הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 46060-11-18

לפני

כב' השופט טל גולן
נציג ציבור (עובדים) מר אברהם פרקש

התובע:
מוחמד עומר הרון
ע"י ב"כ: עו"ד לירן פז
ועו"ד אריאל סנדרוסי
-
הנתבעים:

  1. יוסף מ.מ. לעבודות בניין בע"מ
  2. יוסף מסארוה

ע"י ב"כ: עו"ד עימאד נאסר

פ ס ק ד י ן

א. מבוא

  1. התביעה בהליך שלפנינו הוגשה על ידי התובע, מר מוחמד עומר הרון (להלן: "התובע"), שעבד בענף הבניה. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 – מעסיקתו לשעבר, חברת יוסף מ.מ. לעבודות בניין בע"מ (להלן: "הנתבעת"), וכנגד הנתבע 2 – בעל המניות ומי ששימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמנהלו הישיר של התובע, מר יוסף מסארוה (להלן: "הנתבע", ולהלן יקראו יחדיו: "הנתבעים").
  2. עניינה של התביעה בזכאותו הנטענת של התובע לזכויות מתקופת עבודתו בנתבעת וסיומה, ובכלל זה: פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה, פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד, ניכויים שלא כדין (פיקדון) ו פיצוי מכוח חוק הגנת השכר. מסכום התביעה קיזז התובע סך של 10,000 ₪ שאותם הוא קיבל לטענתו במועד סיום יחסי העבודה.
  3. לאחר שהוגשו כתבי טענות נערכו שני דיונים מוקדמים – תחילה, דיון מוקדם שהיה קבוע ליום 27.3.2019, אך לא התקיים בפועל בשל מחדל דיוני של הנתבעים. לאחר מכן, נקבע התיק לדיון מוקדם נוסף, אשר התקיים ביום 1.4.2019. לאחר הדיון המוקדם הוגשו תצהירי עדות ראשית, והתיק נקבע לדיון הוכחות.
  4. ביום 12.5.2020 נערך דיון הוכחות, במהלכו העידו העדים הבאים: מטעם התובע העיד התובע בעצמו, וכן מר עבדאללה יחיא נביל – חבר של התובע, אשר גר עימו במשך כשנה (להלן: " נביל". נביל אף עבד אצל אנואר, שהינו קבלן משנה של הנתבעים. מטעם הנתבעים העיד הנתבע, וכן מר סלים מסארווה – אחראי על הפועלים בנתבעת באתר הבניה באור-עקיבא (להלן: "סלים"). לאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים, והתיק הועבר לכתיבת פסק דין.

ב. התשתית העובדתית
5. השתלשלות העניינים וכן התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת היא מועטה יחסית, ותפורט להלן: התובע מחזיק באשרת ישיבה ארעית בארץ מסוג א/5, והוא הועסק אצל הנתבעת באתרי בניה בפרויקטים המצויים בטירת-כרמל ובאור-עקיבא (בכתב התביעה צוין רק אתר העבודה הראשון). התובע עבד בנתבעת מיום 1.6.2015 ועד ליום 9.3.2018. כמו כן, לאחר שטענה זו הוכחשה בכתב ההגנה, הסכים ב"כ הנתבעים בדיון המוקדם כי על יחסי הצדדים חלות הוראות צווי ההרחבה בענף הבניין.
6. עם זאת, כאן מסתיימות ההסכמות, ומתחילות המחלוקות הרבות ששוררות בין הצדדים. כך למשל, הצדדים חלוּקים ביניהם באשר לנסיבות סיום ההעסקה – לשיטת התובע, הוא פוטר עקב בעיה רפואית שמנעה ממנו להמשיך לעבוד בפרויקט החדש באור עקיבא . מנגד, הנתבעים טוענים כי התובע נעלם באופן פתאומי מהעבודה. כמו כן, הצדדים חלוּקים ביניהם ביחס לזכויות ששולמו לתובע, באשר לגובה השכר ששולם, למתכונת ההעסקה, לתשלומים שבוצעו – והכל כפי שיפורט בהרחבה במהלך פסק הדין.
ג. טענות הצדדים
7. טענות התובע – אשר למתכונת ההעסקה, התובע טען כי הוא עבד בנתבעת במשרה מלאה במשך 6 ימים בשבוע. בימים א' – ה' הוא עבד 9.5 שעות, לאחר קיזוז חצי שעה הפסקה ובין השעות 06:30 – 16:30. ביום ו' הוא עבד 8.5 שעות לאחר קיזוז חצי שעה הפסקה ובין השעות 06:00 – 15:00. לטענתו, הוא השתכר שכר חודשי של בין 8,000 ₪ ל-9,000 ₪, כאשר השכר שסוכם הינו 41 ₪ לשעה. את השכר הוא קיבל במזוּמן בסוף כל חודש.
8. עוד טוען התובע, כי במשך כל תקופת עבודתו לא ניתנו לו תלושי שכר. זאת, למעט מספר מצומצם של תלושים, שגם הם לא שיקפו נכונה את שעות עבודתו והשכר ששולם לו. לשיטתו של התובע , הנתבעים לא שילמו את הזכויות שמגיעות לו לפי חוקי העבודה ולפי צו ההרחבה בענף הבניין. אשר לנתבע, התובע טוען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייבו בחובות של הנתבעת. לטענתו, הנתבע הוא חסר תום-לב בשל העובדה שהוא ממשיך להעסיק עובדים, ובמקביל הוא נמנע מלשלם לו את זכויותיו.
9. אשר לנסיבות סיום עבודתו, טוען התובע כי בחודש 3/2018 וכאשר הסתיים הפרויקט שבו עבד בטירת-כרמל, הוא הודיע לנתבע שהוא אינו יכול לעבור לעבוד בפרויקט חדש בשל בעיה רפואית. לטענתו, הנתבע כעס עליו ואמר לו לא לשוב יותר לעבודה. יחד עם זאת, הנתבעים לא שילמו את השכר והזכויות שמגיעות לו. תחילה, לא שולם שכר חודש 3/2018, והנתבעים אף נותרו חייבים בגין תשלום פיצויי פיטורים ובסך של 13,737 ₪.
10. עוד טוען התובע, כי הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך של 26,044 ₪ בשל עבודתו במתכונת עבודה קבועה, כולל שעות נוספות, ומשעה שהוא קיבל בשכרו רק שכר יסוד. כמו כן, הוא זכאי לזכויות נוספות לפי צו ההרחבה בענף הבניין: תשלום פדיון חופשה בסך של 6,266 ₪; דמי הבראה בסך של 2,268 ₪; דמי חגים בסך של 5,046 ₪; הפקדות לקרן פנסיה בסך של 15,299 ₪.
11. התובע מוסיף וטוען כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין אי-מתן תלושי שכר ולפיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין אי-מתן הודעה לעובד. זאת ועוד, הנתבעים ניכו לו סך של 10,478 ₪ בגין "פיקדון למסתננים", אך בניגוד להוראות הדין, הם לא העבירו אליו את הסכום בסיום ההעסקה. לבסוף, הוא טוען כי בסיום יחסי העבודה בין הצדדים בוצע גמר חשבון, והנתבעים העבירו לו סך של 10,000 ₪, שאותם יש לקזז מכל סכום שלו הוא יהיה זכאי במסגרת התביעה.
12. לטענת הנתבעים – תחילה, הנתבעים טענו כי הנתבע לא שימש כמנהלו הישיר של התובע, וכי הוא מכהן כמנכ"ל ובעל מניות בנתבעת. לשיטתם של הנתבעים אין כל עילה או סיבה לבצע הרמת מסך כנגד הנתבע, היות שהנתבעת היא חברה פעילה שמעסיקה עובדים רבים; לא הוכחה כנגדה כל כוונת הונאה או חוסר תום-לב; היא אינה חדלת פירעון ואין לפנינו כל ניצול של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
13. הנתבעים אף טוענים כי הם נוהגים לשלם את הסכומים המגיעים לעובדי הנתבעת , וגם התובע עצמו קיבל כספי פיצויים עבור עובד אחר, כפוף לייפוי כוח שנחתם עימו ביום 23.5.2017. על כן, אין לנתבעת כוונה להתחמק מתשלום כלשהו. אשר לעבודתו של התובע, הנתבעים טענו שהתובע עבד באתר הבניה בטירת-כרמל, ולאחר מכן החל בחודש 2/2018 לעבוד באתר באור-עקיבא. לכן, טענת התובע כי סיים לעבוד באתר בטירת-כרמל בשל מצבו הרפואי, אינה נכונה והיא אף משליכה על היעדר האמינות בגרסת התובע. לשיטת הנתבעים, התובע מעולם לא פוטר והוא עזב את עבודתו בפתאומיות.
14. אשר לתנאי העבודה ולרכיבי התביעה, הנתבעים טוענים כי התובע קיבל את משכורתו מדי כל חודש ביחד עם תלוש השכר, שהיה נחוץ לו לשם חידוש אשרת השהייה בארץ. הנתבעים אף מדגישים כי נתוני השכר, השעות והימים שכתובים בתלושי השכר של התובע תואמים למה שהוא קיבל בפועל. אשר למתכונת ההעסקה, התובע עבד מדי יום במשך 8 שעות . במידה שעבד יותר שעות, הוא תוגמל וכפי שנרשם בתלושי השכר. כמו כן, העבודה באתרי הבניה החלה רק בשעה 07:00, היות שנאסר על הנתבעת להתחיל לעבוד בשעה מוקדמת יותר בשל הרעש. לגבי יום ו', העבודה ביום ו' לא היתה קבועה, אלא רק במידת הצורך.
15. אשר לטענתו של התובע ביחס לקיזוז הפדיון הממשלתי, טוענים הנתבעים כי הם קיזזו משכרו של התובע בין חודש 5/2017 לחודש 11/2017, אך משום שלא ידעו לאן להעביר את הסכומים, ולמרות שרשום בתלושי השכר שהסכומים אכן קוזזו מהשכר, בפועל הם דווקא שולמו לתובע ביחד עם המשכורת. אשר להודעה על תנאי עבודה, הרי שלטענתם ההודעה על תנאי העבודה נמסרה לתובע בעל-פה.
16. הנתבעים אף מעלים טענות קיזוז, ומפרטים כי סכומי הקיזוז שיפורטו להלן, היו אמורים להיפרע מהתובע על בסיס שנתי. כל זאת, משעה שלא היה ידוע שהתובע יעזוב את העבודה במפתיע, ולכן הנתבעים לא התחשבנו עימו מבעוד מועד. הסך הכולל של הקיזוז עומד על 16,994 ₪, כמפורט להלן: תחילה, התובע קיבל הלוואה בסך של 10,000 ₪ ואף הודה בכך בכתב תביעתו.
17. שנית, יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע את דמי השכירות שהם שילמו בגין הדירה שבה הוא התגורר עם שותף נוסף, ואת הסכומים הבאים, כדלקמן: שכר דירה בין חודשים 2/2017 – 2/2018 בסך של 12,000 ₪ (חצי משכר הדירה ששולם, והיות שהתובע התגורר עם חברו נביל בדירה); חשבון חשמל בסך של 1,132 ₪; חשבון מים בסך של 618 ₪; דמי ארנונה בסך של 1,540 ₪; דמי תיווך ששולמו עבור מציאת הדירה בסך של 1,652 ₪.
ד. הכרעת בית הדין במחלוקות שבין הצדדים
ד.1. מבוא להכרעת בית הדין
18. החלטה בתביעה שלפנינו מחייבת הכרעה ביחס למספר מחלוקות עובדתיות ומשפטיות שקיימות בין הצדדים. להלן נפרט אותן כסדרן, ולפי הדיון בפסק הדין –
א. המחלוקת הראשונה בין הצדדים עניינה בשעות עבודתו ובשכרו של התובע – באיזה שעות וימים התובע עבד בנתבעת. כמו כן, מהו השכר ששולם לתובע;
ב. המחלוקת השנייה בין הצדדים עניינה בנסיבות סביב סיום עבודתו של התובע – האם התובע התפטר מעבודתו בפתאומיות, או שמא הוא פוּטר כפי טענתו עקב בעיות רפואיות, ומשכך הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים;
ג. המחלוקת השלישית בין הצדדים עניינה בסוגיות עובדתיות נוספות – האם תלושי השכר שהוצגו לפנינו הם תלושים פיקטיביים; האם התובע קיבל את תלושי השכר במהלך העבודה; האם ניתנה לתובע הלוואה על ידי הנתבעים; סוגיית תשלום הדירה שבה גר התובע וחשבונותיה על ידי הנתבע; האם בוצע בפועל קיזוז של כספי הפיקדון משכר התובע;
ד. המחלוקת הרביעית בין הצדדים עניינה בסעדים הממוניים – האם התובע זכאי לפסיקת סעדים ממוניים כלשהם לזכותו, כתוצאה מטענותיו המשפטיות והעובדתיות דלעיל;
ה. המחלוקת החמישית בין הצדדים עניינה בסוגיית הרמת המסך, סוגיית החיוב מכוח אחריות אישית – האם יש לחייב באופן אישי את הנתבע בסכומים שייפסקו לזכות התובע, וככל שייפסקו.
19. להלן נדון בשאלות אלה בהרחבה, וכל זאת – לאחר שעיינו בכלל המסמכים הקיימים בתיק בית הדין ובראיות שהציגו הצדדים לפנינו; לאחר ששמענו בהרחבה את עדי הצדדים במסגרת דיון ההוכחות; ולאחר שעברנו על סיכומי הצדדים.
ד.2. אשר למחלוקת הראשונה - שכרו ושעות עבודתו של התובע
20. ביחס לגובה השכר, התובע טען כי הוא השתכר שכר חודשי של בין 8,000 ₪ ל-9,000 ₪, ואילו הנתבעים טענו כי נתוני השכר של התובע תואמים למה שהוא קיבל בפועל ולמה שצוין בתלושי השכר. אשר לעמדתנו – במחלוקת ביחס לגובה שכרו של התובע, אנו מקבלים את עמדת הנתבעים ודוחים את עמדת התובע, וכל זאת מהטעמים הבאים.
21. ראשית, טענת התובע לגבי גובה שכרו היא עדות יחיד, על כל המשתמע מכך, שלא נתמכה בכל ראיה באשר היא. עדותו של התובע לגבי השכר גם לא היתה משכנעת. כך למשל, התובע ציין בעדותו לפנינו ש"אני מקבל 8,000 ₪ או 9,000 ₪". ודוק – הכוונה לשכר שהתקבל בידו, כלומר בערכי 'נטו'. אולם, התובע לא הבהיר באיזה מקרה שולם מי מבין שני הסכומים הנטענים (או בטווח שבין שניהם), וברי כי יש פער בין השניים.
22. זאת ועוד, התובע אף הודה שהוא ראה בתלושי השכר שלו שהשכר שמצוין שם, אינו תואם לזה שלכאורה התקבל אצלו. כאשר הוא נשאל " אז ידעת שמה אתה מקבל לא מופיע בתלוש?", הוא ענה "נכון, הכל רשום, הוא רושם אבל לא יודע למה הוא לא רושם". התובע אף נשאל מדוע הוא לא אמר לנתבע (או לגורם אחר בנתבעת) שהשכר שמצוין לא מדויק, והוא אמר ש"אני לא מבין בחוק, הוא מבין יותר ממני בחוק". איננו סבורים כי המדובר בתשובות מספקות, וכאשר המדובר בתקופת עבודה שאינה קצרה.
23. שנית, באופן מתמיה, העד היחידי מטעם התובע ואשר גר עימו שנה שלמה – נביל, לא ציין דבר בתצהירו ביחס לשכרו של התובע. ודוק – אומנם נביל הועסק על ידי מעסיק אחר, אולם מעסיקו אנואר היה לפי טענתו קבלן משנה של הנתבעים. לכן, גם מטעם זה, וגם בתור מי שגר עם התובע במשך שנה שלמה – תקופה שאינה מבוטלת, הרי שיש לתמוה מדוע הנושא הנ"ל לא עלה בעדותו.
24. שלישית, אל מול גרסתו הלקונית וחסרת הגיבוי של התובע, כאמור לעיל, ניצבת גרסה מפורטת של הנתבעים. בין היתר, הנתבע ציין בתצהירו, כדלקמן:
"הנני מצהיר כי התובע התקבל לעבוד בתור עובד ופועל פשוט וקיבל שכר בהתאם לתלושים והעובדה הנטענת על ידו שמישהו סיכם עימו לשלם תמורת שעה סך של 41 ₪ הינו סיפור פרי דימיונו של התובע. הרי הנתבעת משלמת לתפסן ומנהל ותיק 38 ₪ לשעה, כאשר האחראי על התובע באתר טירת הכרמל היה מקבל שכר של 9,597 ₪ לחודש אזי כיצד הוא יקבל בין 8,000 ₪ ל-9,000 כפי שהוא טוען. מצ"ב עותק להמחשה של תלוש שכר של העובד שהיה אחראי עליו ומסומן באות ה' ".
25. נציין, כי הנתבע כלל לא נחקר ביחס לגובה השכר וביחס לתלוש השכר של העובד שהיה אחראי על התובע – כמצוטט דלעיל. למעשה, הנתבע נשאל רק שאלה אחת – "מה היה שכרו של התובע?", שעליה הוא ענה "לפי מה שעבד, הוא היה עובד עוזר בבנייה, פועל פשוט". עולה מהאמור לעיל, כי גרסתם של הנתבעים לגבי גובה שכרו של התובע, אכן לא נסתרה.
26. רביעית, עוד נעיר, שגם אם נאמץ את עמדת התובע כי לא נמסרה לו הודעה על תנאי העבודה (וראו "המצב השני", כמתואר בפסק דינה של כב' השופטת אופק-גנדלר בעניין אוקראינסקי), הרי שעדיין ".... יש לנסות להתחקות אחר הסכמת הצדדים". במקרה הנוכחי, לא שוכנענו כי כוונת הצדדים היתה כי התובע יקבל בין 8,000 ₪ ל-9,000 ₪, כאשר לאותה הטענה אין כל גיבוי, אסמכתה או ראיה, כאמור לעיל.
27. לסיכום נקודה זו – אנו דוחים את טענותיו של התובע לגבי גובה שכרו, וקובעים כי השכר שולם לו לפי המצוין בתלושי השכר השונים. בעניין זה, יצוין כי בעת התחלת עבודתו בחודש 6/2015, התובע השתכר סך של 25 ₪ לשעה, אשר עלה ל-28 ₪ לשעה בחודש 2/2016, ועלה שוב לסך של 30 ₪ לשעה בחודש 11/2017. ההעלאה האחרונה, לסך של 32 ₪ לשעה, נעשתה בחודש 12/2017. אותו תעריף נותר על כנו עד מועד סיום עבודתו של התובע בחודש 3/2018.
28. ביחס לשעות העבודה, התובע טען כי הוא עבד בנתבעת במשרה מלאה במשך 6 ימים בשבוע. בימים א' – ה' הוא עבד 9.5 שעות, לאחר קיזוז חצי שעה הפסקה ובין השעות 06:30 – 16:30. ביום ו' הוא עבד 8.5 שעות, לאחר קיזוז חצי שעה הפסקה ובין השעות 06:00 – 15:00. מנגד, הנתבעים טענו כי התובע עבד מדי יום במשך 8 שעות, ובמידה שעבד יותר שעות, הוא תוגמל וכפי שנרשם בתלושי השכר.
29. אשר לעמדתנו – במחלוקת ביחס לשעות עבודתו של התובע, אנו מקבלים את עמדת הנתבעים ודוחים את עמדת התובע, מהטעמים הבאים ואשר יפורטו להלן . ראשית, גם בנקודה הנוכחית היתה גרסת התובע בלתי מהימנה בעינינו. כזכור, בכתב התביעה ובתצהירו – וכפי שצוטט כעת דלעיל, התובע טען לגבי יום עבודה מכסימלי של 9.5 שעות, לכל היותר. אולם, בחקירתו הנגדית של התובע הועלתה לפתע גרסה שונה וגבוהה בהרבה, והוא טען ש" אני לפעמים עובד 12 שעות ולפעמים 13 שעות", וגם ש"לשאלת בית הדין כמה שעות ביום עבודה ממוצע אני משיב ש 11,12 שעות כשיש יציקה".
30. שנית, גם רישומיו של התובע ואשר הוצגו ככאלה שלכאורה תומכים בטענותיו לגבי שעות העבודה, אינם תומכים בגרסתו – לא הגרסה הראשונה (זו שפורטה כתב התביעה ובתצהיר) ולא הגרסה השניה (זו שפורטה בדיון ההוכחות). בין היתר, התובע אמר ביחס לרישומים אלה, ש"מהיום הראשון שהתחלתי בעבודה אני רושם כל יום כמה שעות אני עובד, יום ביומו, אני מילאתי את כל המחברת".
31. והנה, עיון באותו העתק של הרישומים הנטענים (ודוק – הרישומים המקוריים לא הוצגו לפנינו על ידי התובע, וגם בכך יש טעם לפגם), מעלה תמונה אחרת לחלוטין מזו שהוא ניסה לתאר לפנינו, וכמפורט להלן –
- המספר שמצוין ברוב גדול של פעמים לגבי שעות העבודה היומיות, הוא 8, ולא כל מספר אחר;
- מספר הפעמים שמצוין על ידי התובע עצמו, שבהן הוא עבד בין 11 ל-13 שעות, הוא מועט מאוד;
- קיימים מספר לא מועט של 'פערים' ברישומים, ותקופות זמן לא מבוטלות, שבהן אין רישום כלשהו של שעות עבודה (ולמשל, בין יום 13.4.2016 לבין יום 25.5.2016),
32. התמיהות לגבי רישומי השעות של התובע מביאות אותנו למסקנה שאותו מסמך אינו תומך בגרסתו. ואם לא די בכך, התובע אף אמר ש"כל מה שרשמתי יום ביומו הייתי עושה סיכום והייתי עושה חשבון אם חסר משהו בכסף הייתי אומר לו (לנתבע – בית הדין) ככה ככה ", וכאשר אין חולק כי בשכרו שולם לעתים גמול שעות נוספות. כלומר, התובע הודה שכאשר היה חוסר בתשלום בגין אותו רישום שעות מדויק (כך לשיטתו), הוא הבחין בכך ועדכן את הנתבע.
33. שלישית, גרסתם של הנתבעים לעניין גמול השעות הנוספות היתה עקיבה ורציפה. בין היתר, הנתבע ציין בתצהירו כי התובע הועסק במשך 8 שעות עבודה בלבד, וככל שהוא עבד בשעות נוספות, הוא תוגמל בהתאם לרשום בתלושי השכר. אשר לימי ו', הוא עבד רק במקרה הצורך. הנתבע אף צירף לתצהירו דו"חות נוכחות, מהם עולה כי העבודה בימי ו' לא היתה חלק מתנאי העבודה של התובע, ולא היתה שכיחה.
34. גרסה דומה נמסרה על ידי מנהל העבודה סלים, שציין בתצהירו כי בתור אחראי הצוות של אתר הבניה באתר באור-עקיבא, הוא היה הגורם שעדכן את המשרד של הנתבעת לגבי שעות העבודה של העובדים בסוף היום ומדווח להם מי עבד ובאיזה שעות.
35. עוד הדגיש סלים – ובהתייחס לטענת התובע כי העבודה התחילה בשעה 06.30, כי העבודה התחילה רק בשעה 07.00 ולפעמים אף ב-07.15, ולא ניתן להתחיל לפני כן בשל הוראות המשטרה, וכן האיסור לעשות רעש. גם הנתבע התייחס לכך בתצהירו, והוא אף צירף מכתב של מנהל העבודה מטעם יזם הפרויקט, ממנו עולה שהיתה הוראה חד-משמעית שלא להתחיל לעבוד לפני השעה 07.00.
36. כבר עתה נעיר כי גרסה זו, כשלעצמה, של הנתבע ושל סלים, לא נסתרה בחקירתם הנגדית. בין היתר, סלים ציין לגבי רישום השעות ש"הייתי רושם ביומן והייתי מדווח למשרד שלנו", והוא אישר שהרישומים שצורפו לתצהירו של הנתבע, הם אלה שהוא עצמו העביר אל משרד הנתבעת .
37. התובע טוען בסיכומיו כי עדותו של סלים היתה מבולבלת, אולם אנו דוחים את טענה זאת, שאין לה כל בסיס. עוד הוא טוען בסיכומיו, כי הנתבע סתר את עצמו כאשר טען בעדותו כי התובע לא עבד שעות נוספות, אולם לאחר מכן ציין כי הוא היה עובד 6 ימים בשבוע. אולם, אין קשר הכרחי בין שני נושאים אלה, והנתבעים ציינו לאורך כל ההליך כי במידת הצורך ולעתים מסוימות התובע אכן עבד בימי ו'. לכן, גם הטענה הזאת נדחית, ואיננו סבורים שיש כאן סתירה כלשהי.
38. אשר לראיות הנתבעים, הרי שהם הציגו דו"חות נוכחות אשר עומדים בהלימה לתלושי השכר של התובע. בכלל זה, תלושי השכר מעלים כי התובע קיבל גמול שעות נוספות בחודשים 4/2017 עד 1/2018. והנה, עיון בדו"חות הנוכחות מעלה כי באותם חודשים העבודה התארכה מעת לעת עד השעה 17.00, ואחרי השעה 15.00 שהיתה מקובלת לפני כן כשעת סיום כוללת.
39. עוד יש לציין ביחס לאותם דו"חות, כך: תחילה, המדובר בדו"חות שלא נחתמו על ידי התובע, והנתבע ציין ביחס לכך בעדותו ש"הם לא רוצים לחתום". זאת ועוד, בדו"חות הנוכחות מצוינות שעות העבודה כשעות 'עגולות', וברוב מוחלט מהמקרים בין 07.00 ל-15.00, ללא סטיה של אפילו דקה, קדימה או אחורה.
40. לא בכדי, הודה הנתבע, וכאשר הנושא שבנדון עלה בעדותו, ש"לשאלת בית הדין למה זה תמיד שבע אני משיב שאני רושם שבע או לפעמים אנו מסיימים ב 14:45 ואני רושם שלוש. לשאלת בית הדין הדוחות מדויקים אני משיב שלא מדויקים מאה אחוז".
41. עם זאת, וגם לאחר בחינת דו"חות הנוכחות של הנתבעים והבעייתיוּת שקיימת בהם, נשוב ונציין כי לא שוכנענו שהתובע עבד בשעות נוספות, מעבר למה ששולם לו על ידי הנתבעים. ביחס לכך, אנו מפנים לכלל הבעיות והסתירות שציינו עד כה ביחס לגרסת התובע ולראיות שהוצגו על ידו.
42. עוד נדגיש, כי גם לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, וגם משעה שהנטל להפריך את טענות העובד שהוא ביצע שעות נוספות מוטל כיום על המעסיק, עדיין על התובע לספק ראיות מהימנות מצידו לכך שהוא ביצע את מספר השעות הנוספות הנטען על ידו. ראיות שכאלה, כאמור לעיל, כלל לא הובאו על ידי התובע, בענייננו.
43. בעניין זה, ראו הדברים הבאים בעניין גורסים:
"בכל הנוגע לתביעות לתשלום שכר בעד עבודה בשעות נוספות או לגמול "עבודה במנוחה השבועית, לגביהן הוטל נטל השכנוע על המעסיק בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 שהוסף לחוק במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר. בתביעות אלה, יידרש התובע לפרט בכתב תביעתו את מסגרת שעות עבודתו ולכמת את התשלומים הנתבעים. לאחר מכן, ובהתאם להחלטת בית הדין, יגיש התובע ראשית ראייה לגבי שעות עבודתו, אחריו יגיש הנתבע ראיותיו, והתביעה תוכרע על פי כללי נטל השכנוע הקבועים בחוק הגנת השכר. אוסיף, כי פירוט מסגרת העבודה בעדה נתבע השכר, מתחייב בין היתר לשם ניהול תקין של ההליך לפני בית הדין, לצורך כימות התביעה ותשלום אגרת בית הדין. ... יש ליתן את הדעת לכך, שבהעדר ראיות מטעם התובע, הנתבע לא יתחייב להגיש ראיותיו ולא יימצאו בידי בית הדין כלים להכרעה בתובענה. כללם של דברים, הגשת ראיות מטעם התובע, בהתאם לנדרש על פי כל עילה מעילות תביעתו, היא תנאי הכרחי לקיום הדיון בתובענה."
44. גם בעניין ריעני הודגש על ידי בית הדין הארצי , כי מקום שבו בית הדין – בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי הוא לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות, הרי שאין מקום לחייב את המעסיק בתשלומן. זאת, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות (ובמקרה שלפנינו, כאשר הוצגו דו"חות נוכחות פגומים). כך הוא הנכון גם בענייננו.
45. לבסוף, נציין שגם בעניין סמרינוב קבע בית הדין הארצי, כי במקרים שבהם בית הדין אינו נותן אמון בגרסת העובד אשר לעבודתו בשעות נוספות, אין הוראות תיקון 24 לחוק יכולות לסייע לו . לסיכום נקודה זו – אנו דוחים את טענותיו של התובע כי הוא הועסק במתכונת העבודה שנטענה על ידו, ומאמצים את מתכונת העבודה שצוינה על ידי הנתבעים.
ד.3. אשר למחלוקת השניה - כיצד הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים והאם התובע פוטר מעבודתו
46. התובע טוען כי הוא פוטר לאלתר מהעבודה בשנת 2018 לאחר שהגיע לשוחח עם הנתבע על בעיותיו הרפואיות. בתגובה, הנתבע כעס עליו ופיטר אותו לאלתר מהעבודה. מנגד, הנתבעים הכחישו את הטענה מכל וכל וטענו כי התובע זנח את העבודה מבלי ליתן כל הודעה מוקדמת.
47. אשר להכרעתנו – במחלוקת ביחס לסוגיה זו, וגם כאן, אנו מעדיפים את גרסת הנתבעים, מהטעמים שיפורטו להלן. ראשית, באופן תמוה והגם שהוא טען כי הוא פוטר, כאמור לעיל, לא נתבעה על ידי התובע תמורת הודעה מוקדמת; שנית, כבר ציינו כי עדותו של התובע היתה בבחינת עדות יחיד, ועל המשמעויות הנובעות מכך (העד מטעמו לא התייחס לסוגית הפיטורים).
48. שלישית, עדותו של התובע היתה מגומגמת ומהוססת ביחס לסוגיה הנוכחית (ובכלל, וכפי שנראה בהמשך הדברים וביחס לסוגיות נוספות). בין היתר, הוא נשאל מדוע צורפו לתצהירו מסמכים רפואיים רק משנת 2015, בעוד שהפיטורים התרחשו לשיטתו רק בשנת 2018.
49. בתשובה, הוא ענה כך:
"התחלתי את העבודה ב 2015, אני סיימתי בשנת 2018, בחודש מרץ, 6/3/18, ועבדתי ברצף בתקופה הזאת. אני עובד כל הזמן ברצף. לשאלת בית הדין האם הפגיעה בשנת 2015 הפריעה לי במהלך העבודה אצל הנתבעת 1 אני משיב שלא, היא השפיעה אבל לא הרבה. בעבודה הייתי מרגיש בכאב ואם אני עייף מאוד אני לוקח מנוחה יומיים שלושה, ברגע שאני מרגיש היטב אני חוזר. דיברתי איתו אמרתי לו לחזור ואמר לי לא מספיק."
וכן הוא אמר, ש"אני הייתי סובל-סובל אבל עובד, אני לוקח מנוחה קצת, חזרתי אמר לי לא."
50. מהתשובה הנ"ל עולה בבירור, כי בניגוד לטענותיו של התובע בכתבי הטענות – ולמשל הטענה ש"... יש לי בעיה אורתופדית ביד ולכן נבצר ממני מלהמשיך לעבוד בפרויקט החדש, ניגשתי למנהלי והסברתי לו שיש לי בעיה רפואית והצגתי בפניו מסמך רפואי", כי הבעיות הרפואיות לא הפריעו לו בעבודה. התובע אף ציין לפנינו שהוא רצה לחזור לעבודה וש"אמרתי לו (לנתבע – בית הדין) לחזור".
51. רביעית, גרסתו של הנתבע לגבי זניחת העבודה על ידי התובע, לא נסתרה בחקירתו הנגדית. ראו הדיאלוג הבא: "ש. האם קרה מקרה מסוים ביום סיום יחסי העבודה של התובע? ת. הוא פתאום נעלם. ש. קם והלך, לא ניסית להתקשר אליו? ת. כן אבל לא הצלחתי להשיג אותו". אשר לעד הנוסף מטעם הנתבעים – סלים, הרי שהוא לא נשאל על טענותיו בהקשר זה.
52. לסיכום נקודה זו – אנו דוחים את טענותיו של התובע כי הוא פוטר מהעבודה אצל הנתבעים, וקובעים כי התובע זנח את עבודתו בנתבעת. עם זאת, נציין כי איננו מקבלים את טענת הקיזוז שאותה העלו הנתבעים ביחס לאי-מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע. טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה ומשכך המדובר בהרחבת חזית שאין להתירה.
ד.4. אשר למחלוקת השלישית - סוגיות עובדתיות נוספות
53. נפנה עתה למספר מחלוקות נוספות שקיימות בין הצדדים. סוגיה ראשונה שבה יש לדון היא טענת התובע כי תלושי השכר שלו הינם פיקטיביים. עיון בטענות אלה מעלה כי הן מתמצות בטענה כי השכר ששולם לתובע לא תאם לתלושי השכר, והיה גבוה מכך. עוד נטען, כי תלושי השכר לא שיקפו את שעות העבודה של התובע.
54. עם זאת, טענת התובע לגבי גובה שכרו ולגבי שעות העבודה, כבר נדחו על ידינו במהלך פסק הדין, ובהתאם לכך – אנו דוחים את הטענה כי תלושי השכר של התובע הם פיקטיביים (ובהמשך הדברים, נובעת מכך גם דחיית הטענה בדבר פיצוי מתן תלושי שכר פיקטיביים).
55. סוגיה שניה שבה יש לדון היא התייחסותו הנוספת של התובע ביחס לתלושי השכר, והיא הטענה בדבר אי-קבלת תלושי השכר, טענה שהוכחשה על ידי הנתבעת. ביחס לכך, עיון בכתב התביעה מעלה כי ביחס לקבלת תלושי השכר, הועלו על ידו טענות סותרות. מחד, נטען כי במהלך העבודה נמסרו לתובע מספר מצומצם של תלושי שכר. מנגד, נטען כי ב"משך כל תקופת עבודתו" נמנעה הנתבעת מליתן לתובע את תלושי השכר.
56. גם בנקודה הנוכחית אנו דוחים את טענות התובע ומקבלים את טענות הנתבעים. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי בשונה מהנטען (במקום אחד) בכתב התביעה, הוא כן קיבל תלושי שכר מהנתבעת, הגם שהוא טען שזה היה פעמיים בשנה, בלבד. איננו מקבלים טענה זו, ובהמשך להתרשמותנו הכללית כי עדותו של התובע היתה מהוססת ומגומגמת.
57. אשר לנתבע, הרי שהוא טען בתצהירו כי בכל חודש תלושי השכר היו נמסרים לתובע. הנתבע אף הדגיש כי תלושי השכר נדרשו לתובע לשם פניה לרשויות ההגירה, וכדי לחדש את אשרת השהיה שלו בארץ. אותה הטענה לא נסתרה בחקירתו הנגדית, והוא ציין שהוא עצמו או ראש הצוות היו מוסרים את תלושי השכר לתובע, כל חודש בחודשו. הנתבע אף נשאל "כל חודש מסרת לו תלוש?", והשיב בבירור "כן".
58. מעבר לכך, עיון בתלושי השכר של התובע ואשר צורפו לתצהירו של הנתבע, מלמד כי אלה הונפקו במועד סמוך לתשלום המשכורת. גם בכך יש כדי לחזק את עמדת הנתבעים. מעבר לכך, גם התחשיבים המדוקדקים שאותם ערך התובע במסגרת כתב התביעה, מלמדים כשלעצמם כי בחזקת התובע נמצאו רובם של התלושים, עוד טרם הגשת התביעה. לסיכום נקודה זו – טענת התובע ביחס לאי-קבלת תלושי השכר, נדחית בזאת.
59. סוגיה שלישית שבה יש לדון היא לגבי סכומים שאותם קיבל התובע לקראת סיום יחסי העבודה, כך לטענת הנתבעים, ב סך של 10,000 ₪. התובע מצידו לא התכחש לקבלת אותו הסכום, אך הוא טען כי הסכום שולם בתום יחסי העבודה בין הצדדים ובמסגרת גמר החשבון, ואין לו מושג בגין מה שולם הסכום.
60. גם כאן וגם בסוגיה זו, טענות התובע מעלות תמיהה, כפי שנסביר להלן. תחילה, אנו דנים בהעברות בנקאיות שנעשו בחודש 1/2018, וטרם סיום עבודתו של התובע בחודש 3/2018. כלומר, ההעברות נעשו ללא כל קשר לגמר חשבון וביחס לסיום העבודה . לאחר מכן, והגם שהתובע חזר וציין בתצהירו שהוא אכן קיבל סך של 10,000 ₪ מהנתבעים, הרי שבחקירתו הנגדית הוא שב והתעקש, מספר פעמים, כי הוא קיבל סך של 9,000 ₪, ולא 10,000 ₪.
61. בין היתר, הוא אמר ש"אני קיבלתי 9000 ₪, 3 פעמים נתן לי 3000 ₪" לחשבון הבנק שלו. גם לאחר שהוצגו לפניו אישורי ההעברות שבוצעו לחשבונו (בסך של 3,000 ₪, פעמיים, וכן בסך של 4,000 ₪), התובע שב ואמר ש"לא, 3000 ₪" ו"אני אומר 3000 ₪", ולבסוף גם "מה שאני יודע שקיבלתי 3000 ₪ ברצף 3 פעמים".
62. טענת התובע מעלה תמיהה, היות שהיא עומדת בניגוד מוחלט לנטען בכתב התביעה ובתצהיר שלו , וגם בניגוד למסמכים ברורים ומפורשים. יחד עם דברים אלה, צודק התובע בטענתו כי הנתבעים לא הציגו לפנינו הסכם הלוואה ביחס לאותם המסמכים. אולם, לטענה הזאת ממילא אין כל נפקות לענייננו, היות שהתובע מודה בקבלת אותם סכומים, כאמור לעיל.
63. לסיכום נקודה זו – בהמשך להודיותיו הברורות בכתבי הטענות מטעמו, אנו קובעים בזאת כי מהסכומים שייקבעו לזכות התובע בהמשך פסק הדין, יוכלו הנתבעים לקזז סך של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום יחסי העבודה ועד למועד החישוב בפועל.
64. סוגיה רביעית שבה יש לדון היא לגבי תשלום שכר הדירה (וחשבונותיה) שבה גר התובע, אשר שולמו על ידי הנתבע. הנתבעים טוענים כי בתקופה שבין חודש 2/2017 לחודש 2/2018 התובע התגורר בדירה שכורה בטירת-כרמל ביחד עם עובד נוסף, כאשר על חוזה השכירות היה חתום הנתבע מול המשכיר.
65. לשיטת הנתבעים, הנתבע שילם בעצמו את התשלומים הנובעים מאותה הדירה, ובכלל זה (וכאשר חלקו של התובע הוא חצי מכך): שכר דירה בסך של 24,000 ₪; חוב חשמל בסך של 1,698 ₪; חשבון מים בסך של 927 ₪; ארנונה בסך של 2,307 ₪; דמי תיווך בסך של 3,305 ₪.
66. הנתבעים ממשיכים ומפרטים כי חובו הכולל והמסכם של התובע כתוצאה מהאמור לעיל עומד על סך של 16,994 ₪. עוד הם מפרטים, כי הנתבעת נהגה להתחשבן עם עובדיה על בסיס שנתי, ולכן היא לא הספיקה להתחשבן עם התובע טרם זניחת העבודה . ומה גם, שהיא מעולם לא סברה כי התובע יסיים את עבודתו בצורה שבה הוא סיים, משעה שהוא נעלם ללא הודעה כלשהי.
67. מנגד, התובע העלה טענה פשוטה: אין מחלוקת שהדירה אכן נשכרה עבור עובדי הנתבעת, ועבורו פרטנית, אך החשבונות שולמו על ידו ועל דרך קיזוז משכרו. התובע אף מציין כי חברו לדירה היה נביל, שהעיד כזכור מטעם התובע. גם במקרה של נביל, שעבד עבור קבלן משנה של הנתבעים בשם אנואר, היה נעשה קיזוז מהשכר בגין הדירה וחשבונותיה, מדי כל יום.
68. בסיכומיו מפרט התובע ומציין, כי ביחס לאותו חוב נטען הוגשה תביעה נוספת כנגדו, על ידי הנתבעים. נדגיש, כי אותה עובדה למעשה נתגלתה לנו רק בשלב הסיכומים, והצדדים אף הגישו טיעונים נוספים ביחס לסוגיה הנוכחית לאחר הגשת הסיכומים, וטענו לכאן ולכאן. עוד נציין ביחס לאותו הליך מקביל, כי הוא נמצא בשלב מוקדם יותר לעומת הליך זה.
69. ועוד נדגיש, כי הגם שאותו הליך מקביל עוסק באופן פרטני בסוגיית שכר-הדירה והחשבונות, כאמור לעיל, כי משעה שהמדובר במחלוקת שהצדדים עצמם הם אלה שהעלו אותה עוד מפתח ההליך שלפנינו, ואף טענו בפירוט לגביה (ואף הוגשו ראיות ונחקרו עדים), הרי שאיננו רואים מנוס אלא להכריע בה באופן מנומק.
70. לאור כך, גם איננו מקבלים את טענת התובע ש"מטעמי כיבוד ערכאות" איננו יכולים לדון בנושא הנוכחי, היות שיהיה בכך כדי לסתור או להכביד על ההליך המקביל. מכל מקום, נעיר כי תמוהים בעינינו מספר עניינים: ראשית, מדוע הוגשה תביעה נפרדת בעילה זאת על ידי הנתבעים – ולא תביעה שכנגד במסגרת הליך זה; שנית, לא מובן מדוע הצדדים עצמם לא ביקשו לאחד את ההליכים. המדובר בהתנהלות דיונית לקויה של הצדדים (ובמיוחד מצד הנתבעים).
71. אשר לעמדתנו – לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים, אנו דוחים את טענת הנתבעים ומקבלים את עמדת התובע, ביחס לסוגיה הספציפית והנוכחית. עמדת הנתבעים לגבי 'החוב התלוי ועומד' שנותר לתובע בגין הדירה וחשבונותיה, מעלה תמיהה ופליאה. תחילה, קשה להניח כי הנתבעים ישלמו מדי כל חודש סכומים ניכרים עבור התובע, ללא כל ערוּבה וללא כל ביטחון.
72. ודוק – גם הטענה כי "תמיד ידענו להתחשבן עם העובדים הרי בכל מקרה הגיע להם כספים בגין זכויות כאלה ו/או אחרות ויכולנו להתחשבן איתם....", איננה מהווה תשובה נאותה על כך. שהרי, המדובר בעובד שהרוויח סכומים נמוכים יחסית. ביחס לעובד שכזה, קשה להניח כי מעסיק כלשהו יסכים לתת לו סכומים כה ניכרים, ללא כל בטחונות.
73. וראוי עוד להוסיף, כי במקום אחר בתצהירו של הנתבע, הועלתה טענה מעט אחרת, ונטען כי "הנתבעת נהגה להתחשבן עם העובדים על בסיס שנתי ועל כן לא הספיקה לבצע התחשבנות עם התובע....". גם טענה זו מעלה תמיהה, היות שנזכיר כי תשלום החשבונות היה בין חודש 2/2017 לחודש 2/2018. על כן, לא ברור מדוע לא נעשה 'גמר חשבון' כבר בסוף שנת 2017 (קרי, 'סוף שנה') .
74. לאמור לעיל יש להוסיף, כי אותו 'חוב תלוי ועומד' כלל לא צוין בתלושי השכר של התובע, וגם אין לו כל אסמכתה כלשהי בכתב (מלבד תשלומי החשבונות ואשר מעידים רק על התשלום עצמו, שאינו במחלוקת). גם בכך יש כדי לפעול לחובת הנתבעים. ודוק – איננו מתעלמים מהטענה כי אוכלוסיית מהגרי העבודה אינם מוכנים לחתום על מסמכים כלשהם עבור מעסיקיהם . אולם, דבר לא מנע מהנתבעים לציין את התשלומים עבור הדירה בתלושי השכר.
75. מנגד, טענת התובע לגבי קיזוז חודשי משכרו בסך של 1,100 ₪, ואשר נעשה מדי כל חודש על ידי הנתבע, לא נסתרה. טענה דומה הועלתה גם על ידי נביל, שציין אף הוא, כך:
"בסוף החודש המעסיק שלי ושל התובע היו מנכים מהשכר שלי ושל התובע סך של 1,100 כ"א. סוכם איתנו שהסכום הזה יהיה בשביל שכירות, ארנונה, מים וחשמל. גם לעומר היו לוקחים את אותו הסכום, אני יודע כי היינו מדברים על זה."
76. בחקירתו הנגדית פירט התובע והעיד, כדלקמן:
"יוסף משלם (הנתבע 2), ברגע שאני מקבל את המשכורת שלנו אז לוקח ממני 1,100 ₪ ומנביל 1,100 ₪ ואח"כ נותן לנו את הכסף שלנו... אם עבדתי אני צריך לקבל 8000 ₪, אני יודע שרשמתי ומגיע לי 8000 ₪, מה שאני מקבל 7000 או 6900. אני מקבל 8000 ₪ והשכירות זה 1,100 ₪, הוא לוקח משם 1,100 ₪ ונותן לי את השאר... בעל הבית הכל כלול, אני משלם 1,100 ₪. הוא אמר לנו 2,200 ₪ וזהו."
77. דברים דומים נאמרו על ידי נביל, שאף ציין כי הוא היה עד למקרה שבו הנתבע שילם לתובע את שכרו. נסכם את הדברים ונציין כי גרסת התובע ונביל לא נסתרה. מנגד לכלל האמור לעיל, הנתבע ציין גרסה בלתי ברורה ביחס למחלוקת שבנדון, ואמר כך:
"בסוף בתקופה האחרונה ראיתי שיש הרבה הוצאות כלפיו, החלטנו שנתחיל להוריד ממנו ופתאום הוא נעלם, ראינו שיש עליו חובות כמו שכר דירה וגם נתתי לו הלוואה. לשאלת בית הדין מדוע זה לא ירד קודם אני משיב שהייתי מוריד חלק קטן."
78. לאחר מכן, במקום אחר בחקירה הנגדית, הוא חזר על גרסה זו, וציין כדלקמן (דגשים בציטוט לא במקור, אלא אם צוין אחרת):
"אני הייתי מקזז מהחשבון שלו קצת, מחשבון העובד ולא מהשכר שלו, בהתחלה שילמתי את כל הסכום והייתי מוריד חלק קטן כל חודש, לאחר שבית הדין מבקש ממני להבהיר את הדברים אני מציין שאני מתכוון למשכורת ואני מבהיר שכל חודש הייתי מוריד לו קצת. לשאלת בית הדין מה זה קצת אני משיב שאני לא זוכר. לשאלת בית הדין האם יש רישום כלשהו שלי על כך אני משיב שלא, אני זוכר שבסוף היה לו 10,000 ₪ שעדיין לא הורדה מהמשכורת שלו. לשאלת בית הדין איך הגעתי לתחשיב הזה אני משיב שיש חשבון שכירות ארנונה מים, אצלנו היו חסרים מסמכים, עשיתי בערך לפי חודש. לשאלת בית הדין איזה מסמכים היו חסרים אני משיב שיש כמה חשבנות של חשמל, ארנונה ומים."
79. אותה גרסה היא בעייתית בעינינו, היות שקודם לכן, הנתבעים טענו (בכתב ההגנה ובתצהירים), כי לא הורד דבר מחובו של התובע במהלך תקופת ההעסקה, בגין חשבונות הדירה. והנה, לפתע טען הנתבע, שחלק "קטן" (שהוא לא זכר את גובהו), כן ירד במהלך תקופת ההעסקה.
80. ברי, כי המדובר בשינוי חזית שיש בו כדי להחליש את עמדת הנתבעים. לסיכום נקודה זו, אנו דוחים את טענת הנתבעים שבנדון ואת טענת הקיזוז שאותה הם העלו לגבי הדירה וחשבונותיה.
81. סוגיה חמישית שיש לדון בה היא לגבי הקיזוז שבוצע על ידי הנתבעת משכרו של התובע, בגין כספי פיקדון לעובדים מסתננים לפי חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: "הפיקדון"). התובע טען כי משכרו נוכה סך של 10,478 ₪, בגין הפיקדון לעובדים זרים ולפי הוראות החוק. מנגד, הנתבעים לא התכחשו לסכום כשלעצמו, אולם טענו שחרף הרישום שבוצע בתלושי השכר, כספי הפיקדון לא קוזזו בסופו של דבר והם כן שולמו לתובע, מדי כל חודש.
82. בנקודה הנוכחית אנו דוחים את טענת הנתבעים ומאמצים את עמדת התובע. טענות הנתבעים במחלוקת זו היו מהוססות ובלתי ברורות. תחילה, צוין בכתב ההגנה כי "הנתבעת אכן קיזזה בגין פדיון ממשלתי בחודשים החל מחודש 5/2017 ועד לחודש 11/2017", אולם בהמשך אותו סעיף נערך שינוי חזית, ונטען ש"למרות שצוין בתלוש כי הם קוזזו אך בפועל שולמו לתובע ".
83. למען הסר ספק, איננו מקבלים כלל את הטענה בדבר התשלום של הפיקדון בפועל, היות שהרישום בתלוש של הנתבעת בדבר הקיזוז, מחייב את הנתבעים לכל דבר ועניין. ככל שביקשו הנתבעים להוכיח אחרת, ברי כי הנטל מוטל עליהם, ונציין כי הוא לא הורם.
84. עוד טענו הנתבעים ביחס לאותה המחלוקת, כי הם לא ידעו להיכן להעביר את כספי הפיקדון. לשיטתם, גם רואה החשבון של הנתבעת ניסה לברר את התשובה לכך. אולם, יש לציין כי רואה החשבון של הנתבעת לא הובא לעדות לפנינו, והדבר פועל לחובת הנתבעת. ומה גם, שלא הוצגו מסמכים או ראיות אחרות ביחס לאותם מאמצי בירור נטענים.
85. ואם לא די בכך, הטענה כי הנתבעת 'לא מצאה להיכן להעביר את הכספים וכאשר המדובר בקרן ממשלתית', מעלה תמיהה. בשלב הנוכחי נזכיר כי המדובר בהסדר סטטוטורי (ראו סעיף 1יא1(א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, וכן תקנות עובדים זרים (דרך לתשלום פיקדון לעובד זר שהוא מסתנן), תשע"ד-2017). על פי הוראות הדין, המעסיקים השונים נדרשו החל מיום 1.5.2017 להפקיד עבור העובדים הזרים המסתננים פיקדון.
86. לכן, היה על הנתבעים לפרט מה היה בדיוק הקושי לבצע את ההפרשה, כך שזו לא בוצעה בסופו של דבר, כך לשיטתם. זאת ועוד, בעדותו נשאל הנתבע והתייחס לנקודה זו. להלן נביא את הדברים בפירוט, וכדי ללמד כי גרסת הנתבעים ביחס לכספי הפיקדון אכן היתה לא ברורה לחלוטין:
"ש. מה עשית עם כספי הפיקדון שהורדת לתובע?
ת. לא עשיתי כלום, אנחנו מורידים מהתלוש, אני צריך לשלם אבל איך אשלם? רואה חשבון נתן לי למלא את הפרטים של העובד ולשלם לו את הפיקדון ואין.
ש. מדוע לא הכנסת את הפיקדון לחשבון הבנק על פי התקנות?
ת. כי אין. היה כתוב לי באתר שיש לחץ ואני התקשרתי אליהם ואמרו לי תנסה שוב.
ש. קיזזת את הפיקדון והשארת זאת לעצמך?
ת. לא, לא נכון.
ש. מה עשית עם הכספים?
ת. נתתי להם ותשאל אותו, לא קיזזתי מהם שום דבר כי אני לא שילמתי.
ש. אז קיזזת לו, קיבל או לא קיבל?
ת. הוא לא קיבל, הוא לא מקבל, אני משלם לחברה. אמרו לי תשלם לחברה, לאתר מסוים. לא יודע הרואה חשבון נתן לי אתר למלא את הטפסים ואני ממלא. לשאלת בית הדין האם הייתי מעביר לשם כספים בצורה שוטפת אני משיב שלא נתן לי את האפשרות להעביר, בפועל לא העברתי.
ש. ניכית לו פיקדון, מה היה שכרו של התובע לאחר הניכוי?
ת. לא, לא הורדתי את הפיקדון מהמשכורת."
87. לא ירדנו לסוף דעתו של הנתבע ביחס לכלל דבריו, וביחס לקושי הנטען: לא ברור באיזה אתר (אינטרנט, ככל הנראה) מדובר; מהם אותם טפסים שהוא מילא, ככל שמילא (והם לא הובאו לפנינו, בכל מקרה); מיהי אותה "חברה" עלומה שאליה התייחס הנתבע לראשונה בעדותו, וכיו"ב.
88. לסיכום נקודה זו – נסכם ונציין כי גרסת הנתבעים לגבי כספי הפיקדון לא הוכחה כלל, ולטעמנו – הגיוני יותר להסיק כי הסכומים כן נוכו ב'זמן-אמת' משכרו של התובע, אך לא הופקדו במקום כלשהו. על כן, אנו קובעים בזאת כי על הנתבעת להשיב לידי התובע את כספי הפיקדון שקוזזו משכרו.
ד.5. אשר למחלוקת הרביעית - הסעדים שיש לפסוק לזכות התובע
89. נעבור עתה לדון בסעדים הממוניים שיש לפסוק לזכות התובע, כתוצאה מההכרעות שניתנו במהלך פסק הדין, עד כה.
90. פיצויי פיטורים והפרשות לפנסיה – התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולאור קביעתנו שהוא לא פוטר מעבודתו בנתבעת. עם זאת, הוא זכאי להפרשה בגובה 6% משכרו על חשבון פיצויי פיטורים, החל מיום תחילת עבודתו, וכן הוא זכאי בגובה 6% משכרו על חשבון תגמולים, ובסך הכל 12% משכרו .
91. כמו כן, לאור קביעתנו כי השכר שנקוב בתלושי השכר של התובע הוא אכן מדויק, יש לערוך את ההפרשה על פי התלושים, כמפורט בטבלה שלהלן (יצוין, כי רכיב ה'פרמיה' שמצוין בתלושי השכר לא הוכלל בטבלה, ומשעה שהצדדים לא התייחסו אליו בטיעוניהם) –
חודש עבודה
שכר ששולם (כולל דמי חופשה ודמי חגים)
6/2015
4,387.5 ₪
7/2015
3,425 ₪ + 175 ₪ חופשה + 700 ₪ חגים
8/2015
4,012 ₪ + 350 ₪ חופש
9/2015
3,150 ₪ + 175 ₪ חופש + 875 ₪ חגים
10/2015
3,825 ₪ + 350 ₪ חופש + 175 ₪ חגים
11/2015
375 ₪
12/2015
4,200 ₪ + 350 ₪ חופשה + 175 ₪ חגים
1/2016
3,900 ₪ + 350 ₪ חופש
2/2016
4,494 ₪ + 392 ₪ חופש
3/2016
4,662 ₪ + 392 ₪ חופש
4/2016
1,932 ₪ + 392 ₪ חופש
5/2016
1,176 ₪
6/2016
4,494 ₪ + 392 ₪ חופש
7/2016
3,654 ₪ + 392 ₪ חופש + 700 ₪ חגים
8/2016
4,788 ₪ + 392 ₪ חופש
9/2016
3,654 ₪ + 392 ₪ חופש + 980 ₪ חגים
10/2016
4,074 ₪ + 392 ₪ חופש
11/2016
4,578 ₪ + 392 ₪ חופש
12/2016
4,200 ₪ + 392 ₪ חופש + 196 ₪ חגים
1/2017
4,914 ₪ + 392 ₪ חופש
2/2017
4,284 ₪ + 392 ₪ חופש
3/2017
4,620 ₪ + 392 ₪ חופש
4/2017
3,864 ₪ + 392 ₪ חופש
5/2017
4,494 ₪ + 392 ₪ חופש
6/2017
3,864 ₪ + 392 ₪ חופש + 588 ₪ חגים
7/2017
4,452 ₪ + 392 ₪ חופש
8/2017
4,704 ₪ + 392 ₪ חופש + 196 ₪ חגים
9/2017
3,738 ₪ + 196 ₪ חופש + 784 ₪ חופש
10/2017
4,578 ₪ + 392 ₪ חופש
11/2017
4,680 ₪ + 420 ₪ חופש + 210 ₪ חגים
12/2017
4,944 ₪ + 448 ₪ חופש
1/2018
4,800 ₪ + 448 ₪ חופש
2/2018
4,320 ₪ + 448 ₪ חופש
3/2018
1,440 ₪ + 210 ₪ חופש

92. סך כלל הרכיבים הנ"ל ואשר שולמו במהלך תקופת העסקתו של התובע, עומד על 149,623.5 ₪ X 12% = 17,955 ₪ (במעוגל). הסכום הנ"ל ישולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לתובע החל מיום 1.11.2016 (מחצית תקופת עבודתו של התובע, ולנוחיות החישוב) ועד למועד התשלום בפועל.
93. גמול שעות נוספות – לאור קביעתנו דלעיל כי התובע לא עבד בשעות נוספות כפי הנטען על ידו, רכיב התביעה שבנדון דינו להידחות.
94. פדיון חופשה – התובע תבע בגין פדיון דמי חופשה סך של 6,266 ₪. לטענתו, היות שהוא עבד 6 ימים בשבוע ולפי הוראות צו ההרחבה , הוא זכאי ל-34 ימי חופשה בשנה (הכוונה, ככל הנראה, ל-34 ימי חופשה בגין כלל תקופת ההעסקה) ולסך מצטבר של 11,152 ₪. לעומת זאת, לפי תלושי השכר שולם לו רק סך של 4,886 ₪. יצוין, כי בתצהיר התובע שונה המספר לסך של 5,278 ₪.
95. מנגד, הנתבעים הכחישו שהתובע עבד 6 ימים בשבוע, וגם הכחישו את מספר ימי החופשה שנתבע על ידי התובע. הנתבעים טענו כי התובע זכאי למספר ימי חופשה שהינו נמוך בהרבה לגבי כל שנה, מזה הנטען על ידו. כמו כן, הם אף טענו כי דמי החופשה שולמו למעשה ביתר, היות שהתובע קיבל 57 ימי חופשה במהלך כל תקופת עבודתו, כעולה מתלושי השכר שלו .
96. במחלוקת בין הצדדים בסוגיה הנוכחית בחרנו להעדיף את גרסת הנתבעים. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי כמעט מדי כל חודש הוא קיבל 2 ימי חופשה, וכאשר חישוב כולל מעלה כי הוא קיבל הרבה מעבר ל-34 ימי החופשה הנתבעים על ידו ( עיון בתלושי השכר מעלה כי נוצלו 53 ימי חופשה). יתירה מכך, תמונה דומה עולה גם מדו"חות הנוכחות שצירפו הנתבעים לתיק בית הדין.
97. התובע טוען כי לא הוצג על ידי הנתבעים דו"ח חופשות וגם בשל כך יש לקבל את התביעה ברכיב זה , אולם בטענה זו אין כל ממש. שהרי, תלושי השכר יכולים לתת מענה לסוגיית ימי החופשה, כפי שאירע בפועל. ראו הדברים הבאים, שנאמרו על ידי בית הדין הארצי בעניין קאלה ארועים:
"דרך המלך בהוכחת ניצול ימי חופשה היא בהצגת רישום מסודר של מועדי ניצול החופשה, כמתחייב בחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית). יחד עם זאת, גם בהעדר רישום שכזה, יכול מעסיק לנסות ולהוכיח את ניצול ימי החופשה השנתית על ידי העובד באמצעות הרישום בתלושי שכר הנמסרים באופן שוטף לעובד, ובלבד שהוכח כי רישום ניצול החופשה השנתית בתלושי השכר משקף את המציאות, וכי תלושי השכר נמסרו לעובד בזמן אמת, באופן שעלה בידו לבחון רישום זה ולהתייחס אליו. במקרה זה עולה כי כך נעשה ולכן, כעקרון, יכולה היתה המערערת להתבסס על הרישום בתלושי השכר."
98. על כן, ומשעה שהתובע קיבל דמי חופשה מעבר לזכאותו שבדין, התביעה ברכיב שבנדון נדחית. מעבר לכך, יש לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעים לגבי תשלום דמי חופשה ביתר, שהועלתה כבר בפתח ההליך. לעניין זה, ראו בתלוש השכר האחרון (חודש 3/2018), שם צוין כי התובע היה ביתרת חובה של 22.36 ימי חופשה.
99. לכן, מכל סכום שייפסק לזכות התובע במסגרת ההליך, זכאית הנתבעת לקיזוז סך של 5,724 ₪ (שכר שעתי אחרון בסך של 32 ₪ לשעה X 8 שעות עבודה ביום X 22.36 ימים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום יחסי העבודה ועד למועד החישוב בפועל.
100. דמי הבראה – התובע תבע בגין הרכיב הנ"ל סך של 2,268 ₪. לטענתו, הוא זכאי ל-19 ימי הבראה בגין כלל תקופת ההעסקה, וכאשר לפי תלוש י השכר שולם לו רק סך של 4,914 ₪. לכן, הוא זכאי ליתרה בסך של 2,268 ₪. בתצהיר התובע שונתה הטענה, וצוין כי "ע"פ התלושים שהתקבלו לאחר גילוי המסמכים נראה לכאורה ששולם לי רכיב זה".
101. מנגד, הנתבעים טענו דמי ההבראה שולמו כדין ואף ביתר. בתצהיר הנתבע נטען, כי בגין תקופת עבודתו היה התובע זכאי ל-17.3 ימי הבראה, אולם שולם לו מעבר לכך, כדלקמן: 6 ימי הבראה בשנת 2015; 10 ימי הבראה בשנת 2016; 12 ימי הבראה בשנת 2017. בסך הכל שולמו לתובע 28 ימי הבראה. עוד נטען, כי יש לקזז את הסכום העודף, בסך של 4,045 ₪.
102. במחלוקת בין הצדדים ביחס לסוגיה הנוכחית, בחרנו להעדיף את גרסת הנתבעים. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי הנתבעים אכן צודקים בטענתם כי לתובע שולמו דמי הבראה מעבר לזכאותו בדין. ועוד נזכיר, כי התובע הודה במפורש בתצהירו כי הרכיב הנ"ל שולם במלואו. עם זאת, הוא הוסיף וטען, כי "בפועל הנתבעות הורידו את השכר השעתי ללא ידיעתי לפיכך אתבע את הסכום שתבעתי בכתב התביעה".
103. אותה טענה דינה להידחות במלואה, ואיננו יו רדים לסוף דעתו של התובע ואיננו מבינים מהו הקשר בין השכר השעתי לבין דמי ההבראה. ומה גם, שאין כל הוכחה שהובאה לפנינו ואשר ממנה ניתן ללמוד כי השכר השעתי אכן הורד (שהרי, תלושי השכר מעלים אחרת). התובע גם לא פירט באיזה נקודת זמן השכר השעתי הוּרד, ובאיזה שיעור.
104. מעבר לכך, המדובר בהרחבת חזית, היות שהמדובר בטיעון שהועלה בפעם הראשונה רק בתצהירו של התובע. מנגד, גם אין בידינו לקבל את טענת הקיזוז מצד הנתבעים, שהועלתה אף היא לראשונה, רק בתצהירי הנתבע (היא לא הועלתה בפתח ההליך). על כן, ומשעה שהתובע קיבל דמי הבראה מעבר לזכאותו שבדין, דין התביעה ברכיב דמי ההבראה להידחות.
105. דמי חגים – התובע תבע סך של 5,046 ₪ בגין דמי חגים. לטענתו, במהלך תקופת עבודתו חלו 22 ימי חג ולכן הוא זכאי לסך של 7,216 ₪. משעה ששולם לו סך של 2,170 ₪ (בתצהיר המספר שונה ל-5,579 ₪), הוא זכאי ליתרת דמי חגים בסך של 5,046 ₪ (בתצהיר המספר שונה ל-1,673 ₪). מנגד, הנתבעים טענו שכלל הסכומים בגין דמי החגים שולמו כדין, ולכן יש לדחות את טענת התובע.
106. גם כאן וגם ביחס למחלוקת הנוכחית בחרנו להעדיף את גרסת הנתבעים. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי צודקים הנתבעים בטענתם, כי לתובע שולמו דמי חגים, כדלקמן: 11 ימי חג בשנת 2015, 10 ימי חג בשנת 2016 ו-9 ימים בשנת 2017. כלומר, הנתבעים שילמו יותר ימי חג, מהמספר שנתבע על ידי התובע. ודוק – נדגיש כי התובע עצמו הסתמך בתחשיביו ברכיב הנ"ל על תלושי השכר שלו.
107. בתצהירו טען הנתבע, כך: "הנני מצהיר כי התובע קיבל את מלוא דמי החגים המגיעים לו עפ"י חוק עפ"י מצוות דתו כאשר הוא נמנה על העדה המוסלמית וש(ו)לם לו בגין חגי המוסלמים לדוגמא חודש 9/15 שולם לו בגין "עיד אלאדחא" חג הקורבן חמשה ימים או ב 12/15 יום הולדת הנביא מוחמד עליו השלום בגין יום אחד עפ"י חוק...". האמור לעיל לא נסתר בחקירתו הנגדית של הנתבע.
108. על כן, ומשעה שהתובע קיבל דמי חגים מעבר לזכאותו שבדין, יש לדחות את התביעה לדמי חגים. עם זאת, אין בידינו לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעים לגבי תשלום דמי החגים ביתר, שהועלתה על ידם רק בשלב הסיכומים. גם כאן, טענה זו לא הועלתה בפתח ההליך, ומשכך העלאתה בשלב מאוחר יותר היא בגדר הרחבת חזית שאין להתירה.
109. ניכוי מהשכר בגין פיקדון עובדים זרים – לאור קביעתנו דלעיל ובמהלך פסק הדין, כי הסכום שבנדון אכן נוכה משכרו של התובע, אזי שעל הנתבעת להשיב אותו לתובע. על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 6,973 ₪. היות שהסכומים נוכו מדי כל חודש, בתקופה שבין חודש 5/2017 לחודש 11/2017, הסכום ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.8.2017 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום בפועל.
110. פיצוי בגין אי-מתן תלושי שכר – לאור קביעתנו דלעיל כי בניגוד לטענותיו, התובע קיבל את תלושי השכר שלו במהלך עבודתו, רכיב התביעה הנוכחי דינו להידחות. ומה גם, ש גם דחינו את הטענה הנוספת של התובע כי השכר שצוין בתלושים לא היה מדויק.
111. פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד – הנתבעים לא הכחישו כי התובע לא קיבל הודעה בכתב בגין תנאי עבודתו, אך טענו כי תנאי העבודה נמסרו לתובע בעל-פה. אולם, הטענה לא הוכחה, וממילא היא עומדת בניגוד מפורש להוראות הדין (חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, וראו סעיף 1 לחוק), המחייבות " הודעה בכתב".
112. לאור האמור לעיל, ובהתחשב בכך כי המדובר במהגר עבודה שהיה ראוי כי תנאי עבודתו יפורטו כדבעי (ומה גם שהמדובר בחובה שחלה ממילא לגבי כל עובד/ת, באשר הוא), אנו סבורים כי יש מקום לפסוק לזכות התובע את הסעד הנתבע, במלואו.
113. על כן, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין אי-מסירת ההודעה בסך של 2,000 ₪. הסכום שבנדון ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
114. קיזוז – כפי שכבר צוין במהלך פסק הדין, מכלל הסכומים שנפסקו לזכות התובע, יש לקזז סך של 10,000 ₪, שאותם הוא קיבל במהלך סיום עבודתו. כל זאת, משעה שהתובע עצמו הסכים שיש לנכות את אותו הסכום, מכל סכום שלו הוא יהיה זכאי במסגרת התביעה.
ד.6. אשר למחלוקת החמישית - הרמת מסך כנגד הנתבע
115. התובע טען כי יש לבצע הרמת מסך כלפי הנתבע. מנגד, הטענה הוכחשה על ידי הנתבעים, אשר ציינו כי הנתבעת היא חברה סולבנטית שאינה מתחמקת מתשלום חובותיה לעובדים. אשר להכרעתנו – אנו דוחים את טענת הרמת המסך. תחילה, נציין כי הטענה הועלתה על ידי התובע בלקוניות רבה, וכל שנאמר על ידו בהקשר זה, הינו כדלקמן:
"הנתבעת 2 ממשיכה להעסיק עובדים ולהתנהל כרגיל, על מנת להונות ולהימנע מלשלם לתובע את הזכויות המגיעות לו עפ"י דין. מדובר בהתנהגות חסרת תום הלב של הנתבעת 2 המחייבת להרים מסך כלפיו ולחייבו בחובות הנתבעת 1 כלפי התובע."
116. מאותו הציטוט ניתן לראות כבר עתה כי אין המדובר בנסיבות שמתאימות להרמת מסך (צוין כי 'הנתבעת ממשיכה להעסיק עובדים', ותוּ לא). לפי טענת התובע עצמו, אין לפנינו סיטואציה של ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת וכפי שזו נידונה בפסיקה. נזכיר ביחס לכך, כי פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי שבה והדגישה, כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.
117. משעה שזוהי נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, נקבע גם שאין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך. ואם לא די בכך, הרי שבהמשך ההליך זנח התובע את טענותיו שבנדון. בין היתר, בתצהיר התובע לא הועלתה כל התייחסות, באשר היא, לנתבע עצמו. גם בסיכומי התובע הסוגיה הנ"ל לא זכתה להתייחסות נרחבת, אם בכלל. גם הנתבע לא נחקר כלל בנקודה זו וביחס לטענותיו בתצהיר .
118. לסיכום נקודה זו – אנו דוחים את טענותיו של התובע לגבי הרמת המסך. בהינתן כך, ובהיעדר עילה, התביעה כנגד הנתבע נדחית בזאת.
ה. לסיכום
119. לסיכום ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים בזאת כדלקמן:
א. דין התביעה להידחות ביחס לרכיבי התביעה הבאים: פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר.
ב. דין התביעה להתקבל ביחס לרכיבי התביעה הבאים, ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן:
- הפרשות על חשבון פיצויי פיטורים ותגמולים בסך של 17,955 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לתובע החל מיום 1. 11.2016 ועד למועד התשלום בפועל;
- ניכוי מהשכר בגין פיקדון עובדים זרים בסך של 6,973 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.8.2017 ועד למועד התשלום בפועל;
- פיצוי בגין אי-מסירת הודעה לעובד בסך של 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
ג. מהסכומים שבנדון תוכל הנתבעת לקזז סך של 10,000 ₪, אשר שולמו לתובע בעת סיום עבודתו (9.3.2018), וכן סך של 5,724 ₪ בגין ניצול יתר של התובע בגין ימי חופשה. שני סכומים אלה יחושבו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום יחסי העבודה ועד למועד החישוב בפועל.
120. הוצאות – משעה שהתביעה התקבלה חלקית, ואף לאור דחיית התביעה כנגד הנתבע, אנו קובעים בזאת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
121. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 ימים מיום קבלתו.
ניתן היום, י' אלול תש"פ (30 אוגוסט 2020), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אברהם פרקש
נציג ציבור (עובדים)

טל גולן
שופט