הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה חיפה ב"ל 23892-02-19

30 דצמבר 2021
בפני: כב' השופטת דניה דרורי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק שגב

התובעת:
רונית מסארווה
ע"י ב"כ: עו"ד מנסור קופטי
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד יפעת קונה

החלטה

עניינו של הליך בטענות התובעת לפיהן נפגעה בעבודתה ביום 9.1.18 לאחר אירוע מיוחד, בעקבותיו נגרם לה נזק נפשי. התביעה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מיום 13.1.19, ומכאן התביעה שלפנינו.

רקע עובדתי
1. התובעת, ילידת 1983, מתגוררת בכפר קרע עם בעלה וילדיה הקטינים.
במועדים הרלוונטיים לתביעה עבדה התובעת בביצוע עבודות ניקיון אצל המעסיק ג'בארין ויסאם. לצורך ביצוע עבודתה הוצבה התובעת במפעל נטפים בקיבוץ מגל (להלן- המפעל). בתצהירה ציינה (סע' 3) שהוצבה במפעל חצי שנה לפני האירוע, בעוד בעדותה בפנינו תארה התובעת שעבדה במקום עבודה זה כשנה – שנה וחצי טרם האירוע נושא התביעה.

2. הממונה הישירה על עבודתה של התובעת במפעל היא הגב' רמזיה חלף (להלן - המנהלת). לפי עדותה, עבדה המנהלת במפעל בתקופה הרלוונטית ועד לסיום עבודה בחודש 12/2019, בתום כ- 23 שנות עבודה במקום . המנהלת הוגדרה כאם בית, אחראית על האירוח במפעל ומנהלת צוות עובדי הניקיון. תחת פיקוחה של המנהלת עבדו שני עובדי מפעל קבועים (מר רוחי קבהא וגב' רסמיה), בנוסף למספר עובדים מתחלפים של קבלן שירות בתחום הניקיון, ביניהם התובעת והעובדת מארווה ג'בארין (להלן – מארווה).

3. התובעת העידה (סע' 7 ו- 8 לתצהירה) שביום 9.1.18 הגיעה כהרגלה למקום עבודתה. המנהלת פנתה אליה ושאלה אותה למה לא פינתה צלחות למטבח, והדברים נאמרו בצעקות ומול העובדים במקום. עוד מסרה שהמנהלת הורתה לעובדים נוספים ששהו באותה עת בקפיטריה לצאת מהמקום והתובעת נותרה לבד במקום עם המנהלת. בשלב זה המנהלת דרשה מהתובעת להתנצל, ומשהתובעת סרבה, תקפה אותה המנהלת, תפסה אותה בצווארה, אחזה את התובעת ביד וגררה אותה לשירותי העובדים שמצויים מאחורי המטבח, שם החלה להכות אותה. המנהלת אף איימה עליה והורתה לה לעזוב את מקום העבודה.
בעדותה בפנינו תארה התובעת את האירוע כך (פרו: 6; ש: 1 ואילך) :
"ת. היתה מתנהגת אלי בצורה לא יפה, כשהגעתי יום אחד בבוקר אמרתי בוקר טוב, אמרה לי מאיפה יגיע ה"ח'יר", הטוב. שאלה אותי למה שכחתי את הצלחות בחוץ, התחילה לצעוק עלי מול כל הפועלים, אחר כך לקחה אותם כדי להכין לישיבה ולי אמרה "תישארי כאן", צעקה עלי, רבה איתי והשאירה אותי במטבח, צעקה עלי ואחרי זה הכתה אותי, גררה אותי לשירותים. מאחורי המטבח יש את השירותים של הפועלים והיא גררה אותי לשם והמשיכה להכות אותי עד שאיבדתי הכרה.
ש. איפה היא הכתה אותך?
ת. בשירותים. על הגב, על הבטן, על הידיים, היא החזיקה את הידיים חזק, על הראש, התחילה לבעוט בי.
ש. היא דחפה אותה על הרצפה?
ת. כן, זרקה אותי על הרצפה ואני התעוררתי כשהייתי על הרצפה ואחרי זה היא פיטרה אותי ואמרה לי "אין לך עבודה כאן"."

ובהמשך (פרו: 7; ש: 22 – 25):

"ת. אחרי שהיא הכתה אותי ומשכה אותי ביד והתעלפתי, אחרי שהתעוררתי מצאתי מעלי את רמזיה ואת מנהל העבודה שם והיא אמרה לי "קומי מהר תביאי מהתיק שלך את המפתחות ותעופי מפה".

4. התובעת תארה עוד שלאחר האירוע עזבה את מקום העבודה בעודה המומה ונסערת, שוטטה ברחובות כחצי שעה ובהמשך הגיעה לביתה. מאוחר יותר פנתה לקבלת טיפול רפואי והגישה תלונה במשטרת ישראל.
לפי גרסת התובעת החל מאותו אירוע, היא סובלת מסיוטים, חרדות ופחדים, דיכאון, תחושת רדיפה והזיות ואובחנה כמי שסובלת מסכיזופרניה.

5. בעקבות התלונה, פתחה משטרת ישראל בחקירה ובמסגרת זו ניגבו הודעות מהתובעת וממספר עובדים במקום העבודה. תיק החקירה המשטרתי נסגר לאחר שלא מצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין. ערר שהגישה התובעת כנגד ההחלטה לסגור את התיק נדחה ביום 31.5.18.

6. ביום 12.2.19 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. התביעה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מיום 13.1.19 בנימוק ש"לא הוכח שנגרם אירוע תאונתי וכן לא אירע אירוע מסעיר או חריג תוך כדי ועקב עבודתך."

7. מהראיות עולה שהתובעת מתמודדת עם קשיים בביתה. ברישום הרפואי מיום 14.2.18 - הפניה לבית החולים שער מנשה - צוין שבעלה של התובעת "מתמודד ומוכר היטב למוסדכם". ברישום רפואי מיום 4.6.19 צוין שבתה הקטנה של התובעת סובלת מסכיזופרניה. האמור מתיישב עם עדות המנהלת במקום העבודה שציינה שבעלה של התובעת נכה והיא עמוסה בבעיות בביתה.

לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את הראיות, אנו קובעים שגרסת התובעת בנוגע למהלך יום האירוע לא הוכחה. התובעת לא הוכיחה שהותקפה פיזית ואף לא הוכיחה שהותקפה מילולית במהלך האירוע. יחד עם זאת, מהראיות והעדויות עולה שבבוקר האירוע אכן היה ויכוח או מחלוקת מסוימת בין התובעת למנהלת.
נפרט להלן מספר מהקשיים בגרסת התובעת.

8. בהודעה במשטרה התובעת כלל לא העלתה את הגרסה בנוגע לתקיפה בתוך חדרי השירותים. בהודעה שמסרה התובעת למשטרה ביום האירוע (9.1.18 בשעה 12:00) תארה כי המנהלת ניגשה אליה, כעסה כי לא הכניסה צלחות "אז החל ויכוח למה שכחתי הצלחות אז התקרבה אלי ותפסה אותי בצוואר ואיימה עלי ואמרה לי לעוף מהעבודה ושהיא האחראית עלי, ואז אמרה לי ללכת כיוון השירותים ונתנה לי סטירה לפנים".
בהודעה השניה במשטרה לא תארה התובעת שהמנהלת גררה אותה מהמטבח לשירותים (כפי שתואר בתצהיר), אלא תואר שהמנהלת נכנסה לשירותים ודרשה ממנה לפתוח את הסיפון ולאחר שהתובעת סרבה, המנהלת דרשה ממנה להתנצל.

9. גרסת התובעת בנוגע לסוג האלימות שחוותה ביום האירוע לא היתה אחידה.
בהודעה הראשונה במשטרה תיארה שמדובר בסטירה.
בבית החולים הלל יפה תארה התובעת, יום לאחר האירוע, שהמנהלת ניסתה לחנוק אותה.
בהודעה השניה שמסרה התובעת במשטרה היא תארה בפני החוקר שביום האירוע בעודה עוסקת בשטיפת כלים במטבח המנהלת נגעה בה בחזה בצורה לא צנועה "באותו יום של התקיפה בהפסקה". אלא שבתצהירה התובעת כלל לא הזכירה מגע מסוג זה. כשהתבקשה להתייחס לעניין זה בחקירה הנגדית תארה התובעת שמדובר באירוע שחזר על עצמו כל כמה ימים, ובמהלכו המנהלת מלטפת אותה ביד או שמה את ידה על החזה של התובעת.

10. בעדותה בפנינו תארה התובעת שחוותה ביום האירוע אלימות קשה שכללה ניסיון חניקה, בעיטות והכאה בחלקי גוף שונים לרבות בראש - אלימות שהובילה לאובדן הכרה. עוד מסרה התובעת בעדותה בבית הדין שלאחר התעוררה מעלפונה מצאה שהמנהלת ונתן נציג המפעל רוכנים מעליה (פרו: 11; ש: 21 – 24). בהמשך הוסיפה התובעת ותארה שכשהתעוררה מעלפונה מצאה שמכנסיה ותחתוניה מופשלים (פרו: 12; ש: 17 - 20).
אלא שבתצהירה של התובעת אין תיאור של אובדן הכרה, אין איזכור להימצאותו של נתן מטעם המפעל במקום ולא הוזכר ולו ברמז שהיא התעוררה מעלפונה וגילתה שמכנסיה ותחתוניה מופשלים. טענות אלה לא נזכרו בהודעות שמסרה התובעת במשטרה או בעימות ואף לא בעת הפניות המוקדמות לקבלת טיפול רפואי.
התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע טענות אלה לא הועלו במשטרה. התובעת הסבירה שלא מסרה פרטים אלה לחוקר במשטרה משום שזה נהג כלפיה "בצורה לא יפה" (פרו: 12; ש: 21), כשנשאלה מדוע לא סיפרה זאת לחוקרת שגבתה את ההודעה השניה הסבירה "לא ידעתי מה הייתי מספרת אז" (פרו: 12 ; ש: 23).
התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת מדוע הדברים לא צוינו בתצהירה. בתשובה לשאלה בעניין זה הסבירה שלא סיפרה על האלימות המינית לב"כ בעת עריכת התצהיר משום שהתביישה. אלא שהתיאורים המיניים הועלו ממילא בחלק מהמסמכים הרפואיים שצורפו לאותו תצהיר, כך שהדברים אינם מתיישבים.

11. גרסת התובעת בנוגע לאירועי אלימות קודמים שחוותה במקום העבודה אף היא לא היתה אחידה וברורה.
בתצהירה תארה התובעת שחוותה אלימות פיזית מידי המנהלת בהזדמנויות קודמות (סעיף 6), מבלי שניתן פירוט בנוגע לסוג האלימות או מועדי התקיפה. בחקירה הנגדית, לעומת זאת, תארה התובעת שקודם לאירוע לא הופעלה אלימות פיזית למעט אחיזה בידה או מגע בחזה (פרו: 9; ש: 20 ואילך):
"ש. האם סיפרת בעבודה למישהו על היחס של רמזיה כלפייך, על התוקפנות כלפייך?
ת. הם היו רואים איך היא מתנהגת אלי.
ש. אחת הטענות שלך כלפי רמזיה, שרמזיה היתה תוקפנית כלפייך פיזית ולא רק מילולית גם לפני האירוע לו את טוענת. האם מישהו ראה את אותה אלימות פיזית או תוקפנות פיזית שאת טוענת לה?
ת. כן. היתה גם צועקת על רוחי לא רק עלי.
ש. אני שואלת כרגע אך ורק על התוקפנות פיזית שאת טוענת לה?
ת. לא. אף אחד לא ראה אותנו, כולם היו בחדר הישיבות.
ש. אני לא שואלת על האירוע, מישהו ראה כשהיא התנהגה אלייך בתוקפנות פיזית?
ת. היא הכתה אותי רק באותו יום.
לשאלת בית הדין, אם לא היה אירוע של תוקפנות פיזית של רמזיה אלי קודם, אני אומרת שרק החזיקה לי חזק את היד."

ובהמשך (פרו: 10; ש: 5 ואילך):
"ש. את נתת במשטרה שתי הודעות. מפנה להודעתך השניה, בה סיפרת לחוקר שבזמן ששטפת כלים במטבח ובאותו רמזיה נגעה בך בצורה לא יפה, לא טובה?
ת. נכון.
ש. מתי זה קרה?
ת. כל כמה ימים, כל תקופה קצרה, כל יומיים שלושה היא עשתה את זה.
ש. מה עשתה, נגעה בך בגוף?
ת. היא מלטפת אותי ביד, שמה את היד על החזה שלי, מלטפת אותי מהגב."

נציין שבמרכז לבריאות הנפש שער מנשה (עמ' 14 לתצהיר התובעת) התובעת תארה בעת קבלתה ביום 18.2.18 שחוותה התעללות פיזית ומינית במקום העבודה, בין השאר בכך שהמנהלת חייבה אותה לקיים יחסים אינטימיים עם מנהל אחר. גרסה זו בדבר אלימות מינית לא נזכרה בהודעות במשטרה.

12. מהעדויות של התובעת ושל העובדת מארווה עולה שהן שוחחו בטלפון ביום האירוע, ובמהלך אותה שיחה סיפרה התובעת למארווה על הוויכוח בינה לבין המנהלת. התובעת תארה שבאותה שיחה לא סיפרה למארווה על כך שחוותה אלימות פיזית בשירותים, או בכלל, וכך העידה גם מארווה. כשנשאלה התובעת כיצד היא מסבירה שבאותה שיחה בסמוך לאירוע לא ציינה את הדברים החמורים שעברה הסבירה כי באותה עת "לא היתה שפויה" כך שהיא זוכרת שהיתה שיחה אך היא לא זוכרת על מה דיברו. העובדה שהדברים לא צוינו בשיחה שנערכה מיד בסמוך לאירוע פוגמת בגרסת התובעת.

13. גרסת התובעת בנוגע לעדים לאירוע לא היתה אחידה.
בהודעתה הראשונה במשטרה (שניתנה כבר ביום האירוע) מסרה התובעת שאין עדים לתקיפה, ושהמנהלים במקום העבודה לא ידעו על התקיפה.
כמפורט לעיל, בעדותה בפנינו ציינה התובעת לראשונה שכשהתעוררה מעלפונה בחדר השירותים המנהל נתן מטעם המפעל נמצא במקום. אלא שהתובעת לא תארה במשטרה או בתצהירה שנתן היה עד לאיזה מבין האירועים, ולא ביקשה לזמנו לעדות. ראוי שהדבר יזקף לחובתה של התובעת.
זאת ועוד, בעדותה בפנינו תארה שסיפרה על אירוע התקיפה לאבו-עמאר (מנהל העבודה מטעם המעסיק קבלן הניקיון), וזאת כבר ביום התקיפה לאחר הגשת התלונה במשטרה. מדובר בגרסה מאוחרת העומדת בסתירה לדברים שצוינו בהודעות במשטרה. גם אבו עמאר לא זומן למתן עדות וראוי שהדבר יזקף לחובת התובעת.
אנו מתקשים לקבל את גרסת התובעת לפיה המנהלת גררה אותה לשירותים, כל זאת מבלי שאיש מעובדי המפעל רואה את הדברים. מארווה העידה שעל מנת להגיע מהקפיטריה לשירותים עוברים ליד מכונות המפעל ויש לעבור מספר דלתות (פרו: 31; ש: 14 – 17). אם אכן האירוע התרחש בין השעות 8:00 ל- 9:00 כגרסת התובעת, הרי שיש להניח שהיו במקום עובדים רבים.

14. גרסת התובעת בנוגע לשעת האירוע לא היתה ברורה. בעדותה בפנינו תואר שהאירוע החל בתחילת יום העבודה כשהעובדים היו במטבח לצורך החתמת כרטיס, כשהעובדים מתכנסים בשעה 8:00 לערך לצורך הכנת ארוחת בוקר לעובדים. בהמשך העידה שהמנהלת דרשה ממנה להשאיר את המפתחות ו"לעוף" וזאת בשעה 9:00 בבוקר, שעה שהוגדרה על ידי התובעת כ"תחילת יום העבודה". בהודעה השניה למשטרה, לעומת זאת, תואר שהאירוע התרחש בזמן ההפסקה, ולא הוברר מה הכוונה בביטוי "הפסקה" , והאם אכן במפעל קבועה הפסקה בעבודה בשעות בוקר אלה.

בגרסאות העדים לא נמצאו תימוכין לתיאורי התובעת בנוגע למהלך יום האירוע ובנוגע לאלימות פיזית או מילולית , אם כי ניתן למצוא בעדותם חיזוק לטענה שבין התובעת למנהלת התגלע ויכוח בבוקר יום האירוע.

15. המנהלת העידה שמדי יום מגיע צוות העובדים בשעה 7:00 והעובדים הכפופים לה עובדים יחד בקפיטריה עד השעה 8:15. לאחר מכן העובדים מחולקים לצוותים ופונים לביצוע משימות שונות. עוד העידה שביום האירוע הגיעה למקום העבודה בשעה 7:00 וראתה ערימת צלחות בחצר באיזור הכניסה של העובדים. המנהלת פנתה לתובעת ושאלה אותה למה לא הכניסה את הצלחות, והפניה נערכה בנוכחות יתר עובדי הצוות. בתשובה התובעת ענתה בצעקות ואמרה לה שאין לה כוח לעבוד ושהגיעה עצבנית מהבית. בתגובה אמרה לה המנהלת לשבת בצד. המנהלת העידה שבשעה 7:45 קיבלה שיחת טלפון ממר ביסה כהן, מנהל במפעל, שמסר לה שהתובעת התלוננה בפניו שהמנהלת צעקה עליה.
גרסתה של המנהלת לא היתה חפה מספקות. בעוד בהודעה במשטרה תארה שהתובעת צעקה עליה, ובתגובה דרשה מהתובעת להתנצל, אלא שהתובעת סרבה והתפתח ביניהן ויכוח, בעדותה בבית הדין לא תואר שדרשה מהתובעת התנצלות והמנהלת העידה שאמרה לתובעת רק "4 מילים, לכי, אם את לא רוצה לעבוד, לכי שבי. זה כל מה שאמרתי. זה הכל.." (פרו" 23; ש: 3 – 4).

16. העובד מר רוחי קבהא (להלן – רוחי) עבד במפעל בתקופה הרלוונטית ועד כשנה וחצי לשנתיים לפני מועד מתן העדות כשפרש לגמלאות.
בהודעתו במשטרה מסר רוחי שביום האירוע היה ויכוח בין התובעת למנהלת, וזה התנהל בקפיטריה בנוכחותו. לפי תיאורו של רוחי במשטרה הוויכוח החל כשהמנהלת דרשה מהתובעת לנקות את אותם איזורים שאת הצילומים שלהם שלחה לתובעת. בתגובה התובעת קיללה את המנהלת ואמרה לה שהיא אינה רוצה לעבוד, ובשלב זה שלחה המנהלת את התובעת לשבת בפינת הנהגים. בעדותו בפנינו תאר רוחי כי כלל לא היה עד לוויכוח בין התובעת למנהלת. רוחי העיד שבבוקר האירוע ראה את התובעת בשעה 7:30 – 7:45 לערך, כשהעובדים סיימו את העבודה בקפיטריה והתפזרו. הוא עצמו לא נכח בקפיטריה בעת הויכוח, לפי עדותו, אלא עסק בהכנת חדר לישיבה, שם עבד לצד העובדת מארווה. לאחר שסיים משימה זו דרשה ממנו המנהלת לבצע את העבודה שיועדה לתובעת וכששאל אותה מדוע אמרה לו שהתובעת אינה רוצה לעבוד. כשעומת עם גרסתו במשטרה בנוגע לאירועי אותו יום – ציין שהגרסה שמסר במשטרה אינה נכונה.

17. גם בגרסתה של מארווה בנוגע למהלך יום האירוע נמצאו קשיים וסתירות.
מארווה תארה בעדותה בפנינו שכלל לא נכחה במעמד השיחה בין התובעת למנהלת בבוקר האירוע, אלא היתה עסוקה באותה עת בביצוע עבודה במחלקה אחרת. מארווה העידה שבאותו בוקר אספה את התובעת מביתה בשעה 6:15 והגיעה עמה למקום העבודה בשעה 6:50 לערך. יום העבודה החל בשעה 7:00. עם תחילת יום העבודה כל אחת מהן פנתה למקום אחר במפעל לשם ביצוע העבודה, ומארווה העידה שמהשעה 7:00 ואילך לא ראתה עוד את התובעת באותו יום. כשנשאלה מה אירע בקפיטריה ביום האירוע, השיבה מארווה שהיא לא ראתה דבר ולא שמעה את התובעת מדברת עם המנהלת.
אלא שהדברים לא מתיישבים עם ההודעה שמסרה מארווה במשטרה, שם ציינה שראתה את התובעת בקפיטריה, יחד עם המנהלת ויתר העובדים, והיתה עדה לוויכוח במהלכו התובעת צעקה על המנהלת וזו דרשה ממנה להתנצל, אלא שהתובעת סרבה ועזבה את המקום.
כשנשאלה איך הדברים מתיישבים הסבירה מארווה שהיתה יחד עם התובעת בקפיטריה שם עסקו בהכנת ארוחת הבוקר, ורק לאחר מכן פנו כל אחת לעבודתה. בהמשך הסבירה שאינה זוכרת וכנראה מה שסיפרה לחוקר במשטרה בסמוך לאירוע "הוא הנכון" (פרו: 30; ש: 26 – 27 וכן בפרו: 31; ש: 32).
נציין שמארווה העידה שתקופה ארוכה לאחר האירוע התקשרה אליה התובעת ואיימה עליה, בין השאר על הרקע היעדר תמיכה בגרסתה של התובעת (פרו: 28; ש: 6 – 12). יתכן שיש בעובדה זו כדי להסביר את השינוי בגרסתה של העדה.

18. מארווה תארה שהיא עצמה לא נכחה במקום האירוע, אלא שביום האירוע התובעת התקשרה אליה וסיפרה לה שהיא עוזבת את העבודה כי המנהלת צעקה עליה. עוד מסרה שהויכוח בין התובעת למנהלת החל משום שהמנהלת שלחה לתובעת תמונות של מספר איזורים במפעל שהתובעת נדרשה לנקות, ואילו התובעת נפגעה מכך שנשלחו אליה תמונות או שהשתמע מהן שהיא לא ביצעה את עבודתה כהלכה. על-פי הילוכה של אותה שיחה בין מארווה לתובעת, המנהלת דרשה מהתובעת להתנצל והתובעת סרבה.
נציין שגם המנהלת העידה שבבוקר האירוע שלחה לתובעת תמונות של איזורים מסוימים במקום העבודה, אותם דרשה מהתובעת לנקות.
התובעת, לעומת זאת, העידה שלא היה כדבר הזה.

בתיעוד הרפואי לא נמצאו תימוכין לתיאורים הקשים של התובעת בנוגע למהלך האירוע ובנוגע לאלימות פיזית או מינית , שכן עולה מהרישומים גרסה מתפתחת ולא אחידה.

19. ביום 9.1.18, יום האירוע, התובעת פנתה למרפאת קופ"ח מכבי ונבדקה בשעה 13:14 על-ידי רופא המשפחה ד"ר זחאלקה. ברישום באותו מועד צוין "לדבריה מזה היום הותקפה על ידי מנהלת בעבודה (תפיסת צוואר וסטירה בפנים), מרגישה כאב צווארי". בין ממצאי הבדיקה צוין שאין סימני חבלה.
למחרת, ביום 10.1.18 פנתה התובעת שוב לרופא הכללי בישוב מגוריה. בשעה 10:26 נבדקה. כתיאור התלונה צוין: "ביקור חוזר מתאריך 9.1.18. לדבריה מזה היום הותקפה על ידי מנהלת בעבודה (תפיסת צוואר וסטירה בפנים), מרגישה כאב צווארי, נדודי שינה בלילה פחד הזיות." בבדיקת הרופא צוין שאין סימני חבלה. הרופא מסר לתובעת הפניה לחדר המיון לצורך "בירור כולל הערכה פסיכיאטרית".
מכאן - שהגרסה שהובאה בעדות בנוגע לאובדן הכרה, בעיטות בבטן ובגב, מכות על הידיים ותקיפה מינית – לא הוזכרו בעת הפניה לרופאים המטפלים בקופת החולים, שלא מצאו סימני חבלה.

20. ביום 10.1.18 התובעת פנתה לחדר המיון במרכז הרפואי הלל יפה. כסיבת הגעה (דו"ח בכתב יד, חלק מהחומר הרפואי) צוין כסיבת ההגעה "תקיפה". בפרק הדיווח צוין (בכתב יד, חלק מהחומר הרפואי) : "בת 34, ברקע סכרת והפטיטיס. הותקפה אתמול במהלך העבודה (תפיסת צוואר וסטירות). מתלוננת על כאבי צוואר ורגליים."
בסיכום ביקור במחלקה לרפואה דחופה מיום 10.1.18 (מודפס). צוין שנקלטה בשעה 11:45. כסיבת הקבלה צוין "תקיפה/ קטטה". גם בדו"ח המודפס צוין כתלונתה העיקרית "לדבריה אתמול הותקפה בעבודתה וקיבלה מכה בצוואר וברגליים, נחנקה. מאז סובלת מכאבים, שוללת חבלה ישירה לראש, ללא איבוד הכרה או הקאות ." [הדגשות לא במקור]
התובעת נבדקה על-ידי אורטופד וכירורג בחדר המיון. בין ממצאי הבדיקה בחדר המיון צוין שאין סימני חבלה.
תיאור התובעת בחדר המיון עומדת בסתירה לתיאורים שהובאו בפנינו בדבר חבטות בראש ואובדן הכרה.

21. בסיכום ייעוץ מרפאת ביה"ח הלל יפה מיום 10.1.18 (14:55) צוין: "מדובר באשה בת 34, לא מוכרת למערכת פסיכיאטרית, מזה כשנה עבודת בקיבוץ מגן בניקיון. מציינת יחס משפיל ותוקפני מצד המנהלת. היא נוטה להרביץ לה ואתמול אף חנקה אותה. מאתמול כל הזמן משחזרת את האירוע הטראומטי, מוצפת בפחד שהמנהלת תגיע אליה הביתה. לא ישנה הלילה ולא אכלה. אתמול התלוננה במשטרה." היועצת, ד"ר לנדא, קבעה כי הרושם הוא כי מדובר ב acute stress reaction.
ברישום זה תואר לראשונה שהתובעת חשופה לטענתה באופן קבוע לאלימות במקום העבודה, אלא שבמועד זה לא תואר שמדובר באלימות מינית - גרסה שהועלתה רק בהמשך.
בתיעוד של ד"ר לנדא מיום 11.6.19 צוין שבמועד זה, כשנה וחצי לאחר האירוע וסיום העבודה, תארה התובעת "בנוסף לאישה שתקפה אותה, גם המנהל ניסה להטריד אותה מינית..."

22. בסיכום ביקור במרפאה לבריאות הנפש בביה"ח הלל יפה מיום 14.2.18 צוין כי התובעת החלה במעקב במרפאה ביום 31.1.18. "מצבה הולך ומחמיר וכיום בנוסף לסימנים פוסט-טראומטיים (שחזור של האירוע הטראומטי, סיוטים, שמיעת קול של אישה שתקפה, פחד ממנה ששוב תתקוף אותה) בולטים סימנים פסיכוטיים פרנואידיים. בבדיקה: חשדנית מאוד. בוכה. מוצפת במחשבות שווא של יחס כלפי רופאה מטפלת ופסיכולוג ובטוחה שאישה שתקפה אותה בקשר איתם. בטוחה שהאישה חטפה את ילדיה. ממשיכה לשמוע קולות. בבית לא מתפקדת כלל..."

23. בסיכום ביקור במרפאה לבריאות הנפש בביה"ח הלל יפה מיום 3.9.18 צוין כי הרושם האבחנתי הוא כי "מדובר ב- PTSD וכן other non-organic pshychotic disorder כאשר באבחנה מבדלת – התפתחות של תהליך סכיזופרני."
מהרישומים השונים עולה שהתובעת אובחנה כמי שסובלת מסימנים פסיכוטיים פרנואידיים בולטים. התובעת תארה בפני הגורמים המטפלים (בין השאר בסיכומי ביקור מהתאריכים 8.2.18, 2.7.18 ו- 18.7.18) שהיא רואה בעיני רוחה דמות נשית, או את המנהלת, העומדת מחוץ לחלון בעת הטיפול ונוקטת נגדה בפעולות שונות על מנת לפגוע בה (ובהן חפירת מנהרה וחסימת כבישים הסמוכים לבית החולים).

24. מהאמור עד כה עולה שלא ניתן לבסס על הדיווחים לגורמים המטפלים קביעה בנוגע למהלך יום האירוע, בין אם בגלל השינויים בגרסאות ובין אם בגלל מצבה הנפשי המורכב של התובעת באותם מועדים.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שברישום הרפואי מיום 10.1.18 מהמרכז הרפואי הלל יפה צוין כי במועד זה, יום לאחר האירוע, התובעת הוגדרה כמי שהיא "לא מוכרת למערכת הפסיכיאטרית ", מה שיש בו לחזק את גרסת התובעת לפיה הקשיים בתחום הנפשי החלו בסמוך לאחר האירוע.

בתיק החקירה המשטרתי נמצא חיזוק לגרסה בדבר ויכוח מילולי בין התובעת למנהלת ביום האירוע, וכן בנוגע לתגובה הסובייקטיבית של התובעת לאירוע זה.

25. כמפורט לעיל, תיק החקירה המשטרתי נסגר לאחר שלא נמצאו ראיות ספיקות להעמדה לדין. ערר שהגישה התובעת כנגד ההחלטה לסגור את התיק נדחה ביום 31.5.18 (צורף לכתב ההגנה). בהחלטה בערר נקבע, בין היתר, כך:
"עיון בחומר המצוי בתיק החקירה העלה כי עם כל ההבנה למצבה הנפשי של העוררת ולתחושותיה הסובייקטיביות, הרי שסגירת התיק בנסיבותיו מוצדקת, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטה.
במפעל בו אירע האירוע אין מצלמות אבטחה, אולם מהודעותיהם של עדי ראייה לאירוע עולה כי אכן היה עימות מילולי בין העוררת לבין הנילונה וזאת לאחר שהנילונה סירבה למלא את הוראות העוררת, אך העוררת היא זו אשר קיללה את הנילונה. כן מסרו עדי הראייה כי הנילונה לא תקפה באופן כלשהו את העוררת, וכי העוררת החליטה על דעת עצמה לעזוב את מקום העבודה.
במצב דברים זה, כאשר אין כל תימוכין לטענות העוררת ומנגד יש תימוכין לגרסת הנילונה, הוחלט לדחות את הערר."

26. לסיכום הפרק העובדתי, אנו קובעים שממכלול הראיות והעדויות כמתואר לעיל, שוכנענו כי ביום האירוע התפתח ויכוח בין התובעת למנהלת במהלכו המנהלת דרשה מהתובעת לבצע משימות מסוימות, ובתגובה התובעת התפרצה כלפי המנהלת וקיללה אותה. המנהלת דרשה מהתובעת להתנצל והתובעת סרבה ועזבה את המקום נסערת. עוד אנו קובעים שלא עלה בידי התובעת לבסס במידה הנדרשת את הטענה לפגיעה פיזית או מינית ביום האירוע, או בכלל. מסקנתנו בעניין זה מבוססת בעיקרה על הגרסאות שמסרו העדים בחקירות במשטרה במועדים הסמוכים לאירוע.

טענות הצדדים
27. התובעת טענה שיש לקבוע שהתובעת נקלעה לאירוע חריג בעבודתה. גרסת התובעת מתיישבת עם הפניה המיידית לקבלת טיפול רפואי ולמשטרת ישראל, וכן עם מסקנות הוועדות הרפואיות בענף ביטוח נכות שקבעו נכות בתחום הנפשי החל מיום 10.8.18, יום לאחר האירוע. מכלול העדויות והראיות מלמד שביום אירוע חוותה התובעת חוויה שהיוותה טריגר להתפרצות מצבה הנפשי. גם אם נפלו אי דיוקים בגרסתה, אין לזקוף זאת לחובתה נוכח מצבה הנפשי הקשה.
אין להסתמך על עדות המנהלת שכן לא ניתן לצפות שתודה במעשה התקיפה. גם אם בית הדין יקבע שהתובעת לא הותקפה פיזית, די בכך שהוכח שבאירוע נשמעו צעקות, והתובעת חשה עלבון והשפלה (כפי שסיפרה מיד לאחר האירוע למארווה ולמנהל במקום העבודה שיצר קשר טלפוני עם המנהלת) כדי להוביל למסקנה שמדובר באירוע חריג.
בשל סמיכות הזמנים בין האירוע מיום 9.1.18 להתפרצות המחלה, יש להכיר בפגיעה בתחום הנפשי כתאונת עבודה.

28. הנתבע טען שהתובעת לא הוכיחה שביום 9.1.18 אירע לה אירוע תאונתי חריג בעבודתה.
מטענות התובעת משתמע שבינה לבין המנהלת היתה מערכת יחסים מתוחה ועכורה עוד טרם האירוע, ומכאן שמדובר במתח מתמשך שאינו עולה כדי אירוע תאונתי חריג בעבודה, ואף לפי הפסיקה אף אין להגדירו כפגיעה על דרך המיקרוטראומה.
לא ניתן לתת אמון בגרסת התובעת. הודעות העדים במשטרה והעדויות שנשמעו בבית הדין אינן תומכות בגרסת התובעת, הן בנוגע למערכת היחסים הקשה המתמשכת הנטענת והן בנוגע לאירוע הנטען.
גם אם ייקבע שבין התובעת למנהלת היה ויכוח בלבד ביום האירוע וזה לא לווה בתקיפה – הרי שזה אינו עולה כדי אירוע חריג בעבודה.
מכל מקום, אין קשר סיבתי בין הפגיעה לאירוע ובין תקופות אי הכושר לאירוע.

דיון והכרעה
29. על מנת שתאונה תוכר כ"תאונת עבודה" כמשמעות המונח בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 מוטל על המבוטח להוכיח שמתקיימים שלושה תנאים: ראשית, שהיתה תאונה. שנית, שהיתה פגיעה גופנית, ושלישית – שקיים קשר סיבתי בין העבודה לתאונה ובין התאונה לפגיעה הגופנית (עב"ל (ארצי) 57352-01-18 פלוני – המוסד לביטוח לאומי (25.6.19)).

30. באשר להכרה בפגיעה נפשית כ"תאונת עבודה", נקבע בפסיקה כי על המבוטח להוכיח תחילה כי התרחש אירוע אובייקטיבי מיוחד היוצא מגדר שגרת העבודה הרגילה, הניתן לאיתור בזמן ובמקום, ואשר ניתן להעריך לגביו כי הטביע חותם על המבוטח וגרם לו לדחק נפשי שאינן רגיל אצלו. עוד נפסק כי אותו דחק נפשי צריך להיקבע סובייקטיבית לגבי המבוטח עצמו (עב"ל (ארצי) 497/99 ישעיהו יוסף – המוסד לביטוח לאומי (10.12.02).

31. בעב"ל (ארצי) 50727-09-14 גיא בן נחום - המוסד לביטוח לאומי (23.11.15) נקבע כי לצורך סיווג האירוע כאירוע מיוחד יש צורך להוכיח כי התקיימו שני תנאים מצטברים:
"... האחד - בעל אופי אובייקטיבי, המחייב קיומה של חריגה (ולו במידה מסויימת) משגרת העבודה הרגילה במקום העבודה ואילו השני - בעל אופי סובייקטיבי, המחייב קיומה של השפעה נפשית אפשרית של האירוע על המבוטח הספציפי (אף היא לפחות במידה מסויימת).
בהתאם לכך, ההערכה הנוגעת לסיווג האירוע כ-"אירוע מיוחד", כפי שהיא נעשית בשלב הראשוני של בירור התביעה, טרם למינוי מומחה רפואי, מבטאת למעשה שקלול לכאורי "על פני הדברים" של שני גורמים: ההיקף המוערך של התנאי האובייקטיבי, הנוגע למידת הריחוק של האירוע משגרת העבודה הרגילה (וזאת, בהתבסס על "ניסיון החיים", ככל שיש בו ללמד על השפעה נפשית אפשרית של האירוע המדובר על "מבוטח סביר" בנסיבות דומות) וההיקף המוערך של התנאי הסובייקטיבי (ככל שניתן ללמוד עליו מן הראיות הנוגעות לאופן התגובה הסובייקטיבי של המבוטח לאותו אירוע ולעוצמתה של אותה תגובה)."

באותה פרשה נפסק עוד שכאשר קיים ספק באשר למידת החריגות או הייחוד של האירוע, יש למנות מומחה רפואי חלף דחיית התביעה, וזאת נוכח ההכרה במגבלותיה של יכולת ההערכה הראשונית הנוגעת למידת חריגות או ייחוד האירוע ונוכח הקושי להעריך בשלב הראשוני את קיום התנאים האובייקטיבי והסובייקטיבי. כלומר, על בית הדין לערוך מבחן דו שלבי: בשלב הראשון לבחון את קיומו האובייקטיבי של האירוע, החורג ולו במידה מסוימת משגרת העבודה. בשלב הבא על בית הדין לבחון אם אותו אירוע אובייקטיבי גרם למבוטח דחק נפשי בלתי רגיל, והאם קיימות אינדיקציות אובייקטיביות לקיומו של דחק נפשי במועד האירוע אצל המבוטח הספציפי (עב"ל (ארצי) 35165-11-18 אליעזר מליק – המוסד לביטוח לאומי (5.10.19); עב"ל (ארצי) 18610-05-16 משה סידי – המוסד לביטוח לאומי (19.9.17)).

32. יישום המבחנים הללו בנסיבות המקרה מוביל למסקנה שהתובעת עמדה בנטל להראות שחוותה ביום 9.1.18 בעבודתה אירוע מיוחד. כמפורט לעיל, קבענו שביום האירוע התגלע ויכוח מילולי בין התובעת למנהלת במהלכו המנהלת דרשה מהתובעת לבצע משימה מסוימת או הלינה על כך שהתובעת לא ביצעה את עבודתה כהלכה, בתגובה התובעת צעקה וקיללה את המנהלת, והמנהלת דרשה ממנה להתנצל. לאחר הדברים האלה התובעת עזבה נסערת את מקום העבודה. מהראיות עולה שמדובר באירוע החורג משגרת העבודה, שכן איש לא טען שלאחר ויכוחים קודמים במקום העבודה (ככל שהתרחשו ויכוחים שכאלה) התובעת עזבה בחמת זעם את המקום.
כן נראה לכאורה שאירוע גרם לתובעת דחק נפשי. על תגובתה הסובייקטיבית החריפה של התובעת לוויכוח ניתן ללמוד מתוך ראיות אובייקטיביות - שיחות עם חבריה לעבודה, פניה לטיפול רפואי והגשת התלונה למשטרה – כל אלה כבר במהלך יום האירוע. די באמור כדי להצדיק את קבלת התביעה, או למצער - מינוי מומחה רפואי שיבחן את השאלות הנוגעות לקיומו של קשר סיבתי בין האירוע המיוחד לבין הליקוי הרפואי הנטען.

33. הנתבע יודיע, תוך 30 ימים, אם הוא מסכים להכיר באירוע המיוחד כפגיעה בעבודה, ומותיר את השאלה בדבר גובה הנכות והקשר הסיבתי בין האירוע המיוחד לנזק הנטען להכרעת הוועדות הרפואיות לאחר שתוגש תביעה לקביעת דרגת נכות. אם הנתבע לא יסכים להכיר בפגיעה בשלב זה או לא תתקבל הודעה בחלוף המועד האמור – ימונה מומחה רפואי.

34. לעיון אב"ד ביום 6.2.22.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשפ"ב, (30 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

יצחק שגב,
נציג ציבור

דניה דרורי,
שופטת