הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה חב"ר 36054-11-18

03 אוגוסט 2021

לפני:

כב' השופטת מיכל פריימן
נציג ציבור (עובדים) גב' רחל בק
נציג ציבור (מעסיקים) מר עמירם אלון

התובע
מוחמד עבד הוארי
יורש המנוחה סארה הוארי ז"ל
ע"י ב"כ: עו"ד רסלאן עלא
-
הנתבעת
שירותי בריאות כללית מחוז חיפה
ע"י ב"כ עו"ד רותם אורן

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר מוחמד עבד הוארי (בעלה ויורשה היחיד של הגב' סוארה הוארי ז"ל – להלן: " המנוחה") כנגד שירותי בריאות כללית (להלן גם: " הנתבעת" או "הקופה"), לתשלום החזר הוצאות מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 (להלן – " החוק") בגין נסיעות המנוחה לטיפולי דיאליזה.

לטענת הת ובע בכתב התביעה, המנוחה התקשרה עם חברת "טיפול נמרץ חיאת בע"מ" (להלן – "חיאת" או "החברה" ) לצורך הסעתה לטיפולי דיאליזה במרפאת נפרומור בשפרעם . לטענתו, החברה החלה בהסעת המנוחה באמבולנס לטיפולי הדיאליזה מחודש 3.2014.

ביום 16.5.17 נפטרה המנוחה.

לטענת התובע בכתב התביעה, בגין הסעות המנוחה בחודשים 3.2014 עד 7.2016 נדרשה המנוחה לשלם לחיאת סך כולל של 218,800 ₪.

לטענת התובע, סעיף 28 לתוספת השנייה לחוק מחייב את הנתבעת להחזיר לחולה דיאליזה 50% מההוצאות ששילם. המנוחה הגישה בקשות תקופתיות להחזר הוצאותיה בגין הנסיעות לטיפולי הדיאליזה, אך בקשותיה לא נענו ועל כן הוא הגיש תביעה זו.

לטענת התובע, מתוך הסך הכולל של 218,800 ₪ אותו נדרשה המנוחה לשלם לחיאת בגין ההסעות , השתתפות הקופה (50%) הינה 109,400 ₪.
לטענתו, הקופה שילמה ביום 1.12.15 סך של 37,590 ₪ ועל כן יתרת חובה של הקופה לתובע עומדת לטענתו על סך של 71,810 ₪.

לטענת הנתבעת, המנוחה קיבלה ממנה את מלוא השירותים הרפואיים להם הייתה זכאית על פי החוק, והיא אינה מחויבת להעניק למנוחה שירותים מעבר לאלו הכלולים בחוק ובתוספות אליו.

לטענתה, הזכאות להסעה באמבולנס כפופה לשיקול דעת רפואי המסור לנתבעת, בהתאם למצבו הרפואי של המבוטח.
הנתבעת טענה כי רק לאחר אישור מצידה של האופן בו המבוטח זכאי לנסוע בהתאם למצבו הרפואי, היא מחויבת להשתתף ב-50% מהוצאות הנסיעה. ככל שמבוטח נסע ללא שקיבל אישור מראש הרי שמדובר בנסיעה פרטית לגביה לא קיימת זכאות להחזר.

עוד טענה הקופה כי הזכאות היא להחזר בגובה 50% וכנגד קבלות בגין הוצאות ששולמו בפועל.

אשר למנוחה, הקופה טענה כי המנוחה כלל לא ביקשה הסעה באמבולנס וממילא לא אושרה לה הסעה באמבולנס, אלא הסעה בסיוע.
המנוחה לא נזקקה ולא הייתה זכאית, בשים לב למצבה הרפואי, להסעה באמבולנס אלא, בהתאם למצבה הרפואי, היא הייתה זכאית להסעה במונית עם סיוע ולא מעבר לכך .
למנוחה אושרה הסעה בסיוע ובהתאם לכך ולקבלות שהגישה לקופה היא קיבלה את מלוא ההחזרים להם הי יתה זכאית בהתאם לעלות מונית עם סיוע, כאשר התשלום האחרון שולם בחודש יולי 2017 בגין נסיעות חודש מאי 2017, ודין התביעה לדחייה.

לטענת התובע בתצהירו, המנוחה הייתה חולה סיעודית מרותקת לכיסא גלגלים עם בעיות רפואיות רבות, והייתה מקבלת טיפולי דיאליזה. לצורך הגעה למקום הטיפול שכרה המנוחה את שירותי חברת חיאת והוסעה באמבולנס לטיפולים. לטענתו, פנה לנתבעת לצורך קבלת ההחזרים, אך פניותיו לא נענו.
לטענת התובע, הוא לא קיבל כל החלטה שמשמעה שלמנוחה לא מגיעה הסעה באמבולנס או שמשמעה שלמנוחה מגיעה הסעה במונית בלבד.
לטענתו, המנוחה לא זומנה לוועדה או בדיקה לצורך מתן אישור בדבר אופן ההסעה לטיפולים.
לטענתו, מצבה הרפואי של המנוחה חייב את הסעתה באמבולנס והדבר היה בידיעתה של הנתבעת ובידיעתו של ד"ר סבאח הרופא המטפל.
לטענתו הוא לא קיבל כל החזר מהנתבעת לא עבור הסעה במונית ולא עבור הסעה באמבולנס.
לטענתו עניינה של התובעת נופל תחת סעיף 28(1) או (2) לתוספת לחוק כך שגם אם לא אושפזה, לנוכח מצבה הבריאותי היא זכאית להחזר של 50% מעלות ההסעה.
לטענתו, הנתבעת ידעה שהמנוחה מקבלת הסעות באמבולנס מחיאת ולא התנגדה לכך מעולם.

בתצהירו טען התובע לראשונה כי מצבה של המנוחה חייב את הסעתה בשכיבה וכי הובטח ל ה על ידי המרפאה כי היא זכאית להחזר נסיעות באמבולנס, טענות שלא נטענו בכתב התביעה.
הנתבעת טענה להרחבת חזית, ובהחלטה מיום 23/12/20 נקבע כי סעיפים מסוימים אכן יימחקו מתצהיר התובע, משהם מהווים הרחבת חזית ביחס לנטען בכתב התביעה. באותה החלטה נדחתה בקשת התובע לזמן לע דות את רופא המשפחה שטיפל במנוחה ואת מנהלת המרפאה מהטעמים שפורטו שם .
בקשת רשות ערעור שהגיש התובע על ההחלטה שלא להתיר לו לזמן לעדות את העדים האמורים נדחתה ביום 12.1.21 (בר"ע 10375-01-21).
יצוין, כי התובע לא ביקש רשות לערער על ההחלטה למחוק סעיפים מתצהירו.

מטעם התובע העיד התובע עצמו וכן זומן לעדות מטעמו מר חורי וג'יה - הבעלים של חברת חיאת.
מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של ד"ר ענת שסקין - אחראית דיאליזה במחוז חיפה והגליל בנתבעת, וד"ר מוחמד סבאח - רופא המשפחה של המנוחה, שהעידו לפנינו.

ד"ר שסקין הצהירה כי בהתאם לחוק, שיקול הדעת הרפואי להחליט מה סוג ההסעה לה זכאי המבוטח בהתאם למצבו הרפואי מסור לקופה .
לעניין המנוחה, המנוחה היא שביקשה מהנתבעת הסעה ברכב מותאם עם סיוע בהתניידות ולא הסעה באמבולנס ואכן אושרה לה הסעה לטיפולי הדיאליזה ברכב מותאם עם סיוע בהתניידות. אישור זה הינו לפנים משורת הדין שכן בהתאם לחוק היא הייתה זכאית להסעה במונית.
אישורי הנתבעת הקובעים זכאות זו נשלח ו למנוחה משנת 2014 ולאורך השנים והיא לא ערערה על אישור ים אלה.
הנתבעת מעולם לא אישרה למנוחה הסעה באמבולנס לטיפולי דיאליזה, שכן המנוחה לא נזקקה לכך בהתאם למצבה הרפואי ולא נזקקה להסעה בשכיבה או לטיפול רפואי במהלך הנסיעה.
לטענת ד"ר שסקין בית המנוחה מרוחק 2.5 ק"מ בלבד מהמרפאה בה הייתה מקבלת את טיפולי הדיאליזה. עבור מרחק קצר זה דרשה חברת האמבולנסים סך של 400 ₪ לכיוון ומ- 15.1.16 סך של 600 ₪ לכיוון!

עפ"י תצהיר ד"ר שסקין, רק ב-3 מקרים חד פעמיים לאורך השנים ביקשה המנוחה מרופא המשפחה הסעה באמבולנס: פעם אחת לאחר שסבלה משברים בעקבות נפילה, ופעמיים לצורך הסעה למרפאה אורתופדית ברמב"ם. רק במקרים אלו פנה הרופא לגורם המוסמך בנתבעת אולם סורב ולא או שרה למנוחה הסעה באמבולנס .

ד"ר שסקין הצהירה עוד כי המנוחה קיבלה את החזרי הנסיעות ל-3 חשבונות בנק שונים אותם ציינה המנוחה :
החזרים לתקופה 3.2014-8.2015 שהועברו לחשבון בבנק ערבי ישראלי ובסכום של 37,590 ₪ בו מודה התובע, ותשלומים נוספים בסך 23,520 שהועברו לחשבונות בשני בנקים נוספים: בנק לאומי ובנק מרכנתיל לפי בקשות המנוחה. ההחזרים בוצעו לפי 50% מעלות ההסעה בפועל ועד לתקרה של 140 ₪ לכיוון.

בהתאם לתצהיר ד"ר סבאח, הוא הכיר אישית את המנוחה ואת מצבה הרפואי. לטענתו, היא לא נזקקה להסעה באמבולנס לטיפולי הדיאליזה. היא סבלה מבעיות אורתופדיות ברגלה ולכן נזקקה לסיוע אך לא נזקקה להסעה בשכיבה ולא נזקקה לטיפול רפואי ו/או להשגחה במהלך הנסיעה. המנוחה ה ייתה מגיעה לטיפול במרפאה וכמעט שלא נערכו אצלה ביקורי בית. המרחק בין בית המנוחה לבין המרפאה הוא כ-2.5 ק"מ. ד"ר סבאח הצהיר כי לא הפנה בקשה ולא המליץ על אישור קבוע להסעת המנוחה באמבולנס לטיפולי הדיאליזה, כי המנוחה ומשפחתה לא ביקשו זאת, וכי אם היו מבקשים הוא היה מפנה זאת לגורם המוסמך בנתבעת.
גם בשלושת המקרים שביקש עבור המנוחה הסעה באמבולנס הוא לא הכיר את החוזר המנחה הרלוונטי ואם היה מכיר אותו בזמן אמת – לא היה מבקש אישור לאמבולנס עבור הסעת המנוחה.

דיון והכרעה

לאחר ששקלנו את כלל טענות הצדדים ואת חומר הראיות שהניחו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ולהלן נפרט טעמינו לכך.

סעיף 7 (א) לחוק מגדיר –

"סל שירותי הבריאות" - הפירוט שבסעיף 7א ושבתוספות השנייה והשלישית של שירותי הבריאות שיינתנו למבוטח בכל תחום מהתחומים המנויים בסעיף 6 ובתוספת הראשונה בכפוף לאמור בסעיף 8";

בתוספת השנייה לחוק מפורטים שירותי הבריאות והטיפולים השונים שעל קופות החולים להעניק למבוטחיהן בהתאם לחוק.
חובת החזר ההוצאות בגין הסעות לטיפולים רפואיים קבועה בסעיף 28 לתוספת האמורה, שקובע כך:

"28. דמי נסיעות והסעות –
(1) חולה אונקלוגי או חולה דיאליזה הנוסע לטיפול בבית חולים יקבל החזר כספי מלא של הוצאות הנסיעה מביתו לביה"ח ובחזרה בגובה דמי תחבורה ציבורית. חולה כנ"ל המוסע באמבולנס או במונית יקבל החזר של 50% מן ההוצאה".

כך גם לפי סעיף 3 לפרק " שירותים בהשתתפות כספית עצמית של המבוטח", באותה תוספת –

"3. דמי נסיעה והסעות
א. חולה אונקולוגי או, חולה באי ספיקת כליות כרונית, הנוסע לטיפול בבית חולים, יקבל החזר כספי מלא של הוצאות הנסיעה מביתו לבית החולים בגובה דמי תחבורה ציבורית. חולה כנ"ל המוסע באמבולנס או במונית, יקבל החזר של 50% מן ההוצאה, תמורת קבלות, בעד הסעה לבית החולים ובחזרה".

בהתאם לחוזר משרד הבריאות 4/08 בדבר הסעות חולי דיאליזה, חולה דיאליזה יוסע באמבולנס אם הוא מרותק למיטה או זקוק להסעה בשכיבה או זקוק להשגחה בזמן הנסיעה לטיפול או ממנו.

בהתאם לחוק, שירותי הבריאות יינתנו על פי שיקול דעת רפואי המסור לנתבעת.

וכך קובע סעיף 3 לחוק:

"(ד) שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל, לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, והכל במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים לפי סעיף 13 ".

הנה כי כן, זכאות מבוטח להחזר עבור הסעות לטיפולי דיאליזה תינתן:

בהתאם לצורך רפואי
עבור הסעות שבוצעו בפועל
ובתמורה לקבלות שמעידות על תשלום בפועל של המבוטח לחברת ההסעות.

מן הכלל אל הפרט

מהראיות שבאו לפנינו שוכנענו שמצבה הרפואי של המנוחה לא הצריך הסעה באמבולנס אלא וכפי שאושר לה, הסעה בליווי.
כמו כן בגין חלק מן התקופה, לא הוכח תשלום בפועל על ידה לחברת חיאת. להלן נפרט מסקנתנו .

מתקנות התעבורה עולה כי "אמבולנס" הוא כלי רכב המיועד להסעה בשכיבה או למי שזקוק לטיפול רפואי במהלך הנסיעה (ר' תקנות התעבורה, התשכ"א-1961; סומן נ/2).

בהתאמה נקבע גם בחוזר משרד הבריאות 4/08 כי חולה דיאליזה יוסע באמבולנס במקרה שהוא מרותק למיטה או זקוק להסעה בשכיבה או זקוק להשגחה במהלך הנסיעה.

הסעיפים בתצהיר התובע שעסקו בצורך לכאורה של הסעת המנוחה בשכיבה נמחקו כאמור בהחלטת 23/12/20. התובע מצדו לא ביקש לתקן את כתב התביעה, ואף בבר"ע שהגיש לבית הדין הארצי על אותה החלטה בעניין דחיית בקשתו לזימון עדים, הוא לא ביקש רשות לערער על ההחלטה למחוק את הסעיפים האמורים שעסקו בצורך הרפואי להסעת המנוחה דווקא באמבולנס.

לתצהירו לא צירף התובע כל מסמך רפואי או אחר לצורך הוכחת טענותיו כי המנוחה נזקקה לה סעה באמבולנס.
ממילא התובע כלל לא הוכיח שמצבה הרפואי של המנוחה הצריך הסעה באמבולנס.

התובע גם לא צירף המלצת הרופא המטפל , לגביו טען שהמליץ להסיע את המנוחה באמבולנס לטיפולי הדיאליזה.
הרופא המטפל, ד"ר סבאח, הכחיש בתצהירו ובחקירתו טענה זו.

הוכח לפנינו ושוכנענו כי מצבה הרפואי של המנוחה לא הצריך את הסעתה לטיפולי הדיאליזה באמבולנס.

ד"ר סבאח, שהיה הרופא המטפל של המנוחה, הצהיר כי המנוחה הייתה מגיעה למרפאתו באמצעות הליכון ובהמשך בעזרת כיסא גלגלים, משמע המנוחה לא הייתה מרותקת למיטה ומצבה כאמור לא חייב את הסעתה באמבולנס או בשכיבה .
תצהירו של ד"ר סבאח כי מצבה הרפואי של המנוחה לא הצריך את הסעתה באמבולנס – לא נסתר ו עדותו הייתה מהימנה ומקובלת עלינו.

מצבה זה של המנוחה כמי שמסתייעת בהליכון או בכיסא גלגלים משתקף גם מהתיעוד הרפואי מזמן אמת שהוצג לנו לרבות בהערכות תלות שבוצעו למנוחה מעת לעת (ר' למשל נ/5 ו-נ/6 מ-5/14, נ/7 מ-4/15, נ/8 מ- 12/15, נ/9 מ-10/16 ).

התובע עצמו אישר בחקירתו כי המנוחה הייתה מסתייעת תחילה בהליכון ובהמשך בכיסא גלגלים.
עוד אישר, כי בבית היו עוזרים למנוחה לעבור מכיסא הגלגלים לשירותים כך שלא מובן מדוע לא ניתן היה להעבירה מכיסא הגלגלים לרכב הסעה באותו האופן (ר' עמ' 13 לפרוטוקול).

כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית האם הוא יכול להציג איזה מסמך שמאשר את טענתו כי מצבה הרפואי של המנוחה חייב את הסעתה בשכיבה הוא לא ידע לתת תשובה, וכך ענה (עמ' 13 לפרוטוקול):

"ש. מפנה אותך לסעיף 6 לתצהירך – "התקשרנו עם חיאת..." – מפנה אותך להפניה מיום 24.4.14. כשאתה אומר כפי שנקבע לה על ידי רופא המשפחה שלה, אתה מתייחס למסמך הזה שאני מציגה לך מסומן נ/10?
ת. אני לא זוכר.
לשאלת בית הדין אם יש לי המלצה אחרת שאני יכול להפנות אליה, שאליה התייחסתי בסעיף 6 אני משיב שאין לי מסמך כזה."

יצוין כי נ/10 הינו המלצת רופא המשפחה להעברה באמבולנס לאחר שברים ברגל ובעת היות המנוחה מטופלת בסד גבס עם איסור דריכה, המלצה שלא אושרה ע"י הקופה.

אף מעדות עד התובע מר וג'יה, מנכ"ל חיאת , עלה כי חולי דיאליזה מוסעים "באמבולנס רגיל, ללא רופא או צוות מלווה, נהג בלבד".

עוד אישר מר וג'יה כי המנוחה לא הוסעה בשכיבה אלא הוסעה כשהיא יושבת בכיסא הגלגלים וכי לא הייתה מקבלת טיפול רפואי במהלך הנסיעה (עמ' 7 לפרוטוקול).
עדותו זו של מר וג'יה עומדת בניגוד לטענתו של התובע כי מצבה של המנוחה חייב הסעה באמבולנס, בשכיבה.

הוכח אפוא כי המנוחה לא נזקקה להסעה באמבולנס ובפועל אף לא הוסעה באמבולנס בשכיבה או בלווי רפואי אלא הוסעה בהיותה ישובה וללא ליווי או טיפול רפואי, משכך אין היא זכאית להחזר הוצאות נסיעה באמבולנס ובתעריף הנגזר מכך ולו מטעם זה.
יצוין בהקשר זה כי הוכח שמרחק הנסיעה מביתה של המנוחה למרפאה הינו כ-2.5 ק"מ בלבד, ואף פחות מכך (עדות התובע בעמ' 12 לפרוטוקול) .

יצוין, כי עדות התובע באשר למצבה של המנוחה, ובכלל, לא עשתה עלינו רושם מהימן וניכר כי עניינו בתוצאות ההליך השפיעו על עדותו.

בחקירתו הנגדית התובע הודה כאמור כי המנוחה הייתה מתניידת עם הליכון ואח"כ בכיסא גלגלים, ולא טען כי הייתה מרותקת למיטה (עמ' 12 ו-13 לפרוטוקול).
התובע חזר בו בחקירה הנגדית מסעיפים מסוימים בתצהירו (עמ' 15 לפרוטוקול), וטען שאינו מבין בחשבונות ושלא ישאלו אותו שאלות "קשות" בעניין גובה החוב (עמ' 14 -15 לפרוטוקול). התובע אף הודה כי אינו יודע אם נאמר למנוחה כי הזכאות הינה לפי מחצית מהוצאות נסיעה במונית עם סיוע בליווי, עד 140 ₪ לנסיעה.

המנוחה הגישה בקשות להסעה לטיפולי דיאליזה ואלו אושרו באופן שאושר למנוחה סיוע בהובלה - הסעה במונית (מיוחדת לנכים) עם סיוע, בתעריף גבוה יותר מתעריף מונית רגילה וכולל גם סיוע בליווי, אישורים שניתנו לה מעת לעת, והיא לא ערערה עליהם ( ר' נ/12-נ/16).
ממכתב ב"כ המנוחה ת/5 ו-ת/6 עולה כי המנוחה ידעה כי אושרה לה השתתפות עבור נסיעות במונית ולא באמבולנס.

בחקירה הנגדית עמד ד"ר סבאח על טענתו כי המנוחה ומשפחתה כלל לא הגישו בקשה להסעה באמבולנס ו לא הגישו לו בקשה לסיוע למעט כשהתעוררה בעיה אורטופדית עקב שברים ברגל :

"ש. לפי הערכתך, שטיפלת בחולת דיאליזה, שסבלה מבעיות אורתופדיות, אסתמה, בעיות לב, אי ספיקת לב, סוכרת קשה, לא חשבת שתעזור לה עם הסעה, כאשר היא מטופלת שלך, למה לא עשית את זה?
ת. לא עשיתי את זה מאחר ולא נתבקשתי מטעם המשפחה. יש הרבה חולים שהם עצמאיים ויש חולים עם נזק מיקרווסקולארי והם מתהלכים וזה לא משתק אותם. היא לא משותקת, לא פראפלגית, לא מרותקת למיטה. במקרה שהיו מבקשים ממני הייתי מבקש עבורה. ברגע שהתחילה בעיה אורתופדית אז התבקשתי ואז הגשתי את הבקשה".

ובהמשך –

"ש. מפנה אותך לסעיף 10 – מה אתה אומר, שאם היו מבקשים לך לעזור לך להגיש בקשות לסיוע?
ת. אבל לא ביקשו".

איננו מקבלים את הנטען בסיכומי התובע כי המנוחה זכאית להחזר מכוח סעיף 28(2) לתוספת בנוגע להחזר הוצאות בגין הסעה בנט"ן (גם אם המבוטח לא אושפז) וזאת משהוכח שהמנוחה לא נזקקה לנט"ן, לא הוסעה בנט"ן, ומשהוסעה למרפאה ולא לבית חולים.

בנוסף ומעבר לצורך, התובע גם לא הוכיח שהסכום הנתבע לתקופה מ-9.2015 ועד 7.2016 הוא החזר בגין סכום ששולם על ידי התובע או המנוחה לחיאת כפי שנדרש בחוזר וכפי שהובהר לעיל. כאמור, אחד התנאים לקבלת החזר הוצאות הנסיעה הוא הצגת קבלות ותשלום בפועל.

החזר הוצאות כשמו כן הוא – החזר בגין הוצאות שהוציא המבוטח. כך גם לפי האמור בסעיף 3 לפרק "השתתפות עצמית" בתוספת השנייה שצוטט לעיל. התובע לא הוכיח תשלום לחיאת ולא הראה קבלות בפועל לתקופה זו אלא הציג דרישות תשלום בלבד מצד חיאת, בניגוד לתקופה שעד 8.2015 בה הוצגו גם קבלות (ר' ת/1) .

מר וג'יה עד התובע אישר כי המנוחה לא שילמה עבור הנסיעות ולאחר שהקופה לא שילמה הפסיקה החברה להסיע את המנוחה ביולי 2016.
מר וג'יה הודה כי קיים חוב של מעל 100,000 ₪, משמע, הנסיעות לא שולמו ע"י המנוחה.

במאמר מוסגר יצוין כי חוב זה אפשר שכולל גם הסעות אחרות, לא רק הסעות לטיפולי דיאליזה, שכן, התובע הודה כי היה למנוחה מנוי בחיאת בעוד שמר וג'יה העיד כי מנוי לא עושים עבור הסעות לדיאליזה (עמ' 7 לפרוטוקול) וכן אישר מר וג'יה כי הסיעו את המנוחה בהסעות נוספות לביה"ח .

מכל מקום, משלא הוכח כי מדובר בהחזר הוצאות ששולמו בפועל ועבור הסעות לדיאליזה, גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

הנה כי כן, ולנוכח כל האמור לעיל – התביעה נדחית .

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

לצדדים הזכות לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מקבלתו.

ניתן היום, כ"ה אב תשפ"א, (03 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' רחל בק
נציגת עובדים

מיכל פריימן
שופטת

מר עמירם אלון

נציג מעסיקים