הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה ב"ל 39613-01-20

לפני: כב' ה שופטת קרן כהן

המערערת
ויקטוריה דגן
ע"י ב"כ עו"ד דן גנון
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד אריק יעקובי

פסק דין

בפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) מיום 26.11.2019 אשר קבעה כי המערער ת איבדה 65% מכושרה להשתכר.

העובדות
המערערת יליד ת 1965 סובל ת מליקויים שונים.

ביום 6.5.2018 קבעה הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) כי למערערת נכות יציבה בשיעור 79% החל מיום 1.1.2019 (20% נכות בגין דום נשימה בשינה; 40% בגין ליקוי שמיעה; 5% בגין CTS מימין; 5% בגין CTS משמאל; 20% בגין עודף משקל; 10% בגין ליקוי נפשי; 10% בגין סוכרת; 25% בגין מחלת לב).

רופא מוסמך דן בהשפעת הליקויים על כושר השתכרותה של המערערת וקבע כי היא מסוגלת לעבודה בתנאים מיוחדים "ללא מאמץ גופני, עבודה ללא ריכוז יתר בתנאים ומגבלות בכל התקפות שנקבעו בעררים, כולל שינוי נכות ותחולה".

ביום 28.5.2019 ניתנה המלצה של עובד שיקום בעניינה של המערערת . בדו"ח פורטו תחילה ליקויי המערערת, לאחר מכן נתוני השכל תה "12 שנ"ל ותעודת בגרות" ובהמשך נתוני תעסוקתה , באופן הבא: "עבדה לאורך השנים בעבודות בלתי מקצועיות באופן ספוראדי. מוקדי שירות לקוחות, עסקה טובה, עבדה כמטפלת באישה בעלת מוגבלות, תקופה בת כ-4 שנים בפדיקור מניקור, הפסיקה עבודה זאת בשל תחושת נימול בידיה. בשנים האחרונות עבודת באופן חלקי כפעם-פעמיים בחודש בתחום הנה"ח".

לסיכום המליץ עובד השיקום כך:
"מדובר בת 53, בעלת 12 שנ"ל ותעודת בגרות, רקע תעסוקתי בעבודות בלתי מקצועיות באופן ספוראדי לתקופות קצרות. בהסתכל על ליקוייה הרפואיים ומגבלותיה התפקודיות נראה כי תתקשה לשוב לחלק מעבודותיה הקודמות שהיו קשורות בקשר אינטנסיבי עם קהל כדוג': מוקדי שירות טלפונים. יחד עם זאת, אין מניעה כי תמשיך בעבודתה הנוכחית, בהקלדת נתונים למחשב, סידור חשבוניות וכיוצ"ב. לחלופין תוכל להשתלב בעבודה כמטפלת בקשישים שאינם סיעודיים, ליווי ילדים בהסעות, עבודות מיון ואריזה קלות וכו'.
לאור מגבלותיה התפקודיות האמורות ע"י רופא המוסד מומלץ לקבוע דרגת אי כושר חלקית ויציבה בשיעור 65%".

ביום 20.11.2019 התכנסה ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) לדון בעניינה של המערערת (להלן: הוועדה). הוועדה שמעה את טענות המערערת ואת דברי בא כוחה וקבעה כך:
"בהופעתה בפני הוועדה, תיארה את השלכות הליקויים על יכולתה לעבוד ולהשתכר כפי שתואר בסעיף 3 דלעיל. מבחינת ההגבלות מהליקויים, מציינת הוועדה כדלקמן:
מבחינת ליקוי השמיעה, מסוגלת התובעת לעבוד ביום עבודה מלא ללא עבודה עם חשיפה לרעש מזיק וללא עבודה עם תקשורת רציפה מול קהל לקוחות.
מבחינת דום נשימה והפרעת הסתגלות - מסוגלת התובעת לעבודה ביום ע בודה מלא, ללא צורך בערנות יתר ועומס נפשי ניכר.
מבחינת מחלת הלב והשמנת היתר - מסוגלת לעבוד ללא מאמצים גופניים וללא התכופפויות חוזרות והרמת משאות כבדים.
עקב מחלת הסכרת, מסוגלת התובעת לעבוד בהיקף מלא, עם אפשרות לארוחות סדירות.
עקב CTS דו"צ - מסוגלת התובעת לעבודה ללא עבודות הכרוכות במוטוריקה עדינה.
נכון לאמור לעיל, הוועדה מבקשת לציין כי ניתן להבחין בין סך אחוזי הנכות הרפואית שניתנו באופן משוקלל מצטבר בשיעור 79% ובין המצב התפקודי ודרגת אי הכושר. הבחנה זו מבוססת על כך שבחלק מהליקויים שבגינם ניתנו אחוזי ליקוי נקבע כי התובעת מסוגלת לעבוד עמם בתנאים מיוחדים שצוינו.
אשר ליכולתה של התובעת לעבוד, הוועדה מאמצת את המלצת עובד השיקום בחוו"ד מיום 28.05.19 לפיו התובעת מסוגלת לעבוד בעבודות משרדיות פקידותיות פשוטות וכן באותן עבודות שצוינו בדו"ח שיקום זה. הוועדה מאמצת את ההמלצה לראות בתובעת כבעלת אי כושר עבודה חלקי בדרגה אי כושר 65% ורואה בה משום מיצוי מלא של מלוא ההשפעות של הליקויים על יכולתה של התובעת לעבוד, גם בהיבט הגיל, הנתונים האישיים, ההשכלה.
לאור האמור הוועדה דוחה את הערר ומותירה את דרגת אי הכושר שנקבעה לתובעת".

לסיכום קבעה הוועדה כי למערערת דרגת אי כושר בשיעור 65% לצמיתות החל מיום 13.2.2018.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים
המערערת טענה כי הוועדה בחנה את נכויותיה באופן פרטני אולם לא בחנה את השפעתם המצטברת של מכלול הנכויות והמגבלות על כושר השתכרותה. כמו כן, הוועדה אימצה את המלצת פקידת השיקום מבלי שדנה באופן עצמאי בעבודות שעליהן המליץ עובד השיקום בשים לב למגבלותיה התפקודיות ולנתוניה האישיים. הוועדה לא נימקה כיצד העבודות שפורטו בדו"ח עובד השיקום תואמות את מגבלותיה . כך למשל , הוועדה לא הסבירה כיצד היא יכולה לעבוד בתפקיד פקידה בשים לב לליקוי השמיעה ממנו היא סובלת (40% נכות), הוועדה לא הסבירה כיצד היא יכולה לעבוד בליווי ילדים בהסעות או בטיפול בקשישים (לא סיעודיים) אם אינה מסוגלת לעבוד בעבודות הדורשות מאמצים גופניים, התכופפויות וערנות יתר. בנסיבות אלה נטען כי העבודות שעליהן המליצה הוועדה אינן סבירות ואינן מתיישבות עם מגבלותיה.

המשיב טען כי לא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה. הוועדה פירטה את ההשלכות התפקודיות של הליקויים הרפואיים וציינה כי אין הלימה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית. הוועדה הסבירה שחלק מהליקויים חופפים בהשפעתם וחלק ם לא מונעים השתלבות בשוק העבודה בכפוף להתקיימות תנאים מיוחדים. עוד נטען כי השגות המערערת כנגד סוגי העבודות שבהן שהמליצה הוועדה הן מחוץ למסגרת הדיונית של ההליך מכיוון שהן נושאות צביון מקצועי מובהק.

הכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להתקבל , כמפורט להלן.

כידוע, בית הדין מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) בעניינים משפטיים בלבד. בית הדין הארצי פסק כי הועדה לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע בתחום הרפואה, בשונה מוועדה רפואית לעררים, ולכן רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות.

עוד נקבע כי מדובר בוועדה מעין שיפוטית ומשכך מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה באופן מלא ובהיר על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית. בעניין מוהרה נפסק כי על הוועדה לבחון:
"ראשית - את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר;
שנית - את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו.
נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו ע"י הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת".

בעניין אופנר נפסק בנוגע לקביעת דרגת אי כושר, בזו הלשון :
"כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן...".

כמו כן, בעניין אופנר התייחס בית הדין הארצי להנחיות שנפסקו בעניין מוהרה, באופן הבא:
"אשר לסוגיה השלישית, הנוגעת להנחיות שנקבעו בעניין מוהרה, בכל הנוגע לזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר, ובכל הנוגע לחובת הוועדה להתייחס לנסיבות האישיות של המבוטח נביא תחילה מתוך הדברים שנכתבו בהקשרים אלה, באותו עניין, לאמור:
'נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת'.
יובהר כי המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע 'לנקודת המוצא', איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר. זאת בדומה לדברים שנאמרו לעיל ביחס להיקפה של חובת ההנמקה הנוגעת למידת הזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית וההגבלות התעסוקתיות הנובעות מכך (על פי הערכת הוועדה), לבין סוג העיסוקים שלדעת הוועדה המבוטח יכול לבצע".

מעיון בהחלטת הוועדה עולה כי היא התייחסה לכל אחד מליקויי המערערת בנפרד וקבעה אילו עבודות היא יכולה לבצע בהתחשב ב כל ליקוי וליקוי . הוועדה קבעה כי המערערת מסוגלת לעבוד בעבודה ללא חשיפה לרעש מזיק וללא תקשורת רציפה עם קהל לקוחות, בעבודות שאינן דורשות ערנות יתר ועומס נפשי ניכר, בעבודות ללא מאמצים גופניים וללא התכופפויות חוזרות והרמת משאות כבדים, בעבוד ות עם ארוחות סדירות ובעבוד ות שאינ ן כרוכ ות במוטוריקה עדינה.

עם זאת, מהחלטת הוועדה נראה כי לא שקלה את השפעתם המצטברת של כלל הליקויים על כושרה של המערערת להשתכר. הוועדה ציינה באופן לקוני שחלק מהליקויים חופף בהשפעתו על כושרה של המערערת לעבוד מבחינה תפקודית ולכן יש פער בין הנכות הרפואית המשוקללת למצב התפקודי ודרגת אי הכושר. קביעת הוועדה לקונית ולא ניתן ללמוד ממנה על השפעתם המצטברת של כלל הליקויים הרפואיים של המערערת על יכולתה להשתכר.
זאת ועוד. לא ברור אם הוועדה שקלה את נתוניה האישיים של המערערת, לרבות גילה (בת 54), השכלתה (12 שנות לימוד ותעודת בגרות) ועברה התעסוקתי (עבודות לא מקצועיות) יחד עם כלל הליקויים ואת השפעתם על כוש רה להשתכר. אמנם בסיום החלטתה מציינת הוועדה כי העבודות שפורטו בהחלטתה ובהמלצת פקיד השיקום (אותן אימצה) 'מתאימות למערערת גם בהיבט הגיל, הנתונים האישיים וההשכלה', אולם מדובר בקביעה לקונית ולא מפורטת ולא מצאתי שנערך דיון ממצה בהשפעתם המצטברת של כלל ליקויי המערערת בצירוף נתוניה האישיים על כושרה להשתכר.

אציין כי החלטת הוועדה נחזית להיות מנומקת אולם בפועל חסרה התייחסות אמיתית וממצה לנסיבותיה האישיות של המערערת ולהשפעתם של כלל הליקויים והמגבלות על כושרה להשתכר. לפיכך, נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה.

אוסיף, כי הוועדה לא הסבירה כיצד סוגי העבודות עליהן המליצה תואמות את המגבלות הרפואיות שציינה בהחלטתה, ואפרט .
הוועדה קבעה כי המערערת יכולה לעבוד בעבודות פקידותיות פשוטות, כמטפלת בקשישים לא סיעודיים, בליווי ילדים בהסעות ובעבודת מיון ואריזה קלות.
לא ברור כיצד תוכל המערערת לעבוד בעבודות פקידותיות, כמטפלת בקשישים לא סיעודיים ובליווי ילדים בהסעות בשים לב לליקוי השמיעה בשיעור 40% ממנו היא סובלת; בשים לב לכך שנקבע שהיא צריכה לעבוד בעבודה ללא תקשורת רציפה עם קהל הלקוחות, בעבודה שאינה דורשת ערנות יתר, בעבודה ללא מאמצים גופניים וללא התכופפויות ובעבודה עם ארוחות סדירות. לא ברור כיצד סוגי העבודות שפורטו בהחלטת הוועדה ובדו"ח עובד השיקום אותן אימצה הוועדה מתיישבות עם מגבלותיה של המערערת ולא ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה של הוועדה. לפיכך, נפל פגם משפטי בעבודתה.

בשולי הדברים אציין כי טענת המשיב שלפיה סוגי העבודות שהמליצה הוועדה דרות מחוץ למסגרת הדיונית, מוטב שלא הייתה נטענת כלל, ומשנטענה דינה אחת - להידחות. בהקשר זה מופנה המערער לקביעות בית הדין הארצי בפסקי הדין בעניין מוהרה ובעניין אופנר שפורטו לעיל.

סוף דבר
הערעור מתקבל.

עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) בהרכבה מיום 26.11.2019 על מנת שתדון בשנית בכושר השתכרותה של המערערת. הוועדה תבחן את השפעתם המצטברת של כלל הליקויים על כושרה של המערערת להשתכר תוך התייחסות לנתוניה האישיים, לרבות גילה, השכלתה ועברה התעסוקתי.

הוועדה תפרט ותנמק החלטתה.

המערערת ובא כוחה יוזמנו לדיון בפני הוועדה.

המשיב יישא בהוצאות המערערת בסכום של 3,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ז תמוז, התש"ף, (08 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .