הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב סע"ש 36078-03-17

14 ינואר 2020

לפני:

כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
נציגת ציבור עובדים גב' לאה חלה
נציג ציבור מעסיקים מר אבינועם בן יצחק

התובע:
יצחק אהרוני
ע"י ב"כ עו"ד שי שלום
-
הנתבע:
ירון דנוך
ע"י ב"כ עו"ד מירב שמחיוף

פסק דין

1. התובע עבד במשך שמונה שנים אצל הנתבע, שהינו בעל עסק לשיפוצים. בפנינו תביעה שהגיש עם סיום עבודתו.

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2. הנתבע הינו בעל עסק לשיפוצים בשם " ירון אקוסטיקה". התובע הועסק על ידו החל מיום 1.4.08 עד להתפטרותו לקראת סוף שנת 2016.

3. התובע הועסק במשרה מלאה ( חמישה ימי עבודה) ובשכר חודשי. בין הצדדים לא נחתם הסכם העסקה.

4. הנתבע שימש החל משנות ה-90 ולאורך השנים, כקבלן משנה ( קבלן ביצוע) של חברת יעקב מליח חי בע"מ ( להלן: מליח), ובמסגרת זו הועסק התובע לא פעם בפרויקטים עבור מליח. עם סיום עבודתו אצל הנתבע, החל התובע להיות מועסק ישירות על ידי מליח. בין הצדדים קיימת מחלוקת, שבה נדון בהמשך, בשאלה מהו המועד שבו התפטר התובע מעבודתו אצל החל התובע להיות מועסק ישירות על ידי מליח. לטענת התובע, היה זה ביום 20.11.16. לטענת הנתבע, היה זה כחודש וחצי מוקדם יותר, ביום 1.10.16.

5. ביום 20.11.16 כתב התובע מכתב שכותרתו מכתב התפטרות שמוען לנתבע שבו כתב כך ( נספח ב' לתצהיר התובע):

"בהמשך לשיחתנו החוזרות ונישנות ובהמשך לשיחתנו מיום 15.11.16 בגין הרעה והלנת תנאי העסקתי הריני מודיע על התפטרותי מהחברה.

אבקש שיבוצע עבורי גמ"ח בהקדם."

6. ביום 28.11.16 כתב התובע מכתב נוסף שבו כתב כדלקמן ( נספח יא' לתצהירו):

"הנדון: התראה לפני נקיטת אמצעים משפטיים

•בתאריך 1.4.08 החלה העסקתי בחב' ירון דנוך בשכר של 8,000 ₪ נטו. לאחר שנה שכרי עודכן ל-8,500 ₪ נטו לחודש.

•במהלך כל שנות עבודתי בחברה לא בוצעו הפרשות ותשלום לפנסיה א.כ.ע, פיצויים על פי חוק. למעט מס' חודשים. יימסרו מסמכים בהתאם עפ"י דרישה.

• בשנתיים האחרונות השכר לא התקבל במועד, כמו כן לא שולם בשיק, העברה אלא במזומן ואינו תואם לסה"כ נטו בתלוש.

• בוצעו קיזוזים שלא אישרתי כלל לדוגמא: ימי חופשה, מפרעות, מקדמות, תש הבראה באמצע שנה.

• בתאריך 21.11.16 ניגשתי לבית הדין האזורי לעבודה בת"א וקיבלתי יעוץ משפטי בנושא דיני עבודה. ובהמשך לזאת הוצאתי מכתב התפטרות בגין הלנת שכר וסוציאליות.

• אי לכך אני דורש כי יועברו אלי כל הסכומים החייבים כמחויב בחוק.

• כמו כן אני דורש כי יומצאו לי כל תלושי השכר בגין השנתיים האחרונות דהיינו 10.14-9.16.

• באם לא יועברו לרשותי התשלומים ו/המסמכים החסרים עד תאריך 10.12.16 אני שומר לעצמי הזכות לפעול בכל האמצעים שמאפשר החוק ובכללם פניה לתביעה משפטית.

• אני שומר לעצמי הזכות לתבוע בגין עילות שלא הוזכרו במפורש או במשתמע במכתב זה. כגון: הלנת שכר עבודה והפרשה לסוציאליות.

פיצויים: 9722*8.5= 82,637 סך תשלום פיצויים ללא סוציאליות בקיזוז 23,477 ₪ שנמסרו ע"י בעבר.

חישוב הסוציאליות לכל השנים יבוצע ע"י רו"ח לפי האחוזים המשתנים וימסרו לידייך לפי דרישה."

7. ביום 16.3.17 הגיש התובע את התביעה שבפנינו. ביום 14.6.17, ומשלא הוגש כתב הגנה עד למועד זה, ניתן כנגד הנתבע פסק דין בהעדר הגנה.

ביום 26.6.17 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. בו ביום ניתנה החלטה לפיה הבקשה נקבעת לדיון תוך שנקבעו מועדים להגשת תגובת התובע לבקשה ולהגשת כתב הגנה מטעם הנתבע, וביצועו של פסק הדין עוכב.

ביום 2.7.17 הגיש הנתבע בקשה לעיכוב הליכים נוכח העובדה שניתן כנגדו צו לכינוס נכסים במסגרת פש"ר 19981-08-15. מהבקשה עלה שעוד ביום 20.9.15 ניתן צו לכינוס נכסי הנתבע. לאחר שהצדדים הגישו בקשות ותגובות, ניתנה ביום 19.7.17 החלטה לפיה נוכח קיומו של צו פשיטת רגל יש להורות על עיכוב הליכים בתיק.

8. ביום 10.10.18 הודיע הנתבע כי במסגרת ערעור שהתברר בפני בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ( עש"א 57617-10-17 , כב' השופט שכיב סרחאן), ניתן ביום 9.10.18 תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה בית דין זה ימשיך לדון בתביעת התובע, וכי עד למתן פסק דין סופי של בית הדין הנאמן יחזיק ביתרת הכספים בסך של 116,000 ₪ של הנתבע. לאור זאת, ביקש התובע את חידוש ההליכים בתיק מן הנקודה שבה נפסקו, דהיינו עת היתה הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה תלויה ועומדת.

9. ביום 18.12.18 התקיים דיון בפני אב"ד הח"מ. במהלכו, הוחלט על ביטול פסק הדין, ניתן צו לגילוי מסמכים, וצו להגשת תצהירים. דיון הוכחות התקיים ביום 18.12.18. במהלכו, נחקר התובע, הנתבע וכן עדה נוספת מטעמו של התובע, גב' יהודית מליח, מנהלת חברת מליח.

לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד

10. התובע טוען כי הנתבע לא מסר לו הודעה על תנאי עבודתו, לא בתחילת עבודתו ולא כאשר בוצעו שינויים בתנאי עבודה, וכל זאת בניגוד להוראות לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד).

הנתבע אינו מכחיש שלא מסר לתובע הודעה על תנאי עבודתו, אך טוען כי אין הוא חייב בפיצוי התובע בגין כך, שכן התיקון להוראות חוק הודעה לעובד, שבו הוסמך בית-דין זה לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אי מתן הודעה, נכנס לתוקפו רק באוגוסט 2011, מועד מאוחר לתחילת עבודתו של התובע.

11. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, ובשים לב לכך שאכן התובע החל לעבוד אצל הנתבע קודם לכניסתו לתוקף של התיקון שלעיל, ולכך שהתובע לא טען ( וממילא גם לא הוכיח) שנגרם לו נזק כלשהו עקב העובדה שלא נמסרה לו הודעה, החלטנו לדחות רכיב תביעה זה, בכל הנוגע לעובדה שלא נמסרה לו הודעה עם תחילת עבודתו. נעיר בהקשר זה, שהתובע אמנם טען בסיכומיו שחלו במהלך עבודתו שינויים בתנאי עבודתו שהצדיקו מסירת הודעה לעובד נוספת, אך הוא לא פירט בסיכומיו דבר בעניין זה, ועל כן אין בטענה זו כדי לשנות ממסקנתו לפיה דין רכיב התביעה להידחות.

פיצוי על אי מסירת תלושים

12. התובע טוען כי בחלקים משמעותיים מתקופת עבודתו כלל לא קיבל תלושי שכר. הנתבע מכחיש, וטוען שמסר לתובע תלושים מדי חודש בחודשו, ואף טוען כי כשהתובע ביקש ממנו העתק של תלושים שאבדו לו, הוא תמיד קיבל. עם זאת, במהלך ההתדיינות הוגש רק חלק קטן מתלושי השכר לתקופת העבודה הכוללת. במצב דברים זה, שבו לא עלה בידי המעסיק להציג העתק תלושים לחלק גדול מחודשי העבודה, אנו מקבלים את תביעת התובע לפיצוי על אי מסירת תלושים במלואה, וקובעים כי הנתבע ישלם לתובע בגין כך סך של 5,000 ₪.

פיצויי פיטורים

13. לטענת התובע, הוא התפטר ביום 20.11.16 והחל לעבוד עבור חברת מליח, לאחר הפרות חוזרות ונשנות של זכויות כעובד מצד הנתבע, שלאור הוא זכאי לפיצויי פיטורים בדין מפוטר בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

הנתבע טוען כי התובע התפטר והחל לעבוד עבור חברת מליח כבר ביום 1. 10.16, אך משום שהוצע לו שם שכר גבוה יותר, ומבלי להודיע על כך דבר לנתבע בזמן אמת, ועל כן אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

14. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה שכף המאזניים הראייתית נוטה לצד התובע, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. להלן נפרט את נימוקינו למסקנה זו:

ראשית התובע טוען כי לאורך כל שנת 2016 הסב את תשומת ליבו של הנתבע לכך שהנתבע אינו מפריש עבורו הפרשות פנסיוניות ואינו משלם לו חופשה. בכתב הגנתו אמנם הכחיש הנתבע באופן קטגורי את טענות התובע בעניין זה, אך בתצהירו הוא אישר כי במהלך שנת 2014 נקלע למצוקה כלכלית, ומטעם זה הוא מסר לתובע כי הפרשות פנסיוניות ישולמו לו " ברגע שאמכור את הבית שלי" (סעיף 6 לתצהירו). הנתבע טען כי התובע " הסכים להמשיך לעבוד במתכונת זו", ובכך הוא מאשר כי אכן לא הפריש לתובע לפנסיה במשך תקופה ארוכה, אם כי טען שהדבר נעשה בהסכמתו של התובע " עד שימכור את הבית". יצוין, כי כפי העולה מהמסמכים שהוגשו בתיק עולה בבירור שמצבו הכלכלי של הנתבע היה קשה בשנים 2015-2016, באופן שלא איפשר לו לשלם את זכויות עובדיו, והדבר בה לידי ביטוי אף בכך שהנתבע הוכרז כפושט רגל בספטמבר 2015 ( כך גם לפי עדותו הוא בחקירתו הנגדית, עמ' 16 ש' 15 ואילך). למעשה, אין פער גדול בין גרסאות שני הצדדים, כיוון שגם התובע בעדותו אישר כי המתין תקופה מסוימת לכך שמצבו של הנתבע ישתפר והוא יוכל לשלם לו את כספו באמצעות מכירת הבית שלו: "הוא אמר שהוא מוכר את הבית והכל יהיה בסדר, הוא לא גילה לנו שלקחו לו את הבית מכונס נכסים..." (עמ' 12 ש' 27);

שנית התובע טען, ונתנו אמון בטענתו זו, כי בחודשיים האחרונים לעבודתו אצל הנתבע – אוקטובר ונובמבר 2016 – הוא הועסק באמצעות הנתבע בפרויקט של חב' מליח, כאשר ההסכמה היתה כי התמורה בגין ההשאלה תקוזז מחוב של הנתבע לחברה. גרסתו זו של התובע נתמכה גם בעדותה של גב' מליח, שהעידה כי בפועל נאלצה היא לשלם בעצמה את משכורתו של התובע, כיוון שהנתבע לא שילם אותה, וכך העידה, וכאמור, אנחנו מאמינים:

"ביום הראשון שהוא התחיל לעבוד ירון הרים לי טלפון ואמר לי שהוא צריך שאני אעביר לאיציק את המשכורת של החודש הקודם, אני במצב שאני זקוקה לו נואשות, הלכתי והעברתי לו מהחשבון הפרטי שלו 9,000 ₪, אחרי שהבנתי שזה מה שצריך להעביר לו ( זו משכורת של אוגוסט כפי שרשום בסעיף 9 לתצהיר), והוא בא לעבוד כרגיל. לא דיברנו כמה ימים אני זקוקה לו, אמרתי לו שאני זקוקה לו, ביבי לבין ירון היתה לנו תמיד התחשבנות פתוחה כי הוא תמיד היה חייב לי כסף, הייתי נותנת כסף מראש בגלל קשיים כספיים".

נציין כי טענת התובע כי המשיך להיות עובד של הנתבע אך משכורתו שולמה בפועל על ידי גב' מליח נתמכה אף בעדות הנתבע (" בוודאי, אני יודע שהיא שילמה לו", עמ' 19 ש' 23). בהמשך עדותה גב' מליח הבהירה ( עמ' 9 ש' 24) כי לאחר כחודשיים, ולאחר שהתובע הודיע לה כי לא יחזור לעבוד אצל הנתבע, עברה להעסיק אותו ישירות. נדגיש כי ההתרשמות שלנו – הן מעדות התובע, הן מעדות הנתבע והן מעדות גב' מליח – הינה שהעובדה שהתובע " עבר" להיות מועסק על ידי מליח לא נבעה מ"מזימה" כזו או אחרת שנרקמה מאחורי גבו של הנתבע, והסיבה למעבר היתה ברורה וטבעית – התובע מאס בכך שאינו מקבל את זכויותיו הקוגנטיות ( ובפרט הפרשות לפנסיה), והעדיף בנסיבות להתפטר ולעבור לעבוד אצל מעסיק שיוכל לעמוד בתשלום זכויותיו. למעשה, אף הנתבע עצמו אישר כי הוא זה ש"דחף" את התובע לעבוד עבור מליח באותם חודשיים, כשההסכם היה שמליח משלמת את משכורתו, אך הוא ממשיך להיות עובד של הנתבע ( עמ' 20 ש' 12):

"היא שילמה לו ואני במקביל עשיתי לה עבודות בפרויקטים אחרים באותו זמן... איציק מראש לא רצה ללכת לעבוד אצל יעקב מליח בירושלים בהתחלה. אני באתי אליו ואמרתי איציק בוא, במקום 8,000 ₪ אגיד לה שאתה מרוויח 9,000 ₪ ותלך תעבוד אצלה ואני אתן לך פיצוי של עוד 1,000 ₪. אני מרגיש שאני חייב לאיציק ויעקב כי אני איתם הרבה שנים. ביקשתי שיעבוד חודש ואז יחזור ויבוא לעבוד ואנו ממשיכים בעבודה רגיל. לצערי הוא לא חזר ומי שעמד מאחורי זה הוא החתן של גב' מליח שהוא מנהל פרויקטים והוא כבר הציע לאיציק בקריה בבור שיעבוד אצלו ישירות והוא ישלם לו משכורת יותר גבוהה.. הוא בא ואמר לי".

אשר לאמון שאנו נותנים בגרסתה של מליח לנסיבות סיום עבודתו של התובע, שהיא גם גרסת התובע, הרי שבקשר לכך אנו נסמכים גם על עדות הנתבע עצמה, שאישר בעדותו כי " כל מה שהיא אמרה היה קדוש, לא בוצע בינינו חשבון" (עמ' 9 ש' 9), דהיינו אף הנתבע עצמו אישר שמערכת היחסים שלו עם מליח היתה כזו שהיה זה לגיטימי לבקש ממנה לשלם את שכרו של התובע, בין היתר מאחר שהנתבע ואחיו של התובע הם חברים טובים לאורך שנים ( כך גם לפי עדות התובע עצמו, עמ' 19 ש' 9) ושעניינים כספיים מולם היו נסגרים " בלחיצת יד" (עמ' 19 ש' 14);

שלישית איננו מקבלים את טענת הנתבע, כי התובע הסתיר בסיכומיו את נסיבות סיום העבודה, ועל כן המדובר בהרחבת חזית אסורה. התובע כבר בכתב התביעה טען שהתפטר בשל כך שזכויותיו לא שולמו לו, והוא לא היה חייב לדעתנו להוסיף ולפרט את העובדה שקיבל בפועל את שכרו בחודשיים אחרים מאת מליח. יתירה מזאת, העובדה ששכרו של התובע שולם בחודשים אלה על ידי מליח פורטה בתצהירי התובע – לרבות בתצהירה של מליח עצמה ( ראו בסעיפים 8 עד10 – ובכך ניתנה לנתבע מלוא האפשרות להגיב לטענה זו בתצהיריו, ועל כן הגנת הנתבע לא נפגעה במובן זה שניתנה לו מלוא ההזדמנות להגיב לטענה זו הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית;

ולבסוף הנתבע ניסה להיבנות מכך שהתאריך על מכתב ההתפטרות של התובע הינו 26.11.16, ונאמר בו שהוא נשלח בהמשך לשיחה בהמשך שנערכה בין השניים ביום 15.11.16. דהיינו, לטענת הנתבע התובע מסר לו על דבר התפטרותו לאחר שהחל להיות מועסק על ידי מליח, אף לפי גרסתו הוא. איננו סבורים שיש בנתון זה כדי לשנות, ולהוביל למסקנה שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, שכן אין עסקינן בסיטואציה של " הרעת תנאים" שבה על פי הפסיקה העובד חייב לתת התראה ולאפשר למעסיקו לתקן, אלא בסיטואציה מובהקת של " נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, בשל אי תשלום זכויות כדין", כשבמקרה שכזה ועל פי ההלכה הפסוקה – ועל אחת כמה וכמה בהינתן שהפגיעה בעובד חמורה ונמשכת במשך תקופה ארוכה – אין חובה על עובד ליתן התראה מראש על כוונתו ולתקן, ולאפשר תיקון, שכן הסיכוי שהמעסיקה יתקן את דרכיו הוא מזערי ( ראו: ע"ע 60018-12-14 אסמרא נ' שאען אחזקות (29.9.16, סעיפים 10 עד 12 לחוות דעתה של כב' השופטת רונית רוזנפלד, והאסמכתאות שם; ע"ע 29196-11-17 דוקטור נ' קלינור (25.4.19, סעיף 44 לחוות דעתו של כב' סגן הנשיאה אילן איטח)).

15. הגענו אם כן למסקנה שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים. אשר לשכר הקובע לצורך חישובם, הנתבע טוען כי שכרו של התובע בסמוך לסיום עבודתו עמד על 8,000 ₪ נטו, כשלפי תלושי השכר ברוטו עמד על 9,722 ₪. התובע טוען כי התלושים אינם משקפים את שכרו האמיתי, שעמד בסמוך לסיום עבודתו על סך 8,500 ₪, שהם 10,852 ₪ ברוטו.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, החלטנו לאמץ את גרסת התובע בעניין זה, וננמק:

ראשית בהעדר הודעה לעובד, ובהתאם להוראות סעיף 5 א לחוק הודעה לעובד, הנטל להוכיח את הפרטים שהיו אמורים להופיע בהודעה, ובכלל זה את גובה השכר, מוטל על הנתבע. דהיינו, נקודת המוצא הינה שבהיעדר ראיות המאפשרות קביעה עובדתית לכאן או לכאן, יש לאמץ את גרסת התובע באשר לגובה שכרו;

שנית הנתבע אישר בתצהירו ובחקירתו הנגדית באופן חד משמעי את גרסת התובע שהוא אכן שילם לתובע בתקופת עבודתו האחרונה סך של 8,500 ₪ נטו ( סעיף 32 לתצהירו, עמ' 16 ש' 20), אך טען כי מתוכם 500 ₪ היו עבור חלק המעסיק בפנסיה ( ראה גם: עמ' 21 ש' 21). ברם, הנתבע לא תמך גרסתו זו – לפיה הוסכם בין הצדדים שמתוך הסך של 8,500 ₪ יבואו 500 ₪ על חשבון חלק המעסיק בפנסיה – בראיות כלשהן;

ושלישית העובדה, שעליה אין מחלוקת, שבחודשיים האחרונים לעבודתו – שבהם קיבל התובע את שכרו ישירות ממליח – הוא קיבל 9,000 ₪ נטו – תומכת לדעתנו בגרסת התובע ששכרו בסמוך קודם לכן היה 8,500 ₪ נטו, ולא 8,000 ₪ נטו כפי טענת הנתבע.

16. נוכח כל האמור, אנו מאמצים את תחשיב התובע, לפיו השכר הקובע היו 10,852 ₪ ברוטו (8,500 ₪ נטו). התובע עבד במשך 79 חודשים – מיום 1.4.08 עד ליום 1.11.16. בסך הכל זכאי התובע עם כן לפיצויי פיטורים בסך 71,442 ( לפי 10,852 ₪ X 79 חודשים חלקי 12), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה. מסך זה יש להפחית שני סכומים: 22,118 ₪ ( בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.15) שהתובע מודה שמשך מקרן הפנסיה שלו רכיב פיצויי הפיטורים ( סעיף 21 לתצהירו), וכן סך 15,830 ₪ ( בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.18), שהופקרו ישירות בחברת איילון במסגרת הליכי פשיטת הרגל ( סעיף 44.1 לתצהירו).

הפרשות פנסיוניות

17. התובע טוען כי הנתבע לא הפריש לו בשנתיים האחרונות תגמולים לקרן הפנסיה ועל כן הוא זכאי לסך של 50,382 ₪ בגין תגמולי עובד ומעביד, וזאת לאחר ניכוי הסכומים שנמשכו על ידו בשנת 2015 מקרן הפנסיה ולאחר תשלום תביעת החוב שהגישה חברת איילון בה נוהלה קרן הפנסיה שלו במסגרת הליך פשיטת הרגל של הנתבע.

הנתבע טוען כי התובע אינו זכאי לתשלום חלף הפרשות עובד וכי ביחס להפרשות המעסיק אין הוא חייב בהפרש כלשהו , נוכח הודעת התובע בתצהירו כי משך מכספי התגמולים, ונוכח ההפקדה שביצע הנתבע במסגרת הסדר החוב בתביעת החוב של קרן הפנסיה עד לחודש נובמבר 2014 ( נספח ח' לתצהיר התובע). כן הוא טוען כי הסכומים להם טען התובע שמגיעים לו לשיטתו אינם נכונים לאור העובדה שהם מבוססים על שכר לא נכון ועל כן יש לדחות את התביעה ברכיב זה.

18. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין רכיב התביעה להתקבל. בכל הנוגע להפרשות לגמל, מקובל עלינו תחשיב התובע, ולפיו אנו קובעים שהתובע היה זכאי לסך של 45,854 ₪ כהפרשות מעסיק לגמל בגין כל תקופת העסקתו ולסכום זהה בגין הפרשות עובד.

הנתבע טען כי התובע אינו זכאי לסכומים נוספים על הסכומים שהופרשו לו ונמשכו על ידו בשנת 2015 וכן אלה שהופקדו לזכותו במסגרת תביעת החוב שהגישה חברת איילון שבה בוטח התובע בגין ההפרשים שלא הופרשו ( ס' 29 לתצהירו). אין בידינו לקבל טענה זו, שכן הסכומים שאותם לקח הנתבע בחשבון הינם סכומים המכילים הן את חלק העובד לגמול והן את חלק המעסיק ( ר' דוחות חברת איילון, נספחים ד' וו'-ז' לתצהיר התובע).

מכאן, שמהסך של 45,854 ₪ יש להפחית סך של 9,502 ₪ בגין תגמולי מעסיק שנתקבלו בשנת 2018 וכן סך של 11,155 ₪ בגין התגמולים שנמשכו בשנת 2015. לאור האמור הרי שהנתבע נותר חייב סך של 25,197 ₪ בגין תגמולי מעסיק עבור כל תקופת ההעסקה.

יצוין כי בסיכומיו טען הנתבע כי נוכח תקופת ההתיישנות הוא אינו חייב בגין 2008-2009 ( ס' 45 -47 לסיכומים), אולם משטענה זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה אין בידינו לקבלה.

19. בהתייחס לחלק העובד לתגמולים, מוקדם יותר כבר דחינו את טענת הנתבע כי שילם לתובע שכר נטו הכולל בתוכו את חלק העובד לגמל שהועבר לו במזומן. לפיכך, מקובלת עלינו טענת התובע לפיה יש לפסוק לו הפרשי תגמולים גם בגין חלק העובד, שכן אלה נוכו משכרו ולא הועברו ליעדם. כך, שגם בגין חלק העובד לתגמולים, יש להפחית מהסך של 45,854 ₪ סך של 9,502 ₪ בגין תגמולי עובד שנתקבלו בשנת 2018 וכן סך של 11,152 ₪ בגין התגמולים שנמשכו בשנת 2015, ועל כן הוא זכאי לסך של 25,200 ₪.

מכאן, ובהתאם לתחשיב שערכנו, התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בגובה של 50,397 ₪. אולם, נוכח הכלל לפיו אין פוסקים לתובע מעבר לסכום הנתבע על ידו הרי שהנתבע ישלם סך של 50,382 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות.

20. ולבסוף, באשר להפרשות לפיצויים – אין צורך שנידרש לרכיב זה, שכן פסקנו לתובע פיצויי פיטורים מלאים.

פדיון חופשה

21. התובע טוען כי הוא זכאי לסך של 13,932 ₪ בגין פדיון של 22.9 ימי חופשה, כפי שמופיעים בתלוש השכר האחרון שהנפיק הנתבע.

הנתבע טען כי תחשיב התובע מבוסס על שכר לא נכון, וכי הוא שילם לתובע במזומן בהתאם לחישוב שערך רואה החשבון שלו.

22. אשר לדעתנו – הנתבע טען כי שלם את פדיון החופשה במזומן בהתאם לתחשיב שערך רואה החשבון שלו ( ס' 22 לתצהירו). אין בידינו לקבל עדות זו. הנתבע לא הציג בפנינו את התחשיב שערך רואה החשבון ולא הביא כל אסמכתא לכך ששילם, כדוגמת אישור קבלת התשלום עליו חתום התובע. לאור העובדה כי התקשה לשלם את שכר התובע בחודשיים האחרונים להעסקתו נוכח קשיו הכלכליים, מתקשים אנו לתת אמון בגרסה זו, והנתבע גם העיד על נקודה זו באופן מתחמק ( ע' 18 ש' 26 וע' 19 ש' 1). על כן, ומשלא הוצג תחשיב נגדי בהתייחס לגובה הסכום, תביעתו של התובע בגין רכיב זה מתקבלת במלואה.

קיזוז אי מתן הודעה מוקדמת

23. לא מצאנו לנכון לקבוע כי יש מקום לקזז חודש הודעה מוקדמת, כפי טענת הנתבע, ונסביר. קבענו מוקדם יותר כי התובע התפטר נוכח נסיבות שבהן לא ניתן לצפות מעובד להמשיך בעבודתו, וממילא גם לא ניתן היה לצפות ממנו לעבוד חודש נוסף, נוכח הסבירות הגבוהה שלא יקבל שכר תמורת חודש זה. זאת ועוד, טענת הנתבע לפיה נגרמו לו נזקים כללים בגין הצורך לקלוט עובד אחר הינה טענה שנטענה בעלמא, ולא הובאו כל ראיות להוצאות שנגרמו בקשר לכך.

סוף דבר

24. הנתבע ישלם בתוך 30 יום את הרכיבים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 71,442 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.16. מסך זה יש להפחית 22,118 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.15, וכן סך 15,830 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.18.

ב. פיצוי בגין אי מסירת תלושים בסך 5,000 ₪.

ג. פיצוי בגין אי העברת הפרשות פנסיוניות בסך 50,382 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.15.

ד. פדיון חופשה בסך של 13,932 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.16.

כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה לבית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, ובלבד שזה יוגש בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, י"ז טבת תש"פ, (14 ינואר 2020), בהעדר הצדדים.

גב' לאה חלה,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד

מר אבינועם בן יצחק,
נציג ציבור מעסיקים