצעו בפועל, בסופו של דבר, לא ניתן לדעת מה היה היקף ההשקעה, ובמיוחד למול "עבודתו הרגילה" של התובע.
143. אשר לעדותו של ניקה ביחס לטענת 'העשייה בפועל' – ביחס לטענת 'העשיה בפועל', יש גם להתייחס לעדותו של ניקה, שטען בחקירתו הנגדית, כך:
"בתור יו"ר ארצי פניתי להנהלת הרכבת בשביל לסדר את העניין של התוספת קרונועים לניסים רון למה, בטענה שמתי שהייתי עובד IC3 המון פעמים ראיתי את ניסים רון אצלנו בכל הנושא של מתקני עזר לתחזוקה שהוא בנה, היו תאונות אז ולא היה לנו ידע בקונסטרוקציות וניסים בנה לנו מתקני עזר שנתנו לנו ליעילות תחזוקתית וכל מיני מתקני עזר שהיה לנו יותר קל להרכיב גומי, ומיגוני דלק לאחר שריפה של הסטים הוא בא ועשה לנו מיגוני דלק ."
144. עוד הוא אמר את הדברים הבאים :
"אני לא יודע איך לקחו החלטה שזה 30 אחוז אני יכול לומר לפי זכרוני שכל הפגיעות הקונסטרוקציה היו נשלחות לחו"ל וזה היה עולה המון כסף, מאז שניסים היה בונה את מתקני העזר היינו לא כל התאונות אך תאונות שהיו צריכים להישלח לחו"ל היינו מבצעים אנחנו."
145. איננו מקבלים עדות זו, כלל ועיקר, לאור הנימוקים הבאים:
א. דבריו של ניקה ממילא היו כלליים בלבד, וגם ניקה לא הביא נתונים מוצקים, שיש בהם כדי לתמוך בטענה כי עבודתו של התובע היתה מעבר ל-30%, כפי שהעריך בזמנו סאמי במכתבו, וכפי שאף עמד לפנינו מאור (בין 20 ל-30 אחוז, כזכור). לעניין זה, נפנה לדבריו של ניקה עצמו, שציין כי "אי אפשר למדוד באחוזים מה הבן אדם תורם כלפי הקרונוע... יש שאלה איך מודדים את זה ואולי מהנדסי ייצור מודדים".
ודוק – גם אם לא ניתן לכפור שהתובע 'חסך כסף לנתבעת' בפעילות כזאת או אחרת (ראו טענות התובע בעמ' 5 לסיכומיו) , הרי שעדיין אין בכך כדי להוכיח , וכפי שכבר ציינו, כי התובע נכנס בגדרי המונח "עובדי תחזוקת קרונועים", כמפורט בהסכם 2001.
ב. טענותיו של ניקה אינן רשומות בדוא"לים השונים שנכתבו מצידו בשמו של התובע, טרם הגשת התביעה. אלא, שאותן פניות היו אך ורק בתוקף תפקידו של ניקה, באותה עת, כיו"ר הועד הארצי של עובדי הנתבעת. באותן פניות לא מוזכר תפקידו הספציפי של ניקה כעובד במתחם הדיזלים שבחיפה. לא בכדי, הודה ניקה כי אכן "לא ציינתי את זה";
ג. גם בטיוטת תצהירו של ניקה, ואשר אותה הגיש בא-כוח התובע כחלק מהבקשה להזמנתו כעד מטעם התובע (ואשר הוגשה לתיק בית הדין ביום 16.4.2019), לא מצוין דבר ביחס לאותה הטענה, ואין כל טענה שמובאת בשמו של ניקה כעובד במתחם הדיזלים שבחיפה. אלא, שניקה הוזמן להעיד אך ורק בתור "יו"ר ועד העובדים לשעבר";
ד. ניקה ממילא העיד, כי הוא עבד במתחם הדיזלים שבחיפה רק עד לשנת 2006, שאז הוא נפצע – למרבה הצער הרב – בטיל שנחת במתחם הדיזלים, במהלך מלחמת לבנון השניה (ראו גם בחקירתו הנגדית של התובע: " עד שנת 2006 כשהוא נפגע במלחמה. הוא היה טכנאי בקרונועים"). כלומר, ניקה ממילא לא עבד עם התובע משנת 2006 ואילך, ועד שנת 2012 (שאז נחתם ההסכם הקיבוצי בעניין מיקור החוץ לתחזוקת קרונועי ה-IC), וגם לא עד שנת 2014 ( שאז יצאה בפועל פעילות התחזוקה של הקרונועים למיקור חוץ);
ה. ואחרי כל אלה, גם אם היינו מקבלים את טענותיו העובדתיות של ניקה ככאלה שהן נכונות – וכאמור לעיל, לא כך הוא הדבר – הרי שעדיין מקובלת עלינו קביעתה של ורד, שציינה בחקירתה הנגדית, ש"ניקה לא גורם מקצועי לקבוע מי התכולה שלו היא כזו או אחרת".
ו.5. הסכם 2012 והשפעתו על זכאותו של התובע לתוספת
146. מכלל האמור לעיל עד כה , עולה כי הנתבעת נתנה טעמים מפורטים, מנומקים וברורים, הן בהיבט המעשי והן בהיבט הארגוני, מדוע התוספת אינה משולמת לתובע – בהיבט המעשי, הוסבר היטב מדוע עבודתו של התובע כוללת זיקה קלושה יחסית, לעבודת קרונועי ה-IC; בהיבט הארגוני, הוסבר כי כלל עובדי מחלקת אחזקה, לרבות התובע, ולרבות הממונה עליו, אינם מקבלים את התוספת.
147. טענתה של הנתבעת בפן הארגוני, מתחזקת במידה רבה מהנספח להסכם 2012. כזכור, היות שסוכם בהסכם זה להוציא את פעילות התחזוקה של קרונועי ה-IC למיקור חוץ, נערכה רשימה עם וועד העובדים של הנתבעת ועם ארגון העובדים היציג של הנתבעת – ההסתדרות הכללית החדשה. אנו גם מקבלים את טענת הנתבעת, כי אותם גורמים היו שותפים מלאים ופעילים לגיבוש הרשימות ולגיבוש הזכאים.
148. לעניין זה, ראו גם בחקירתו הנגדית של ניקה:
"ש. נכון שרכבת ישראל גיבשה את רשימת המוגנים האלה שזכאים לקבל את התוספת יחד איתכם עם ועד העובדים וההסתדרות?
ת. נכון מאוד.
ש. נכון שהתובע ניסים לא מופיע ברשימה?
ת. לא מופיע.
ש. נכון שאף אחד מהעובדים במחלקת האחזקה לא מופיע ברשימה הזו?
ת. נכון."
149. כאשר הוא נשאל לגבי פניה של ועד העובדים או ההסתדרות הכללית החדשה, כדי להכניס את התובע לרשימות 'העובדים המוגנים' טרם חתימת ההסכם, התחמק ניקה ממתן תשובה עניינית. בין היתר, הוא אמר שהיו חילופים בועד עובדי הנתבעת, וציין ש"... השתתפנו בסיום ההסכם הקיבוצי 2012, לא נכנסנו כבר לדקויות ופרטים של הרשימות, לא היה זמן להכנס לכל פרט וכל רשימה. אני לא יודע מה עשו הגורמים שהיו מעורבים במו"מ".
150. נשוב ונציין כי במסגרת אותו הסכם, פורטה רשימה של עובדים שהם "מוגני IC". כלומר, של עובדים שימשיכו לקבל את התוספת, גם לאחר שפעילות תחזוקת הקרונועים תצא למיקור חוץ. עוד נדגיש, כי מאז מועד זה (2012) ועד היום – וכפי שציינה באת-כוח הנתבעת בסיכומיה לפנינו, אין עובדים אחרים בנתבעת שקיבלו את התוספת הנ"ל.
151. ביחס לכך, אנו גם מאמצים במלואה את טענת הנתבעת, כי עצם העובדה שהתובע בשום שלב לא נמנה עם אותה רשימת עובדים, בהסכם 2012, יש בה במידה רבה כדי להחליש את טענותיו. שהרי, לוּ ארגון העובדים היציג היה סבור כי יש ממש בטענותיו, ברי כי הוא היה פועל למענו.
152. ראו למשל דבריה של ורד, בעת עדותה לפנינו: "הרשימה של הסכם 2012 זו רשימה שהוסכמה בהסכם מסודר עם הועדים, עם המנהלים, עם גורמי משאבי אנוש, ולראיה אף אחד מהעובדים של התובע עצמו לא נכלל בהסכם". ועוד היא אמרה, כך:
"אם היית מכיר את הדינמיקה בלכתוב הסכם היית מבין שיש כל כך הרבה התלבטויות ויש כל כך הרבה מחשבה מאחורי כל אמירה, בטח כשמדובר ברשימות שמיות ולכן אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שהם הקדישו לזה לא מעט זמן ומחשבה, אני מניחה שהרשימות האלה נבחנו מכל הכיוונים והגיעו למסקנה שהמחלקה הזו לא זכאית לתוספת."
153. מנגד, גם בנושא זה העלה התובע טענות חדשות ומפתיעות בעדותו, וציין ש"יש לי מכתבים שפניתי להסתדרות לנציגי ההסתדרות והם אמרו שיטפלו בזה ואני לא יודע ממתי זה. זה היה לפני כמה שנים טובות". גם כאן, אותן טענות אינן מופיעות בכתבי הטענות ובתצהירו, וגם לא הובא להן כל תימוכין, משעה שאותם מכתבים לא הוצגו על ידי התובע.
ו.6. פררוגטיבה ניהולית וגדר התערבותו של בית הדין בהחלטותיו של מעסיק
154. מהדיון שערכנו עד כה עולה שטענת האפליה, טענת הנוהג וטענת 'היקף העבודה בפועל', נשמטו ת מניה וביה. מעבר לכך, יש להדגיש ש גם אם היינו סבורים אחרת מהנתבעת, הרי שלא היה בכך סוף פסוק. נזכיר, כי בעניין שבנדון פעלה ופועלת הנתבעת בגדרי הפררוגטיבה הניהולית, שמוקנית לה בדין. שהרי, הגורם המחליט לגבי השאלה האם התובע מבצע "אחזקת נייד ישיר", היא הנתבעת.
155. ביחס לכך, שיקול הדעת בעניין זה מוקנה לנתבעת, הן כמעסיק והן כרשות מינהלית (ובעצם היותה חברה ממשלתית). נזכיר גם , כי הפררוגטיבה של המעסיק היא אחת מעקרונות היסוד בבסיס דיני העבודה. בעניין זה ציין בית המשפט העליון, כדלקמן (בג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481) :
"אין חולק כי אחד מעקרונות הבסיס של דיני העבודה הוא הפררוגטיבה של המעביד לנהל את מקום העבודה על-פי ראות עיניו. זכות זו נובעת כאמור גם מזכות היסוד החוקתית שלו לקניין, המעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. התועלת אשר ביסוד זכות יסוד זו ברורה: הכוח לבצע שינויים עסקיים וניהוליים בעסק מוקצה לאותו גוף שהוא בעל העסק – לו הזכות הקניינית בו, וכנגזרת מזכות זו הזכות לעשות בעסק כעושה בשלו. זה גם הגוף אשר יש לו התמריץ המתאים לנהל את העסק באופן מיטבי. גוף זה הוא המעביד, שכן אחידות האינטרסים השוררת בין המעביד לעסקו יוצרת הנחה כי יהיו לו התמריצים הנאותים להבטיח את הצלחת העסק ושגשוגו. בכך ייטב הן למעביד הן לכל הקבוצות שיש להן עניין בשגשוגו של העסק והצלחתו כגון עובדיו, נושיו, צרכנים הזקוקים לתוצרת שלו והמשק בכללותו... . "
156. כאמור לעיל, הנתבעת היא גם חברה ממשלתית, שכפופה לרגולציה קפדנית ומחמירה ביחס לתנאי השכר שמוענקים בה. משכך, עולה כי החלטותיה של הנתבעת ביחס לתובע הן החלטות מינהליות, ועל כן יש לבחון את גדר סמכותו של בית הדין לברר את תוקפה של החלטה שלטונית. בפסיקה נקבע, כי בדיקה זו תיעשה לפי עקרונות המשפט המנהלי (ראו למשל ע"ע (ארצי) 382/08 בן מנחם – מדינת ישראל, ניתן ביום 9.7.2009 והאזכורים שם).
157. נזכיר גם מושכלות יסוד לגבי הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית – לפי ההלכה הפסוקה, אין בית הדין ממיר שיקול דעתו של בעל הסמכות בשיקול דעתו הוא. כאשר מדובר בביקורת על שיקול הדעת המהותי של בעל הסמכות, המתייחסת לתוכן ההחלטה עצמה, בית הדין ימנע מלבחון את תבונתה של ההחלטה או את יעילותה ויגביל עצמו לבדיקת חוקיותה לפי העילות שהתגבשו לכך במסגרת המשפט המנהלי.
158. כבר נאמר בעניין זה, כדלקמן (ע"א 311/57 י"מ נגד מ. דיזנגוף ושות' (שיט) בע"מ, פד"ע יג (2) 1026, בעמ' 1029):
"דבר אחד נעלה מכל ספק והוא שביהמ"ש לא ינסה לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת ולא יכפה את דעתו על אלה שהמחוקק נתכוון לסמוך על תבונתם והגיונם, על ידיעתם ועל ניסיונם בחיי המעשה; בקיצור – על שיקול דעתם הם המבוסס על ידיעת המצב לאשרו מכל הבחינות והתנאים ... "
159. מהאמור לעיל עולה, כי בית הדין לא יתערב בהחלטה אלא אם נמצא, כי היא ניתנה בחריגה מסמכות או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי או כי היא נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין (ראו ע"ע (ארצי) 1123/01 ביה"ס כי"ח בת"א – צויזנר, פד"ע לו 457).
ז. לסיכום
160. כלל טענותיו של התובע דינן להידחות במלואן. תחילה, לגבי טענות האפליה והנוהג של התובע. כך הוא הנכון גם לגבי טענת 'העשיה בפועל', שאף היא לא הוכחה, ומשכך גם אותה יש לדחות. על כן, ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות, וכך הננו מורים.
161. הוצאות – בהתחשב בדחייתה המוחלטת של התביעה, ולאור היקף ההשקעה בהליך (שני דיונים מוקדמים, ושני דיוני הוכחות, כאשר דיון ההוכחות השני נקבע לאור היעדרותו של ניקה מהדיון הראשון), היה מקום לחייב את התובע בהוצאות על הצד הגבוה. על כך גם עמדה הנתבעת במסגרת סיכומיה , שטענה כי נגרמו לה הוצאות רבות בניהול ההליך.
162. חרף האמור לעיל, ומתוך הערכה לשנות עבודתו הארוכות של התובע בנתבעת, אנו נימנע מלעשות כן, וההוצאות ייקבעו על הצד הנמוך. על כן, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.
163. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלתו.
ניתן היום, ב' אדר תש"פ (27 פברואר 2020), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר חיים מויסי
נציג ציבור (עובדים)

טל גולן
שופט

גב' מרים נשר
נציג ציבור (מעסיקים)