הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ק"ג 73349-10-18

לפני:

כב' השופטת בכירה עידית איצקוביץ – אב" ד
נציג ציבור (עובדים) מר דניאל רביץ

המערערת
עליזה לוי
ע"י ב"כ עו"ד יעקב דונר ועו"ד חמי דונר
מטעם הלשכה לסיוע משפטי
-
המשיבה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אריאל פרץ

פסק דין

1. לפנינו ערעור על החלטת המשיבה מיום 4.9.18 לפיה נדחתה תביעתה של המערערת לקבלת גמלת שאירים בגין פטירתו של מר אברהם לוי ז"ל (להלן – המנוח), אשר לטענתה היה ידוע בציבור שלה, לאחר שהתגרשו בשנת 2009 - ולטענת המערערת חזרו להתגורר ביחד כידועים בציבור מספר חודשים לאחר מכן.
המערערת ילידת 1944. היא התגרשה מהמנוח בשנת 2009 והחלה לקבל 35% מכספי הפנסיה שלו (65% עברו למנוח) ישירות ממנהל הגמלאות של משרד האוצר וזאת על פי חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד-2014 (להלן – חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני). כל זאת ב התאם להסכמת המערערת והמנוח שקיבלה תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בת"א.
ביום 7.12.16 נהרג המנוח בתאונת דרכים ומאז המשיבה הפסיקה לשלם למערערת הגמלה הנ"ל . לגישת המערערת, היא והמנוח חזרו לחיים משותפים לאחר כשנה מאז הגירושים, כך שהתגוררו יחד וחזרו להיות זוג לכל דבר במהלך שבע שנים שקדמו לפטירתו של המנוח.
המערערת מבקשת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח ולחייב את המשיבה בתשלום קצבת שאירים, בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) התש"ל-1970 (להלן - חוק הגמלאות).

2. המשיבה טענה בכתב התשובה כי ביום 8.6.09 נשלח מכתב ממנהלת הגמלאות למערערת ובו צוין כי בעקבות פסק דין של בית הדין הרבני האזורי תל אביב מיום 4.6.09, החל מקצבת חודש יוני 2009 יועברו בכל חודש ישירות לחשבונה של המערערת 35% מכספי קצבת הגרוש (המנוח). המנוח נפטר ביום 7.12.16. בעקבות זאת, הופסקה קצבתו החודשית והופסקה ההעברה החודשית לחשבונה של המערערת.
ביום 2.3.18 הגישה המערערת בקשה לקצבת שאירים, בטענה שהייתה ידועה בציבור של המנוח. לבקשה זו צורף תצהיר המערערת ושלושה תצהירים נוספים. המערערת התבקשה להמציא מסמכים נוספים שיש בהם כדי להעיד על קיום משק בית כלכלי משותף, אך המערערת השיבה שאין בידיה מסמכים נוספים. ב התאם לכך, זומנה המערערת לשימוע לפני הממונה על הגמלאות לשם קבלת החלטה בעניינה. במהלך השימוע שהתקיים ביום 2.8.18 טענה המערערת שחזרה לחיות יחד עם המנוח כשנה לאחר שהתגרשו.
לאחר שמיעת טענות המערערת במסגרת השימוע, ובהתחשב בכל המסמכים שהמציאה, החליטה הממונה על הגמלאות בהתאם לסמכותה לפי סעיף 42 לחוק הגמלאות לדחות את בקשת המערערת. כנגד החלטה זו הוגש הערעור.
המשיבה טענה בתשובתה כי חובת ההוכחה להיותה של המערערת ידועה בציבור של המנוח מוטלת עליה. המערערת לא הוכיחה קיום של תלות כלכלית בינה לבין המנוח, באופן המצדיק זכאות לקצבת שאירים. הסמכות לאשר או לדחות בקשה זו נתונה לממונה על הגמלאות. המשיבה פעלה בהתאם לסמכויותיה על פי דין. המערערת קיבלה הזדמנות להעלות את כל טענותיה בעניין, הן בכתב והן בעל פה, במסגרת השימוע. על בסיס כל החומר שהוגש והדברים שנאמרו בשימוע, קיבלה הממונה על הגמלאות החלטה לדחות את בקשת המערערת. לא הוכח ואף לא נטען כי המשיבה חרגה מסמכות ה או כי החלטתה חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק את התערבותו של בית הדין. על כן, דין הערעור להידחות.
במהלך השימוע הומלץ למערערת לפנות לעו"ד כדי לברר זכויותיה לפי חוק ל חלוקת חיסכון פנסיוני, אולם המערערת לא פנתה כנדרש בחוק. בפנסיה תקציבית ההלכה היא שהאיסור להיטיב עם אדם זה או אחר נובע ממהותו של החוק, הקובע נורמה דו קוטבית, אין הפרט רשאי לוותר על זכות, ואין הרשות הממונה על ביצוע החוק רשאית ליתן יותר מהקבוע בחוק עצמו או במסגרתו ומכוחו.

3. הראיות שנשמעו בהליך
המערערת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בדיון על תצהירה.
בנוסף, העידו מטעם ה מערערת:
מר יוסף לוזון - חבר קרוב של המנוח, שנהג להתפלל אתו בבית הכנסת וגם ערכו יחד קניות בסופרמרקט .
גב' דליה זריהן – הבת של ה מערערת והמנוח .
מר אילן רועי שושן אבידן - שכן ו"בן בית" אצל ה מערערת.
מר אשר לוי, בנם של המערערת והמנוח .
גב' אילנה ברוך, שכנה של המערערת מזה 38 שנים .
מר שלמה הרוש, אח של המערערת.
מטעם המשיבה הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' אירית צייגר, מנהלת תחום בכיר (שכר וגמלאות) במנהלת הגמלאות במשרד האוצר. גב' צייגר לא התייצבה לדיון אך ב"כ המערערת ויתר על חקירתה על תצהירה (לטענתו מדובר בעדות מפי שמועה).
גב' צייגר צירפה לתצהירה מסמכים שאינם שנויים במחלוקת: מכתב מטעם המשיבה מיום 8.6.09 לפיו עקב פסק דין גירושין החל מקצבה חודש יוני 2009 יועברו בכל חודש ישירות לחשבונה של המערערת 35% מכספי קצבת המנוח; בקשה לקצבת שאירים של המערערת ונספחיה; פרוטוקול שימוע מיום 2.8.18 והחלטת המשיבה מיום 4.9.18 לפיה לאחר השימוע החליטה הממונה על הגמלאות לדחות את בקשת המערערת.
4. האם הוכיחה המערערת שהיא הייתה "ידועה בציבור" של המנוח לצורך זכאותה לקצבת שאירים
המערערת הצהירה כי מספר חודשים לאחר הגירושין, היא והמנוח חזרו להתגורר יחד, והתנהלו כבני זוג מבחינה אישית, כלכלית ושל חיי שיתוף.
המערערת אישרה כי במסגרת השימוע היא התבקשה להמציא מסמכים המוכיחים שהמנוח גר יחד איתה בדירה ביפו, ואמרה שהיא לא יכולה להביא כי כל ההתנהלות הכספית שלהם הייתה במזומן. כן הסבירה המערערת מדוע המשיכו את ההסדר שלפיו היא קיבלה 35% מכספי הפנסיה של המנוחה. היא העידה כך:
"בתגובה שלך זה הוגש ויש בסוף תצהיר שרשום שאין לכם אסמכתאות כי התנהלתם רק במזומן?
נכון. הם אמרו אם אני יכולה להביא אבל אמרתי שאין לי כי הכל במזומן. מאיפה אני אביא מסמכים. לא היו לנו שיקים – לשאלתך.
לשאלת בית הדין כשחזרנו לא פתחנו חשבון משותף.
לשאלה כמה זמן עבר מאז שחזרנו עד לפטירה אני משיבה ששש וחצי שנים.
לשאלה אם לא חשבנו להתחתן - אמא שלי היתה סיעודית וכל שעות הייתי מזריקה לה. אמרנו שעד שאמא תלך אני אהיה פנויה. אמא שלי נפטרה אחריו בחצי שנה".
(ע' 6, ש' 17-24 לפרוטוקול הדיון)

המערערת הגישה בדיון מספר מכתבים שהופנו למנוח מטעם מרכז רפואי וולפסון (ת/1) מטעם מוסדות "אור החיים" המופנה למנוח ול מערערת (ת/2) ומחברת ביטוח שמרה (ת/3) לכתובת בכורי ציון 1 תל אביב (כתובת של המערערת, שהיא טוענת שהיה מקום מגורים משותף שלה ושל המנוח (להלן – הדירה ביפו).
עצם העובדה שמדובר במכתבים שנשלחו לאחרונה מחזק את הטענה כי הכתובת הרשומה של המנוח באותם מוסדות הייתה הדירה ביפו ולכן, עד היום שולחים דברי דואר לכתובת הנ"ל.

למערערת ולמנוח היה חשבון משותף לפני הגירושין , בנוסף לחשבונה האישי של המערערת. לאחר הגירושין, המערערת הוציאה את הכספים מהחשבון המשותף והמנוח רכש דירה בבת ים ועבר להתגורר בה (להלן – הדירה בבת-ים). אולם, לפי עדות המערערת, זה היה במהלך מספר חודשים בלבד, ולאחר כחצי שנה עד 9 חודשים בערך המנוח חזר להתגורר בדירה ביפו (ע' 6 ש' 1-4 לפרוטוקול הדיון ).
הדירה בבת ים לא נמכרה או הושכרה, מה שמצביע על כך, לגרסת המשיבה, שהמנוח המשיך להתגורר בה עד ליום פטירתו.
ברם, לפי גרסת המערערת, המנוח התגורר באופן קבוע איתה בדירה ביפו, רכש מוצרים ואף השתתף בתשלום הוצאות הבית, אך עשה זאת במזומן, ולכן לא היו לה מסמכים להציג כפי שהתבקשה בשימוע.

המערערת עשתה עלינו רושם אמין. אנו מאמינים לגרסתה אשר להתנהלות במזומן, התמיכה הכלכלית שהיא קיבלה מהמנוח, כאשר לא נתנו חשיבות לעובדה שהיא המשיכה לקבל את החלק של הפנסיה שלו (35%) כפי שהיה לאחר הגירושין. כמו-כן, אנו מאמינים שהמערערת והמנוח דחו את הנישואין לאחר הגט בשל הצורך של המערערת לטפל באמה, שהייתה במצב סיעודי (אשר בסופו של דבר נפטרה אחרי המנוח).
ב"כ המשיבה מפנה למכתב מטעם המערערת בנושא "בקשה להכרה כידועה בציבור" (נ/1) שבו נכתב : " ...כשנה לאחר הגירושין, חזרנו לחיות ביחד. לאברהם היה מפתח לביתי – למרות שהייתה לו דירה משלו וגישה חופשית בכל זמן שחפץ ומצא לנכון. הוא היה משתתף בהוצאות הבית ותומך כלכלית, קונה מצרכים ומשלם חשבונות וזה היה ביתו לכל דבר ועניין היה נוהג לבלות בביתנו המשותף, סופ"ש וחגים בהם גם נהג להישאר לישון ולבלות בחיק התא המשפחתי" (ההדגשה לא במקור).
המערערת אישרה את המסמך, שלא היא כתבה, אלא אחותה (ע' 7 לפרוטוקול הדיון).
המשיבה שמה דגש על המשפט שהודגש, למרות שגם כתוב במסמך: "חזרנו לחיות ביחד".

העיד מטעם המערערת מר יוסף לוזון, שנהג להתפלל עם ה מנוח, באותו בית כנסת. הוא העיד כי היה כל יום פוגש את המנוח, שהיה גבאי בבית הכנסת שנמצא במרחק כ-100 מטרים מה דירה ביפו. הוא גם היה בק אנטרי יחד עם המנוח כל בוקר ועשו קניות ביחד (ע' 9, ש' 16-18 לפרוטוקול הדיון ). הוא העיד שלאחר תפילת ערבית המנוח היה חוזר לדירה ביפו וגם היה מביא את הקניות שהוא עשה לשם. הוא אישר כי המנוח נהג לשלם במזומן ולא יודע אם היה לו כרטיס אשראי.

העידו שניים מתוך ארבעת הילדים של המנוח והמערערת, גב' דליה זריהן ומר אשר לוי. שניהם העידו כי הדירה בבת ים הייתה ריקה, שהמנוח עשה קניות לבית המשותף (ביפו) ושילם במזומן.
מר אילן רועי שושן אבידן, שכן ו"בן בית" אצל המערערת, העיד שהוא היה רואה את המנוח מספר פעמים בשבוע בשעות המוקדמות של הבוקר כאשר הוא הלך לבית הכנסת, הוא גם ראה אותו עם קניות לבית.
גב' אילנה ברוך, שכנה של המערערת (מתגוררת ברח' ביכורי ציון 4 יפו) הצהירה כי ידעה כי המנוח עזב לבת ים לאחר הגירושין וכי חזר לגור עם המערערת . כשהיא יצאה בבוקר לעבודה בשעה 6:30 היא ראתה את המנוח ברוב הימים – בדרך לבית הכנסת.
עד נוסף שהעיד מטעם המערערת הוא מר שלמה הרוש, אחיה. הוא המעיד על כך שראה את המנוח בביתו בשעות הערב. הוא לא יודע על ההתנהלות הכלכלית שבין אחותו למנוח.
כלל העדויות, חלקן ניטרליות וחלקן של קרובי משפחה של המערערת, מצביעות על כך שמספר חודשים לאחר הגירושין המנוח והמערערת חזרו להתגורר יחד. הם לא פתחו חשבון בנק משותף ולא הפסיקו את ההסדר של תשלומי פנסיה למערערת אולם המנוח השתתף בהוצאות הבית. בעיקר הוכח כי הוא עשה קניות לבית וגם נתן כסף למערערת לצורך תשלום הוצאות הבית, הכל במזומן. על אף שהדירה שרכש המנוח בבת ים לא נמכרה ולא הושכרה, הוכח שהוא התגורר באופן קבוע בדירה ביפו, כאשר מספר עדים ראו אותו הולך לבית הכנסת בשעות המוקדמות של הבוקר (6:00-6:30) ואף שוהה ב ה בשעות הערב. לא נראה לנו סביר כי המנוח היה מגיע לבית הכנסה שנמצא כ-100 מטרים מהדירה ביפו מהדירה בבת ים.
לא מן המיותר לציין כי המנוח נהרג בתאונת דרכים כשהיה בדרך לבית הכנסת, בקרבת מקום לדירה ביפו ויש בכך כדי לחזק את המסקנה שהוא התגורר דרך קבע באותה דירה.

5. ההלכות בנוגע למעמד של "ידוע בציבור"

ההלכה הפסוקה פרשה באופן תכליתי את הדרישה של מגורים משותפים של ידועים בציבור. כפי שנפסק בעניין קסידסיד [ ע"ע (ארצי) 513/06 קריסלדה קסידסיד – מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (3.5.2007 ). "... דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי".

בעניין קסידסיד נפסק כי –
"המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול: ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. (דב"ע נג/7-6 בטר - קג"מ, פד"ע כז' 135 בעמ' 140. דב"ע 97/37-6 פוגל - מבטחים  פד"ע לב' 372 עמ' 376).
נוסיף לגבי הביטוי ו'גרה עימו' בהגדרת 'אלמנה', כי דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עב"ל 241/05 זאמאמירי - המוסד); זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף".

בפסק דין שניתן לאחרונה בעב"ל (ארצי) 21302-03-16‏ ‏ אידה שרה פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי‏ (2.4.19) קבע בית הדין הארצי לעבודה ( דעתה של כב' השופטת לאה גליקסמן) כי  מערכת יחסים של בני זוג כידועים בציבור מושתתת על שלושה יסודות, אשר ביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף.
אשר לדרישה לקיום חיי משפחה כבני זוג – נפסק בעניין מימון [ ע"ע (ארצי) 4247-12-15‏ ‏ מזל מימון - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.2017) כי מימד זה אינו מחייב מיסוד הקשר בנישואין. נאמר שם, מפי כב' השופטת גליקסמן:
"לגישתי, בבחינת מרכיב זה, על בית הדין להיזהר מלבחון את קיומו על יסוד השקפה אידאלית מסוימת של זוגיות אותה על הידועים בציבור לממש. הן עת מדובר בבני זוג הנשואים זה לזה והן עת מדובר בבני זוג שהם ידועים בציבור, יש מגוון רחב של מערכות יחסים, ובהשאלה מאמירתו של טולסטוי בספרו אנה קרנינה "כל זוג בדרכו שלו". במיוחד יש להיזהר, מיצירת "סטנדרט" אחד לבני זוג נשואים ו"סטנדרט" שונה לידועים בציבור בהיבטים שונים".

אנו בדעת כי יש בהלכה זו הגמשת הדרישות כדי להכיר בבני זוג כידועים בציבור, אף אם הם לא מתגוררים יחדיו במובן הקונבנציונאלי של המושג.
זאת על אף שאנו מאמינים, בהתאם לראיות שנשמעו בדיון, כי המערערת והמנוח חזרו להתגורר ביחד בדירה ביפו, מספר חודשים אחרי הגירושים, קיימו חיי משפחה כבני זוג וניהלו משק בית משותף.

6. התערבות בהחלטה של הממונה על הגמלאות

צודק ב"כ המשיבה בטענתו בסיכומיו, לפיה הלכה ידועה ומ ושרשת היא כי בית המשפט לא יתערב במקום שהחלטת הרשות המנהלית מצויה במתחם הסבירות (בג"ץ 389/90 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421).
החלטת הממונה על הגמלאות התקבלה לאחר שהתקיימה ישיבת שימוע למערערת וניתנה לה הזדמנות להמציא מסמכים. המשיבה סברה כי לאור כל הממצאים שעמדו לנגד עיניה של הממונה על הגמלאות בעת שקיבלה את ההחלטה בעניינה של המערערת, המערערת לא הוכיחה קיומו של תלות כלכלית בינה לבין המנוח כלל ובפרט לא תלות העולה כדי זכאות לקצבת שאירים.
המשיבה נתנה משקל משמעותי לעובדה שהמנוח המשיך להעביר למערערת בכל חודש חלק מקצבתו בהתאם להסכם הגירושים, עובדה שלדעת המערערת אינה תומכת בגרסתה שחזרו לחיות ביחד כזוג.
אנו בדעה כי המשיבה נתנה משקל יתר לעובדה שהמערערת לא הצליחה להמציא מסמכים שמצביעים על מגורים משותפים ומשק בית משותף (כגון קבלות וחשבוניות על שם המנוח עבור הדירה ביפו).
אנו סבורים כי אין לתת משקל יתר להעדר מסמכים, נוכח אמירתה של המערערת, שלא נסתרה, ואף נתמכה על ידי העדים מטעמה, לפיה ההתנהלות של משק הבית היתה בעיקר במזומן.
מסקנת הממונה מטעם המשיבה הייתה כי לא הוכח כי המערערת והמנוח ניהלו בית כלכלי משותף. על אף זאת, אנו סבורים כי באמצעות העדים שהובאו על ידי המערערת הוכח כי המנוח תרם לכלכלת משק הבית המשותף, הן ברכישת מוצרים לבית והן בתשלום חשבונות.
מאחר שמתקיימים המבחנים הנדרשים בפסיקה על מנת לראות במערערת ובמנוח כידועים בציבור, אנו מקבלים את הערעור כנגד החלטת המשיבה.

7. לסיכום

נוכח האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי המערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח, זכאית לקצבת שאירים.
מאחר שהמערערת מיוצגת ע"י עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אין צו להוצאות.

8. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ד' טבת תש"פ, ‏01 ינואר 2020, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר דניאל רביץ,
נציג ציבור עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת בכירה – אב"ד