הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב סע"ש 39180-05-14

15 ינואר 2020

לפני:

כב' השופט תומר סילורה- אב"ד
נ.צ (עובדים) מר מרדכי נגר
נ.צ ( מעסיקים) מר אברהם גלאי

התובע
Bunlai Phaderm
ע"י ב"כ: עו"ד ישעיהו דן רונן
-
הנתבעים

  1. ניראור ניהול מסעדות בע"מ
  2. ניסים ניר מעתוק
  3. שלמה בר-און
  4. חשב יזמות עסקית בע"מ
  5. רועי חכם נתנאל
  6. אורן שחר

ע"י ב"כ: עו"ד עמית גרוס

פסק דין

1. בפנינו תביעתו של מר BUNLAI PHADERM (להלן: " התובע") כנגד הנתבעים, בגין זכויות להן היה זכאי בעקבות עבודתו ועם סיום יחסי העבודה בין הצדדים.
רקע כללי
2. התובע, אזרח תאילנד, הגיע לישראל באמצעות ויזה למומחה זר (שף אתני) על פי בקשתה של הנתבעת 1, תאגיד במנהל רשת מסעדות אסייתיות הנושאת את השם המסחרי 'צ'וקה' (להלן: "ניראור") באמצעות הנתבע 2, בעל המניות והמנהל בניראור (להלן: "מר מעתוק"), שאושרה עקרונית בתאריך 20.11.08.
נתבע 3 הוא מנהל בניראור ובחברת סופיבר ישראל (ס.ב.י.) בע"מ, שהיא בעלת מחצית ממניות השליטה בניראור (להלן: "מר בר-און").
3. נתבעת 4, חשב יזמות עסקית בע"מ, היא זכיינית סניף רמת אביב של רשת צ'וקה (להלן: "הזכיינית") לשם נויד התובע על ידי הנתבעים 1-3, לשם העסקתו כשף אתני מומחה מאז פברואר 2009 ועד לתום יחסי העבודה בין הצדדים בתאריך 9.3.14.
הנתבעים 5-6 הינם בעלי המניות בזכיינית (להלן: "מר חכם" ו"מר שחר" בהתאמה).
תמצית טענות התובע
4. התובע לא היה מודע לקיומן של ניראור והזכיינית, ומבחינתו מעסיקיו הישירים לכל דבר ועניין היו מר מעתוק, מר בר-און, מר חכם ומר שחר - הם ששילמו את שכרו ומהם קיבל הוראות.
5. למיטב ידיעתו של התובע, תהליך הוצאת היתר עבודה למומחים שפים אתניים, כמו גם אשרת עבודה תואמת, נעשית באמצעות הגשת בקשה ליחידת ההיתרים במשרד הפנים וחתימה על חוזה העסקה מתורגם ומאושר נוטריונית, במסגרתו מתחייב המעסיק לשלם לעובד המומחה שכר יסוד שלא יפחת מפעמיים השכר הממוצע במשק, לא כולל תשלום עבור עבודה במשמרות או שעות נוספות לחשבון בנק בישראל שנפתח על שמו של העובד הזר, זאת כתנאי לחידוש רישיון העסקה לפי קריטריון רשות האוכלוסין וההגירה. עוד לפי קריטריונים אלה, נדרש המעסיק לצרף לבקשתו לחידוש הרישיון אישור רואה חשבון בנוסח הקבוע, המעיד כי המסעדה שילמה שכר בהתאם להתחייבות.
על אף האמור, התובע עצמו לא היה מודע לתנאי העסקתו כפי שנקבעו בחוזה העבודה שנחתם בינו לבין ניראור (באמצעות מר מעתוק), שכן במעמד החתימה טרם הגעתו לישראל, לא הוסברו לו תנאי העסקתו ולא נאמר לו כי שכרו עומד על השכר הנקוב בחוזה ההעסקה.
6. ממאמר שפורסם ביום 23.12.09 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בעניין מדיניות התעסוקה בענף המסעדות האתניות, עולה כי המועמדים לעבוד במסעדות אלה לא תודרכו בנציגות הישראלית בנוגע לתנאים המיוחדים להם הם זכאים, וכל שניתן להם הוא זכותון כללי לעובד הזר, בו מפורטים תנאים שכלל אינם רלבנטיים למצבם, באופן מטעה.
7. התובע הגיע לישראל ביום 22.12.08 והחל עבודתו בניראור ביום 24.12.08 בסניף פתח תקוה.
בחודש פברואר 2009, נויד על ידי מר מעתוק לסניף רמת אביב, שם עבד עד ליום 9.3.14.
8. הנתבעים ניצלו את חוסר ידיעתו והבנתו את תנאי העסקתו, עשקו וניצלו אותו והעסיקו אותו בתנאי עבדות, 7 ימים בשבוע במשך 15-18 שעות ביום.
התובע הועסק בתנאים שאינם עולים בקנה אחד עם חוזה ההעסקה ודרישות רשות האוכלוסין וההגירה, ואף בניגוד לתנאי רישיון ההעסקה שניתן לנתבעים. שכרו היה נמוך לאין שיעור מהשכר שנקבע ואף נפל מתעריפי שכר המינימום ביחס לשעות העבודה המרובות בהם עבד על פי חוק שכר המינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה. שכרו שולם לו במטבע אמריקאי ולא בהעברה בנקאית לחשבון בנק שנפתח על שמו כנדרש, ולא ידוע לו על חשבון בנק כלשהו שנפתח על שמו בישראל. כמו כן, לא קיבל תלושי שכר או תיעוד כלשהו.
9. מדי חודש, וכתנאי לקבלת שכרו, נדרש התובע לחתום על מסמכים שונים מבלי שניתנה לו הזדמנות לקרוא את תוכנם ולתהות על קנקנם ומבלי שקיבל עותק מהם. בנוסף, נהגו מר חכם ומר שחר להחתים את התובע, כתנאי לקבלת שכרו, על דפי רישום כוזבים של שעות עבודה פיקטיביות.
10. עובדות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם המצג אותו נדרשו הנתבעים להציג בפני רשות האוכלוסין וההגירה לצורך חידוש רישיון עבודתו מתחילת עבודתו ועד לחודש מאי 2013, והמסקנה היחידה שעולה מחוסר הלימה זה היא ביצועם של מעשי מרמה וזיוף, תוך הצגת נתונים ואישורים כוזבים לרשות האוכלוסין וההגירה מטעם רואי חשבון שחתמו על דו"חות ביקורת ו/או מעשי תרמית והצגת מסמכים כוזבים בפני רואי החשבון שנתנו את אישורם הנ"ל.
11. מחודש מאי 2013 ועד לפיטוריו ביום 9.3.14 הועסק התובע ללא רישיון עבודה ובניגוד לחוק מאחר והנתבעים לא מילאו חובתם לעשות את הנדרש לצורך הארכת רישיונו.
12. הנתבעים לא שילמו לתובע את הפיצוי המגיע לו עבור השעות הנוספות בהן עבד; לא אפשרו לו לצאת לחופשה שנתית ולא שילמו לו את תמורתה כמתחייב בדין; לא שילמו לו דמי הבראה, דמי נסיעה, ימי חג או הפרישו עבורו לקרן פנסיה; ופיטרו אותו לאלתר ללא תשלום דמי הודעה מוקדמת או פיצויי פיטורים.
13. בחודשיים הראשונים לעבודתו, עמד שכרו של התובע על סף 1,100$ בלבד, ועם ניודו לסניף רמת אביב הועמד שכרו על סך 3.5$ לשעה. כשנה לאחר ניודו הועלה שכרו לסך 4$ לשעה. בחודש מרץ 2011 קיבל שכר חודשי בסך 1,700$. בחודש מרץ 2013 קיבל שכר חודשי בסך 1,800$. ובחודש דצמבר 2013 הועלה שכר לסך 1,900$ לחודש - זאת עד למועד פיטוריו.
בכל תקופת עבודתו קיבל את שכרו במטבע אמריקאי ובמזומן.
14. שעות עבודתו נקבעו על פי שעות פעילות המסעדה, כאשר נדרש להתייצב שעתיים לפני פתיחת המסעדה לצורך עבודות הכנה ולהישאר בין שעתיים לשלוש שעות לאחר סגירתה, אז נדרש לנקות את הכלים, לאפסן את המזון וחומרי הגלם שנותרו, לשטוף ולנקות את המסעדה, לעשות הכנות ליום המחרת ועוד.
שעות פעילותה המפורסמות של המסעדה (א'-ה' : 11:00-22:00, ו': 11:00-15:00, ש': שעה אחרי צאת השבת-23:00) עומדות בהתאמה לדיווחי השעות של התובע, לפיהם בימים א'-ה' עבד בין השעות 9:00-חצות (לכל המוקדם), ביום ו' בין השעות 9:00-17:00 (לכל המוקדם) ובימי שבת בין השעות 18:00-1:00 (לכל המוקדם).
15. שכרו החודשי בהתאם לחוזה ההעסקה שנחתם עמו ובהתאם להוראות רשות האוכלוסין וההגירה אמור היה לעמוד על סך 16,000 ₪ בתחילת עבודתו ועד 18,178 ₪ בעת סיום עבודתו (או לכפל השכר הממוצע במשק על פי הגבוה שבהם), בתוספת שכר בגין שעות נוספות וימי המנוחה השבועית.
16. בגין האמור, טוען התובע לזכאותו לתשלום הפרשי שכר בסך 674,624 ₪, גמול שעות נוספות בסך 1,219,400 ₪ וגמול בגין עבודה בימי המנוחה השבועית בסך 293,561 ₪ (כל אלה בתוספת פיצויי הלנה כאמור בסעיף 17 לחוק הגנת השכר).
17. הנתבעים לא פעלו על פי צו ההרחבה, ומשך כל תקופת עבודתו לא ניכו ולא הפרישו משכרו של התובע לקרן הפנסיה - לא חלק מעביד ולא חלק עובד. סך ההפרשות מסתכם לסך 17,476 ₪ בתוספת פיצויי הלנה.
18. זאת ועוד, התובע זכאי לתמורת 44 ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות בסך 30,257 ₪; ל- 14 ימי הבראה בסך 371 ₪ עבור כל יום הבראה בסך כולל של 5,194 ₪; לדמי חג בסך 34,094 ₪; פיצויי פיטורים בסך 94,707 ₪; חלף הודעה מוקדמת בסך 18,178 ₪ - כל אלה בתוספת פיצויי הלנה מלאים.
תמצית עמדת הנתבעים
19. בראשית הדברים, טוענים מר מעתוק, מר בר-און, מר חכם ומר שחר לסילוק התביעה נגדם מחמת היעדר יריבות והיעדר עילה, מה גם שכתב התביעה כלל אינו מגלה עילת תביעה אישית כנגדם ואינו מבסס כל תשתית עובדתית שיש בה כדי להטיל עליהם אחריות אישית. בנוסף, לא הועלו טענות הנוגעות לעילות לצורך הרמת מסך ההתאגדות ואלה אינן מתקיימות במקרה דנן.
20. מדובר בתביעה מנופחת ומופרכת בגין תקופת עבודה של 62 חודשים. שעה שהתובע קיבל את שכרו כשכר מומחה מדי חודש, זו כללה את כל תשלום זכויותיו הסוציאליות, לרבות שעות נוספות, הבראה וחופשה, והוא השתכר כפל מהשכר הממוצע בשוק.
כל תחשיביו מופרכים ומנופחים, מבוססים על סכומים שהוא כלל אינו זכאי להם, וכל מטרת תביעתו היא עשיית עושר על גב הנתבעים.
21. התובע הגיש תביעתו על אף שעם עזיבתו את הזכיינית בצורה בה עזב, הוא גורם לנזקים המוערכים בשווי עשרות אלפי שקלים, מאחר שבנטישתו ובריחתו גרם לה להפסיד שני תקנים של שף מומחה זר, מה שהוביל לפגיעה מהותית בשירות, בתדמית, באיכות ובמוניטין של המסעדה.
22. הזכיינית הקפידה שלא להעסיק את התובע מעל לשעות המשרה המלאה, מה שבא לידי ביטוי בדו"חות הנוכחות עליהם חתם התובע מדי חודש ובתלוש השכר שקיבל וגם עליו חתם. במרבית תקופת העסקתו אישר התובע במסמך נוסף, בשפתו, את קבלת התלוש ואת השכר האמור בו.
בנוסף, עותר התובע לתשלום דמי הבראה וחופשה, אשר שולמו לו מדי חודש בחודשו ובמסגרת גמר החשבון שנערך עמו לאחר שזנח את העבודה.
23. לאורך כל תקופת עבודתו, שולמו לתובע מלוא התשלומים והזכויות להם היה זכאי בגין עבודתו. הזכיינית סיפקה לו מגורים, ארוחות ושתייה ושילמה את כל הוצאותיו (לרבות חשבונות חשמל, ארנונה וכו'). גם בגין ההפסקות בהן שהה במסגרת עבודתו לא נוכה שכרו.
24. התובע מעולם לא הלין על תנאי עבודתו משך למעלה מ- 5 שנים, חתם מדי חודש על כרטיס נוכחות, תלושי שכר ומאשר כי קיבל שכר בהתאם לתלוש. כעת, בחוסר תום לב ובשיהוי ניכר, מעלה התובע טענות ללא כל בסיס עובדתית או ראייתי.
25. כך, האריכה הזכיינית את אשרת עבודתו של התובע מדי שנה עד למכסה המותרת על פי דין. עם סיום אפשרות ההארכה, ביצעה הזכיינית לתובע גמר חשבון וביקשה ממנו לעזוב את ישראל בהתאם להוראות משרד הפנים ועל מנת שלא תיפגע מכסת ההיתרים של המומחים הזרים.
עוד, קנתה הזכיינית לתובע כרטיס טיסה לבנגקוק בתאריך 11.3.14 בסך 1,200$ והסבירה לו את החשיבות בעלייתו על המטוס. התובע בחר לעשות דין לעצמו, תוך גרימת נזקים חמורים, לא הגיע לטיסה - ונעלם. בדיעבד, נודע לזכיינית כי התובע החל לעבוד בבתים פרטיים, הכל על מנת להימנע מיציאה מגבולות ישראל.
26. על פי הוראות משרד הפנים, כל עוד התובע שוהה בישראל הוא תופס את איוש ההיתר שניתן לזכיינית להעסקת מומחה זר והזכיינית לא יכולה להעסיק מומחה זר אחר תחתיו. במקביל לבריחתו של התובע עזב עובד נוסף וכך נותרה הזכיינית במחצית מכסת כח האדם שלה (ניתנו לה 4 היתרים סך הכל).
הזכיינית מעריכה את נזקיה בגין כל חודש שהות של התובע בישראל ללא אשרה בשווי 40,000 ₪ לכל חודש (וסך הכל נזק מוערך בסך 1,440,000 ₪) ולטענתה יש לקזז סכום זה (אותו תדע באופן סופי רק לאחר עזיבתו את הארץ) מכל סכום שייפסק לטובת התובע, כמו גם את שווי כרטיס הטיסה שנרכש עבורו.
27. הסכם העבודה הראשון עליו חתם התובע בארצו בשפת אמו, הוא קיבל אותו לידיו והיה עליו להגיע לחתום עליו בקונסוליה הישראלית בפני נציג המדינה. אם בחר התובע שלא לקרוא את תנאי הסכם ההעסקה, שנכתב בשפתו, הרי שאין לו על מי להלין מלבדו.
28. אין כל רלבנטיות למאמר המוזכר בכתב התביעה. התובע לא הוטעה, החוזה נכתב בשפתו בדרך שאפשרה לו להבין את האמור בו והיה מודע לתנאי עבודתו כל תקופת העסקתו ללא כל תלונה.
29. בכל הנוגע לעובדים זרים מומחים אין כל חובה לפתוח חשבון בנק בישראל עובד, ומותר לשלם את שכרו במזומן, כפי שאכן היה עם התובע, שאישר בחתימתו את קבלת הסכומים. אילו לא הייתה הזכיינית עומדת בקריטריונים שנקבעו, ודאי לא יכולה הייתה להאריך את אשרת עבודתו של התובע פעם אחר פעם.
המסמכים עליהם חתם התובע מדי חודש היו בשפתו, וכיום הוא מכחיש שהבין אותם רק לצורך תביעה זו. מעולם לא הלין על המסמכים עליהם חתם או על הסכומים שקיבל. הזכיינית פעלה כדין וכנדרש ומעולם לא זייפה מסמכים כנטען. טענת תרמית זו מן הראוי שתתבסס על עובדות וממצאים בשטח ולא תטען בעלמא ללא כל אסמכתא לכך.
30. לזכיינית היה היתר העסקה עבור התובע עד ליום 21.3.14, שניתן לה בהתאם לחוק ולדרישות משרד הפנים.
31. התובע עבד בשעות משתנות, בהתאם לצרכי הזכיינית. הוא לא נדרש להיות שעתיים לפני פתיחת המסעדה או לאחר סגירתה, ומעולם לא נדרש לעסוק בניקיון המסעדה או הכלים המשמשים אותו לצורך עבודתו.
32. התובע קיבל תמורת חופשה והבראה מדי חודש והזכיינית מכחישה את טענותיו בגין אי תשלום הזכויות הנ"ל. בנוגע לדמי חגים, התובע קיבל שכר גלובלי ולכן אינו זכאי לדמי חגים, מה גם שחישוביו לעניין זה מוטעים ומטעים. כמו כן, הזכיינית הודיעה לו מעל חודש ימים טרם סיום חוזה העבודה בין הצדדים, התובע עבד בחודש זה וקיבל שכר תמורתו.
אשר לזכויותיו הפנסיוניות, לטענת הנתבעים פסיקת תשלומי פנסיה לעובד זר נוגדת את הרציונל העומד מאחורי החובה להפקיד פנסיה - תכלית סוציאלית שנועדה להבטיח את עתידו הכלכלי של העובד בעת פרישתו לגמלאות. בכל מקרה, חובת ההפרשה היא עד לגובה השכר הממוצע במשק ולא לכל גובה שכרו של התובע והיא מתחילה רק לאחר 6 חודשי עבודה ולא מיום עבודתו הראשון.
לתובע שולמו מלוא זכויותיו במסגרת גמר החשבון שבוצע לו עם סיום יחסי העבודה.
33. התובע נהג בהליך זה כמי שיודע היטב שאין כל השלכה שלילית כלפיו בדבר אופן ניהול ההליך, צירף נתבעים רבים ללא צידוק שבדין, שינה והגדיל את רכיבי תביעתו ואף בחר שלא לשלם את הוצאות המשפט בהן חויב.
34. מעדותו של התובע עולה כי אילו היו הנתבעים משלמים לו 5,000$ כפי שביקש, תביעה זו כלל לא הייתה מוגשת והוא היה עוזב את ישראל (עמ' 51, ש' 28-29 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17). למעשה, התובע רקם עלילה על הנתבעים על מנת להכניס ידו אל כיסם.
עוד, מחקירתו של התובע עולה כי אף לטענתו לא היה שף מומחה והוא בחר לשקר על כך לנתבעים ולרשויות בישראל (עמ' 12, ש' 5 ואילך לפרוטוקול מיום 10.9.17).
35. התובע בחר לנהל הליך זה כשוהה בלתי חוקי בישראל באופן מודע ומתוך אינטרס אישי (זוגתו וילדו החיים בישראל) ללא כל מגבלה לשוב לארץ מוצאו; הוא תובע כספים ותשלומים מכח תנאי העסקתו שנקבעו על ידי רשות האוכלוסין וההגירה, אבל מתעלם כליל מהעובדה שהוא עצמו מפר את תנאי אותה הרשות שקבעה שעליו לעזוב את ישראל זה מכבר - מה שיוצר תחושת אי צדק קשה; התעלמותו של התובע מפסיקות אופרטיביות של בית הדין (לתשלום הוצאות, למסירת כתובתו) מלמדות בצורה ניכרת על חוסר תום ליבו ויש ליתן לכך את הדעת.
36. אם אין די באמור, עדותו של התובע רצופה שקרים וסתירות, תוך התחמקות ממתן מענה במסווה של "אי הפללה". כך, התנגדויות ב"כ התובע תוך שנימוקיו נאמרים כשהתובע שוהה באולם כי אינו מבין עברית, אך לקראת סוף העדות עלה שהתובע מבין עברית היטב ולפי התנגדויות אלה ידע מה להשיב לאותן שאלות. למעשה, עדותו הוכתמה.
בתצהירו טען התובע כי מעולם לא ראה ולא קיבל תלושי שכר, אלא שבסופו של דבר אישר בחקירתו כי חתם על תלושי השכר מדי חודש; בתצהירו טען שהבין ששכרו 15,000 ₪ שלא ידע מה ערכם הדולרי, אבל בהמשך אותו תצהיר טען שקיבל ממעסיקו דולרים והמירם לשקלים - אם המיר את הדולרים לשקלים הוא יודע בדיוק כמה כסף שקלי קיבל ויכול היה שלא להסכים לזה ובוודאי לא לחתום על מסמכים המעידים אחרת. בתצהירה של בת זוגו של התובע, הצהירה כי היא שניהלה את כספיהם, שהוא היה מפקיד בידיה את הדולרים שקיבל והיא הייתה מעבירה חלק ממנו לחו"ל; בתצהירו טען התובע שהיו מקרים ספורים בהם חתם על דו"חות נוכחות פיקטיביים, אלא שבחקירתו הוצגו לו כרטיסי נוכחות חתומים על ידו מכל תקופת העסקתו והוא אישר את חתימתו עליהם.
37. עדותה של זוגתו של התובע היא עדות שיש לקחתה בערבון מוגבל וליתן לה משקל אפסי, שכן הינה בעלת אינטרס כלכלי מובהק בתביעתו. בחינת העדות עצמה מעלה כי כולה עדות שמועה - היא מעולם לא נכחה בעת תשלום המשכורת, לא נכחה בשעות עבודתו וסתרה את טענתו באשר להמרת הדולרים לשקלים (כמתואר לעיל).
38. הנתבעים ביקשו להגיש כתב תביעה שכנגד - ונדחו בשל השלב בו ביקשו את הגשתו. תחת זאת, פתחו הליך נפרד נגד התובע בגין הנזקים שנגרמו להם: נזק למסעדה, שווי כרטיס הטיסה ותשלום למתן היתר למשרד הפנים על מנת שתקן העסקת עובד זר לא יבוטל.
39. בתום חקירתו הנגדית, ביקש מר מעתוק לפנות לבית הדין באמירה אישית. במסגרת אמירה זו טען לנזקים הגדולים שנגרמו לו ולמר בר-און בשל תביעה זו מול רשת בינלאומית שהביאו לארץ והבנק ביטל להם את המימון בגלל הסיכון שבתביעה זו (עמודים 52-53 לפרוטוקול הדיון מיום 12.4.18).
התייחסות התובע לסיכומי הנתבעים
40. הטענה כי התובע כלל לא היה שף מומחה מהווה הרחבת חזית אסורה ואף חרב פיפיות להתנהלות הנתבעים, שכן לטענתם מר מעתוק בדק את כישורי התובע ומצא כי הינו בעל הניסיון המוכח והמומחיות הנדרשת . על כן, השאלה הנכונה בהקשר זה היא לא האם התובע הוא שרימה את רשות האוכלוסין, אלא האם מר מעתוק עשה זאת כשידע שהוא מביא עובד שאינו בעל כישורים מיוחדים והאם לא חתם על תצהיר כוזב לרשות האוכלוסין ביודעין.
כך או כך, עצם העובדה שהתובע הועסק כשף אתני מומחה במשך למעלה מחמש שנים לשביעות רצון מעסיקיו ומבלי שהועלו טענות נגד יכולותיו המקצועיות, ותוך שמשולם לו שכר מומחה, יוצרת חזקה שהתובע הוכיח את הכישורים הנדרשים ותפקד באופן מקצועי כנדרש.
41. לא הוגשה כל ראיה לכך שהתובע שוהה באופן בלתי חוקי בישראל או כי הינו עבריין. התובע לא הורשע ולא הועמד לדין על שהייה שלא כדין, לא מתנהלים נגדו הליכים כלשהם, לא הוכח כי הוא דרוש לחקירה ואיש ממשרד הפנים לא העיד במסגרת ההליך.
נוסף, לא הוכחה טענת הנתבעים כי לא ניתן להאריך אשרה לאחר 63 חודשים ובכל מקרה היו בידיו אפשרויות נוספות - עבודה אחרת המאפשרת הארכת רישיון הישיבה, רישיון ישיבה מסיבות הומניטריות, ויזת סטודנט ללימודי קולינריה ועוד.
למעלה מכך, מעמדו של התובע בישראל אינו רלבנטי להליך זה ולזכויותיו הנתבעות.
42. הסברי הנתבעים לשגיאות שנמצאו באישורי קבלת השכר - אינן יכולות להתקבל. כך, ההסבר שיש למר חכם לכך שאישור קבלת השכר המעיד על תשלום דולרי קדם למועד פירעון ההמחאה הוא שכנראה הדפיס ללא שינוי תאריך כמו שצריך, אך מדובר בסברה בלבד שאין בה כדי לבסס הסבר לדבר. מדובר על מסמכים שהנתבעים עצמם יצרו ואם לא ניתן להסתמך על התאריך שנכתב עליהם - לא ניתן להסתמך על המסמכים בכלל; כך, פיצול ההמחאות היה בחודשים ספורים בלבד והיו חודשים ששולם שכר נמוך יותר בהמחאה אחת ללא השלמה, מה גם שלא סביר שמדובר במפרעות ששולמו באותו חודש תשלום השכר ולא בחודש שקדם לו; כך, אם התובע קיבל שכר בשתי פעימות, מדוע לא הוחתם על שני מסמכי קבלת שכר?
43. הנתבעים מנסים לשייך לעובדה שהתובע דרש 5,000$ כדי לעזוב את ישראל, את חוסר אמינותו, אלא הדבר מעיד על העושק הגדול בכך שהציעו לו 2,000$ לאחר שעבד עבורם 5 שנים.
44. כל העדים שיכולים היו להיות רלבנטיים להליך זה שבו לתאילנד והתובע לא יכול היה לזמנם למתן עדות.
45. התובע לא זנח את הרכיבים חופשה, הבראה וחגים.
תיאור ההליכים
46. התובע הגיש תביעתו בתאריך 25.5.14 (על סכום תביעה כולל בסך 1,189,680 ₪) וכתב הגנה מטעם הנתבעים הוגש ביום 2.11.14.
בתאריך 7.3.15 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה (לסכום תביעה כולל בסך 2,424,423 ₪), כאשר התיקון שהתבקש היה לעניין חישובי הפרשי השכר והפנסיה.
47. בדיון המקדמי שנערך ביום 11.3.15 בפני כבוד השופטת (בדימוס) אורנית אגסי, עמד ב"כ התובע על תיקון כתב התביעה ואכן הגיש בקשה מתוקנת לתיקון כתב התביעה בתאריך 22.3.15 (לסכום תביעה כולל בסך 2,387,491 ₪).
48. בתאריך 26.4.15 ניתנה החלטת בית הדין (כבוד השופטת (בדימוס) אורנית אגסי), במסגרתה הוחלט, בשל ההלכה הענפה בעניין זה ועל אף השיהוי בהגשת הבקשה לתיקון - להתירה. יחד עם זאת, התובע חויב בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪.
49. נוכח חיוב זה בהוצאות, פנה התובע ביום 7.5.15 בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי (בר"ע 14076-05-15). בתאריך 1.7.15 הציע כבוד השופט (כתוארו אז) אילן איטח לצדדים כי סכום ההוצאות יופחת בהסכמה לסך 5,000 ₪, אך התובע סרב.
בתאריך 21.9.15 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי שקבע כי יש להפחית את סכום ההוצאות לסך 5,000 ₪, שכן לטעמו הסכום שנקבע בהחלטת בית הדין האזורי חרגה בצורה קיצונית ממסגרת ההוצאות הסבירה במסגרת בקשה לתיקון כתב תביעה.
50. בתאריך 2.8.15 ניתנה החלטת בית הדין (מפי כבוד השופטת (בדימוס) אורנית אגסי) בעניין בקשת התובע למסירת פרטים נוספים וצו לגילוי מסמכים (כרטיס הנהלת חשבונות, תדפיסי בנק של הזכיינית, אסמכתאות לרכישת מטבע זר, טפסי 106 והסכמי זכיינות).
במסגרת החלטה זו קבע בית הדין כי דין הבקשה לפרטים נוספים להידחות שכן מדובר בבקשה שהינה כסות לשאלון ואין להיעתר לה, כיוון שהנתבעים אינם צריכים למסור את שמות ופרטי רואה החשבון שערכו את הביקורת לחשב מאז תחילת עבודתו של התובע או לחשוף כל תנועות כספיות של מי מהם.
אשר לבקשתו לגילוי מסמכים, נקבע על ידי בית הדין כי זו התקבלה רק באשר לחשיפת הסכמי הזכיינות (תוך הקפדה על שמירת הסודות המסחריים ומחיקת פרטים שאינם רלבנטיים להליך זה).
51. בתאריך 16.9.15 הגיש התובע בקשת רשות ערעור גם לעניין החלטה זו (בר"ע 28616-09-15).
ביום 26.9.15 הציעה כבוד השופטת סיגל דוידוב-מוטולה הסדר לעניין זה, לפיו הנתבעים יגישו תצהיר בדבר היעדר כרטסת הנהלת חשבונות או מסמכים המעידים על רכישת ו/או המרת מטבע זר בהתייחס לתשלום שכרו של המבקש. אשר לתדפיסי חשבון הבנק, קיימת ראיה לכאורה כי ההמחאות שצילומיהן צורפו אכן נמשכו מחשבונה של הזכיינית, ונראה כי אין צורך בתדפיסי חשבון בנק שיעידו על כך.
הצדדים הסכימו להסדר זה וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 18.10.15.
52. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם.
53. בתאריך 17.7.17 ניתנה החלטת בית הדין (כבוד הרשמת תמר עציון פלץ), במסגרתה נקבע כי נוכח העובדה שהתובע לא עמד בפסיקת ההוצאות כפי שנקבעו בבית הדין הארצי ללא הסבר כלשהו ולמעשה מציג היעדר יכולת פירעון כבר בשלב זה - עליו להפקיד ערובה בסך 2,000 ₪.
54. בתאריך 7.9.17 הגישו הנתבעים כתב תביעה שכנגד.
בתאריך 10.9.17, במסגרת דיון ההוכחות, קבע בית הדין כי אין מקום לקבל תביעה שכנגד זו בשים לב לעיתוי בו הוגשה ולשלב בו נמצא ההליך.
55. דיון הוכחות ראשון התקיים, כאמור, בתאריך 10.9.17, במסגרתו העידו התובע וגב' הייזל פינדה, בת זוגו (להלן: "גב' פינדה").
דיון הוכחות שני התקיים בתאריך 25.1.18, במסגרתו העיד עד נוסף מטעם התובע - מר ירון הייטנר, סגן מנהל סניף גבעתיים בבנק מזרחי טפחות .
דיון הוכחות שלישי התקיים בתאריך 12.4.18, במסגרתו העידו גב' ברק, מנהלת סניף אביבים של בנק הפועלים, מר בר-און, מר מעתוק, מר שחר ומר חכם.
56. בתאריך 17.4.18 ביקש התובע לצרף כראיה מסמך שהוגש במסגרת בר"ע 28616-09-15 ובהיעדר תגובת הנתבעים קיבל בית הדין בקשה זו בתאריך 3.5.18.
57. ביום 30.5.18 התקיים דיון תזכורת לצדדים בנסיון להגיע להסכמות בתיק , אך גם במסגרתו לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות.
58. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
השאלות שבמחלוקת
59. לשם הנוחיות, נביא להלן את השאלות הצריכות הכרעה בענייננו:
א) מה היה היקף העבודה של התובע?
ב) מה היה אופן תשלום שכרו של התובע והאם תלושי השכר היו פיקטיביים?
ג) מי מעסיקו של התובע?
ד) האם יש להרים את מסך ההתאגדות?
ה) מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים?
ו) מהן הזכויות להן זכאי התובע במסגרת סיום העסקתו : האם התובע זכאי לתשלום בגין הפרשי שכר, פיצוי בשל אי הפרשה לפנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, חלף הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים?
דיון והכרעה
א) היקף העבודה
טענות התובע
60. אומנם לתובע אין רישום על שעות עבודתו המרובות, אך יש לו גרסה מוצקה וסדורה בדבר מתכונת עבודה קבועה, אל מול כרטיסי הנוכחות שלא מולאו על ידי התובע ונחתמו על ידי מר חכם, מר שחר (עד יולי 2011) או אלמונים אחרים ששמם וזהותם לא פורט (עד סוף 2013), ולגישתו פוברקו על ידי הנתבעים. לגישת התובע, כלל לא ניתן להגיש את כרטיסי הנוכחות כראיה לאמיתות תכנם ללא עדותם של אותם חותמים אנונימיים וחתימת התובע על גביהם אינה יכולה לרפא את הפגם.
61. בחינת תוכן כרטיסי הנוכחות בהצלבה עם מסמכים אחרים ונתונים אובייקטיביים, מעלה כי ב- 53 מקרים הכתוב אינו מתיישב עם המציאות - כך, ב- 9 מקרים המועדים הנקובים אינם תואמים לשעות כניסת ויציאת השבת (ומדובר במסעדה כשרה); ב- 8 מקרים חתם התובע על אישורי קבלת שכרו כאשר שהה בחופשה; ב- 13 מקרים אין התאמה בין רישום השעות בכרטיסי הנוכחות ובין רישום השעות בתלוש השכר ועוד.
לאחר התעוררות הרפורמה במאי ויוני 2010, לפתע בכל חודש תאמו שעות העבודה לשעות המופיעות כרטיסי הנוכחות (למעט 4 מקרים) - ותמיד 186 שעות עבודה. לא משנה באיזה חודש או אם היו חגים במהלכו - מה שמעיד על רישום פיקטיבי וכוזב.
62. היות שהתובע הוכיח מתכונת עבודה קבועה, נטל ההוכחה עובר לכתפי הנתבעים להציג כרטיסי נוכחות בעבודה. השוואת דרישות החוק לכרטיסי הנוכחות שהוצגו במקרה דנן, מלמדת שהרישום עליהם בוצע בכתב יד - התובע לא חתם מדי יום על שעות עבודתו שנרשמו - ולמעשה כרטיסי נוכחות אלה אינם יכולים להיחשב כעמידה בדרישה להצגת רישומי נוכחות.
לכן, על הנתבעים להוכיח שהתובע לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת.
63. אין בכל חומר הראיות כל טענה או עדות לכך שעבודת התובע במסעדה הייתה במשמרות, או כמה שפים מומחים היו צריכים לעבוד בכל זמן נתון כדי לספק את צרכי המסעדה. טענה זו אף לא הועלתה קודם להגשת הסיכומים.
אם אין די בכך, גב' פינדה העידה בחקירתה הנגדית כי בבקרים ליוותה את התובע לקניון ולאחר שזה נכנס היא נסעה במונית שירות חזרה לביתם, ובערב חיכתה לו שיסיים עבודתו לקראת חצות.
64. נוסף על כך, על פי סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, המנוחה השבועית תהא בת 36 שעות רצופות לכל הפחות. התובע, לטענתו, סיים לעבוד ביום שישי בשעה 17:00 והחל עבודתו ביום שבת בשעה 18:00 - מה שהותיר לו 25 שעות מנוחה בלבד.
טענות הנתבעים
65. התובע היה אחד מתוך 4 שפים מומחים זרים שעבדו אצל הזכיינית ועבד במשרה מלאה, כאשר אורך כל משמרת כ- 8 שעות. לא היה כל צורך כי השפים המומחים יעבדו שעות רבות והם חילקו ביניהם את העבודה. אם אין די בכך, התובע אישר מדי חודש את נכונותם של כרטיסי הנוכחות ואישר בחקירתו כי מדובר בחתימתו מרצון.
התובע אף נמנע מלהעיד את חבריו השפים התאילנדים האחרים שעבדו איתו במטבח ויכולים היו בנקל להעיד על שעות העבודה ותשלום השכר, או אפילו לצרף תצהיר כלשהו מטעמם התומך בגרסתו. הימנעותו זו עומדת לחובתו.
66. במהלך תקופת עבודתו השפים המומחים שעבדו במסעדה פרצו בשביתה על רקע רצונם לשנות את תחום העבודה, ללא קשר לשכר העבודה. באופן דומה, יכול היה התובע לעזוב את הזכיינית ולמצוא עבודה במסעדה אחרת.
67. דוחות הנוכחות של התובע מציגים כ- 1,200 ימי עבודה. התובע מציג 8 מקרים בכל אותם ימים בהם נעשתה טעות כלשהי ומנסה להשליך מטעויות אלה כי הדוחות מזויפים. בחודש דצמבר 2012 למשל, נשמט יום חופש של התובע ועל הימים נכתבו על מועד שגוי. אם מדובר ב- 8 טעויות על פני כ- 1,200 ימי עבודה, ניתן להסיק כי טעויות אלה הן טעויות סופר ללא יד מכוונת. התובע התגורר בסמוך לקניון רמת אביב, ולכן בהחלט יכול להיות שהגיע לקבל את שכרו גם בימים בהם לא עבד.
68. התובע עותר לקבלת הפרשי שכר בסיס ושעות עבודה בימי המנוחה השבועית בסך 34,723 ₪ לכל חודש עבודה, בנוסף לשכר המומחים אותו קיבל מדי חודש בחודשו. לשיטתו, עבד כ- 385 שעות עבודה חודשיות.
חרף טענותיו אלה, הוכח בהליך שהתובע עבד במשרה מלאה ולא מעבר לכך (לעיתים אפילו פחות מכך), הוכח ששולם לו שכר המומחים כמפורט בתלושי השכר (חתימתו על תלושי השכר, על אישור קבלת השכר ועל כרטיסי הנוכחות). התובע לא צירף שום אסמכתא לטענותיו למרות שהנטל על כתפיו.
69. תלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות תכנם, למעט אם הוכח אחרת בראיות מהימנות. התובע לא הציג כל ראיה אחרת פרט לגרסתו ולכן לא עמד בנטל זה. בנוסף, התובע לא הציג כל ראיה כי השתכר שכר הנמוך משכר שף מומחה, כאשר מנגד הוצגו ראיות למכביר כי קיבל את השכר כפי שמופיע בתלושים.
70. תיקון 24 לחוק הגנת השכר נכנס לתוקפו בחודש פברואר 2009, כך שהיה על התובע להוכיח את שעות עבודתו בפועל, ומשלא הציג כל ראיה בקשר לכך לא הרים את הנטל המוטל עליו ודין רכיב זה בגין התקופה שעד לחודש פברואר 2009 להידחות.
בהתאם לתיקון זה, נטל ההוכחה של שעות נוספות ועבודה במנוחה השבועית מוטל על המעסיק עד ל- 60 שעות נוספות בחודש. הנתבעים הציגו כרטיסי נוכחות לאורך כל תקופת עבודתו של התובע ועמדו בנטל הראיה המוטל עליהם. התובע לא הציג כל ראיה למתכונת העבודה הנטענת על ידו, לא הציג רישומי שעות מטעמו ולא העיד עדים בנושא זה. לכן, יש לדחות טענותיו אלה.
71. התובע מציג טענות למעשי גניבה משכרו מדי חודש בחודשו. מדובר בטענות חמורות, המייחסות לנתבעים השתתפות במעשים פליליים, שהוכחתן דורשת עמידה בנטלי הוכחה מוגברים הגובלים בנטלי ההוכחה הקיימים במשפט הפלילי. התובע לא עמד ברף ההוכחה האזרחי הרגיל לעניין זה שכן לא הציג כל ראיה המלמדת על הגניבה הנטענת מלבד עדותו שלו. התובע אף לא פנה למשטרת ישראל לחקור טענותיו אלה.
הכרעה
72. כאמור לעיל, הצדדים חלוקים בדבר היקף משרתו של התובע.
73. תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, (שנכנס לתוקפו ביום 1.2.09) קבע כי כאשר קיימת מחלוקת בין צדדים על שעות עבודה, נטל ההוכחה עובר לכתפי המעסיק במידה שלא הנפיק דוחות נוכחות כחוק.
כלומר, אין מחלוקת כי בתקופת עבודתו של התובע עד לפברואר 2009, חובת ההוכחה רבצה על כתפיו. ואולם, גם לאחר תיקון 24, התובע לא יכול לטעון טענות בעלמא ועליו להציג, לכל הפחות, מתכונת עבודה סדורה. וכך נאמר בע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ, 29.3.17:
"משמצא בית הדין קמא כי גרסתו של העובד אינה מהימנה, בדין נדחתה התביעה לגמול שעות נוספות, ולא היה צורך לערוך הבחנה בין התקופה שלפני תיקון 24 לבין התקופה שלאחריו."

74. לא מצאנו את גרסתו של התובע מהימנה. התובע טען שדוחות הנוכחות אינם משקפים את שעות עבודתו בפועל, אך מנגד לא הציג כל רישום שלו באשר לשעות העבודה, ולמעשה התאים את גרסתו בעניין זה לשעות פעילות המסעדה. כאשר במסגרת גרסתו, טען כי היה עליו היה להכין את המטבח ולנקות את המסעדה (טענות שהוכחשו לחלוטין על ידי הנתבעים, שאף מציגים תלושי שכר של עובד הניקיון במסעדה שעזב את ישראל ואינם יכולים לזמנו לעדות בעניין זה).
75. כמו כן, עיון (ובדיקה מדגמית) של דוחות הנוכחות מעלה כי במרבית חודשי עבודתו שעות העבודה המצוינים תואמים לשעות העבודה הנטענות על ידי הנתבעים. ב"כ התובע מציין אומנם מספר חודשים בהם אין התאמה, אך הסברי הנתבעים לטעויות אלה מקובלים עלינו.
אם אין די בכך, התובע חתם מדי חודש בחודשו על גבי דוחות הנוכחות ואישר את חתימתו בעדותו (עמ' 33, ש' 19 - עמ' 36, ש' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17). איננו יכולים לקבל את טענתו כי חתם מבלי לראות את שכתוב על גביהם או כי לא יכול היה להתלונן כי עבד שעות שונות משנכתב.
76. למעשה, התובע לא הציג כל ראיה שהיא התומכת בגרסתו לעניין שעות עבודתו הרבות.
על כן, בשל האמור ולפי העדויות שהובאו בפנינו, אין לנו אלא לקבוע כי מתכונת העבודה של התובע הינה לפי דוחות הנוכחות שהגישו הנתבעים בהליך זה.
ב) אופן תשלום השכר ושאלת פיקטיביות תלושי השכר
טענות התובע
77. לכאורה, תשלום שכר במזומן לצד החתמת התובע על אישור כי קיבל את שכרו, יכול היה ליצור תמונה מושלמת העולה בקנה אחד עם דרישות חוק הגנת השכר של תשלום שכר במזומן ביחד עם צירוף ראיה לעצם קבלת השכר. אולם, בתגובת הנתבעים לבקשה התובע למסירת פרטים נוספים וגילוי מסמכים, נטען לראשונה כי משכורתו של התובע נמסרה לפקודתו באמצעות המחאה מידי חודש בסכומי נטו בשקלים - וכי לאחר שההמחאה נפדתה והתובע אישר את הסכום, פנו יחד, לבקשת התובע לצ'יינג' והמירו את המטבע. למעשה, נטען כי מנהלי הזכיינית השחיתו שעות מזמנם על עמידה בתורים ומתן שירות מיוחד לתובע - פירעון ההמחאה והמרתו לדולרים - זאת מידי חודש בחודשו, משך מעל 5 שנים.
בחינת הרישומים בכרטיס העובד של התובע אצל הזכיינית לא מגלה זכר לאותו סיפור, ולפיו הסתיימה פעולת תשלום השכר במסירת המחאה לידי התובע וחיוב חשבון הבנק שלה.
78. אם זו הייתה שיטת הפעולה לתשלום שכרו של התובע, מדובר בעבירה פלילית של העלמת הכנסות, אי רישום תקבול ורישום כוזב במסמכי תאגיד, שכן הלכה למעשה מדי חודש בחודשו מי ממנהלי הזכיינית פרע את ההמחאה בבנק וקיבל לידיו מזומנים כאשר המשמעות המשפטית של פעולה זו היא משיכת כסף מזומן לקופת המזומנים של תאגיד, שכן מי שפרע את ההמחאה היא הזכיינית ולא התובע, כל זאת ללא רישום בספרי התאגיד.
אם תשלום שכרו של התובע התבצע בדולר ולא במטבע ישראלי, היה על הזכיינית לרשום זאת כזיכוי במט"ח בספריה, בתלושי השכר שקיבל ובכרטיס העובד, ולא לדמות מציאות מזויפת של תשלום בשקלים שלא היה ולא נברא, או תשלום באמצעות המחאה שמעולם לא נמסרה לתובע.
79. בעת פירעון ההמחאות בבנק, גב ההמחאות נחתם על ידי מר חכם או מר שחר באופן אישי ולא על ידי הזכיינית בחותמתה. מנהלת הבנק אף היא אישרה בעדותה כי ברוב המקרים אחד מהם הגיע למשוך את ההמחאות כהיסב שני. עובדה זו הופכת אותם לצד להתחייבות השיטרית על כל המשתמע מכך.
במהלך הדיון עלתה טענת ב"כ הנתבעים כי החתמת התובע על המסמכים לפיהם קיבל את שכרו ואת המגיע לו, היו בראש ובראשונה כדי להגן על הזכיינית ממשרד הפנים. לטענת התובע, מדובר בטענה מעוררת השתאות - האם יש רמז לחשש שמשרד הפנים יגלה שהנתבעים פעלו שלא כדין? האם מדובר בניסיון לסכל פעולות אכיפה? הרי למי ששילם כדין אין ממה לחשוש...
80. התובע טוען כי מעולם לא קיבל את תלושי השכר שלו ואלה אף לא הוצגו בפניו, וכי מעולם לא פדה את ההמחאות שצילומיהן צורפו. בחקירתו הנגדית, נשאל כיצד יתכן שחתם על גב ההמחאה מבלי לראות את הסכום הנקוב בה, והשיב על כך שהמעסיק הפך את ההמחאה לחתימתו ולקח אותה מיד (עמ' 54, ש' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17) - וכי זו כלל לא נמסרה לידיו.
משההמחאה לא נמסרה לתובע, למעשה תשלום השכר לא הושלם בהתאם לפקודת השטרות [נוסח חדש] וההתחייבות השיטרית לא נכנסה לתוקף.
81. הואיל וחתימתו של התובע בגב ההמחאה אינה שנויה במחלוקת, כמו גם העובדה שההמחאה לא נמסרה לידיו פיזית, מתגבש היסוד העובדתי הנדרש לעבירת זיוף כמשמעותה בחוק העונשין, שכן הדבר יוצר מצג המדמה מצב משפטי ועובדתי כוזבים.
82. ממשיך התובע ומציין כי אומנם מרבית ההמחאות נראו תקינות והבנק לא יכול היה לדעת כי זויפו, קיימות 7 המחאות (בסכום כולל של 83,829 ₪) שכלל לא הוסבו על ידי התובע ובכל זאת נפרעו, באופן שמעמיד את הבנק בסיכון לתביעה על פירעון אותם המחאות שלא כדין.
83. על מר חכם ומר שחר להוכיח כי לאחר שניכסו לעצמם את שכרו של התובע (על ידי פירעון ההמחאות בבנק), שילמו את הסכומים שמשכו לידי התובע. לצורך כך, הציגו מסמכים המכונים על ידם 'אישורי קבלת שכר', עליהם החתימו את התובע תמורת תשלום שכרו.
84. למעשה, לטענת הנתבעים שכרו של התובע שולם לו בדולרים, בסכומים לא ידועים שלא תועדו, שכן קבלות של צ'יינג' אינן מצורפות לתיק. חתימת התובע על אישור בו הוא מצהיר שקיבל סכום שיקלי הנקוב בתלוש השכר בה בעת שמעולם לא קיבל אותו לידיו, אלא לכל היותר מוצר פיננסי שווה כסף בערך וכמות לא ידועים ללא כל עקבות או יכולת בדיקה סכום אחר לא ידוע, בדולרים, רק מדגישה את העובדה כי חתם בכפייה על מסמך מזויף כמשמעותו בחוק העונשין, ובו נתונים מופרכים שאין בהם שמץ של אמת.
בנוסף, התובע לא נשאל אודות מהות המסמכים עליהם חתם, או האם הבין את האמור בהם, אלא רק כי זוהי חתימתו המופיעה על גביהם. בכל הזדמנות, הדגיש התובע שלא הבין על מה הוא חותם, ועדותו לא נסתרה.
85. פרטי מתורגמן המסמכים נעדרים מתיק זה והם לא הוגשו לתיק באמצעות מתורגמן. לכן לא ניתן לייחס לחתימת התובע עליהם כל משקל. גם הכיתוב העברי על מסמכים אלה לוקה בפגמים רבים, שכן אפילו הסכום אינו מוזכר.
86. לכן, אישורי התובע על קבלת שכרו דינם כדין מסמך מזויף ועצם הכנתם והחתמת התובע עליהם מהווים עבירה פלילית של שידול, מרמה, זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף.
87. הפסיקה אינה מייחסת משקל משמעותי לחתימה על כתבי ויתור סתמיים המבוססים על טענות בעלמא וקבעה שוב ושוב כי עובד יכול לוותר על זכות שהוקנתה לו בחוזה במקרים מצומצמים ורק כאשר הוא יודע בדיוק על מה הוא מוותר (דב"ע (ארצי) 3-229/נד חמת ארמטורות ויציקות בע"מ - ישראל נעים, 30.11.98; דב"ע (ארצי) נו/29-3 תנובה בע"מ - אסתר לוסקי , לג (1999) 241).
88. לא רק שהוכח שהתובע לא קיבל את שכרו במזומן, אלא שאישורי קבלת השכר עליהם הוחתם בכפייה (אומנם לא באמצעות הצמדת אקדח לרקה אך בהחלט אמצעי כפייה אחרים) נסתרו באמצעות ראיות חפציות המעידות שמי שמשך את שכרו של התובע באמצעות המחאה הם מר חכם ומר שחר ולא התובע עצמו. השאלה מה יעשה התובע עם כספו, מתי ימשוך את תמורתו ואיזה מטבע ירכוש תמורתו, אינה מעניינם של הנתבעים או של כל מעסיק סביר אחר.
89. גב' פינדה הצהירה בתצהירה כי היא ניהלה את ענייניו הכספיים של התובע, ומתוקף ניהול זה ידעה כמה כסף קיבל מדי חודש מהנתבעים. בחקירתה הנגדית נשאלה כיצד היא יודעת כמה הרוויח התובע או האם יתכן כי השאיר חלק מהכסף אצלו, והשיבה:
"מהרגע שהכרתי את בונלאי הוא לא עשה את זה, עד היום... He is a very honest man." (עמ' 60, ש' 23-25 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17)

90. הנתבעים יכולים היו להעיד שפים שהועסקו על ידם באותה התקופה שיעידו אודות בקשתם לקבל את שכרם בדולרים, אך הם לא עשו זאת מסיבות מובנות. חקירתם הנגדית של שפים נוספים הייתה חושפת את התרמית ומידע כזה היה מתפשט וחושף את הנתבעים לתביעות רבות.

טענות הנתבעים
91. לא עלה בידי התובע לסתור את ראיות הנתבעים המוכיחות מעל לכל ספק סביר שקיבל שכר שף מומחה מדי חודש לידיו, במזומן, בהתאם למסמכים עליהם חתם וכי עבד במתכונת של משרה מלאה לכל היותר משך כל תקופה העסקתו.
92. הוכח בהליך כי התובע קיבל את כספו בהתאם למפורט בתלושי השכר מדי חודש בחודשו. כך, מאחר שלתובע לא היה חשבון בנק בתקופה הרלבנטית לתביעה (ולא היה כל נוהל המחייב פתיחת חשבון עבור שפים מומחים), התובע קיבל את שכרו במזומן ביחד עם תלוש השכר.
וכך העיד מר שחר על אופן קבלת השכר ועל ה"שירות המיוחד" שניתן לתובע בהקשר זה:
"העובד סיים את השעות בסוף החודש, החתמנו אותו על כרטיס שעות העבודה, הכרטיס עובר להנהלת החשבונות כדי שיפיקו לו תלוש, תלוש מגיע, כותבים צ'ק לעובד, מראים לו, הוא חותם מאחורה כדי שנמשוך לו את הכסף, אני הולך לבנק, מושך את הכסף, ממיר לו את הכסף לדולרים, משלם אותו ומחתים אותו על מסמך שאומר שהוא קיבל את הכסף ותלוש השכר... הוא מדבר תאילנדית, הוא לא מדבר עברית וגם לא אנגלית וכיוון שהרשת מנהלת ככה את העניינים לעובדים הזרים, עוזרים להם סך הכל, אם אני הייתי הולך לתאילנד והייתי צריך למשוך כסף לא הייתי מצליח סביר להניח, אז אנחנו עוזרים להם ועושים בשבילם את הדבר הזה." (עמ' 64, ש' 2-16 לפרוטוקול הדיון מיום 12.4.18)

93. התובע אישר מדי חודש בחודשו את קבלת תלוש השכר ואת קבלת השכר לידיו - בחתימתו. לבקשת התובע ובהתאם לנוהג, נציגי הזכיינית המירו את הכספים שנמשכו באמצעות המחאות מחשבון הזכיינית לדולרים. מעולם לא נטען כי התובע קיבל את שכרו באמצעות המחאות אלה, אלא במזומן, אך משום שמדובר בחברה ולא ניתן למשוך כספים מבלי לבצע פעולה חשבונאית, היה צורך בהוצאת המחאות לתשלום שכרו. לעניין המרת השקלים לדולרים, אין על הנתבעים כל חובה שבדין לשמור את קבלות ההמרה שנמסרו לתובע.
יתרה מכך, בסעיף 17 לתצהירו טוען התובע שקיבל את שכרו בדולרים והלך בעצמו להמיר את אותם דולרים לשקלים, אך הוא עצמו אינו מציג כל קבלות להוכיח המרות אלה.
94. בסיכומיו, טוען התובע לראשונה כי לא ברור על ידי מי נערך תרגום אישורי קבלת השכר, אך התובע לא הכחיש את תוכן המסמך או את תרגומו, ודין הטענה להידחות.
95. המסמכים עליהם חתם התובע מטרתם להגן על המעסיק בשעה שמשרד הפנים יבצע ביקורת כלשהי, ואין זה אומר שמדובר במסמכים מזויפים או כאלו המציגים מצג שווא.
בנוסף, אין מדובר בכתבי ויתור, אלא באישור על קבלת כספים, ולכן הפסיקה המובאת בסיכומי התובע אינה רלבנטית. אישורים אלה הינם אותנטיים ומזמן אמת, וטעות כזו או אחרת שנפלה בהם אינה מעידה על דבר ובוודאי שלא הופכת אותם למזויפים. לעיתים ההמחאות פוצלו וב"כ התובע מציג רק המחאה אחת מאותו החודש, ללא השלמת המחאה הנוספת. בכל מקרה, התובע קיבל את שכרו במהלך כל התקופה באותה הדרך (כך גם לפי כרטסת הנהלת החשבונות של התובע), למרות שבתחילת העסקתו לא הקפידה הזכיינית על חתימתו על תלושי השכר שלו.
96. התובע חתם על הסכם העסקתו עם ניראור מול קונסול ישראל בתאילנד ואישר בחקירתו הנגדית כי קרא אותו וידע את התנאים האמורים בו (שכר בסך 15,000 ₪ בחודש ולא פחות מכפל השכר הממוצע במשק). עוד בהסכם זה נכתב מפורשות מה ערך השקל הישראלי לעומת הדולר : 1 דולר = 4.15 ₪. לכן, יש לדחות את טענת התובע בעניין זה.
97. אשר לעדותה של גב' פינדה, טוענים הנתבעים כי מדובר בעדה יחידה שיש לה אינטרס בתביעה.
הכרעה
98. ככלל, הפסיקה המסורתית בעולם דיני עבודה קובעת חזקה לפיה תלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם ומשקפים את העבודה שבוצעה בפועל, אלא למעט אם הוכח אחרת בראיות מהימנות כאשר נטל ההוכחה ללקות כלשהי בתלושי שכר, מוטל על כתפי העובד (ר' עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי שי, 25.11.08; דב"ע (ארצי) נה/193 - 3 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ, 1.5.96; דב"ע (ארצי) מז/146 - 3 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19 (1988)).
99. בעניין ע"ע 34111-07-15 גנאדי אוקראינסקי - שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ, 9.1.19 (להלן: "הלכת אוקראינסקי"), נקבע כי הטענה לפיה האמור בתלושי השכר אינו משקף את הסכמתם העובדתית של הצדדים הינה טענה עובדתית, ועל כן יש לבחנה על סמך הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס”ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") וחוק הגנת השכר, תשי”ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר").
בהתאם להלכת אוקראינסקי, במסגרת הבחינה העובדתית יש להבחין בין שני מקרים: האחד, בו המעסיק מסר לעובד הודעה על תנאי עבודה, והאמור בהודעה משתקף בצורה נאותה בתלושי השכר של העובד, אז קיימת הנחה כי התשלום והפירוט מבטאים את הסכמת הצדדים. חזקה עובדתית זו נובעת מכך שהנטל המוטל מלכתחילה על העובד לא עבר אל המעסיק מכוח סעיף 5א לחוק ההודעה לעובד או סעיף 26ב(ג) לחוק הגנת השכר. העובדה שהעובד עבד לאורך זמן לאחר שנמסרה לו הודעה על תנאי העסקתו, מחזקת למעשה את החזקה העובדתית האמורה. עובד המבקש לטעון שלמרות ההודעה והפירוט בתלוש, ההסכמה החוזית הייתה שונה - עליו להוכיח זאת והנטל על כתפיו. השני, כאשר לא מסר המעסיק לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים המפורטים בחוק הגנת השכר. במקרה כזה קובע סעיף 26ב(ג) חזקה לפיה השכר החודשי ששולם לעובד הוא שכר רגיל, והרכיבים שפירוטם נדרש בתלוש אינם כלולים בו. החזקה ניתנת לסתירה, אולם כדי לסתור את החזקה ולשכנע בקיומה של הסכמה אחרת (כגון, היות השכר כולל תשלום גם בגין דמי הבראה) נדרש המעסיק לראיות ברורות ומשכנעות. קביעה שכזו בהודעה לעובד, העונה על דרישות החוק, עשויה להוות ראיה ברורה שכזו. במקרה כזה על העובד הטוען אחרת לבסס את טענתו. בהעדר הודעה העונה לדרישות החוק כאמור יש לבחון את המארג הראייתי וספק יפעל לחובת המעסיק.
100. במקרה שלפנינו יש הסכם העסקה (גם מול ניראור וגם מול הזכיינית) עליו חתום התובע (שאישר בעדותו כי זו אכן חתימתו), התואם לתנאי העבודה המשתקפים בתלושי שכרו. לכן, בהתאם להלכת אוקראינסקי קיימת חזקה כי תנאים אלה מבטאים את הסכמת הצדדים. במידה והתובע טוען כנגד אותם תלושי שכר, נטל ההוכחה רובץ על כתפיו ועליו להוכיח זאת.
101. חיזוק נוסף לאמינות התלושים, ניתן לראות בכך שמדי שנה בוצע עדכון לגובה השכר (ככל הנראה בהתאם לגובה השכר הממוצע במשק), כמו גם לדמי הנסיעות וערך יום חופש ויום הבראה (לגביהם נרחיב בהמשך) וכי נוהל פנקס ימי מחלה שהתעדכן מדי חודש. בנוסף, התובע נשאל בחקירתו הנגדית אודות החתימה על גבי כל אחד מהתלושים, ואישר כי מדובר בחתימתו (פרט לשתי חתימות שלטענתו אינן שלו ואולי זוייפו) (עמ' 17, ש' 18 - עמ' 20, ש' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17).
אומנם כל חודש מופיע אותו מספר ימי עבודה (ללא התחשבות בחודשים בהם היו חגים) ואותו מספר שעות עבודה, וזה אכן מצביע על בעייתיות מסוימת, אך לטעמינו במקרה זה ונוכח המפורט לעיל, אין בכך כדי לפגום בתלושים באופן בו הנטל יועבר לכתפי המעסיק.
102. בהתאם לפסיקה, טענת המעביד כי שילם לעובד שכר ותשלומים אחרים שהגיעו לו בקשר לעבודתו או לסיום עבודתו היא במהותה טענת "פרעתי" והנטל להוכיח אותה מוטל על המעסיק (דב"ע (ארצי) נד/188 - 3 חליל אחסן מוחסן - מרכז מוסדות זוועהיל, 27.10.92; דב"ע (ארצי) נד/19 - 3 פרחי השרון סדרס חיים בע"מ - יוסף גאנם ואח', 19.12.94; בר"ע (ארצי) 20311-05-10 אופוס שירותי כ"א בע"מ - חנה מהדרי, 17.10.10).
יחד עם זאת תלושי השכר אינם מהווים ראיה לביצוע התשלום בפועל. תלוש השכר מהווה ראייה לנכונות הנתונים המפורטים בו, אולם אינם מהווים ראייה לכך שהתשלומים המפורטים בהם שולמו בפועל לעובד. לעניין הוכחת העברת כספים לקרן הפנסיה, קבע בית הדין כי-
"אין די בתלושי השכר כדי להרים את נטל ההוכחה. תלוש משכורת כלשעצמו אינו מעיד על העברת הכספים בפועל לקרן הפנסיה. כלל הראיה הטובה ביותר דורש הצגת אישור מקרן הפנסיה על העברת הכספים או כל מסמך אחר המעיד על תשלומם. המבקשת [המעבידה] לא המציאה הוכחה זו, ולכן לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת התשלום לקרן הפנסיה" (בר"ע (ארצי) 29175-07-12 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ - טקלה פנטה 14.11.12).

103. ככל שמדובר בהוכחת תשלום שכר, על המעסיק להציג ראיה כלשהי לביצוע התשלום בפועל (ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) - נגריית שירן בע"מ, 18.3.13).
במקרה שלפנינו, הציגו הנתבעים את אישורי התשלום החתומים על ידי התובע באשר לקבלת שכרו ואת כרטסת התובע - ולכן, לטעמינו, עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם לעניין זה.
104. התובע העיד שאחרי 5-6 חודשים כבר ידע כמה שכר הוא אמור לקבל מדי חודש (עמ' 17 ש' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17). כאשר נשאל האם אמר משהו למישהו על כך שאינו מקבל את שכרו ומה השיב לו, ענה התובע:
"הוא אמר לו אבל אני אמרתי למעסיק פעם אחת תעלה לנו קצת את השכר כי את המשלם לנו מעט מדי. ועשינו לו שביתה" (עמ' 26, ש' 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17)

גם לאחר השביתה, ולמרות ששכרו לא הועלה, המשיך התובע לעבוד ולא אמר דבר לאיש בנוגע לשכר שלכאורה אינו מקבל (עמ' 26, ש' 10-15 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.17)
105. אומנם בצורת תשלום שכרו של התובע קיימות מספר בעיות - גם אם מקבלים את גרסת הנתבעים לעניין זה - ומן הראוי היה שלא כך ישולם לו שכרו, אך התובע לא הציג כל ראיה אובייקטיבית לכך שהמופיע בתלושים אינו נכון או כי בניגוד לטפסים עליהם חתם מדי חודש (שתורגמו לשפתו), לא קיבל את השכר המופיע על גביהם.
העובדה כי מידי חודש בחודשו, במשך מעל 5 שנים, היה התובע חותם על דוחות הנוכחות, על תלושי השכר ועל ההמחאה שהוצאה על שמו, יחד עם העובדה שיחס ההמרה שקל-דולר מופיע מפורשות בהסכמי ההעסקה - רק מחזקת את הטענה שהתובע קיבל את שכרו כפי שנקבע והוסכם טרם הגיעו לישראל וכי מעסיקיו נהגו בהתאם לסיכום זה.
106. בהקשר זה, אין משמעות נרחבת לעובדה שעל טפסי אישור קבלת השכר אינו מופיע הסכום שקיבל התובע, מה גם שהוא עצמו יכול היה לציין מה קיבל טרם חתימתן על הטפסים - אך לא עשה זאת.
107. לא נעלמה מעיננו טענתו המאוחרת של התובע באשר לתרגום המסמכים לשפתו של התובע. התובע לא העיד או טען כי טענות הנתבעים אינן מופיעות כנטען במסמכים החתומים על ידו או כי התרגום אינו מתאים לטענות אלה, וב"כ התובע יכול היה להציג לו שאלות הבהרה בעניין זה במסגרת חקירה חוזרת.
108. משכך, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת טענתו בעניין פיקטיביות התלושים ו/או כי לא קיבל את הסכומים המפורטים בתלושי השכר . טענתיו לא גובו בכל הוכחה בכתב או באמצעות עדים מטעמו. זאת, כאשר מנגד הוצגו על ידי הנתבעים דוחות נוכחות החתומים על ידו, חתימתו על גבי התלושים וחתימתו על אישורי תשלום השכר. בהקשר לקביעה זו נוסיף ונציין, כי טענות התובע כנגד הנתבעים חמורות ביותר והוא מאשימם , הלכה למעשה, בגניבת כספו מידי חודש בחודשו ובביצוע מעשים פליליים. הלכה פסוקה היא, כי כאשרמייחסים מעשים פליליים בהליך אזרחי, אין די בעמידה בנטלי הוכחה של 51%, אלא צריך עמידה בנטלי הוכחה מוגברים וכי טענות למעשים פליליים כדוגמת גניבה או תרמית דורשות רף הוכחה מוגבר – דבר שלא התקיים בענייננו.
ולסיום פרק זה נציין, כי מצופה היה מהתובע, שעה שהוא טוען טענות כה חמורות לגניבת שכרו, להגיש תלונה למשטרה (אשר בידה, מן הסתם, הכלים המתאימים לצורך ביצוע חקירה יסודית בעניין) ושעה שלא עשה כן הדבר פועל לחובתו.
ג) שאלת זהות המעסיק
טענות התובע
109. הנתבעים טוענים שהזכיינית היא מעסיקתו היחידה של התובע. התובע, בתצהירו, טוען כי לא ידע אודות הזכיינית או הסכם הזכיינות, וכי למיטב הבנתו מר מעתוק, מר בר-און, מר חכם ומר שחר הם מעסיקיו.
בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם הנתבעים מספר ימים לפני מועד ההוכחות, מופיע מסמך ללא תאריך שנחזה להיות הסכם עבודה בין התובע והזכיינית (על אף שהזכיינית כלל לא חתומה עליו). לטענת התובע, מדובר במסמך מפוברק. בדיעבד, ולפי הנספח להסכם הנושא תאריך 14.2.11, התברר שהחתמת התובע על אותו הסכם נעשתה כשנתיים לאחר שהחל, לכאורה, לעבוד בזכיינית. הדבר לא מנע מהנתבעים לנסות ולהטעות את התובע ואת בית הדין בהקשר זה.
הנספח להסכם זה דווקא מותאם לגרסתו של התובע, שכן הצהרת העובד בפתחו היא שהוא מועסק במסעדת צ'וקה ולא אצל הזכיינית. כך, בהמשך ההסכם מסעדת צ'וקה היא הנושאת בהתחייבויות כלפיו. צ'וקה היא עסק אחד, מעסיק אחד, רשת המהווה גוף אורגני ועסקי אחד - זה המצג שהוצג בפניו.
110. מסקירת הראיות בתיק זה, מתברר שנוכחותה של הזכיינית במדיות בנקאיות החלו לבוא לידי ביטוי רק מתחילת שנת 2011, כשנתיים לאחר פתיחת סניף רמת אביב ותחילת עבודתו של התובע בסניף זה (בפברואר 2009). הנתבעים טענו כי עבדו לפני 2011 עם בנק מזרחי טפחות (ולא עם בנק הפועלים) וכי אין באפשרותם לאתר העתקי המחאות או תיעוד אחר, אולם נציג הבנק הפריך בעדותו טענה זו והעיד שחשבון על שם הזכיינית (למתן הלוואות בלבד) נפתח רק ביום 28.3.11. הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח שהיה חשבון על שם הזכיינית בבנק כלשהו לפני ינואר 2011.
הסיבה היחידה לכך היא מגמת הנתבעים לערפל את זהות מעסיק התובע תוך טשטוש הגבולות בין הסניף המרכזי לסניפי המשנה, משום שלזכיינית לא ניתן היתר להעסקת שף מומחה זר לאחר שמשרד התמ"ת קיבל החלטה שלא לאשר רישיונות העסקה למסעדות חדשות. הדרך היחידה להעסקת התובע במצב כזה הייתה העסקת העובדים הזרים על היתרי העסקה של רשת צ'וקה, ניראור, הנחשבת מסעדה ותיקה.
111. תלושי השכר שהוכנו על ידי הנתבעים או מי מהם אינם יכולים להוות ראיה המכרסמת במגמת ההסתרה של עצם קיומה של הזכיינית, במיוחד כאשר אמורות להיות ראיות אובייקטיביות וישירות להעסקת התובע על ידי הזכיינית - דיווחים לרשויות המס, לרשויות האוכלוסים וההגירה וכו'.
הימנעות הנתבעים מלהציג סימוכין חיצוניים כלשהם או מהעדת רואה החשבון - יעמדו לחובתם.
112. ניראור היא האחראית לתשלום שכרו של התובע מרגע הגיעו לארץ ב- 24.12.08 ועד ליום 1.4.09, אז החל עבודה בזכיינית לפי תלושי השכר. גם אם עבר לסניף רמת אביב בפברואר 2009, ככל הנראה (ועל פי תלושי השכר) עשה זאת כעובד ניראור.
בהיעדר כל אירוע מכונן באפריל 2009 המעיד על חילופי מעסיקים, אין מנוס מקביעה כי מבחינת התובע לא אירע דבר. לכן, כל עוד חוזה העבודה שלו והיתר העסקתו נותרו בתוקף, אין כל סיבה לסבור שחל שינוי כלשהו בזהות מעסיקיו.
113. מר מעתוק הודה בחקירתו הנגדית כי ניראור היא הבעלים הבלעדית והבלתי מעורערת של סימן המסחר צ'וקה, וכי נתנה לזכיינית רשות לעשות בו שימוש לפי תנאי הסכם הזכיינות.
במסגרת ההוכחות הוצג הסכם הזכיינות (למרות שהנתבעים ראו בו הסכם חסוי והתנגדו להגשתו כמוצג בתיק), אלא שעל אף שבמסגרת הסכם זה נכתב שיידוע התובע אודות זהות מעסיקו בפועל ועובדת היותו זכיין הוא מעיקרי ההסכם - מידע זה כלל לא הוצג בפניו.
עוד, במקרה דנן לא נטען ולא הוכח כי המדובר בזכות רשומה בסימן המסחר או כי הסכם הזיכיון (מתן הרשות) נרשם כדין, ובהיעדר רישום ההסכם הוא למעשה חסר כל תוקף.
114. במקרה שלפנינו, הוצג בפני התובע מצג כאילו מעסיקתו היא מסעדת צ'וקה, שכלל אינה אישיות משפטית, ככל הנראה, בשיתוף פעולה מלא בין בעל הזכות (ניראור) ובעל הרשות (הזכיינית). לכן, אותו מצג שווא מחייב את כל מי שהיה חלק ממנו.
115. אשר לניראור, אין מחלוקת כי היא שהביאה את התובע לישראל וחתמה איתו על הסכם העסקה, היא שקלטה אותו בסניף פתח תקוה ולאחר מכן העבירה אותו לסניף רמת אביב, היא שהקימה את סניף רמת אביב על חשבונה והיא ששילמה לתובע את שכרו עד 1.4.09. כאשר מצרפים את כל אלה להסתרת קיומה של הזכיינית - הרי שלפנינו מערכת עובדתית המעידה על ערבוב בזיהוי בין ניראור והזכיינית באופן המקים עילה להרמת מסך ההתאגדות ביניהן.
היות שהסכם הזכיינות מחוסר תוקף (שכן, כאמור, מעולם לא נרשם), יש לקבוע שאין מדובר בזכיינות וכל שנעשה בסניף רמת אביב נעשה ביוזמתה, בפיקוחה, בשליטתה ובשמה של ניראור. היחסים ביניהן דומים יותר ליחסי שליחות ולא שני עסקים אוטונומיים ונפרדים. במצב דברים זה נושאת ניראור באחריות ישירה ובאחריות שילוחית לכל הנעשה בסניף רמת אביב, לרבות מחויבות לעובדי הסניף ותשלום זכויותיהם.
116. לא הוכח שהזכיינית היא שהאריכה את רישיון ההעסקה של התובע לאחר שנת 2009, והחזקה היא שדווקא בעלת ההיתר הראשוני (ניראור) היא שביקשה את הארכתו. הנתבעים נמנעו מלהציג בהליך את היתרי עבודתו של התובע לשנים 2010-2012 ולמעשה עד למחצית שנת 2013, רק אז הוצא לכאורה היתר העסקה על שם הזכיינית.
טענות הנתבעים
117. התובע הועסק על ידי ניראור עד לחודש מרץ 2009, אז נויד לעבודה אצל הזכיינית, כפי שהדין ומשרד הפנים מאפשרים. ממועד ניודו ואילך, אין לניראור כל קשר משפטי עם התובע, אשר התקשר עם הזכיינית בהסכם העסקה אחר, הדומה מאוד להסכם העבודה עליו חתם בתאילנד. בהתאם לתלושי השכר של התובע, שלא עלה בידי התובע לסתור את תוכנם, הוא החל עבודתו בזכיינית בשנת 2009.
למעשה, מבחינת דיני עבודה, היה נכון לתבוע את ניראור ואת הזכיינית בלבד, כל אחת בגין התקופה שהעסיקה את התובע באופן ישיר.

המסגרת הנורמטיבית
118. ההלכה הפסוקה בסוגיה זו סוכמה בע"ע (ארצי) 142/03 לי כנפו - פיקאסו הרצליה 1993 בע"מ, 14.6.05, שם דן בית הדין הארצי בשאלה האם יש לראות רשתות בהן סניפים שונים מנוהלים כעסק עצמאי, כמקום עבודה אחד:
"חיים אנו בעידן בו רשתות מסוגים שונים ובענפים שונים הן חזיון נפרץ. ישנם מקרים לא מעטים בהם עובד עובר במהלך תקופת עבודתו ברשת מסניף לסניף, תוך כדי ביצוע אותה עבודה או עבודה דומה בכל סניף. אכן, יש רשתות בהן הסניפים מנוהלים כעסק עצמאי מכוח זיכיון, לפעמים באמצעות חברות שונות. משכך מתעוררת השאלה, האם לצורך חוק פיצויי פיטורים יש לראותם כמקום עבודה אחד. ככל שתוגדר העבודה בסניפים שונים של הרשת כעבודה במקום אחד הרי שזכאית העובדת לשיעור פיצויי פיטורים למשך כל תקופת עבודתה בה.
קיומן של תבניות ניהול רשתות שונה אינו מאפשר לקבוע דין אחיד לכל המקרים ומשכך, על בית הדין לשקול את מכלול העובדות הנוגעות לכל מקרה. עם זאת, הכלל הוא, כי יש לראות עבודה בסניפים שונים של רשת כעבודה במקום עבודה אחד לצורך חוק פיצויי פיטורים. הכלל מבוסס על העובדה שהעובדים ואף הציבור רואים בסניפים של רשת כעסק אחד. כך לשם המחשה, הציבור אינו רוכש המבורגר מבעל זיכיון זה או אחר כי אם מרשת מקדונלדס, המבורגר קינג וכדומה. יתרה מזו, יש להתחשב בכך, שברשתות שונות ואף במפעלים שונים של קונצרנים יש צורך להעביר עובדים ממפעל למפעל, תוך התחשבות בצרכים של המפעל. אין לדרוש מהעובד להפסיד את זכויותיו לפיצויי פיטורים כאשר הוא מתאים את עצמו לצרכי המפעל בכך, שהוא נאות לעבור ממפעל למפעל של אותו קונצרן או אותה רשת."

ועוד:
"הזכות לרצף תקופת עבודה נקבעה בחוק פיצויי פיטורים כזכות קוגנטית שאין לוותר עליה. סעיף 1(א) לחוק קובע: "מי שעבד שנה אחת ברציפות... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד...". בכך התחשב המחוקק בכל אותם מקרים, בהם עובד של מעביד מסוים מועבר ממפעל למפעל של אותו מעביד. יצוין, כי החוק אינו כולל הגדרה של "מעביד" או "ממקום עבודה". על-כן יש לפרש את המושג "מעביד אחד" על פי תכלית חוק פיצויי פיטורים ולתת פחות משקל לשאלות טכניות של ההתאגדות הפורמלית של העסק המפעיל כל מפעל או סניף של המעביד.
מושכלות ראשונים הם כי לעניין זכויות במשפט העבודה המגן, ופיצויי פיטורים בכלל זה, "יש לראות את 'המפעל', את 'מקום העבודה', לא רק כנושא של 'בעלות' אלא גם כנושא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו 'מפעל'."

הכרעה
119. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לקבל את טענת התובע כי ניראור הייתה מעסיקתו לכל התקופה ולפחות עד לשנת 2011.
120. התובע הובא לישראל בדצמבר 2008 בעקבות חתימתו על הסכם העבודה בתאילנד מול ניראור, עבר הכשרה של כחודש בסניף המרכזי ועבר לסניף רמת אביב. ניראור אומנם הקימה את הסניף, אך העבירה את ניהולו ותפעולו לידי הזכיינית באפריל 2009. בהתאם, התובע החל לעבוד עבור הזכיינית החל מחודש 4/2009 .
תלושי השכר שהוצגו בהליך זה, אותם לא צלח התובע לסתור לטעמנו מציגים תמונה ברורה באשר לזהות מעסיקתו של התובע במהלך כל התקופה שמאפריל 2009 ואילך.
121. תלושי השכר שהוצגו בהליך זה, אותם לא צלח התובע לסתור, לטעמנו מציגים תמונה ברורה באשר לזהות מעסיקתו של התובע במהלך כל התקופה שמאפריל 2009 ואילך.
122. לאור האמור לעיל, התובע זכאי להיפרע ממעסיקתו האחרונה, הזכיינית, בגין זכויותיו הסוציאליות החל מחודש אפריל 2009 ועד לסיום העבודה , כאשר אנו קובעים שהקשר בין הנתבעות 1 ו- 4 היה קשר עיסקי/מסחרי אמיתי (הנתבעת 4 זכיינית של רשת צו'קה – הנתבעת 1) כאשר מדובר בחברות נפרדות ובהסכם ז כיינות לכל דבר ועניין אשר לא הופך את הנתבעת 1 למעסיקתו של התובע. קרי, כל נתבעת (הכוונה לנתבע ות 1 ו- 4) העסיקה באופן ישיר את התובע בתקופתה ואין לנתבעת 1 כל אחריות ישירה או עקיפה כלפי עובדי הנתבעת 4 ולהיפך. נסיון התובע לחייב את הנתבעת 1 בחובותיה של הנתבעת 4 מנוגדת להגיון הבריא של דיני התאגידים ודיני העבודה.
123. עם זאת, כאמור בפסק הדין בעניין לי כנאפו ש צוטט לעיל, "הכלל הוא, כי יש לראות עבודה בסניפים שונים של רשת כעבודה במקום עבודה אחד לצורך חוק פיצויי פיטורים". לפיכך, אנו קובעים כי לצורך חישוב ותק התובע לפיצוי פיטורים נראה את תקופת העבודה הכוללת (מחודש 12/08) כמקום עבודה אחד.

הרמת מסך
טענות התובע
124. מר חכם ומר שחר אחראים באופן אישי לסכומים המגיעים לתובע על פי מבחני הפסיקה. שכרו לא שולם על ידי הזכיינית, שכן מה שנרשם בספריה כתשלום שכרו נלקח על ידי מר חכם ומר שחר כפי שפורט לעיל, והם שילמו לו דולרים מכיסם.
דברים אלה שעשו מהווים ערבוב בזיהוי בינם לבין הזכיינית ומקימים עילה להרמת מסך ההתאגדות מתוך אחריות מנהלים בהתאם לחוק החברות.
125. אחריותו של מר מעתוק נובעת בראש ובראשונה מתפקידו כמנהל. בעת כריתת הסכם העבודה עם התובע, ידע מר מעתוק כי אין בכוונתו לקיים את הוראותיו וכל מטרתו הייתה לשם קבלת היתר העסקתו של התובע כמומחה זר. נסיבות אלה מקימות עילה לחיובו באופן אישי.
126. אחריותו של מר בר-און נובעת משום שאפשר את המשך הפרת הסכם העבודה וחוקי המגן עם התובע מיום שנכנס לתפקידו כמנהל ניראור.
127. אין מדובר על זכיינות על פי הדין, ולכן מדובר על עסק אחד עם סניפים, כאשר ניראור נושאת באחריות ישירה לכל התנהלות הסניפים הנושאים את שמה המסחרי והוקמו על ידה. לכל היותר, הזכיינית נותנת שירותי ניהול לניראור תמורת שכר או אחוזים ופועלת בשמה ובשליחותה ויש להרים את המסך בין ניראור והזכיינית.
טענות הנתבעים
128. בעלי המניות והדירקטור שנתבעו במסגרת הליך זה נתבעו ללא כל צידוק שבדין ובניגוד להלכות חד משמעיות של בית הדין הארצי. לכן, ובהתאם להחלטת כבוד השופטת (בדימוס) אורנית אגסי מיום 15.11.14, יש לפסוק לחובתו של התובע הוצאות לדוגמה. נתבעים אלה התייצבו למספר לא מבוטל של דיונים, בזבזו זמנם וכספם ואף העידו כי צירופם האישי לתביעה זו פגע בהם משמעותית.
129. מר בר-און הינו נציגה של חברת סופיבר החל משנת 2013, קרי מונה לדירקטור לאחר תקופת עבודתו של התובע ולכן לא היה מקום לצרפו להליך זה כלל. התובע אף לא הציג כל מקור נורמטיבי המאפשר לתבוע באופן אישי דירקטור בחברה.
130. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד הוא כלל יסוד בדיני החברות, ודוקטרינת הרמת המסך מאפשרת במקרים חריגים להתעלם מההפרדה שבין בעלי המניות והתאגיד. התובע לא הוכיח דבר וחצי דבר לגבי מעורבותו האישית של מר מעתוק ומדוע יש לחייב דווקא אותו בחיובי ניראור, שעה שאינו בעל מניות יחיד בה ויתר בעלי המניות כלל לא נתבעו בהליך זה. גם את מר שחר ומר חכם אין לחייב באופן אישי, שכן כל פועלם היה בשם הזכיינית וכאורגנים בה, ומדובר בחברות בעלות כושר פירעון כך שאין כל חשש להתחמקות מתשלום, ככל שייקבע כזה.
131. למעשה, צירופם של ארבעתם מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ללא צידוק ותוך התעלמות מוחלטת מהנזקים הרבים שנגרמו להם בשל ניהול ההליך נגדם.
המסגרת הנורמטיבית
132. נקודת המוצא בדיני חברות היא כי חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה (דב"ע נג/ 3-205 וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 (1994)). בית הדין הארצי שב וחזר על עקרון זה בשורה של פסקי דין (ע"ע (ארצי) 387/05 פוטרמן - ניסני, 9.12.07; ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - שיינפלד, 16.2.12; ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל פלזן, 8.5.12).
133. לעקרון זה חריג המעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), על פיו הרמת מסך ההתאגדות והתעלמות מן ההפרדה המשפטית הקיימת בין בעלי המניות לחברה אפשרית במקרים חריגים בהם הוכח שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."

134. המושג "שימוש לרעה" מתייחס למצבים כגון: מעשים שנעשו על מנת להונות אדם או לקפח נושה של החברה, מעשים שפוגעים בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה או הברחת נכסים מן החברה לבעלי המניות.
135. גם בהקשר של משפט העבודה, הדין מכיר בקיומן של נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות חברה לבעלי מניותיה. זאת מתוך הכרה במעמדו המיוחד של העובד וחובות הנאמנות ותום הלב של הצדדים ליחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 1170/00 פרידמן - יוניוב, פד"ע לח 817 (2003); ע"ע (ארצי) 1201/00 זילברשטיין - ערב חדש עיתונות - אילת בע"מ, 17.12.02, ע"ע (ארצי) 129/10 זוננשיין - G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ, 31.10.11).
136. על מנת שבית הדין יסטה מדרך המלך שהיא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, על העובד, המבקש הרמת מסך, לפרוש תשתית עובדתית מקיפה ומלאה ולהוכיח כי במקרה שלו התקיימו התנאים החריגים המצדיקים התעלמות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת וחיוב בעלי המניות בחובותיה (רע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ - רם דר חברה לבניין בע"מ, 19.6.05; ע"ע (ארצי) 647/07 גפן - בתי מלון מאוחדים בע"מ, 6.7.09; ע"ע (ארצי) 50821-01-14 אבולעפיה - אבולעפיה, 15.10.15).
כך נפסק ביחס לצדדים לסכסוך מסחרי, כך גם לגבי עובדים וכך אף נכונים הדברים לגבי תובעים אחרים שעניינם נדון בפני בית הדין לעבודה.
137. לאמור לעיל יש להוסיף כי מהפסיקה עולה שאי תשלום זכויות כשלעצמו אינו מהווה עילה להרמת מסך (ע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק - ש. אלברט עבודות ציבוריות, 28.3.12). כך, רק במקרים מובהקים של חוסר תום לב, בהם הצטברות הנסיבות מצביעה על התנהלות בלתי ראויה מצדו של בעל המניות וניצול לרעה של מסך ההתאגדות (כגון מעשי מרמה מצדם של בעלי המניות, שימוש במספר חברות על מנת להתחמק מתשלום זכויות העובד, הברחת כספים ומימון דק), התקבלו טענות להרמת מסך (ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר - חוסיין, 22.5.06, ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק - פרץ, 5.9.06, ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ - ברגר, (14.10.09).
138. בבואנו לבחון האם ענייננו הוא מן המקרים הנדירים בהם יורה בית הדין על הרמת מסך ההתאגדות וחיוב בעל המניות בחובות החברה כלפי עובדה, נזכור, כי הכלל הראשון והבסיסי בדיני החברות הוא, כי לחברה אישיות נפרדת מבעליה וכפי שכתבה ד"ר הדרה מור במאמרה 'הרמת מסך בבתי הדין לעבודה' ספר גרוס - מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסי גרוס, עמ' 343, 345 (2015)):
"ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית. עקרונות אלו נשמרים בקפידה, והאינטרס להגנתם חוצה את כל שכבות העוסקים בנושא - המחוקק, בתי המשפט, המתקשרים, הנושים".

139. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע (ארצי) 41428-01-13 מרדכי שחם - קובי ביטון, 10.5.18 (להלן: "עניין שחם") כתב בית הדין הארצי לעבודה דברים אלו:
"הכללים להרמת מסך ההתאגדות הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק (ראו בין היתר: בג"צ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה [פורסם בנבו] (5.4.2017); בר-מור 346 - 347) וממעמדם המיוחד של העובדים כנושים נוכח העובדה לפיה "העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת" (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש עיתונות - אילת בע"מ [פורסם בנבו] (17.12.2002); ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין - G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ [פורסם בנבו] (31.10.2011))."

ובהמשך:
"עניינו של שחם לא מצטמצם להעברת עובדים בין חברות כאילו היו אבן על לוח המשחק, אלא מהווה פעילות מירמתית שיטתית ועקבית של בעל השליטה בקבוצת חברות, העולה כדי עבירות פליליות הן במישור יחסי העבודה והן במישור דיני המס, הנמשכת לאורך שנים רבות, בגדרה מוקמות חברות הרשומות בחלק מהמקרים על שם אנשי קש, תוך פגיעה בזכויות הנושים בכלל והעובדים המוחלשים בפרט, העברתם מחברה לחברה "מעל ראשם" והתעלמות צינית ובוטה מהחובות הבסיסיות כלפי העובדים תוך העמדתם בפני שוקת שבורה עם סיום עבודתם. ספק אם יימצא מקרה מובהק יותר להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב אישי של בעל השליטה בחברות כלפי עובדיו."

140. ועוד באותו עניין, בע"ע (ארצי) 1138/04 אהרון מאיר - שחר ידגר, 7.11.05 בו כתב כב' השופט עמירם רבינוביץ:
יתכנו מקרים בהם מן הראוי להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אורגן של החברה בחיובי החברה. כך יעשה אם יוכח למשל כי אורגן החברה עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה ופעל על מנת להונות את נושי החברה (ראו לעניין זה : דב"ע מו/50-3 אלכסנדר תעשיות נעלים בע"מ ואח' - יצחק חלו, פד"ע יח', 415 וגם א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט - 1989, עמ' 46). דוקטרינת הרמת המסך שהייתה בעבר פרי פיתוח הפסיקה מעוגנת כיום בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן - החוק), בו נקבע כי "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן".

141. ובע"ע (ארצי) 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין, 22.5.06נקבע:
"אין חולק כי הרמת המסך הינה מהלך יוצא דופן וחריג והיא נעשית כאשר למשל אורגן של החברה עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה או פועל על מנת להונות את נושי החברה. העילות המקובלות להרמת מסך הן הקמת חברה למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה, ערוב נכסים של בעלי המניות עם נכסי החברה, ריקון החברה מנכסיה ועוד. אכן, אין רשימה ממצה של עילות להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי המניות שכן "המסר המרכזי העולה מניתוח התקדימים הינו רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על-מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות המשפטית באותם מקרים קיצוניים, שבהם נראה כי החלתו של עקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות לא-צודקות" (ד"ר א' חביב - סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1), עמ' 201)."

הכרעה
142. כמתואר לעיל בהרחבה, הכלל בדיני חברות הוא כי לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה ועל כן הרמת מסך וייחוס חובה של החברה לבעלי המניות היא החריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה פד"ע כ"ז, 345).
סקירת הפסיקה מעלה באופן חד משמעי כי הרמת מסך שמורה למקרים קיצוניים וחריגים, ובהתקיים התנאים הקבועים בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקן בתיקון מספר 3, התשס"ה-2005.

143. שקלנו בכובד ראש את טענת התובע בעניין הרמת המסך בין הנתבעות וחיובן ביחד ולחוד בגין כל תקופת העסקת התובע . בנסיבות מקרה זה ובהתאם להכרעות שלעיל ומאחר שלא הוכח כי מי מהנתבעים ביצע מעשי גניבה כלפי התובע , מצאנו כי יש לדחות את טענות התובע וזאת משלא הוכח כאמור כי מתקיימות נסיבות של מרמה המצדיקות הרמת מסך בין ניראור והזכיינית או בין כל אחת מהן לבעלי מניותית ונושאי התפקידים.
נסיבות סיום יחסי העבודה
144. טוען התובע כי פוטר מעבודתו.
מנגד, טוענת הזכיינית כי התובע ברח ונטש את מקום העבודה. התובע טוען שפוטר שעה שנאמר לו כי אין אפשרות לחדש את אשרת העבודה שלו, אלא שאיש לא פיטר אותו ולמעשה חוזה העבודה שלו היה אמור להסתיים עם עזיבתו את ישראל. משהתובע לא יצא מישראל - הוא שזנח את עבודתו והתפטר. התובע אינו יכול לטעון מחד שעבודתו הסתיימה על רקע תום אשרתו, ומאידך כי הועסק באופן לא חוקי במשך שנה.
הכרעה
145. השאלה האם עובד פוטר מעבודתו או שמא התפטר מיוזמתו הינה שאלה עובדתית בעיקרה. הנטל להוכחת טענה זו מוטל על כתפי הטוען אותה, שהינו בבחינת "המוציא מחברו" (דב"ע (ארצי) נו/3-201 שמש ירושלים - מאיר ניסימיאן, 26.5.97); ע"ע (ארצי) 251/09 רו"ח אלון לויטה - לויטה, ליפסקי ושות' משרד רואי חשבון, 15.9.11).
"היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד ומעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר. ייתכנו מקרים שאפשר ללמוד מהם מעצם התנהגותו של אחד הצדדים כי הינו מתכוון להביא את הקשר לידי גמר. הכלל הוא שתמיד יידרש קיום תנאי אחד, והוא וודאות ש"הצד הפועל" אמנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני" (ע"ע 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' - יוסי שוורץ, 13.2.11; דיון (ארצי) ל/3-1‏ זמל הרמן - דואיב גילה, פ''ד א(1) 18, 11.1.07).

146. בתי הדין פסקו לא אחת כי פיטורים או התפטרות יש להוכיח בפעולת התנהגות אשר יש בה להצביע על כוונה והבעה מפורשת של המעשה. בפסיקה נקבע, כי "היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא, שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, 'לידי גמר'" (דב"ע תשן/3-6 ניהול רשת חניונים (א. מרקור) - ז'ק לוי, 6.2.90).
יתרה מכך, הדיבור או ההתנהגות המביאים את היחסים לידי סיום חייבים להיות חד משמעיים. על בית הדין לבחון לא רק מי יזם את ניתוק היחסים אלא גם מי היה הצד המעוניין אשר נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו זו, בין בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, כשנטל ההוכחה מוטל על הטוען לפיטורים/התפטרות (דיון (ארצי) ל/3-18 נח בנצילוביץ - "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, 30.11.70).
147. למעשה, אין מחלוקת כי כחודש לאחר תום התקופה בה יכולה הייתה הזכיינית להעסיק את התובע בהתאם לתנאי היתר העסקתו, הודיעו על כך לתובע ובהתאם קנו לו את כרטיס הטיסה בחזרה לתאילנד.
משלא הגיע לטיסה זו ולא חזר לעבודתו, טוענים הנתבעים כי למעשה נטש את מקום עבודתו. אין באפשרותנו להסכים עם טענה זו.
148. לטעמינו, משהודיעה הזכיינית לתובע כי אין באפשרותה להמשיך את העסקתו, היא הלכה למעשה פיטרה אותו ובתום חודש ההודעה המוקדמת היה עליה לעשות לו גמר חשבון ובמסגרת זו לשלם את מלוא זכויותיו טרם עזיבתו את הארץ.
על כן, העובדה שהתובע לא הגיע לטיסה שהוזמנה עבורו, אין בה כדי להוריד מזכאותו לגמר חשבון במסגרת סיום העסקתו בזכיינית.
רכיבי התביעה
הפרשי שכר
149. הפרשי שכרו של התובע נחלקים לשני מרכיבים: הפרשי שכר בסיס ותמורה בגין שעות נוספות. בעניין הפרשי שכר בסיס, הנטל רובץ על כספי המעסיק להוכיח כי שילם את שכרו המלא של העובד כפי שנקוב בתלושי השכר.
150. לגישת הנתבעים, האישור עליו חתם התובע החל מחודש יולי 2010 מוכיח כי שכרו שולם על פי האמור בתלושי השכר במזומן.
הכרעה
151. בהתאם לאמור לעיל, התובע קיבל את שכרו בהתאם לתלושי השכר, דוחות הנוכחות והאישורים עליהם חתם מדי חודש - ואין הוא זכאי להפרשי שכר.

חופשה, הבראה וחגים
152. לטענת התובע לא קיבל מעולם רכיבים אלה.
לטענת הנתבעים, התובע זנח רכיבים אלה בסיכומיו ולא דן בהם. למעלה מן הצורך, וכפי שעולה מתלושי השכר, התובע קיבל תמורת חופשה והבראה מדי חודש בחודשו. אשר לדמי חגים, התובע קיבל שכר גלובלי ואינו זכאי לדמי חג.
הכרעה
153. אכן, התובע קיבל שכר גלובלי ולא שעתי או יומי, ולכן אינו זכאי לדמי חג.
154. מתלושי השכר עולה כי התובע קיבל תמורה בגין ימי חופשה והבראה, אך יש לבחון האם רכיבים אלה שולמו לו כדין. לא נבחן את שנת 2014, שכן בידנו תלוש אחד בלבד לשנה זו והתובע הפסיק עבודתו בזכיינית לכל המאוחר בחודש מרץ בשנה זו.
155. אשר לדמי ההבראה, על מנת לבחון האם אלה מהווים חלק מהשכר למרות ששולמו מדי חודש, יש לבחון האם הסכום ששולם משקף תשלום דמי הבראה אמיתי ולא פיקטיבי. לשם כך, אבחן את התשלום שבוצע במשך שנות עבודתו.

בפועל על פי תלושי השכר
על פי דין
פער שנתי
(₪)

תמורה חודשית בגין דמי הבראה
(₪)
תשלום שנתי בגין דמי הבראה
(₪)
מספר ימי זכאות לדמי הבראה
ערך יום הבראה
(₪)
סך הכל תשלום
(₪)

2013
185.5
2,226
7
374
2,618
392
2012
182.5
2,190
7
371
2,597
407
2011
142
1,740
6
365
2,190
450
2010
142
1,704
6
351
2,106
402
2009
138
1,656
5
340
1,700
44

156. סך הפער מסתכם ב- 1,695 ₪. נראה כי מדובר בפער די קטן מדי שנה שיכול ונבעו מסיבות שונות או מטעויות חישוב כלשהן, בכל מקרה התובע יכול לדרוש דמי הבראה בגין שנתיים אחרונות בלבד.
לכן, על הנתבעים לשלם לתובע דמי הבראה בסך 799 ₪ (392 ₪ הפער של שנת 2013 + 407 ₪ הפער של שנת 2012) .
157. באשר לפדיון חופשה - גם באשר לרכיב זה נבצע בדיקה דומה:

בפועל על פי תלושי השכר
על פי דין
פער שנתי
(₪)

תמורה חודשית בגין חופשה
(₪)
תשלום שנתי בגין חופשה
(₪)
מספר ימי חופשה
ערך יום חופשה - (שכר רבעוני חלקי 90)
(₪)
סך הכל תשלום
(₪)

2013
706.28
8,475.36
14
706.2792
9,887.9
1412.5
2012
689.5
8,274
12
689.5392
8,274.5
--
2011
664.56
7,974.72
12
664.5408
7,974.5
--
2010
641.18
7,694.16
12
641.1792
7,694.15
--
2009
577
6,924
12
597.64
7,171.68
247.68

158. התובע יכול לתבוע דמי חופשה בגין 3 שנות עבודתו האחרונות בלבד, כאשר רק בשנת 2013 קיים פער כלשהו (של יומיים) בגין ימי החופשה להם היה זכאי.
בהתאם, על הנתבעים לשלם לתובע בגין רכיב זה סך של 1,413 ₪.

הודעה מוקדמת פיצויי פיטורים
159. לטענת התובע, פוטר ללא הודעה מוקדמת ולכן זכאי לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.
מנגד, טוענים הנתבעים כי בשל הנסיבות המתוארות לעיל ולאור עבירתו על החוק והנזקים להם הוא גורם לנתבעים, יש להורות על שלילת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. אשר להודעה מוקדמת, התובע עצמו טוען שחודש לפני הפסקת עבודתו אמרו לו מר חכם ומר שחר שנגמרת לו הוויזה, ולכן ניתנה לו הודעה מוקדמת לפי דין ואין לדון ברכיב זו.
הכרעה
160. משהכרענו לעיל בשאלת סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ולפי הכרעה זו הזכיינית הלכה למעשה פיטרה את התובע - עליה לעשות עבורו גמר חשבון ובמסגרת זו לשלם לו פיצויי פיטורים.
אשר להודעה מוקדמת, מקום בו התובע עצמו מודה כי מר חכם ומר שחר הודיעו לו כי מסתיימת אשרתו ולא יוכלו להעסיקו עוד - והיות שעבד במהלך חודש זה וקיבל בגינו את שכרו - אין מקום לחייב את הנתבעים בחלף הודעה מוקדמת.
161. בהתאם לתלוש השכר לחודש ינואר 2014 (האחרון שצורף), שכרו של התובע (בערכי ברוטו) היו בסך 18,177.78 ₪.
162. התובע החל עבודתו בניראור ביום 24.12.08, נויד לזכיינית בפברואר 2009 וסיים עבודתו בזכיינית בתאריך 9.3.14 (אין מחלוקת על תקופת העסקתו הכוללת), סך הכל 62.5 חודשים.
163. חישוב פיצויי פיטורים:
62.5 חודשים × 18,178 ₪ ÷ 12 = 94,707 ₪ (כנתבע בכתב התביעה) .
164. על הנתבעים לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 94,707 ₪.
פנסיה
165. לטענת הנתבעים, התובע לא זכאי להפרשות פנסיוניות שכן פסיקת תשלומי פנסיה לעובד זר, שתקופת הישארותו בישראל מוגבלת ל- 5 שנים לכל היותר, נוגדת את הרציונל העומד מאחורי החובה להפריש לפנסיה - תכלית סוציאלית. פרשנות זו מתיישבת עם העובדה שאף חברת ביטוח אינה מוכנה לבטח פנסיונית עובדים זרים.
בכל מקרה, תחשיב תקבוליו לפנסיה יהיה עד לגובה השכר הממוצע במשק בלבד.
166. טענות אלה של הנתבעים מנוגדות להלכה ואין לקבלן. בהתאם לפסיקה, זכאי היה התובע לקבל הפרשות פנסיוניות לאורך תקופת העסקתו.
הכרעה
167. התובע זכאי להפרשות פנסיוניות 6 חודשים לאחר תחילת העסקתו, קרי החל מחודש יוני 2009 ועד לגובה השכר הממוצע במשק.
שנת עבודה
מספר חודשי עבודה
שכר שנתי
אחוז הפרשה
הפרשה
2009
7
7,928×7 = 55,496
1.66%
921.2
2010
12
8,015×12 = 96,180
2.5%
2,404.5
2011
12
8,307×12 = 99,684
3.33%
3,319.5
2012
12
8,619×12 = 103,428
4.16%
4,302.6
2013
12
8,828×12 = 105,936
5%
5,297
2014
2.33
9,089×2.33 = 21,177.37
6%
1,270.6

17,515.4

168. התובע העמיד תביעתו בגין רכיב זה על סך 17,476 ₪ (בהתאם לכתב התביעה המתוקן מיום 22.3.2015) ולכן זו התקרה שניתן לפסוק לטובתו.
הנתבעים ישלמו לתובע בגין הפרשות לפנסיה סך של 17,476 ₪.
סוף דבר:
169. התובע הגיש תביעה על סך 2,387,491 ₪.
170. בהתאם להכרעותינו המנומקות שלעיל, התביעה מתקבלת בסך כולל של 114,395 ₪, בהתאם לרכיבים כדלקמן:
א) דמי הבראה בסך 799 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.3.14 (מועד סיום העבודה) ועד מועד התשלום בפועל.
ב) דמי חופשה בסך 1,413 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.3.14 (מועד סיום העבודה) ועד מועד התשלום בפועל.
ג) הפרשות פנסיונית בסך 17,476 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.3.14 (מועד סיום העבודה) ועד מועד התשלום בפועל.
ד) פיצויי פיטורים בסך 94,707 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.3.14 (מועד סיום העבודה) ועד מועד התשלום בפועל.
171. נוכח המחלוקת האמיתית והכנה בדבר תשלום רכיבים אלה, איננו מוצאים לנכון לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנה.
172. התנהלות התובע בהליך זה הייתה לא ראוייה. הוא בחר לצרף לתביעה ארבעה בעלי מניות ומנהלים, מבלי להסביר כראוי או להוכיח את הקשר שלהם לתובע, הוא בחר שלא לשלם את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו בבית הדין הארצי בשל תיקון כתב התביעה (בלמעלה ממילון שקלים) , לא הגיע לדיונים (למעט הדיון בו נחקר) ועוד.
נוכח התנהלות זו, יחד עם הפער המשמעותי מאוד בין סכום התביעה (שעמד על למעלה משני מליון שקלים) ל תוצאה אליה הגענו, מצאנו כי אין לפסוק הוצאות לטובת התובע על אף שתביעתו התקבלה (בחלקה הקטן) וכי עליו לשאת בהוצאות הנתבעים בשל התנהלותו הכוללת בהליך בסך 10,000 ₪ .
173. כמו כן, נוכח הנזקים שנגרמו לבעלי המניות, אשר נגררו להליך בעל כורכם וללא נימוק או כל הוכחה לצורך היותם צד להליכים אלה מאז שנת 2014, מצאנו כי יש לחייב את התובע בהוצאות בעלי המניות בהליך זה בסך של 10,000 ₪ לכל אחד מבעלי המניות (מר מעתוק, מר בר-און, מר חכם ומר שחר).
בהקשר זה נוסיף ונבהיר, כי בעל דין המגיש תביעה גם נגד בעלי מניות צריך לקחת בחשבון שאם תביעתו נגד בעלי המניות תיד חה יהיה עליו לפצות את בעלי המניות על גריר תם להליך לחינם. מצופה מבעלי דין בטרם הגשת תביעה שישקלו בכובד ראש האם לצרף להליך בעל מניות (לנוכח עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת) ושלא יעשו כן ביד קלה על ההדק.
174. כל הסכומים שלעיל - יקוזזו מהסכום שנפסק לטובת התובע בהליך זה. דהינו: בסיכומו של דבר על הנתבעת 4 לשלם לתובע בתוך 30 ימים מהיום, סכום כולל בסך 64,395 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (9.3.2014) ועד למועד התשלום בפועל.

פסק הדין ניתן לערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח טבת תש"פ, (15 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ מר מרדכי נגר (ע)

תומר סילורה, שופט

נ.צ. מר אברהם גלאי (מ)