הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה ב"ל 38745-01-21

11 יולי 2021

לפני:

כב' הנשיא אלכס קוגן

המערערת
מריאנה מסלם
ע"י ב"כ: עו"ד רולא חדאד
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אריק יעקובי

פסק דין

זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 30.12.20 (להלן: "הוועדה") אשר קבעה, כי החל מיום 16.2.20 לא נותרה למערערת כל נכות בגין התאונה המוכרת (להלן: "ההחלטה").
העובדות הצריכות לערעור
המערערת, ילידת 19 94, מזכירה במקצועה.
ביום 16.11.19 החליקה המערערת בעבודתה ופגיעתה הוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה. הפגימה שהוכרה היא: "חבלה בעכוז".
ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 26.8.20 קבעה, כי לא נותרה למערערת נכות יציבה בגין תאונת העבודה (פרוטוקול הוועדה צורף לכתב התשובה) . המערערת השיג ה על החלטת הוועדה (נימוקי הערר צורפו לערעור).
הוועדה התכנסה ביום 30.12.20 לדון בערר. הוועדה שמעה את תלונות המערערת שנרשמו מפיה כדלקמן:
"כרגע אין לי כל כך כאבים, הם עברו, אבל עברתי תקופה קשה והייתי סובל ואף מגיעה למיון לקבל טיפול נגד כאבים. יש לי קצת בעיה בעלייה ובירידה במדרגות, מרגישה שהרגל שלי מימין כואבת גם."
עוד הקשיבה הוועדה לדברי ב"כ המערערת ורשמה אותם בזו הלשון:
"מדובר בשבר בעצם הזנב ולכן היה מקום לקבוע נכות לפחות בשיעור 5%, ב CT יש תזוזה ובנוסף יש דיסק עם לחץ על השק.
לגבי הנכות הזמנית תקופת החלמה הייתה הרבה מעבר לשלושה חודשים, היו כאבים של ממש עם שבר והקרנה לרגל והומלץ על חגורה ומרפאת כאב."
הוועדה עיינה בתיעוד הרפואי שהונח לפניה וערכה למערערת בדיקת קלינית שכך רשמה את ממצאיה:
"בבדיקת CT ע"ש מתני מיום 09.01.2020: בלט אחורי שמאלי ב L4-5, בלט דיסק דיפוזי מלווה באוסטאופיט בגובה L5-S1. נראית תזוזה קדמית מינימאלית של קצה עצם הזנב היכול להתאים לשבר, אלא שמבחינה קלינית בבדיקה הפיזיקלית לא נמצא ממצא שיכול לאמת חשד דימותי זה.
בבדיקת EMG מיום 08.05.2020: עדות לפגיעה שורשית L4-S2 מימין. לציין כי לפי ה CT אין עדות ללחץ כלשהו על השורשים L4-S2 מצד ימין.
ללא צליעה (התובעת בהריון), עמידה על קצות אצבעות ועקבים תקינה. בכפיפה לפנים מגיעה עם קצות האצבעות עד גובה השליש המרוחק של השוקיים. יישור הברכיים בעת שיושבת בשולי ספת הדביקה אינו מביא לרתע של הגב תחתון לאחור. לסג דו"צ שלילי. יושבת ללא קושי בספת הבדיקה כשרגליה ישרות וגבה מוטה לפנים. אין רגישות במישוש עצם הזנב, קיימת רגישות למישוש נקודתי של הסקרום הרחק אנטומית ממיקום של עצם הזנב."

לסיכום, קבעה הוועדה:
"לאור ממצאי הדביקה הקלינית הועדה דוחה את הערר הן מבחינת הנכות הצמיתה והן מבחינת הנכות הזמנית, בהתחשב באופי הפציעה ובאפשרויות לסבל שלאחר מכן וההחלמה המלאה, הרי שפרק הזמן שנקבע לתובעת כאי כושר מלא הינו מעל ומעבר לצפוי במקרים דומים אחרים ולפיכך אין מקום לקבוע תקופת נכות זמנית מעבר לתקופת אי הכושר שניתנה מלכתחילה.
יצוין, כי הוועדה עיינה במכתבו הרפואי של ד"ר רייכל מיכאל מיום 19.12.2020, ואיננה מקבלת את מסקנותיו."

החלטה זו של הוועדה היא מושא הערעור שלפני.
טענות הצדדים
לטענת המערערת, בהחלטת הוועדה נפלו פגמים משפטיים רבים המצדיקים השבת עניינה לוועדה רפואית לעררים, בהרכב אחר, כמפורט להלן:
בהחלטת הוועדה נפלה סתירה, עת מחד גיסא צוין בפרק האבחנות, כי מדובר בשבר סגור בעצם הזנב ומאידך גיסא ציינה הוועדה , ללא כל נימוק, כי אין שבר כאמור . הוועדה התעלמה מבדיקת EMG המצביעה על פגיעה שורשית בעמוד שדרה. ע ל הוועדה היה לקבוע למערערת נכות בגין שבר בחוליה שהתרפא, המקנה למצער נכות בשיעור 5% לפי פריט ליקוי 37(8) ובנסיבות העניין על בית הדין לקבוע בעצמו נכות יציבה למערערת בשיעור 5% בגין שבר בעצם הזנב. ממצאי ההדמיה מצביעים על קיומו של שבר, כמו גם אבחנותיהם של שני המומחים, ד"ר רייכל וד"ר חביבאללה (נספחים ד'-ו' לערעור) ועל הוועדה היה לנמק מדוע היא דוחה את מסקנות המומחים.
בדיקתה הקלינית של הוועדה אינה יכולה להצביע/לשלול קיומו של שבר. מעיון בממצאי הבדיקה עולה, כי לכל היותר הבדיקה שנערכה לעניין השבר היא בדיקת מישוש עצם הזנב – בדיקה שלא ברור מדוע היא עדיפה על ממצאי בדיקת CT. בהקשר זה נטען, כי הבדיקה הקלינית נערכה בחלוף כשנה ואף המערערת ציינה בפני הוועדה, כי היא מרגישה שהכאבים חלפו אולם אין בכך כדי לאיין את המקום לקבוע נכות בגין שבר ש"התרפא".
בדיקת ה- CT הצביעה גם עם קיומה של המטומה שהוועדה התעלמה ממנה.
למערערת לא נערכה בדיקה נוירולוגית חרף תלונותיה על הקרנות לרגליים.
הוועדה ציינה קיומה של העדר התאמה בין ממצאי בדיקת CT לבין בדיקת EMG המעידה על לחץ שורשי והיה מקום, כי הוועדה תבדוק את מקור הטעות ותנסה ליישב בין שני הממצאים או תבקש לעיין בבדיקת ה- CT עצמה ולא רק בפענוח אולם הצעת המערערת, כי הוועדה תעיין בדיסק עצמו נתקלה בסירוב , באופן המחדד את הצורך בשינוי הרכב הוועדה.
שגתה הוועדה בכל הנוגע לנכות הזמנית שכן קביעתה מתייחסת באופן כללי לתקופת ההחלמה בגין שבר מעין זה ומתעלמת מנסיבות העניין דנן ומהתיעוד הרפואי בעניינה של המערערת המצביע על תלונות וטיפולים משך תקופה ארוכה.
מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות בהיעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, עת טענות המערער ת רובן ככולן מופנות כנגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה ונושאות צביון רפואי מובהק . הלכה פסוקה היא, כי הוועדה היא המוסמכת לקבוע דרגת נכות ולהתאים את פריטי הליקוי, כאשר אין מקום לקבל את השגות המערערת בעניין בדיקת ה- EMG שכן נכות נוירולוגית נקבעת אך בהתאם לקריטריונים קליניים. הוועדה ערכה בדיקה קלינית במסגרתה לא הודגם פחת עצבי כלשהו ומשכך קביעתה ברורה.
אין לקבל עתירת המערערת, כי בית הדין יקבע את נכותה הרפואית שהרי זו מנוגדת להוראות החוק והתקנות.
אין ממש בטענת המערערת בעניין עצם הזנב ש כן הוועדה הסבירה ב בירור, כי אין ממצא קליני היכול לאמת את החשד הדימותי לשבר בקצה עצם הזנב. משכך, אין לקבל טענת המערערת כי הבדיקה "עלומה", עת ממצאי הבדיקה תועדו בפרוטוקול. טענותיה השגויות של המערערת נובעות מפרשנות שגויה לפריט ליקוי 37(8) אשר עניינו שבר בגוף חוליה ולא שבר בקצה עצם הזנב.
טענות המערערת בעניין הנכות הזמנית דינן להידחות שכן מהחלטת הוועדה עולה שפרק הזמן בגינו אושרו דמי פגיעה חורג מפרק הזמן הדרוש לצורך החלמה. עוד נטען, כי התיעוד אליו הפנתה המערערת אינו רציף ונעדר כל הסבר ביחס למקור התלונות.
אשר למכתבו של ד"ר רייכל הבהירה הוועדה ש אין בידה לקבלו ועמדתה ברורה נוכח ממצאי בדיקתה הקלינית אשר שללו פחת תנועתי כלשהו.
הצדדים שבו על טענותיהם במעמד הדיון בערעור והמערערת הגישה תיעוד רפואי הרלוונטי לטענתה בהקשר לנכות הזמנית.
דיון והכרעה
10. הלכה פסוקה היא, כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 231 (1999)).
11. נפסק לא אחת, כי בהיותה גוף מעין שיפוטי מוטלת על הוועדה הרפואית לעררים חובת ההנמקה, שכן ההנמקה מאפשרת ביקורת שיפוטית על החלטותיה (דב"ע (ארצי) שם/01-X318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60 (1983).
12. עוד נפסק, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין, ככלל, אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 22.6.06).
13. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שבתיק, וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל בחלקו , כפי שיפורט להלן.
14. אשר לטענת המערערת, כי היה מקום לקבוע לה נכות יציבה בשיעור 5%, לפי פריט ליקוי 37(8) בגין שבר בעצם הזנב אציין, כי קביעת שיעור הנכות היא כאמור מלאכה המסורה באופן בלעדי לוועדה ונסמכת על שיקול דעתה המקצועי וממצאי בדיקתה הקלינית. עם זאת, המערערת הציגה בפני הוועדה מכתב מאת ד"ר רייכל מיום 19.12.20 (נספח ו' לערעור), בו צוין כדלקמן:
"בבדיקה:
רגישות מעל עצם הזנב והגב התחתון. כוח שמור ברגליים. הגבלה קלה בתנועות הגב התחתון בעיקר כיפוף לפנים והטיה לצדדים. הופקו החזרים תקינים. תחושה תקינה.
הדמיה:
עיון בצילומי CT ע"ש מותני וסקרלי מיום 9.1.20: לורדוזיס מותני שמור. שבר בעצם הזנב עם תזוזה קלה ושטף דם תת עורי. בלט דיסק L4-L5 עם לחץ קל, בלט דיסק L5-S1.
סיכום:
על פי הבדיקה הקלינית ובדיקת ההדמיה אני מעריך את נכותה:
5% לפי סעיף 37(8)א' בגין שבר בעצם הזנב.
10% לפי סעיף 37(7)א' בגין הגבלה קלה בתנועות הגב התחתון".
15. הוועדה ציינה, כי אין בידה לקבל את מסקנותיו של ד"ר רייכל, ולא פירטה. בבדיקת הוועדה עלה, כי אין רגישות במישוש עצם הזנב וקיימת רגישות למישוש נקודתי הרחק אנטומית ממיקום עצם הזנב ו כן בבדיקת הוועדה לא נמצאה הגבלה בתנועות הגב התחתון; עם זאת, החלטת הוועדה נעדרת כל התייחסות לטענת ב"כ המערערת הנתמכת במכתבו של ד"ר רייכל, כי יש מקום לקבוע נכות יציבה בשיעור 5% בגין שבר בעצם הזנב. למקרא פרוטוקול הוועדה עולה, כי לדעתה ממצאי בדיקת ה- CT מצביעים על תזוזה קדמית מינימאלית של קצה עצם הזנב היכול להתאים לשבר, אלא שמבחינה קלינית, לא עלה כל ממצא היכול לאמת חשד דימותי זה. קביעה זו כשלעצמה אינה ברורה דייה ולא ניתן להבין ממנה איזה ממצא בבדיקה יכול היה לאמת/לשלול קיומו של שבר.
16. פריט ליקוי 37(8) אליו התייחס ד"ר רייכל במכתבו קו בע כדלקמן:
"עמוד השדרה
37. (1)
...
(8) שבר של גוף חוליה שהתרפא
א. בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו - 5%
ב. עם תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו - 10%
..."
17. בנסיבות אלה, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל באופן בו תידרש הוועדה להתייחס באופן ענייני ומנומק למכתבו של ד"ר רייכל לרבות בעניין קביעת נכות בשיעור 5% בגין שבר בעצם הזנב. ככל שהוועדה תיוותר בעמדתה, כי בדיקתה הקלינית לא הצביעה על שבר כאמור – יהא עליה להסביר ולנמק קביעתה.
18. בהקשר זה אוסיף, כי אין בידי לקבל את עתירת המערערת, כי יהא זה בית הדין אשר יקבע בעצמו נכות יציבה, שכן פעולה זו שמורה למקרים החריגים בהם מדובר בטעות גלויה על פניה שתיקונה אינו מחייב ידע רפואי (ראו: בר"ע (ארצי) 33610-02-17 אבינועם שגיב – המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.9.17) ומקרה זה אינו בגדר אחד המקרים המצדיקים זאת.
19. לא מצאתי ביתר טיעוני המערערת הצבעה על פגם משפטי כלשהו בפעולת הוועדה או בהחלטתה, המצדיק התערבות.
20. אשר לבדיקת ה- EMG מיום 8.5.20 : אמנם ציינה הוועדה בהחלטתה, כי קיימת עדות בממצאי הבדיקה לפגיעה שורשית בחוליות L4-S2 מימין, אלא שהוועדה גם הוסיפה כי בבדיקת ה- CT עמוד שדרה המאוחרת מיום 30.12.20 לא היתה עדות ללחץ כלשהו על שורשים אלה ( L4-S2 מימין ), כאשר גם בדיקתה הקלינית של הוועדה לא הצביעה על פחת עצבי כלשהו ובנסיבות אלה ברי, מדוע לא נקבעה למערערת כל נכות על יסוד ממצאי בדיקת ה- EMG בהעדר ביטוי קליני בבדיקה.
21. אשר לטענות המערערת בתחום הנוירולוגי אציין, כי לא מצאתי בהן ממש. בניגוד לטענת המערערת, כי לא נערכה לה בדיקה נוירולוגית, עיון בפרוטוקול ההחלטה מלמד, כי הרכב הוועדה כלל נוירולוגית (ד"ר גאולה גולדהמר) והוועדה ציינה במפורש, כי מבחן לסג דו-צדדי שלילי, וכי עמידת המערערת על קצות אצבעותיה והעקבים תקינה וכי אין רגישות במישוש עצם הזנב. טענות המערערת בהקשר זה לרבות בעניין סוג ואופי הבדיקה הקלינית הן רפואיות במהותן ואין בהן כדי להצביע על פגם משפטי המצדיק התערבות.
22. אשר לקביעת הוועדה בעניין הנכות הזמנית – למקרא החלטת הוועדה עולה, כי זו נתנה דעתה לתיעוד הרפואי שעמד בפניה וקבעה, כי אין מקום לקביעת נכות זמנית, זאת בשים לב לאופי הפציעה ואפשרויות לסבל לאחר מכן ותקופת ההחלמה המלאה – כאשר לדעת הוועדה פרק הזמן שנקבע למערערת כאי כושר מלא הוא מעל ומעבר לצפוי במקרים כגון אלה ואין מקום לקביעת תקופת נכות זמנית מעבר לתקופת אי הכושר שנקבעה. מדובר בקביעה רפואית-מקצועית מובהקת, הנסמכת על שיקול דעת הוועדה שאין מקום להתערב בה. אמנם תלונות המערערת והטיפולים שקיבלה בגינם נמשכו מעבר לתקופת אי הכושר שנקבעה לה, אלא שהקביעה אם מדובר בתקופה המצדיקה קביעת נכות זמנית אם לאו, היא קביעה המצויה בלב סמכותה הבלעדית של הוועדה ולא מצאתי בה טעות משפטית, המצדיקה התערבות.
23. אשר לשינוי הרכב הוועדה – הלכה פסוקה היא, שדרך המלך בקשר להשבת עניינו של המבוטח לוועדה רפואית היא השבתו לוועדה באותו הרכב. רק במקרים נדירים בהם עולה חשש של ממש, כי הוועדה תהא "נעולה" על החלטתה הקודמת, או שהרכבה אינו נאות, או במקרים חריגים אחרים, מועבר העניין לוועדה בהרכב אחר (ראו: עב"ל (ארצי) 778/08 מיכאל דהן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.10.09; עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר אריה קופפרברג - המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.10.09). מעיון בהחלטת הוועדה ובטענות הצדדים, לא מצאתי סממנים לכך שהוועדה "נעולה" בדעתה, ואין מדובר בנסיבות חריגות אחרות המצדיקות את החלפת הרכב הוועדה.
סוף דבר
24. אשר על כן – הערעור מתקבל בחלקו.
25. עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, בהרכבה מיום 30.12.20, על מנת שתתייחס באופן ענייני ומנומק למכתבו של ד"ר רייכל מיום 19.12.20, לרבות בעניין קביעת נכות בשיעור 5% בגין שבר בעצם הזנב. ככל שהוועדה תיוותר בעמדתה, כי בדיקתה הקלינית לא הצביעה על שבר כאמור – יהא עליה להסביר ולנמק קביעתה זו, באופן המאפשר מעקב אחר הלך מחשבתה.
המערערת ובאת כוחה תוזמנה להופיע בפני הוועדה ויתאפשר להן לטעון בפניה.
26. המשיב ישא בהוצאות המערערת בסך 2,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ב' אב תשפ"א, (11 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .