הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 39419-04-19

29 ספטמבר 2021

לפני:

כב' השופט אסף הראל
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף מרקו

התובע
יונתן דוד פרידלנד
ע"י ב"כ: עו"ד א' צורף
-
הנתבעת
ארצות הברית של אמריקה
ע"י ב"כ: עו"ד ר' ד' מאיר ועו"ד ח' לבנת

פסק דין

התובע הועסק על ידי הנתבעת במשך 32 שנים כסוכן קונסולרי של ארצות הברית בחיפה. הנתבעת החליטה על סגירת הסוכנות הקונסולרית בחיפה והתובע פוטר. הוא עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו כספים בגין זכויות שונות שלטענתו מגיעות לו מכח תקופת העבודה וסיומה. הנתבעת מכחישה את טענות התובע ואת הסעדים להם הוא עותר.

על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת. בהתאם לתשתית עובדתית מוסכמת זו, התובע יליד 17.2.48 והוא עורך דין במקצועו. הוא הועסק על ידי הנתבעת כעובד שכיר בתפקיד של סוכן קונסולרי בסוכנות הקונסולרית של הנתבעת בחיפה. במקביל לעבודתו של התובע כסוכן קונסולרי של הנתבעת, פעל התובע כעורך דין עצמאי ללא קשר לנתבעת. תקופת ההעסקה כסוכן קונסולרי היתה החל מיום 28.9.86 ועד ליום 29.12.18. העבודה המשרדית בוצעה מתוך משרדים בבעלות התובע שהושכרו לנתבעת כנגד דמי שכירות ששולמו לו על ידי הנתבעת. המשרדים שכנו בבניין בבעלות התובע, אשר חלקו – במקום בו פעלו משרדי הסוכנות הקונסולרית – הושכר לנתבעת. כנגד עבודתו של התובע שולמה לו משכורת חודשית על ידי הנתבעת. זאת בנוסף לדמי השכירות. שכרו האחרון של התובע עמד על 3,223 דולר ארצות הברית לחודש. זה היה שכרו של התובע לפחות בשבע השנים שקדמו לסיום העסקתו. השכר ששולם לתובע שיקף היקף משרה של 65% ממשרה מלאה. נתון זה על היקף המשרה, צוין במסמכים שנמסרו לתובע בזמן אמת. הנתבעת לא ניהלה פנקס שעות עבודה לגבי התובע; לא הפרישה עבורו כספים כלשהם לקרן פנסיה; ומעבר לתשלום השכר החודשי לא בוצע תשלום נפרד בגין דמי הבראה. רכיבי התביעה המתייחסים לתקופה שלפני חודש 4/2012 – התיישנו.

בסוכנות הקונסולרית של הנתבעת בחיפה לא היה אדם בכיר מהתובע. התובע היה כפוף לנציגי המחלקה הקונסולרית בשגרירות ארצות הברית בישראל. הנתבעת החליטה להשהות את פעילות הסוכנות הקונסוליה בחיפה, והודיעה על כך לתובע טלפונית ביום 16.8.18. בפועל, הפסיקה הנתבעת את פעילות הסוכנות הקונסולרית מ-1.9.18. התובע זומן בכתב על ידי הנתבעת לשימוע עובר לפיטוריו (העתק הזימון צורף כנספח 7 לכתב התביעה). השימוע התקיים ביום 15.10.18 בפני נציגי השגרירות במשרדה בתל אביב (העתק פרוטוקול השימוע כפי שהוכן על ידי הנתבעת צורף כנספח 8 לכתב התביעה). ביום 29.10.18 הודיעה הנתבעת לתובע בכתב על פיטוריו, בתוקף מיום 28.12.18 (נספח 2 לכתב התביעה). בעקבות פיטוריו שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים בסך 103,515 דולר ארה"ב.

התובע העיד בעצמו. מטעם הנתבעת העידה אריקה זילקה ששימשה בתקופה 9/17-6/20 כממונה על משאבי אנוש בשגרירות הנתבעת בתל אביב ובהמשך – לאחר העברת השגרירות לירושלים – בסניף השגרירות שבתל אביב (להלן – אריקה). לאחר שנתנו את דעתנו לכלל טענות הצדדים ולכלל הראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכדי מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה, כפי שיפורט להלן.

תפקידו של התובע
עבודתו של התובע עבור הנתבעת כללה מתן שירותי מידע אודות פעילות השגרירות האמריקאית בישראל על כל מחלקותיה, וכן ביצוע פעולות קונסולריות כגון רישום לידות של אזרחי הנתבעת, חידוש דרכונים של אזרחי הנתבעת, מתן אישורים קונסולריים, ומתן שירותים נוטריוניים לאזרחים ישראלים ואמריקאים שנזקקו לשירותים אלה בנוגע לעסקים, עסקאות בנדל"ן בתוך ארה"ב, לימודים גבוהים ומבחנים מקצועיים. עבודתו של התובע כללה בנוסף גם ביקורים - בכל הקשור לאזרחי ארה"ב – בבתי כלא, בתי מעצר ובתי סוהר בכל צפון המדינה ובבתי חולים לחולי נפש בכל רחבי צפון הארץ. כמו כן השתתף בביקורים של נציגי הנתבעת (שגריר, קונסול כללי ודיפלומטים נוספים) במוסדות חיפאיים, לרבות עיריית חיפה ועיריית עכו, משטרת ישראל, נמל חיפה, מוסדות דת, הטכניון, אוניברסיטת חיפה, חברות מסחריות משמעותיות כגון אלביט ועוד וכן השתתף באירועים מסחריים וציבוריים בשם הנתבעת ופגישות עם אנשי שם בישראל. הכל נעשה במענה לבקשות הנתבעת או ביזמת התובע לצורך מילוי תפקידו אצל הנתבעת ולצורך שמירה על האינטרסים של הנתבעת (סעיפים 7-8 לכתב התביעה; מוסכמה ד', עמוד 1 לפרוטוקול; סעיפים 3-4 לתצהיר התובע). לכך יש להוסיף שהתובע אף גבה כספים מאזרחי ארה"ב כנגד השירותים שסיפק להם, וכספים אלו הועברו במלואם לנתבעת (סעיפים 11-12 לכתב התביעה). תפקידו של התובע לא כלל טיפול באשרות, אם כי הוא סיפק לפונים מידע בענין זה (סעיף 50 לתצהיר התובע).

תפקידו של התובע כסוכן קונסולרי דרש ממנו להיות זמין למתן מענה למקרי חירום, לא בהכרח בשעות העבודה הרגילות שלו. מענה כזה מצא ביטוי בזמינות לקבלת שיחות טלפון או בנוכחות של התובע במקומות שדרשו זאת (סעיפים 9-10, 49, 63, 68 לכתב התביעה; מזכר מיום 7.4.98 של הקונסול הכללי של השגרירות - נספח 1 לכתב התביעה - שם היא כותבת כי התובע זמין בביתו לשיחות טלפון במקרי חירום שמקורן בשגרירות או במחלקת המדינה האמריקאית; סעיף 29 לכתב ההגנה; סעיפים 5-6 לתצהיר התובע).

בנוסף, נדרש התובע באופן אישי להפקיד בחשבון הבנק של הנתבעת את כספי האגרות שגבה תמורת השירותים שסופקו בסוכנות הקונסולרית (סעיפים 12 ו- 46 לכתב התביעה; סעיף 15 לכתב ההגנה; סעיף 8 ונספח 1.1 לתצהיר התובע).

לא כל עבודתו של התובע בוצעה מכתלי משרדי הסוכנות הקונסולרית בחיפה. חלק מעבודתו היה כרוך בעריכת ביקורים או מפגשים מחוץ למשרדי הסוכנות, למשל בעת שביקר עצורים או חולים המאושפזים בבית חולים, או כאשר נפגש עם בעלי תפקידים שונים בחיפה והצפון או נכח במפגשים (סעיפים 42-43 לכתב התביעה; עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול).

תפקידו של התובע – כסוכן הקונסולרי של הנתבעת בחיפה – היה תפקיד בעל אופי שלטוני. מדובר בתפקיד שהוא ייחודי למי שעומד בראש סוכנות קונסולרית ואינו מבוצע על ידי המגזר הפרטי. הטעם לכך הוא שהסוכנות הקונסולרית של הנתבעת בחיפה שימשה נציגות רשמית - בעלת סמכויות מוגבלות – של מדינה, היינו של הנתבעת. מכאן אופיה השלטוני המובהק של הסוכנות הקונסולרית, המשמשת כזרוע של הנתבעת. מכאן גם האופי השלטוני של תפקידו של התובע, אשר עמד בראש אותה סוכנות קונסולרית. זאת ועוד. על טיבו השלטוני המובהק של תפקידו ניתן ללמוד מהוראות אמנת וינה משנת 1963 בדבר יחסים קונסולאריים (להלן – אמנת וינה) (נוסח האמנה באנגלית מצוי באתר האינטרנט של האו"ם). מדובר באמנה המשקפת את המשפט הבינלאומי המינהגי (דנ"מ 6673/12 עטרת בנות נ' משרד הפנים, פס' 9 לחוות דעתו של השופט דנציגר (23.3.2015)). כך למשל, פתיחת סוכנות קונסולרית של מדינה זרה וקביעת מיקומה אינם יכולים להיעשות אלא בהסכמת המדינה המקבלת (סעיף 4 לאמנת וינה). כך למשל, מינויו של ראש נציגות קונסולרית – לרבות מינויו של סוכן קונסולרי העומד בראש נציגות קונסולרית – מחייב הסכמת המדינה המקבלת (סעיפים 10 ו- 20 לאמנת וינה). כך למשל, המדינה המקבלת מוגבלת ביכולתה לעצור מי שממלא תפקידים קונסולריים (סעיף 41 לאמנת וינה) ומוגבלת ביכולתה להיכנס למתחם הקונסוליה (סעיף 31 לאמנת וינה). אמנת וינה גם מפרטת את התפקידים הקונסולריים, ואלה כוללים, בין היתר, הגנה על אינטרסים של המדינה השולחת; סיוע לאזרחים ולתאגידים של המדינה השולחת; ביצוע תפקידי מרשם אזרחי; והושטת סיוע לכלי שיט ומטוסים הרשומים במדינה השולחת (סעיף 5 לאמנת וינה). סיום תפקידו של מי שעומד בראשות נציגות קונסולרית, מחייב מתן הודעה למדינה המקבלת, דבר שנעשה במקרהו של התובע (סעיף 25 לאמנת וינה; סעיף 14 ונספח 1 לבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף). כל אלה הם סממנים מובהקים של תפקיד שלטוני של הנתבעת. העובדה כי אותו תפקיד בוצע מחוץ לארצות הברית, אינה גורעת מהמסקנה כי מדובר בתפקיד שלטוני כאמור. גם העובדה שהתובע לא נכלל ברשימת הדיפלומטים של שגרירות ארה"ב בישראל, כפי שמופיעה ברשימה הדיפלומטית שעורכת מחלקת הפרוטוקול של משרד החוץ הישראלי (סעיף 47 לתשובת התובע לבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף), אינה גורעת מהמסקנה כי מדובר בתפקיד שלטוני (ראו החלטה מיום 2.12.19).

עיסוקו של התובע כעורך דין עצמאי
כאמור, לצד עבודתו כסוכן קונסולרי של הנתבעת בחיפה, פעל התובע גם כעורך דין עצמאי. מהראיות שהוצגו בפנינו אנו קובעים כי מדובר בשתי פעילויות של התובע- עיסוקו כעורך דין עצמאי לצד עבודתו כסוכן קונסולרי - שבוצעו במקביל ובו זמנית, באופן שלא איפשר לנתבעת להבחין באיזה חלק של יום העבודה מבוצעת פעילות אחת ובאיזה חלק אחר שלו מבוצעת הפעילות השניה.

איננו מקבלים את טענת התובע כי היקף עיסוקו כעורך דין עצמאי נפגע באופן רציני בשל כך שהיה עסוק בתפקידו כסוכן קונסולרי (סעיף 19 לתצהיר התובע). טענה זו לא הוכחה כלל. התובע לא הציג בפנינו ולו בדל של ראיה שתוכל ללמד על היקף פעילותו לאורך השנים כעורך דין עצמאי. כך למשל, הוא לא הציג דו"חות שהגיש לרשויות המס על הכנסותיו כעורך דין. כך למשל, הוא לא הציג פירוט של עניינים שטופלו על ידו כעורך דין בתקופה זו או אחרת. זאת ועוד. לצד התובע עבדה בסוכנות הקונסולרית מזכירה בשם מרגלית. היא שימשה הן מזכירת התובע בפעילותו כעורך דין עצמאי והן מזכירה בפעילות הסוכנות הקונסולרית (סעיף 20 לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 12 לפרוטוקול). מרגלית לא זומנה לעדות על ידי התובע. זאת, למרות שיכולה היתה להעיד על היקף עבודת התובע כעורך דין עצמאי. התובע גם לא הוכיח את טענתו (סעיף 20 לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 12 לפרוטוקול) כי השכר ששילם למרגלית על עבודתה כמזכירתו כעורך דין, היה זניח בהשוואה לשכר ששולם לה על ידי הנתבעת על תפקידה כמזכירת הסוכנות הקונסולרית. גם כאן, לא הציג התובע ולו בדל של ראיה בכתב וגם לא זימן את מרגלית למתן עדות. משכך, אנו קובעים כי לא הוכח שהיקף עבודת ושל התובע כעורך דין עצמאי היה מצומצם. למחדלו של התובע להציג ראיות רלוונטיות בענין זה יש ליתן משקל ניכר, באופן המביא למסקנה הפוכה מזו הנטענת על ידי התובע, היינו כי היקף עיסוקו כעורך דין היה ניכר.

את עבודתו כסוכן קונסולרי ואת פעילותו כעורך דין עצמאי, ביצע התובע באותו מקום מבחינה פיזית. מדובר בקומת הקרקע במבנה בבעלות התובע. בכניסה לקומה היה דלפק כניסה בו ישבה המזכירה מרגלית. מצד ימין היה חדר גדול ששימש לפעילות הסוכנות הקונסולרית. בצד ימין היו שני חדרים ששימשו לפעילות התובע כעורך דין עצמאי (עדות התובע בעמוד 13 לפרוטוקול).

יש לדחות את טענת התובע כי היתה הפרדה מוחלטת בין עבודתו כסוכן קונסולרי ובין פעילותו כעורך דין עצמאי (סעיף 20 לכתב התביעה). הפרדה כזו אולי היתה קיימת בנוגע למהות הנושאים שטופלו, היינו שהתובע לא אמור היה לספק שירותים כעורך דין עצמאי ללקוחות ובנושאים בהם טיפל כסוכן קונסולרי. נאסר עליו לעשות שימוש בתפקידו כסוכן קונסולרי במטרה לקדם את עסקו כעורך דין עצמאי (סעיף 17 ונספח 4 לכתב ההגנה – עמוד 124 לספר הנחיות של הנתבעת לסוכנים קונסולרים; סעיף 18 לתצהיר התובע; סעיף 7 לתצהיר אריקה). אלא שאנו קובעים כי הפרדה כזו לא היתה אפשרית בכל הנוגע לזמני ביצוע המטלות במהלך יום העבודה, שהיא הסוגייה הרלוונטית להליך כאן. ראשית, הפרדה כזו – בכל הנוגע לזמן במהלך היום בו מבצע התובע עבודה כסוכן קונסולרי או כעורך דין עצמאי - היא בלתי אפשרית. כך למשל, ככל שהתובע מצוי היה במשרדו בסוכנות הקונסולרית, ולפתע קיבל שיחת טלפון דחופה מלקוח בו הוא מטפל כעורך דין עצמאי, התובע וודאי השיב לשיחה ונתן לה מענה מקצועי באותו מועד. הוא לא השיב לאותו לקוח כי אינו יכול לקבל את שיחתו בהיותו מצוי במהלך יום עבודתו כסוכן קונסולרי. מצב שכזה לא הגיוני כלל וכלל. כך למשל, ככל שהתובע מצוי היה במשרדו בסוכנות הקונסולרית וסיים לטפל בענין מסויים, ונדרש לטפל בענין אחר בו הוא מטפל כעורך דין עצמאי – כגון כתיבת מכתב – לא היתה כל מניעה שיעשה זאת באותו מועד, אף אם הדבר דרש ממנו לעבור למשרדו האחר באותה קומה, שם ביצע את עבודתו כעורך דין עצמאי. התוצאה היא שפעולות שביצע התובע כסוכן קונסולרי ואלה שביצע כעורך דין עצמאי, היו שזורות זו בזו במהלך יום עבודתו הרגיל. כך מתבקש מאופיים של שני התפקידים, המחייבים טיפול בענייני הציבור מבלי שקיימת תמיד אפשרות לדחות את הטיפול לזמן מוגדר מראש ביום העבודה. משכך, טענתו של התובע כי את עבודתו כעורך דין ביצע בעיקר בשעות המאוחרות של היממה או בסופי שבוע – יש לדחות (סעיף 59 לכתב התביעה; סעיף 45 לתצהיר התובע). טענה זו לא רק שהיא בלתי סבירה, אלא שגם לא הוכחה בראיה כלשהי באופן שיביא למסקנה אחרת. כך למשל, מזכירותו של התובע, ששימשה גם כמזכירת משרדו כעורך דין, לא זומנה על ידו למתן עדות.

קביעתנו כי עבודתו של התובע כסוכן קונסולרי היתה שזורה – מבחינת זמני ביצוע העבודה – עם עבודתו כעורך דין עצמאי, זוכה לחיזוק מכך שאף הנתבעת סברה בזמן אמת שהיקף עבודתו של התובע כעורך דין אינו מאפשר את הגדלת היקף משרתו. הנתבעת היתה מודעת בזמן אמת לכך שהתובע פועל כעורך דין עצמאי לצד עבודתו כסוכן קונסולרי. היקף הפעילות כעורך דין, כפי שהנתבעת תפשה אותו, לא היה זניח ובשל כך הנתבעת לא מצאה מקום להגדיל את היקף המשרה של התובע כסוכן קונסולרי. ביטוי לכך ניתן למצוא בהערכת תפקודו המקצועי של התובע לתקופה 7/08-6/09 שם נרשם על ידי הקונסול הכללי כי התובע עובד כסוכן קונסולרי בהיקף של 65% מזמנו. צויין שם, בין היתר, שאף שהוא יכול היה ליטול על עצמו עומס עבודה נוסף כסוכן קונסולרי, אין לכך מקום שכן הדבר לא ניתן יהיה לאיזון עם התחייבויותיו האחרות ובנוסף מדובר בהיקף משרה שהנתבעת לא מוכנה לממן. התובע לא חלק על כך בתגובתו לאותה הערכת עובד, והדבר מחזק את המסקנה שהוא הסכים בענין זה לתיאור העובדתי בה (נספח 1 לכתב התביעה ולתצהיר התובע). אנו קובעים כי לו נכונה היתה טענת התובע שאת עבודתו כעורך דין עצמאי ביצע בשעות המאוחרות של היום ובסופי שבוע, לא היה בכך כדי להוות מניעה להגדלת היקף משרתו כסוכן קונסולרי. הנתבעת סברה שיש מניעה כזו, והדבר מחזק את קביעתנו כי שני התפקידים – עורך דין עצמאי וסוכן קונסולרי – היו כאלה שביצועם במהלך יום העבודה היה שזור זה בזה, ללא יכולת הקצאת חלק מוגדר וקבוע ביום העבודה לביצוע בלעדי של איזה משני התפקידים. התובע לא הציג בפנינו הוראה כלשהי בכתב של הנתבעת, שבה היא מורה לו באיזה חלק מיום העבודה הוא רשאי לבצע את תפקידו כעורך דין עצמאי. הדגש ששמה הנתבעת בזמן אמת לא היה על מניעת ביצוע פעולות – של סוכן קונסולרי ועורך דין עצמאי – במקביל במהלך יום העבודה, אלא על כך שהתובע לא יעשה שימוש בתפקידו כסוכן קונסולרי כדי להציע ולספק שירותים כעורך דין עצמאי (ראו הבהרה מפורשת כזו במסמך של מחלקת המדינה מיום 28.1.92 - נספח 5 לכתב ההגנה וסעיף 25 ונספח 3.1 לתצהיר אריקה - שם צוינה תלונה של אזרחית אמריקאית שטענה כי התובע דרש תשלום על שירותים משפטיים בעוד שהיא סברה כי סופקו לה על ידו שירות כסוכן קונסולרי; ראו את הערת הקונסול הכללי בהערכת עובד שכתב על התובע בהתייחס לתקופה 3/03-3/04 – נספח 1 לכתב התביעה ונספח 6 לכתב ההגנה).

נטעים כי בקביעתנו ששני התפקידים – עורך דין עצמאי וסוכן קונסולרי – היו כאלה שביצועם במהלך יום העבודה היה שזור זה בזה, ללא יכולת להקצות חלק מוגדר וקבוע ביום העבודה לביצוע בלעדי של איזה משני התפקידים, אין משום קביעה כי התובע סיפק שירותים כעורך דין עצמאי בנושאים הקשורים לפעילותו כסוכן קונסולרי ואין משום קביעה שפעל בניגוד להנחיות הנתבעת שאסרו על ממשק כזה. זו סוגיה שכלל לא נדרשנו להכריע בה בהליך כאן.

לתובע היתה סמכות לקבוע מתי יבצע את העבודה
מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי במסגרת עבודתו כסוכן קונסולרי, היה לתובע חופש לקבוע את סדר יומו. הוא היה חופשי גם לעצב חלקים מתפקיד זה. בנוסף, את עבודתו כסוכן קונסולרי, יכול היה לבצע בד בבד עם עבודתו כעורך דין עצמאי. כל אלה מביאים למסקנה שאין להחיל על התובע את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה).

מקובלת עלינו טענת הנתבעת (סעיף 14 לכתב ההגנה) כי תפקידו של התובע היה כזה הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי וכי בשל כך לא חלות עליו הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה (סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה). איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי תפקידו של התובע כסוכן קונסולרי היה תפקיד בכיר וכי בשל כך יש לראות בו תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי. העובדה כי תפקידו של התובע היה תפקיד שלטוני, וכי החזיק בחותמת של הנתבעת, אינה הופכת אותו לתפקיד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי. גם העובדה שנדרש לגבות אגרות מהלקוחות בהם טיפל ולהפקידן בחשבון הבנק של הנתבעת, אין משמעה שמדובר בתפקיד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי. בכך לא שונה תפקידו של התובע מתפקידם של עובדים בשירות המדינה הגובים אגרות או המוסמכים להנפיק מסמכים בשם המדינה. באלה אין לראות בהכרח עובדים הממלאים תפקידים בעלי מידה מיוחדת של אמון אישי. זאת, בין היתר, לאור העובדה שהתובע לא קבע את המדיניות של הנתבעת בתחום הקונסולרי – לא בכלל ובפרט לא בישראל (סעיף 63 לתצהיר התובע; עדות אריקה בעמוד 21 לפרוטוקול).

הטעם שיש לראות בתפקידו של התובע כתפקיד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי טמון בכך שהנתבעת נתנה לו, במסגרת תפקידו כסוכן קונסולרי, חופש פעולה לקבוע מתי יבצע את העבודה, תוך שהתאפשר לו לבצעה בפרקי זמן לא מוגדרים ולא מבוקרים. התובע הוא שקבע לעצמו את שעות העבודה. לא היה בכיר ממנו בסוכנות הקונסולרית בחיפה. את תפקידו ביצע מחוץ לחצרי שגרירות הנתבעת בישראל. הוא לא נדרש לדווח לנתבעת כיצד מנוצל יום העבודה שלו ואילו פעולות הוא מבצע בחלקיו השונים של יום העבודה. הנתבעת אף קבעה במפורש, במסמך מדיניות ניהול מדיניות כח אדם לגבי סוכנים קונסולרים, כי אלה לא נדרשים לעבוד בשעות משרד רגילות או בשעות או בימים קבועים מראש (סעיף 8915(c) למסמך – נספח 15 לכתב ההגנה ונספח 1 לתצהיר אריקה). לאלה יש להוסיף את אופי העבודה של התובע, שאף הוא מלמד כי היה חופשי לקבוע מתי יבצע את העבודה. העבודה אמנם כללה קבלת קהל – הסוכנות הקונסולרית היתה פתוחה לקבלת קהל בשעות 10:30-14:00 (סעיף 59 לכתב התביעה; סעיף 45 לתצהיר התובע) - אולם לא הוכח שהתובע נדרש לשהות בסוכנות במהלך כל שעות קבלת הקהל. כך, המזכירה שעבדה בסוכנות הקונסולרית, שיכולה היתה להעיד על סוגיה זו – לא זומנה על ידי התובע למתן עדות. נוכחות אישית של התובע במהלך כל שעות קבלת הקהל לא נדרשה בהכרח בשים לב לעובדה שלצד התובע עבדה מזכירה שגם היא יכולה היתה לבצע פעולות הקשורות בקבלת קהל – כגון קבלת בקשות בכתב לטיפולו בהמשך של התובע. תפקידו של התובע כסוכן קונסולרי לא כלל רק קבלת קהל, אלא גם פעולות שבוצעו מחוץ למשרדי הסוכנות הקונסולרית לגביהן קבע התובע את זמני ביצוען. כך, פגישות שקבע לעצמו התובע עם גורמים באזור הצפון שיוכלו לסייע לו בביצוע תפקידו. התובע הוא שיזם את קביעת הפגישות והוא זה שקבע לעצמו מתי יבצע פעילות זו, אם בכלל (עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול). התובע הוא שבעצם קבע את אופיה של הסוכנות הקונסולרית בחיפה. מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי ממוניו בשגרירות – וביניהם את הקונסול הכללי ומנהל השירות לאזרחי ארה"ב (ACS) בשגרירות, שהתחלפו מדי תקופה בהיותם דיפלומטים זרים המוצבים בישראל לתקופות קצובות - קבעו לו אמנם את המסגרת לפעילות הסוכנות, אך התובע הוא שמילא את המסגרת הזו בתוכן (מסמך מיום 5.7.00 של הקונסולרית הכללית של השגרירות ובו הערכה לגבי תפקודו המקצועי של התובע – נספח 1 לכתב התביעה ולתצהיר התובע; סעיף 11 לתצהיר התובע). בכך יש ביטוי לעובדה שחלקים מתפקידו של התובע היו מן הסוג שהוא קבע את תוכנם: כך למשל, אם רצה לקיים פגישות עם גורמים שונים בצפון המדינה – קיימן, ואם לא רצה לקיימן – אלה לא יצאו לפועל.

התפקיד של סוכן קונסולרי כרוך בעצמאות ושיקול דעת והפיקוח עליו נעשה מרחוק. כך סבר התובע בזמן אמת עת ציין באחד ממכתביו לנתבעת כי (מכתבו מיום 26.4.18 בנושא הפקדת כספי האגרות לחשבון הבנק של הנתבעת – נספח 3 לכתב ההגנה ונספח 2.2 לתצהיר התובע) –

"Consular agents … are hired for their independence and judgement, but are evaluated and judged from afar by compliance."
(בתרגום לעברית: סוכנים קונסולרים נקלטים לתפקיד לאור עצמאותם ושיקול דעתם, אך הערכתם נעשית מרחוק על פי עמידתם בכללים – המותב)

זאת ועוד. תפקידו של התובע כסוכן קונסולרי נעשה בבדידות מקצועית: העבודה בוצעה מחוץ למשרדי השגרירות, במרחק ממנה, וללא נוכחות שוטפת של נציגי השגרירות, תוך שהתובע הוא הגורם הבכיר ביותר בסוכנות הקונסולרית בה עבדו התובע ומזכירותו בלבד. כך, בהערכת עובד שנכתבה על התובע לתקופה 7/06-6/07 (נספח 1 לכתב התביעה ולתצהיר התובע) נרשם על ידי הקונסול הכללי, בין היתר, כי –

"A consular agent is a single, free-standing position…"
(בתרגום לעברית: סוכן קונסולרי הוא תפקיד יחידני ועצמאי – המותב)

כך, בהערכת עובד לתקופה 7/07-6/08 (נספח 7 לכתב ההגנה ונספח 1 לתצהיר התובע) נרשם בין היתר –

"A consular agent is a lone, fixed position with no upward career path to any other position."
(בתרגום לעברית: סוכן קונסולרי הוא תפקיד בודד, קבוע ללא מסלול קידום לתפקיד אחר כלשהו – המותב)

הנתבעת לא הפעילה על התובע פיקוח כלשהו בכל הנוגע לאופן בו מילא את יום עבודתו. לא הוכח שהתובע נדרש אי פעם לדווח לנתבעת דיווח כזה. יש לדחות את טענת התובע כי דיווח לנתבעת מדי יום על עבודתו (סעיפים 11 ו- 41 לכתב התביעה; סעיף 7 לתצהיר התובע), עת התובע לא הציג ולא דוגמה אחת לדיווח כזה. גם אם דיווח לנתבעת אודות כספים שגבה מדי יום ממי שקיבלו שירותים בסוכנות הקונסולרית, לא הוכח שמדובר היה בדיווח אודות היקף העבודה ומהותה שביצע התובע מדי יום, במובחן מדיווח על סוגי אגרות שגבה. הנתבעת, במגעיה עם התובע, לא עסקה כלל בשעות העבודה שלו ובאופן בו מילא את יום העבודה (סעיף 17 לתצהיר אריקה). תחת זאת, הדרישות ממנו התמצו בכך שיפעל בהתאם לנהלים המקצועיים של הנתבעת – למשל בכל הנוגע למילוי טפסים או אופן הפקדת כספי האגרות בחשבון הבנק של הנתבעת (סעיף 35 ונספח 2.1 לתצהיר התובע). פיקוחה של הנתבעת על עבודת התובע התבטאה באיכות העבודה שביצע ובשאלה אם בוצעה על פי הכללים המקצועיים שקבעה הנתבעת. כך למשל, ככל שהתובע העביר לשגרירות בקשות שמולאו בצורה בלתי מספקת, ראתה בכך הנתבעת פגם, והעירה לתובע על כך בהערכת העובד שנרשמה לו (ראו הערכת עובד לתקופה 3/03-3/04 שנכתבה על ידי הקונסול הכללי – נספח 1 לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 10 לפרוטוקול). ביקורי הממונים על התובע - שמקום מושבם בסניף השגרירות בתל אביב - בסוכנות הקונסולרית, לצורך בקרה ופיקוח על עבודתו, לא היו בתדירות גבוהה, אם בכלל. כך עלה מעדות התובע שציין כי כלל לא נפגש לפגישות עבודה עם הקונסול הכללי האחרון עמו עבד בתקופה שלפני פיטוריו, וכי בתקופה שקדמה לכך היה נפגש עם הקונסול הכללי אחת ל 7-10 ימים בעת שהגיע לשגרירות עם דרכונים (עדות התובע בעמוד 16 לפרוטוקול). על מיעוט הביקורים המקצועיים בסוכנות הקונסולרית בחיפה של נציגי המחלקה הקונסולרית בשגרירות ניתן ללמוד גם ממסמך מיום 9.11.14 הדן בתפקודו המקצועי של התובע, שם רשם הקונסול הכללי כי יש מקום לביקורים תכופים יותר בסוכנות הקונסולרית בחיפה של נציגי השגרירות בתחום הקונסולרי (נספח 1 לכתב התביעה).

הנתבעת ערכה ביקורת מקצועית בסוכנות הקונסולרית אחת לשנה (סעיף 26 לתצהיר אריקה). טענת הנתבעת כי מדובר היה בביקורת בתדירות של אחת לשנה שעסקה בבדיקת התנהלות הסוכנות אך לא בפיקוח על שעות העבודה של התובע (סעיף 18 לכתב ההגנה), לא נסתרה על ידי התובע (עדות התובע בעמודים 15-16 לפרוטוקול). לאור אלה יש לקבוע כי בכל הנוגע לזמני ביצוע תפקידו כסוכן קונסולרי, נתנה הנתבעת לתובע חופש פעולה מלא ולא מצאה לפקח עליו כלל בענין זה, אף לא לדרוש ממנו דיווח.

לכל אלה יש להוסיף את עיסוקו של התובע כעורך דין עצמאי. מדובר בעיסוק שהיקפו היה ניכר והוא בוצע - מבחינת המועדים ביום העבודה שבו בוצעו הפעולות במסגרת העיסוק כערוך דין – כשהוא משולב בפעולות הקשורות לתפקיד התובע כסוכן קונסולרי. התובע לא נדרש בשום שלב לדווח לנתבעת באיזה חלק מיום העבודה ביצע פעולות הכרוכות בתפקידו כסוכן קונסולרי. הנתבעת היתה ערה לכך שלצד תפקידו כסוכן קונסולרי, פועל התובע כעורך דין עצמאי. היא אפשרה זאת, וידעה שעיסוקו כעורך דין גוזל מהתובע חלק מיום עבודתו. היא סרבה להגדיל את היקף המשרה שלו מהנימוק הזה, שכן סברה ששני העיסוקים יחדיו לא מאפשרים להגדיל את היקף משרתו כסוכן קונסולרי. היא לא דרשה ממנו שעיסוקו כעורך דין יתבצע בהכרח בזמן מוגדר כלשהו של יום העבודה. מאפיין זה של תפקיד התובע כסוכן קונסולרי – היינו העובדה שביצע את התפקיד בו זמנית לצד פעילותו כעורך דין עצמאי – לא אפשר לנתבעת כל אפשרות לפקח על שעות העבודה של התובע, שכן היא לא יכולה היתה לבדוק בכל רגע נתון ביום העבודה, אם התובע מבצע עבודה כסוכן קונסולרי או כעורך דין עצמאי. גם מטעם זה לא חלות על התובע הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה (סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה).

בשל כל אלה, יש לקבוע כי הנתבעת נתנה לתובע, במסגרת תפקידו כסוכן קונסולרי, חופש פעולה מלא לקבוע מהן השעות במהלכן יבצע את עבודת הקונסולרית, מבלי שנדרש על ידי הנתבעת למלא תפקיד זה בפרק זמן מוגדר ומבוקר במהלך יום העבודה ומבלי שמסר לנתבעת דיווח כלשהו על הפעולות שביצע כסוכן קונסולרי בכל רגע נתון של יום העבודה. הוא היה גם חופשי במידה מסויימת לעצב את תוכן תפקידו, למשל לקבוע עם מי ייפגש לצרכי הרחבת קשריו ומתי ייפגש. מאפיינים אלו של תפקיד התובע כסוכן קונסולרי, נתנו לו אחריות מיוחדת. בנוסף, הוא נדרש להיות זמין לקריאות הנתבעת גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות, למשל במקרים דחופים. בנסיבות אלו, יש לראות בתפקידו של התובע תפקיד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי, באופן שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו (סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה). שכרו של התובע עמד על 3,223 דולר ארה"ב למשרה בהיקף של 65%, שהם 4,958 דולר ארה"ב למשרה בהיקף מלא. לא מדובר בשכר נמוך המצדיק לאיין את המסקנה שמדובר בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי (ע"ע (ארצי) 15868-04-18 כותה – עיריית רעננה, פס' 121(ב) לפסק דינה של הנשיאה וירט-לבנה (7.4.2021) (להלן – ענין כותה); ע"ע (ארצי) 56218-06-17 מיקוד שמירה אבטחה שירותים וכוח אדם בע"מ – פלוני, פס' 106(ג) (22.4.2020); ע"ע (ארצי) 570/06 אגרון – כץ, פס' 10-11 (14.10.2007)). טעם נוסף שבגללו אין להחיל על התובע את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, הוא חוסר היכולת של הנתבעת לפקח על שעות עבודתו של התובע כסוכן קונסולרי, בהינתן כי במהלך יום העבודה יכול היה לבצע הן פעולות כסוכן קונסולרי והן פעולות כעורך דין עצמאי, מבלי שהוא מחויב לבצע איזה מן הפעולות בזמן מוגדר וקבוע ביום העבודה (סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה).

מאחר וחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על התובע, לא היתה הנתבעת מחויבת לנהל לגביו פנקס שעות עבודה. מחדלה לעשות כן, אינו מביא לתוצאה של העברת נטל השכנוע אליה להוכיח מה היה היקף שעות עבודתו של התובע (סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה; סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958) ויש לדחות את טענת התובע בענין זה (סעיף 76(ז) לתצהיר התובע).

היקף המשרה
מדיניותה של הנתבעת – לא רק ביחס לישראל – היא כי המשרה של סוכן קונסולרי היא משרה חלקית. זה אינו תפקיד שנועד להתבצע במשרה מלאה. הטעם לכך הוא שמדובר במשרה שאינה רציפה אלא עם עומסי עבודה משתנים בהתאם לעונות, שהיקפה הממוצע קטן ממשרה מלאה. על פי מדיניות הנתבעת, היקפי המשרה החלקית שבהם ניתן להעסיק סוכן קונסולרי נעים בין 20% ממשרה מלאה ובין 95% ממשרה מלאה, כאשר העסקה במשרה מלאה היא חריג (סעיף 34 ונספח 15 לכתב ההגנה וכן נספח 1 לתצהיר אריקה – סעיף 8915(a) למסמך הנתבעת שכותרתו (בתרגום לעברית) "אדמיניסטרציה של משאבי אנוש של סוכנים קונסולרים").

שכרו של התובע כסוכן קונסולרי שולם לו על פי היקף משרה של 65% ממשרה מלאה. כך היה לאורך כל השנים והתובע היה מודע לכך. אין על כך מחלוקת. בהליך כאן טוען התובע כי בפועל היקף המשרה היה 100% משרה מלאה, ואף מעבר לכך, שכן עבד לטענתו בשעות נוספות (סעיפים 70-71 לכתב התביעה; סעיף 47 לתצהיר התובע). הנטל להוכיח טענה זו מוטל במלואו על התובע. ראשית, מכח הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה". שנית, מכח העובדה שבפועל - במשך מעל 30 שנים – נהגו הצדדים ליחסי העבודה באופן המשקף שהיקף המשרה היה 65% ולא מעבר לכך. כך שולם שכרו של התובע ובשום שלב לא בחר התובע לסיים את העבודה כסוכן קונסולרי בשל טענה כי השכר המשולם לו משקף היקף משרה נמוך מזה שעבד בו בפועל. שלישית, בשים לב למדיניות הנתבעת הרואה בתפקיד של סוכן קונסולרי תפקיד במשרה חלקית.

התובע לא עמד בנטל שכנוע זה. הוא לא הציג נתון כלשהו באשר להיקף העבודה שלו כסוכן קונסולרי. כך למשל, לא הציג התובע נתון כלשהו הנוגע להיקף הבקשות בהן טיפל, כגון בקשות לחידוש דרכון או רישום לידה, בקשות שטופלו בסוכנות הקונסולרית (עדות אריקה בעמוד 18 לפרוטוקול). אין גם טענה שלא נעשה רישום של נתונים אלו (סעיף 11 ונספח 1 לכתב ההגנה – דו"ח ובו פירוט של מספר האזרחים להם ניתן שירות בתקופה 10/14-9/15 וגובה האגרות שנגבו). זהו נתון חשוב, שכן אריקה העידה כי היקף המשרה נקבע בהתאם להיקף הבקשות שטופלו בסוכנות הקונסולרית וכי הבדיקה הזו נעשתה פעם בשנה (עדות אריקה בעמודים 18 ו- 25 לפרוטוקול). לא רק שהתובע לא הציג נתון כלשהו באשר להיקף הבקשות בהן טיפל, הוא לא הציג גרסה כיצד אותם נתונים משליכים על עומס העבודה ושעות העבודה, ומשכך לא די בהפניה לנתונים חלקיים שצורפו למוצג נ/1, מסמך גילוי המסמכים של הנתבעת. מאחר והנתבעת לא היתה מחוייבת לנהל פנקס שעות עבודה בנוגע לתובע, לא די בהצגת גרסה כללית בנוגע לשעות העבודה שלו, כפי שהציג התובע בכתב התביעה ובתצהירו, שם טען למתכונת עבודה של חמישה ימים בשבוע (בימים ראשון עד חמישי), מ- 06:00 בבוקר ועד 19:30-20:00, היינו 13.5-14 שעות ביום, מבלי שנטל הפסקה מחוץ למשרדו, וכן עבודה של שעה עד שעתיים בימי שישי (סעיפים 58-62 ו- 66 לכתב התביעה; סעיפים 45-54 לתצהיר התובע). לצרכי תביעתו, טוען התובע למתכונת עבודה של 10 שעות בימים א'-ה' וכן 1.5 שעות בימי שישי (סעיף 70 לכתב התביעה). אנו קובעים כי לא די בהעלאת טענה כי התובע היה מבין העמוסים ביותר מהסוכנים הקונסולריים של הנתבעת בעולם (סעיף 42 לכתב התביעה; סעיפים 32-34 לתצהיר התובע). נתונים אלו בנוגע להיקף העבודה שביצע התובע בפועל היו אמורים להיות ברשות התובע, כמי ששימש סוכן קונסולרי יחידי בסוכנות הקונסולרית בחיפה. אף אם המידע לא היה ברשותו, יכול היה התובע לנקוט בהליכים דיוניים מתאימים – כגון בקשה לקבלת פרטים נוספים מהנתבעת – כדי שאלה יסופקו לו. התובע לא הציג נתונים כלשהם הנוגעים להיקף העבודה שביצע בפועל – למשל כמות הבקשות שטופלו על ידו בסוכנות הקונסולרית – והדבר מחליש מאוד מגרסתו כי היקף העבודה בפועל עלה על היקף של 65% משרה מלאה, שהוא היקף המשרה לפיה התנהלו הצדדים לאורך השנים הרבות של יחסי העבודה ביניהם. לא רק שהוא לא הציג נתונים כאמור, אלא שהוא גם לא הציג ראיות אחרות שיכולות היו להוכיח את טענתו בדבר שעות עבודתו. למשל, מזכירתו מרגלית שיכולה היתה להעיד על סוגיה זו – לא זומנה על ידי התובע למתן עדות. גם בכך יש כדי להחליש מאוד מגרסת התובע כי בפועל עבד בהיקף משרה גבוה מ- 65% ממשרה מלאה.

איננו מקבלים את טענת הנתבעת (סעיף 7 לכתב ההגנה) כי השיהוי בהגשת התביעה – שבה מעלה התובע טענה כי עבד בהיקף של משרה מלאה וכן בשעות נוספות – עולה כדי ויתור התובע על זכויותיו. שיהוי בהגשת תביעה לתשלום זכויות אלו, לא מלמד בהכרח על ויתור העובד על הזכויות, ויתור שלא מתאפשר לעתים בשל כך שזכויות מסויימות הן קוגנטיות. כך למשל, הזכות לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות היא זכות קוגנטית (ענין כותה, פס' 3-6 לפסק דינה של השופטת דוידוב-מוטולה (7.4.2021)). חרף זאת, יש נפקות אחרת לשיהוי בהעלאת טענות אלו של התובע, וזו נוגעת לשאלה האם עמד התובע בנטל להראות כי עבד בפועל במשרה שהיקפה עולה על 65% ממשרה מלאה. הראינו לעיל כי זה היה היקף המשרה שלפיו שולם שכרו של התובע במשך כל שנות העסקתו. הוא היה מודע להיקף משרה זו שעל פיה שולם השכר. נכונותו להמשיך לעבוד בתנאים אלו, מחזקת את המסקנה שהיקף העבודה אף הוא תאם משרה בשיעור 65% ממשרה מלאה. כאמור, התובע לא הוכיח אחרת.

מהראיות שהוצגו בפנינו עלה שהיו תקופות בהן הוטל על התובע עומס עבודה שאינו מועט. כך למשל, בתגובתו של התובע להערכת עובד שנכתבה עליו לתקופה 7/10-6/11, מציין התובע כי עומס העבודה על הסוכנות גבר בשנת 2011 בתחומים מסויימים ב- 40% (נספח 1 לכתב התביעה ולתצהיר התובע). כך למשל, בהערכת עובד לתקופה 7/13-6/14 שנכתבה על התובע על ידי הקונסול הכללי, נרשם בין היתר כי עומס העבודה בסוכנות הקונסולרית בחיפה הוא אחד הגדולים בעולם (נספח 1 לכתב התביעה ולתצהיר התובע). חרף זאת, אין הדבר מלמד שמדובר בעומס עבודה שלא תאם היקף של 65% ממשרה מלאה. גם משרה חלקית יכולה להיות כזו שעומס העבודה הכרוך בה מוגבר. זאת ועוד. מהראיות עולה כי עומס העבודה שהוטל על התובע לא היה תמיד כזה שהלך וגבר. תחת זאת הוכח בפנינו כי היו תקופות בהן הופחת עומס העבודה בשל הפחתת מטלות מסויימות שהוטלו על התובע כסוכן קונסולרי. כך למשל, בהערכת עובד לתקופה 7/12-6/13 שנכתבה על התובע על ידי הקונסול הכללי, ציין הקונסול הכללי כי במהלך השנה היה צורך להסתגל להוראות שונות של מחלקת המדינה האמריקאית שהביאו להקטנת היקף השירותים הקונסולריים המסופקים. צויין שככל שהתובע שגה היה זה באספקת שירותים ביתר, ולא בהחסרתם (נספח 1 לכתב התביעה ולתצהיר התובע). כך למשל, בהערכת עובד לתקופה 3/17-3/18 (נספח 1 לכתב התביעה) צויין על ידי כותב ההערכה, מנהל השירות לאזרחי ארה"ב (ACS) בשגרירות, כי התובע יישם את הנחיית מחלקת המדינה האמריקאית, בתחולה עולמית, להפסיק לספק בסוכנות הקונסולרית בחיפה שירותים הקשורים לביטוח הלאומי האמריקאי (עדות התובע בעמוד 11 לפרוטוקול).

התובע פנה אל הנתבעת במספר בודד של פעמים והלין על כך שלדעתו היקף המשרה שלו עולה על 65% משרה מלאה. כך למשל, טען במכתב מיום 30.1.14 כי היקף משרה של 65% אינו משקף את המציאות אלא מיועד לגרום לו לעבוד פחות (נספח 4 לתצהיר התובע; נספח 3 לתצהיר אריקה). כך למשל, העלה טענה כזו במכתביו לנתבעת מהימים 5.6.17 ו- 7.6.17. אלא שהנתבעת לא קיבלה, בזמן אמת את טענת התובע. במענה לטענתו, השיבה לו הנתבעת ביום 6.6.17 כי עבודתו בפועל תואמת היקף משרה של 65% ממשרה מלאה, וכי קביעה זו מבוססת על הערכת עומס העבודה שלו שבוצעה בשנים 2012 ו- 2014, על סמך ניתוח נתונים ומראה עיניים. עוד הוסבר לתובע כי היקף משרה של 65% משקף את עומס העבודה שלו הנוכחי (נספח 2.2. לתצהיר התובע). טענה זו של התובע, כי היקף משרתו עולה על 65% ממשרה מלאה, לא מהווה ראיה לכך שבפועל עבד בהיקף העולה על 65% ממשרה מלאה. עובד רשאי לסבור כי זה אכן המצב. אלא שהמעסיקה סברה שזו הערכה מוטעית. התובע לא הוכיח בהליך כאן אחרת. לכך יש להוסיף כי כפי שקבענו קודם, בשל פעילותו של התובע כעורך דין עצמאי – פעילות שקבענו כי היתה בהיקף מהותי - הנתבעת לא סברה כי התובע יכול לבצע עבודה כסוכן קונסולרי בהיקף העולה על 65% ממשרה מלאה. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה שעמדת הנתבעת בזמן אמת, לפיה היקף עבודת ושל התובע משקף משרה בשיעור 65% ממשרה מלאה, היתה מבוססת.

הנתבעת לא דרשה מהתובע לבצע בפועל עבודה בהיקף העולה על 65% משרה. כך למשל, בתגובת התובע להערכת עובד לתקופה 6/14-6/15 שנכתבה אודות התובע על ידי הקונסול הכללי, ציין התובע בין היתר שהשגרירות דרשה ממנו לבצע פחות (נספח 1 לכתב התביעה ולתצהיר התובע). כך למשל, במענה למכתב התובע שפירט את תחומי עיסוקו שכלל התייחסות לכך שהוא מטפל בעניינים הקשורים לספינות הצי האמריקאי, הבהירה לו השגרירות בימים 6.6.17 ו- 15.6.17 כי עיסוקו אינו כולל טיפול בספינות צי המבקרות בחיפה. עוד הוסבר לו כי הנתבעת לא תתחשב בפעולות שיבצע מעבר לתחומי אחריות הליבה שלו - שפורטו באותו מענה של השגרירות וכללו בין היתר טיפול בבקשות, ביקור אסירים אמריקאיים ואספקת מידע לציבור על הליכים קונסולריים (נספח 2.2 לתצהיר התובע). יש לקבוע כי מאחר ולתובע היה חופש מסויים לעצב את תוכן תפקידו כסוכן קונסולרי, היתה לו אפשרות – לו רצה בכך – לקבוע לעצמו היקף עבודה העולה על 65% ממשרה מלאה. אלא שאין בכך ללמד שהנתבעת הסכימה להיקף כזה. בהיעדר הסכמה כזו, ומשלא הוכח כי בפועל עבד התובע בהיקף העולה על 65% ממשרה מלאה, לא קמה לתובע זכות כי שכרו ישולם בשיעור העולה על 65% משרה מלאה. עמדת הנתבעת מזמן אמת מלמדת כי היא סברה שתפקידו של התובע מתאים להיקף משרה של 65%, ולא הסכימה לנסיון מצד התובע להגדילו. בכך לא נפל כל פגם, שכן מעסיק רשאי לקבוע כי תפקיד נתון יבוצע בהיקף משרה מסויימת, ואין לעובד המבצע את התפקיד זכות מוקנית לדרוש כי התפקיד יבוצע בהיקף משרה גדול יותר.

אף שתפקידו של התובע היה כרוך בזמינות גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות, לצורך טיפול במקרי חירום, התובע לא הוכיח את תדירותם של אותם מקרים וכמה זמן עבודה דרשו ממנו. הוכח בפנינו כי התובע השיב בכתב לפניות שקיבל מהנתבעת בשעות שלא תמיד היו שגרתיות (ראו למשל תכתובת של התובע מיום 21.7.15 בשעה 00:41 ותכתובת מיום 30.11.14 בשעה 21:36 - שצורפו כחלק ממוצג ת/1; ראו תכתובת מיום 11.10.10 בשעה 06:48 שצורפה כנספח 5 לתצהיר התובע). ישנן גם תכתובות מימי שישי (נספח 5 לתצהיר התובע). אלא שתכתובות אלו לא מוכיחות כי היקף משרתו של התובע עלה של 65% ממשרה מלאה. הן גם לא מלמדות שעבד בשעות נוספות. ראשית, לא שוכנענו שמדובר בכמות ניכרת של התכתבויות ששלח התובע בשעות לא שגרתיות (ראו מוצג ת/1). גם אם יש התכתבויות כאלה, הן גם לא מוכיחות שהתובע נדרש לעבוד בצורה תדירה ורצופה בשעות לא שגרתיות. זאת מאחר וייתכן שהתובע בחר, משיקוליו שלו, להשיב למכתבים במועד ובשעה שבהם השיב להם. זאת במסגרת החופש שניתן לו לקבוע מתי יבצע את העבודה במהלך היום. לא נטען וגם לא הוכח שהנתבעת דרשה ממנו להשיב לפניותיה לאלתר, גם אם בשעות לא שגרתיות. אריקה, בעדותה, שללה זאת במפורש (סעיף 15 לתצהיר אריקה; עדות אריקה בעמודים 19-20 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח שעבד בפועל בהיקף משרה העולה על 65% ממשרה מלאה, שהוא היקף המשרה על פיו שולם לו שכרו.

התביעה להפרשי שכר, גמול עבודה בשעות נוספות, והשלמת פיצויי פיטורים
לאור טענתו כי היקף משרתו עמד על 100%, עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו שכר המשקף 100% משרה. נתבע הפרש חודשי של 6,269 ש"ח על פני שבע שנים, סה"כ 526,596 ש"ח, בתוספת פיצויי הלנת שכר (סעיפים 73-75 לכתב התביעה). יש לדחות את התביעה בענין זה, שכן קבענו כבר כי התובע לא עבד בפועל בהיקף העולה של 65% ממשרה מלאה.

לאור טענתו כי עבד מדי שבוע 51.5 שעות, עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו גמול עבודה בשעות נוספות בהיקף של 36.55 שעות לחודש, לפי תעריף 125%, על פני שבע שנים, סה"כ 369,348 ש"ח. כן עותר הוא, בשל קיצור שבוע העבודה, לחייבה לשלם לו גמול עבודה בשעות נוספות בהיקף של שעה אחת בתקופה 30.4.18-1.9.18, בסך של 2,069 ש"ח. סך הכל בגין גמול עבודה בשעות נוספות עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום של 371,417 ש"ח, כאשר החישוב מתבסס על שכר שעתי הנגזר משכר של משרה בהיקף 100% (סעיף 77 לכתב התביעה). יש לדחות את התביעה בענין זה משני טעמים. האחד, על התובע לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה. השני, התובע לא הוכיח כי עבד בפועל בהיקף העולה של 65% ממשרה מלאה.

לאור טענתו כי עבד בהיקף משרה מלאה, עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, שכן הפיצויים ששולמו בפועל שיקפו שכר חודשי של משרה בהיקף 65% ממשרה מלאה. על בסיס שכר חודשי של 17,912 ש"ח, ותקופת העסקה של 32 שנים, עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי פיצויי פיטורים בגובה 199,184 ש"ח בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים (סעיף 78 לכתב התביעה). יש לדחות את התביעה בענין זה, שכן קבענו כבר כי התובע לא עבד בפועל בהיקף העולה של 65% ממשרה מלאה.

דמי הבראה
יש לדחות את טענת הנתבעת כי שכרו של התובע כלל בתוכו תשלום דמי הבראה (סעיף 43 לכתב ההגנה). דרך המלך היא שתשלומם של דמי ההבראה יעשה בצורה מובחנת וברורה, בנוסף לתשלום שכר העבודה, וזאת על מנת שהעובד ידע שדמי הבראה אכן שולמו לו. אין אמנם איסור לכלול את תשלום דמי ההבראה כחלק מהשכר, אולם הדבר מותנה בהסכמה הדדית של הצדדים, ועל הנתבעת הנטל להוכיח כי היתה הסכמה כזו (ע"ע (ארצי) 44196-10-14 חסון – חלבי סלמאן חברה להובלות בע"מ, פס' 74 (7.12.2017)). הנתבעת לא עמדה בנטל זה. כך, היא לא הציגה ולו מסמך אחד - למשל חוזה העסקה או הודעה בכתב על תנאי העסקה - בו נרשם בזמן אמת כי שכרו של התובע כולל בתוכו גם תשלום של דמי הבראה. לאור זאת, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה.

התקופה הרלוונטית היא זו שראשיתה חודש 4/12 (שכן עילת התביעה לגבי התקופה שקדמה לה – התיישנה) וסיומה חודש 10/18 (כולל), שהוא החודש האחרון שקדם לתחילת תקופת הפיצוי בגין הודעה מוקדמת שבה לא עבד התובע בפועל (סעיף 80(ג) לכתב התביעה; נספח 2 לכתב התביעה). בגין כל שנה מלאה היה התובע זכאי לעשרה ימי הבראה, לפי התעריף היומי שחל בכל תקופה. את דמי ההבראה יש לחשב לפי היקף משרה של 65% ממשרה מלאה, ולא לפי משרה מלאה (סעיף 5(ג) לצו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש 2017). הנתונים הנדרשים מרוכזים בטבלה הבאה:

תקופה
כמות ימי הבראה למשרה מלאה
כמות ימי הבראה לפי משרה בהיקף 65%
תעריף יום הבראה (ש"ח)
סכום לתשלום (בש"ח)
4-12/12
7.5
4.875
371
1,808.62
1-12/13
10
6.5
374
2,431
1-12/14
10
6.5
378
2,457
1-12/15
10
6.5
378
2,457
1-6/12
10
6.5
378
2,457
7-12/16
10
6.5
378
2,457
1-12/17
10
6.5
378
2,457
1-10/18
8.3
5.39
378
2,037.42
סה"כ
18,562.04

משכך, על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 18,562.04 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 15.8.15, שהוא אמצע התקופה.

פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות חלק מעסיק לתגמולים
אין חולק שהנתבעת לא הפרישה כספים לפנסיה עבור התובע. התובע עותר לחייבה בפיצוי על אי הפרשת חלק מעסיק לתגמולים (סעיף 79 לכתב התביעה). דין התביעה ברכיב זה להתקבל. את גובה הפיצוי יש לחשב לפי שכרו של התובע בפועל, בהיקף של 65% ממשרה מלאה, ועל פי שיעורי ההפרשות לתגמולים בהתאם לקבוע בצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה. התקופה הרלוונטית היא זו שראשיתה חודש 4/12 (שכן עילת התביעה לגבי התקופה שקדמה לה – התיישנה) וסיומה חודש 10/18 (כולל), שהוא החודש האחרון שקדם לתחילת תקופת הפיצוי בגין הודעה מוקדמת שבה לא עבד התובע בפועל (סעיף 79(ג) לכתב התביעה; נספח 2 לכתב התביעה). את שכרו השנתי של התובע (לפי שכר חודשי של 3,223 דולר ארה"ב), כשהוא מבוטא במטבע ישראלי, יש לחשב לפי שער החליפין היציג הממוצע בכל שנה המפורסם על ידי בנק ישראל במרשתת ולא על פי שער החליפין שחל במועד הגשת התביעה. הנתונים הנדרשים מרוכזים בטבלה הבאה:

תקופה
שער חליפין יציג שנתי ממוצע (דולר ארה"ב/ש"ח)
שכר שנתי מצטבר (בש"ח)
שיעור הפרשת חלק מעסיק לתגמולים
הסכום הכספי שהיה על הנתבעת להפריש בגין חלק מעסיק לתגמולים (בש"ח)
4-12/12
3.8859
112,718.30
4.16%
4,689.08
1-12/13
3.6107
139,647.43
5%
6,982.37
1-12/14
3.5779
138,378.86
6%
8,302.73
1-12/15
3.8869
150,329.74
6%
9,019.78
1-6/12
3.8406
74,269.52
6%
4,456.17
7-12/16
3.8406
74,269.52
6.25%
4,641.84
1-12/17
3.5998
139,225.86
6.5%
9,049.68
1-10/18
3.5949
115,863.62
6.5%
7,531.13
סה"כ
54,672.78

משכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי על אי הפרשת חלק מעסיק לתגמולים בסך של 54,672.78 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 15.8.15, שהוא אמצע התקופה.

נסיבות פיטוריו של התובע
לא היתה מחלוקת כי הנתבעת החליטה להשהות את פעילות הסוכנות הקונסוליה בחיפה, והודיעה על כך לתובע טלפונית ביום 16.8.18. בפועל, הפסיקה הנתבעת את פעילות הסוכנות הקונסולרית מ-1.9.18. התובע זומן על ידי הנתבעת בכתב – במסמך הנושא תאריך 21.9.18 - לשימוע עובר לפיטוריו (העתק הזימון צורף כנספח 7 לכתב התביעה). השימוע התקיים ביום 15.10.18 בפני נציגי השגרירות במשרדה בתל אביב (העתק פרוטוקול השימוע כפי שהוכן על ידי הנתבעת צורף כנספח 8 לכתב התביעה). ביום 29.10.18 הודיעה הנתבעת לתובע בכתב על פיטוריו, בתוקף מיום 28.12.18 (נספח 2 לכתב התביעה).

החלטת הנתבעת להשהות את פעילות הסוכנות הקונסולרית ואחר כך להפסיק את פעילותה, היא החלטה שלטונית של הנתבעת וככזו חסינה מפני סמכות שיפוטו של בית הדין. משכך, בהליך כאן לא נבחנו השיקולים שהביאו את הנתבעת לקבל החלטה זו והאם ההחלטה היתה מוצדקת (סעיפים 4-6 להחלטה מיום 2.12.19; סעיף 2 לחוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט - 2008). בהינתן כי מדובר בהחלטה שלטונית שחסינה מפני ביקורת של בית דין זה, רשאית היתה הנתבעת לקבל את אותה החלטה אף מבלי שנועצה קודם לכן עם התובע.

לטעמנו, לא נפל פגם בהליך פיטוריו של התובע. ההחלטה להפסיק את פעילות הסוכנות הקונסולרית, הביאה בתורה להפסקת קיומו של התפקיד אותו ביצע התובע בנתבעת – סוכן קונסולרי של הנתבעת בחיפה. מדובר היה בהפסקת פעילות לצמיתות ויש לדחות את טענת התובע כי ההפסקה היתה זמנית ולכן לא היתה עילה לפטרו. הנתבעת השתמשה במונח "suspension"– השהייה – אלא שלא מדובר בהשהייה זמנית (עדות אריקה בעמוד 24 לפרוטוקול). בהודעה שפרסמה הנתבעת לציבור ביום 17.8.18 (נספח 6 לתצהיר התובע) נרשם כי הסוכנות הקונסולרית בחיפה תהיה סגורה – עד הודעה חדשה – למתן שירותים לציבור. לא נכתב שמדובר בתקופה זמנית. לא נכתב שתימשך שם פעילות כלשהי אחרת. הפסקת פעילות הסוכנות היתה עילת הפיטורים כפי שהנתבעת ציינה אותה במפורש בזימון לשימוע שנשלח לתובע (נספח 7 לכתב התביעה), במהלך השימוע עצמו (עמוד 1 לנספח 8 לכתב התביעה; עמוד 1 לנספח 9 לכתב התביעה) ובמכתב הפיטורים (נספח 2 לכתב התביעה; עדות אריקה בעמוד 24 לפרוטוקול). אנו קובעים כי זו עילת פיטורים מוצדקת ולגיטימית. טענת התובע כי פוטר משום שידע יותר מדי על בזבוז כספים במסגרת נסיון הנתבעת להעביר את פעילות הסוכנות הקונסולרית בחיפה למבנה חדש (סעיפים 82-86 לכתב התביעה), לא הוכחה. יש לזכור כי הנתבעת הפסיקה את פעילות הסוכנות הקונסולרית בחיפה בסמוך לפיטורי התובע. מאז לא חודשה פעילות הסוכנות הקונסולרית בחיפה (עדות אריקה בעמוד 24 לפרוטוקול; עדות התובע בעמוד 16 לפרוטוקול). אין מדובר במקרה שבו התובע פוטר, אך הסוכנות הקונסולרית בחיפה המשיכה לפעול באמצעות סוכן קונסולרי אחר שהועסק במקום התובע. הדבר מחליש מאוד מגרסת התובע כי סיבת פיטוריו לא היתה עניינית אלא נבעה מרצון הנתבעת "להיפטר" ממנו בשל מידע שצבר בנוגע לנסיון הנתבעת להעביר את הסוכנות הקונסולרית למבנה אחר בחיפה (סעיף 97 לכתב התביעה; סעיפים 80-85 לתצהיר התובע).

לא רק עילת הפיטורים היתה מוצדקת, אלא שגם הליך הפיטורים היה תקין. הנתבעת זימנה את התובע בכתב לשימוע עובר לפיטוריו, שבו הוסברו במפורש סיבת קיום השימוע והכוונה לפטרו עקב הפסקת הפעילות בסוכנות הקונסולרית בחיפה. שימוע כזה התקיים בפועל בפני צוות משגרירות הנתבעת בישראל, ביניהם הקונסול הכללי. בפתח השימוע הובהרה מטרתו בפני התובע, עת נאמר לו במפורש כי הנתבעת שוקלת לפטרו עקב הפסקת פעילות הסוכנות הקונסולרית בחיפה. נאמר לתובע שהשימוע לא יתנהל בצורה של דו שיח אך למרות זאת ניתנת לתובע הזדמנות לשטוח את טענותיו בנוגע לכוונה לפטרו, ונציגי השגרירות גם ענו על חלק משאלות התובע. כך למשל, השיבו כי המחלקה לעניינים קונסולריים במחלקת המדינה היא שתקבל את ההחלטה בעניינו. כך למשל, הובהר לו שאין טענות כלפיו בענין התנהלות בלתי תקינה. כך למשל, הוסבר לו כי אינו רשאי לעיין במסמך ששימש את הקונסול הכללי במהלך השימוע. התובע מימש בשימוע את האפשרות שניתנה לו להעלות טענות בנוגע לכוונה לפטרו. בין היתר טען שאינו יודע מהי הסיבה להפסקת פעילות הסוכנות הקונסולרית; כי הוא מתנגד לפיטוריו; כי מחסור במידע מונע ממנו לתת את עמדתו במהלך השימוע; והזכיר את ההערכות החיוביות שקיבל במהלך תקופת העסקתו. התוצאה היא שטרם קבלת החלטה על פיטורי התובע, ניתנה לתובע אפשרות לטעון את טענותיו.

נכון הדבר כי במהלך השימוע לא הוסבר לתובע מהם הטעמים שהביאו את הנתבעת להפסיק את פעילות הסוכנות הקונסולרית בחיפה. כן הובהר לתובע שהכוונה להפסיק את העסקתו אינה קשורה לחשדות כלשהן כלפיו בנוגע להתנהלות לא תקינה. לא נפל פגם בכך שהנתבעת לא פירטה בפני התובע את הסיבות להפסקת פעילות הסוכנות הקונסולרית בחיפה. כאמור, מדובר בהחלטה שלטונית של מדינה זרה, שהיא חסינה מפני ביקורת בהליך המשפטי כאן. בנוסף, מדובר בהחלטה המצויה במסגרת זכות היתר של הנתבעת כמעסיקה לקבוע את אופן אספקת השירותים הקונסולריים שלה בישראל. מדינות, לרבות ישראל, מקבלות מעת לעת החלטות על פתיחה וסגירת נציגויותיהן בחו"ל, והחלטות כאלה יכולות להיות מושפעות מטעמים שונים - חלקם טעמים רגישים הנוגעים ליחסים בין מדינות או סיבות בטחוניות - שלא תמיד אותה מדינה מעוניינת לחשוף בפני עובדי הנציגות שאותה סוגרים. בנסיבות אלו, די בכך שהנתבעת הבהירה לתובע כי הכוונה לפטרו אינה טמונה בהתנהלות לא תקינה מצידו ויש לדחות את טענת התובע (סעיף 115 לכתב התביעה; סעיף 114 לתצהיר התובע) כי השימוע היה למראית עין.

על אף שבפועל הפסיק התובע לעבוד כבר ביום 1.9.18, המשיכה הנתבעת לשלם לו שכר עד חודש 10/18 (כולל), ולאחר מכן שילמה פיצוי של חודשיים בגין הודעה מוקדמת לפני פיטורים (מכתב פיטורים מיום 29.10.18 - נספח 2 לכתב התביעה ולתצהיר התובע). בכך נהגה הנתבעת בתובע בהתחשבות. אין זה מקרה של פיטורים לאלתר תוך הסתפקות בפיצוי בגין הודעה מוקדמת לפני פיטורים, ובענין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת (סעיף 24 לכתב ההגנה). גם בכך יש כדי להחליש מטענת התובע כי העילה לפיטוריו היתה רצון להתנכל לו בשל ידיעותיו אודות מהלכים כושלים – לגרסת התובע – שביצעה הנתבעת כדי להעביר את הסוכנות הקונסולרית למבנה אחר.

איננו מקבלים את טענת התובע כי בהליך פיטוריו נפל פגם בשל כך שהנתבעת לא ניסתה לחפש לו תפקיד חלופי (סעיף 117 לכתב התביעה). ראשית, התובע כלל לא ביקש זאת במהלך השימוע. התנגדותו של התובע לפיטוריו תוך שהוא מציין בשימוע שעבודתו מצויה בסכנה בשל החלטת הנתבעת להפסיק לשרת את אזרחי ארה"ב בצפונה של ישראל (פסקה לפני אחרונה, בעמוד האחרון לסיכום השימוע – נספחים 8-9 לכתב התביעה), אינה בגדר בקשה של התובע כי הנתבעת תמצא עבורו תפקיד חלופי. שנית, וזה העיקר, יש לזכור כי במועד פיטוריו מעבודתו בנתבעת היה התובע בן 70, היינו גיל מבוגר מגיל פרישה חובה, ואף החליט לפני כן לפרוש לגמלאות מעבודתו כעורך דין, החלטה עליה הודיע לנתבעת בזמן אמת (סעיף 86 לתצהיר התובע; עדות התובע בעמוד 16 לפרוטוקול; דברי התובע בשימוע – עמוד 4 לנספחים 8-9 לכתב התביעה). לא מדובר בעובד שטרם הגיע לגיל פרישה ונמצא קרוב אליו, ובכך שונה המקרה כאן בצורה מהותית מנסיבות הענין שנדון בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע (ארצי) 67949-09-16 וגמן – י. ו. גליל הנדסה בע"מ, פס' 17 (17.1.2018)). שלישית, אריקה ציינה כי הנתבעת לא מצאה תפקיד חלופי לתובע שיתאים לנסיונו ולכישוריו (עדותה בעמוד 24 לפרוטוקול; סעיף 20 לכתב ההגנה). העובדה שלמזכירותו של התובע נמצא תפקיד בסניף השגרירות בתל אביב, אינה מלמדת שתפקיד כזה היה קיים עבור התובע. מדובר בשני אנשים שביצעו תפקידים שונים, עם סמכויות שונות.

לאור זאת, התובע אינו זכאי לפיצוי בשל פגמים בשימוע ויש לדחות את התביעה ברכיב זה. יש לדחות את טענת התובע בסיכומים כי הוא זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני על אי הכרת הנתבעת בזמן אמת ביחסי עובד-מעסיק. הטעם לכך פשוט: לא היתה כלל מחלוקת בדבר קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין התובע ובין הנתבעת. התובע בעצמו טוען בכתב התביעה כי כבר מתחילת תקופת העסקתו, הכירה הנתבעת במעמדו כעובד שלה (סעיף 35 ונספח 2.1 לכתב התביעה) ואף בזמן אמת שילמה לו פיצויי פיטורים (סעיף 56 לכתב התביעה). התובע לא הציג ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי הנתבעת כפרה בשלב כלשהו בקיומם של יחסי עובד-מעסיק.

סיכום
לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 60 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבעת, את הסכומים הבאים:
פיצוי בשל אי הפרשת חלק מעסיק לתגמולים בסך של 54,672.78 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 15.8.15.
דמי הבראה בסך של 18,562.04 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 15.8.15.

הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין ההליך כאן בסך כולל של 1,000 ש"ח וכן תישא בשכ"ט ב"כ התובע בסך כולל של 8,000 ש"ח. סכומים אלו ישולמו לידי התובע תוך 60 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבעת.

לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"ב, (29 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אסף הראל, שופט

מר יוסף מרקו
נציג ציבור (מעסיקים)