בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 43002-07-18

29 אוקטובר 2020

לפני:

כב' השופט אסף הראל
נציג ציבור (עובדים) – מר חוסין סעד

התובע
יוסי ביטון, ת.ז. XXXXXX020
ע"י ב"כ: עו"ד ע' אמיר
-
הנתבעת
גולד פירזול בע"מ, ח.פ. 511917239
ע"י ב"כ: עו"ד י' ארן

פסק דין

התובע הועסק על ידי הנתבעת כעובד שכיר במשך תקופה של כ- 13 שנים שבתומה פוטר. הוא טוען כי פיטוריו היו שלא כדין. עוד הוא טוען כי הנתבעת לא שילמה לו את כל הזכויות המגיעות לו בגין תקופת העסקתו וסיומה. בגין אלה, ובשל טענות נוספות, עותר הוא לחייבה לשלם לו סכומים כספיים שונים. הנתבעת מכחישה את טענות התובע ואת הסעדים להם הוא עותר.

על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת. בהתאם לתשתית עובדתית מוסכמת זו, הועסק התובע ע"י הנתבעת בתפקיד שהוגדר כמחסנאי. תקופת ההעסקה היתה החל מיום 1.11.04 ועד יום 31.3.18. התובע היה עובד במשכורת ושכרו שולם לו לפי תלושי השכר שהנפיקה לו הנתבעת. הוא חתם בתחילת 2009 על הודעה בכתב על תנאי העסקה (העתקה צורף כנספח א' לכתב ההגנה). מתכונת העבודה היתה של חמישה ימים בשבוע, כאשר פעם עד פעמיים בחודש התווספה לכך עבודה ביום שישי. בהתאם למפורט במסמך מיום 15.2.17 שהוציא הרופא התעסוקתי ד"ר קולר (נספח ב' לכתב התביעה), סובל התובע מסוכרת כמפורט באותו מסמך. קיימת מחלוקת בקשר למועד מסירת מסמך זה לנתבעת.

בסמוך לפני חודש 12/17 דרשה הנתבעת מהתובע, כתנאי להמשך העסקתו, כי שכרו יופחת. התובע סירב. השכר לא הופחת. ביום 10.12.17 זומן התובע בכתב לשימוע לפני פיטוריו (נספח ג' לכתב התביעה). ביום 12.12.17 התקיימה שיחת שימוע בנוכחות התובע, אחיו ומנהלי הנתבעת. הנתבעת ערכה רישום של השיחה (נספח ד' לכתב התביעה). ביום 14.12.17 הודיעה הנתבעת לתובע על פיטוריו ועל סיום העסקתו ביום 13.1.18 (נספח ה' לכתב התביעה). בהסכמת התובע והנתבעת נדחה מועד סיום ההעסקה ליום 31.3.18. הנתבעת שחררה לתובע את כל הכספים שנצברו על שמו בביטוח מנהלים, לרבות ברכיב פיצויי פיטורים. אין מחלוקת גם כי רכיבי התביעה המתייחסים לתקופה שלפני 7/11 - התיישנו.

התובע העיד בעצמו. עוד העיד מטעמו אחיו בן ציון שהתלווה אליו לשיחת השימוע (להלן – בן ציון). מטעם הנתבעת העידו מנהלה מנור גוטפריד (להלן – מנור) וכן ירון בן עוז, המשמש כרואה החשבון של הנתבעת (להלן – ירון). לאחר שנתנו את דעתנו לכלל הראיות שהוצגו בפנינו ולכלל טענות הצדדים, באנו לכדי מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה כפי שיפורט להלן.

שכרו הקובע של התובע
עד חודש 2/09 שולם שכרו החודשי של התובע כשכר כולל אשר כונה בתלושי השכר "שכר יסוד". החל מחודש 2/09 הופחת שכר היסוד והחלו להשתלם בנוסף לו רכיבי שכר שכונו "בונוס השלמת שעות" ו"תוספת השלמה" (ס' 9-21 ונספח ב' לתצהיר התובע). הנתבעת ביצעה שינוי זה על מנת שתוכל לכלול בתלושי השכר תשלום מובחן בגין גמול עבודה בשעות נוספות, ורכיבי השכר של "בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה" יועדו להבטיח כי השכר ששולם לתובע, על כל רכיביו, לא יפחת מהשכר הכולל ששולם לו לפני השינוי האמור שביצעה הנתבעת. הנתבעת הודיעה לתובע על השינוי באופן תשלום שכרו והבהירה כי שכרו לא יפגע. הדבר נעשה בחודש ינואר 2009 ואז גם חתם התובע על הודעה בכתב על תנאי העסקה שם נרשם, בין היתר, כי המשכורת תעמוד על 4,000 ש"ח ברוטו ויתווספו אליה "ש. נוספות כחוק" (סעיפים 17-20 ונספח ב' לתצהיר מנור; עדות מנור בעמוד 32 לפרוטוקול; עדות התובע בעמוד 21 לפרוטוקול).

יש לקבל את טענת התובע כי רכיבי השכר של ""בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה" מהווים חלק משכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויות סוציאליות. הטעם לכך הוא שהוברר בפנינו כי מדובר ברכיבי שכר שלא שיקפו תשלום של תוספת מותנית כלשהי או החזר הוצאות, כי אם שכר עבודה. מדובר בחלק בלתי נפרד משכר היסוד של התובע.

פיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי העסקה
לא היתה מחלוקת כי התובע חתם על הודעה בכתב על תנאי העסקה שהעתק ממנה צורף כנספח ב' לתצהירו של מנור. התובע טוען כי לא נמסר לו עותק מאותה הודעה (סעיף 12לתצהיר התובע) וטענתו לא נסתרה. הנתבעת לא הציגה ראיה ממנה עולה כי עותק מההודעה נמסר לתובע ויש לקבוע כי החובה הקבועה בסעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן – חוק הודעת לעובד) – לא קוימה על ידי הנתבעת. אלא שאין הדבר מביא לכך שיש לפסוק לתובע פיצוי. בסעיף 81 לכתב התביעה השתית התובע את הזכאות לפיצוי על הפרת הוראות חוק הודעה לעובד. תיקון מס' 4 לחוק הודעה לעובד הסמיך את בית הדין לחייב מעסיק לשלם פיצוי בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי העסקה. אלא שסמכות זו הוחלה רק לגבי מי שהחלו לעבוד מיום 11.12.11 ואילך (סעיף 5 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 4), התשע"א – 2011). התובע החל לעבוד שנים רבות קודם לכן, ועל כן לא ניתן לפסוק לו פיצוי כספי מכח סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד ויש לדחות רכיב תביעה זה.

פיצוי בגין הנתונים שבתלושי השכר
בבסיס החלטת הנתבעת לפצל החל מחודש 2/09 את שכר היסוד לרכיבי שכר של שכר יסוד, בונוס השלמת שעות ותוספת השלמה לא עמדה מטרה לגרום לתובע נזק כלשהו. הנתבעת החליטה לפעול כך מאחר וביקשה לשלם מאותו מועד גמול עבודה בשעות נוספות כרכיב שכר נפרד, על מנת שתוכל לעמוד בדרישות חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) (סעיף 17 לתצהיר מנור; עדותו בעמוד 32 לפרוטוקול).

בכך שהנתבעת ביקשה לשלם לתובע רכיב שכר נפרד של גמול עבודה בשעות נוספות – אין כל פגם (סעיף 5 לחוק הגנת השכר). יתרה מזו. תשלום גמול העבודה בשעות נוספות בתלושי השכר לא היה רכיב שכר פיקטיבי: הוא שיקף את עבודתו של התובע בשעות נוספות (עדות התובע בעמוד 23 לפרוטוקול; סעיף 91 לתצהיר התובע).

הפגם בהחלטת הנתבע לא היה בכך שגמול עבודה בשעות נוספות שולם בנפרד. יתרה מזו. התובע אינו מעלה טענה כלשהי באשר לשאלה האם מותר היה לנתבעת לבחור בשיטה שבה ישולם לו גמול עבודה בשעות נוספות, ובנוסף לכך שכר יסוד בסכום חודשי משתנה שישלים את גמול העבודה בשעות נוספות לכדי שכר חודשי כולל מוסכם (סעיף 20 לתצהיר מנור).

הפגם שנפל בהחלטת הנתבעת לשנות את צורת תשלום השכר בחודש 2/09 היה באופן בו כונו רכיבי השכר של ""בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה". כינויים אלו עשויים להטעות את מי שמעיין בתלוש השכר כך שיחשוב שלא מדובר בחלק משכר היסוד. הדבר עשוי להוביל את מי שמעיין בתלושי השכר לסבור שלא מדובר ברכיבי שכר קובעים לצורך הזכויות הסוציאליות. עיון בתלושי השכר מלמד כי אף הנתבעת סברה כך. כך, למשל, בתלוש השכר של חודש 11/13 הסתכמו רכיבי השכר של שכר יסוד (4,606 ש"ח), בונוס השלמת שעות (1,702 ש"ח) ותוספת השלמה (658 ש"ח) בסכום של 6,966 ש"ח אולם הנתבעת ציינה בתלוש השכר כי השכר הקובע להפרשות לפנסיה הוא 6,000 ש"ח בלבד. כך, למשל, בתלוש השכר לחודש 5/15 הסתכמו רכיבי השכר של שכר יסוד (6,000 ש"ח) ובונוס השלמת שעות (922 ש"ח) בסכום של 6,922 ש"ח, אולם הנתבעת ציינה בתלוש השכר כי השכר הקובע להפרשות לפנסיה הוא 6,000 ש"ח בלבד. על כן היה על הנתבעת לכנות רכיבי שכר אלו כ"שכר יסוד" על מנת שיהיה ברור שהם חלק משכר היסוד. במחדלה של הנתבעת לנהוג כך, לא נתנה הנתבעת פירוט בתלושי השכר בהתאם לנדרש בסעיף 5(2) לתוספת לחוק הגנת השכר. מאחר ומדובר בתלושי שכר שהונפקו מאז חודש 2/09 ועד לסיום העסקה ב- 3/18, היינו יותר משני תלושי שכר בתקופה של שנתיים, יש לקבוע כי הנתבעת עשתה זאת ביודעין שכן היא לא טענה כי לא היתה מודעת לשינויים שנעשו החל מחודש 2/09 בתלושי השכר (עדות מנור בעמוד 32 לפרוטוקול).

מכאן נעבור לשיקולים שיש לשקול בבואנו להכריע בתביעת התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי לדוגמה בשל תוכנם של תלושי השכר שהנפיקה לו (סעיף 97 לכתב התביעה). מחד, יש להביא בחשבון את התקופה הארוכה של תשע שנים שבה בוצעה ההפרה האמורה, ואת העובדה שמדובר במחדל לציין נתון בסיסי וחשוב בתלושי שכר – שיעורו של שכר היסוד האמיתי מדי חודש. ענין זה מצדיק לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי. מצד שני יש ליתן את הדעת לכך שהסכומים ששולמו לתובע על פי תלושי השכר היו אמיתיים. היינו, לא מדובר בתלושי שכר שנקבו סכומים אשר בפועל לא שולמו לתובע ואין לומר כי מדובר בתלושים שלא שיקפו כלל את השתכרות התובע. בנסיבות אלו לא מצאנו כי תביעתו של התובע לפיצוי בסך של 5,000 ש"ח היא מופרזת, וזה הסכום שאנו פוסקים לו (סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר; ע"ע (ארצי) 28228-03-15 לוקס – זיסמן, פס' 9 (31.10.2016)).

תפקידו של התובע בנתבעת עד חודש 2/17
מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי בבית העסק אותו מפעילה הנתבעת קיים מחסן. במחסן קיים דלפק מכירה שמאוייש על ידי עובדי הנתבעת שבו נמכרים מוצרים ללקוחותיה. אף כי הדלפק והמחסן נחשבים אצל הנתבעת ליחידה אחת, שוכנענו כי הנתבעת ציוותה מי מעובדי המחסן לעבוד בדלפק מבלי שנדרשו לעבוד במחסן, כך שהיתה הבחנה בין עובדי הדלפק לעובדי המחסן. אף כי עובדי הדלפק לא עבדו בעבודות בתוך המחסן, לא מדובר היה בעובדים שלא היתה להם נגיעה כלשהי לעבודות המחסן. זאת מאחר ועובדי הדלפק כן נכנסו מעת לעת למחסן כדי ליטול ממנו פריטים על מנת למסרם ללקוחות בדלפק. בנוסף, העובדים שצוותו לעבודה בדלפק עבדו גם במחסן בשעות בהם היה הדלפק סגור, היינו לפני השעה 08:00 ואחרי השעה 17:00 (סעיפים 24 ו- 44 לתצהיר התובע; עדותו בעמודים 17-18 ו- 20 לפרוטוקול; עדות מנור בעמוד 31 לפרוטוקול).

אנו מקבלים את טענת התובע כי מאז שנת 2015 ועד תחילת חודש 2/17 הוצב לעבוד בדלפק ולא במחסן. זו היתה גרסת התובע והיא לא נסתרה. ראשית, מנור אישר בעדותו כי בתקופה מסויימת התבקש התובע לתת דגש לעבודה בדלפק במובחן מהמחסן (עדות מנור בעמוד 31 לפרוטוקול). שנית, התובע לא חזר בו מגרסתו זו בעדותו. שלישית, גרסה זו של התובע מצאה ביטויה במסמך מיום 15.2.17 של ד"ר דורון קולר, מומחה ברפואה תעסוקתית, שכותרתו "הערכת כושר עבודה – ביטון יוסי..." שנכתב לאחר שהתובע ביקר אצל אותו רופא בחודש 2/17 (נספח ה' לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 17 לפרוטוקול) (להלן – מסמך ד"ר קולר). על הנסיבות שהביאו את התובע לבקר אצל ד"ר קולר ולבקשו להפיק את מסמך ד"ר קולר - נעמוד בהמשך. בשלב זה די לציין כי במסמך ד"ר קולר נרשם מפי התובע, בין היתר, כי "עבד במחסן ובשנת 2015 הועבר לעבודה בדלפק העסק. השינוי התאים ליכולתו הבריאותיות." לא מצאנו שהיה לתובע אינטרס כלשהו למסור לד"ר קולר מידע לא מדוייק על טיב תפקידו בנתבעת. במיוחד כך עת שהסיבה שהביאה את התובע לבקש את הוצאת מסמך ד"ר קולר היתה לצורך הצגתו לנתבעת (סעיפים 38-39 לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 16 לפרוטוקול; סעיף 9 לתצהיר בן ציון; עדות בן ציון בעמוד 13 לפרוטוקול). לא היה כל הגיון שהתובע ימסור לד"ר קולר מידע שקרי על תפקידו בנתבעת. זאת מאחר ומסירת מידע כזה יכולה היתה לעקר את משקלו של מסמך ד"ר קולר בעיני הנתבעת.

שיחת המשוב מחודש 12/16 ופניית התובע לרופא תעסוקתי
הנתבעת נוהגת לערוך לעובדיה שיחת משוב בכל סוף שנה. בשיחות אלו משקפים מנהלי הנתבעת לעובד כיצד עליו להשתפר, מהן נקודות החולשה ומהן נקודות החוזקה אצלו. שיחה כזו נערכה לתובע בדצמבר 2016 על ידי מנור ועל ידי מנהלה האחר של הנתבעת איתן קירשר (להלן – קירשר), ובכך לא היה דבר יוצא דופן (סעיף 46 לתצהיר מנור; עדות מנור בעמוד 30 לפרוטוקול; עדות התובע בעמוד 15 לפרוטוקול).

התובע טוען כי בשיחת המשוב שנערכה בחודש 12/16 נאמר לו על ידי מנהלי הנתבעת כי בכוונת הנתבעת לפטרו, בין היתר על רקע מצבו הבריאותי ומגבלותיו (סעיף 36 לתצהיר התובע). טענה זו לא מקובלת עלינו. לא הוכח בפנינו כי מנהלי הנתבעת אמרו לתובע בסוף שנת 2016 כי מצבו הבריאותי ומגבלותיו הרפואיות הם אלה שבגללם יש כוונה לפטרו.

מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי בשיחת המשוב אכן נאמרו לתובע הערות שליליות על תפקודו המקצועי. עוד נאמר לו כי בכוונת הנתבעת לפטרו אם המצב ימשך כך (עדות התובע בעמוד 16 לפרוטוקול). גרסה זו של התובע מקובלת עלינו. הטעם לכך הוא שאף מנור מודה כי בשיחת המשוב מחודש 12/16 הועלו בפני התובע טענות על תפקודו המקצועי (סעיף 47 לתצהיר מנור). בעדותו אמנם ציין כי לא זכור לו תוכן השיחה (עמוד 30 לפרוטוקול), אולם אנו מעדיפים את גרסתו בתצהירו, בהיותה כזו המחזקת את גרסת התובע וחזקה שלא היתה נכתבת על ידי מנור בתצהירו אילולא היתה נכונה. על כך שבשיחה נאמר לתובע כי אם לא ישתפר תפקודו המקצועי יפטרוהו, ניתן ללמוד מהצעדים אותם נקט התובע לאחר אותה שיחה. בשל חששו מפיטורים, פנה התובע באמצע חודש 2/17 לבא כוחו על מנת לקבל ממנו ייעוץ משפטי. בעקבות אותו ייעוץ משפטי, פנה התובע לד"ר קולר באמצע חודש 2/17 וקיבל ממנו את מסמך ד"ר קולר בו נרשמו, בין היתר, הליקויים הבריאותיים מהם הוא סובל שעיקרם מחלת הסכרת. עוד נרשם במסמך כי מבחינה רפואית יש חשיבות שימשיך לעבוד בתפקידו בדלפק הנתבעת וכי "הפסקת העבודה במצבו הנוכחי, יכולה לחרוץ גורלות" (נספח ו' לתצהיר התובע; סעיפים 38-40 לתצהיר התובע; עדות בן ציון בעמודים 11 ו- 13 לפרוטוקול). עיון במסמך ד"ר קולר מעלה כי עיקר המלצתו היא להימנע מהפסקת העסקת התובע בנתבעת. ברור כי אותה המלצה באה בעקבות חששו של התובע מפיטורים, חשש ששיקף התובע לד"ר קולר כפי שעולה ממסמך ד"ר קולר. מסמך ד"ר קולר מהווה ראיה התומכת בגרסת התובע כי בשיחת המשוב ב- 12/16 נאמר לו כי בכוונת הנתבעת לפטרו ככל שתפקודו המקצועי לא ישתפר.

אלא שאין לקבל את טענת התובע כי בשיחת המשוב בחודש 12/16 נאמר לו על ידי הנתבעת כי הכוונה לפטרו היא בשל מגבלותיו הרפאיות. התובע לא הוכיח כי הנתבעת היתה מודעת למצבו הבריאותי בשלב כלשהו שקדם לשיחת השימוע לפני פיטורים שנערכה ביום 12.12.17 אז הציג התובע למנהלי הנתבעת את מסמך ד"ר קולר (פרוטוקול ישיבת שימוע - נספח ח' לתצהיר התובע). מנור, בעדותו, ציין כי לא ידע שהתובע סובל מבעיות רפואיות (עדות מנור בעמודים 31-32 לפרוטוקול) והדבר נודע לו רק כאשר התובע הציג את מסמך ד"ר קולר בישיבת השימוע בחודש 12/17. גרסתו של מנור לא נסתרה. התובע לא הציג ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי הנתבעת היתה מודעת לפני שיחת השימוע לליקוייו הבריאותיים. לו התכוונה הנתבעת לפטר את התובע - כטענתו – בשל מצבו הבריאותי וגילו, לא ברור מדוע המתינה שנה שלמה עד שזימנה את התובע לשיחת שימוע עובר לפיטורים. יתרה מזו. לא היתה מחלוקת כי הנתבעת הציעה לתובע עובר לפיטוריו להסכים להפחתת שכר והתובע סרב לכך. ההצעה להפחית שכר משקפת רצון להמשיך להעסיק את התובע. התוצאה היא כי לשנה שחלפה ממועד שיחת המשוב בחודש 12/16 ועד לשיחת השימוע לפני פיטורים בחודש 12/17 מצטרפת העובדה שהנתבעת נתנה ביטוי חיצוני לרצון להמשיך להעסיק את התובע בכך שהציעה לו להפחית בשכר. כל אלה מחלישים מאוד מגרסת התובע כי בשיחת המשוב מחודש 12/16 נאמר לו שיש כוונה לפטרו בשל מגבלותיו הרפואיות. פנייתו של התובע לד"ר קולר בחודש 2/17 מהווה אמנם ראיה לכך שבשיחת המשוב מחודש 12/16 נאמר לתובע כי יש כוונה לפטרו אם תפקודו המקצועי לא ישתפר, אולם המסמך אינו מהווה ראיה לכך שהנתבעת אמרה לתובע בחודש 12/16 כי בכוונתה לפטרו בשל מגבלותיו הרפואיות או בשל גילו.

יש לדחות את טענת התובע כי לאחר ששב מחופשת מחלה בחודש 2/17 ניסה למסור למנור את אישור ד"ר קולר, זה עיין בו אך בצורה מזלזלת ומופגנת סרב להשאירו אצלו (סעיף 41 לתצהיר התובע; עדות התובע בעמודים 16 ו- 18 לפרוטוקול). ראשית, מנור מכחיש כי מסמך ד"ר קולר הוצג לו במועד כלשהו שקדם לשיחת השימוע לפני פיטורים שנערכה בחודש 12/17 (סעיף 13 לתצהיר מנור; עדות מנור בעמודים 30-31 לפרוטוקול). גרסתו של מנור לא נסתרה. התובע לא הציג ולו בדל של ראיה לתמיכה בטענתו כי אישור ד"ר קולר הוצג למנור בחודש 2/17 לאחר שהתובע שב מחופשת מחלה. עדותו של בן ציון בענין זה היא עדות מפי השמועה ולא מצאנו לייחס לה משקל (עדות בן ציון בעמוד 12 לפרוטוקול). לטעמנו, אין סתירה בין העובדה שהתובע פנה לייעוץ משפטי ואחר כך לד"ר קולר בחודש 2/17 וקיבל אז את מסמך ד"ר קולר, לבין מסקנה אפשרית כי התובע לא הציג את מסמך ד"ר קולר למנור אלא עשה זאת לראשונה בשיחת השימוע בחודש 12/17. הטעם לכך הוא שמעדות התובע עלה שלאחר ששב לעבודה בחודש 2/17 מחופשת מחלה, חשש שיפטרוהו. בשל כך, אף כי הנתבעת ציוותה אותו לעבודה ממועד זה במחסן ולא בדלפק, לא מצא התובע להלין על כך בפני הנתבעת (עדות התובע בעמודים 18-19 לפרוטוקול). לאור זאת ניתן למצוא הסבר מניח את הדעת למחדלו של התובע להציג לנתבעת את מסמך ד"ר קולר במועד כלשהו לפני שיחת השימוע בחודש 12/17: הסבר זה מצוי בכך שלאחר ששב התובע לעבודה מחופשת מחלה בחודש 2/17, נוכח כי הנתבעת אינה פועלת לפטרו. הוא העדיף בנסיבות אלו לשמור את מסמך ד"ר קולר לעצמו ולהציגו רק כאשר הנסיבות תחייבנה זאת, היינו ככל שהנתבעת תפעל לפיטוריו. הוא לא מצא לנכון להציגו קודם לכן, שכן סביר הוא שחשש שמא הצגת המסמך עשויה לגרום לנתבעת לפטרו. יש לזכור כי בחודש 2/17, כאשר שב התובע לעבודה מחופשת מחלה, הוא היה מיוצג על ידי עורך דין. אילו נכונה היתה טענת התובע כי מנור סרב לקבל לידיו בחודש 2/17 את מסמך ד"ר קולר, ניתן היה לצפות כי התובע יבצע פעולה פורמלית של המצאת המסמך לנתבעת: בין באמצעות מכתב שלו ובין באמצעות בא-כוחו. הדבר לא נעשה (עדות התובע בעמודים 19-20 לפרוטוקול) ויש בכך להפחית ממשקל גרסת התובע כי הציג לנתבעת את מסמך ד"ר קולר במועד כלשהו עובר לשיחת השימוע מחודש 12/17. לאור כל אלה אנו קובעים כי הנתבעת ידעה לראשונה על ליקוייו הבריאותיים של התובע שפורטו במסמך ד"ר קולר – סוכרת עם סיבוכים – בשיחת השימוש שנערכה בחודש 12/17.

הנתבעת לא התעמרה בתובע
התובע טוען כי הנתבעת התעמרה בו בעבודה. טענתו זו משתית התובע על כך שהנתבעת חייבה אותו לשלם לה סכום כספי בגין חוסרים שהתגלו בקופת הדלפק; ועל כך שכאשר שב לעבודה בחודש 2/17 בתום חופשת מחלה, צוות לעבודה במחסן ולא בדלפק שבו עבד עד אז, וכל זאת בניגוד למסמך ד"ר קולר (סעיפים 22-26 ו- 66-71 לכתב התביעה). טענות אלו אינן מקובלות עלינו ויש לדחותן. לא הוכח כי הנתבעת התעמרה בתובע בעבודתו.

התנכלות תעסוקתית היא התנהגות כלפי עובד שהיא משפילה, אך לא פיזית, שנמשכת לאורך זמן וחוזרת על עצמה. היא נתפסת על ידי העובד כהשפלה. היא כוללת, בין היתר, פגיעה בעובד בצורה מילולית (כגון ביקורת לא מוצדקת), פגיעה במעמד העובד (כגון באמצעות הפצת שמועות) ומתן משימות משפילות אשר אין בהן צורך (שולמית אלמוג "התנכלות תעסוקתית (mobbing)" עבודה, חברה ומשפט יא 223, 225-227 (2005)). התובע לא הוכיח כי הנתבעת ביצעה כלפיו התנכלות תעסוקתית.

באשר לטענה בדבר חיוב התובע לשלם לנתבעת עבור חוסרים בקופה, טוען התובע כי במהלך עבודתו בדלפק משנת 2015 ועד 2/17, נטען כלפיו מספר פעמים כי נתגלו חוסרים כספיים בקופה שנבעו בשל ליקוי הראיה ממנו סובל התובע, ובעקבות כך דרשה הנתבעת מהתובע לשלם את אותם חוסרים כספיים שהסתכמו בסך כולל של 340 ש"ח (סעיפים 22 ו- 83-84 לכתב התביעה; סעיפים 22-23 ו- 98 ונספח ג' לתצהיר התובע; עדות התובע בעמודים 21-22 לפרוטוקול). גרסה זו של התובע לא הוכחה. מנור הכחיש כי הנתבעת דרשה מהתובע תשלום כלשהו עבור חוסרים כספיים שהתגלו בקופת הדלפק (סעיפים 28-34 לתצהיר מנור) והדבר עלה בקנה אחד עם הכחשת טענת התובע על ידי הנתבעת בכתב ההגנה (סעיפים 35-36 לכתב ההגנה). התובע לא הציג ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי שילם סכום כספי לנתבעת עבור חוסרים בקופת הדלפק. הוא הציג אמנם מסמכים שונים של הנתבעת – חשבוניות שהפיקה וכן נתונים בדבר המחאות שהתקבלו מלקוחות – ועליהם נרשם בכתב יד כי בקופת הדלפק קיים חוסר של 140 ש"ח ושל 200 ש"ח (נספח ג' לתצהיר התובע). בעדותו הסביר התובע כי בכל הנוגע לחוסרים אלו ולטענתו כי שילם אותם לנתבעת מכיסו, התנהל התובע מול מנהלת החשבונות וכי היא זו שמסרה לו את המסמכים לאחר ששילם את הסכום הכספי. אנו מוכנים לקבל את טענת התובע כי במהלך עבודתו בדלפק התגלו חוסרים בקופה בסך כולל של 340 ש"ח. זאת מאחר והנתבעת לא הכחישה כי חוסרים כאלו התגלו, והדבר אך סביר (סעיף 33 לתצהיר מנור). אולם אין במסמכים אלה להוכיח כי התובע נדרש לשלם לנתבעת סכום כלשהו בגין חוסרים אלו בקופה. אותה מנהלת חשבונות לא זומנה למתן עדות כדי להעיד אם התובע שילם סכום כלשהו מכיסו. זאת ועוד. מנור העיד כי אם אכן שילם התובע סכום כספי כלשהו, סביר שהיתה מופקת לו קבלה על כך (עדות מנור בעמוד 34 לפרוטוקול). קבלה כזו לא הוצגה. לאור כל אלה יש לקבוע כי לא הוכח שהתובע שילם לנתבעת במועד כלשהו סכום כספי בגין חוסרים בקופת הדלפק. על כן יש לדחות את הסעד לו עתר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו סך של 340 ש"ח (סעיפים 83-84 לכתב התביעה).

את טענת ההתעמרות משתית התובע גם על כך שלטענתו הועבר בחודש 2/17, לאחר ששב לעבודה בתום חופשת מחלה, לעבוד במחסן. זאת למרות שהעבודה שם פיזית ואינה מתאימה לליקוייו הבריאותיים ובניגוד למסמך ד"ר קולר. נטען כי בכך התעלמה הנתבעת ממסמך ד"ר קולר (סעיפים 23-26 לכתב התביעה; סעיפים 24-30 לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 17-18 לפרוטוקול). אנו מקבלים את טענת התובע כי החל מחודש 2/17, לאחר ששב לעבודה בתום חופשת מחלה, צוות על ידי הנתבעת לעבודה במחסן ולא בדלפק. זאת, על אף שעבד בדלפק מאז שנת 2015. גרסתו של התובע לא נסתרה עת הנתבעת לא טוענת כי לאחר שובו של התובע מחופשת מחלה צוות לעבודה בדלפק ולא במחסן (סעיפים 35-36 לתצהיר מנור). אלא שאנו דוחים כי היה בכך משום התנכלות תעסוקתית של הנתבעת כלפי התובע. ראשית, קבענו כבר כי התובע לא הציג למנור את מסמך ד"ר קולר בחודש 2/17 לאחר ששב לעבודה מחופשת המחלה. הוא עשה זאת לראשונה רק בשיחת השימוע בחודש 12/17 עובר לפיטוריו ויש לדחות את טענת התובע (סעיף 66 לכתב התביעה) כי התעלמותו המופגנת של מנור בחודש 2/17 ממסמך ד"ר קולר מהווה התעמרות בתובע. על כן יש לדחות את הטענה כי הנתבעת ניידה את התובע לתפקיד במחסן בניגוד למסמך ד"ר קולר. שנית, גם אם היינו קובעים כי בעת הניוד לעבודה מהדלפק למחסן בחודש 2/17 ידעה הנתבעת על מסמך ד"ר קולר – וכאמור לא כך קבענו – עדיין יש להוסיף ולקבוע כי במסמך ד"ר קולר אין כל המלצה רפואית שמנעה מהנתבעת את ניוד התובע מהדלפק למחסן. עיון במסמך ד"ר קולר מעלה כי אף שנרשם בו כי העברת התובע מהמחסן לדלפק בשנת 2015 התאימה למגבלותיו הפיזיות של התובע, אין בו אמירה כי לא ניתן להשיבו לעבודה במחסן. אין במסמך ד"ר קולר פירוט של מטלות או עבודות שהתובע מוגבל מלבצען בשל בעיותיו הרפואיות. בפרט אין אמירה כי לא ניתן לצוותו לעבודה במחסן. עיקר הדגש במסמך ד"ר קולר הוא שאין לפטר את התובע מעבודתו. לאחר שהתובע נוייד בחודש 2/17 לעבודה במחסן, הוא לא הלין על כך בפני הנתבעת. זאת בשל חששו כי יפטרוהו (עדות התובע בעמוד 18 לפרוטוקול). יש לקבוע כי לו היתה העבודה במחסן כזו שלא התאימה למגבלותיו הרפואיות של התובע, היה התובע מפנה את תשומת ליבה של הנתבעת לכך. לא סביר בעינינו כי התובע היה בוחר לסכן את בריאותו – שממילא היתה רופפת אז – באמצעות עבודה בתפקיד שאינו מתאים למגבלותיו. במיוחד כך עת שבתקופה זו נועץ עם עורך דין ואף פנה לד"ר קולר הרופא התעסוקתי (עדות התובע בעמוד 18 לפרוטוקול). מחדלו של התובע לעשות זאת, והעובדה כי עבד במחסן תקופה ארוכה של שנה מאז שנוייד לשם (מאז 2/17 ועד סיום העסקתו בחודש 3/18) מחזקת את המסקנה כי ניודו לעבודה במחסן לא היה כרוך בפגיעה בבריאותו ולא מדובר היה בניוד לתפקיד שהתובע לא מסוגל היה לבצע. לאור זאת אנו דוחים את טענת התובע בעדותו לפיה בחלוף פרק זמן מסויים מניודו למחסן, חש כי העבודה שם הינה מעל לכוחותיו (עדות התובע בעמוד 18 לפרוטוקול). אנו קובעים איפוא כי ניוד התובע בחודש 2/17 לעבודה במחסן לא היווה התנכלות תעסוקתית מצידה של הנתבעת.

בעדותו העלה התובע לראשונה טענה כי מאז שיחת המשוב בחודש 12/16 השתנה יחסה של הנתבעת אליו לרעה: הפסיקו לברכו בברכת בוקר טוב ולא שאלו אותו עוד לשלומו; התעלמו ממנו "כאילו אינני קיים"; דיברו עמו רק בעניינים הקשורים לעבודה; ואמרו לו כמה פעמים לאחר שיחת המשוב כי בשכר המשולם לו ניתן להעסיק שני עובדים צעירים ונמרצים (עדות התובע בעמודים 16-17 לפרוטוקול). טענות אלו יש לדחות הואיל ולא הוכחו על ידי התובע. ראשית, הן נזכרו לראשונה בעדותו ולא נזכרו בתצהירו. כבישת הטענות מחלישה מהמשקל שיש לייחס להן. שנית, התובע לא זימן עובד כלשהו לעדות כדי שיתמוך בגרסתו. שלישית, מנור הכחיש כי הנתבעת התייחסה לתובע באופן שנטען על ידו (עדות מנור בעמוד 30 לפרוטוקול).

לאור כל האמור לעיל יש לקבוע כי התובע לא חווה התנכלות תעסוקתית מהנתבעת. משכך יש לדחות את הסעד לו עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי כספי של 30,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני עקב התעמרות (פרק ד' לכתב התביעה).

עילת הפיטורים
התובע טוען כי פוטר בשל גילו ומצב בריאותו הלקוי ולא בשל צמצומים (סעיפים 5-9, 36, 46-57 לכתב התביעה; סעיפים 45-48, 53 ו- 69-80 לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 14 לפרוטוקול). טענה זו לא מקובלת עלינו. התובע לא הוכיח כי פוטר בשל גילו או מצב בריאותו. שוכנענו כי עילת הפיטורים היתה צמצומים. את קביעתנו זו אנו משתיתים על כמה טעמים.

התובע טען כי הנתבעת הודיעה לו עוד בחודש 12/16 על כוונתה לפטרו בשל מצבו הבריאותי וכי בחודש 2/17 מסר למנור את מסמך ד"ר קולר. דחינו כבר טענות אלו. אולם אם היו נכונות, ולו סיבת הפיטורים אכן היתה מצב בריאות לקוי וגיל, לא ברור מדוע התעכבה הנתבעת בפיטורי התובע עד לחודש 12/17, חלוף של שנה שלמה ממועד שיחת המשוב בחודש 12/16. במיוחד כך עת שהתובע נעדר מהעבודה בחודשים 1-2/17 במשך 28 ימים עקב הידרדרות במצבו הבריאותי (סעיף 37 לתצהיר התובע). חלוף הזמן כאמור מפחית ממשקל טענת התובע. לכך יש להוסיף כי לא היתה מחלוקת שעובר לפיטורי התובע הציעה לו הנתבעת להפחית משכרו כתנאי להמשך העסקתו. אנו מקבלים את גרסת התובע כי מדובר היה בהצעה להפחתה משמעותית בשכר, כך שאמור היה לעמוד בשיעור הקרוב לשכר מינימום (סעיף 46 לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 21 לפרוטוקול). אנו מעדיפים גרסה זו על פני גרסתו של מנור לפיה מדובר היה בהפחתה זמנית בשיעור 10% משכר היסוד של 6,000 ש"ח (סעיף 9 לתצהיר מנור). הטעם לכך הוא ששוכנענו שבתקופה זו חשש התובע לאבד את מקום עבודתו בנתבעת. לכן גם לא הציג לנתבעת את מסמך ד"ר קולר אלא עשה זאת לראשונה רק בשימוע לפני פיטורים בחודש 12/17. בנסיבות אלו, לא סביר בעינינו כי התובע היה דוחה הצעה להפחתה זמנית בשיעור 10% משכר היסוד שלו תוך הגברת הסיכון - אשר התממש בסופו של דבר – לפיטוריו. עצם העובדה שהנתבעת הציעה לתובע להפחית בשכרו תוך המשך העסקתו, מפחיתה מאוד ממשקל טענות התובע כי פוטר בשל גילו ומצב בריאותו. היא מצביעה דווקא על רצון הנתבעת להמשיך בהעסקתו.

שוכנענו כי בבסיס ההחלטה לפטר את התובע עמד רצונה של הנתבעת לצמצם את ההוצאות על כח אדם (סעיפים 11-12, 29-31 ו- 45-49 לכתב ההגנה; סעיפים 7-11, 39-52 ונספח א' לתצהיר מנור; עדות מנור בעמוד 34 לפרוטוקול). ראיה לכך ניתן למצוא בעצם העובדה שהנתבעת הציעה לתובע, עובר לפיטוריו, להפחית בשכרו כתנאי להמשך העסקתו. הצעה זו מחזקת את טענת הנתבעת כי עילת הפיטורים היתה צמצומים. זאת, מעבר להיותה ראיה על כך שהנתבעת לא ביקשה לפטרו בשל גילו או מצב בריאותו.

הנתבעת הציגה ראיות נוספות לכך שבמועד פיטורי התובע היתה נתונה במצב כלכלי שהביאה לנקוט בצמצומים. טרם שנעבור לבחון ראיות אלו, חשוב להבהיר כי לא נטען שהנתבעת היא חברה ציבורית. ככזו, אין היא מחוייבת לפרסם לציבור את הדו"חות הכספיים שלה (סעיפים 173 ו- 175 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999). מאחר והדו"חות הכספיים חושפים מידע עסקי שאינו פומבי, רשאית הנתבעת – וזה היה אכן רצונה - לבחור שלא להציגם בהליך כאן אלא תחת זאת להציג ראיות אחרות על מנת לשמור על הסודיות העסקית (עדות בן עוז בעמודים 23-24 לפרוטוקול; עדות מנור בעמוד 28 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, אין לזקוף לחובת הנתבעת את אי הצגת הדו"חות הכספיים שלה כראיה בהליך כאן. מסקנה זו אינה משתנה גם עת נותנים את הדעת לכך שמדובר בדו"חות מבוקרים שהוגשו לרשויות המס (עדות בן עוז בעמוד 24 לפרוטוקול). הטעם לכך הוא שהגשת דו"חות לרשויות המס נעשית מכח חובה חוקית תוך שרשויות המס מחוייבות בשמירת סודיות (פרק ראשון לחלק ח' לפקודת מס הכנסה (להלן – הפקודה); סעיף 231(א) לפקודה). בהליך כאן אין מוטלת חובה חוקית על הנתבעת להציג את הדו"חות הכספיים שלה ואין מוטלת על התובע חובה חוקית לשמור בסודיות את המידע הכספי שהנתבעת מגלה בהליך כאן.

הנתבעת הציגה שני מסמכים של בן עוז מהחודשים 3/19 ו- 5/19 בהם ציין שכרואה החשבון של הנתבעת הוא מאשר שבשנת 2018 ירד שכרם של מנהלי הנתבעת - מנור וקירשר – ב- 11% בהשוואה לשנת 2017; וכי בשנת 2017 היתה לנתבעת ירידה משמעותית בפעילות העסקית וכן הוצאות גבוהות בהרבה מאלה שהיו בשנים שקדמו לשנת 2017, וכי לאור זאת נקלעה הנתבעת לקשיים תזרימיים ונאלצה לבצע פעולות התייעלות לרבות צמצומים ופיטורים (נספח א' לתצהיר מנור). בן עוז מסר עדות בהליך כאן, בה חזר על הדברים מבלי שאלה נסתרו, תוך שהוא מסביר כי דבריו מבוססים על הדו"חות הכספיים המבוקרים של הנתבעת (סעיפים 3-7 לתצהיר בן עוז; עדות בן עוז בעמודים 22-24 לפרוטוקול). לנתונים ואישורים אלו שסיפק בן עוז יש להקנות משקל ניכר. זאת מאחר ואין מדובר בנתונים שסיפקה הנתבעת עצמה, כי אם בנתונים המסופקים על ידי מי שמחוייב להיות בלתי תלוי בנתבעת אותה הוא מבקר (תקנה 2 לתקנות רואי חשבון (דרך פעולתו של רואה-חשבון), התשל"ג – 1973).

גרסתו של בן עוז זוכה לחיזוק מראיות אחרות שהציגה הנתבעת. מנור הסביר כי בשנת 2017 הועסקו במחסן ובדלפק סך הכל חמישה עובדים, כולל התובע. במהלך המחצית הראשונה של שנת 2018 פוטרו ארבעה עובדים, ובמקומם נשכרו לעבודה שני עובדים חדשים בשכר נמוך יותר מזה ששולם לעובדים שפוטרו (סעיפים 41-42 לתצהיר מנור). גרסתו לא נסתרה בעדותו (עדות מנור בעמוד 34 לפרוטוקול) והיא זכתה לחיזוק מעדות התובע שאישר כי בחודשים האחרונים להעסקתו פוטרו מספר עובדי מחסן ודלפק (עדות התובע בעמוד 22 לפרוטוקול). לא מצאנו כי טפסי 126 - הדו"ח שמגישה הנתבעת לרשויות המס שכולל פרטים על כמות העובדים ושכרם – סותרים את גרסתו של מנור. עיון בטפסי 126 שהגישה הנתבעת בהייחס לשנים 2017 ו- 2018 (נספח י"א לתצהיר התובע) מעלה כי לא חלה הפחתה משמעותית בכמות העובדים שהועסקו מדי חודש בנתבעת בשנת 2018 בהשוואה לשנת 2017. בשנת 2017 עמדה מצבת העובדים על טווח של 19-21 עובדים ובשנת 2018 עמדה על טווח של 18-22 עובדים. התובע טוען כי הדבר סותר את טענת הנתבעת כי סיימה את העסקת חלק מעובדיה בשל הצורך בצמצומים (סעיף 59 לתצהיר התובע). טענה זו של התובע לא מקובלת עלינו מכמה טעמים. ראשית, עיון בסך המשכורות ששילמה הנתבעת לעובדיה בשנים 2017 ו- 2018 מעלה כי בשנת 2018 חלה הפחתה שנתית מצטברת של 57,478 ש"ח (נספח י"א לתצהיר התובע – טור ד' – משכורות ותשלומים). שנית, מנור הסביר כי לצורך קליטת עובדים חדשים במחסן, נדרשת הנתבעת לבחון מועמדים שונים תוך כדי עבודה, והעסקתם של חלקם מסתיימת תוך פרקי זמן קצרים - לפעמים עד ימים בודדים - לאחר שהם נמצאים לא מתאימים לתפקיד. הדבר מוצא ביטויו בדו"ח 126 בנתון של כמות עובדים, אף כי לא מדובר בעובדים קבועים אלא בעובדים בנסיון שפוטרו תוך זמן קצר (סעיפים 67-68 לתצהיר מנור; עדות מנור בעמודים 27-28 לפרוטוקול). גרסתו זו של מנור היתה עקבית – הן בתצהירו והן בעדותו – וזכתה לחיזוק מריכוזי שכר שהציגה הנתבעת לגבי עובדי מחסן שהועסקו בשנת 2018, מהם ניתן ללמוד על סיום העסקה ב- 2018 של עובדים שעבדו במהלך שנת 2017 וכן על העסקה קצרת טווח של עובדים בשנת 2018. כך, העובד ר' הועסק במהלך כל שנת 2017 אולם בשנת 2018 הועסק בחלק מחודש ינואר בלבד; העובד ז' הועסק במהלך כל שנת 2017 אולם בשנת 2018 הועסק רק במהלך החודשים ינואר-פברואר, כשההעסקה בחודש פברואר היתה חלקית; העובד ח' הועסק בשנת 2017 בחודשים יולי עד דצמבר, אולם בשנת 2018 הועסק רק במהלך החודשים ינואר עד אפריל כשההעסקה בחודש אפריל היתה חלקית; העובד מ' הועסק רק בחודשים 4-12/18; העובד מ' הועסק רק בחודשים 11/18-1/19; העובד א' ל' הועסק רק בחלקו של חודש 12/18; והעובד א' הועסק רק בחלק מהחודשים 1-2/18. קיימות עוד דוגמאות.

אין כל פגם בכך שמנור הסתמך על דו"חות 126 שלא הוא הכינם, אלא הנהלת החשבונות של הנתבעת (עדות בן עוז בעמוד 23 לפרוטוקול; עדות מנור בעמוד 27 לפרוטוקול). מדובר במנהל הנתבעת אשר רשאי להסתמך על דו"חות שהכינה הנתבעת, גם אם מי שהכינם לא הובא למתן עדות.

אחת מטענות הנתבעת, לתמיכה בכך שנקטה בהליך צמצומים, היתה כי החליטה להפסיק את פעילות החנות בימי שישי וכי מדובר היה בחלק מהליכי הייעול בהם נקטה (סעיף 7 לתצהיר מנור). גרסה זו לא מקובלת עלינו. כעולה מהודעת דואר אלקטרוני ששלחה הנתבעת לעובדיה ביום 24.12.17, הודיעה הנתבעת לעובדים כי החל מיום 1.1.18 יעמוד שבוע העבודה על חמישה ימים, ללא שינוי בכמות שעות העבודה השבועיות ותוך הארכת ימי העבודה, וזאת כדי "לשפר את תרבות הפנאי והפיתוח האישי של כל עובד ובני משפחתו..." (מוצג ת/1). במסמך זה אין אזכור לכך כי קיצור שבוע העבודה נובע מצורך בצעדי ייעול כלכליים ועל כן יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה קיצור שבוע העבודה הוא עדות למצבה הכלכלי. חרף זאת יש להטעים כי המסמך אינו סותר את קביעתנו כי בסוף שנת 2017 היתה הנתבעת מצויה במצב כלכלי שגרם לה לבצע צמצומים. זאת היות שאין לשלול אפשרות כי הנתבעת ביקשה להציג בפני עובדיה את המהלך של קיצור שבוע העבודה והארכת שעות העבודה היומיות כרצונה לדאוג לרווחתם, מבלי שהיא מציינת את הסיבה הכלכלית שעומדת מאחורי הצגה זו, וזאת על מנת לרתום אותם למהלך.

מכל האמור לעיל יש לקבוע כי התובע לא פוטר בשל גילו או מצבו הבריאותי, כי אם בשל צמצומים. לא הוכח כי הצמצום בכח אדם כוון כלפי קבוצת עובדים בעלי גיל מבוגר וותק העסקה ארוך בנתבעת או כי חלקם באותו צמצום היה ניכר באופן משמעותי לעומת עובדים בגילאים צעירים ובוותק נמוך יותר. כאן יש ליתן את הדעת לכך ששכרו של התובע נותר ברמה דומה מאז 1/14, כך שלא הוכח שותק ההעסקה הביא לגידול בשכר. נשוב ונזכיר כי הנתבעת היתה נכונה להמשיך בהעסקת התובע לו הסכים לקיצוץ בשכרו, והתובע הוא שלא הסכים לכך. מכאן שהנתבעת לא בחרה בפיטורים כאפשרות הראשונה והיחידה למענה למצבה הכלכלי. בכך יש ללמד על המידתיות והסבירות בהחלטת הנתבעת והדבר מחזק את המסקנה שלא היתה כאן אפליה על רקע גיל או מצב בריאותי.

לאור זאת יש לדחות את טענות התובע כי הופרו בעניינו הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998. משכך יש לדחות את הסעד בו עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי כספי של 100,584 ש"ח בגין נזק לא ממוני עקב פיטורים שלא כדין (פרק ד' לכתב התביעה).

הליך הפיטורים
כאמור, לא היתה מחלוקת כי ביום 10.12.17 זומן התובע בכתב לשימוע לפני פיטוריו. ביום 12.12.17 התקיימה שיחת שימוע בנוכחות התובע, אחיו בן ציון ומנהלי הנתבעת. הנתבעת ערכה רישום של השיחה. ביום 14.12.17 הודיעה הנתבעת לתובע על פיטוריו ועל סיום העסקתו ביום 13.1.18. בהסכמת התובע והנתבעת נדחה מועד סיום ההעסקה ליום 31.3.18.

בזימונו בכתב של התובע לשימוע לא נפל כל פגם. מדובר בזימון בכתב שצוינה בו הסיבה האמיתית בבסיס רצונה של הנתבעת לשקול את פיטורי התובע – צמצומים; והוסבר לתובע כי הוא רשאי להגיע לשימוע כשהוא מלווה באדם אחר, אפשרות אותה מימש התובע עת הופיע לשימוע עם אחיו בן ציון (נספח ז' לתצהיר התובע).

במהלך השימוע, שהתקיים בפני מנור וקירשר הוסבר לתובע כי הנתבעת נאלצת לסיים את העסקתם של חלק מעובדיה בשל הצורך בצמצומים (סעיף 11 לתצהיר מנור). ניתנה לתובע אפשרות להעלות את טענותיו והוא ניצל הזדמנות זו. התובע הסביר בשימוע את מצבו הבריאותי; הזכיר את גילו וכן את הוותק הארוך שלו במקום העבודה (סעיפים 50-51 לתצהיר התובע) וביקש שהנתבעת לא תפטרו שכן הדבר עשוי להרע את מצבו הבריאותי (סעיף 12 לתצהיר מנור). במסגרת טיעונו זה, מסר התובע לראשונה את מסמך ד"ר קולר. התנהלות זו של הנתבעת בשיחת השימוע היתה ללא פגם. הוסבר לתובע מדוע שוקלים לפטרו וניתנה לתובע זכות טיעון מלאה שאותה מיצה בעל פה ובאמצעות הצגת מסמך ד"ר קולר, מסמך שהיה רלוונטי לטענות התובע בשימוע. לא היה פגם בכך שהנתבעת לא העלתה בשימוע טענות על תפקודו המקצועי של התובע (סעיף 49 לתצהיר התובע). זאת מאחר ועילת הפיטורים לא היתה תפקוד מקצועי לקוי כי אם צמצומים.

מצאנו שני פגמים בהליך הפיטורים של התובע. הראשון, טכני במהותו, טמון בכך שהנתבעת לא ערכה פרוטוקול מפורט של הדברים שנאמרו בשיחת השימוע. לא מצאנו כי מדובר בפגם מהותי, שכן אין מחלוקת כי לתובע ניתנה זכות טיעון אותה מימש. אין גם מחלוקת על כך שהתובע ביקש בשימוע שלא יפטרוהו תוך שהוא מסתמך על מסמך ד"ר קולר. בנסיבות אלו אין לומר כי היעדר הפירוט בפרוטוקול גרם לתובע נזק, למשל בכך שהנתבעת לא היתה מודעת לטענות התובע בשימוע. במיוחד כך עת שמסירת מסמך ד"ר קולר לנתבעת כן נזכרת בפרוטוקול השימוע. בנסיבות המקרה, עת שמדובר במעסיק קטן, אין לבוא עם הנתבעת חשבון בשל תמציתיות פרוטוקול השימוע ואין לפסוק לתבוע פיצוי בשל כך. זאת מאחר ולא כל פגם בשימוע מוביל בהכרח לפסיקת פיצוי כספי לעובד (ע"ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ – שמיר, פס' 19 (13.1.2011)).

הפגם השני שמצאנו בהליך הפיטורים, והוא העיקרי מבין השניים, טמון בכך שהחלטת הנתבעת לפטר את התובע – החלטה שהועלתה על הכתב יומיים לאחר השימוע (נספח ט' לתצהיר התובע) – היתה תמציתית. נעדר ממנה דיון, ולו תמציתי, בטענות שהעלה התובע בשימוע וכיצד לא היה בטענות אלו כדי למנוע את פיטוריו. מהחלטת הנתבעת לא ניתן להסיק כי טענות התובע נשקלו כלל עובר לקבלת החלטת הפיטורים. גם אם נשקלו, לא ניתן לדעת איזה משקל ניתן להן. במחדלה זה של הנתבעת עוקר חלק חשוב של הליך השימוע. זאת מאחר ולא די לאפשר לעובד להשמיע את טענותיו עובר לפיטורים, אלא יש גם לשקלן טרם קבלת ההחלטה. טעמים אלו, בשים לב לתקופת העסקתו הארוכה של התובע בנתבעת, מצדיקים לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי לא ממוני בשל הליך פיטורים שלא כדין, סעד לו עתר התובע (פרק ד' לכתב התביעה). בקביעת גובה הפיצוי יש ליתן את הדעת, מנגד, שלא מדובר במקרה של פיטורי עובד מבלי שנערך לו שימוע כלל. אף אם החלטת הפיטורים נעדרת דיון בטענות התובע ומדוע לא היה בהם כדי למנוע את הפיטורים, אין הדבר מביא למסקנה הכרחית כי טענות התובע לא נשקלו כלל. יש לשקול גם את העובדה כי מדובר במעסיק קטן ולא הוכח גם כי הנתבעת קיבלה החלטה בדבר פיטורי התובע עוד לפני השימוע, באופן שעשה את הליך השימוע לטקס חסר מהות. יש להטעים כי בבואנו לקבוע את שיעור הפיצוי אין מקום לשום אותו לפי גובה שכרו של התובע, כפי שעתר התובע בכתב התביעה (ע"ע (ארצי) 39172-11-16 מדינת ישראל – שדה, פס' 23-24 (3.6.2018)). לאחר שנתנו את דעתנו לכלל השיקולים, ולאור העובדה כי החלטת הפיטורים נעדרת התיחסות כלשהי לטענות התובע למרות שהוצג לנתבעת מסמך ד"ר קולר שהדגיש את חשיבות המשך העסקת התובע, ולאור תקופת העסקתו הממושכת של התובע בנתבעת, תוך שמנגד הבאנו בחשבון כי הוצע לתובע להמשיך את העסקתו תוך הפחתת שכר אך הוא סרב לכך באופן המלמד כי בבסיס הפיטורים עמד שיקול של צמצומים, באנו לכדי מסקנה כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בגובה 10,000 ש"ח.

יש להטעים כי הנתבעת לא היתה מנועה מלפטר את התובע, עת עשתה זאת בשל צמצומים ולא - כטענת התובע – בשל גילו ומצבו הבריאותי. הנתבעת, כמי שלא העסיקה בתקופה הרלוונטית יותר מ- 25 עובדים (ראו טפסי 126, נספח י"א לתצהיר התובע) לא היתה מחוייבת להמשיך להעסיק את התובע רק בשל מגבלותיו הרפאיות (סעיף 9 והגדרת המונח "מעסיק" בחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998). הפגם בהליך הפיטורים טמון בכך שלא ניתן לדעת האם הנתבעת שקלה את הטיעונים השונים שהציג לה התובע בשיחת השימוע.

הפרשי שכר בגין גמול עבודה בשעות נוספות
התובע אינו חולק על כמות השעות הנוספות בהן עבד. אלה מפורטות בתלושי השכר. עיון בתלושי השכר מעלה כי גמול עבודה בשעות נוספות שולם על בסיס שכר שעתי שנגזר משכר היסוד כפי שמופיע בתלושי השכר, תוך התעלמות מהרכיבים "בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה" אשר קבענו לגביהן כי הן חלק בלתי נפרד משכר היסוד.

בחישוב הפרשי השכר המגיעים לו בגין גמול עבודה בשעות נוספות, סכם התובע לגבי כל חודש את שכר היסוד והרכיבים "בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה" ככל ששולמו. את הסכום חילק התובע ב- 186 על מנת לקבל את ערך השכר השעתי בתעריף 100%. הוא כפל 125% מערך שעתי זה בכמות השעות הנוספות שצוינה בתלושי השכר, ואז הפחית את גמול עבודה בשעות נוספות ששולמה בכל חודש. היתרה שהתקבלה משקפת את הפרשי השכר המגיעים לתובע בשל כך שהנתבעת חישבה את גמול עבודה בשעות נוספות רק בהתבסס על שכר שעתי הנגזר מרכיב "שכר יסוד" תוך התעלמות מהרכיבים "בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה". חישוב התובע מדוייק ולא נסתר על ידי הנתבעת ומשכך אנו מקבלים אותו.

לאור זאת אנו פוסקים לתובע הפרשי שכר המגיעים לו בגין גמול עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 15,303.30 ש"ח, כפי שנתבע על ידי התובע. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו מ- 15.3.15. לא מצאנו מקום לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר, עת לא שוכנענו שהנתבעת היתה מודעת לכך שאופן חישוב גמול עבודה בשעות נוספות היה שגוי.

פיצוי בשל הפרשות בחסר לקרן פנסיה
התובע בוטח על ידי הנתבעת בביטוח פנסיוני בסמוך לאחר תחילת עבודתו (מוצג ת/2). ההפרשות נעשו לקופת ביטוח. כעולה מתלושי השכר ומדו"חות של חברת הביטוח (נספח ט"ז לתצהיר התובע) הפרישה הנתבעת לתגמולי מעסיק סך של 300 ש"ח מתוך שכר קובע של 6,000 ש"ח, היינו שיעור של 5%. הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לביטוח פנסיוני מתוך הרכיבים "בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה". התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי ששיעורו 6% מתוך הרכיבים "בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה", בסכום מצטבר של 5,644 ש"ח (סעיפים 74-76 לכתב התביעה).

ראשיתה של התקופה הרלוונטית לרכיב תביעה זה הוא חודש 7/11, שכן התביעה הנוגעת לתקופת שלפניו – התיישנה. בתקופה הרלוונטית כאמור, הוסדרה זכותו של התובע להפרשות לביטוח פנסיוני על ידי הסכמות הצדדים בחוזה ההעסקה, בכפוף להוראות צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה (להלן – צו הפנסיה).

באשר לשכר המבוטח של התובע לצורך ההפרשות לביטוח פנסיוני, הרי יש לקבוע כי זה עומד על שכר היסוד בכללותו, היינו הרכיבים הבאים שהופיעו בתלושי השכר: שכר יסוד, בונוס השלמת שעות ותוספת השלמה (להלן – שכר היסוד המבוטח). זאת מאחר ומדובר בשכר קובע לפיצויי פיטורים. אותו שכר יסוד מבוטח לא יכול לעלות על השכר הממוצע במשק (סעיף 6(ב) לצו הפנסיה; הגדרת המונח "השכר הממוצע במשק" בסעיף 2(ב) לצו הפנסיה; תקנה 1(א)(1) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964). התובע פירט בנספח ח2 לכתב התביעה את שכר היסוד המבוטח (בטור "שכר יסוד נכון") והנתונים שם לא נסתרו והם מקובלים עלינו. עיון בשכר היסוד המבוטח כפי שצויין שם מעלה כי בשום שלב לא עלה אותו שכר על השכר הממוצע במשק. על כן, מכח צו הפנסיה, זכאי היה התובע כי בתקופה שראשיתה 7/11 ואילך, תפריש עבורו הנתבעת את חלק המעסיק לתגמולים מתוך שכר היסוד המבוטח.

התובע לא עתר לחייב את הנתבעת להפריש עבורו כספים לפנסיה מתוך שכר קובע של 6,500 ש"ח, שהוא השכר שצויין בהצעה לביטוח חיים מיום 31.8.05 (מוצג ת/2), אף לא בחודשים בהם נפל שכר היסוד המבוטח מ- 6,500 ש"ח. בצדק לא עתר לכך התובע, עת שבפועל אותו שכר שצויין בהצעת הביטוח לא היה לחלק מחוזה ההעסקה של התובע, עת הצדדים לא נהגו על פיו. זאת מאחר והנתבעת הפרישה בפועל לקופת הביטוח מתוך שכר ששיעורו נמוך יותר.

מכאן לשיעור ההפרשה מתוך שכר היסוד המבוטח, שהיה על הנתבעת להפריש בגין חלק המעסיק לתגמולים. כאן יש להבחן בין שתי תקופות.

בתקופה שראשיתה חודש 7/11 וסיומה 31.12.13, זכאי היה התובע כי הנתבעת תפריש לתגמולי מעסיק בשיעור של 5%. זה היה השיעור שאותו הפרישה הנתבעת בפועל, כעולה מתלושי השכר ומהדו"חות של חברת הביטוח (נספח ט"ז לתצהיר התובע) והדבר היה לחלק מחוזה ההעסקה של התובע. בתקופה זו לא היה בנמצא מקור נורמטיבי שחייב את הנתבעת להפריש בשיעור גבוה יותר, עת שסעיף 6(ד) לצו הפנסיה קבע כי ההפרשות האמורות הן בשיעור של 5% ומטה (סעיף 4(א)(2) לצו הפנסיה). אלא שיש ליתן את הדעת כי בתקופה זו עמד רכיב השכר של "שכר יסוד" על 4,606 ש"ח ואילו הנתבעת הפרישה לקופת הביטוח מתוך שכר של 6,000 ש"ח. על כן, בחודשים שבהם שכר היסוד המבוטח היה נמוך מ- 6,000 ש"ח, לא זכאי התובע לפיצוי כלשהו בשל הפרשות בחסר לתגמולי מעסיק. מדובר בחודשים 7-8/11, 10/11-1/12, 4-5/12, 7/12, 10/12, 12/12-1/13, 7/13 ו- 12/13. עוד יש להבהיר כי באותם חודשים אין לומר שהנתבעת הפרישה ביתר לתגמולי מעסיק ואין מקום לנכות הפרשות יתר כאמור מההפרשות שהיו צריכות להתבצע בחודשים אחרים. זאת מאחר וההפרשה מתוך שכר של 6,000 ש"ח - במובחן משכר היסוד המבוטח שהיה באותם חודשים בשיעור נמוך יותר מ- 6,000 ש"ח – היתה חלק מחוזה ההעסקה של התובע והעניקה לתובע, בהתייחס לאותם חודשים, תנאי שכר משופרים בהשוואה לצו הפנסיה. לכן יש לדחות את טענת מנור (סעיף 92 לתצהירו) כי הנתבעת הפרישה באותם חודשים כספים ביתר. בהתאם לנספח ח2 לכתב התביעה, ביתרת 16 החודשים בתקופה זו – בהם שכר היסוד המבוטח לא היה נמוך מ- 6,000 ש"ח - הסתכם שכר היסוד המבוטח בסכום של 103,545 ש"ח. מסכום זה יש להפחית סך של 96,000 ש"ח, שהם 16 כפול 6,000 ש"ח מהם הפרישה הנתבעת כספים לקופת הביטוח. היתרה היא 7,545 ש"ח, ומתוכה יש לפצות את התובע בשיעור של 5%, היינו 377.25 ש"ח, בגין הפרשות בחסר של הנתבעת לתגמולי מעסיק.

בתקופה שראשיתה 1.1.14 וסיומה חודש 3/18 בה סיים התובע לעבוד בנתבעת, לא נהנה התובע מהסדר פנסיה מיטיב כהגדרת המונח בסעיף 4 לצו הפנסיה. זאת מאחר והנתבעת לא הפרישה מדי חודש לקופת הביטוח כספים מתוך שכר היסוד המבוטח, אלא במרבית החודשים הפרישה מתוך שכר נמוך יותר. בנסיבות אלו, זכאי התובע לפיצוי בגובה שיעור ההפרשה לתגמולי מעסיק הקבוע בסעיף 6(ד) לצו הפנסיה ביחס לתקופה שראשיתה 1/14, היינו 6% מתוך אותו חלק של שכר היסוד המבוטח שלא הופרשו ממנו כספים לקופת הביטוח. החל מחודש 7/16 הוגדל שיעור ההפרשות של המעסיק לתגמולים ל- 6.25% (סעיף 3(2) לצו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016) אך התובע לא עתר לפצותו בשיעור זה.

בתקופה 1/14-3/18 לא נפל שכר היסוד המבוטח מדי חודש מ- 6,000 ש"ח. בהתאם לנספח ח2 לכתב התביעה, ההפרש בין שכר היסוד המבוטח לבין רכיב "שכר היסוד" בתלושי השכר בתקופה זו עמד על סך של 45,129 ש"ח. מתוכו יש לפצות את התובע בגין הפרשות בחסר של הנתבעת לתגמולי מעסיק בשיעור של 6%, היינו 2,707 ש"ח.

מעבר לדרוש, גם אם יקבע כי התובע נהנה מהסדר פנסיה מיטיב – ולא כך קבענו – יש להוסיף ולקבוע כי הוא היה זכאי לתבוע על פי שיעור הפרשות של 6% לצורך חישוב הפיצוי בגין הפרשות בחסר לתגמולי מעסיק מאז חודש 2/16. זאת מכח הוראת סעיף 20(א1) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה – 2005 שנכנס לתוקף בחודש 2/16 (סעיף 4 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 12), התשע"ה – 2015). בחישוב זה אין מקום להפחית סכום בגין רכישת ביטוח מפני אבדן כושר עבודה, עת שביטוח כזה לא נרכש מאותם חלקים בשכר היסוד המבוטח שלא הופרשו בגינם כספים לקופת הביטוח (ע"ע (ארצי) 45431-09-16 גורביץ – מדינת ישראל, פס' 21-22 (16.1.2018)).

לאור האמור לעיל אנו פוסקים לתובע פיצוי בסך של 3,084.25 ש"ח בשל הפרשות בחסר לתגמולי מעסיק. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו מ- 15.3.15.

פדיון חופשה
התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה. רכיב תביעה זה מבסס התובע על טענה כי דמי החופשה ופדיון החופשה שולמו לפי שכר יומי שנגזר מרכיב השכר של "שכר יסוד" תוך התעלמות מהרכיבים "בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה". לאור זאת עותר התובע לקבל סך של 5,382 ש"ח המתייחס לתקופת שבע השנים שקדמו להגשת התביעה (סעיפים 78-79 לכתב התביעה).

יש לקבל את טענת התובע כי את דמי החופשה יש לחשב לפי תעריף המביא בחשבון את רכיבי השכר של "שכר יסוד", "בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה". זאת מאחר וכל אלה שיקפו את שכר היסוד האמיתי של התובע.

באשר לתביעה לתשלום הפרשי דמי חופשה, יש להבחן בין ימי חופשה שנוצלו בפועל במהלך תקופת עבודת התובע, לבין פדיון החופשה ששולם לו בתלוש שכר 3/18.

בחודשים בהם שהה התובע בחופשה, שכרו לא הופחת. התובע הודה בכך במפורש (עדות התובע בעמוד 22 לפרוטוקול). כך, למשל, בחודש 4/14 נרשם בתלוש השכר שהתובע ניצל שלושה ימי חופשה. השכר ברוטו באותו חודש היה בשיעור דומה לשכר בחודשים 3/14 ו- 1/14 בו לא ניצל התובע ימי חופשה כלשהם. כך, למשל, בחודש 8/17 ניצל התובע 5.5 ימי חופשה, אך השכר ברוטו היה בשיעור דומה לזה של חודש 7/17 בו לא ניצל התובע ימי חופשה כלשהם. על כן, בחודשים בהם ניצל התובע ימי חופשה, אין הוא זכאי לתשלום הפרשים כלשהם בשל ימי החופשה שניצל (ע"ע (ארצי) 34111-07-15 אוקראינסקי – שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ, פס' 30 (7.2.2019)). יוטעם כי אין טענה של התובע כי ימי החופשה שנרשמו כמנוצלים בתלושי השכר לא שיקפו ניצול אמיתי של חופשה. תעיד על כך העובדה שבחישוביו ברכיב התביעה של פדיון חופשה (נספח ט' לכתב התביעה), התייחס התובע לימי החופשה בתלושי השכר ככאלה ששולמו, ותבע אך הפרשים הנוגעים לטענתו שדמי החופשה חושבו תוך התעלמות מרכיבי השכר "בונוס השלמת שעות" ו- "דמי חופשה". מכאן שחזקת תקינות תלושי השכר – בכל הנוגע לרישום ניצול ימי החופשה – לא נסתרה.

עתה יש לעבוד ולבחון האם פדיון החופשה ששולם לתובע שיקף את מלוא זכותו של התובע. רכיב תביעה זה יש לחשב רק בהתייחס לתקופת שלוש השנים האחרונות והשנה השוטפת האחרונה להעסקה, היינו החל מיום 1.1.15 (ע"ע 547/06 כהן – אנויה, פס' 10 (8.10.2007)).

לא היתה מחלוקת כי תנאי העסקת התובע היו כאלה בהם עבד 1-2 פעמים בחודש בימי שישי. לצורך הפשטות, נחשב את כמות ימי החופשה שהגיעו לתובע תוך הנחה שעבד מדי חודש שבועיים בני שישה ימי עבודה ושבועיים בני חמישה ימי עבודה. בשנת 2015 היה לתובע ותק של עשר שנות עבודה, ולכן היה זכאי לחופשה של 19.5 ימי עבודה, נתון המבטא ממוצע של כמות ימי חופשה למי שמועסק שישה ימים בשבוע ולמי שמועסק חמישה ימים בשבוע (סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951) (להלן – חוק חופשה שנתית). בשנת 2016 היה לתובע ותק של 11 שנות עבודה, ולכן היה זכאי לחופשה של 20.5 ימי עבודה, נתון המבטא אף הוא ממוצע כאמור לעיל. בשנת 2017 היה לתובע ותק של 12 שנות עבודה, ולכן היה זכאי לחופשה של 21.5 ימי עבודה, נתון המבטא אף הוא ממוצע כאמור לעיל. בשנת 2018, בה עבד התובע רבע שנה, היה לתובע ותק של 13 שנות עבודה ולכן היה זכאי לחופשה של 5.625 ימים, המחושבת כממוצע בהתאם לאמור לעיל. סה"כ היה זכאי התובע בתקופה הרלוונטית האמורה לחופשה של 67.125 ימי עבודה. בתקופה זו, כעולה מתלושי השכר, ניצל 66.04 ימי חופשה (שהם 22.68 ימים בשנת 2015; 24.5 ימים בשנת 2016; 14.38 בשנת 2017; 4.48 ימים בשנת 2018, לא כולל פדיון חופשה, אך כולל 0.53 ימי חופשה שנוצלו בחודש 3/18 ללא תלות בפדיון החופשה). קבענו כבר כי ניצול בפועל כזה של ימי חופשה לא מזכה את התובע בתשלום עבור הפרשי דמי חופשה.

מכאן עולה כי לו חושבו זכויות התובע בהתאם לחוק חופשה שנתית, היה התובע זכאי לפדיון של 1.085 יום חופשה. בפועל, בתלוש שכר של חודש 3/18, שולם לו פדיון של 21.63 ימי חופשה בסך כולל של 6,186 ש"ח. הנתבעת עשתה זאת כשהיא מתבססת על יתרת ימי החופשה לניצול שהופיעה בתלושי השכר של התובע עובר לסיום עבודתו. בכך אין כל פגם, שכן הנתבעת רשאית היתה לחשב את פדיון החופשה בצורה המיטיבה עם התובע בהשוואה לחישוב שנעשה לפי הוראות חוק חופשה שנתית (ע"ע (ארצי) 11647-12-18 צומת מהנדסים-תכנון, תאום וקידום פרוייקטים בע"מ - קאופמן, פס' 8-9 (11.11.2019)). לכן יש לקבוע כי התובע היה זכאי לפדיון של 21.63 ימי חופשה.

הנתבעת חישבה את פדיון החופשה על בסיס רכיב "שכר יסוד" שבתלוש השכר. אף הנתבעת לא חלקה על כך (סעיף 89 לכתב ההגנה). בחישוב הפרשי פדיון חופשה, נסמכו שני הצדדים על הממוצע השנתי של הרכיבים "בונוס השלמת שעות" ו- "תוספת השלמה" וכך נעשה אנו. בתקופה שראשיתה חודש 4/17 וסיומה ב- 3/18 שולם לתובע בונוס השלמת שעות בסך כולל של 12,478 ש"ח. הממוצע החודשי הוא 1,039.83 ש"ח. בהתחשב בחודש עבודה של 23 ימים (משקף ממוצע בין מתכונת עבודה שבועית של חמישה ושישה ימים), מתקבל ממוצע יומי של 45.21 ש"ח. לאור זאת, זכאי התובע להפרשי פדיון חופשה בסך של 977.89 ש"ח שהם 45.21 ש"ח כפול 21.63 ימים. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.4.18.

פיצויי הלנת שכר
התובע טוען כי הנתבעת הלינה את שכרו בצורה חוזרת ונשנית. בשל כך עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי הלנת שכר (סעיף 80 לכתב התביעה). טענה זו יש לדחות עת שהיא כלל לא הוכחה. כך, למשל, התובע לא הציג ראיות מהן ניתן יהיה ללמוד על מועד תשלום השכר ועל כל ששולם באיחור. לאור זאת, התביעה לחייב את הנתבעת לשלם פיצויי הלנת שכר – נדחית.

סיכום
לאור כל האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 ימים מעת שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים הבאים:
פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר בגין תוכנם של תלושי השכר שהונפקו לתובע בסך כולל של 5,000 ש"ח;
פיצוי בגין נזק לא ממוני עקב פגמים בהליך הפיטורים בסך של 10,000 ש"ח;
הפרשי שכר בגין גמול עבודה בשעות נוספות בסך של 15,303.30 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו מ- 15.3.15.
פיצוי בשל הפרשות בחסר לתגמולי מעסיק בסך של 3,084.99 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו מ- 15.3.15.
הפרשי פדיון חופשה בסך של 977.89 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.4.18.

בנוסף לסכומים הנקובים בסעיף 64 לעיל, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך כולל של 1,000 ש"ח וכן בשכ"ט באי כוחו בסך כולל של 4,000 ש"ח. בקביעת סכום שכר הטרחה הבאנו בחשבון את התנהלות התובע במהלך דיון ההוכחות עת הציג ראיה אשר לא צורפה לתצהיר עדותו הראשית, ובכך פעל בניגוד להחלטת בית הדין שניתנה בשלב המקדמי. התנהלות זו של התובע לא הביאה אמנם לאי קבלת הראיה, אך יש מקום להתחשב בה בעת פסיקת שכר הטרחה בהליך, שכן לא היה מקום שהתובע יטול לעצמו את החופש לסטות מהחלטת בית הדין מבלי שקיבל היתר לכך (עמוד 33 לפרוטוקול; סעיף 2 להחלטה מיום 31.3.19). לאור זאת, במקום לפסוק לתובע שכ"ט בסך כולל של 5,000 ש"ח, אנו פוסקים לו שכ"ט בסך כולל של 4,000 ש"ח.

לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, י"א חשוון תשפ"א, (29 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אסף הראל, שופט

חוסיין סעד
נציג ציבור (עובדים)