הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה סע"ש 12570-03-17

19 פברואר 2020

לפני:

כב' השופטת דניה דרורי
נציג ציבור (מעסיקים) מר ליאור לוין

התובע
עבדאללה חלבי
ע"י ב"כ: עו"ד סעיד נזאל
-
הנתבעת
מוניות כרמיאל בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד אבראהים קאסם

פסק דין

1. התובע, מר עבדאללה חלבי, שימש כנהג מונית בתחנה המופעלת על-ידי הנתבעת, מוניות כרמיאל בע"מ (להלן – התחנה או הנתבעת). התחנה מפעילה מוניות שירות בקו כרמיאל – חיפה.
התובע, בדומה ליתר נהגי המוניות הפועלים בתחנה, הוא בעל מניות בה ובמקביל, שימש בה בתפקידים שונים.
בהליך זה עותר התובע לחיוב הנתבעת בגין זכויותיו כעובד שכיר בה בתפקיד סדרן בתקופה שבין החודשים 7/12 – 8/13 ושוב בין 2/14 עד 1/15. רכיבי התביעה נוגעים לזכויות הבאות: פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, דמי חופשה, דמי הבראה והפקדות לקופת ביטוח.

2. בהתאם להחלטה מיום 1.12.18, ולאחר שהצדדים הגישו כתבי טענות מתוקנים, נקבע שעל בית הדין להכריע בשאלות הבאות:
א. האם יש לראות בתובע כעובד של הנתבעת.
ב. מהן תקופות העבודה. בהקשר זה יש לבחון את טענת התובע לפיה בתחנה במהלך שתי תקופות, ושבתחילת התקופה השניה סוכם עמו שהוותק שצבר במהלך התקופה הראשונה ילקח בחשבון לצורך חישוב זכויותיו.
ג. זכאות התובע לשכר עבודה לתקופה שבין החודשים 4/2014 עד 1/2015.
ד. זכאות התובע לפיצויי פיטורים, ובהתייחס לטענה לפיה פוטר ביום 15.1.15. בהקשר זה, על בית הדין להכריע, בין השאר, בשאלות הבאות: מהן נסיבות סיום העבודה, מהו השכר הקובע לחישובם, ומה אורך התקופה שתילקח בחישוב פיצויי הפיטורים.
ה. זכאות התובע לפדיון חופשה. בהקשר זה יש לקבוע מה מתכונת העבודה, מהן תקופות העבודה, כמה ימי חופשה נצברו לזכות התובע בתקופות עבודתו, ומה הסכומים ששולמו, אם שולמו, על חשבון זכאותו.
ו. זכאות התובע לדמי הבראה. בהקשר זה, יש לקבוע מה היקף המשרה של התובע במהלך תקופות העבודה, כמה ימי הבראה נצברו לזכותו, ומה הסכומים ששולמו, אם שולמו על חשבון רכיב זה.
ז. זכאות התובע לפיצוי בגובה הפקדות לקופת ביטוח, וסכום הזכאות.

טענות הצדדים בתמצית
3. התובע טען כי לצד היותו בעל מונית עצמאי ובעל מניות בתחנה, הוא הועסק בתחנה כעובד שכיר בתפקיד סדרן בשתי תקופות (בין החודשים 7/12 ועד 8/13, ושוב בין החודשים 2/14 עד 1/15).
על-פי גרסתו, עם קליטתו לתקופת העבודה השניה סוכם עמו שלצורך חישוב זכויותיו יחשב הוותק שצבר במהלך תקופת העבודה הראשונה.
העובד טען שכלל לא קיבל שכר בתקופה שבין החודשים 4/14 עד 1/15. לאחר פיטוריו ביום 28.1.15 לא קיבל תשלום בגין פיצויי פיטורים ויתר הזכויות שצבר בגין תקופות עבודתו, ובהם פדיון חופשה, דמי הבראה והפקדות הנתבעת לקופת ביטוח.

4. התחנה טענה שבינה לבין התובע לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק, שכן בתקופה הרלוונטית שימש התובע כאחד ממנהלי התחנה והנפיק לעצמו תלוש שכר פיקטיביים. עוד נטען שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר (בחלוף כשנתיים וחצי ממועד סיום יחסי העבודה הנטענים), ומכל מקום חלה התיישנות על התביעה לדמי הבראה.

5. התובע העיד לעצמו. כן העיד מטעמו מר עפיף אברהים (להלן – עפיף) ששימש נהג וסדרן בתחנה.
מטעם התחנה העידו מר מנאר איוב (להלן – מנאר) וכן הגב' זויה סנדלר (להלן – סנדלר), מנהלת חשבונות בתחנה.

דיון והכרעה
6. בפתח ההכרעה נציין שלא מצאנו לסלק את התביעה בשל שיהוי. טענה מסוג זה תתקבל לעתים רחוקות ורק בנסיבות בהן הוכח שניתן מצג ברור לפיו ההשתהות בהגשת התביעה עולה כדי זניחה, ויתור או מחילה על זכות התביעה, הנתבע שינה מצבו לרעה וקיפח את האפשרות להוכיח הגנתו, והתביעה הוגשה בחוסר תום לב (עס"ק (ארצי) 400094/97, הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מדינת ישראל - משרד הביטחון (6.9. 04)).
בנסיבות המקרה כאן, טענת השיהוי נטענה באופן כללי וסתמי. התביעה הוגשה בחלוף כשנתיים ותשעה חודשים ממועד סיום ההעסקה על-פי גרסת התובע. לא הוכח שבשל השיהוי נפגעה האפשרות של התחנה להתגונן.

האם התקיימו יחסי עובד מעסיק בין העובד לתחנה
7. כמפורט לעיל, התחנה טענה שבינה לבין התובע לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בתקופות הנטענות או בכלל, ושהתובע שימש כמנהל בתקופה הרלוונטית מכח היותו שותף בה.
התובע הציג תלושי שכר שהופקו על-ידי התחנה לחודשים 7/12 עד 8/13 ושוב בגין החודשים 2/14 עד 1/15, וכן טפסי 106 (נספחים ב-ב/3 לתצהירו). עוד ביקש התובע להסתמך על האמור במכתב הפיטורים (נספח ג' לתצהיר התובע), שם צוין שפוטר בשל מעילה באמון וזאת לאחר שנערך שימוע.

8. מעדותם של התובע ועפיף עולה שהתחנה נהגה להעסיק בכל זמן נתון שני סדרנים מבין הנהגים המחזיקים במניותיה. סדרנים אלה הועסקו בהיקף משרה מלאה, במשמרות יום או לילה.
עוד עלה מעדותם שהתחנה נהגה לשלם לסדרנים שכר בהתאם לשכר המינימום (סע' 5-6 לתצהיר עפיף; סע' 4-5 לתצהיר התובע). על-פי הנהוג בתחנה, ההחלטה איזה מבין הנהגים יועסק כסדרן התקבלה על-ידי מועצת המנהלים של התחנה (סע' 7 לתצהיר התובע, סע' 7 לתצהיר עפיף).
התובע אישר שבחלק מהתקופה הרלוונטית שימש כמנהל בתחנה, וכי עד לשנת 2015, מועד פיטוריו, היה אחד מחברי מועצת המנהלים בה וזאת במשך כ- 40 שנה (פרו: 2; ש: 30-32). מהראיות עולה שהתובע נמנה על חברי מועצת המנהלים ושימש כמורשה חתימה גם קודם לתקופה הרלוונטית (פרוטוקול מועצת מנהלים נ/2).

9. סנלדר, שהעידה מטעם התחנה, אישרה בעדותה שהתובע ועפיף, בנוסף להיותם חברי הנהלה הועסקו כעובדים שכירים בתחנה בתפקיד סדרנים (פרו: 29; ש: 27 -31). עוד אישרה שלתובע שולם שכר (פרו:30 ; ש:1) . בניגוד לטענת התחנה לפיה התובע הנפיק לעצמו תלושי השכר, הרי שמעדותה ש סנדלר עולה שהיא היתה אחראית על הכנת תלושי השכר לעובדי התחנה (פרו: 30 ; ש: 22 -23).

10. התחנה העלתה טענות סותרות. בכתב ההגנה (סעיף 20) נטען שאין יחסי עבודה בין הצדדים. לעומת זאת, בסיכומים מטעמה (ס' ה'1) צוין שהתחנה פיטרה את התובע בשל מעילה באמון וקיימה שיחת שימוע. גרסה זו לא נזכרה בכתב ההגנה. גרסת התחנה בסיכומים מתיישבת עם האמור במכתב הפיטורים שהתובע הציג, ויש בה כדי לחזק את טענת התובע בדבר קיומם של יחסי עבודה.

11. על יסוד האמור בעדותם של התובע ועפיף, שאף קיבלה חיזוק מעדות סנדלר מטעם המעסיקה ובאמור בסיכומי התחנה – אנו קובעים שעלה בידי התובע להראות שבינו לבין התחנה התקיימו יחסי עובד ומעסיק בתקופות הרלוונטיות לתביעה במהלכן הופקו תלושי שכר בגין העבודה נושא התביעה.
לכך נוסיף שהתחנה לא הביאה ראיות לסתור את גרסת התובע לפיה מועצת המנהלים של התחנה נהגה לקבל החלטות בדבר התקשרות עם עובדים ופיטוריהם, לרבות מבין חבריה ובעלי המניות שלה – כך שאין בהכרח סתירה בין מעמדו של התובע כנהג עצמאי ובעל מניות בתחנה לבין מעמדו כעובד בתקופות כאלה או אחרות. לתובע שולם, לפחות בחלק מהתקופה , שכר והופקו תלושי שכר. התחנה דיווחה על התובע כעובד לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי, ומסרה לתובע מכתב פיטורים בסיום תקופת עבודתו.
לפיכך יש לקבוע כי בתקופות שבין החודשים 7/12 – 8/13 ו- 2/14 - 1/15 התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לתחנה, ואלה הסתיימו בפיטוריו.

12. נציין בשלב זה שלאחר סיום העסקת התובע כשכיר הוא המשיך לעבוד כנהג עצמאי, ובהתאם היה עליו לשלם מס תחנה. בין הצדדים התנהלה התחשבנות נוספת, שנגעה לתשלום מס התחנה ויתכן שאף לחלקו של התובע בהכנסות התחנה, וזאת מעבר להתחשבנות שבין התובע כעובד שכיר לתחנה כמעסיקה. לסוגיה זו נשוב בהמשך.

ותק במקום העבודה
13. העובד טען שעם שובו לעבודה בתקופה השנייה סוכם בינו לבין התחנה שתקופת העבודה הראשונה תילקח בחשבון כוותק במקם העבודה לצורך חישוב הזכויות.
התובע לא הוכיח טענתו זו, כפי שנפרט להלן.

14. בתלושי השכר לחודשים 7/12 – 12/12 צוין כמועד תחילת העבודה התאריך 2.7.12. בתלושי השכר לחודשים 1/13 – 8/13 צוין כמועד תחילת העבודה התאריך 24.6.13 (מועד שלאחר הפקת חלק מהתלושים).
בתלושי השכר לתקופה השנייה לחודשים 2/14 – 1/15 צוין התאריך 24.6.13 כמועד תחילת העבודה. משמע - הרישום בתלושי השכר אינו תומך בטענת התובע.

15. התובע לא פרט ולא הסביר בכתב התביעה או בתצהירו מה היו נסיבות סיום העבודה בתקופה הראשונה. כמו כן, התובע לא הציג כל ראיה שתתמוך בטענה הכללית בדבר הבטחה להוספת הוותק עבור התקופה הראשונה. התובע לא פרט בתצהירו מה היו הנסיבות במסגרתן נמסרה התחייבות נטענת זו של התחנה. התובע העיד שיש בידו מסמך בכתב המוכיח את טענתו זו (פרו: 18; ש: 16 – 19), אך מסמך שכזה לא הוצג.

על-פי תצהירו של עפיף, זה שימש כיו"ר מועצת המנהלים של התחנה בין החודשים 9/14 עד 12/14. בדיון המוקדם תאר התובע שעפיף הוא זה שקיבל אותו לעבודה כסדרן (פרו: 3; ש: 13). אלא שבתצהירו של עפיף אין התייחסות לאותה התחייבות נטענת בדבר הכרה בוותק קודם. התובע אף לא זימן למתן עדות איזה מבין הנהגים בתחנה שכיהנו במועצת המנהלים במועד בו ניתנה אותה התחייבות נטענת.

16. על יסוד האמור אנו קובעים שלא עלה בידי התובע להוכיח שהובטח לו שתקופת העבודה הראשונה תיחשב כוותק לצורך חישוב הזכויות בתקופת העבודה השניה. יחד עם זאת, בכל הקשור לחישוב וותק העובד לפיצוי פיטורים, הרי מאחר ולא חלפו למעלה מ- 6 חודשים בין סיום התקופה הראשונה לשניה, הרי שרצף ההעסקה לצורך חישוב פיצויי פיטורים נשמר (סעיף 2(9) לחוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג-1963). יתר הזכויות יחושבו בהתאם לוותק בכל אחת מתקופות העבודה בנפרד.

פיצויי פיטורים
17. ביום 15.1.15 התובע פוטר מעבודתו כסדרן בתחנה. במכתב הפיטורים (נספח ג' לתצהיר התובע) צוין כי העסקתו תסתיים ביום 28.1.15. כעילת הפיטורים צוין "מעילה באמון החברה". כמפורט לעיל, התחנה לא חלקה על האמור בסיכומיה. התחנה אף לא טענה, וממילא לא הראתה, שלתובע שולמו פיצויי פיטורים או שהתקיימו נסיבות שמצדיקות אי תשלום פיצויי פיטורים. מי מהצדדים לא פרט בעדויות מה היו נסיבות סיום העבודה ומהי אותה מעילה באמון שצוינה במכתב הפיטורים. על יסוד האמור אנו קובעים שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופות העבודה.

18. הוותק המצטבר של התובע בתחנה מסתכם ב- 25 חודשים (13 חודשים בתקופה הראשונה במהלכה לא עבד בפועל בחודש 5/13 בגינו לא הופק תלוש שכר, בצירוף 12 חודשים בתקופה השניה). על-פי האמור בתלושי השכר, התובע מועסק כנגד שכר שעתי שעמד בסוף תקופת העבודה על 23.12 ₪.
היקף שעות העבודה החודשיות הממוצע לשנה זו הוא (לגבי החודשים 7/12 - 12/14) הוא 145 שעות. בחישוב היקף השעות הממוצע לקחנו בכלל חשבון את מספר שעות העבודה בפועל, ללא גמול בגין עבודה בשעות נוספות, ולא יותר מ- 186 שעות לחודש).
מכאן שבגין פיצויי פיטורים זכאי התובע לסך 6,984 ₪. העובד העמיד הפיצוי בגין רכיב זה בכתב תביעתו על סך של 6,978 ₪, וכך אנו פוסקים.

שכר עבודה
19. התובע טען שלא שולם לידיו שכר בגין חלק מחודשי העבודה (4/14 – 1/15) . מנגד, התחנה טענה שהשכר שולם במלואו. לתמיכה בטענתה הציגה התחנה כרטסת הנהלת חשבונות (נספח 3 לתצהיר מנאר) וטענה כי זו מצביעה על כך שלעובד שולם השכר במלואו. בכרטסת הנהלת החשבונות מתוארת ההתחשבנות בין הצדדים בין השאר בנוגע לתשלום מס תחנה, הכנסות התובע כחבר בתחנה, כמו גם תשלום בגין שכר.

20. התובע אישר (פרו: 3 ; ש : 23 – 28 ובפרו: 4 ; ש: 1 – 3) שבתקופה הרלוונטית שימש כחבר מועצת המנהלים של התחנה ובחלק מהתקופה (בין החודשים 10/14 עד 9/15 או 9/14 עד 10/15) שימש כמנהלה. כשנשאל כיצד טיפל כמנהל בנושא אי תשלום שכר לעובדים והוא ביניהם הסביר כי בין השאר "התקזז" עם התחנה. התובע מסר במהלך הדיון המוקדם (פרו: 4; ש: 4 – 12):
"כשמוניתי למנהל אחרי שהייתי סדרן, וכמנהל כשראיתי שלא שילמו לי כסדרן מספר חודשים משכורת, היתה לי מונית, וקיזזתי ממה שאני צריך לשלם לתחנה מס תחנה. מה שנשאר לשלם לי, ביקשתי מהם לשלם לי והם נתנו לי שני שיקים, אבל מאחר ולא היה להם כיסוי בבנק, לא הפקדתי אותם. כשבית הדין שואל אותי באיזה סכומים התקזזתי עם הנתבעת עבור הסכומים שהיו חייבים לי, אני משיב שאני לא זוכר ורשום בתלוש, מה שנשאר הם שילמו ומה שלא שילמו, תבעתי.
כשבית הדין מבקש ממני להראות לו איפה הקיזוז רשום בתלושים, אני מעיין בתלושי השכר ואני לא רואה שהיה קיזוז מהמשכורת. אם אין קיזוז, לא שילמתי לתחנה מזומן את מה שאני לחייב לתחנה 1,800 כדמי חבר התחנה."

מהאמור עולה כי בין הצדדים קיימת התחשבנות כספית מעבר להתחשבנות שבאה לידי ביטוי בתלושי השכר, ואשר התבטאה בקיזוז חובו של התובע כבעל מונית עצמאי עבור "דמי חבר" או "מס תחנה" בסך 1,800 ₪ לחודש מתוך חוב התחנה אליו כעובד.

21. בתצהיר התובע נושא תשלום מס התחנה לא נזכר וכך גם עניין הקיזוזים, ואף לא צוין שלתובע נמסרו המחאות של התחנה בגין החוב כלפיו, או מה הסכום שצוין באותן המחאות.
במהלך עדותו נשאל התובע על אותם קיזוזים, והשיב (פרו: 21; ש: 8 – 13) שבמסגרת היותו בעל מונית בתחנה, היה עליו לשלם מס תחנה חודשי בסכום שנע בין 1,500 ₪ עד 1,800 ₪. עוד תאר שלעתים בוצע התשלום על דרך קיזוז משכרו, ויתרת השכר שולמה באמצעות המחאה. כשנשאל האם לצורך חישוב הזכאות להפרשי שכר יש להפחית את שווי מס התחנה מהסכומים שצוינו בתלושי השכר השיב שלא בהכרח, שכן לפעמים מס התחנה שולם במזומן ולא רק על דרך קיזוז מהשכר (פרו: 21 ; 8 – 13) .
התובע לא צירף אסמכתאות לתמיכה בטענתו בדבר תשלום מס תחנה במזומן, ולא פרט מהם הסכומים שקוזזו בגין מס תחנה במהלך תקופת העבודה. התובע העיד שקיימת כרטסת בתחנה לפיה ניתן לבחון מה השכר לו הוא זכאי לעומת חובו בגין מס תחנה (פרו: 21; ש: 16 – 17), אך ראיה זו לא הוצגה בפנינו, ולא ברור אם התובע התכוון לכרטסת הנה"ח שצורפה לתצהיר מנאר.
התובע אף לא תאר כי יש פגם בביצוע קיזוזים כאמור בגין מס התחנה. הגרסה בדבר ביצוע קיזוזים בגין מס תחנה כלל לא נזכרה בתצהירו של התובע, ולכך לא ניתן כל הסבר.
התובע העיד שעם סיום העסקתו ערך התחשבנות מול הגב' סנדלר, שתוצאתה הוא שהתחנה נותרה ביתרת חובה כלפיו בסך 24,000 ₪ ששולמו לו מידי התחנה בשלוש המחאות (פרו: 21; ש: 25 – 29). עוד העיד כי אלה לא נפרעו ובגינם נקט בהליך הוצאה לפועל. התובע לא הבהיר אם התחשבנות סופית זו כוללת גם את חוב התחנה בגין שכר, והסכום שציין אינו תואם את הסכום שתבע בגין הפרשי שכר.
גרסת התובע בחקירה הנגדית לא צוינה כלל בכתב התביעה ובתצהיר מטעמו, ויש לראות באי גילוי כל העובדות הנוגעות להתחשבנות בין הצדדים בתצהירו כהתנהלות חסרת תום שיש בה כדי לפגום בגרסתו. בהתייחס לאותה התחשבנות בין הצדדים שנגעה הן לתשלום השכר ויתכן שגם לזכויות אחרות הנובעות ממעמדו כבעל מניות בתחנה והן לקיזוז דמי התחנה - התובע לא מסר פירוט מתאים או אסמכתא ממנה ניתן יהיה ללמוד מה שיעור יתרת השכר שלא שולמה, אם בכלל.

22. מכרטסת הנהלת החשבונות (נספח לתצהיר מנאר) עולה שלאורך השנים, וגם בתקופה בה התובע לא היה בגדר עובד, בוצעו העברות לזכות התובע וכן קוזזו סכומים בעמודת "חובה". מעיון ברישומים לגבי החודשים 4/14 עד 1/15 ניתן לראות כי בוצעו העברות לזכות התובע וקיזוזים שונים בסכומים שאינם תואמים את הסכומים שצוינו בתלושי השכר של התובע.
בהתחשב בקשיים בגרסת התובע כמפורט לעיל, ולאחר שאישר שהתחנה קיזזה משכרו את מס התחנה בהסכמתו, ובהיעדר ראיות ופירוט מתאים, אנו קובעים שהטענה בדבר אי תשלום שכר בגין החודשים 4/14 עד 1/15 לא הוכחה במידה הנדרשת.

23. בתצהיר מנאר מטעם המעסיקה (סעיף 13) נטען שהתובע נותר ביתרת חובה כלפי התחנה בסך 14,996. הטענה לא נזכרה בכתב ההגנה ולפיכך לא מצאנו לדון בה.

דמי הבראה
24. התובע טען שהוא זכאי לתשלום בגין 14 ימי הבראה ובסך 5,292 ₪. לטענת התחנה התביעה לדמי הבראה התיישנה.

25. התובע סיים את העסקתו בחודש 1/15 ומכאן, שבהתאם להוראות צו ההרחבה בענין דמי הבראה בהתאם לנוסח הרלוונטי לתקופת העבודה, הוא זכאי לפדיון דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, היינו בגין התקופה שהחלה בחודש 1/13.
התקופה שבין החודשים 1/13 עד 8/13 ושוב בין החודשים 2/14 עד 1/15 משתרעת במצטבר על 20 חודשים. בגין תקופה זו זכאי התובע ל- 9.1 ימי הבראה * 378 ₪ * היקף משרה ממוצע של 115 שעות לחודש/ 61%. מכאן שהזכאות לדמי הבראה עומדת על 2,098 ₪.

פדיון חופשה שנתית
26. העובד טען שנצברו לזכותו 40 ימי חופשה אותם יש לחשב לפי 195 ₪ ליום. התחנה טענה שהעובד אינו זכאי לדמי חופשה שנתית. לא הועלתה טענת התיישנות לפי סעיף 31 ל חוק חופשה שנתית התשי"א-1951.

27. לא עלה בידי התובע להוכיח שהוא זכאי לפדיון בגין 40 ימי חופשה, כפי שיפורט להלן.
התובע לא פרט בכתבי התביעה או בתצהירו אם עבד במתכונת של 5 או 6 ימי עבודה.
לפיכך מצאנו לערוך את החישוב לפי מתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע.
בשנת עבודתו הקלנדרית הראשונה (מחודש 7/12 עד 12/12) הועסק העובד 130 ימים (בהתאם לימי עבודה בתלושי השכר) בגינם זכאי ל-4.1 ימי חופשה (130/240*10* 77%).
בשנת עבודתו הקלנדרית השנייה (מחודש 1/13 עד 8/13) הועסק העובד 120 ימים, בגינם הוא זכאי ל- 3.85 ימי חופשה.
בשנת עבודתו השלישית (מחודש 2/14 עד 12/14) הועסק העובד 168 ימים, בגינם הוא זכאי ל- 5.39 ימי חופשה.
בחודש האחרון להעסקתו- 1/15, הועסק העובד 5 ימים, בגינם זכאי ל- 0.1 ימי חופשה.
בגין כלל תקופת עבודתו צבר התובע זכאות ל- 13.37 ימי חופשה.

28. בחלק מתלושי השכר צוין תשלום בגין תמורת חופשה:
עם שכר חודש 3/13 שולמו 1,664.64 ₪ בגין 9 ימי חופשה;
עם שכר חודש 8/13 שולמו 554.88 ₪ בגין 3 ימי חופשה;
עם שכר חודש 1/15 נרשם שולמו 12 ימי חופשה בסך 1,942.08 ₪.
כשעומת התובע עם נתונים אלה, לא הכחיש שהתחנה שילמה לידיו כספים בגין ימי חופשה. התובע טען שחלק מימי החופשה להם הוא זכאי לא שולמו, אך לא פרט מהי היתרה לתשלום וכיצד חושבה (פרו: 22; ש: 10 – 14).
כמפורט לעיל, התובע הועסק בהיקף שעות ממוצע שעמד על 145 שעות, ומכאן שערך יום חופשה עומד על 161.8 ₪ (לפי 23.12 ₪ לשעה). בגין 13.37 ימי הזכאות שצבר במהלך תקופות העבודה היה התובע זכאי לתשלום בסך 2,163 ₪, בעוד לפי תלושי השכר שולם לו סכום גבוה יותר.
לאור האמור, התביעה לתשלום פדיון חופשה נדחית.

הפקדות פנסיוניות
29. התובע טען שהוא זכאי לסך 7,465 ₪ כפיצוי חלף הפקדות הנתבעת לקופת ביטוח. התחנה לא הכחישה שלא בוצעו הפקדות פנסיוניות.

30. אין לקבל את תחשיב התובע. על-פי האמור בתצהירו, התובע ביקש לחייב את התחנה בפיצוי בשיעור 8.32% משכרו עבור שנת 2012, 10% בגין שנת 2013 ו- 11.5% בגין שנת 2014. מהשיעורים הנתבעים יש להסיק שהתובע מבקש לחייב את התחנה בפיצוי חלף הפקדות לגמל כמו גם בפיצוי חלף הפקדות התחנה לקרן פיצויים. התביעה ברכיב זה חופפת בחלקה לתביעה לפיצויי פיטורים, והתובע זכאי לפיצוי חלף הפקדות התחנה לגמל בלבד.

התובע התקבל לעבודה כשגילו מעל 60 ובמועד קבלתו לעבודה לא היתה בידיו פוליסה בתוקף (דברי ב"כ התובע בפרו: 2; ש: 13). מכאן, שהתובע זכאי לפיצוי חלף הפקדות לגמל רק בחלוף 6 חודשים ממועד תחילת העסקתו, היינו בגין החודשים 1/13 – 8/13 וכן 2/14 – 1/15, וזאת על פי החישוב הבא:

חודש
שכר מבוטח בש"ח
(עד משרה מלאה וללא גמול בגין שעות נוספות)
1/13
4,330
2/13
4,330
3/13
4,330
4/13
1,664.64
5/13
-
6/13
1,226.36
7/13
4,330
8/13
4,330
סה"כ
24,541

24,541 ₪ * 5% הפרשות לגמל לשנת 2013= 1,227 ₪

חודש
שכר מבוטח בש"ח
2/14
832.32
3/14
1,248.48
4/14
971
5/14
335.24
6/14
4,330
7/14
4,330
8/14
4,330
9/14
4,330
10/14
4,208
11/14
1,051.96
12/14
3,630
1/15
486 ₪
סה"כ
25,879

25,879 ₪ *6%= 1,553 ₪

לסיכום נקודה זו, התובע זכאי לפיצוי חלף הפקדות הנתבעת לקופת ביטוח בסך 2,780 ₪.

סוף דבר
31. הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק-דין זה, את הסכומים הבאים:
א. בגין פיצויי פיטורים סך 6,978 ₪ לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.1.15 ועד התשלום המלא בפועל.
ב. בגין דמי הבראה סך 2,098 ₪. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.13 (אמצע התקופה) ועד התשלום המלא בפועל.
ג. כפיצוי חלף הפקדות הנתבעת לקופת ביטוח סך 2,780 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.13 ועד התשלום המלא בפועל.

 32. הנתבעת תישא בשכ"ט ב"כ התובע בסך 4,000 ₪. הסכום האמור ישולם תוך 30 ימים מהמועד שיומצא פסק הדין לצדדים, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל.

33. זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 ימים מעת שפסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, כ"ד שבט תש"פ, (19 פברואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

ליאור לוין,
נציג ציבור

דניה דרורי,
שופטת