הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב סע"ש 61380-11-17

14 דצמבר 2019
לפני: כב' השופטת שרה מאירי

המבקשת/הנתבעת:
ח.ג.מ. בניה (99) בע"מ
ע"י ב"כ עו" ד אורון מאירי
-
המשיב/התובע:
נביל אלזיר
ע"י ב"כ: עו"ד ח'אלד בולוס

החלטה

לפניי בקשת המבקשת-הנתבעת להורות למשיב-התובע להפקיד ערובה על מנת להבטיח את כיסוי הוצאות יה המשפטיות בהתאם לתקנה 116 ב' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות").
רקע וטענות הצדדים
המשיב הינו תושב שטחים (בכתבי הטענות לא ציין את כתובתו) אשר עבד אצל המבקשת כעובד בניין מחודש 6/2013 ועד לחודש 12/2016.
לטענתו, נודע לו שהנתבעת ביטלה את רישיון עבודתו אצלה, עת ניסה להכנס לישראל ומשכך פוטר, באופן פתא ומי, וללא מתן הודעה מוקדמת , וזכאי להשלמת פיצוי פיטורים, פיטורים שלא כדין, דמי הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות נוספות.
לטענת המבקשת, מעבר לכשלים פרוצדוראליים בכתב התביעה (מנוסחת באופן לאקוני, ללא פירוט עובדות, לא צורפו אסמכתאות ועוד), המשיב נטש עבודתו לאחר שנפצע בחודש דצמבר 2016 וזאת בלי שנתן הודעה מוקדמת וניתק קשר עימה.
ביום 14.4.2019, משלא הוגשו תצהירים ותיק מוצגים, נמחקה התביעה.
ביום 20.5.2019 הגיש המשיב בקשה בהולה לביטול מחיקת תביעתו בצירוף תצהיר עדות ראשית (בקשה מס' 13) . בבקשה טען "הייתה טעות משרדית...לחץ עבודה אדיר במשרד...אי עדכון משימה/תזכורת במערכת ניהול המשרד..." ולכן לא הוגשו התצהירים כאמור.
על המבקשת היה להגיב עד ליום 20.6.2019. משלא הגיבה, הגיש המשיב שתי בקשות : האחת, ביום 25.6.2019 (בקשה מס' 15) והשנייה מיום 25.7.2019 (בקשה מס' 16) לפיהן משלא הוגשה כל תגובה מטעם המשיבה יש לבטל את מחיקת התביעה.
ביום 1.8.2019 הגישה המבקשת את תגובתה לפיה אין לבטל את מחיקת התביעה נוכח הזמן שחלף, שנתיים, והמחדלים החוזרים ונשנים של המשיב שנובעים מזלזול בבית הדין. משכך יש לדחות את בקשת המשיב לביטול פסה"ד ולחייבו בהוצאות.
ביום 2.9.2019 ניתנה החלטה לפיה פסה"ד בטל, ועל המשיב לשלם הוצאות (בסך 3,000 ₪) למבקשת בתוך 30 יום. עוד נקבע בהחלטה "לא מצאתי בנסיבות מדוע יוטל החיוב בסוף ההליך, משעסקינן בהוצאות שנגרמו." (להלן: "החלטה מיום 2.9.2019").
ביום 1.11.2019 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר על ההחלטה מיום 2.9.2019 ושוב עתר לדחיית תשלום ההוצאות עד תום ההליך.
בנימוקיו לבקשה ציין כי "אין ביכולתו של התובע (המשיב) לשלם סכום של 3,000 ₪ עבור הוצאות לנתבעת (המבקשת) בגין הוצאות הבקשה." "לכן, ולאור האמור לעיל, ועקב מצבו הכלכלי ה קשה של התובע, מתבקש בית הדין הנכבד, לדחות את תשלום ההוצאות בסך של 3,000 ₪ עד סוף ההליך." (להלן: "בקשה לעיון חוזר").
ביום 4.11.2019 הגישה המבקשת את בקשתה מושא החלטה זו (להלן: "הבקשה"). בבקשתה ציינה כי הואיל והמשיב אינו תושב ישראל ואין בידו לשלם את ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 2.9.2019, יש להורות למשיב להפקיד ערובה לתשלום הוצאות יה.
המבקשת ביססה טענתה על כך שהתביעה היא על סכום עתק, וככל שתדחה לא יהיה בידיה להפרע מהמשיב.
ביום 5.11.2019, במסגרת תגובה לבקשה לעיון חוזר, חזרה המבקשת על בקשתה להפקדת ערובה.
ביום 28.11.2019 הגישה המבקשת תגובה לתגובת המשיב, בה חזרה על טענתה כי המשיב תושב השטחים, אשר אין לו נכסים בישראל וידו אינו משגת לשלם את הוצאותיה, ככל ות דחה תביעתו. עוד נטען כי המשיב טרם שילם את ההוצאות שנפסקו כנגדו בהחלטה מיום 2.9.2019 ומשכך, יש להעמיד את גובה הערובה על "גובה ההוצאה הממשית" אשר המבקשת עתידה להוציא בגין הגנתה מפני תביעה זו.
דיון והכרעה
בתגובת המשיב לבקשה נטען כי בתקנות לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1983 (להלן: "תקנות סד"א") וניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח ס' 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969.
בשעתו הכריעו בתי-הדין בבקשות להפקדת ערובה בהתאם לקבוע בתקנה 519 לתקנות סד"א, שהוחלה בבתי הדין מתוקף תקנה 33 לתקנות, זאת, בשים לב לפסיקה הרלוונטית (ראה: רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן ( פורסם בנבו, 16.1.2013); רע"א 2310/10 ‏לידיה והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם בנבו, 27.6.2010)].
ביום 2.9.16 נכנסה לתוקפה הוראת תקנה 116א לתקנות. בעתירה שהוגשה לתקיפת חוקיותה של התקנה [בג"ץ 7016/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים (פורסם בנבו, (17.9.18)], בטענה שהיא פוגעת בזכות החוקתית לגישה לערכאות, קב ע בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, כי הוראה זו הינה חוקית וכי זכות הגישה לערכאות אמנם הוגבלה, אך באופן מידתי.
הנה כי כן, התקנה קובעת כי שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסעיף קטן (ב), דהיינו, המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.
אשר לגובה הערובה נקבע כי גם כאשר מתקיימות נסיבות המצדיקות חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, סכום הערובה צריך שיהיה מידתי תוך עריכת איזון בין זכות הגישה לערכאות של המשיב לבין זכותה של המבקשת לגבות הוצאותיה, באופן שאין בו כדי לנעול בפני המשיב את שערי בית הדין זאת גם לפי פסיקת בית הדין הארצי. [ראו: ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (פורסם בנבו, 06.07.2003); (בר"ע (ארצי) 69465-03-16 מחמוד כעאבנה נ' יאיר אזולאי (פורסם בנבו)].
בענייננו, אין מחלוקת כי המשיב הינו תושב השטחים, הוא אינו תושב ישראל ואיננו אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג. המשיב לא מסר את כתובתו בשטחים, אולם כעולה מהמסמכים שצ ורפו לתביעתו עולה כי הוא גר בנפת ג'נין.
לפיכך, בהתאם להוראות התקנה יש לחייבו בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת לפרוע את הוצאות הצד שכנגד, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת הערובה.
בדברי ההסבר לתקנה 116 א' נכתב: "על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו".
עם זאת, בפסיקה הוענקה למונח "ראשית ראיה" פרשנות מקלה, המסתפקת בקיומו של מסמך בכתב המהווה ראיה להוכחת עילת התביעה, אף אם אינו תומך בכל רכיביה [ ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 188 (1991)].
עיון בתובענה, בבקשה ובתגובה מעלה כי לא זו בלבד שאין מחלוקת בין הצדדים אודות קיום יחסי עובד-מעסיק בין המשיב למבקשת, אלא שכבר בשלב מקדמי, כשהגישה המבקשת בקש תה לעיכוב הליכים והעברת הסכסוך לבירור בפני ועדה פריטטית(מיום 15.1.2018), ציינה כי המשיב הועסק אצלה וחל על הצדדים ה הסכם הקיבוצי בענף הבניין.
הדבר אף עולה מעיון בנספחים שצורפו הן לכתב התביעה והן לכתב ההגנה. המבקשת מופיעה בשמה כמצוין בתלושי שכר, וב"ריכוז נתונים חודשיים" כמעסיקה. בס' 29 לכתב ההגנה, מציינת המבקשת כי הנפיקה למשיב אשרות עבודה ותלושי שכר באמצעות מת"ש, הן בהתאם להוראות הדין והן בהתאם לסיכום בין הצדדים.
הגם שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי יתר רכיבי התובענה, די בהודאת המבקשת כדי לקבוע, עוד בשלב מקדמי זה, כי המשיב הביא ראשית ראיה להוכחת חלק משמעותי מתביעתו, לקיום יחסי עובד-מעסיק בתקופה המנויה בתובענה וכי לכאורה, אין מדובר בתביעת סרק.
בהתאם להלכה הפסוקה, העובדה כי המשיב אינו תושב ישראל אינה מהווה לכשעצמה טעם לחיובו בהפקדת ערובה ועל המבקשת להצביע על נסיבות נוספות המצדיקות הטלת ערובה.
המבקשת מבססת בקשתה על המנעות המשיב לשלם את ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 2.9.2019, חוב שטען כי אין בידו לשלמו.
לפיכך, מתקיימות במקרה שלפניי נסיבות (נוספות) המצ דיקות הטלת ערובה. המשיב לא שילם למבקשת את ההוצאות בסך 3,000 ₪, בה ן חוי יב בהחלטה מיום 2.9.2019 ואף הגיש בקשה לעיון חוזר (שנדחתה) לדחיית תשלום ההוצאות לתום ההליך.
המשיב לא הראה כי המבקשת תוכל להפרע הוצאותיה ממנו אם התובענה תדחה, הגם שהנטל בעניין זה מוטל עליו בהתאם לתקנה 116א' לתקנות כאמור לעיל, אלא ההפך, המשיב אף טוען כי המבקשת חייבת לתובע, לכאורה, דמי חגים, השלמת דמי הבראה וחופשה בסך 11,021 ₪, מסכום זה "יהיה לנתבעת מאיפה לגבות את הוצאותיה מהתובע" (ס' 13 לתגובת המשיב מיום 27.11.2019).
לא זו אף זו, המשיב טען כי הוא מפרנס יחיד במשפחתו ומקבל שכר יומי נמוך (ס' 1 לבקשה לעיון חוזר) וככל שתוטל ערובה, לא יוכל לשאת בתשלומה. מהבחינה הזו עולה חשש ממשי למבקשת לקושי בגביית הוצאותיה בתובענה ככל שת דחה.
לא מצאתי בעניינו של המשיב טעמים מיוחדים המצדיקים ה מנעות מהטלת ערובה, כמבוקש. די בטענות המשיב עצמו כדי להצדיק הפקדת ערובה כאמור בתקנה.
למעלה מן הצורך, ראוי להזכיר כי אין בטענת המשיב ל"הגיונה" של ההחלטה – שהרי אף אם תמחק תביעתו כאן, ויגישה, כטענתו, מחדש – הרי די בחיובו האמור בהוצאות כדי להצדיק חיובו בהפקדה כאמור , בכל הליך כנגד המבקשת דנא.
אשר על כן, הבקשה להפקדת ערובה, מתקבלת.
לאחר בחינת טיעוני הצדדים ושקילת נסיבותיו של ההליך, המשיב יפקיד בקופת בית הדין ערובה בסך 4,000 ₪ עד ליום 1.2.2020 להבטחת הוצאות המבקשת בתובענה.

לא תופקד הערובה כאמור, תמחק התביעה ללא התראה נוספת.
בקביעת הסכום להפקדה שקלתי את העובדה שהוצאות שנפסקו בפועל בבגין ביטול פסק הדין טרם שולמו, כמו גם ההליך שבפניי.
אשר להוצאות הבקשה –אלה תשקלנה בתום ההליך.
התיק יובא לעיוני בתום המועד האמור.

ניתנה היום, ט"ז כסלו תש"פ, (14 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.