הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה ב"ל 65013-09-19

16 מרץ 2020

לפני:

כב' הנשיא, השופט אלכס קוגן

המערערת
אדוה אליקשוילי
ע"י ב"כ: עו"ד פייר דניאל
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ארז בן דוד

פסק דין

זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 29.05.19 (הוועדה), אשר קבעה למערערת דרגת אי כושר בשיעור 74% החל מ- 29.05.19. (ההחלטה)

רקע
המערערת ילידת 1988.
ועדה רפואית מיום 05.12.18 קבעה למערערת נכות בשיעור 100% בגין אפיליפסיה.
ביוםֹ 09.01.19 ניתן בעניינה של המערערת פסק דין בהסכמה (ב"ל 7824-08-18) במסגרתו הורה בית הדין על השבת עניינה של המערערת לוועדה לעררים (אי כושר), על מנת ש-

".... תשקול עמדתה מחדש תוך התייחסות מפורטת להמלצתו של פרופ' יצחק שילר מיום 15.5.18"

ביום 29.05.19 התכנסה הוועדה לעררים בהתאם להוראות פסק הדין, ולאחר ששמעה את טענות המערערת ובעלה סיכמה את דיוניה וקבעה כדלקמן:

"הועדה עיינה בפס"ד מיום 9.1.19 אשר מחזיר את ענינה של
המערערת לדיון חוזר בועדת עררים על מנת שתשקול מחדש את
עמדתה תוך התייחסות מפורטת להמלצתו של פרופ' יצחק שילר
מיום 15.5.18 הועדה עיינה במסמך הרפואי של פרופ' שילר,
ביקור מר"מ מתאריך 15/5/18- אשר מציין כי לחולה נכות קשה מאוד והיא איבדה לחלוטין את כושר עבודתה כ--- ומטפלת בילדיה.
הועדה חזרה ועיינה במסמכים שבתיק (כל החומר הרפואי שבתיק) וראיינה שוב את התובעת שהופיעה בלווית בעלה ואביה.
על פי המסמכים הרפואיים שבתיק וגם על פי דיווח של התובעת ההתקפים הם בתדירות של 2-1 התקפים ביממה- מ—לידת הבת הבכורה (בת 8 ש') הטיפול התרופתי. כיום שילוב של 4 תרופות ללא שינוי בתדירות ההתקפים ולא באופיים- עפ"י דיווח --- לא הופנתה ולא אושפזה לצורך בירור מעמיק של מחלת האפיליפסיה.
הועדה עיינה באבחון הרפואי של ועדה רפואית לעררים מיום 5.12.18- אשר בה נקבעו 100% רפואיות בגין אפיליפסיה בעת הראיון התובעת ומלוויה (הבעל והאב) מדווחים כי נמצאת כל הזמן בהשגחה של אחד מבני המשפחה.
לדבריהם קיים חשש אצלה ואצלם שכל פעילות תגרום להתקף אפילפטי נוסף.
במענה לשאלה הועדה ענתה שמסוגלת לקפל כביסה בישיבה להכניס כביסה למכונה לנגב אבק.
לדעת הועדה שלוקחת בחשבון כי נקבעה 100% נכות רפואית בגין אפיליפסיה וכן לוקחת בחשבון את השלכות הליקוי על התפקוד הביתי מסוגלת לבצע עבודות בית אשר אינן מסכנות אותה בעת התקף כגון קיפול כביסה מילוי מכונת כביסה, ניגוב אבק, טיטוא הכנת ארוחות קלות ללא צורך בבישול ובחיתוך כגון- הכנת סנדוויצים (לחם פרוס) ומוצרים מוכנים.
בהתייחס לכל האמור לעיל הועדה סבורה כי יש לראותה כמי שאיבדה 74% מכושרה לתפקד .
הועדה דוחה את הערר"

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים
להלן בתמצית פירוט טענות המערערת:
הוועדה שאין לה כל ידע או בקיאות בתחום הנוירולוגי, היתה נעולה בעמדתה ובדעתה עד כדי כך שבהחלטתה הקודמת מתאריך 16.05.18 קבעה, תך חריגה מסמכות, כי המערערת איננה סובלת מנכות רפואית בשיעור של 80%, וחתרה תחת החלטת הוועדה הרפואית לעררים.
בהתאם לפסק הדין המחזיר היה על הוועדה להתייחס למסמך הרפואי של פרופ' שילר מתאריך 15.05.18 ובו ניתן פירוט מלא ומדויק למצבה הקשה של המערערת, לתדירות ההתקפים האפליפטיים והפרכוסים ולהשפעתם על תפקודה ועל חייה של המערערת.
הוועדה לא התייחסה כלל וכלל למסמך זה, אלא מצאה לנכון לאזכר את קיומו בלבד ולציין כי עיינה בו, הא ותו לא.
הוועדה לא הסבירר כיצד יתכן כי בעבר קבעה למערערת אובדן כושר בשיעור של 74% כאשר נכותה הרפואית עמדה על 80% ואילו כעת היא לא מצאה לנכון להעלות את שיעור הנכות ולו באחוז אחד, למרות שנכותה הרפואית של המערערת הועלתה ל 100%.
הוועדה לא נימקה ולא הסבירה הכיצד ייתכן הדבר כי בהינתן העובדה שלמערערת נכות רפואית בשיעור 100%, נכותה התפקודית נמוכה באופן משמעותי משיעור הנכות הרפואית.
הוועדה התעלמה מדברי בעלה ואביה של המערערת לפיהם, כל מאמץ גופני גורם למערערת פרכוסים והתקפים ועל כן היא לא מטפלת כלל וכלל במשק ביתה, ובחרה בדרך שאינה דרך להתמקד בעובדה כי למערערת קיימת יכולת פיזית לקפת כביסה ולנקות אבק.
בכל הנוגע לטענת השיהוי/התיישנות טען ב"כ המערער כי לא קיבל את מכתב הדחיה וכי המכתב נמסר לו על ידי המערערת בעצמה בסמוך לאחר תחילת פגרת הקיץ, מייד לאחר שהמכתב הגיע לידי המערערת.
לאור האמור, מועד מניין תקופת ההתיישנות מתחיל בתום פגרת הקיץ, ולא יום אחד קודם לכן, ומכאן הערעור הוגש במועד, ולא תעמוד למשיב טענת ההתיישנות.
גם אם צודק המשיב בטענתו כי מכתב הדחיה הגיע ליעדו בתוך שבועיים עד שלושה שבועות (ולא כך הדבר) מיום התאריך המתנוסס על המכתב (11.06.19) הרי שהמועד האחרון להגשת הערעור נופל בתקופת הפגרה, ולפיכך ימי הפגרה לא באים במניין תקופת ההתיישנות.
גם במידה ובית הדין ידחה את טענות המערער הרי בהתאם להלכת דולאני מוסמך בית הדין להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מטעמים מיוחדים שיירשמו כאשר יכול וסיכויי הערע ור יעלו כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד.
בענייננו, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים במיוחד, והדבר מהווה "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד להגשת הערעור, הכל כמפורט בהודעת הערעור.
המערערת מבקשת להשיב את עניינה לדיון בפני ועדה בהרכב אחר.

בתשובתו טען המשיב כי הערעור הוגש באיחור ניכר שכן מכתב המשיב נשלח למערערת כבר ביום 11.06.19 ואילו הערעור הוגש לבית הדין רק ביום 26.09.19.

המערערת אינה מעלה כל טעם מיוחד המצדיק את האיחור שבהגשת הערעור שכן פגרת הקיץ אינה מאריכה את מועד הגשת הערעור, מה גם כי אף אם היתה נלקחת בחשבון עדיין הוגש הערעור באיחור.
גם ניסיונו של ב"כ המערער לטעון כי המכתב מיום 11.06.19 לא מוען אליו כשל עת הוצג בפניו העמוד השני של המכתב שם מופיעים שמו וכתובתו הנכונה של משרדו.

להזכיר כי חזקה שהמכתב שנשלח לב"כ המערער התקבל כעבור מספר ימים. יש לדחות טיעון ב"כ המערער כי "לא קיבל" את המכתב מיום 11.6.19. גם הטיעון לגבי מועד קבלת המכתב על ידי המעררת עצמה אינו מבוסס שכן אינו מנפק מועד קבלה ספציפי אלא "הגיע במהלך הפגרה". למיותר לציין כי לא הובאה גרסת המערערת עצמה לדברים.

לשאלת בית הדין מדוע לא הוטבעה חותמת "נתקבל" על המכתב השיב ב"כ המערערת כי לא קיבל את המכתב אלא המערערת, אבל בסופו של דבר התקבל המכתב למשרדו שכן צורף לערעור ועל כן לא ברור מדוע אכן לא הוטבעה חותמת "נתקבל" אלא אם כן התקבל באיחור ואין רצון לחשוף את המועד.

גם לגופו של עניין, הערעור אינו מגלה עילה. הוועדה יישמה את פסק הדין המחזיר אשר מכוחו התכנסה. הוועדה התייחסה למסמך של פרופ' יצחק שילר ואף למעלה מכך תוך שהיא עורכת ניתוח של עבודות הבית אותן יכולה המערערת לבצע. בכך מילאה הוועדה אחר הוראות פסק הדין המחזיר.

יש לדחות כל טענות המערערת אשר אינן חלק מהוראות פסק הדין המחזיר. כך פסק הדין לא הורה לדון בטעות נוספת או לערוך דיון כולל בהלכת מוהרה.

בוודאי אין מקום להשבת עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר.

המועד להגשת הערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים
בהליכים כנגד החלטות של ועדות לעררים למיניהן, על פי חוק הביטוח הלאומי וחוקים אחרים, הפנייה לבית דין אזורי לעבודה נעשית בדרך של הגשת "ערעור". בהתאם לכך נקבעו המועדים להגשת ערעורים לבית הדין האזורי בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשל"ז-1977 ("התקנות"). תקנה 2 לתקנות קובעת כי המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים או ועדה רפואית לעררים הוא תוך 60 ימים.

ההלכה המחייבת, כפי שנפסקה בעניי דולאני (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26/9/17) קובעת, כי לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן, וזאת בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד.

בענייננו, אין חולק כי מכתב המשיב נשלח הן למערערת במענה בטירת הכרמל והן לבא כוחה בכתובת משרדו. ב"כ המערערת מאשר כי מכתב המשיב נמסר לו על יד המערערת בסמוך לאחר תחילת פגרת הקיץ ומשכך מועד מניין תקופת ההתיישנות מתחיל בתום פגרת הקיץ. אין בידי לקבל טענה ז ו שכן תקנה 126 ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (תקנות סדרי הדין), קובעת, כי "תקופת פגרה של בית הדין לא תבוא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית הדין או הרשם, אלא אם כן הורה בית הדין או הרשם, לפי הענין, אחרת". הוראה זו, הקובעת שתקופת פגרה אינה באה במניין, נוגעת לפרקי זמן הקבועים בתקנות סדרי הדין בלבד, ולכן, אינה רלוונטית למועד הקובע להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים. ההוראה הנורמטיבית המסדירה את המועד להגשת ערעור שכזה אינה קבועה בתקנות סדרי הדין, אלא קבועה, כאמור, בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977. על כן, אין מקום להחיל את הוראת תקנה 126 לתקנות סדרי הדין על מועדים שנקבעו בתקנות אחרות.

יחד עם זאת, מצאתי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה לדחות את טענת ההתיישנות מן הטעם כי מעיון בהודעת הערער, כתב התשובה והחומר שבתיק עולה, כי סיכויי הערעור הם גבוהים במיוחד, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, ו לטעמי נימוק זה מהווה בסיס או טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור מטעם המערערת והדברים נכונים שבעתיים שעה שהאיחור בהגשת הערעור , אינו דרסטי או חריג בנסיבות העניין.

לסיכום, מכל הטעמים שהובאו לעיל נדחית טענת ההתיישנות.

דיון והכרעה בערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים
לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-X318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל. וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

פסק הדין המחזיר הורה לוועדה לשקול עמדתה מחדש תוך התייחסות מפורטת להמלצתו של פרופ' יצחק שילר מיום 15.05.18. ממקרא האישור הרפואי עולה, כי המדובר במסמך מפורט מאוד אשר מתאר את מצבה הרפואי של המערערת, תדירות ההתקפים והפרכוסים, חומרתם והשפעתם על תפקודה של המערערת. פרופ' שילר מציין, בין היתר, כי המערערת סובלת מאפיליפסיה בעלת חומרה קשה מאוד, כשברקע קיים דיכאון תגובתי מג'ורי ואגרופוביה. מבחינת אפליפסיה המערערת סובלת מהתקפים אפיליפטים מרובים מסוג טוני קולני כללי, המתבטאים בפרכוס ב-4 גפיים, אובדן הכרה ונפילה. תדירות ההתקפים גבוהה מאוד והיא סובלת מהתקפים מדי יום ביומו ולעיתים אף סובלת משני התקפים באותו יום. התקפיה מלווים בחבלות, נשיכת לשון ואובדן שליטה על הסוגרים כאשר לאחר ההתקף סובלת המערערת מבלבול, טשטוש ועייפות פוסט אקטליים הנמשכים שעות (כ-6 שעות) בנוסף סובלת מבחילה והקאה פוסט איקטליים.

בהחלטתה מציינת הוועדה כי עיינה באישור הרפואי אולם לא התייחסה לתוכן המסמך ולא התעמתה עם הדיון המקיף שעורך פרופ' שילר לרבות בעניין היקף, חומרת ותדירות ההתקפים והשפעתם על תפקודה הכללי של המערערת (לרבות השפעת ההתקף בשעות לאחר ההתקף), ובכך לא יישמה את הוראות פסק הדין אשר הורה לוועדה להתייחס באופן מפורט לאישור הרפואי ולשקול עמדתה מחדש. הוועדה ערכה דיון תוך התייחסות לתיעוד רפואי נוסף שלא היה חלק מפסק הדין ובכך חרגה הוועדה מהוראות פסק הדין.

זאת ועוד, הוועדה מציינת בהחלטתה כי למערערת נקבעו 100% נכות בגין אפליפסיה אולם קבעה 74% אי כושר מבלי לנמק את החלטתה ומבלי לנמק כיצד דרגת האי כושר נותרה בעינה שעה שהנכות הרפואית הועלתה ל- 100% ולא הסבירה את הפער בין נכותה הרפואית של המערערת לבין דרגת אי כושר שנקבעה לה.

הרכב הוועדה- אכן, דרך המלך היא השבת עניינו של מבוטח לדיון לוועדה באותו הרכב. יחד עם זאת, הואיל ועניינה של המערערת מוחזר לוועדה בפעם השניה, לאחר פסק דין, באתי לכלל מסקנה כי זהו המקרה המתאים להורות על שינוי הרכב הוועדה על מנת לדון בעניינה של המערערת בלב פתוח ונפש חפצה.

סוף דבר
לאור כל האמור, הערעור מתקבל. עניינה של המערערת יושב לוועדת עררים אי כושר, בהרכב אחר, על מנת לדון בערר המערערת מראשיתו.
בפני ועדת הערר בהרכבה החדש לא יעמדו פסקי הדין שניתנו בתיק 7824-08-18 ואף לא יעמוד פסק דין זה וכן לא יעמדו בפניה הפרוטוקולים/החלטות של ועדות לעררים לעניין אי כושר שהיו נשוא פסקי הדין הנ"ל.
ועדת הערר בהרכבה החדש תדון למעשה בערר המערערת מראשיתו כשלא יעמדו לפניה, לא הפרוטוקולים של ועדות הערר שהתכנסו לאחר הגשת הערר וגם לא פסקי הדין.

המערערת ובא כוחה יוזמנו לוועדה לטעון טענותיהם.

המשיב יישא בהוצאות ושכ"ט ב"כ המערערת בסך 2,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

313 לצדדים מוקנית זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, כ' אדר תש"פ, (16 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .