הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 32938-09-18

21 דצמבר 2021

בפני:

כב' השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין
נציג ציבור (עובדים): מר אמיר הנו
נציג ציבור (מעסיקים) מר יונה לוי

התובע
ניזאר חגאזי
ע"י ב"כ: עו"ד אבו אלהיג'א
-
הנתבעת
פליבודה צבי עבודות חשמל בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד שבתאי ניר

פסק דין

לפנינו תביעה של עובד לתשלום שכר עבודה וזכויות סוציאליות ותביעה שכנגד שהגישה המעסיקה כנגד העובד בגין החזר סכומים שונים ששולמו לו.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הן כדלקמן:-
הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: הנתבעת) עוסקת כקבלנית ביצוע חשמל.
התובע והנתבע שכנגד (להלן: התובע) עבד בנתבעת בתחום החשמל. יצוין, כי לתובע אין תעודת חשמלאי אך הוא בעל ניסיון בתחום.
התובע החל עבודתו בנתבעת ב-1.5.2011 וסיים עבודתו בפועל ב-27.2.2017, כאשר בחודשים מרץ עד מאי 2017 הוא קיבל תלושי שכר בגין דמי מחלה מהנתבעת.
התובע סבל מבעיות בגב ועבר ניתוח בחודש מאי 2017.
התובע הוכר על ידי הפניקס כבעל 100% נכות זמנית מיום 27.2.2017 ועד ליום 31.12.2017 והמל"ל הכיר בו כבעל דרגת אי כושר מלאה בשיעור 100% מיום 10.8.2017 ועד 31.10.2017 (נספח ג').
התובע פנה לנתבעת ב-21.2.2018 בבקשה לחזור לעבודה, כאשר בקשתו לא נענתה.
טופס 161 הומצא לתובע ב-6/2018.

תחולת צו ההרחבה בענף הבנין
בס' 6 לכתב התביעה טען התובע:-

"הנתבעת עוסקת בביצוע עבודות חשמל לבניה, ועל כן על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה, צמה, תשתיות, עבודות ציבוריות ושיפוצים על תיקוניו (להלן: "צו הרחבה").
למעלה מן הצורך, ומטעמי זהירות משפטית, יטען התובע כי על מערכת יחסי העבודה שבינו לבין הנתבעת, יש להחיל את הוראות צו ההרחבה בענף החשמל".
הנתבעת הגיבה לטענה זו בס' 10 לכתב ההגנה כדלקמן:-

"הנתבעת מכחישה האמור ברישא בסעיף 6 לכתב התביעה. הנתבעת, כאמור לעיל טוענת כי חל עליה ההסכם הקיבוצי בענף החשמל ועל פי ההסכם אין חובה להפריש לקרן השתלמות".

יצוין, כי בדיון המוקדם, בתצהירים וגם בדיון ההוכחות נידונה בהרחבה השאלה, איזה צו הרחבה חל על הנתבעת – בנין או חשמל , כאשר התובע ניסה להוכיח שהנתבעת עסקה בעבודות חשמל באתרי בנין ולכן חל צו ההרחבה בענף הבניין.
דע עקא, במסגרת סיכומיו זנח התובע את טענתו כי צו ההרחבה בענף הבניה חל על הנתבעת וסיכומיו מתבססים על תחולת צו ההרחבה בענף החשמל.
בהקשר זה נציין, כי הנתבעת לגרסתה היא חברה בהתאחדות בעלי המלאכה בענף החשמל והאלקטרוניקה ואף צירפה אישור מ"התאחדות המלאכה והתעשייה חיפה והצפון" כי היא חברה בהתאחדות משנת 1991. כמו כן, בכתב ההגנה הודתה הנתבעת כי חל עליה ההסכם הקיבוצי בענף החשמל.
עם זאת, בסיכומיה התנגדה הנתבעת לטענות התובע לעניין תחולת צו ההרחבה בענף החשמל בטענה כי התובע מרחיב חזית בעניין זה וכן כי צו ההרחבה אינו חל מאחר והתובע אינו חשמלאי מוסמך.

הכרעה
כפי שפורט לעיל, התובע טען טענה חלופית בקשר לתחולת צו ההרחבה בענף החשמל עוד בכתב התביעה, ועל כן לא ברורה טענת הנתבעת לעניין הרחבת חזית. מכל מקום, משהנתבעת הודתה בכתב ההגנה בתחולת ההסכם הקיבוצי בענף החשמל, היא אינה יכולה לחזור בה מהודאה זו כעת.
נציין, כי ההגדרה של "עובד" בצו ההרחבה היא "כל המועסק כשכיר על ידי המפעל, שמלאו לו 18 שנים ...". דהיינו, צו ההרחבה אינו מגביל את תחולתו רק לחשמלאים מוסמכים.
מכל המפורט לעיל, מקובלת עלינו טענת התובע כפי שפורטה בסיכומיו, כי על מערכת היחסים בינו לבין הנתבעת חל צו ההרחבה בענף החשמל וכי הוא זכאי לזכויות מתוקף צו זה. לא נעלם מענינו כי הנתבעת הודתה בתחולת ההסכם הקיבוצי בענף החשמל ולא בצו ההרחבה, ואולם, מאחר וצו ההרחבה ממילא מרחיב את תחולת ההסכם הקיבוצי ואינו קובע זכויות מעבר להסכם הקיבוצי, במסגרת פסק דין זה נתייחס לצו ההרחבה.
נציין עוד, כי על פי חוק היה על הנתבעת ליתן לתובע בעת קבלתו לעבודה הודעה על תנאי עבודתו לרבות פירוט לגבי צווי הרחבה/הסכמים קיבוציים החלים עליה . משהנתבעת לא מסרה לתובע הודעה כאמור, הרי שעניין זה עומד לחובתה.

שכרו של התובע בפועל
שאלה מקדמית נוספת שעלתה בתיק היתה לגבי שכרו האמיתי של התובע והאם תלושי השכר שיקפו את שכרו האמיתי.
נקדים ונציין כבר עתה, כי היה הבדל בין השכר ששולם לתובע לפי תלושי השכר לבין השכר ששולם לו בפועל.
לפי תלושי השכר - שכרו של התובע עמד בתחילת העבודה על 260 ₪ ליום נטו, ובנוסף הוא קיבל 100 ₪ נטו בגין נסיעות. החל מיוני 2012 עלה סכום הנסיעות ששולם לתובע, כאשר בתלוש יוני שולם לו 740 ₪ נטו (בין 900 ל- 1,000 ש"ח ברוטו בגין נסיעות). בדצמבר 2012 הופחת תשלום הנסיעות בתלושי השכר.
במרץ 2013 חל שינוי נוסף בתלושי השכר של התובע ובנוסף לרכיבי משכורת ונסיעות שהופיעו בתלושים עד לאותו מועד, החל התובע לקבל תשלום גם בגין חופש, חג והבראה (לפי 371 ₪ לחודש). באוקטובר 2013 הפחיתה הנתבעת בתלושים את שכרו של התובע מ-260 ₪ ליום ל-190 ₪ וכן הפסיקה לשלם לתובע נסיעות, אך חזרה לשלם נסיעות בינואר 2014 וכן החלה לשלם לתובע תשלום בונוס חודשי. נציין עוד, כי החל מאוקטובר 2013 הפסיקה הנתבעת לשלם לתובע תשלום הבראה חודשי, והחלה לשלם דמי הבראה מדי פעם.
באוגוסט 2015 עלה שכרו של התובע בתלושים ל-200 ₪ ליום, וכן הנתבעת החלה לשלם לתובע בתלוש שעות נוספות ומענק אי היעדרות בסך 25 ₪ ליום. נציין, כי בשלב כלשהו החל התובע לקבל תשלום של שעה נוספת אחת ליום עבודה.
בסיום עבודתו של התובע בפברואר 2017, התעריף היומי ששולם לתובע לפי תלושי השכר שכלל את רכיבי משכורת, נסיעות, שעה נוספת ותשלום מענק אי היעדרות עמד על כ-281.5 ₪ ליום , כאשר התובע קיבל גם תשלום בגין טלפון וביגוד, ומדי פעם קיבל חופשה, הבראה, ובונוסים בתלוש .
באשר לאופן שבו שולם שכרו של התובע בפועל – מהעדויות והראיות שהיו בפנינו, לרבות הספחים של השיקים שנמסרו לתובע ודוחות העו"ש של התובע, על תה תמונה כי שכרו של התובע לא שולם בהתאם לתלושי השכר.
לפי העדויות, במועד שבו שילמו משכורות בנתבעת – ב-15 לחודש העוקב לחודש התשלום, היה המנהל מגיע לאתר העבודה ושואל את העובדים , לרבות התובע , לגבי ימי העבודה שלהם במהלך אותו חודש, וכמה ימי חופשה ניצלו. המנהל היה מכפיל את מספר הימים בתעריף היומי נטו ונותן לעובדים שיק בגובה סכום זה.
נציין, כי מהעדויות בפנינו ובמיוחד מספחי השיקים עלה, כי השכר היומי של התובע על פיו שולמה משכורתו עמד על 300 ₪ נטו בסיום עבודתו.
התובע טען שסמוך למועד סיום העבודה עלה שכרו ועמד על 330 ₪ נטו ליום, ואולם לא הציג בפנינו ראיות משכנעות בעניין זה.
נציין, כי עדותו של מנהל הנתבעת לעניין התשלום ששולם לתובע היתה לא אמינה ומלאת סתירות. בהתחלה הכחיש המנהל כי הוא שילם לתובע לפי תעריף יומי של 300 ₪ נטו ואף בהמשך ניסה לטעון כי לא מדובר בסכום יומי, אלא ברכיבים שונים הכוללים שכר יסוד, אי היעדרות ובונוסים.
עם זאת, מהעדויות ומהמסמכים שהיו בפנינו עולה כי התובע קיבל תשלום בסך 300 ₪ נטו בין אם התייצב לעבודה ובין אם הוא היה בחופשה ועל כן, שוכנענו כי מדובר בתעריף יומי מוסכם , וכי רכיבי השכר השונים שפורטו בתלושי השכר הם פיקטיביים.
נציין עוד, כי המנהל אף הודה בדיונים בפנינו , כי בתקופה האחרונה שילמה הנתבעת לתובע בפועל סכום גבוה מהסכום שנרשם בתלוש השכר. לגרסת המנהל , לאחר שהיה משלם לעובדים בשטח הוא היה מעביר נתונים לרו"ח על מנת שיוציא את התלושים, ואולם הנתונים שהועברו לרו"ח לא כללו פירוט של הסכום ששולם לעובדים בפועל – ולא היה קשר בין מה שנרשם בתלושים לבין השיקים שנמסרו לעובדים.

הכרעה
נציין, כי הנתבעת בסיכומיה ניסתה לבסס את הגנתה כי התלושים משקפים את שכרו של התובע בפועל בכך שקיימת חזקה שתלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם ואף ניסתה להסביר מדוע הפער בין הסכום שנרשם בהמחאות לבין תלושי השכר אינו מלמד על הפיקטיביות של התלושים.
מיותר לציין, כי החזקה לעניין נכונות התלושים הינה חזקה הניתנת לסתירה, ובמקרה דנן התובע הצליח להרים את הנטל ולהוכיח כי תלושי השכר אינם נכונים וכי למעשה אין קשר בין מה שנרשם בתלושים לבין מה שסוכם עם התובע ושולם לו בפועל.
מכל מקום, מהראיות שבפנינו אנו קובעים כי התובע היה עובד יומי וכי השכר היומי אשר סוכם עמו ואשר שולם לו עמד על 300 ₪ נטו ליום.
כן אנחנו קובעים, כי הרכיבים השונים אשר נרשמו בתלושי השכר (למעט חופשה וחגים) היו פיקטיביים ועל כן, אין לקחת אותם בחשבון. כך לדוגמא – במסגרת תלוש השכר קיבל התובע תשלום בגין נסיעות, על אף שהוסע למקום העבודה ובחזרה ; כמו כן, מהעדויות עולה כי הוא קיבל תשלום בגין אי היעדרות גם כאשר נעדר (למשל ימי חופשה) ; התובע קיבל תשלום בגין שעות נוספות ללא כל קשר אם עבד שעות נוספות אם לאו ; כמו כן לא התרשמנו כי התובע קיבל בונוסים מעבר לשכר היומי המוסכם של 300 ש"ח ליום.
כפי שפירטנו לעיל, התובע טען כי שכרו היומי במועד סיום עבודתו עמד על 330 ₪ נטו, ואולם לא קיבלנו טענה זו, שכן מכל הראיות שבפנינו שוכנענו כי שכרו במועד סיום עבודתו עמד על 300 ₪ נטו ליום.

האם הנתבעת ידע ה שהתובע במחלה
אחת הטענות שחוזרות ועולות מגרסת הנתבעת היא כי התובע נעלם מהעבודה בסוף חודש פברואר 2017 וכלל לא דיווח לה על כך שהוא חולה עד 23.4.2017 אז שלח לראשונה אישור מחלה בווטסאפ.
לגרסת מנהל הנתבעת, מר צביקה פוליבודה (להלן: המנהל) בתצהירו, התובע הפסיק להתייצב בנתבעת בסוף חודש פברואר ועל אף שהמנהל התקשר אליו מספר פעמים התובע לא ענה לטלפונים שלו. המנהל אף הוסיף בתצהירו כי הוא שלח פועל שמתגורר סמוך לביתו של התובע לבקר את התובע ונמסר לו על ידי אותו פועל כי התובע יחזור לעבודה ביום ראשון אך התובע לא חזר לעבודה כלל .
המנהל הוסיף, כי הנתבעת ניסתה לשמור על מקום עבודתו של ה תובע כאשר היעדרותו גרמה לה לנזק ו התובע למעשה התפטר מיוזמתו מה גם שלא שלח אישורי מחלה במועד.
מנגד, לגרסת התובע בחקירתו, הוא היה בקשר טלפוני מתחילת מחלתו עם המנהל וגם יתר העובדים ידעו כי הוא במחלה.

הכרעה
אנו מקבלים את גרסת התובע כי הוא הודיע לנתבעת על מחלתו טלפונית, סמוך למועד צאתו למחלה, על אף ששלח אישור מחלה רק ב-23.4.2021.
הכרעתנו בעניין זה מסתמכת על כך שהנתבעת הנפיקה לתובע תלושי שכר בגין מחלה מחודש מרץ 2017 ואף שילמה לתובע דמי מחלה. מן הסתם, אילו התובע היה נעלם ומפסיק לעבוד ולא היה עונה לשיחות טלפון הנתבעת לא היתה משלמת לו כלל, בוודאי שלא היתה משלמת דמי מחלה.
בהקשר זה נציין עוד, כי עדותו של מנהל הנתבעת בפנינו, באופן כללי ובוודאי בכל הקשור לשאלה האם הנתבעת ידעה שהתובע במחלה אם לאו, היתה לא אמינה ולא מהימנה . כך למשל טענתו שלא ידע שהתובע במחלה עומדת בסתירה לכך ששילמו לתובע בזמן אמת דמי מחלה.

סיום עבודתו של התובע
כפי שפורט לעיל, עבודת התובע הסתיימה בפועל בסוף פברואר 2017 שאז התובע לא התייצב לעבודה עקב מצבו הרפואי, על אף שאת אישורי המחלה שלח רק באפריל 2017. התובע עבר ניתוח במאי 2017. התובע קיבל תשלום על חשבון ימי מחלה עד למאי 2017, שאז כנראה ניצל את מלוא ימי המחלה שהיו צבורים לו.
מחודש יוני 2017 התובע לא עבד בפועל בנתבעת ואף לא קיבל ממנה תשלום כלשהו.
במהלך התקופה לאחר יוני 2017, התובע קיבל כספים הן מביטוח לאומי והן מחב' הפניקס בא היה מבוטח בגין אי כושר, כאשר בסוף אוקטובר 2017 הוא הפסיק לקבל כספים מביטוח לאומי ובסוף דצמבר 2017 הסתיימה תקופת אי הכושר שלו בפניקס.
מהתשתית העובדתית שהונחה בפנינו אנו מבינים, שמאז יוני 2017 לא היה קשר בין הצדדים. התובע לא עדכן את הנתבעת לגבי מצבו הרפואי ולגבי הכספים שקיבל בגין אי כושר ומתי חדל לקבל כספים אלה והנתבעת לא בדקה עם התובע מה שלומו ומתי מתכוון לחזור לעבודה.
התובע פנה לנתבעת רק ב-21 לפברואר 2018, כמעט חודשיים לאחר שהפסיק לקבל תשלומים בגין אי כושר , וביקש לחזור לעבודה כאשר הוא הסביר שהעיכוב בפניה לנתבעת נבע מכך שהיתה לו בעיה ברגל, קוצר נשימה וכאבי גב וכי הוא חשב לחזור לעבודה לאט לאט.
למעשה, התובע פנה לנתבעת בבקשה לחזור לעבודה מתי שהוא מצא לנכון לעשות זאת, וללא כל קשר לתקופת מחלתו.

הכרעה
כפי שעולה מהמפורט לעיל – התובע לא פוטר באופן מפורש ואף לא התפטר באופן מפורש ולא היתה הפסקה מוסדרת של מערכת היחסים בין הצדדים ו כן לא נערך גמר חשבון. עם זאת, אנחנו התרשמנו, כי לאור תקופת המחלה הארוכה של התובע, מערכת היחסים בי ן הצדדים הסתיימה בהסכמה שבהתנהגות, כאשר הם ניתקו קשר וכאשר אף צד לא עשה דבר המלמד על כוונה לשמור על הקשר ביניהם – התובע לא עדכן את הנתבעת לגבי מצבו והנתבעת לא בדקה עם התובע מה מצבו והאם מתכוון לחזור לעבודה.
נציין, כי גם מתכתובת הווטסאפ בין הצדדים, כאשר התובע ביקש לחזור לעבודה בשנה לאחר שסיים לעבוד בפועל , ניתן ללמוד כי שני הצדדים לא ראו את מערכת היחסים ביניהם כמערכת יחסי עבודה פעילה ומחייבת.
כך למשל, התובע פנה לנתבעת לחזור לעבודה רק ב-21.2.2018, על אף שאי הכושר שלו הסתיים עוד ב-31.12.2017.
אחרי תכתובת הווטסאפ מיום 21.2.2018, התובע פנה שוב ב-25.2.2018 וכשלא קיבל תשובה מהנתבעת, פנה רק חודש לאחר מכן ב-25.3.2018.
תכתובת הבאה בין הצדדים היא מ-9.4.2018, שאז התובע פונה לנתבעת כך "שלום, מה נשמע מה חדש, אני רוצה לחזור לעבודה. אם לא תכין לי מכתב פיטורים" כאשר לכך ענה מנהל הנתבעת "אבקש מהרואה חשבון" ובהמשך אף שלח לתובע את הפרטים של רואה החשבון על מנת שיקבל ממנו מכתב פיטורים, ואף שלח לתובע פרטים של אדם בשם חזות אשר מחפש פועלים.
למעשה, מתכתובת ווטסאפ זו אנו למדים כי שני הצדדים לא הרגישו שיש מערכת יחסים מחייבת ביניהם, וניתן לראות, כי גם מבחינת התובע לא היתה מניעה שימסר לו מכתב פיטורים אם אין לנתבעת עבודה עבורו.
לא נעלם מענינו, כי אף אחד מהצדדים לא טען כי יחסי העבודה הסתיימו בהסכמה בהתנהגות. הנתבעת טענה שהתובע למעשה התפטר וכי כאשר ביקש לחזור לעבודה הוא לא המציא אישור מרופא תעסוקתי על אף שנתבקש לעשות כן ואף טענה, כי התובע לא הודיע תוך 14 יום מהי הסיבה להפסקת עבודתו בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וכי ביקש לחזור לעבודה רק 4 חודשים לאחר שכבר חדל לקבל אי כושר מהמל"ל. הנתבעת טענה עוד, כי לפי התכתבויות שהיו בינו לבין מנהל הנתבעת היא מסיקה כי הוא בכלל עבד במקום אחר.
מנגד התובע טען שהוא פוטר בהתנהגות הנתבעת שכן כאשר ביקש לחזור לעבודה לא חזרו אליו , לרבות כאשר ביקש מכתב פיטורים .
למען השלמת התמונה ומבלי לגרוע מהאמור לעיל נציין שלא האמנו לגרסת המנהל, כי לאחר שהתובע ביקש לחזור לעבודה הוא הורה לו להביא אישור מרופא תעסוקתי וכי הסיבה שהוא לא החזיר את התובע לעבודה היתה בהעדר אישור כאמור. התובע המציא לנו צילומים של שיחות ווטסאפ בינו לבין מנהל הנתבעת ולא עולה משיחות אלו שהוא התבקש להביא אישור מרופא תעסוקתי אלא מהשיחות עולה שהתובע הופנה על ידי הנתבעת לרואה החשבון לקבל מכתב פיטורים . גם בחקירתו הנגדית העיד התובע כי לא התבקש להמציא אישור מרופא תעסוקתי כי הוא מסוגל לחזור לעבודה.
מנגד, עדותו של מנהל הנתבעת כי ביקש מהתובע אישור מרופא תעסוקתי לא היתה אמינה בעניינו. אילו אכן היה מבקש אישור כאמור, ניתן היה לצפות שכאשר התובע פנה אליו בווטסאפים השונים ושאל אותו מה חדש, היה מנהל הנתבעת מזכיר לו בווסטאפ כי הוא עדיין ממתין לאישור של רופא תעסוקתי.

רכיבי התביעה של התובע
שכר עבודה בגין פברואר עד אפריל 2018
התובע תובע שכר עבודה בגין התקופה לאחר שסיים את תקופת אי הכושר ולאחר שפנה לנתבעת וביקש לחזור לעבודה, וזאת בגין התקופה שמאמצע פברואר 2018 ועד אמצע אפריל 2018.
בסיכומי התובע נרשם כי התובע פנה לנתבעת לחזור לעבודה ואף היה זמין לעבוד, אך הנתבעת הוליכה אותו שולל ולא נתנה לו תשובה על אף פניותיו ועל כן יש לשלם לו שכר עבודה.
מנגד – בסיכומי הנתבעת נטען שהתובע לא הוכיח טענתו, וכי זנח את טענותיו במסגרת תצהירו, שכן תצהירו נסמך על הדרכה שקיבל מעורך דינו וכן במסגרת החקירות הנגדיות.
הכרעה
כפי שפירטנו לעיל, אנו סבורים שיחסי העבודה בין התובע לבין הנתבעת נותקו עוד לפני פברואר 2018.
לפי הראיות שבפנינו, התובע לא עדכן את הנתבעת לאחר שמיצה את ימי המחלה לגבי מצבו הרפואי ואף לא פנה לנתבעת וביקש לחזור לעבודה לאחר שהסתיימה תקופת אי הכושר שלו. במצב זה, איננו סבורים שהתובע זכאי לקבל שכר בגין התקופה לאחר פברואר 2018 בתקופה זו כבר התנתקו יחסי העבודה בי נו לבין הנתבעת. בהקשר זה נציין עוד, כי גם לאחר שפנה לנתבעת בפברואר 2018, התובע לא לחץ על הנתבעת לקבלו חזרה לעבודה ומהתכתובת עולה, כי הבקשה לקבל מכתב פיטורים הגיעה ממנו.
על כן, דין תביעתו של התובע ברכיב זה להידחות.
מבלי לגרוע מהאמור לעיל, בהתייחס לטענת הנתבעת שנטענה גם לגבי הרכיבים הנוספים שתבע התובע, כי תצהירו של התובע התבסס על הדרכה שניתנה לו על ידי עורך דינו בלבד ולא על עובדות הידועות לו, הרי שעיון בתצהירים מלמד כי טענה זו של הנתבעת אין לה על מה לסמוך. עדותו של התובע בתצהיר מטעמו מתבססת על ידיעותיו שלו, כאשר רק בהתייחס לטענותיו המשפטיות מתבסס התובע על הדרכה של בא כוחו.

פיצויי פיטורים
לטענת התובע הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 61,750 ₪ כאשר הופרשו לכלל 15,476 ₪, ואולם התובע לא קיבל מכתב שחרור.
בסיכומי התובע נרשם כי העובדה שהנתבעת לא החזירה אותו לעבודה ואף הבהירה כי היא תבקש מרואה החשבון להוציא לו מכתב פיטורים מלמד כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים מלאים.
בסיכומי הנתבעת נטען כי התובע התפטר ונעדר חד צדדית מהעבודה מבלי להודיע לנתבעת ורק חודשיים לאחר שנעדר סיפק אישור מחלה. כמו כן, למרות שהיה כשיר לעבוד ב -10/2017 עשה דין לעצמו ולא ביקש לחזור לעבוד אלא רק לאחר 4 חודשים. גם כאשר ביקש לחזור לעבודה לא המציא אישור על כשירותו לחזור לעבודה.

הכרעה
כפי שפירטנו לעיל, עבודתו של התובע בנתבעת הסתיימה בפועל בהסכמת הצדדים בהתנהגותם, כאשר הסיבה לסיום העבודה היתה מצב בריאותו של התובע ואי יכולתו לעבוד.
ס' 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, קובע: -

"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לענ יין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים".

היות ועבודתו של התובע הסתיימה כתוצאה ממצבו הבריאותי, כאשר אין מחלוקת שלא יכל לעבוד בשל מצבו הבריאותי שכן הוא קיבל אי כושר הן מביטוח לאומי והן מהפניקס, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים בהתבסס על סעיף זה.
כפי שפירטנו לעיל, לא נעלם מענינו, כי התובע לא התפטר באקט חד צדדי וכי אף לא טען שהוא התפטר בשל מצבו הבריאותי, ואולם מהראיות שבפנינו שוכנענו שסיום עבודתו של התובע קשור למצבו הבריאותי, הכל כמפורט לעיל.
בכל מקרה, לאור האופן שבו עבודת התובע הסתיימה, אנו סבורים שהתובע זכאי לקבל פיצויי פיטורים מלאים.
באשר לאופן חישוב פיצויי הפיטורים - מדוחות הנוכחות שהוגשו לתיק עולה שהתובע עבד בנתבעת 6 ימים בשבוע.
שכר עבודה יומי נטו – 300 ₪ במכפלת 26 ימים בחודש = 7,800 ₪ נטו, אשר הינם כ-9,000 ₪ ברוטו במכפלת תקופת עבודה של 6 שנים = 54,000 ש"ח . מסכום זה יש לנכות את הסך של 15,476 ₪ אשר הופקדו לקרנות, כך שהתובע זכאי להפרש בסך 38,524 ₪. כמו כן, על הנתבעת לשחרר לזכות התובע את כל הכספים שהצטברו עבורו בקרונות.

חלף הודעה מוקדמת
משקבענו שהתובע לא פוטר בפועל על ידי הנתבעת הרי שהוא אינו זכאי לקבל תשלום בגין חלף הודעה מוקדמת.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין
משקבענו שהתובע לא פוטר בפועל אלא כי יחסי העבודה התמסמסו – אין מקום לפסוק פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
בכל מקרה נציין עוד, כי אנו סבורים שלתובע היתה אחריות לגבי האופן שבו הסתיימו יחסי העבודה משהוא לא המשיך לדווח לנתבעת על מצבו ואף לא ביקש לחזור לעבודה לאחר שהסתיימה תקופת אי הכושר, ועל כן, גם אם היינו קובעים כי התובע פוטר , לא שוכנענו כי הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

הלנת שכר
מעדויות הצדדים בפנינו עולה כי שכרו של התובע שולם ב-15 לכל חודש, כאשר מדי פעם, כאשר היה מבקש, היה מקבל מפרעות בתחילת כל חודש.
בסיכומי התובע נטען כי על פי דין יש לשלם שכר עד ליום ה-9 לחודש העוקב ובשל האיחור בתשלום שכרו של התובע יש לחייב את הנתבעת בהלנת שכר.
בסיכומי הנתבעת נטען, כי התובע קיבל את תשלום השכר הראשון שלו 15 יום לאחר תחילת עבודתו, כך שכל תשלומי השכר העוקבים של התובע הוקדמו הלכה למעשה ב-25 יום. כן נטען, כי התובע מעולם לא התריע על הלנת שכר וכי תשלום השכר כפי שנעשה היה בהסכמה מלאה של התובע. בכל מקרה, לבית הדין שיקול דעת לעניין פסיקת פיצויי הלנה.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים, כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 5,000 ₪ בגין פיצויי הלנה, בשל האיחור המתמיד בתשלום שכרו.
נציין, כי בפסיקתנו לקחנו בחשבון שהנתבעת שילמה לתובע בניגוד למפורט בחוק, ואולם מנגד, כי מדובר במספר ימים בודדים בלבד, וכן כי הנתבעת לא חרגה מ המועד של ה-15 לחודש העוקב. כן לקחנו בחשבון, כי התובע היה מקבל מפרעות מדי פעם.
נציין, כי בתיקים דומים בהם שילם המעסיק שכר באופן קבוע ב-15 לחודש העוקב, נפסק סכום כזה.
הבראה
בתלושי השכר נרשם שהתובע קיבל דמי הבראה.
לגרסת התובע בסיכומיו - הרישום בתלוש השכר הוא פיקטיבי כאשר רכיב ההבראה למעשה נכלל בתשלום היומי ששולם לו ובפועל הוא לא קיבל תוספת בגין ימי הבראה.
בסיכומי הנתבעת נטען לעניין דמי הבראה, חופשה שנתית ודמי חגים כי לא חל צו הרחבה בענף הבניה לגבי התובע וכי קיימת חזקה לנכונות תלושי השכר ו כי התובע זנח את טענותיו במסגרת חקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת.

הכרעה
כפי שפירטנו לעיל, אנו שוכנענו כי הרכיבים שפורטו בתלוש השכר של התובע הם פיקטיביים, וכי השכר ששולם לתובע היה על בסיס של שכר יומי מוסכם כאשר התובע לא קיבל תשלום מעבר לשכר יומי זה, למעט בגין ימי חופשה וחגים .
על כן, התובע זכאי לדמי הבראה.
נציין, כי לא שוכנענו שהתובע זנח את טענותיו בעניין הרכיבים השונים בשלב כלשהו, ו מאחר והנטל להוכיח תשלום זכויות סוציאליות מוטל על הנתבעת, הרי שב"כ התובע לא היה חייב לחקור את מנהל הנתבעת בעניין זה.
על פי ההסכם הקיבוצי בגין השנה הרביעית עד השנה השמינית זכאי התובע ל-7 ימי הבראה, ועל כן, בגין התקופה שמ-1.1.2015 ועד מאי 2017 זכאי הת ובע ל-17 ימי הבראה במכפלת 378 ₪ = 6,426 ₪.

חופשה
לגרסת התובע, הנתבעת שילמה לו ימי חופשה חלקיים, כאשר צבירת ימי החופש בתלוש השכר אינה נכונה ואינה בהתאם לצו ההרחבה. לגרסתו הוא ניצל כ-30 ימי חופשה בתשלום בתקופת העבודה ולכן זכאי ל-26.16 ימים נוספים.
בסיכומי התובע נרשם כי התלושים שהוצאו לתובע פיקטיביים ואין התאמה בין דוחות הנוכחות לבין התלושים וכן כי הרשום בתלוש לגבי החופשות אינו נכון.
הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה ועל כן, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פדיון ימי חופשה עבור 3 שנים אחרונות בתוספת שנה אחרונה שוטפת, בסך 45 יום.

הכרעה
תחילה יצוין, כי אין מחלוקת שהתובע ניצל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו, ועל כן בפנינו עומדות שתי שאלות, הראשונה – לכמה ימי חופשה בשנה זכאי התובע לפי צו ההרחבה והשניה – האם התובע ניצל מספר ימי החופשה בהתאם לנרשם בתלוש השכר/דוחות הנוכחות.
נציין, כי ערכנו בדיקה ספורדית לגבי ההתאמה בין תלושי השכר לבין דוחות הנוכחות של התובע בהתייחס לימי החופשה ולפי בדיקתנו קיימת התאמה (ראה למשל חודשים יולי וספטמבר 2016 בהם התובע ניצל ימי חופשה רבים). על כן, משהתובע לא הפנה לחוסר התאמה ספציפי בין התלושים לדוחות הנוכחות אנו מקבלים את המפורט בתלושים לגבי ימי החופשה בהם קיבל התובע תשלום של ימי חופשה.
בהתייחס לתקופה שמינואר 2014 (התקופה שלא התיישנה לגבי חופשה) – לפי תלושי השכר התובע ניצל בתקופה זו 71 ימי חופשה.
לפי צו ההרחבה בענף החשמל התובע זכאי ל13 ימי חופשה עבור השנים ה-3 ו-4, , 14 ימי חופשה עבור השנה החמישית ו-19 ימי חופשה עבור השנים ה-6 עד 8. לפי כתב התביעה, בגין התקופה הרלוונטית זכאי היה התובע לקבל 56.16 ימי חופשה.
מכל האמור לעיל עולה, כי בתקופה הרלוונטית התובע קיבל את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי על פי צו ההרחבה ואף מעבר לכך, ועל כן הוא אינו זכאי לימי חופשה נוספים מעבר לאלה ששולמו לו ועל כן דין תביעתו ברכיב זה להדחות. כפי שיפורט בהמשך, על התובע להשיב לנתבעת תשלום בגין ימי החופשה שניתנו לו מעבר לזכאותו.

דמי חגים
לגרסת התובע, הוא קיבל תשלום חלקי בגין דמי חגים ועל כן זכאי לתשלום בגין 24 ימי חג נוספים.
בסיכומי התובע נרשם כי לפי צו ההרחבה בענף החשמל התובע היה זכאי ל49 ימי חג שלא נפלו בשבת ו-5 ימי בחירה, כאשר הנתבעת לא חלקה על טענות התובע בענין זה ועל כן, יש לחייב את הנתבעת לשלם עבור כל ימי החג.
עיון בתלושי השכר מלמד כי התובע קיבל במהלך כל התקופה כ-26 ימי חג בלבד, ועל כן, אנו מקבלים את גרסת התובע כי הוא זכאי להפרש בגין 24 ימי חג.
עם זאת, כפי שפירטנו לעיל, שכרו היומי של התובע עמד על 300 ₪ נטו ולא 330 ₪ כפי שנטען על ידו, ועל כן אנו עורכים את החישוב לפי כ-350 ₪ ברוטו ליום (ולא 380 ₪ ברוטו כפי שנטען על ידי התובע), כך שהתובע זכאי להפרש בסך 8,400 ₪ בגין ימי חג.

פנסיה
לגרסת התובע, סוכם עם הנתבעת שישולם לו תשלום נטו ועל כן עליה לשלם לו סך של 49,369 ₪ בגין הפרשות לפנסיה.
בסיכומי התובע נרשם, כי לפי צו ההרחבה בענף החשמל היה על הנתבעת להפקיד לקרן פנסיה מהחודש הראשון לעבודתו תשלומים בשיעור של 6%.
הנתבעת הפרישה לתובע משכר נמוך וחלקי ולא מהשכר היומי נטו כפי שהוסכם בין הצדדים. יתרה מכך, כאשר הצדדים מסכימים על שכר נטו, המעסיק לוקח על עצמו את כל החובות לרבות תשלום מסים והפרשות ועל כן היה על הנתבעת להפריש לקופת התגמולים גם את חלק העובד.
לגרסת התובע – הנתבעת הפרישה לו לפנסיה סך של 29,291 ₪ ועל כן, עליה לשלם את היתרה בסך 49,369 ₪, כאשר הנתבעת לא הציגה חישוב אלטרנטיבי.
בסיכומי הנתבעת נטען כי צו ההרחבה בענף החשמל אינו חל ועל כן, התובע אינו זכאי לרכיב זה.

הכרעה
כפי שפורט לעיל – קבענו כי בתיק זה חל ההסכם הקיבוצי בענף החשמל אשר קובע , כי המעסיק יבטח את עובדיו בקרן פנסיה מקיפה וישלם לקרן 12% מהשכר המבוטח, אשר כולל 6% פיצויי פיטורים ו-6% תגמולי מעסיק, כאשר תגמולי עובד יעמדו על 5.5%. על פי ההסכם, על המעסיק לבטח את העובדים תוך 6 חודשים ממועד תחילת עבודתם רטרואקטיבית לתחילת העבודה.
כפי שפורט לעיל, שוכנענו כי הנתבעת סיכמה עם התובע כי תשלם לו 300 ₪ נטו ליום, כאשר בפועל הנתבעת שילמה סכום זה לתובע וכן הפרישה לו לפנסיה, לרבות את חלק תגמולי עובד.
על כן, לאור הסכמת הצדדים, על הנתבעת היה להפריש את כל רכיבי הפנסיה, לרבות תגמולי העובד.
משהנתבעת לא הציגה חישובים משל עצמה ומשתלושי השכר אינם משקפים את שכרו של התובע בפועל, אין לנו ברירה אלא להסתמך על חישוביו של התובע בכל הקשור להפרשה לפנסיה.
עם זאת, מאחר ועל פי קביעתנו שכרו נטו היומי של התובע עמד על 300 ₪ ולא על 330 ₪, הרי שכפי שפירטנו לעיל, שכרו ברוטו של התובע עמד על כ-9,000 ₪ לחודש, ולכן היה על הנתבעת להפריש סך של 74,520 ₪ (9,000 ₪ X 72 חודשי עבודה X 11.5% תגמולי מעביד ותגמולי עובד ). לפי כתב התביעה לקרן הפנסיה הופרש 29,291 ₪ ועל כן, על הנתבעת לשלם לתובע את ההפרש בסך 45,229 ₪.

קרן השתלמות
בסיכומי התובע הוסכם כי בעניינו של התובע חל צו ההרחבה בענף החשמל ומכאן שהתובע זנח את תביעת ו לתש לום בגין קרן השתלמות.

פיצויי בגין הנפקת תלושים פיקטיביים
בכתב התביעה תובע התובע פיצוי לדוגמא בגובה 20,000 ₪ בגין הנפקת תלושים פיקטיביים ובגין אי מסירת תלושי שכר.
בסיכומי התובע נטען, כי הנתבעת הודתה שתלושי השכר שהנפיקה לתובע הם פיקטיביים וכי לא היה קשר בין התלושים לבין השיקים שנמסרו לתובע וכן כי התובע היה מקבל 500-600 ₪ מדי חודש מעבר לסכום שנרשם בתלוש.
כן נטען, כי הוכח שאין התאמה בין תלושי השכר לבין התשלום שהתובע קיבל בפועל, שכן הוכח שהתובע קיבל תשלום לפי תעריף יומי, ולא קיבל את הזכויות השונות שנרשמו בתלושי השכר וכן הוכח כי אין התאמה בין תלושי השכר לבין רישום הנוכחות היומי ומר פוליבודה הודה כי לא בדק האם הרשום בתלושים משקף את ימי העבודה בפועל.
לפי סיכומי התובע, התובע הוסע במהלך כל תקופת עבודתו לביתו ובחזרה כך שלא ברור מה מרכיב הנסיעות בתלוש השכר.
בסיכומי התובע נטען עוד שמאחר והוכח שהתלושים לא שיקפו את השכר בפועל ומאחר והפיצוי הינו פיצוי לדוגמא שאינו תלוי בנזק בעל אופי הרתעתי יש לחייב בפיצוי של 20,000 ₪.
בסיכומי הנתבעת נטען כי תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לכתוב בהם, וגם אם קיים פער בין הסכום הרשום בתלוש לבין התשלום בפועל, הרי שלא הוכח כי הפער מתייחס לרכיב כלשהו למעט גובה השכר. כן נטען, כי התובע לא הלין במהלך תקופת העבודה על המפורט בתלושי השכר.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו סבורים שיש מקום לחייב את הנתבעת בסך של 5,000 ₪ בשל כך שהנפיקה תלושים פיקטיביים. כפי שפירטנו לעיל, לא רק שהסכום שפורט בתלוש שונה מהסכום ששולם לתובע בפועל, הרי שגם הרכיבים השונים שפורטו הם רכיבים פיקטיביים, כאשר למעשה הוסכם עם התובע על תשלום יומי בגובה של 300 ₪ נטו ליום.
כפי שיפורט בהמשך, מאחר ומהראיות שבפנינו עולה שהנתבעת שילמה לתובע סכומים מעבר למפורט בתלוש השכר, פסק דין זה יועבר למחלקה המשפטית של הנהלת בתי המשפט שישקלו אם להעבירו לגורמים הרלוונטיים.

הפרת חוק הודעה לעובד
בסיכומי התובע נרשם כי הנתבעת הודתה שהיא לא מסרה לתובע הודעה על תנאי העסקתו .
בסיכומי הנתבעת נטען, כי התובע לא הוכיח טענותיו וזנח אותן.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו סבורים כי התובע צודק בטענתו לגבי כך שהנתבעת לא מסרה לו הודעה על תנאי עבודתו. עם זאת, איננו סבורים כי בנסיבות תיק זה יש מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין רכיב זה, שכן התובע היה מודע לתנאי עבודתו, גם אם לא קיבל הודעה לגביהם. יתרה מכך, כפי שניתן לראות, במרבית רכיבי התביעה פסקנו לטובת התובע, וזאת, בין היתר, בשל כך שהנתבעת לא מסרה לו הודעה על תנאי עבודתו.

התביעה שכנגד
בסיכומי התובע נטען, כי הנתבעת לא תמכה את תביעתה במסמכים או בראיות ואף לא חקרה את התובע לעניין התביעה שכנגד. כן נ טען, כי משהוכח שמדובר בתלושי שכר פיקטיבי ים, הרי שאין לתביעה שכנגד שום סיכוי להתקבל, מה גם שהנתבעת לא ניהלה פנקס שעות נוכחות ולכן היא אינה יכולה להוכיח את תביעתה ויש לחייבה בהוצאות.
נציין, כי נתנו לתובע הזדמנות לאחר הגשת סיכומי הנתבעת להגיש סיכומים לענין התביעה שכנגד, ואולם התובע בחר שלא להגיש סיכומים נוספים.

החזר שכר בגין שעות בהן לא עבד
לגרסת הנתבעת התברר כי התובע דיווח דיווחים שקריים לגבי שעות עבודתו, וכי היא למדה ענין זה באמצעות מערכת פו ינטר שהותקנה ברכב. לגרסתה – התובע היה אמור לעבוד 8 שעות בימי חול ו5 שעות בימי ו', או כאשר לא עבד בימי ו' – 8.5 שעות ביום חול, אך מדוח הפוינטר עולה כי עבד בממוצע 13 שעות פחות ממה שהיה אמור לעבוד בשבוע . בגין רכיב זה נתבע 31,650 ₪. כמו כן, הנתבעת תובעת כי התובע ישיב לה שכר שקיבל בגין שעות נוספות בסך 27,000 ₪.
בתצהירו של מנהל הנתבעת נרשם כי התובע היה אמור לעבוד מ-06.30 ועד 15.00 כאשר הוא הצהיר שהוא עובד עד 16.00 אך מדוחות פוינטר עלה כי הוא בדרך כלל סיים לעבוד ב-14.30.
לגרסת התובע – תלושי השכר אינם משקפים את שכרו האמיתי וניתן לראות שיש שוני בין השיקים שניתנו לו לבין מה שנרשם בתלושי השכר.

הכרעה
כפי שפורט לעיל, בתיק זה שוכנענו כי התובע היה עובד יומי וכי סוכם בינו לבין הנתבעת כי יקבל שכר אשר במועד סיום העבודה עמד על 300 ₪ נטו ליום.
לא שוכנענו כי היתה הסכמה בין הצדדים לעניין משך יום העבודה. בהקשר זה נציין, כי הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה על תנאי עבודה שבו פירטה את שעות עבודתו ואף לא ניהלה דוח נוכחות שבו פירטה את תחילת העבודה ואת סיומה. הנתבעת אף לא חקרה את התובע בעניין זה.
יתרה מכך, כפי שפירטנו לעיל, תלושי השכר שנמסרו לתובע היו פיקטיביים, לרבות הרכיבים המפורטים בהם, ועל כן, איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי הסכומים ששולמו לתובע כללו שעות נוספות שכן הסכום שנרשם כ רכיב של שעות נוספות בעצם היה חלק מהשכר היומי המסוכם.
מכל המפורט לעיל, משלא הוכח בפנינו כי סוכם עם התובע שהוא יקבל תשלום יומי רק אם ישלים מספר שעות ביום, הרי שדין תביעת הנתבעת בעניין זה להידחות.

ימי חופשה עודפים
לגרסת הנתבעת לפי תלושי השכר התובע היה ביתרה שלילית של 34 ימי חופשה בגינם תובעים 8,840 ש"ח (לפי 34 במכפלת 260 ₪ ליום ).
כפי שפורט לעיל – התובע היה ביתרה של 14.84 ימי חופשה לפי ת לושי השכר, ועל כן, במכפלת 260 ₪ (הסכום היומי בגין חופשה לפי כתב התביעה שכנגד) הרי שיש לקזז מהסכומים להם זכאי התובע סך של 3,858 ₪ בגין תשלום ימי חופשה עודפים.

דמי הבראה ששולמו ביתר
לגרסת הנתבעת שולם לתובע דמי הבראה ביתר בסך 6,615 ₪ ועל כן, עליה לקבל החזר בגין סכום זה.
ואולם, דין התביעה ברכיב זה להידחות וזאת מאחר וקבענו לעיל שתשלום ההבראה שפורט בתלוש השכר היה בעצם תשלום פיקטיבי, שכן סוכם עם התובע שכר יומי של 300 ₪ נטו ביום, וכי התובע למעשה לא קיבל תשלום כלל בגין הבראה.

החזר דמי נסיעה שקיבל ב-18 חודשים אחרונים לעבודתו.
הנתבעת שילמה לתובע בתלוש נסיעות בסך 420 ₪ לחודש למרות שהיה לו רכב מהעבודה, ועל כן לגרסתה עליו להשיב סך של 7,560 ₪.
לגרסת התובע הוא לא קיבל רכב צמוד, אלא היו מסיעים אותו ומפתיע שהנתבעת גילתה ענין זה רק לאחר הגשת התביעה על ידו.
הכרעתנו לעניין רכיב הנסיעות היא זהה להכרעתנו לעניין דמי ההבראה כפי שפורט לעיל. אנו שוכנענו כי סוכם עם התובע תשלום יומי נטו, וכי תעריף הנסיעות אשר נרשם בתלוש השכר היה פיקטיבי, ועל כן, הנתבעת אינה זכאית לקבל את דמי הנסיעה חזרה.

סוף דבר
בהתאם למפורט לעיל, הנתבעת תשלם לתובע את הרכיבים הבאים:
פיצויי פיטורים בסך 38,524 ₪. כמו כן, על הנתבעת לשחרר לזכות התובע את כל הכספים שהצטברו עבורו בקרנות;
הלנת שכר בסך 5,000 ₪;
הבראה בסך 6,426 ₪;
דמי חגים בסך 8,400 ₪;
פנסיה בסך 45,229 ₪;
פיצוי בגין הנפקת תלושים פיקטיביים בסך 5,000 ₪;
תביעת התובע בגין שכר עבודה פברואר עד אפריל 2018, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פדיון חופשה והפרת חוק הודעה לעובד - נדחית.
התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת נדחית למעט לענין ימי חופשה עודפים בסך 3,858 ₪, כאשר סכום זה יקוזז מהסכום שהנתבעת חייבת לתובע.
היות ומהראיות בפנינו עלה כי התשלום ששולם לתובע מדי חודש היה גבוה מהסכום נרשם בתלוש השכר, המזכירות תעביר תיק זה למחלקה המשפטית של הנהלת בתי המשפט שישקלו אם להעביר את פסק הדין לגורמים הרלוונטיים.
כל הסכומים שנפסקו ישאו בתוספת הצמדה וריבית כדין ממועד סיום העבודה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
הנתבעת תשא בהוצאות המשפט של ה תובע וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, י"ז טבת תשפ"ב, (21 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אמיר הנו
נציג עובדים

אילת שומרוני-ברנשטיין, שופטת

מר יונה לוי,
נציג מעסיקים