הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה ב"ל 45195-04-19

לפני: כב' ה שופטת קרן כהן
נציג ציבור (עובדים) מר חיים מויסי
נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי ליבנה

התובע
יצחק סבח
ע"י ב"כ עו"ד רועי אלמדאי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד דורון ירושלמי

פסק דין

התובע הגיש תביעה להכיר באירוע המוחי שעבר ביום 14.2.2017 כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.
במסגרת ההליך נכריע בשאלה אם אירע לתובע אירע חריג תוך כדי ועקב עבודתו ביום 14.2.2017.

הרקע העובדתי
התובע, יליד 1957, עבד בתפקיד ספר במספרה בבעלותו.

לטענת התובע, ביום 14.2.2017 בשעה 18:00 לערך נכנס למספרה לקוח שאינו מכיר והחל לשאול אותו שאלות לגבי עבודתו כמו: אם הוא יודע לספר, כמה עולה תספורת ואיך הוא מספר (להלן: הלקוח). נטען כי מדובר בשאלות שהתובע לא רגיל לשמוע ולכן החל להתרגש.

התובע טען שהתחיל לספר את הלקוח עם מספרים כפי שהוא רגיל, אולם הלקוח ביקש בטון מאיים שיספר אותו עם מכונה. התובע השיב כי הוא מספר עם מספרים במשך שנים רבות אולם הלקוח התעקש ודיבר אליו באופן מאיים. התובע טען כי החל להילחץ מהמצב.

עוד טען התובע כי תוך כדי עבודתו הסתכל עליו הלקוח דרך המראה בצורה מאיימת, דבר שהלחיץ אותו מאוד.

לטענת התובע, המתח עלה והוא התחיל להזיע. לכן, הפסיק לספר את הלקוח ויצא להתאוורר ולעשן סיגריה. התובע נכנס למספרה, הודיע ללקוח שלא ימשיך לספר אותו, החל ביניהם ויכוח נוסף ואז נעלם לתובע הדיבור והוא התחיל לגמגם.

אחת הלקוחות, גב' יפית שקד, שהייתה במקום הרטיבה את פניו והוזמן אמבולנס שפינה אותו לבית החולים (להלן: גב' שקד).

דו"ח מגן דוד אדום
צוות מגן דוד אדום (להלן: מד"א) הגיע עם אמבולנס למספרה ופינה את התובע לבית חולים בשעה 18:15.

בדו"ח מד"א נכתב כך: "הנ"ל נמצא יושב במקום עבודתו, לדבריו מתלונן כמזה כשעה על חולשה בידיים, חוסר יכולת בדיבור, סחרחורות, החל בפתאומיות, בריא בד"כ, ללא קושי בתנועה. בבדיקתו בהכרה מלאה, ללא קושי בנשימה, ללא חיוורון, ללא הזעה, מתמצא בזמן ובמקום, שולל תלונות נוספות.... מופנה למיון רמב"ם לבקשתו להמשך טיפול ובדיקות" (ההדגשות הוספו - ק.כ).

כלומר, התובע היה בהכרה מלאה כשהגיע האמבולנס אולם לא סיפר לצוות הרפואי על עימות כלשהו שהיה לו עם הלקוח לפני שהחל האירוע המוחי ו טען שהוא החל בפתאומיות .

התביעה הראשונה לנתבע – תביעה לקצבת נכות כללית
ביום 10.5.2017, כשלושה חודשים לאחר האירוע המוחי, הגיש התובע לנתבע, באמצעות בא כוחו, תביעה לקצבת נכות כללית בעקבות האירוע המוחי שעבר.

בטופס התביעה פירט התובע את הסיבה להפסקת עבודתו באופן הבא: "עברתי אירוע מוחי".

התובע לא פירט שהאירוע המוחי אירע בעקבות ויכוח עם הלקוח או מיד לאחריו.

ביום 12.7.2017 נבדק התובע על ידי מומחה-יועץ רפואי לוועדה הרפואית בתחום הנוירולוגי. המומחה פירט את תלונות התובע, באופן הבא:
"הגיע בליווי עו"ד רועי אלמדאי (ב"כ התובע גם במסגרת הליך זה – ק.כ) עבר ב-14/2/17 אירוע מוחי ואירוע נוסף ב-23/5/17, 3 פעמים בשבוע באשפוז יום שיקומי. מרגיש חולשה כללית... לא עובד, עבד בעבר כספר וכיום לא יכול לעבוד בכך ונשאר חולשה בצד ימין..." .

כלומר, גם למומחה בתחום הנוירולוגי לא סיפר התובע על כך שהאירוע המוחי התרחש לאחר ויכוח עם הלקוח .

ביום 23.7.2017 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון לדון בעניינו של התובע. התובע הגיע לישיבת הוועדה יחד עם בא כוחו. הוועדה פירטה את תלונות התובע שסיפר על תחושותיו והוסיף ש "עבר אירוע מוחי ב-2/17 ואירוע שני ב-5/17 . באירוע השני היה פירכוס...." .

מכאן, שהתובע לא סיפר גם לוועדה הרפואית שהתווכח עם הלקוח לפני האירוע המוחי.

ביום 26.12.2017 התכנסה ועדה רפואית לעררים לדון בעניינו של התובע. התובע הגיע לוועדה לעררים יחד עם רעייתו ובא כוחו. התובע פירט לפני הוועדה את תחושותיו בעקבות האירוע המוחי ובא כוחו ביקש שייבדק על ידי פסיכיאטר.

כלומר, גם לוועדה לעררים לא סיפר התובע שלפני האירוע המוחי היה לו ויכוח עם הלקוח.

ביום 20.2.2018 נבדק התובע על ידי פסיכיאטר-יועץ לוועדה. התובע לא סיפר לפסיכיאטר על ויכוח עם לקוח לפני שהתרחש האירוע המוחי, אלא פירט רק את תחושותיו בעקבות האירוע המוחי. התובע אף התייחס בדבריו למספרה כשאמר כי "אני ספר ולא עובד, אני עובר מהמספרה ורואה את המקום סגור, זה משחק לי במצפון".

התובע הגיע לישיבה עם המומחה יחד עם רעייתו ובא כוחו.

כלומר, גם למומחה בתחום הנפשי לא סיפר התובע על ויכוח עם ה לקוח לפני האירוע המוחי למרות שהתייחס להפסקת העבודה במספרה ולמרות שעובדה זו רלוונטית לטיפול בתחום זה.

ביום 30.7.2019 ניתנה חוות דעת של עובדת שיקום לעניין כושר השתכרותו של התובע. בפרק ה"דיון ומסקנות" כתבה עובדת השיקום כי "מדובר בתובע בן 62 עבד שנים רבות כספר, עבר אירוע מוחי לפני שנתיים ומאז אינו עובד...." .

מכאן, ש התובע לא סיפר גם לעובדת השיקום על ויכוח שהיה לו עם הלקוח לפני האירוע המוחי למרות שסיפר על עבודתו כספר במספרה שבבעלותו ולמרות שעובדה זו רלוונטית לתחום השיקומי .

התביעה השנייה לנתבע – תביעה לגמלת הבטחת הכנסה
ביום 12.9.2017 הגיש התובע תביעה לגמלת הבטחת הכנסה.

וכך התובע פירט את הסיבה להגשת התביעה : "לצערי קיבלתי באופן פתאומי אירוע מוחי 14.2.17 ומאז אני לא עובד עד היום. זו הפעם השנייה שאני מגיש מסמכים...." (ההדגשה הוספה – ק.כ).

כלומר, גם במסגרת תביעה זו טען התובע כי האירוע המוחי התרחש באופן פתאומי ולא סיפר שהתווכח עם הלקוח לפני התרחשותו.

התביעה השלישית לנתבע – תביעה לתשלום דמי פגיעה
ביום 12.11.2017, כתשעה חודשים לאחר האירוע המוחי, הגיש התובע לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונת עבודה מיום 14.2.2017 בשעה 18:00.

בטופס התביעה ציין התובע ש"באמצע העבודה במהלך תספורת לקוח הרגשתי הזעה, דופק מואץ, חולשה בצד ימין של הגוף".

התביעה לדמי פגיעה לא הוגשה באמצעות בא כוח התובע אלא בסיועה של גב' שקד שאף נרשמה בטופס התביעה כ עדה לאירוע .

ביום 27.12.2017 נחקר התובע על ידי חוקר מטעם הנתבע וביום 16.5.2018 נחקרה גב' שקד .

ביום 11.6.2018 דחה הנתבע את התביעה בטענה שלא הוכח אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה וכי האירוע המוחי התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. לחלופין נטען כי השפעת העבודה, אף אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים .

ההליכים המשפטיים
ביום 28.4.2019 הגיש התובע תביעה להכיר בפגיעה מיום 14.2.2017 כפגיעה בעבודה.

ביום 29.7.2019 הגיש הנתבע כתב הגנה שבו דחה את טענות התובע. הנתבע חזר על האמור במכתב הדחייה מיום 11.6.2018.

ביום 15.1.2020 התקיים דיון הוכחות שבמהלכו העידו מטעם התובע - התובע בעצמו וגב' שקד.

בסיום הדיון הוסכם כי הנתבע יגיש לבית הדין את המסמכים שהוגשו במסגרת תיק הנכות הכללית.

ביום 10.3.2020 לאחר הגשת המסמכים מתיק הנכות הכללית וקבלת עמדת התובע, ניתנה החלטה על הגשת סיכומים.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

טענות הצדדים
התובע טען כי ביום 14.2.2017 אירע לו אירוע חריג במהלך עבודתו. התנהגותו המאיימת של הלקוח שנכנס למספרה, שאלותיו, הוויכוח עימו והמבטים שנעץ בו דרך המראה הלחיצו אותו וכתוצאה מכך אירע לו האירוע המוחי. עוד נטען כי התובע עבד במשך עשרות שנים כבעל מספרה, מדובר באדם חביב ולבבי שתמיד נהג לחייך, לצחוק ולשיר עם לקוחותיו. הלקוח שהגיע בפעם הראשונה למספרה גרם לו להתעצבן ולכעוס, דבר חריג בהתחשב באופיו ובמוניטין שלו. התובע השיב באופן ענייני לכל השאלות שנשאל ועדותו הייתה מפורטת. האירוע המוחי פגע בזיכרון של התובע. התובע תיאר את הלקוח כאדם בעל שיער קצוץ, גבוה ורזה כפי שאף תיארה אותו העדה – דבר המחזק את גרסתו. למרות שבתיעוד הרפואי אין פירוט בנוגע לוויכוח עם הלקוח, אין בכך כדי לפגום במהימנות התובע. התובע הגיע לבית החולים כשהוא במצב של אירוע מוחי ולכן לא היה יכול לפרט את נסיבות המקרה באופן ברור. גם עדותה של גב' שקד מחזקת את גרסת התובע, מדובר בעדות מהימנה המתיישבת עם ההודעה לחוקר.
בסיכומי התשובה נטען כי טופס התביעה לדמי פגיעה הוגש על ידי התובע בעצמו בעקבות המלצה של נציגת הנתבע כאשר הגיע לסניף לצורך קבלת סיוע במילוי טפסים לגמלת הבטחת הכנסה. בעת התביעה לגמלת נכות כללית מצבו של התובע היה קשה, זיכרונו נפגע ואף יכולת הדיבור ולכן הייתה חשיבות להגיש את התביעה בהקדם האפשרי. התובע לא נשאל בוועדות השונות על הסיבות לקרות האירוע המוחי ואין זה רלוונטי כאשר הדיון הוא בקבלת קצבת נכות כללית. גם העובדה שלא צוין בטפסי התביעה לקצבת נכות ולגמלת הבטחת הכנסה הוויכוח עם הלקוח אין בה כדי לפגום במהימנות גרסתו של התובע. מדובר באדם תמים שמילא טפסים שאינם נוגעים לעצם התאונה אלא למצבו הבריאותי ולכן אין צורך לפרט בהם אירוע כזה או אחר. הסתירות בין גרסת התובע לגרסת העדה נובעות מהפגיעה בזיכרון בעקבות האירוע המוחי ואין בהן כדי לפגוע במהימנותו. לא היה כל רצון מצד התובע להסתיר את ההיכרות רבת השנים עם גב' שקד, והוא אף מסר לחוקר את מספר הטלפון שלה. הנתבע מטעה את בית הדין, שכן גב' שקד לא סייעה לתובע למלא את טופס התביעה לדמי פגיעה.

מנגד טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה מכיוון שלא הוכח שהיה אירע אירוע חריג ביום 14.2.2017. קיימות סתירות רבות בין עדות התובע לגרסתו בהודעה לחוקר, בין עדות התובע לעדות גב' שקד, בין עדות גב' שקד לגרסתה בהודעה לחוקר. התובע לא ציין בתביעות לקצבת נכות כללית ולגמלת הבטחת הכנסה את הוויכוח עם הלקוח. נעשה מאמץ רב מצד התובע להסתיר את הקשר האישי ש יש בינו לגב' שקד ואת השיחות ביניהם לפני הגשת התביעה לדמי פגיעה. מטופס התביעה עולה כי גב' שקד היא זו שסייעה לתובע להגיש את התביעה לדמי פגיעה. גם ברישומים הרפואיים מבית החולים ומקופת החולים אין אזכור של הוויכוח עם הלקוח. לפיכך, לא הוכח כי היה אירוע חריג בעבודתו של התובע ביום 14.2.2017.

דיון והכרעה
כאמור, השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא אם עלה בידי התובע להוכיח שאירע לו אירוע חריג במהלך עבודתו ביום 14.2.2017.

התשתית המשפטית
"תאונת עבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק, באופן הבא: "תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

סעיף 83 לחוק עוסק בחזקת ה'סיבתיות' וקובע כך:
"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".

בית המשפט העליון קבע כי "'תאונת עבודה' במובנה הקלאסי, משמעותה, אירוע פתאומי וחד פעמי הנראה לעין. באירוע כזה, הסיבה לתאונה היא בלתי צפויה וניתן לתחמה בזמן ובמקום. כאשר קורית ה'תאונה' תוך כדי העבודה, קם הקשר בין הפגיעה לבין העבודה (בכפוף לחזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק ולאפשרות סתירתה)".

לעניין ההכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה נקבע בעניין מוניס כך:
"המבחנים להכרה באירוע מוחי כבתאונת עבודה דומים למבחנים שנקבעו לעניין זה במקרים של אוטם שריר הלב: על מנת שאירוע מוחי יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של 'אירוע חריג' בעבודת המבוטח, אשר התרחש בסמוך לקרות האירוע המוחי, היינו מתח נפשי יוצא דופן או מאמץ גופני בלתי רגיל (דב"ע מו/0-139 דן יצחק – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח, 315). על תובע המבקש להכיר באירוע המוחי בו לקה כתאונת עבודה, מוטל הנטל להביא ראשית ראיה לכך שאירע לו אירוע בעבודה, אשר היה חריג למאמץ הרגיל שלו בעבודה, סמוך לפני האירוע המוחי, כאשר בית הדין בוחן את האירועים במבחן סובייקטיבי, מנקודת מבטו של הנפגע, ולא מנקודת מבט אובייקטיבית (דב"ע (ארצי) נו/0-11 נורית חזאם – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 75; עב"ל (ארצי) 148/03 מאיר ארג'ואן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.3.04; עב"ל (ארצי) 228/06 יצחק גולדגויכט – המוסד לביטוח לאומי, מיום 1012.07; עב"ל (ארצי) 307/07 עמליה יאזמה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 7.11.07)".

כלומר, כדי ש"אירוע חריג" ייחשב כ"תאונת עבודה" צריך שהוא יוגדר בזמן ובמקום. כמו כן, אין הכרח שיהיה רגעי וקצר ובלבד שמשכו אינו עולה כדי "מתח מתמשך".

הלכה היא ש"מתח מתמשך" בעבודה, אפילו אם הוא נמשך ימים או שבועות, אינו עולה כדי "אירוע חריג". עם זאת, נפסק כי ייתכן ש"אירוע חריג" יוכר גם על רקע של מתח מתמשך, אם סמוך לפני האירוע נוצר "שיא" או "עליית מדרגה" חריגים באותו מתח מתמשך, שייחשבו כ"אירוע חריג".

נוסיף כי בהתאם לפסיקה, כאשר קיים ספק בדבר חריגות האירוע, יש למנות מומחה יועץ רפואי על מנת שלא תינעלנה דלתות בית הדין בפני המבוטח, בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לבין האוטם הלבבי בו לקה המבוטח.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו שלא עלה בידי התובע להוכיח שאירע לו אירוע חריג במהלך עבודתו ביום 14.2.2017, כפי שיפורט להלן.

ראשית, גרסת התובע לא הייתה עקבית ומצאנו שיש בה סתירות רבות בעניינים מהותיים , ונפרט.
סתירות בנוגע לשעת האירוע
בטופס התביעה לדמי פגיעה כתב התובע שהאירוע התרחש ביום 14.2.2017 בשעה 18:00.

בהודעה לחוקר אמר התובע שהלקוח נכנס למספרה "בערך בשעה 18:00, לקראת הסגירה", וכך גם בתצהירו.

לעומת זאת, בדו"ח מד"א שהוא מסמך אובייקטיבי ממועד האירוע נכתב שהתובע הוסע לבית חולים בשעה 18:15. זאת, לאחר שסיפר לצוות הרפואי כשהוא בהכרה מלאה ומתמצא בזמן ובמקום כי "לדבריו, מתלונן מזה כשעה על חולשה בידיים, חוסר יכולת בדיבור, סחרחורת, החל בפתאומיות...." (ההדגשה הוספה – ק.כ).

מכאן, שבהתאם לדו"ח מד"א האירוע החל בשעה 17:15 ולא בשעה 18:00.

כלומר, ישנה סתירה מהותית בנוגע לשעת האירוע ולשעת הגעתו של הלקוח למספרה. מדו"ח מד"א המתעד את תלונות התובע ב"זמן אמת" עולה כי הלקוח הגיע למספרה בשעה 17:00, לכל המאוחר. זאת, בשונה מגרסת התובע בטופס התביעה ובהודעה לחוקר.

סתירה בנוגע לעדים לאירוע
בטופס התביעה לדמי פגיעה טען התובע שבזמן האירוע נכחו במספרה רק הלקוח וגב' שקד, כפי שאף טען בהודעה לחוקר ובתצהירו. כלומר, לפי גרסת התובע רק גב' שקד הייתה עדה לאירוע.

לעומת זאת, בעדותו טען התובע שהיו שני עדים לאירוע. התובע העיד שכאשר הלקוח נכנס למספרה היו בה גב' שקד ולקוח נוסף שהמתין אף הוא לתספורת.

כלומר, קיימת סתירה בנוגע למספר הלקוחות ששהו במספרה בזמן שנכנס הלקוח והיו עדים לאירוע .

סתירה בנוגע למעשיה של גב' שקד במספרה
בהודעה לחוקר טען התובע שגב' שקד לא הגיעה כדי להסתפר "אלא רק לביקור להגיד שלום".

בעדות טען התובע שגב' שקד "הביאה את הילד שלה להסתפר".

כלומר קיימת סתירה גם בנוגע למעשיה של גב' שקד במספרה במועד האירוע.

סתירות בגרסתו של התובע בנוגע לוויכוח עם הלקוח
בטופס התביעה לדמי פגיעה לא ציין התובע שהאירוע המוחי התרחש לאחר ויכוח עם לקוח, אלא שהוא אירע ב "אמצע העבודה במהלך תספורת ללקוח".

בהודעה לחוקר טען התובע שהתווכח עם הלקוח בזמן שסיפר אותו בנוגע לאופן ביצוע התספורת, כאשר במהל כו החל לחוש שלא בנוח. התובע טען שיצא לעשן וכשנכנס חזרה הודיע ללקוח שאינו מוכן להמשיך לספר אותו ואז החל ביניהם ויכוח נוסף. בתצהיר חזר התובע על גרסה זו .

גם בעדותו חזר התובע בתחילה על הגרסה שהיה לו ויכוח נוסף עם הלקוח כשחזר למספרה לאחר שעישן. עם זאת, בהמשך כשנשאל בשנית על הוויכוח עם הלקוח השתנתה עדותו. וכך העיד התובע:
"ש. האם השיחה עם הלקוח והוויכוח איתו הסתיימו ברגע שיצאת מהמספרה ולא היה לך אח"כ דין ודברים איתו כאשר נכנסת למספרה?
ת. כאשר חזרתי למספרה לא דיברתי עם הלקוח.
ש. מפנה אותך לס' 12 לתצהירך, אתה אומר שאמרת ללקוח שאתה לא מעוניין לספר אותו והתחיל וויכוח נוסף ביניכם?
ת. כן, נכון.
ש. אז מה שאמרת קודם לא היה נכון?
ת. כן אני נזכר עכשיו, נכנסתי חזרה והלשון שלי נתפסה ולא יכולתי לדבר, לא יצאו לי מילים ועד היום קשה, וצד הימין שלי היה חלש ואמרתי לו שאני לא יכול לספר אותו והוא יכול ללכת, בצורה לא ברורה.
ש. אז היה וויכוח נוסף ביניכם?
ת. לא" (ההדגשות הוספו – ק.כ).

כלומר, בטופס התביעה לא פורט כלל שהיה ויכוח עם לקוח, בהודעה לחוקר ובתצהיר דובר על שני ויכוחים עם הלקוח ובעדות דובר על ויכוח אחד בלבד. מדובר בסתירות מהותיות בנוגע לאירוע החריג.

סתירות בנוגע לאופן שבו סיפר את הלקוח
בהודעה לחוקר טען התובע שהחל לספר את התובע עם מספריים כפי שהוא רגיל, אולם לבקשתו עבר לספר אותו עם מכונה .

בעדותו מסר התובע שתי גרסאות. הגרסה הראשונה הייתה שסיפר את הלקוח עם מספריים בלבד . אולם, לאחר שהופנה להודעה לחוקר חזר בו ואמר שסיפר את הלקוח עם מכונה.

כאמור, מצאנו סתירות מהותיות בגרסת התובע בנוגע לשעת האירוע במספרה, בנוגע למספר העדים ששהו במספרה בזמן האירוע, בנוגע למעשיה של גב' שקד במספרה, בנוגע לוויכוח עם הלקוח ובנוגע לאופן שבו סיפר א ותו. סתירות אלה, פוגמות במהימנות גרסתו של התובע.

שנית, התובע ניסה בהודעה לחוקר ל"גמד" את הקשר שיש בינו לגב' שקד וגרסתו בנוגע למהות הקשר ביניהם ולאופן שבו ביקש ממנה להעיד מטעמו שונה מגרסתה של גב' שקד, ונבאר.
התובע אמר בהודעה לחוקר שהגיעה לקוחה למספרה ששמה יפית והוסיף "היא שם מהשכונה אבל לא יודע שם משפחה שלה", כשנשאל אם היא תוכל להעיד השיב "אני חושב שכן" וכשנשאל אם הוא יכול לאתר אותה השיב "אני יכול לארגן את הטלפון שלה בשכונה".

כלומר, מקריאת ההודעה לחוקר נוצר רושם שהתובע לא מכיר את גב' שקד בצורה טובה וכי עליו לאתר את מספר הטלפון שלה.

אולם כפי שעולה מסעיפים 3 ו-5 לטופס התביעה לדמי פגיעה, גב' שקד היא זו שסייעה לתובע למלא את טופס התביעה ואף נכתב ה בו כעדה לאירוע. מכאן, שבמועד ההודעה לחוקר ידע התובע את שמה המלא של גב' שקד וכיצד ניתן ליצור עימה קשר.

לפיכך, גרסתו של התובע בהודעה לחוקר לא הייתה נכונה, בלשון המעטה.

נוסיף כי בעדותו הודה התובע שהוא מכיר את גב' שקד מכיוון שהיא לקוחה במספרה במשך שנים והוסיף שביקש ממנה להעיד כשפגש אותה בבית קפה בבעלות בנו .

לעומת זאת, גב' שקד העידה שהיא מכירה את התובע ומשפחתו במשך שנים רבות מכיוון שהם גרים בשכנות. היא הוסיפה שהתובע ביקש ממנה להעיד כשפגשה אותו ליד בית הכנסת שבו הוא מתפלל, בעת שביקרה את אמה המתגוררת בסמוך .

כלומר, קיימות סתירות מהותיות בין גרסת התובע לגרסת גב' שקד בנוגע למהות הקשר ביניהם ולאופן הפנייה לגב' שקד כדי שתעיד מטעמו. נבהיר כי מדובר בעובדות שאינן קשורות לאירוע הנטען ושידועות לתובע ולגב' שקד . לפיכך, אין סיבה שהגרסאות בעניינים אלה תהיינה שונות.

סתירות אלה מעלות בספק את נכונות הגרסה בדבר ויכוח עם הלקוח לפני התרחשות האירוע המוחי.

שלישית, לא נתנו אמון בגרסתה של גב' שקד, ונסביר.
בהודעה לחוקר כשגב' שקד נשאלה אם היא מכירה את הלקוח השיבה "לא. ממש לא. אני לא זוכרת גם את הפנים שלו".
לעומת זאת, בעדותה לפנינו, שהייתה כשלוש שנים לאחר האירוע, ידעה גב' שקד לתאר את הלקוח – "הוא היה עם שיער קצוץ, גבוה רזה, לא זוכרת יותר מזה. נראה לי שהוא היה בשנות ה-40... ".

בהקשר זה נציין כי התובע טען בהודעה לחוקר שהלקוח "צעיר בסביבות 20 ומשהו". כך, שגרסת גב' שקד אף אינה מתיישבת עם גרסת התובע שניתנה סמוך יותר למועד האירוע.

בהודעה לחוקר אמרה גב' שקד שכשהגיעה למספרה ראתה את התובע מספר את הלקוח ולכן שאלה אותו "אם להגיע יותר מאוחר והוא אמר לי שאין צורך ושהוא מתפנה אלי".
לעומת זאת, בעדותה אמרה שהתקשרה לתובע לפני שהגיעה למספרה והוא אמר לה "שיש שניים לפניי ושאגיע".
עדות גב' שקד אינה מתיישבת עם האמור בהודעה לחוקר, שכן אם ידעה שיש שני לקוחות לפניה, מדוע טענה ששאלה את התובע כשהגיעה למספרה אם להגיע מאוחר יותר? לגב' שקד הפתרונים.

רביעית, גרסת התובע לא נתמכת במסמכים הרפואיים שהוצגו לפנינו.
תחילה נציין שבהתאם לפסיקה יש לייחס משקל רב לאנמנזה ברישומי בית החולים מכיוון שמסמכים אלה מהימנים ומדויקים, שכן יש להניח שאדם המתאשפז בבית חולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון. עם זאת, נפסק כי מסמכים רפואיים אינם חזות הכל ואינם יוצרים חזקה חלוטה שהאמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה וכי בית הדין יכול להגיע למסקנה שונה על יסוד מכלול הראיות לרבות רישומים ממסמכים רפואיים ממועדים מאוחרים יותר.

בדו"ח מד"א נכתב כי התובע מ תלונן מזה כשעה על חולשה בידיים, חוסר יכולת בדיבור, סחרחורות וכו' כאשר צוין שתחושות אלה החלו בפתאומיות. כלומר, באותו דו"ח, שנעשה סמוך למועד האירוע המוחי, לא נכתב על ויכוח כלשהו שהיה לתובע עם אחד הלקוחות לפני שהחלו תחושות אלה.
העובדה שצוין כי התחושות החלו בפתאומיות ולא צוין דבר על ויכוח עם הלקוח סותרת את גרסת התובע שלפיה לפני האירוע המוחי התווכח עם הלקוח.

לכך יש להוסיף כי לפי גרסת התובע וגב' שקד האחרונה נכחה במועד הגעת האמבולנס למספרה, לכן אף אם התובע היה במהלך אירוע מוחי גב' שקד הייתה יכולה לספר לצוות מד"א על הוויכוח עם הלקוח. מדובר במידע רלוונטי וחשוב לצורך קבלת טיפול רפואי מתאים. לפיכך, לא שוכנענו כי הסיבה לכך שלא נכתב בדו"ח מד"א על ויכוח עם הלקוח נבעה ממצבו הרפואי של התובע באותו זמן.

בסיכום אשפוז של בית חולים רמב"ם נכתב בפרק הדיון כך: "בן 59, ספר במקצועו. פנה לבדיקה בתלונות על סטיית זוית פה וקושי בדיבור ערב קבלתו, ללא חולשת יד או רגל, ללא תלונות אחרות". העובדה שלא נכתב בסיכום האשפוז על ויכוח שהיה לתובע לפני קבלת האירוע המוחי מחלישה אף היא את גרסתו.

יצוין כי לא נעלם מעינינו שבסיכום האשפוז הוסף בכתב יד "לדבריו האירוע התרחש במהלך העבודה", אלא שאין ב כך כדי לסייע לתובע מן הטעם שאין מחלוקת שהאירוע המוחי התרחש במהלך עבודתו במספרה. עם זאת, העובדה ש לא נכתב דבר בנוגע לכך שהאירוע התרחש לאחר ויכוח עם הלקוח, מחלישה את גרסת התובע. הרי אין מחלוקת שהתוספת בכתב יד התווספה לבקשת התובע. לכן, דווקא העובדה שלא צוין שהאירוע התרחש לאחר ויכוח עם הלקוח אלא רק צוין שהוא התרחש במהלך העבודה, מטילה ספק בגרסת התובע.

בנסיבות אלה, גרסת התובע שלפיה האירוע המוחי החל לאחר ויכוח עם הלקוח במספרה אינה נתמכת במסמכים הרפואיים של הצוותים הרפואיים שטיפלו בו סמוך לתאונה – צוות מד"א והרופאים בבית החולים רמב"ם.

חמישית, העובדה שהתובע הגיש באמצעות בא כוחו תביעה לקצבת נכות כללית סמוך לאירוע ולא תביעה לדמי פגיעה מחלישה אף היא את גרסתו.

התובע היה מיוצג בעת הגשת התביעה לקצבת נכות. כמו כן, נוכח האמור בדו"ח מד"א ובסיכום האשפוז עולה שהתובע ובא כוחו היו מודעים לכך שהאירוע המוחי התרחש במהלך העבודה. לפיכך, העובדה שהוגשה תביעה לקצבת נכות ולא תביעה לדמי פגיעה, מחזקת את גרסת הנתבע שלא היה ויכוח עם הלקוח במספרה לפני האירוע המוחי ולכן לא הייתה עילה לתבוע דמי פגיעה .

בהקשר זה אף נציין כי התביעה לדמי פגיעה הוגשה על ידי התובע באופן אישי (וללא בא כוחו), לאחר שנעזר בגב' שקד, כפי שנכתב בטופס התביעה עצמו. עובדה שאף היא מטילה בספק את גרסת התובע המאוחרת.

עוד נציין כי גם בטופס התביעה לדמי פגיעה לא פירט התובע שהיה לו ויכוח עם הלקוח אלא רק שחש לא בטוב במהלך התספורת. גם עובדה זו מחלישה את גרסתו.

נוסיף כי לא נעלמה מעינינו עדות התובע שהתביעה לדמי פגיעה לא הוגשה מלכתחילה מכיוון שלא היה מודע לזכויותיו, אלא שאנו דוחים אותה מכל וכל. התובע היה מיוצג בעת הגשת התביעה לקצבת נכות כללית ובא כוחו אף ידע שהאירוע המוחי התרחש במהלך עבודתו במספרה מדו"ח מד"א ומסיכום האשפוז. לפיכך, טענת התובע שלא היה מודע לזכויותיו, אינה נכונה.

שישית, במהלך ההליכים בתביעתו של התובע לקצבת נכות הוא לא הזכיר את הוויכוח עם הלקוח לפני האירוע המוחי. התובע לא ציין זאת בדיונים בפני הוועדה הרפואית ובפני הוועדה מדרג ראשון. כמו כן, התובע אף לא ציין זאת בעת בדיקתו על ידי המומחה בתחום הנפשי ובעת הפגישה עם עובדת השיקום. אין חולק שאם אכן היה ויכוח עם הלקוח לפני האירוע המוחי, עובדה זו הייתה רלוונטית לטיפול של התובע בתחום הנפשי ובתחום השיקומי. לפיכך, העובדה שהתובע לא הזכיר ויכוח עם הלקוח במסגרת בירור תביעתו לקצבת נכות, מחלישה אף היא את גרסתו.

נוסיף, כי לא נעלם מעינינו מצבו הרפואי של התובע ואף לא העובדה שפגיעתו משליכה על היכולת לזכור את ההתרחשויות ואת פרטי האירוע. עם זאת, אף אם נתעלם מהסתירות בעדותו, לא ברור מדוע קיימות סתירות בין עדותו לעדותה של גב' שקד בנוגע למהות הקשר ביניהם ובנוגע לאופן שבו ביקש ממנה שתעיד מטעמו. כמו כן, לא ברור מדוע התובע לא ציין את הוויכוח בפני צוות מד"א שהגיע למספרה או בפני הרופאים המטפלים בבית חולים רמב"ם ובוודאי שלא ברור מדוע הוגשה תחילה תביעה לקצבת נכות, שבמסגרתה לא נטען דבר בנוגע לוויכוח כלשהו עם לקוח. זאת, כאשר התובע מיוצג על ידי עורך דין שידע שהאירוע המוחי התרחש במהלך העבודה.

מן המקובץ עולה כי קיימות סתירות רבות בגרסת התובע, כי גרסת העדה מטעמו אינה מתיישבת עם גרסתו, כי גרסת התובע אינה נתמכת במסמכים הרפואיים וחלקם אף סותר את גרסתו בנוגע לוויכוח עם הלקוח לפני לאירוע המוחי, כי התובע הגיש תביעה לקצבת נכות בעודו מיוצג ולא תביעה לדמי פגיעה וכי במהלך הטיפול בתביעתו לקצבת נכות לא סיפר על ויכוח בינו לבין הלקוח במספרה לפני האירוע המוחי.

אי לכך, התובע לא הוכיח שביום 14.2.2017 היה לו ויכוח עם הלקוח לפני קרות האירוע המוחי. לפיכך, לא הוכח שהתרחש אירוע חריג במהלך עבודתו של התובע ביום 14.2.2017.

סוף דבר
התביעה נדחית.

משמדובר בתביעה בתחום הסוציאלי – אין צו להוצאות.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ' אלול התש"ף, (9 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר חיים מויסי
נציג ציבור (עובדים)

קרן כהן, שופטת

מר צבי ליבנה
נציג ציבור (מעסיקים)