הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב סע"ש 68424-12-14

01 ינואר 2020

לפני:

כב' השופט אורן שגב

התובעת
מעין צור
ע"י ב"כ: עו"ד אייל נון ואח'
-
הנתבעת
מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

פסק דין

האם התובעת, שופטת בית משפט השלום בחיפה, זכאית להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית, חרף העובדה שכאשר מונתה לכהונת שיפוט היתה מבוטחת בפנסיה צוברת? זו השאלה בה עלי להכריע בתיק זה.
אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ולהלן הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי.

תמצית העובדות הצריכות לעניין
התובעת, כב' השופטת מעין צור (להלן – התובעת), מכהנת כשופטת בית משפט השלום בחיפה מיום 27.10.2009, וזאת לאחר שעברה מסלול שירות כקצינה בצה"ל במשך כ- 9 שנים, מיום 30.04.95 ועד ליום 31.12.2003, מתוכן כ- 7 שנים בצבא הקבע, שבמהלכן נצברו זכויותיה לפנסיה תקציבית . עם שחרורה, קיבלה התובעת מצה"ל פיצויי פיטורים; ביום 22.01.2004, כחודש ימים לאחר מכן, החלה התובעת לעבוד במחלקה הפלילית בפרקליטות מחוז חיפה עד למינויה לשיפוט, תחילה בחוזה מיוחד בדרך של מילוי מקום של פרקליטה שיצאה לחופשת לידה , ולאחר מכן במשרה תקנית.
מספר ימים לאחר תחילת עבודתה בפרקליטות מחוז חיפה, נחתם בין התובעת לבין נציב שירות המדינה ביום 01.02.2004 "חוזה מיוחד להעסקת עובד". תוקפו היה עד ליום 30.04.2004 (להלן – החוזה המיוחד). חוזה מיוחד זה הוארך מספר פעמים, לרבות על דרך אישור מיוחד להארכתו מטעם נציבות שירות המדינה, נוכח הרצון לשמר את התובעת בפרקליטות בזכות כישוריה והצטיינותה בעבודה , וחרף העובדה שלא היה בנמצא תקן פנוי להעסקתה בפרקליטות מחוז חיפה. לכן, הושאלו תקני מילוי מקום מיחידות אחרות בפרקליטות.
בחודש מאי 2005 נבחרה התובעת במכרז פומבי למשרה מסוג "משימה חולפת", במסגרת אחד התקנים שהוקצו לפרקליטות מחוז חיפה (פלילי) על רקע היערכות הפרקליטות לאירועי ההתנתקות. כשנה לאחר מכן, בחודש מרץ 2006, נבחרה התובעת במכרז פומבי למשרה תקנית בפרקליטות מחוז חיפה (פלילי).
כעבור למעלה מ- 3 שנים, יום 15.07.2008 הועברה התובעת בהעברה פנים משרדית למשרה בתקן בפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי), וזאת לאור בקשתה לעבוד ביחידה האזרחית בפרקליטות, ורצונה של יחידה זו לקלוט אותה. חודשים אחדים לאחר מכן, ביום 21.01.2009, 5 שנים לאחר מועד תחילת העסקתה בפרקליטות, מונתה התובעת לעובדת מדינה בכתב מינוי בהתאם לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959 (להלן - מועד המינוי).
כאמור בפתח הדברים, כ- 9 חודשים לאחר מועד המינוי הנ"ל, מונתה התובעת לכהונת שופטת בבית משפט השלום בחיפה וסיימה את עבודתה בפרקליטות.
במהלך תקופת עבודתה של התובעת בפרקליטות, בוטחה התובעת בפנסיה צוברת. במהלך תקופה זו, פנתה מספר פעמים לגורמים שונים במשרד המשפטים וביקשה לשמור על זכויותיה הפנסיוניות בגמלה תקציבית. כל פניותיה בעניין נדחו ו כתוצאה מהאמור לעיל, התובעת המשיכה להיות מבוטחת באותו אופן גם לאחר מינויה לכס השיפוט, ומכאן התביעה שבפניי.
עד לכאן, העובדות שאינן שנויות במחלוקות, ומכאן – טענות הצדדים.

טענות התובעת
באופן כללי, טוענת התובעת, כי בשל מצוקת תקנים בפרקליטות המחוז בתקופה הרלוונטית לעבודתה שם, למרות שעבדה בשירות המדינה מאז שנת 2004, רק בשנת 2006 היא עברה מכרז פומבי, שבו נבחרה, ורק לאחר כ- 3 שנים נוספות, בשנת 2009, נמ סר לה כתב מינוי. במשך כל התקופה הנ"ל, לא נאמר לה, לטענתה, כיצד עליה להגן על זכויותיה הפנסיוניות ועל ימי המחלה הצבורים, חרף העובדה שעם תחילת העסקתה בפרקליטות מחוז חיפה (פלילי), פנתה בעניין לגב' עמר, אמרכלית הפרקליטות, וביקשה לדעת מה עליה לעשות כדי לשמור על זכויותיה הפנסיוניות בפנסיה תקציבית בצבא, ולבצע צירוף תקופות.
לדברי התובעת, הגב' עמר הבהירה לה, שבשלב ההוא היא לא נקלטה במשרה תקנית אלא ב מסגרת מילוי מקום של פרקליטה שיצאה לחופשת לידה, ולאחר שתיקלט בשירות המדינה במשרה קבועה בתקן, היא תוכל לפנות ולבקש הכרה לזכאות לפנסיה תקציבית. דא עקא, שכאשר התובעת פנתה ביום 25.02.2009 (כחודש ימים לאחר כתב המינוי), לגב' הניה מרקוביץ, מנהלת אגף בכיר לתכנון ובקרה בנציבות שירות המדינה לצורך צירוף זכויות לימי מחלה מתקופת שירותה הצבאי, השיבה לה זו, כי לנוכח העובדה שהיא מבוטחת בשירות המדינה בפנסיה צוברת, היא אינה זכאית להעביר את יתרת ימי המחלה מתקופת שירותה בצבא לשירות המדינה.
מכאן, שבניגוד לתשובתה של הגב' עמר, עליה היא הסתמכה, גם לאחר קבלת כתב המינוי, נמנע ממנה ביטוח בפנסיה תקציבית. ברי, כי עם מינויה לכס השיפוט, בוטחה התובעת בפנסיה צוברת, לאור העובדה שזה היה אפיק הביטוח עמו הגיעה משירותה בפרקליטות.
ברקע הדברים, יש לציין, כי בשנת 2002 תוקן חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן – חוק הגמלאות) והוסף בו סעיף 107א, הקובע כי עובד חדש בשירות המדינה, שנקלט בשירות המדינה לאחר המועד הקובע (01.04.2002), לא יבוטח בפנסיה תקציבית.
תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (חישוב בעד תקופת שירות שהחוק לא חל עליו), תשכ"א-1961, קובעת, בין היתר, ששירותו הקודם של חייל בצבא קבע, יחושב כשירות לעניין חוק הגמלאות. עוד נקבע, כי תקופת שירותו הקודם תצורף כולה לתקופת שירותו כעובד מדינה, אם בין היתר, הגיש בקשה לנציב שירות המדינה בדבר הכרה בשירות קודם כשירות לעניין החוק תוך 12 חודשים מיום שעבר לשירות כעובד מדינה.
לטענתה תובעת, היה על המדינה, כמעסיקתה, להודיע לה שעליה להגיש בקשה מתאימה בתוך 12 חודשים מיום קליטתה כעובדת מדינה, דבר שהיה מאפשר לה להגיש בקשה מתאימה לנציב שירות המדינה בדבר הכרת שירות קודם כשירות לעניין החוק, תוך השבת פיצויי הפיטורים שהוענקו לה עם שחרורה מצה"ל, באופן שהיתה נשמרת זכאותה לביטוח בפנסיה תקציבית. במקרה דנן, לא רק שהיא לא קיבלה הודעה שכזו, אלא הוטעתה ע"י תשובתה של הגב' עמר, שבדיעבד הסתברה כשגויה.
עוד טענה, כי אילו משרד המשפטים היה מיידע אותה בעניין, היא היתה יכולה להגיש מועמדות למכרזים רבים בפרקליטות של יתר המחוזות בארץ, בפרקליטות המדינה, ואף במשרד המשפטים עצמו, ולאו דווקא בפרקליטות מחוז חיפה, שבה התנהל תיק התנועה האסלאמית, שבגינו נתבקשה מלכתחילה לעבוד במחלקה הפלילית בפרקליטות מחוז חיפה מיד עם שחרורה מהשירות הצבאי.
התובעת הוסיפה, כי בהתאם לסעיף 1א(ב) לחוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט-1969, בעלי משרה שיפוטית יכולים לצרף תקופות ביטוח בפנסיה תקציבית, וככל שהתובעת היתה נותרת בשירות קבע עד למינויה לכס השיפוט, היא היתה יכולה להיות זכאית לביטוח פנסיה תקציבית כשופטת, ולצרף את הזכויות שצברה במהלך שירותה הצבאי לזכויות שהיא צוברת כשופטת. התובעת הוסיפה, כי היה ידוע למשרד המשפטים כי היא נקלטה לאחר שבצבא בוטחה בפנסיה תקציבית, ולנוכח זאת, תשובתה של הגב' עמר משנת 2004 היתה מטעה, וכתוצאה ממנה היא איבדה את זכותה לפנסיה תקציבית בשירות המדינה או כנושאת משרה שיפוטית, כמו גם את האפשרות לצ ירוף תקופת הביטוח בפנסיה תקציבית בצה"ל.
כתוצאה מהאמור לעיל, טענה התובעת, כי נגרמו לה נזקים כספיים גדולים בגין אובדן כ-190 ימי מחלה צבורים מתקופת שירותה הצבאי, פגיעה בזכויותיה ל"ימי ארעי", ימי שבתון, צבירת חופשה שנתית ועוד במסגרת עבודתה כשופטת.
לטענתה, העצות השגויות שקיבלה גרמו למצב, בו הגיעה לכהונת השיפוט כשהיא מבוטחת בפנסיה צוברת במקום בפנסיה תקציבית, כפי שהיתה אמורה להיות מבוטחת, אילו רק לא הוטעתה;
התובעת הצביעה על שניים מחבריה מתקופת השירות הצבאי, בני גילה, שמונו אף הם לשיפוט: כב' השופט עמית פרייז וכב' השופטת רננה גלפז-מוקדי. לדבריה, השניים היו מבוטחים בפנסיה תקציבית במהלך שירותם הצבאי, ובניגוד אליה, המשיכו להיות מבוטחים בפנסיה תקציבית גם לאחר שחרורם מצה"ל ומינויים לשיפוט.
לטענתה, אין הבדל מהותי במסלול שעשו שני השופטים בשירות הציבורי משירות קבע בצה"ל לשיפוט, לבין המסלול שהיא עשתה משירות קבע בצה"ל לשיפוט דרך עבודה בפרקליטות. לפיכך, פנתה בשנים 2010 עד 2013 באמצעות באי כוחה לגורמים הרלוונטיים אצל הנתבעת על מנת לתקן את המעוות, וביניהם: נציב שירות המדינה, היועץ המשפטי לכנסת, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, מנהלי בתי המשפט, ובסופו של דבר גם ליועץ המשפטי לממשלה.
לטענת התובעת, הזכות להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית גם בתפקידה כשופטת, קמה לה מכוח הזכות לרציפות זכויות פנסיוניות בין שירותה הצבאי לבין עבודתה בשירותה מדינה, בהתחלה כפרקליטה ולאחר מכן כשופטת.
לטענתה, אין לקבל את טענת המדינה, לפיה לא ניתן היה לקלוט אותה לעבודה בפרקליטות בדרך המאפשרת לה להמשיך ולהיות מבוטחת בפנסיה תקציבית, והראיה לכך, היא שהמדינה קלטה משרתי קבע אחרים לעבודה בשירות המדינה, תוך שמירה על רצף זכויותיהם בפנסיה תקציבית, ובכך, הלכה למעשה, הפלתה אותה לרעה.
ביחס לתיקון לחוק הגמלאות, שקבע שהמגזר הציבורי יעבור מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת וביטל את הסדר הרציפות שהיה קיים עד אז בין שירות בצבא קבע לבין שירות המדינה, הרי שמדובר בפגיעה בזכות הקניין ובזכות לשוויון המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באופן שאינו עומד בפסקת ההגבלה, ולכן דינו להתבטל.
כך או כך, התובעת הופלתה לרעה ביחס לשני עמיתיה השופטים, ועובדה זו, כשלעצמה, מקנה לה זכות לפנסיה תקציבית.
לחלופין, טענה, כי עומדת לה הזכות לצרף את תקופת שירותה הצבאי ותקופת עבודתה בשירות המדינה, ולחלופין, רק את תקופת שירותה הצבאי, לתקופת כהונתה כשופטת בפנסיה תקציבית, הן לנוכח הוראות הדין והן לנוכח האפליה שננקטה כלפיה ביחס לעמיתיה השופטים. התובעת הדגישה כי היא מודעת להתחשבנות הכספית הנדרשת כתוצאה מכך, לרבות השבת מענק השחרור שקיבלה עם שחרורה מצה"ל.
התובעת הטעימה, כי מהמסמכים שהועברו אליה מהנתבעת, במסגרת הליך גילוי המסמכים, עולה כי מקרב 6 שופטים שנתוניהם נבדקו, 3 עבדו טרם מינויים לשיפוט במשרד המשפטים, ו- 3 במשטרת ישראל. כל ה-6 שרתו בצבא קבע, בוטחו בפנסיה תקציבית, נקלטו במשרד המשפטים ואז מונו לשפיטה. כל העת ובכל אחד משלושת מקומות העבודה, בוטחו בפנסיה תקציבית. מכאן מסקנתה, כי בניגוד לתשובות שקיבלה מהגורמים האחראים בנתבעת, קיימת דרך לקלוט עורכי דין ששרתו בשירות קבע בצה"ל, למשרד המשפטים בפנסיה תקציבית.
למעלה מן הצורך, טענה התובעת, כי הוראות התקשי"ר חלות עליה והן חלק מחוזה העבודה שלה. ביניהן, המהדורה השביעית, שנכנסה לתוקף ביום 01.04.2004 (שנתיים לאחר תיקון חוק הגמלאות). סעיף 85.16 בפרק 85 לתקשי"ר שעוסק בגמלאות קובע כי סקטורים מסוימים בשירות הציבורי, בכללם חייל בשירות קבע בצה"ל, שעברו לשירות בסקטור אחר, ייחשב שירותו הקודם, ותקופת שירותו הקודמת תצורף כולה לתקופת השירות, בתנאי שהגיש לנציב שירות המדינה בקשה בדבר הכרת שירותו הקודם, תוך 12 חודשים מהיום שבו עבר לשירות שהסעיף חל עליו. למרות האמור לעיל, מותר לקבל בקשה שהוגשה אף לאחר המועד האמור, באישור נציב השירות, אם שוכנע שהבקשה הוגשה באיחור מטעמים סבירים, וכי מן הצדק לעשות כן.
באשר לתובעת, הרי שהיא היתה רשאית להגיש לאחראי משאבי אנוש במשרד המשפטים בקשה להכרה בתקופת שירות הקבע שלה כשירות לצורך זכותה לגמלאות לפי פרק 85 הנ"ל, או אז, היה נחשב שירות הקבע שלה כשירות כעובדת מדינה לצורך גמלאות, ותקופת שירותה הקודמת הייתה מצורפת לתקופת שירותה כעובדת מדינה קבועה. ואכן התובעת פנתה מספר פעמים לנתבעת, עוד לפני שקיבלה את כתב המינוי, וביקשה לברר את זכויותיה בנוגע לשמירה על רציפות הזכויות בפנסיה תקציבית, אך נענתה כי הדבר אינו אפשרי, ולא יהיה אפשרי גם כאשר תקבל את כתב המינוי. תשובה זו היתה מוטעית וגרמה להטעיית התובעת, בניגוד לחובת תום הלב המוטלת על המדינה כמעסיק לתת לתובעת תשובה מדויקת וליידע אותה על אודות זכויותיה, בהתאם לתקשי"ר.
התובעת נסמכה על פסיקת בית הדין הארצי בע"ע 42050-05-14 מדינת ישראל – הממונה על תשלום גמלאות נ' שדה (04.09.16), שקבעה כי חלה על המדינה החובה למסור מידע מלא ומעודכן לעובד העומד בפני פרישה בדבר האפשרויות העומדות בפניו, וחובה זו נגזרת מחובת תום הלב וההגינות.
התובעת הפנתה גם לפסיקת בית הדין הארצי בע"ע 7758-10-11 משטרת ישראל נ' מרעי בהג'ת (01.01.14) (להלן – עניין בהג'ת), שם נדון עניינו של חייל בשירות קבע, שהתגייס למשטרת ישראל לאחר שחרורו מצה"ל, ואיבד את זכותו לפנסיה תקציבית רק משום שחלפו 6 חודשים ממועד שחרורו מהצבא ועד למועד קליטתו למשטרה. ביה"ד הארצי פסק, כי היה על המשטרה לעשות את מירב המאמצים כדי לקלוט אותו בתוך 6 חודשים על מנת שלא יאבד את זכויותיו שנצברו במהלך שירות הקבע שלו וכן כי היה על המשטרה להבהיר לו מהם הגורמים המעכבים את גיוסו כדי שיוכל לפעול להסרתם ולמצות את זכויותיו בתחום הפנסיוני. הסעד שניתן במקרה זה היה החלת הסדר פנסיה תקציבית על העובד.
התובעת הוסיפה, כי היא עומדת בתנאי התקשי"ר לקליטה בדרך של העברת חיילים, בהתאם לסעיפים שהיו תקפים במועדים הרלוונטיים לשחרורה מצה"ל.
בסיכומיה, התייחסה התובעת גם לפן הראייתי וטענה, כי הנתבעת לא הזמינה לעדות אף אדם מהאנשים שטיפלו בקליטתה לעבודה בפרקליטות חיפה, למעט הגב' אירית צייגר, מנהלת תחום בכיר (שכר וגמלאות) במרד האוצר, שפתח חקירתה הנגדית העידה שכלל לא טיפלה בעניינה של התובעת. הימנעותה של הנתבעת מלהעיד את העדים הרלוונטיים, צריכה לעמוד לה לרועץ, טענה התובעת.

טענות הנתבעת
הנתבעת הקדימה וביססה עמדה עקרונית, לפיה אין חולק שלתובעת לא קמה זכאות להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית על פי לשונו הברורה של חוק הגמלאות והטעימה, כי מדובר בטענה לזכאות לכאורה מכוח עילה חיצונית לחוק. לפיכך, טענה, כי קבלת התביעה, משמעה סיכול כוונת המחוקק וריקון מתוכן של הוראות חוק הגמלאות ותכליתו, כמו גם ערעור יסודות ההסכם הקיבוצי מיום 03.03.1999 למעבר לפנסיה צוברת, אשר נועד לסגור את מסלול הפנסיה התקציבית. בהקשר זה הוסיפה והדגישה, כי קבלת התביעה עלולה ליצור השלכות רוחב בלתי רצויות, אשר יטילו מעמסה תקציבית וחבות אקטוארית גבוהה על המדינה.
בסיכומיה, פירטה המדינה את מסלול השירות שעשתה התובעת בשירות המדינה מאז שירותה בצבא קבע, עובר דרך עבודתה כפרקליטה בפרקליטות מחוז חיפה וכלה במינויה לשיפוט לבית משפט השלום ביום 27.10.2009 וטענה, כי התובעת נחשבה לעובדת חדשה בעת תחילת עבודתה בשירות המדינה בשנת 2004, שכן התמנתה לשירות לאחר היום הקובע (שנת 2002 ושנת 2009 ביחס למינויה לכס השיפוט).
בהקשר זה טענה, כי אין מחלוקת שבראי הוראות החוק הרלוונטיות החלות על עובד מדינה חדש (סעיף 107ב לחוק הגמלאות) ועל נושא משרה חדש (סעיף 1א לחוק גמלאות לנושאי משרה) , התובעת אינה זכאית על פי דין להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית. לשון אחר, מעברה משירות הקבע בצה"ל לשירות המדינה, אינו מזכה בהמשך ביטוח פנסיה תקציבית בשירות המדינה, ומכאן, מעבר משירות המדינה לכהונה שיפוטית עם פנסיה צוברת, מחייב ביטוח באותו מסלול בדיוק גם בעת הכהונה על כס השיפוט.
המדינה שבה והדגישה כי הואיל והזכאות לפנסיה תקציבית נקבעת מכוח חוק הגמלאות, ומכוחו בלבד, לא נותר כל פתח לשיקול דעת של הרשויות המוסמכות באשר לצירוף עובדים שאינם עומדים בקריטריונים לגיבוש הזכאות לגמלה תקציבית. שיקול הדעת מצומצם לבדיקת העמידה בתנאים בלבד, ומשהוברר כי התובעת לא עומדת בתנאי החוק, ההחלטה לדחות את בקשתה, היתה ההחלטה היחידה שניתן היה לקבל בנסיבות העניין.
ביחס לטענות התובעת, כי יש לקבל את תביעתה מכוח עילה חיצונית לחוק הגמלאות, טענה הנתבעת, כי דין טענה זו להידחות, שכן הדרך לתקוף את הטענה בדבר ביטולו של התיקון לחוק ואת החלק הנוגע להסדרי רציפות בין שירות קבע בצה"ל לבין שירות המדינה, לאור הפגיעה בזכות הקניין של התובעת, תוך ניתוח פסקת ההגבלה, הנה טענה שגויה, ומכל מקום, לא ניתן לתקוף אותה באופן ישיר בבית הדין לעבודה, כי אם בבג"צ, שלו הסמכות לדון בתקיפה ישירה של מעשה חקיקה. מעבר לכך, מדובר, הלכה למעשה, בדרישת התובעת לתיקון חקיקתי נקודתי, שמהווה חלק מהפסיפס של מדיניות תקציבית בנושא משק המדינה שנודעת לה משמעות חברתית וכלכלית רחבת היקף. הנתבעת הוסיפה, כי חוק הגמלאות קובע הסדר מפורט אשר מעגן וקובע את הזכויות לגמלה למי שהחוק חל עליו; לשונו ברורה וחד משמעית וסעיף 107א לחוק מחריג "עובד חדש" , דוגמת התובעת; כך או כך, התובעת מצדה, לא הראתה הצדקה להפעיל ביקורת שיפוטית על מעשה החקיקה והתיקון לחוק, לגביו היא טוענת שפוגע בה, עומד בפסקת ההגבלה.
ביחס לטענת אפליה שהועלתה ע"י התובעת ביחס ל-2 עמיתיה השופטים, טענה המדינה כי אין בכך כדי להשליך על הזכאות הפנסיונית על פי חוק, שכן, ראשית, מדובר בסוגיה משפטית הנוגעת להתערבות בית הדין בהסדרי חקיקה שונים; ושנית – גם אם יימצא בדיעבד, כי שני השופטים האחרים לא היו זכאים לפנסיה תקציבית, ממילא לא יהיה בכך כדי לסייע לתובעת.
הנתבעת הוסיפה, כי גם אם ייקבע כי קיימים מקרים חריגים שאינם עונים על הקריטריונים שנקבעו, אין בכך כדי לבסס טענת אפליה, שהרי לא ניתן לצפות מהרשות שתשוב על אותה טעות שכבר ביצעה לכאורה, וטעות אינה מקימה כשלעצמה זכות שאינה קיימת בדין. הנתבעת הפנתה בהקשר זה לעדותה של הגב' יפה מור, אשר הסבירה על פרקטיקת העבודה שהיתה נהוגה בשנים הרלוונטיות לתביעה, שעל בסיסה התקבלה התובעת והשופטים האחרים לפי השיוך הפנסיוני במכתב סיום ההעסקה של המעסיק האחרון, והשינוי שנעשה בעניין זה בשנים האחרונות, לאחר שהתברר בדיעבד כי ישנה בעיה משפטית עם האופן בו פעלו והם הונחו לפעול אחרת.
הנתבעת הוסיפה, כי עניינם של שני השופטים האחרים נודע לה רק מפניותיה של הנתבעת, באמצעות בא כוחה, שאחרת כלל לא היה נודע למדינה על הבעיה המשפטית שקיימת בעניינם. על כן, מדובר מבחינת המדינה בתיקון המצב החוקי בהתאם לדין. עוד הוסיפה, כי שאלת שיוכם הפנסיוני של השופטים האחרים נבחנת בימים אלה ע"י הגורמים המוסמכים, ובהם הנהלת בתי המשפט ומנהלת הגמלאות במשרד האוצר, וכשתתקבל החלטה בעניינם, היא תהיה מבוססת על הוראות החוק והפסיקה. הנתבעת אף ציינה, כי ביום 18.11.18 התקיימה פגישה עם השופטים האחרים אצל מנהל בתי המשפט בסוגיית שיוכם הפנסיוני.

דיון והכרעה
אכן, כטענת הנתבעת, זכאות של עובד מדינה להיות מבוטח בפנסיה תקציבית יכולה לנבוע אך ורק מכוחו של חוק הגמלאות והתקנות שהותקנו מכוחו. עוד מקובלת עלי עמדת הנתבעת, לפיה תקיפה של התיקון לחוק, מן הראוי שתיעשה בתקיפה ישירה בבג"צ ולא באמצעות תקיפה עקיפה בבית הדין לעבודה, וזאת מעבר שאדרש לטענת הנתבעת, שהנה בעלת משקל כשלעצמה, על אודות חלוף הזמן הרב מאז כניסתו של התיקון לחוק ועד היום, על כל המשתמע מכך לעניין האפשרות לתקוף את מעשה החקיקה.
עוד מקובלת עלי עמדתה העקרונית של הנתבעת, לפיה ככל שיימצא שנעשתה טעות ביחס ל-2 השופטים האחרים, אין בכך כדי להצמיח לתובעת זכות, שכן אין לצפות מהמדינה שתחיל טעות שכבר נתגלתה לה על עובדי מדינה נוספים. דא עקא, שטענה זו מקובלת עלי בסייג אחד חשוב, והוא – שלא הוכח ע"י הנתבעת כי אכן מדובר בטעות וכיצד ומדוע נוצרה. לדידי, אין די בטענה שהועלתה בסיכומי הנתבעת, לפיה שני השופטים זומנו לשימוע אצל מנהל בתי המשפט, כדי להגיע למסקנה, כי הנתבעת אכן רואה באופן בו ביטחה את השניים בפנסיה תקציבית טעות והיא פועלת לתיקונה בדרך כלשהי. מטבע הדברים, לא נתבקשו ולא ניתנו פרטים נוספים בקשר לתוכן השימוע, ככל שאכן נשא אופי של שימוע, בקשר לעמדת הנהלת בתי המשפט, כפי שהוצגה בפני השניים ובקשר לעמדת השופטים ביחס לכל האמור.
כך או כך, לא נהירה לי עמדת הנתבעת, לפיה היא ממתינה לפסק דין חלוט בתיק זה על מנת לכלכל את צעדיה ביחס לשני השופטים הנ"ל ועוד פחות נהיר לי הקשר למקרה שבפנינו, ובמה דברים אמורים? ככל שהנתבעת סבורה כי קיימת טעות לגבי אופן ביטוחם של שני השופטים , מן הראוי שתנהג באופן הנחרץ בו היא טוענת שיש לנהוג עם התובעת, ותפעל להפסקת הטעות באופן מידי. העובדה שלא עשתה זאת עד היום, ולמצער, לא הציגה בפניי ראיות כי עשתה כן, אומרת דרשני. במאמר מוסגר אציין, כי ספק גדול בעיניי, אם כיום ניתן להכשיר בדיעבד פגיעה מצד המדינה בזכויותיהם הפנסיוניות של שני השופטים, ואולם דיה לצרה בשעתה.
מכל מקום, מבחינה עובדתית, אני מקבל את טענת התובעת, לפיה הוכיחה כי ביחס ל-2 השופטים הנ"ל, הנתבעת נהגה ועדיין נוהגת בדרך מסוימת, שעה שאתה היא בחרה לנהוג בדרך אחרת.
לאחר שציינתי את כל האמור לעיל, ברצוני להדגיש, כי החלטתי לקבל את התביעה אינה נסמכת על טיעון האפליה שהעלתה התובעת, כי אם על מסקנתי שהמדינה נהגה בחוסר תום לב עם התובעת, עת קלטה אותה לשירות המדינה בפרקליטות מחוז חיפה, מבלי להביא בפניה את האופציה שעמדה בפניה לפנות בבקשה לנציב שירות המדינה לצורך הכרה בשירות קודם, בהתאם להוראות תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (חישוב בעד תקופת שירות שהחוק לא חל עליו), תשכ"א-1961. יתרה מזאת, השתכנעתי, כי התובעת הוטעתה ע"י התשובות שקיבלה מהגורמים אליהם פנ תה.
בהקשר זה, הסתמכתי על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין בהג'ת, שנזכר בסיכומי התובעת, במסגרתה נקבע, כי במקרים חריגים, זכותו של עובד מדינה להיכלל בפנסיה תקציבית יכולה להתגבש מכוח עילה חיצונית לחוק הגמלאות – הפרת חובת תום הלב של הרשות המעסיקה כלפי העובד.
ביום 31.10.2019 ניתן פסק דין בתיק ע"ע 32616-02-18 שאדי קבלאן נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר (להלן – עניין קבלאן ), שם הגם שהערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, שדחה את התביעה, נדחה, שב בית הארצי מפי כב' השופט רועי פוליאק ועמד על חשיבות ההתנהלות של המדינה כמעסיק ועל חובת היידוע.
סבורני, כי בניגוד לעניין קבלאן, המקרה שהובא בפניי מעלה התנהלות בעייתית מאוד של הנתבעת, ושלה בלבד (בעניין קבלאן יוחסה 'התנהגות לא מיטבית' גם לתובע); בנוסף, בניגוד למקרה קבלאן, שם דובר על פגיעה בכלל המתגייסים, ובכללם מר קבלאן, במקרה שלפניי, מדובר במקרה יחידאי של התובעת בלבד (בניגוד לטענת המדינה, שלא הביאה כל ראיה לסתור כי מדובר בתופעה רחבה).
חריגותו של המקרה שלפניי נובעת גם מן העובדה שלא ניתן להתעלם ממנה, לפיה הוכח ששני שופטים אחרים, שנתוניהם דומים לאלה של התובעת, בוטחו ועדיין מבוטחים בפנסיה תקציבית (הגם שלא ביססתי על עובדה זו קביעה בדבר אפליה). מצב זה של חוסר שוויון יוצר תחושת אי נוחות שלא הצלחתי להלום אותה לאור התנהלות הנתבעת אל מול התובעת מחד גיסא אל מול התנהלותה אל שופטים אלה מאידך גיסא.
אשר לענייננו, מקובלת עלי טענת התובעת, כי היה על המדינה, כמעסיקתה, להודיע לה שעליה להגיש בקשה מתאימה בתוך 12 חודשים מיום קליטתה כעובדת מדינה, בכפוף לתנאים הקבועים בדין (השבת פיצויי הפיטורים שהוענקו לה עם שחרורה מצה"ל).
דעתי כדעת התובעת, כי תשובתה של הגב' עמר, שהנתבעת לא ראתה לנכון להביא לעדות על מנת שתשפוך אור על העניין, הטעתה אותה וגרמה לה נזק כספי ארוך טווח.
אין חולק, כי התובעת התקבלה לשירות המדינה לאחר שחרורה מצה"ל בזכות כישוריה והצטיינותה ולכן, בהיעדר ראיה לסתור, מקובלת עלי טענתה, כי לא היתה כל מניעה מבחינתה להגיש מועמדות למכרזים רבים בפרקליטות של מחוז אחר, בפרקליטות המדינה, או בכל מקום רלוונטי אחר לכישוריה כמשפטנית, ולאו דווקא בפרקליטות מחוז חיפה, שחפצה בשירותיה על מנת שהיא תוכל לסייע בניהול תיק התנועה האסלאמית, מיד עם שחרורה מהשירות הצבאי – תפקיד אליו נתקבלה בתקן זמני שחודש מעת לעת, שלא בטובתה, ומבלי שנאמר לה כי היא צפויה לאבד את הזכות להיות מבוטחת במסלול של פנסיה תקציבית .
לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת, לפיה מדובר בהוראות חוק שמצופה מהתובעת להכיר ולפעול על פיהן גם ללא הנחיה של המעסיק, אלא שבנסיבות העניין, ובמיוחד לאור דפוס העסקתה של התובעת בשנותיה הראשונות בפרקליטות עד לקבלת כתב המינוי – דפוס העסקה שנכפה עליה וששירת בראש ובראשונה את הפרקליטות עצמה, שביקשה להשאיר אותה בתפקידה , סבורני כי יש לייחס למדינה חובה מוגברת של גילוי ויידוע.
כמו כן, לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת, לפיה פניותיה הראשונות של התובעת עסקו בכלל באובדן כ- 190 ימי המחלה הצבורים מתקופת שירותה הצבאי ולא בשינוי משטר הביטוח הפנסיוני, אלא שגם בכך אין כדי לסייע לנתבעת, וזאת מן הטעם ששתי הסוגיות (גרירת הזכות לימי מחלה צבורים וביטוח בפנסיה תקציבית), שלובים זה בזה ומן הטעם, שהוכח בפניי, וגם לא נטען אחרת ע"י המדינה, שהתובעת לא ישבה בחיבוק ידיים, אלא פנתה לכל הגורמים הרלוונטיים בשירות המדינה בבקשה לקבל סעד לנוכח המצב שנוצר.
לסיכום, התנהלות הנתבעת כלפי התובעת, החל מהאופן בו קלטה אותה, עבור דרך האופן בו מינויה הזמני שב וחודש, לרבות באופן חריג, וכלה בכך שחרף פניותיה לגורמים הרלוונטיים השונים מבעוד מועד, אף גורם לא טרח לעדכן אותה בדבר האפשרות העומדת לה לשמור על זכויותיה בפנסיה תקציבית, תוך מתן תשובות, שהטעו אותה, ולמצער, לא הציגו בפניה פרטים מהותיים, דבר שגרם לכך שאיבדה זכות להמשיך ולהיות מבוטחת בפנסיה תקציבית, ולכל הפחות, איבדה את הזכות להגיש בקשה בעניין לגורם האחראי .
לאור האמור לעיל, מצאתי, כי מתקיימות בענייננו נסיבות דומות לאלו שבעניין בהג'ת, באופן שמצדיק ליתן לתובעת סעד של אכיפה, קרי, העמדתה היום במצב בו היתה עומדת אלמלא מחדלי הנתבעת, וזאת החל ממועד הצטרפותה לשירות המדינה כפרקליטה.

אחרית דבר
התביעה מתקבלת וניתן בזאת סעד הצהרתי, לפיו התובעת זכאית לפנסיה תקציבית החל ממועד תחילת עבודתה כעובדת מדינה, תוך צירוף תקופת שירותה הצבאי, תוך עריכת התחשבנות מתאימה, בין היתר, ביחס למענקים הכספיים שקיבלה עם שחרורה מצה"ל ולאחרונה, המענק הכספי שקיבלה כשופטת.
הנתבעת תישא בהוצאותיה של התובעת בסך 5,000 ₪ ובנוסף בהשתתפות בשכר טרחת עורכי דינה בסך 20,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ד' טבת תש"פ, (01 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .