הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 4108-04-20

22 דצמבר 2021

לפני:

כב' השופטת דניה דרורי
נציגת ציבור (עובדים) גב' ציונה איזנשטיין
נציג ציבור (מעסיקים) מר רפאל להבי

התובע
Yohanes Woldey Negash Berhe
ע"י ב"כ: עו"ד סיגל טרונך
-
הנתבעים

  1. דאהר בניה והנדסה בע"מ
  2. מוסא דאהר

ע"י ב"כ: עו"ד זייד מנסור

פסק דין

1. התובע הוא מבקש מקלט מאריתראה, שעבד בין השאר בביצוע עבודות בניה עבור הנתבעת 1. התובע טען שהועסק ברציפות בין החודשים 6/17 עד 12/19, בעוד הנתבעים טוענים שהתובע הועסק בנתבעת 1 במהלך מספר חודשים בודדים ולא ברציפות, בכל אחד מהחודשים ימים ספורים בלבד.
הצדדים חלוקים בשאלות נוספות ובהן: גובה השכר היומי המוסכם, היקף ומתכונת העבודה, הזכאות לרכיבים סוציאליים שונים , כמו גם בשאלת החבות של הנתבע 2.

2. התובע תאר בכתב התביעה ובתצהירו שעבד אצל הנתבעים באתר בניה. בעדותו הסביר שמדובר בעבודות שיפוץ והרחבת דירתו הפרטית של הנתבע 2. לפי עדותו של התובע, הנתבע 2 מתגורר בקומה הרביעית בבית מגורים בחיפה ועבודות השיפוץ נושא התביעה התבצעו בדרך של הוספת קומה נוספת לבנין מעל דירתו של הנתבע 2, כאשר הנתבע 2 ממשיך להתגורר באותה העת בדירתו שבקומה הרביעית.
התובע טען שהחל לעבוד ביום 10.6.17 (סע' 4 לתצהירו). בחקירה הנגדית תאר התובע שהגיע לעבודה באמצעות הקבלן אבו זוהיר (מר פאיק גנאים, העד מטעם הנתבעים, להלן – אבו זוהיר), שאסף אותו יחד עם עובדים נוספים לביצוע עבודות בבית הנתבע 2, אלא שלאחר מספר ימים הוא עבר לעבוד באופן קבוע אצל הנתבעים.

עוד מסר התובע בעדותו בפנינו שמלבד העבודה בדירתו הפרטית של הנתבע 2, התבקש לבצע עבודות באתרים נוספים והם שני מבני בית ספר בחיפה ובבית הקברות של הקהילה הנוצרית-אנגליקנית. לפי עדותו, העבודות באתרים אלה התמשכו כחודשיים – שלושה בכל אחד ממבני בית הספר וכשבועיים באתר בית הקברות. גרסת התובע היא שהנתבע 2 שילם את השכר לידיו במזומן בגין העבודות שבוצעו באתרים השונים, וכי העבודות בוצעו לסירוגין באתרים השונים, כך שמדובר בעבודה בהיקף משרה מלאה וברצף.

אשר למהות העבודה, התובע תאר שהועסק בביצוע עבודה כלליות כגון ניקיון פסולת, נשיאת משאות וחומרי בניה ועבודות שיפוץ כלליות.

אשר לדרך תשלום השכר, התובע תאר שמי ששילם את שכרו הוא הנתבע 2, למעט בשלוש הימים הראשונים לתקופת העבודה בגינם שולם השכר מידי אבו זוהיר. התובע תאר שהשכר שולם לידיו במזומן ותמך את טענתו בצילום של מעטפה (נספח ב' 8 לתצהירו), שעליה הודפס שמה של הנתבעת 1. על גבי המעטפה נרשם בכתב יד שמו של התובע ושל אחרים, ולצד שמותיהם – הסכומים ששולמו להם. התובע הסביר בעדותו שמדי פעם הוא נדרש להביא עמו עובדים נוספים על מנת שיסייעו בביצוע העבודות ובמקרים אלה שכרם שולם אף הוא לידיו והוא חילק את הכספים לעובדים הנוספים .

3. הנתבע 2 הוא הבעלים של הנתבעת 1 או של חברות בניה אחרות החל משנות ה- 80' של המאה הקודמת. הנתבע 2 תאר בעדותו שהוא מהנדס אזרחי בהכשרתו והחברות שבבעלותו עסקו במתן שירותי הנדסה ובינוי. עוד העיד שהחל משנת 2006 הקטינו החברות את פעילותן בשל מצבו הבריאותי והחל מאותו שלב בוצעו עבודות הבניה באמצעות קבלני משנה. מעדותו עולה שבמהלך שנת 2017 החל שיפוץ בביתו הפרטי (שיפוץ שעד כה טרם הסתיים) , ולצורך כך שב להעסיק עובדים לצורך ביצוע השיפוץ בביתו.

4. הנתבעת 1 הנפיקה תלושי שכר בגין עבודת התובע במהלך החודשים הבאים: 11/17 – 2/18, 6/18, 9/18, 1/19, 6/19 ו- 12/19.
בתלושי השכר לחודשים 6/18, 9/18 צוין שמועד תחילת העבודה הוא יום 1.11.17.
בכל התלושים הנ"ל צוין שהתובע עבד 10 ימים בכל אחד מהחודשים/ 70 שעות. הנתבעת 1 הציגה מסמכים המתעדים את הדיווח שמסרה למוסד לביטוח לאומי אודות העסקת עובדים, והעסקת עובדים תושבי חוץ. כן הוגשו העתקי דיווח של הנתבעת 1 לרשות המיסים על ניכויים מהשכר. הדיווחים אינם שמיים אלא מצוין חודש הדיווח והסכום ששולם. דיווחים על העסקת עובדים תושבי חוץ נמסרו בחודשים 1/19 (3,000 ₪), 6/19 (3,000 ₪), 12/19 (3,000 ₪).

5. הנתבע 2 אישר בעדותו שתלושי השכר אינם משקפים בהכרח את תקופת העבודה של התובע, שכן שבחלק מהחודשים (בלי שפרט באיזה מהם) הופקו תלושי שכר לבקשת התובע על מנת לסייע לתובע בבקשתו להארכת אשרתו ובמגעיו עם רשות האוכלוסין וההגירה.

6. לגבי עבודות התובע באתרים נוספים תאר הנתבע 2 שבמסגרת פעילותו עבור הקהילה אליה הוא משתייך, ביקש מהתובע לבצע עבודות ניקיון כלליות במבנים של בית הספר יוחנן הקדוש בחיפה (הכולל שני מבנים - אחד ברח' ח'ורי והשני ברח' סנט-לוקס) וכן בבית הקברות של הקהילה האנגליקנית בכפר סמיר בכניסה הדרומית לחיפה. הנתבע 2 תאר שהעבודה בבית הקברות ארכה מספר ימים, והעבודות בבית הספר ארכו מספר שבועות לכל היותר.

7. אבו זוהיר העיד שביצע עבודות הריסה ושלד בביתו של הנתבע 2 החל מחודש 5/17 למשך מספר חודשים, וכי הביא פועלים (ביניהם התובע) וסיפק להם כלי עבודה. את החומרים (מלט, חול, חצץ, ברזל) סיפק הנתבע 2 על-פי אותה עדות. עוד העיד שסיכם עם הנתבע 2 שיבצע עבודות כקבלן ויזכה לתמורה מוסכמת בהתאם להתקדמות בשלבי העבודה, וכן סוכם שהנתבע 2 ישלם את שכר העובדים בהתאם לדיווח שמסר אבו זוהיר, והסכומים ששולמו לעובדים יופחתו מהתמורה שאבו זוהיר היה זכאי לה בגין העבודות.

8. לגבי תקופת העבודה, נמצא חיזוק בראיות הנתבעים לכך שהעבודות בביתו של הנתבע 2 החלו בחודש 5/17 (כאמור בסע' 7 לתצהיר אבו זוהיר), כלומר בסמוך למועד גיוסו של התובע לעבודה. כן שוכנענו שאותן עבודות התמשכו לכל הפחות עד חודש 12/19, אז נפגע התובע בעת ביצוע עבודות באתר. אין מחלוקת שיום העבודה האחרון הוא 25.12.19, המועד בו נפגע התובע בתאונת עבודה ביום 25.12.19 תוך כדי עבודתו בעבודה נושא התביעה.
כן נמצא חיזוק לטענת התובע בדבר ביצוע עבודות בבתי ספר ובבית הקברות מטעם מי מהנתבעים, וזאת במקביל או לסירוגין עם עבודתו בביתו של הנתבע 2.
אלא שאין באמור כדי ללמד בהכרח על רציפות בביצוע העבודות, או בנוגע להיקף העבודה בכל אחד מהחודשים.

9. טענת התובע שעבודות השיפוץ בבית הנתבע 2 (הוספת בניה או קומה לדירתו של הנתבע 2 ששטחה כמה עשרות מ"ר ) התמשכה במשך שנתיים וחצי ויותר ברצף תוך עבודה יומיומית באתר של התובע ושל עובדים וקבלני משנה נוספים – אינה סבירה בעינינו. גרסת התובע לפיה עבד תקופות ממושכות בבתי ספר ובבית קברות כלל לא נזכרה בתצהירו. העבודה בבית הקברות, גם לפי גרסת התובע, ארכה כשבועיים, בעוד העבודה בבתי הספר ארכה כחודשיים-שלושה בכל אחד מהמבנים. מכאן, שגם אם נקזז את תקופת העבודה באתרים הנוספים – הרי שהטענה היא שעבד ברציפות בעבודה רציפה ויומיומית בעבודות בניה ושיפוץ בבית הנתבע 2 במשך כמעט שנתיים – טענה שאינה מתיישבת עם ההיגיון. לאמור נוסיף שהתובע תאר שלצידו עבדו עובדים נוספים אצל הנתבעים, לפחות בחלק מהתקופה, אלא שהתובע לא הביא עדים שיתמכו בעדותו שהעבודות עבור הנתבעים התבצעו ברציפות ובהיקף משרה מלא על-פני התקופה הנטענת. לפיכך, אנו קובעים שלא ניתן להסתמך על עדותו היחידה של התובע על מנת לבסס את הקביעה שמדובר בתקופת עבודה רצופה בהיקף משרה מלא.

10. איננו מקבלים את טענת הנתבעים לפיה בתקופה שבין החודשים 6/17 עד 11/17 עבד התובע אצל המעסיק אבו זוהיר. טענת הנתבעים בעניין זה לא הועלתה בכתב ההגנה. הקבלן אבו זוהיר העיד שאת השכר לעובדים בגין העבודה שבוצעה בתקופה זו בדירתו של הנתבע 2, שילם הנתבע 2 במזומן מידיו. עוד העיד אבו זוהיר שהנתבעים הם שסיפקו את חומרי העבודה לביצוע עבודות השלד והטפסנות. מכאן שיש לראות בנתבעים כמי שהעסיקו את התובע באותה תקופה, ולו ביחד עם הקבלן אבו זוהיר.

11. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בנוגע לתקופת העבודה, אנו קובעים שעלה בידי התובע להוכיח שעבד אצל הנתבעים פרק זמן מצטבר של 18 חודשים, חלקם ברצף.
כאמור, טענת התובע בדבר מועד תחילת העבודה בחודש 6/17 נתמכה בעדותו של אבו זוהיר שהעיד כי עבודות השלד באתר החלו בחודש 5/17 או בסמוך לכך, ונמשכו מספר חודשים וכי גייס את התובע לעבודה באתר לשם סיוע בעבודות אלה. לגבי מועד סיום תקופת העבודה לאחר תאונת העבודה ביום 24.12.19 – אין מחלוקת. בתלושי השכר לחודשים 6/18 ו- 9/18 צוין שתחילת תקופת העבודה היא בחודש 11/17, היינו הנתבעת 1 הודתה ברצף העסקה לכל הפחות בין החודשים 11/17 עד 9/18. הנתבע 2 אמנם הסביר שרישום הותק בתלושי השכר לחודשים 6/18 ו- 9/18 נעשה בטעות על-ידי רוה"ח אלא שמדובר בגרסה מאוחרת שנזכרה רק בחקירה הנגדית ולא הובאו עדויות או מסמכים לתמוך בא.
כסיכום ביניים נציין שהתובע הוכיח שעבד בין החודשים 6/17 – 9/18 ושוב במהלך החודשים 1/19, 6/19 ו- 12/19.

12. אשר להיקף העבודה בכל אחד מחודשי העבודה, אנו קובעים שלא עלה בידי התובע להוכיח שעבד בהיקף משרה מלאה כטענתו. כמפורט לעיל, הנתבעים לא ניהלו רישום נוכחות וראוי שהדבר יזקף לחובתם. יחד עם זאת, מוטל על התובע לסתור את הרישומים בתלושי השכר (בהם צוין כי מדובר בעבודה בהיקף של 10 ימי עבודה בכל אחד מהחודשים). כמפורט לעיל, גרסת התובע לפיה עבד בהיקף משרה מלא באופן יומיומי על-פני כלל התקופה לא מתיישבת עם היגיון הדברים ולא נתמכה בעדויות שניתן היה להביא. על יסוד האמור, אנו קובעים שהיקף העבודה בכל אחד מחודשי העבודה הוא חלקי ועומד על 10 ימים בכל אחד מחודשי העבודה, כאמור בתלושי השכר.

13. אין מחלוקת שהתובע הועסק כנגד תשלום שכר יומי. התובע טען שעבד כנגד שכר יומי בסך 400 ₪, בעוד הנתבעים טענו שמדובר בשכר יומי בסך 300 ₪. בתלושי השכר שהופקו צוין שכר יומי בסך 300 ₪.
התובע הציג את המסמך ב' 8 – מעטפה שעליה צוין שקיבל שכר בסך 2,800 ₪. במהלך הסיכומים מטעמו הסביר התובע שמדובר בשכר שקיבל עבור שבוע עבודה במהלכו עבד 7 ימים.
לתובע לא נמסרה הודעה על תנאי עבודה, ושאלת גובה השכר היא במחלוקת, כך שהנטל יעבור למעסיק להוכיח את טענתו בנוגע לנתונים שאמורים היו להיות מצוינים באותה הודעה, לרבות בשאלת השכר המוסכם (סעיף 5א לחוק הודעה  לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד). מנגד, נקבע בפסיקה שתלושי השכר יהוו ראיה לכאורה לאמור בהם, לרבות בעניין גובה השכר, כך שעל המבקש לסתור את תוכנם (במקרה זה – העובד) מוטל נטל הראייה.
בשאלה זו אנו מקבלים את גרסת התובע. הנתבעים אמנם הציגו תלושי שכר בהם צוין שהתובע זכה לשכר בסך 300 ₪ ליום עבודה, אלא שהטענה אינה מתיישבת עם המסמך ב' 8 עליו צוין שהתובע קיבל שכר בסך 2,800 ₪. על-גבי מסמך זה לא צוין אם מדובר בשכר יומי, שבועי או חודשי, והתובע הסביר (במהלך הסיכומים מטעמו) שמדובר בשכר עבור שבוע עבודה בו עבד 7 ימים. טענת התובע בהקשר זה מתיישבת עם טענתו בדבר השכר המוסכם. אמנם, בתצהירו של התובע נמסר שעבד במתכונת של 6 ימים בשבוע (ולא 7), אלא שעל-גבי המסמך ב' 8 צוין שהתובע זכאי לתשלום 2,400 + 400 = 2,800, ולכן הסברו של התובע לפיו באותו שבוע עבד יום עבודה נוסף בגינו קיבל תשלום נוסף מתיישבת עם האמור באותו מסמך.
לסיכום נקודה זו, אנו קובעים שהשכר היומי המוסכם של התובע עומד על 400 ₪.

14. התובע טען שיש להורות על הרמת מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 2 וזאת מאחר ולא שולמו זכויותיו, לא נערך עבורו ביטוח רפואי וביטוח פנסיוני והנתבעים לא סייעו במילוי טפסים מתאימים בעניין תאונת העבודה ביום 25.12.19.
נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה מבעלי המניות בה (דב"ע (ארצי) נג/3-205 וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345 (1994)). בתי הדין יורו על הרמת מסך ההתאגדות רק באותם מקרים חריגים בהם יוכחו נסיבות המצדיקות זאת על פי הדין, ובכלל זה במצבים בהם לא הועברו ניכויי העובד לקופת הגמל אליה היו מיועדים (ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – דליה ברגר (14.10.09).
הטענה בדבר מילוי טופס בל/250 נסתרה בעדויות הנתבע 2, שהעיד שמילא את הטופס בסמוך למועד התאונה ביוזמתו שלו, ואף מסר לתובע פעם אחר פעם שעליו לפנות למוסד לביטוח לאומי. המסמך עצמו צורף לכתבי הטענות ולראיות. טענות הנתבעים בעניין זה לא נסתרו. על אף שהמסמך הוצג, התובע לא פנה עד כה בתביעה למוסד לביטוח לאומי ולדבר לא ניתן הסבר.
אין מחלוקת שלא נערך ביטוח רפואי עבור התובע ולא בוצעו הפקדות פנסיוניות, אלא שבנסיבות המקרה לא נוכו משכר העבודה סכומים לצורך העברה לקופת הגמל. לא הוכח בפנינו "שימוש לרעה במסך ההתאגדות" מצד הנתבע 2, מימון דק, ערבוב או הברחת נכסים או נסיבה אחרת המצדיקה את חיובו באופן אישי.
הנסיבות כפי שהוכחו בפנינו אינן מצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות ולפיכך אנו קובעים שהתובע הועסק על-ידי הנתבעת 1.

15. אנו מקבלים את טענת התובע שעל יחסי הצדדים יחולו הוראות צו ההרחבה בענף הבניה. הנתבעת 1 היא בגדר מעסיק בתחומי הבינוי וההנדסה האזרחית. התובע הועסק באתר בניה, היינו במקום שבו מתבצעות עבודות בניה או שיפוצים. משכך מתקיימות ההגדרות הקבועות בצווי ההרחבה בענף הבנין.

16. אין מחלוקת שלתובע לא נמסרה הודעה על תנאי עבודה, וזאת בניגוד להוראות חוק הודעה לעובד. התובע עתר לחיוב הנתבעים בפיצוי בסך 1,500 ₪. דין התביעה להתקבל משלא הוצגה הודעה כאמור. העובדה שלא נמסרה לתובע הודעה כנדרש הקשתה על התובע בבירור התביעה ובהוכחת הטענות בדבר מועד תחילת העסקה, מתכונת העבודה וגובה השכר המוסכם. די בכך כדי להצדיק את החיוב בפיצוי, כך שעל הנתבעת 1 לשלם פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה בסך 1,500 ₪.

17. התובע עתר לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ופגמים בתלושי השכר בסך 15,000 ₪.
כמפורט לעיל, קבענו שתלושי השכר לא שיקפו את השכר המוסכם שעומד על 400 ₪, בעוד בתלושי השכר צוין שהשכר היומי הוא 300 ₪. בנוסף, הנתבע 2 אישר שתלושי השכר אינם משקפים בהכרח את תקופת העבודה שכן חלקם הופקו רק לבקשת התובע ועל מנת לסייע לו במגעיו עם רשות האוכלוסין – הודאה שיש בה כדי לחזק את טענת התובע בדבר פגמים בתלושים. לאמור נוסיף שתלושי השכר לא הופקו (או לא נמסרו לתובע) בגין החודשים 3/18 – 9/18 על אף שבתלושי השכר לחודשים 6/18 ו- 9/18 צוין שהתובע עובד ברצף החל מחודש 11/17. בתלושי השכר לא נוהל פנקס חופשה.
פגמים אלה מצדיקים את חיוב הנתבעת 1 בפיצוי בגין פגמים בתלושי השכר בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958, אותו אנו מעמידים על סך 2,000 ₪.

18. התובע טען שיש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי חגים לפי תחשיב של 9 ימי חג בשנה, סה"כ 23 ימי חג במהלך התקופה שבין החודשים 6/17 עד 2/19 (בניכוי ימי החג שחלו בשלוש חודשי העבודה הראשונים ובימי שבת).
פסקנו, כמפורט לעיל, שהתובע עבד במשך 18 חודשים במצטבר ושהיקף העבודה הוא 10 ימים בכל חודש כמצוין בתלושי השכר. טענת התובע לפיה עבד ברציפות בכל ימי החודש נדחתה. בנסיבות אלה, התובע לא הוכיח שעבד יום לפני ויום לאחר כל אחד מימי החג, ודין התביעה לתשלום ימי חג להידחות.

19. אשר לדמי הבראה – דין התביעה להתקבל בחלקה. כמפורט לעיל, התובע הוכיח שעבד ברציפות בין החודשים 6/17 – 9/18 ומכאן שהוא זכאי לתשלום דמי הבראה בגין תקופה זו.
התובע לא הוכיח מהו הוותק הענפי הקודם שלו בענף ומכאן שהוא זכאי בגין תקופת עבודה רצופה זו ל- 7.5 ימי הבראה בהתאם להוראות צו ההרחבה, בתעריף יום הבראה במגזר הפרטי (בהתאם להוראות צו ההרחבה משנת 2015) היינו 378 ₪, בהתאמה להיקף משרתו (כ- 39%) . ברכיב דמי הבראה זכאי התובע לתשלום סך 1,105.65 ₪.

20. בכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעים בסך 14,000 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית שחושבו לפי 35 ימי חופשה בערך 400 ₪ ליום. כמפורט לעיל, קבענו שהתובע עבד בשירות הנתבעת 1 במשך 18 חודשים במצטבר ולא ברצף, בהיקף משרה חלקי של 10 ימי עבודה בחודש, או 180 ימי עבודה בפועל במהלך כל תקופת העבודה. כן קיבלנו את גרסת התובע שמתכונת העבודה היא בת 6 ימים בשבוע.
בגין שנת העבודה 2017 במהלכה עבד התובע בין החודשים 6/17 – 12/17 כ- 60 ימים זכאי התובע ל- 4 ימי חופשה לפי 400 ₪ ליום = 1,600 ₪.
בגין שנת העבודה 2018 במהלכה עבד התובע בחודשים 1-2/18, 6/18 ו- 9/18 (4 חודשים/ 40 ימים) זכאי התובע ל- 2.5 ימי חופשה לפי 400 ₪ ליום = 1,000 ₪
בגין שנת 2019 במהלכה עבד התובע בחודשים 1/19, 6/19 ו- 12/19 (3 חודשים/ 30 ימים) זכאי התובע ל- 2 ימי חופשה לפי 400 ₪ ליום = 800 ₪.
בגין כלל תקופת העבודה זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית בסך 3,400 ₪.

21. אין מחלוקת שלתובע לא שולמו דמי נסיעות. בעדויות מטעם הנתבעים נמסר שהתובע הוסע למקום העבודה וממנו בחלק מימי העבודה ובחלק מהמקרים הלך ברגל מביתו בשכונת הדר למקום העבודה. הנתבעת 1 לא הראתה מהו המרחק ולא סתרה את טענת התובע שמדובר במרחק המצדיק את החיוב בתשלום דמי נסיעות. הנתבעת 1 לא פרטה באיזה מהימים אכן סופקה לעובד הסעה. בנסיבות אלה לא נסתרו טענות התובע לפיהן הוא זכאי לתשלום קצובת נסיעה בגין כל תקופת העבודה, כפי שהוכחה בפנינו.
כמפורט לעיל, קבענו שהתובע הועסק בנתבעת 1 במשך 18 חודשים. בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבעת 1 בתשלום דמי נסיעות לפי חופשי חודשי בסך 213 ₪ לכל חודש, כמפורט בכתב התביעה, ובסכום כולל שיועמד על 3,834 ₪.

22. התובע טען שהנתבעים לא ערכו עבורו ביטוח רפואי וביטוח בגין אובדן כושר, בניגוד להוראות סעיף 39 לצו ההרחבה בענף הבניה משנת 2015 לפיו היה על המעסיק להפקיד לטובת ביטוח זה 2.5% משכר העובד.
דין התביעה ברכיב זה – להידחות. סעיף 39 לצו ההרחבה בענף הבנין משנת 2015 עוסק בביטוח דמי מחלה וקובע את חובת המעסיק לבצע הפקדות בשיעור 2.5% מהשכר התעריפי עבור עובדים ותיקים שעבדו בענף קודם ליום 1.8.04. עובדים שהתקבלו לעבודה במועדים מאוחרים יותר, כדוגמת התובע, יהיו זכאים לתשלום דמי מחלה בהתאם להוראות חוק דמי מחלה, התשל"ז – 1976 (להלן- חוק דמי מחלה).

23. התובע ביקש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי מחלה בגין תקופה בת 49 ימים שהחלה ממועד היעדרותו לאחר תאונת העבודה מיום 25.12.19. התובע טען שבמהלך תקופת העבודה צבר זכאות לתשלום בגין 49 ימים. באשר לתקופת ההיעדרות בשל מחלה הפנה התובע למסמכים רפואיים המלמדים לטענתו על כך שלא היה יכול להתייצב לעבודתו במשך מספר שבועות לאחר התאונה. התובע פנה לטיפול רפואי ביום 27.12.19 למרכז הרפואי כרמל ואובחן כמי שסובל מחבלות בבית החזה ובצד שמאל של הגב וכן אובחן שבר בצלע. באישור מרפאה כירורגית מיום 9.2.20 הומלץ לתובע על "המשך חופשת מחלה לשבועיים נוספים".
כמפורט לעיל, קבענו שהתובע הועסק לסירוגין ולא ברצף. במהלך שנת 2019 התובע עבד לסירוגין בחודשים 1,19, 6/19 ו- 12/19. חוק דמי מחלה קובע את זכאות התובע לצבור 1.5 ימי מחלה לכל "חודש עבודה", כך שבחודשים שהתובע אינו עובד בפועל הוא אינו זכאי לצבור זכויות. היקף הצבירה נגזר מהיקף המשרה כך שבגין כל חודש עבודה צבר התובע זכאות ל- 0.6 ימי מחלה. יחסי העבודה לא נותקו לפרק זמן העולה על 6 חודשים ובנסיבות אלה יש להכיר בצבירת ימי המחלה לכל תקופת העבודה, היינו בגין 18 חודשי העבודה המצטברים – סך הכל 10.8 ימי מחלה בהתאם להיקף המשרה. התובע אינו זכאי לתשלום בגין יום המחלה הראשון והוא זכאי ל- 50% מהשכר היומי בגין יתרת ימי המחלה. מכאן שהתובע זכאי לתשלום דמי מחלה בסך 3,520 ₪ (יומיים בתעריף 50% * 400 ₪; 7.8 ימים בתעריך 100% * 400 ₪).

24. התובע טען שיש לחייב את הנתבעים בפיצוי חלף הפקדות המעסיק לקופה ברשות ההגירה לפי 15% מהשכר, או לחילופין לפיצוי בגובה ההפקדות הפנסיוניות כאמור בצו ההרחבה בענף הבניה.
הלכה היא שמעסיק שלא ביצע הפקדות לקופת גמל, יחויב בתשלום פיצוי בגובה ההפקדות לידי העובד. עובדים זכאים ומבקשי מקלט זכאים אף הם לפיצוי חלף הפקדות המעסיק בהתאם לצווי ההרחבה הרלוונטים (ע"ע (ארצי) 137/08 מרטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ (22.8.10) )
בהתאם לסעיף 1יא(ו) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 החל מחודש מאי 2017 מעסיק שחלה עליו חובה מכח צו הרחבה או הסכם קיבוצי להעביר לקופת גמל תשלומים לרכיב התגמולים והפיצויים מחויב להעבירם לחשבון פיקדון. תיקון 18 לחוק עובדים זכאים קובע שעל מעסיקים להפקיד תשלומים לחשבון הפיקדון בשיעור 36% מהשכר המשולם למבקשי מקלט, מהם 16% על ידי המעסיק ו- 20% ינוכו משכר העובד. הפסיקה הורתה לבטל את הניכוי לחשבון הפיקדון משכר העובד ונקבע כי לפיקדון יועברו תשלומים בשיעור 16% מהשכר מחלק המעסיק בלבד, וזאת על חשבון התשלומים שעל המעסיק לשלם לקופות (בר"ע (ארצי) 52980-11-20 י.ב שיא משאבים – teame fshay Kibrom (2.9.21)).
בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בשיעור 16% משכר התובע במהלך תקופת העבודה עבור הפקדות המעסיק לגמל ולפיצויים. השכר הכולל לתקופת העבודה בת 18 חודשים הוא 72,000 ₪ (18 חודשים * 10 ימים * 400 ₪ ליום) והפקדות המעסיק עומדות לכן על סך 11,520 ₪.

25. סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה.
הנתבעת 1 תשלם לידי התובע, תוך 30 ימים מיום שפסק-הדין יומצא לידיה, את הסכומים הבאים:
א. כפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה סך 1,500 ₪;
ב. כפיצוי בגין פגמים בתלושי השכר סך 2,000 ₪;
ג. בגין פדיון חופשה שנתית סך 3,400 ₪;
ד. בגין דמי הבראה סך 1,105.65 ₪;
ה. בגין נסיעות סך 3,834 ₪;
ו. בגין דמי מחלה סך 3,520 ₪;
ז. כפיצוי חלף הפקדות מעסיק לקופת ביטוח סך 11,520 ₪.
הסכומים הללו ישולמו לתובע כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.20, המועד לתשלום האחרון, ועד התשלום המלא בפועל.

26. הנתבעת תישא בשכ"ט ב"כ התובע בסך 6,000 ₪ שישולמו לתובע תוך 30 ימים מיום שפסק-הדין יומצא לידי הנתבעת.

27. זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 ימים מיום שפסק-הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ב, (22 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

ציונה איזנשטיין
נציגת עובדים

דניה דרורי,
שופטת

רפאל להבי
נציג מעסיקים