הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב סע"ש 29979-05-16

22 מרץ 2020

לפני:

כב' השופט אורן שגב
נציג ציבור (מעסיקים) מר אלי כהן

התובעת
אורנה ליה שמר ת.ז. XXXXXX113
ע"י ב"כ: עו"ד אורנה לין ושות'
-
הנתבעת
משטרת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד מפרקליטות המדינה (אזרחי)

פסק דין

האם התובעת, עו"ד אורנה שמר (להלן התובעת), אשר שימשה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה כקצינה במשטרת ישראל, זכתה מצד הממונים עליה ליחס מתנכל והופלתה לרעה; והאם מעסיקתה, משטרת ישראל, נהגה כלפיה בחוסר תום לב, תוך הפרת חובות ההגינות והסבירות ותוך הפרת הוראות חוק עבודת נשים, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ו פקודות הקבע של משטרת ישראל?
אלו הן השאלות בהן עלינו לדון בתיק זה.
נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל ברובה , ולהלן הנימוקים שעמדו בבסיס פסיקתנו.

תמצית הרקע העובדתי
התובעת, הגב' אורנה שמר (להלן – התובעת) הנה עורכת דין בהשכלתה ובהכשרתה ושירתה במשטרת ישראל בדרגת רפ"ק מ- 1999 ועד לפרישתה בשנת 2014, מחמת בריאות לקויה. לתובעת תואר ראשון במשפטים ובכלכלה ובסמוך לאחר הסמכתה כעורכת דין, התגייסה למשטרת ישראל ושירתה כקצינה ביחידה הארצית לחקירות הונאה - יאח"ה .
בשנת 2009 התקבלה התובעת לתוכנית לימודים יוקרתית לתואר שני במנהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. משלא אושר לה לצאת ללימודים תוך קבלת שכר מלא (מסלול המכונה "פטור מתפקיד"), ביקשה וקיבלה חופשה ללא תשלום. בסמוך לפני תום לימודיה בארה"ב, ביקשה התובעת וקיבלה רשות להאריך את תקופת החל"ת בשנה נוספת לצורך השלמת התמחות יישומית של לימודיה בארה"ב. במהלך שנה זו החלה בהליכי פוריות בארה"ב . עם חזרתה לארץ, ומשלא נמצא לה שיבוץ בתפקיד כלשהו, נדרשה התובעת לשהות בחל"ת כפוי, עד אשר בחודש ספטמבר 2012, שובצה לתפקיד מנהלי.
בשנתיים הבאות, במקביל לכך שהמשיכה בטיפולי הפוריות, חלה החמרה במצב בריאותה בשל מחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת, וביום 31.10.2014, לאחר כ- 15 שנות שירות בגיל 46, ולאחר שזומנה לוועדה רפואית משטרתית (ור"מ), שוחררה התובעת משירות במשטרה . פנייתה לגורמים האחראים לצורך מימוש זכויותיה לא נשאה פרי, ומכאן תביעתה.

טענות הצדדים
להלן טענות התובעת בתמצית :

הרקע ליחס מפלה
בזמן שירותה כחוקרת ביאח"ה, נחשבה התובעת לקצינה מובילה, בולטת ומוערכת. נקודת המפנה ביחס אליה ארעה במהלך שנת 2007 סביב פרשה שנודעה לימים כ"פרשת ניגוד העניינים". התובעת, התריעה על ניגוד העניינים בו נמצא אחד החוקרים בזמנים הרלוונטיים לחקירה מסוימת . הפרשה גרמה לטלטלה עזה ביאח"ה ומכאן היחס אליה השתנה לרעה;

תוכנית הלימודים באוניברסיטת הרווארד
במסגרת הליך של אקדמיזציה ומצוינות, משטרת ישראל נוהגת לממן חלק משכר הלימוד של שוטרים נבחרים וממשיכה לשלם להם שכר חודשי בתקופת היעדרותם לצורך לימודים. מסלול זה מכונה: "פטור מתפקיד" ומעוגן בפקודת המטה הארצי (להלן – פקודת מטא"ר) מספר 10.04.01, שעניינה "סיוע המשטרה לשוטר הלומד במוסד להשכלה גבוהה – תוך מילוי תפקיד" (ת/5 לכתב התביעה).
במסגרת אותה מגמה, המשטרה מעודדת קצינים להתקבל באופן עצמאי ללימודי תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד היוקרתית בארה"ב. לשם כך, היא משתפת פעולה עם קרן וקסנר, שפועלת לקידום מצוינות ומנהיגות בשירות הציבורי בישראל ובקרב הקהילות היהודיות ברחבי העולם, ע"י הענקת מלגות שכר לימוד ומחייה לאנשי ציבור שהתקבלו לתוכנית לימודי לתואר שני בהרווארד. בשל יוקרתה הרבה של התוכנית, משטרת ישראל תומכת בקצינים שהצליחו להתקבל אליה (עד כה – 7 קצינים כולל התובעת), ומאפשרת גם להם לצאת ללימודים בסטאטוס של פטור מתפקיד, כאמור לעיל;
בשנת 2008 התובעת הגישה מועמדות לתוכנית הלימודים לתואר שני באוניברסיטת הרווארד ומועמדות למלגה מקרן וקסנר ו זכתה להמלצה של סגן ראש יאח"ה, נצ"מ נחום לוי, שציין, כי לתובעת צפוי קידום במשטרה וביאח"ה עצמה וכי תכנית הלימודים באוניברסיטה תתרום להמשך הצלחת שירותה הציבורי (ת/9 לכתב התביעה).
גם ראש יאח"ה המליץ על השתתפותה בתוכנית הלימודים היוקרתית והיא קיבלה מכתבי המלצה נוספים (ת/10). ביום 13.03.2009 הודע לתובעת כי היא התקבלה לתוכנית הלימודים היוקרתית וביום 19.03.2009 היא הגישה בקשה ליציאה ללימודים בפטור מתפקיד למשך שנת הלימודים מיום 01.07.2009 ועד ליום 31.06.2010. ראש מפלג חקירות ביאח"ה באותם ימים, סנ"צ איציק אברהם וראש יאח"ה עצמו, תנ"צ שלומי אילון, צרפו את המלצותיהם לבקשה .
ביום 07.04.2009 נדחתה בקשתה לצאת לימודים בסטאטוס של פטור מתפקיד, ונאמר לה, כי יהיה עליה לשהות בחל"ת בתקופה זו. בלית ברירה, ומשבקשתה להיפגש עם המפכ"ל לא נענתה, נאלצה התובעת להגיש בקשה ליציאה לחל"ת. בנוסף, במסגרת ראיון שערך עמה ראש אגף חקירות ומודיעין (אח"מ) ביחס לבקשתה המקורית לצאת להרווארד בפטור מתפקיד, ובעקבות פנייתו לאגף משאבי אנוש (אמ"ש) , הודע לה, כי הלימודים בהרווארד אינם נכללים במסגרת התוכניות המוכרות על ידי המשטרה בסטאטוס של פטור מתפקיד; ביום 07.07.2009, שבוע לפני מועד תחילת התוכנית, אישר מפכ"ל המשטרה דאז, דודי כהן, את בקשתה של התובעת לצאת לחל"ת והוסיף, כי עם שובה תשובץ ביאח"ה בתקן רפ"ק .
כ- 3 חודשים לאחר יציאתה ללימודים, הכירה המשטרה בפרסומיה הרשמיים בשיתוף הפעולה עם קרן וקסנר עוד משנת 2008, דבר שמעיד על כך שטענת נציגת אמ"ש, לפיה התוכנית בהרווארד אינה במסגרת התוכניות שמשטרת ישראל נוטלת בהן חלק פעיל, חסרת בסיס; בנוסף, בהתאם לפרסומים בתקשורת, קצין המשטרה הראשון שהתקבל לתוכנית הלימודים בהרווארד אחריה, היה סנ"צ יואב תלם בשנת 2015, אשר קיבל תמיכה כספית מלאה ממשטרת ישראל, שכללה תשלום שכר מלא בגין פטור מתפקיד במהלך לימודיו, בדומה ליתר הקצינים, מלבדה, שהשתתפו בתוכנית זו;
בחודש מאי 2010, כחודשיים לפני סיום שנת הלימודים בהרווארד, הסתבר לתובעת, כי האוניברסיטה מאפשרת לסטודנטים המשתתפים בתוכנית לעבור התמחות יישומית של הלימודים למשך שנה נוספת בארה"ב. לפיכך, פנתה לראש אמ"ש בבקשה להאריך את תקופת החל"ת במספר חודשים לצורך ביצוע ההתמחות, ונענתה בחיוב, באופן שתקופ ת החל"ת הוארכה עד ליום 30.04.11, ולבקשתה הנוספת – עד ליום 30.09.11.

טיפולי פוריות
בחודש אפריל 2011, בעודה שוהה בארה"ב, החלה התובעת בטיפולי הפוריות ועדכנה את המשטרה על כך. ביום 27.09.11 שבה התובעת ארצה וימים אחדים לאחר מכן, ביום 05.10.11 נשלח אליה מכתב מראש מחלקת כוח אדם באמ"ש, בו הודע לה כי טרם נמצא עבורה תפקיד ההולם את דרגתה וכישוריה ולכן היא מצויה בסטאטוס של "חל"ת מנהלי" וזאת עד אשר יימצא לה תפקיד. הלכה למעשה, עד ליום 16.09.2012 התובעת לא שובצה בתפקיד כלשהו ולא קיבלה שכר, וזאת בניגוד לפקודות הקבע של משטרת ישראל. בפניותיה אל המשטרה בחודשים אוקטובר 2011 עד ינואר 2012, היא הלינה על ההשלכות הקשות של אי קבלת שכר עד למציאת שיבוץ הולם ועל כך שהתנהלות המשטרה עומדת בסתירה לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן – חוק עבודת נשים). פניותיה הרבות זכו להתעלמות, בעוד שבאותה תקופה ממש, המשטרה פרסמה מכרזים לתפקידי רפ"ק גם ביחידת להב.

חל"ת מנהלי כפוי
ביום 13.06.2012, לאחר 9 חודשי חל"ת מנהלי כפוי ללא שכר, זומנה התובעת, שמתגוררת בעיר רמת גן, לראיון עם ראש אח"מ, במהלכו נשאלה האם תהיה מוכנה להשתבץ בחיפה או במטה הארצי בירושלים, והשיבה, כי בלית ברירה, וחרף הקושי הכרוך בכך בשל היותה בטיפולי פוריות, היא בוחרת באפשרות השנייה. בהתאם לכך, ביום 02.07.12, הודע לה, כי נמצא עבורה תפקיד במטא"ר אח"מ בירושלים במדור נפגעי עבירה, תפקיד שאינו הולם את כישוריה. בהמשך לכך, ביום 16.09.12, (שנה לאחר חזרתה מהחל"ת), הוחזרה התובעת לשירות ושובצה בתפקיד שלא הלם את כישוריה ואף פגע בשכרה, שכן נמנעה ממנה תוספת "שיטור חדש", שניתנה מאז חודש מאי 2012 לכל השוטרים המבצעים תפקידי ליבה.

המגבלה הרפואית ופרישת התובעת
ביום 31.10.12, בעקבות פגישה עם הרופאה המשטרתית, נקבעה לתובעת הגבלה זמנית לעבודה של לא יותר מ- 7 שעות ביום, וזאת בשל טיפולי הפוריות ומפאת גילה. בהתאם, סופחה למרכז הכשרות אח"מ בחולון, שם הוצבה בתפקיד פרוייקטורית בתחום הדרכה ופיתוח. במסגרת עבודתה במרכז ההכשרות, חוותה התנכלות קשה, באופן שכל אימת ששבה מהיעדרות בשל טיפולי פוריות, היא נדרשה לעבור מעמדה לעמדה על מנת למצוא לעצמה מקום ישיבה. בנוסף, ניתנו לה מטלות פקידותיות וזוטרות במטרה לייאש אותה ולגרום לה להתפטר מעבודתה;
ביום 16.06.13, בעודה ממתינה לתשובות לטענותיה, פורסם מכרז לתפקיד קצין חקירות ביאח"ה – תפקיד זהה לחלוטין לתפקיד אותו מילאה טרם יציאתה לחל"ת ו לפיכך, היא הגישה את מועמדותה. ביום 25.07.13 הודע לה כי מועמדותה נדחתה. גם בקשתה להתקבל לראיון אצל המפכ"ל דאז, רב ניצב יוחנן דנינו, נדחתה בטענה שקיבלה מענה סדור לפניותיה מהגורמים הרלוונטיים;
הלחץ וההתנכלות שחוותה הובילו להתדרדרות במצבה הפיזי והנפשי, באופן שמגבלותיה הרפואיות הפכו לקבועות, ובסופו של דבר, היא נאלצה לפרוש בשל כך מהשירות. ואולם, עוד קודם לפרישתה, היא הוגבלה ל- 4 שעות עבודה ביום ולעבודה במשרד; נאסר עליה לבצע נסיעות ארוכות או לבצע פעילות גופנית מאומצת והיא קיבלה פטור מפעילות מבצעית. חרף האמור, היא המשיכה להתייצב במרכז ההכשרות בחולון, תוך היעדרות לסירוגין בשל ימי מחלה;
ביום 13.01.14, בעודה מסופחת למרכז ההכשרות, הגישה את מועמדותה למשרת נציגת המשטרה במטה האו"ם בניו יורק. מנהל מרכז ההכשרות צירף את המלצתו ואף ציין, כי מדובר עבור התובעת בהזדמנות חד פעמית להשתקם נפשית ובריאותית ולתרום מיכולותיה לארגון. דא עקא, שמועמדותה נדחתה על הסף, משיקולים זרים ופסולים, שנבעו מרצון לנקום בה מצד גורמים בכירים במשטרה. פנייתה לשר לביטחון פנים בבקשה כי יעזור לה לעמוד על זכויותיה, לא נענתה;

הליך הפרישה
ביום 01.06.2014 זומנה לוועדת מוגבלים ובעקבותיה לוועדה רפואית משטרתית, שדנה בעניינה ללא נוכחותה, וקבעה, כי לאור מצבה הרפואי, היא מנועה מלהמשיך ולשרת בכל תפקיד במשטרת ישראל, הגם שלא נקבעו לה אחוזי נכות כלשהם. מועד הפרישה נקבע ליום 31.10.2014 ועד לאותו מועד נקבע, כי תשהה בחופשת פרישה. בין לבין, ניסיון הפריה חוץ גופית נוסף שעברה במהלך חודש אוגוסט 2014, לא צלח, והתובעת החליטה לחדול מניסיונותיה ;
ביום 20.10.2014, כ- 10 ימים לפני פרישתה, במהלך ראיון עם ראש אח"מ, הודע לה, כי בהתאם לייעוץ משפטי שהמשטרה קיבלה, נמצא כי אין מקום לפנות לממונה על עבודת נשים עובר לפיטוריה, וכך, ביום 31.10.2014, בהיותה בת 46, ולאחר 15 שנות שירות, פרשה התובעת מהמשטרה מחמת בריאות לקויה.
על מנת לרכוש זכויות לגמלאות בתקופה בת ה- 3 שנים במהלכה שהתה בחל"ת, נאלצה התובעת לרכוש שנים אלה ממענק הפרישה שקיבלה, בסך 127,195 ₪.

להלן טענות הנתבעת בתמצית:
פרישתה של התובעת מהמשטרה נעשתה לאחר שוועדה רפואית מצאה כי היא אינה כשירה לשירות, והיא בחרה שלא לערער על קביעה זו ואף רכשה את זכויות המעבר שלה לקבלת גמלה בעקבות כך; יתרה מכך, התובעת לא העמידה את עצמה לבדיקת הוועדה, חרף פניות חוזרות ונשנות אליה ולא העמידה תשתית רפואית נגדית, שיהיה בה כדי לאפשר את המשך העסקתה;
המשטרה באה לקראתה בכל דרך אפשרית, באופן שאישרה את יציאתה לחל"ת ע"י המפכ"ל עצמו ולאחר מכן האריכה את תקופת החל"ת, לבקשתה; התובעת היתה מודעת היטב לעובדה, שהמשטרה אינה מחויבת לשמור לה תקן ביאח"ה במשך שהותה בחל"ת, והכל בהתאם לפקודת מטא"ר מיום 07.04.02. החלטתה של התובעת להאריך את תקופת החל"ת, איינה את החלטת המפכ"ל לשמור לה על המשרה;
המשטרה אף מצאה לה תפקידים שנתפרו במיוחד עבורה והיא זו שלא מימשה אותם בשל היעדרותה במשך 300 ימים בשל מחלה במהלך השנתיים האחרונות לעבודתה;
התובעת השלימה עם פרישתה ופעלה בעצמה לפרישתה ולא הלינה על כך בזמן אמת;
בנוגע לטיפולי הפוריות, התובעת העבירה אישור בחודש אוקטובר 2012, בעוד שמכתב התביעה עולה, שהיא החלה את הטיפולים כבר בשנת 2010. מכאן, שאין תחולה לחוק עבודת נשים ולא לסעדים שנתבקשו מכוחו. כך או כך, התובעת פרשה לגמלאות לאחר שנתיים מיום היוודע למשטרה על טיפולי הפוריות ולפרישתה אין כל קשר לטיפולים אלה. פרישתה באה על רקע קביעתה של ועדה רפואית משטרתית, לפיה התובעת אינה כשירה לשרת בכל תפקיד במשטרת ישראל;
התובעת לא התייצבה לתפקיד שנמצא לה במדור נפגעי עבירה, נעדרה תכופות ממקום העבודה ולא ביצעה את תפקידה. גישתה למערכת היתה שלילית ולא מקדמת. לאור היעדרויותיה הרבות, סופחה התובעת למדור תו"ל בבית הספר לאח"מ בחולון בשל מגבלות רפואיות שנבעו מטיפולי הפוריות שעברה, אך לא ביצעה בפועל את התפקיד שיועד לה. היעדרויות אלה לא פגעו בשכרה;
התובעת הוגבלה מבחינה רפואית לעבודה של 4 שעות ביום, בתנאי חדר, הימנעות מנסיעות ארוכות, הימנעות מבדיקת מאמץ, הגבלה בפעילות גופנית מאומצת ופטור מפעילות מבצעית, כל זאת על רקע מחלת דאבת שרירים (פיברומיאלגיה). ואכן, בהתאם להגבלות הרפואיות, התובעת הועסקה 4 שעות בלבד ושכרה לא השתנה ונותר להיות 100% משכרה הרגיל;
התובעת סיכלה כל אפשרות לשיבוצה בשורות המשטרה עם שובה ארצה מהחל"ת הממושך; היא ידעה כי הארכת החל"ת בשנה נוספת יסכל את האפשרות לקבל שיבוץ ההולם את מידותיה; יתרה מכך, היא ידעה כי היא עתידה לאבד את משרתה בארגון אם תאריך את החל"ת, ובכל זאת בחרה לעשות כן. המשטרה פעלה בתום לב ובכנות לשבץ אותה לאחר שובה ארצה ולמצוא לה תפקידים המתאימים למגבלותיה הרפואיות, יחד עם זאת לאור המגבלה של 4 שעות עבודה ביום, ואי התאמת המגבלה לעבודת המשטרה, הוחלט כי היא תפרוש, לאחר שוועדה רפואית בדקה ואישרה זאת;
התובעת מעולם לא נחשפה להתנכלות ולא הופלתה לרעה. יתרה מכך, התובעת לא הצליחה להוכיח מהי קבוצת השוויון שביחס אליה הופלתה לכאורה ;
למשטרה מעמד מיוחד בשל מהות תפקידיה ובשל אופיו המיוחד של השירות בה ועל כן, בהתאם למקובל, בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתם של מקבלי ההחלטות בכל הקשור לענייני כוח אדם. במקרה דנן, החלטות המשטרה מצויות כולן במתחם הסבירות ואין עילה לבית הדין להתערב או לשנות מהחלטות אלו.

הסעדים שנתבעו
לאור טענותיה כאמור לעיל, תבעה התובעת את הסעדים הבאים:
תשלום כל המשכורות שנמנעו מהתובעת כשיצאה לחל"ת בלא תשלום וכן תשלום הפרשות לקרן השתלמות;
תשלום המשכורות של התובעת עת שהתה בחל"ת מנהלי כפוי;
תשלום בגין רכיב שיטור חדש שנמנע ממנה עת שובצה לאחר שובה ארצה מהחל"ת ופיצוי בגין אי הכללתו בפנסיה של התובעת;
החזר כספים שהתובעת שילמה ברכישת 2 שנות חל"ת מתוך 3 לשם רכישת זכויות לגמלאות;
פיצוי בגין נזק לא ממוני ומכוח סעיף 9 לחוק עבודת נשים;
פיצוי בגין נזק לא ממוני בשל הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה;
פיצוי בגין נזק לא ממוני בגין עוגמת נפש לאור התנהלות המשטרה.

דיון והכרעה
נקדים ונדון בטענת התובעת, לפיה נחשפה להתנכלות כלפיה בגין פרשיית ניגוד העניינים. כזכור, התובעת טענה ש"זרע הפורענות", שהוביל להתנכלות כלפיה, נזרע סביב מעורבותה בפרשת ניגוד העניינים וקיבל ביטוי בפועל בכך שהודע לה בחודש מרץ 2009, במפתיע, שהיא לא מיועדת לקידום, ובחודש אפריל אותה שנה, הודע לה שהיא מיועדת לתפקיד רוחב, שמשמעותו הוצאתה מיאח"ה.
בחקירתה הנגדית, התבקשה התובעת לציין מי הם הגורמים או האנשים שהתנכלו אליה, וכך השיבה:
"ש: אז בוא תמקמי אותנו. איזה שמות, אנשים מסוימים שאת, שהתנכלו. זה, אני רוצה להבין. זה לא, באמת אני מנסה להבין את הנקודה הזאת.
ת: גב' חממי, זה לא עובד בדיוק ככה. אני אסביר לך איך זה עובד. כשהמפקד שלך עובד איתך והוא מאוד מרוצה ממך, להיפך, אתה רואה שינוי חזית. אתה מבין שמשהו מגיע ממקור אחר. כי אני עבדתי איתו כל יום, ואני לא מצליחה להבין מדוע הוא כל כך יש שינוי במה שהוא חושב עלי, ורואים את מהכתובים. לאור, לאור המסמך הבא שראיתי. ההתנכלות גם הייתה בעיניי לאור הרוח שהייתה ביחידה. פתאום הייתה התנהלות, שלומי אלון לא רצה לדבר איתי על הפרשייה זאת בכלל. ואני חושבת שמן הראוי הוא היה צריך לעשות. ערן כמין, שהיה אחד האנשים שהיו המפקדים של, אני יכולה לפרט את זה אם זה מה שאת רוצה, אם זה הופך להיות הנושא. ערן כמין שהיה הקצינים הבכירים והיה המפקד של אותו קצין שחקר בניגוד עניינים, נתן לו את האישור לעשות את זה והביע כלפיי איזו שהיא מורת רוח על זה שאני בכלל אוצרת את האמת בתוך החקירה הספציפית הזאת בוועדת המשמעת. הרגשתי שאני כאילו אדם שאי אפשר לגנוב איתו סוסים. מהסוג הזה. וזה מאוד חרה לי. הן בגלל שאני באתי מתוך אידיאלים ליחידה הזו, והן בגלל שזה חרה בגלל שזה לא נכון ליאח"ה ובוודאי דיני נפשות במקרה של החוקר הזה. של הנחקר."
(עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 27.12.17 מול 19 ואילך)
כשנשאלה האם שלומי איילון, שהיה ממונה עליה, התנכל אליה, השיבה:
"אני לא, אז התנכלות היא מילה מאוד מאוד גדולה. אני חושבת שהוא הלך עם רוח פיקוד מסוים שהרגישה שאני אולי לא מתאימה להיות אחד האנשים שאיתם אפשר, אני קוראת לזה "לגנוב סוסים", אבל "אפשר לעגל איתם פינות". בדברים מהסוג הזה. זה לא קונסיסטנטי עם מה שאני בעצם הייתי ביאח"ה. אני חושבת שגם את יכולה לראות את זה. זה הדליק לי קצת נורה אדומה. זה חרה לי. אני יכולתי לייחס את זה רק לעובדה שבמהלך 2008 ו-2009 היו את הבדיקות האלה, ועדות המשמעת האלה נגד גבי. ונדרשתי אני להציג את מה שהיה, כיוון שאני עשיתי את ההכרות ביניהם."
(עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 27.12.17 מול שורה 16 ואילך).
כשנשאלה מדוע לא ביקשה לזמן לעדות את האנשים שלטענתה התנכלו לה, השיבה:
"אם זה היה תלוי בי, גילה, הייתי מזמינה לפה 20 איש".
(עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 27.12.17 מול שורה 27).

ובהמשך:
"ת: אני יודעת, לא ממקור אישי. אני ידעת ששלומי אמר לי, אני יודעת שערן קמין הביע חוסר נוחו עם הסיפור הזה. בין היתר בהתחשב בעובדה שהוא גם אישר לגבי את החקירה שלו בניגוד עניינים. אבל אני הבנתי משלומי לא פעם שסגלוביץ' מרגיש חוסר נוחות עם הסיפור הזה.
ש: סגלוביץ' התנכל? כלומר, התנכל לך?
ת: אני לא יודעת מה זה "התנכל", אבל אני מסבירה לך שבזמנו, בזמן הזה הרגשנו, הוא יפר לי שסגלוביץ' מרגיש חוסר נוחות, וכשרציתי לפנות אליו בקשר לוקנסר וכל מיני דברים אחרים, אמר לי "אורנה, אל תעשי את זה. הוא לא בעדך". משהו כזה."
(עמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 27.12.17 מול שורה 7 ואילך ).
כשנשאלה האם מפכ"ל המשטרה דאז, יוחנן דנינו, התנכל אליה, השיבה:
"ש: אז דנינו התנכל לך?
ת: אני חושבת שדנינו, זה מילה גדולה, אבל אני חושבת שדנינו היה מאוד לא קואופרטיבי והוא לא התנהל כמנהיג של הארגון הזה.
ש: לא שאלתי את השאלה הזאת. הוא התנכל לך?
ת: אני חושבת שזה סוג של התנכלות.
ש: התנכל לך.
ת: זה סוג של התנכלות.
ש: ובכל זאת התעקשת להגיע אליו בהמשך לראיון. כמפכ"ל.
ת: אני לא ידעתי שזה מה שיקרה. הוא התנכל רק אחרי שהבנתי שהוא אפילו לא רוצה לראות אותי. גם בפניה שלי לביטחון, לשר לביטחון פנים, שזו פניה מאוד חריפה, הוא לא חשב שקצינה כזו, היחידה שהתקבלה להרווארד, שהוא מכיר אותה באופן אישי עם הערכות כאלה, שהמפכ"ל הקודם טרח להתייחס אליה ולתת לה חל"ת למרות הצמצום שלו, הוא לא התייחס אלי. אז יש בזה משהו שלכל הפחות מעלה תמיהה."
(עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 27.12.17 מול שורה 33 ואילך).
לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין, אנו בדעה כי התובעת לא הצליחה להקים תשתית ראייתית שתתמוך בטענה, לפיה נחשפה להתנכלות בשל מעורבותה בפרשת ניגוד העניינים, ונבהיר.
למעט עדותה של התובעת בעניין, לא הובאה על ידה כל ראייה נוספת שתתמוך בתחושותיה, כי קו פרשת המים, כהגדרתה, סומן בעקבות פרשת ניגוד העניינים. בנוסף, בחקירתה הנגדית התבקשה לציין באופן ממוקד מי מהממונים עליה בשרשרת הפיקוד התנכל אליה, ודומה היה כי היא מתקשה בעצמה לעמוד מאחורי טענת התנכלות ספציפית (בניגוד ליחס מפלה ולא הוגן לו זכתה, כפי שנפרט בהמשך).
לפיכך, ובהיעדר תשתית ראייתי מספקת לכך שמי ממפקדיה התנכל אליה באופן אישי בשל מעורבותה בפרשת ניגוד העניינים , אנו דוחים את הטענה בדבר הרקע להתנכלות, ונעבור לדון כעת ביחס לו זכתה, אותו מצאנו מפלה.

היציאה ללימודים באוניברסיטת הרווארד
אין חולק, כי התובעת נמנית על קבוצה מצומצמת מאוד של קצינים שהתקבלו ללמוד בתוכנית היוקרתית באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. כדי לסבר את אוזנו של הקורא נציין, כי אין חולק, שמאז נוסדה התוכנית ועד היום, הצליחו 7 קציני משטרה בלבד להתקבל אליה, והתובעת בכללם. עוד אין חולק, כי בניגוד ליתר חברי הקבוצה המצומצמת הנ"ל, התובעת לא נכללה בתוכנית המלגות של קרן וקסנר והשיגה מימון מקרן אחרת של אוניברסיטת הרווארד עצמה ;
מטעמים שפשרם לא הובהר לנו ע"י הנתבעת במהלך כל ניהול התיק, התובעת וקצינה נוספת באותה קבוצה נבחרת, הן היחידות שלא אושר להן פטור מתפקיד במהלך לימודיהם. התובעת, שמטעמים מובנים לא רצתה לוותר על ההזדמנות ללמוד בתוכנית, נאלצה אפוא לבקש חל"ת. מכאן, ובניגוד לטענת הנתבעת, קיימת בהחלט קבוצת התייחסות שניתן לבחון ביחס אליה את התנאים שאושרו לתובעת על מנת לקבוע האם התובעת הופלתה לרעה, אם לאו.
נבהיר כבר עתה, כי הקבלה לתכנית המלגות של קרן וקסנר והקבלה ללימודים בהרווארד הנם שני דברים נפרדים לחלוטין, במובן זה, שהתנאי היסודי ליציאה ללימודים הוא כמובן, קבלה לאוניברסיטה. קרו וקסנר נכנסת לתמונה בכל הקשור לאופן מימון לימודים אלה למשרתים במגזר הציבורי בישראל שהתקבלו ללימודים.
עוד נבהיר, כי הנתבעת לא הקימה כל תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק, כי מי שהתקבל לאוניברסיטה אך לא נמצא מתאים לקבלת מלגה מקרן וקסנר, אינו זכאי לצאת ללימודים בפטור בתפקיד. נרחיב על כך להלן.
בכתב ההגנה מטעמה, טענה הנתבעת שבקשתה של התובעת לפטור מתפקיד לא אושרה , מן הטעם שתוכנית הלימודים בהרווארד לא נכללה במסגרת התכניות המוכרות ע"י המשטרה ללימודים בחו"ל תוך פטור מתפקיד; עוד טענה, כי אינה נוהגת לשלוח קצינים בדרגתה של התובעת (10 שנים בזמנים הרלוונטיים) ללימודים בחו"ל. טענות אלה הופרכו לחלוטין ע"י הראיות שהוצגו מטעם התובעת.
נוסיף נדבך עובדתי נוסף ונציין, כי עם שובה מארה"ב , הסתבר לתובעת, כי תוכנית הלימודים בהרווארד הוכרה ע"י המשטרה כ-3 חודשים בלבד לאחר צאתה ללימודים . טענת התובעת, כי מלבדה, כל הקצינים (הגברים) שיצאו ללימודים בהרווארד קיבלו פטור מתפקיד, לא נסתרה, ולמעשה אין חולק כי רק לתובעת ולקצינה נוספת לא אושרו הלימודים בהרווארד בפטור מתפקיד.
ראינו לדחות את טענת הנתבעת, שעלתה לראשונה בתצהירה של הגב' ויקי בן אליהו, תוך הרחבת חזית אסורה, לפיה העובדה שהתובעת לא התקבלה לתוכנית המלגות של קרן וקסנר, היא זו שמנעה ממנה לצאת ללימודים בפטור מתפקיד. הסיבה לדחיית טענה זו נובעת בראש ובראשונה מכך שכאמור לעיל, מדובר בהרחבת חזית, שהתובעת התנגדה לה במהלך דיון ההוכחות. למותר לציין, כי העלאת טענה מהותית לראשונה בשלב ההוכחות, מנעה מהתובעת את האפשרות להתגונן בפניה; יתרה מכך, ולגופו של עניין , לא הובאה בפנינו כל ראיה של ממש, לפיה העובדה שהתובעת לא זכתה לקבל מלגה מקרן וקסנר, נמנתה על הנימוקים הרשמיים לדחיית בקשת התובעת ליציאה בפטור מתפקיד, והגב' בן אליהו אישרה זאת בחקירתה.
נציין, כי לא מצאנו בטיעוני הנתבעת הסבר מניח את הדעת, מדוע, בניגוד לעמיתיה הקצינים הגברים, התובעת לא זכתה לפטור מתפקיד.
כידוע, בהתאם לסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן – חוק שוויון הזדמנויות בעבודה), נטל ההוכחה בתובענה של עובד בשל הפרת סעיף 2 לחוק, עובר לכתפי המעסיק מקום בו עולה טענת אפליה בניגוד לחוק (בג"ץ 1758/11 אורית גורן נ' הום סנטר עשה זאת בעצמך בע"מ (פורסם במאגרים המקוונים, 17.05.12). כל שעל העובד לעשות הוא להציג ראשית ראיה לקיומה של אפליה.
לאור העובדה שהנתבעת לא הצליחה להפריך את טענת האפליה, אין לנו אלא לקבל את טענת התובעת, לפיה היא הופלתה לרעה ביחס לעמיתיה, בניגוד לדין. אנו סבורים אפוא כי מן הראוי היה לנהוג בתובעת באופן שוויוני בדיוק כפי שהמשטרה נהגה עם יתר חברי קבוצת השווים שלה, קרי, הקצינים הגברים שהתקבלו ללימודים באוניברסיטה. הטעם לכך הוא כי עד ליציאתה ללימודים, וחרף העובדה שלא היתה מדיניות סדורה בעניין (כך אישרה הגב' בן אליהו בעדותה), מסלול פטור מתפקיד אושר לכל קצין שהתקבל ללימודים, מלבדה, וזאת בנוסף לעובדה, שגם עליה אין חולק, כי זמן קצר מאוד (כ-3 חודשים בלבד) לאחר שהתובעת עצמה סורבה, העניין הוסדר סוף סוף.
לא מצאנו כל הסבר או צידוק משפטי לסיטואציה המפלה שהתובעת נקלעה אליו שלא בטובתה, ולמותר להכביר מילים על כך שמן הראוי שבכל גוף ציבורי, לא כל שכן במשטרת ישראל, תהיה הקפדה יתרה על יחס אחיד ושוויוני בין גברים לנשים. מקובלת עלינו גם טענת התובעת, לפיה בקשתה לצאת ללימודים בפטור מתפקיד מעולם לא נבחנה באופן מערכתי ונדחתה מבלי שניתנה הדעת להשלכות הרוחב של הסירוב (ראו עדותה של הגב' בן אליהו, בין היתר לשאלות בית הדין). מכאן מסקנתנו, כי לא הונחה תשתית ראייתית לטענת הנתבעת, לפיה בקשתה של התובעת נבחנה בהתאם לקריטריונים אובייקטיביים, ללא קשר לעניין המגדרי. בוודאי שאין לקבל את הזיקה שהנתבעת הציעה בין תוכנית הלימודים בהרווארד לבין המימון מטעם קרן וקסנר בכל הקשור לאישור או לדחייה של בקשת התובעת לאשר לה פטור מתפקיד.
מן המפורסמות, שעלות הלימודים באוניברסיטת הרווארד, שהנה אוניברסיטה פרטית, גבוהה מאוד ורחוקה מלהיות בהישג ידו של כל מי שמתאים מבחינת כישוריו האקדמיים ללמוד בה. כאן, נכנסת קרן וקסנר לתמונה , ואנו דוחים את טענת הנתבעת לפיה, בזמנים הרלוונטיים ליציאתה של התובעת ללימודים, היה קשר בל יינתק בין קבלת מלגה מקרן וקסנר לבין אישור פטור מתפקיד. כאמור, לא הוצגה בפנינו כל תשתית ראייתית לכך.
העובדה שהתובעת, בזכות כישוריה, הצליחה להשיג מימון מקרן הפועלת בתוך אוניברסיטת הרווארד עצמה, לא שינתה ולא היתה צריכה לשנות דבר בקשר עם שיקולי המשטרה לאשר לה פטור מתפקיד, שעה שהובהר שלא היתה מדיניות סדורה בעניין. אם כבר, יש בכך רק כדי ללמד על יכולותיה של התובעת , שנמצאה מתאימה לקבל מלגה מקרן זרה.
באמצעות הנתונים שהתובעת הציגה, היא גם הפריכה את טענת הנתבעת בנוגע לוותק הנדרש או לדרגה הנדרשת לצורך קבלת אישור פטור מתפקיד. אחדים מהקצינים היו בדרגתה של התובעת (רפ"ק), ואף בדרגה נמוכה מכך, ואחדים היו בוותק דומה לשלה או נמוך הימנו. הנתבעת לא הציגה ראיות כלשהן, מהן ניתן ללמוד כי התקיימו ועדות נוספות מעבר לוועדה שהתקיימה בשנת 2009 בעניין קצינים המועמדים ללימודים בחו"ל; זאת ועוד.
הוכח, כי מר תלם, לו אושר לצאת ללימודים בפטור מתפקיד, לא נמנה בזמנים הרלוונטיים על המגזר הייעודי (בניגוד לאמור בחוזר הנתבעת מיום 07.09.2009 – נספח 1 לתצהירה של הגב' ויקי בן אליהו).
הלכה למעשה, לא מצאנו בטענות המשטרה ובראיות שהוצגו בפנינו כל הסבר מניח את הדעת ליחס שהתובעת זכתה לו לעומת היחס לו זכו עמיתיה הקצינים הגברים, שהתקבלו ללימודים בתוכנית. בעדותה בפנינו, הגב' ב ן אליהו לא הצליחה להפריך את טענת התובעת בדבר אפליה מגדרית, חרף העובדה שלטענתה, ישבו בוועדה 4 נשים. בהקשר זה נציין, כי אנו מקבלים את טענת התובעת, לפיה אין בעובדה שחברות הוועדה היו נשים כדי להפריך טענה בדבר אפליה.
לסיכום חלק זה, אנו קובעים כי התובעת הניחה תשתית ראייתית, שלא נסתרה, לכך שהמשטרה פעלה בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, האוסר על מעסיק להפלות בין עובדיו, בין היתר, על רקע מגדרי. אפליה פסולה זו גרמה לה נזק כספי ונזק בלתי ממוני, בגינם היא זכאית לפיצוי, והכל כפי שיפורט בהמשך.

שיבוצה של התובעת עם שובה מארה"ב
אין חולק, כי התובעת האריכה מיוזמתה את החל"ת אליו יצאה בשנה נוספת, וזאת לצורך ביצוע התמחות בסמוך לאחר תום לימודיה בהרווארד. בסיכומיה, טענה התובעת, כי המסכת הקשה שעברה עם חזרתה מהלימודים מלמדת על ההתנכלות כלפיה, בכך שלמעשה "נענשה" על שביקשה להאריך את החל"ת פעם נוספת, וכי עם שובה, המשטרה התייחסה אליה באופן שמנוגד לפקודות הקבע שלה; ביתר פירוט ציינה, כי עם שובה היו תקנים פנויים בלהב 433, אלא שתקנים אלה יועדו לרפ"קים אחרים מלהב, שהועדפו על פניה ללא צידוק, הסבר או מקור נורמטיבי.
התובעת טענה, כי בשום שלב לא נאמר לה, כי שיבוצה מותנה בסדר עדיפות ארגוני וכי בעדותה של הגב' חמדה לוי התגלו סתירות רבות; עוד הוסיפה, כי המשטרה לא הוכיחה כי היו נ יסיונות שיבוץ קונקרטיים של התובעת.
הנתבעת הקדימה וטענה, כי באישור הארכת החל"ת הראשונה, נכתב מפורשות, כי חזרתה של התובעת לשירות מותנית במציאת שיבוץ התואם את דרגתה והולם את כישוריה (נספח 2 לתצהיר הגב' גילי צדוק). מכאן, טענה, כי בשונה מההתחייבות לשבץ את התובעת בתקן רפ"ק ביחידתה בתום שנת החל"ת הראשונה, הרי שנקבע והודע לתובעת מפורשות כי התחייבות זו שוב אינה בתוקף לאחר הארכת החל"ת בשנה נוספת, וכי חזרתה לשיבוץ מותנית במציאת שיבוץ מתאים.
מקובלת עלינו טענת המשטרה, כי הסכמה זו היתה מסויגת ביחס למצב הדברים הקודם, קרי, לאחר שנת חל"ת אחת. הדבר עולה גם מלשון הדברים וגם מהקשרם. לשון אחר, בעוד שאין חולק, כי המשטרה אישרה לתובעת, על פי בקשתה, להאריך את החל"ת לשנה נוספת, הרי שלא מצאנו כי ניתנה התחייבות מפורשת או מכללא לכך שגם בתום שנת החל"ת השנייה, המשטרה ראתה עצמה מחויבת לשמור לתובעת משרה ביחידת האם שלה.
נציין, כי מצאנו את הסבריה של הגב' חמדה לוי (עמ' 111 ואילך לפרוטוקול הדיון) מניחים את הדעת ולא ראינו להתערב בשיקול הדעת שהמשטרה הפעילה בזמן אמת בתחום כוח אדם ואיוש משרות, ונבהיר.
ראשית, לא הוכח כי התובעת הופלתה לרעה בתעדוף הקצינים, והגב' לוי הבהירה זאת היטב בעדותה. מפאת החשיבות שייחסנו לעדותה בפינו, אנו מוצאים לנכון לצטט את תשובותיה כמו שניתנו במהלך חקירתה:

"ש: כן. תגידי לי גברת לוי, למה המשטרה לא אפשרה לאורנה שמר להתמודד במכרזים שפורסמו לתקן רפ"ק והיו פנויים באותה עת כפי שהראיתי לך?
ת: לא ידוע לי על התנגדות מערכתית כלשהי,
ש: את לא ידעת על סיבה,
ת: לא.
ש: שבעטיה היא הייתה מנועה,
ת: לא ידוע לי במהלך הטיפול שמישהו לא אפשר התמודדות."
(עמ' 111 לפרוטוקול הדיון מול שורה 4 ואילך).
ובהמשך:
"ש: אדון ניסים מור שנתן כאן עדות ושאותו ראיינו לפני העדות שלו אמר יש עשרות אם לא מאות מקרים שבהם כשיש סיטואציה כזאת ורוצים לא לאבד את הקצין נותנים לו סיפוח ליחידה עד לקבלת התקן הקבוע, מה תשובתך?
ת: האם היו מקרים כאלה? אני מניחה שכן, ברמה העקרונית במקרה הספציפי הזה לא היה לנו תקן להציב לצורך, לנו כאגף אני מדברת כאגף. לא היה תקן חלופי להצבה לצורך ביצוע סיפוח,
ש: טוב את יודעת,
(מדברים יחד)
ש: בואי אני אאתגר אותך הלאה בעניין בסדר? את יודעת אבל שהיא סופחה למרכז ההכשרות בחולון? אם אפשר היה לספח אותה למרכז ההכשרות בחולון תסבירי בבקשה למה אי אפשר היה לספח אותה ליח"א?
ת: אני אסביר, אחד, מתי בעצם הצבנו אותה? הצבנו אותה לאחר שאיתרנו תפקיד שהולם את כישוריה כקצינת חקירות אוקי? שבו היא יכלה לממש את הרקע ואת הניסיון שהיה לה בתפקיד שלה,
ש: זה מרכז ההכשרות?
ת: לא, אני מדברת על נפגעי עבירה,
ש: נפגעי עבירה?
ת: ההצבה, כן ההצבה בנפגעי העבירה. אוקי? ביום שבו היא באה ואמרה שאין ביכולתה להגיע בשל המגבלה הרפואית או אז כדי לסייע לה ביצענו את אותה סיפוח בגלל המגבלה הרפואית.
ש: אז למה לא יכולתם לסייע לה בסיפוח ליח"א כשהיא קצינת חקירות מוערכת 10 שנים ביח"א זה הכישורים שלה למה כדי לסייע לה, שוב היא נמצאת בטיפולי פוריות, אי אפשר היה לספח אותה ליח"א ולא לעשות לה via de la Rosa כזאת, מסלול ייסורים כזה דרך נפגעי העבירה בבית ליאל בירושלים תוך כדי טיפולי פוריות ואחר כך במרכז ההכשרות, בשני תפקידים שלא הולמים את כישוריה?
ת: לא היה צורך בקצין חקירות ביח"א באותה העת, לא היו פערים. לכן רצינו לשים אותה במקום שיהיה נכון לה עם הרקע והידע המקצועי שלה."
(עמ' 111 מול שורה 26 ואילך).

בהמשך כשעומתה עם פקודת החל"ת, השיבה:
"ש: כן, הלאה, את מסכימה איתי שנקודת המוצא לפקודה של פקודת החלת לגבי שוטר שסיים חלת זה שיש לשבצו בתפקיד נכון?
ת: וזה מה שקרה. זה היו הניסיונות, בהחלט."

(עמ' 113 מול שורה 23 ואילך).

כשעומתה עם נסיונות שיבוצה של התובעת ביחס ליתר הקצינים, הבהירה:
"ש: טוב. את אומרת שפעלת בשנים 2011 2012 לאתר את השיבוץ ל-27 רפ"קים מחויבי שיבוץ ששירתו באח"ם,
ת: נכון.
ש: ושהתקן שלהם בוטל בגלל ה-רה ארגון ביל"ק ובסהר נכון?
ת: נכון.
ש: טוב, ולפי איזה מקור נורמטיבי הקצינים האלה קודמים בשיבוץ לקצינה שחזרה מחלת ונמצאת בטיפולי פוריות?
ת: אני לא יודעת מה המשמעות של מקור נורמטיבי, אני יודעת מה הם האפשרויות שהיו למערכת באותה עת, מבחינתנו ראינו אותה שווה בין שווים ולכן היא נמצאה, יש את הרשימה של ה-27 וגם היא ה-28, ראינו אותה כשווה בין שווים במובן הזה של לנסות ולראות איך אנחנו מאתרים עבורה שיבוץ.
ש: אני רוצה רגע להקשות עליך,
ת: תקשי.
ש: שווה בין שווים את אומרת,
ת: נכון בהחלט.
ש: יש 27 תקנים יהיה 28 למה היא לא ה-15 למה היא לא ה-20?
ת: אף אחד לא הגביל אותה,
ש: למה היא לא הראשונה? אני מסבירה שזה קצינה שאושרו לה שתי הארכות של חלת, תכף נראה שכשאתם מאריכים חלת זה בגלל שאתם לא צופים קושי בשיבוץ בסוף החלת, אישרו לה שתי הארכות חלת, היא נמצאת היא בטיפולי פוריות אתם יודעים את זה, יש 27 רפ"'קים שצריך אכן לשבץ אותם וגם ארונה שמר למה היא צריכה להיות ה-28? על פי מה? אני אדייק את השאלה שלי במובן הזה שכשאני אומרת מקור נורמטיבי אני אומרת אני לא מבקשת פה את חוות דעתך שלך חמדה לוי, אני מבקשת שתראי לי על סמך מה את קובעת שהיא ה-28 דווקא ולא ה-20?
ת: אז יפה, כשאני אומרת 28 זה ברמה הטכנית כלומר גם היא הייתה בתוך אותם 28 קצינים בלתי משובצים, לא ברמת התיעדוף כי היא הייתה מספר 28 טכנית או 25, זה לא הייתה הכוונה.
ש: תסתכלי רגע איך כתבת את זה בסעיף 8, אני עוד הייתי יכולה לקבל את זה, אבל תסתכלי איך כתבת בסעיף 8 לתצהיר שלך,
ת: כן.
ש: זה השורות האחרונות של הסעיף, לכן התובעת היא הקצינה ה-28 בטבלה המצורפת להלן שהמשטרה פעלה על מנת למצוא לה שיבוץ לאחר 27 קצינים הקדומים לה. בבואי תראי לי, בואי תראי לי נוהל אסמכתא אחת שאומרת שהם קודמים לה.
ת: שוב, כשאנחנו פעלנו בפועל ברמת הפרקטיקה לאיתור שיבוץ אוקי? הרי עבדנו באותה העת בו זמנית עליהם ועליה לא באני ואמרנו קחו את X Y Z תעדפו אותם ולאחר מכן אותה.
ש: אז סתם כתבת לאחר?
ת: אוקי?
ש: אז סתם כתבת לאחר? אם את אומרת לי כי זה מה שהמשטרה תצטרך להרים את הנטל פה, האם את אומרת לי שלא נמצא לה שיבוץ ביח"א יחידה שממנה היא יצאה וששמה היו הכישורים שלה למרות שהיא נשקלה ביחד עם כל ה-27 האחרים? כי הרי גברת לוי ברור שאני אשאל אותך בתור שאלה הבאה האם נשאר מישהו מה-27 שלא קיבל שיבוץ ביח"א? זה מה שתצטרכו להוכיח, אם זה מה שאת אומרת לי, אם שקלתם אותה ביחד את תצטרכי להראות לי שאף אחד מה-27, לא אף אחד אבל שלא כל ה-27 קיבלו שיבוץ.
ת: האם כולם קיבלו שיבוץ?
ש: כן.
ת: נמצאו פתרונות כאלה ואחרים ברמה הארצית לאו דווקא ביח"א."
(עמ' 113 מול שורה 26 ואילך).
במענה לשאלת בית הדין, הבהירה:
העדה, גב’ לוי: המחויבות הארגונית היא לאיתור שיבוץ לאותם אנשים שנמצאים במערכת ושהמערכת כפתה עליהם שיבוץ חלופי בשל אילוצי מערכת לא בשל בחירה של אותו קצין שלא לשהות בעבודה בגין סיבה כזו או אחרת.
עו”ד לין: אז היא כמוה ככל אחד מה-27 אחרים?
העדה, גב’ לוי: ולכן זה מה שבאתי להסביר באותו תצהיר, סליחה, שהמחויבות הארגונית היא לאותם 27 שהתקן שלהם בוטל שלא במירכאות באשמתם שלא בשליטתם.
כב’ הש’ שגב: ולכן התיעדוף?
העדה, גב’ לוי: אוקי ולכן היה מאמץ באופן טבעי קודם כל לראות מה אנחנו עושים איתם כי כבר היינו בתהליך איתור, וגם במקביל אני לא יכולה לחתוך את הזמן אוקי? באיתור תפקיד עבור אורנה.
עו”ד לין: טוב."
(עמ' 115 לפרוטוקול מול שורה 29 ואילך).
בהמשך עדותה שבה והסבירה, כי:
"העדה, גב’ לוי: כי בתיעדוף הארגוני חובת הארגון לשבץ את אותם קצינים שבשל אילוצי הארגון התקן שלהם בוטל זה מה שניסיתי להסביר באותו תצהיר.
כב’ הש’ שגב: אז נחזור לשאלה הקודמת ברשותך, כשנשאלת מה באמת המקור הנורמטיבי ובמילים אחרות מה היא האסמכתא אם יש נוהל כזה איזה שהוא ממה זה שואב בעצם או שאולי שיקול דעת שלך או של מישהו אחר אינני יודע.
העדה, גב’ לוי: בתהליכים עצמם בתהליכים עצמם המערכת באה ונותנת באופן טבעי תעדוף לאותם קצינים שנמצאים כרגע במערכת והתקן שלהם מיועד לביטול,
כב’ הש’ שגב: ;אוקי אז,
עו”ד לין: גברת לוי תראי,
העדה, גב’ לוי: אבל להגיד לכם שהיא הייתה ה-15? לא זה לא שמו אותה בדירוג מסוים בתוך אותם 90 קצינים ברמה הארצית שלא נמצא עבורם שיבוץ כי זה 27 זה כמעט שליש מתוך האגף שלה היה להם שיבוץ באותה עת, בערך 60 נוספים ברמה הארצית כלומר 90 קצינים במערכת שהיה צריך למצוא להם שיבוץ,"
(עמ' 116 לפרוטוקול מול שורה 16 ואילך)
מכל המקובץ לעיל עולה, כי הנתבעת הצליחה להפריך את טענת האפליה בנוגע לשיבוצה של התובעת, ובמה דברים אמורים? מעדותה של הגב' לוי ניתן ללמוד שהגורמים האחראים במשטרה הפעילו לכאורה שיקול דעת מתוך ראיה ארגונית ותוך התחשבות ביתר צורכי המערכת ויתר הקצינים שצריך היה לשבצם.
לא מצאנו כי יש מקום להתערב בשיקוליהם של הגורמים המקצועיים במשטרה, הן משום שמדובר בפררוגטיבה הניהולית המסורה להם, ובית הדין לא ישים עצמו בנעליהם, והן משום שלא מצאנו דופי באופן בו נשקלו הדברים ביחס לתובעת בכל הקשור לשיבוץ לתפקיד . אנו סבורים, כי המשטרה היתה רשאית ואף חייבת להפעיל שיקול דעת מערכתי, תוך התחשבות בכלל צרכי המערכת.
אנו סבורים, כי הגם שאין חולק, כי התובעת אכן אישה ברוכת כישרונות ובזמנים הרלוונטיים נחשבה לקצינה מוערכת בקרב מפקדיה, והגם שכנראה יכלה להמשיך ולתרום מניסיונה וכישוריה הרבים ליחידה בה שירתה, אין הצדקה משפטית להתערב בדיעבד בהחלטת הגורמים המוסמכים לשבצה, בהתאם לצורכי המערכת בזמן אמת, בתפקיד אליו שובצה עם נפגעי עבירה.
נוסיף, כי לאחר קריאת תכתובת הדוא"ל בין התובעת לבין הגב' צדוק, נותר בלבנו ספק, אם בזמן אמת התובעת עצמה חוותה את התנהלות המשטרה בעניין שיבוצה לאחר תקופת החל"ת השנייה, כהתעמרות, ונבהיר.
במענה לדוא"ל מיום 28.07.11 ששלחה הגב' צדוק לתובעת, ואשר בו ציינה כי החל"ת מסתיים ביום 30.09.11 וכי היא מתבקשת להודיע האם בכוונתה לחזור בכפוף לתקן פנוי, השיבה התובעת ביום 30.07.11 כי היא בדיוק התכוונה לעדכן אותה ששבה לארץ, וכי היא מנסה להרות. בתשובה לכך, השיבה לה הגב' צדוק, כי היא מאחלת לה בהצלחה עם הניסיונות להרות, כי תבדוק האם יש תקנים פנויים וכי בכל מקרה, ביאח"ה אין תקנים פנויים. לכך השיבה התובעת: " THANKS DEAR".
עוד נוסיף, כי לא נעלמה מעינינו טענת התובעת, לפיה לא נאמר לה בשום שלב כי שיבוצה מותנה בסדר עדיפויות ארגוני (סעיף 99 לסיכומי התובעת), אלא שאין בידינו לקבל את הפרשנות שהתובעת גוזרת מכך, וזאת מכמה טעמים: ראשית, התובעת בחרה מרצונה החופשי להאריך את תקופת החל"ת בשל רצונה לבצע התמחות בארה"ב בסמוך לאחר תום לימודיה באוניברסיטה. חזקה על התובעת שבדקה מה ההשלכות של החלטתה, וככל הנראה היה מנוי וגמור עמה לממש את תוכנית ההתמחות, אותה הגדירה כחשובה מאוד עבורה;
שנית, מדובר במהלך מערכתי מקובל ושגרתי והתקשינו להאמין, כי התובעת, שהנה בעלת השכלה משפטית וכלכלית, לא ידעה שכך מתנהלים הדברים במערכת המשטרתית שבה שירתה 10 שנים. ההחלטה לשבץ קצינים בדרגתה ששרתו באותה עת באופן פעיל, והתקן שלהם נגרע כחלק ממהלך ארגוני שנכפה עליהם ע"י המשטרה, נמצאת במתחם הסבירות, ולא ראינו מקום להתערב בשיקוליהם. כך גם לא מצאנו כי הנתבעת היתה חייבת לפרט בפני התובעת את מערך שיקוליה. הדבר עולה בקנה אחד גם עם סעיף 11 לפקודת מטא"ר 07.04.02, שכותרתה: "שוטר בחופשה ללא תשלום", שהיה רלוונטי בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, נקבע מפורשות, כי משך החל"ת הוא עד שנה (בחריג של אישור מיוחד של ראש אמ"ש); סעיף 34 לפקודה קובע, כי שוטר שיצא לחל"ת שעולה על 4 חודשים, לא יחזור למלא את התפקיד שמילא בטרם יציאתו לחל"ת, אלא אם התפקיד פנוי לאיוש.
לסיכום, בהיעדר ראיה לסתור, אנו מקבלים את טענת המשטרה, לפיה השיקולים שהנחו את הגורמים האחראים בנוגע לשיבוץ התובעת לאחר שובה מתקופת החל"ת השנייה, היו שיקולים מערכתיים ענייניים ולגיטימיים ולא נבעו מתוך מסע נקמה אישי בתובעת. לא כך בנוגע להוצאתה של התובעת לחל"ת כפוי, כפי שיפורט להלן.

חל"ת מנהלי כפוי
התובעת הלינה כי לאחר תום תקופת החל"ת השנייה, הוצאה לחל"ת מנהלי כפוי, וזאת משום שלא נמצא לה שיבוץ הולם. לטענתה, פנתה בעניין זה פעמים רבות למחלקת השכר והתריעה כי היא נמצאת בטיפולי פוריות וכי הדבר מנוגד לחוק עבודת נשים (ת/49). במהלך תקופה זו, לא התאפשר לה להתמודד במכרזים שהתפרסמו לתפקידים רפ"ק. יתרה מכך, היא לא סופחה באופן זמני ליחידת האם שלה עד למציאת תפקיד קבוע.
בנוסף, הנתבעת עשתה ניסיונות לבחון את סיום העסקתה חרף קיומם של תקני רפ"ק פנויים. התובעת הוסיפה, כי במהלך החל"ת המשפטי הכפוי, נתקלה ביחס בוטה, מזלזל ועוין, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בראיון שהתקיים עם ראש אמ"ש, ניצב ירון בארי, במהלכו אמר לה, כי אין בכוונתו לכפות את שיבוצה על מישהו בארגון; בזימונה לראיון חסר תכלית במרץ 2012, וביוני 2012 – עם ניצב יואב סגלוביץ; ביולי 2012 עם תנ"צ אפרים ברכה ז"ל . התובעת תמכה טענתה בתצהירו של מר ניסים מור ובעדותו של מר יוחנן דנינו.
הנתבעת טענה, כי הניסיונות לשבץ את התובעת עד לשובה לארץ מארה"ב, לא צלחו ולכן, בהיעדר תקן מתאים, לא היתה חובה לשבצה. לפיכך, ובהתאם לסעיפים 34(ב) ו- 34(ג) לפקודת המטה הארצי בנושא חל"ת, היא הוצאה לחל"ת מנהלי ונאמר לה, כי כל היחידות שעמן נעשתה בדיקה לצורך שיבוצה, השיבו בשלילה באשר לאפשרות קליטתה.

אשר להכרעתנו –
מבלי לגרוע ממסקנתנו, לפיה לא הוכח כי מאחורי שיקולי המשטרה עמד רצון להתעמר בתובעת או להתנכל לה, אנו סבורים, כי המשטרה לא נהגה עם התובעת כדין בכך שכפתה עליה חל"ת במשך כשנה תמימה, על כל המשמעויות הכספיות הכרוכות בכך ביחס לתובעת, ונבהיר.
ראשית, מבחינה נורמטיבית, הרי שבהתאם לסעיף 12 לנוהל אמ"ש 05.03.08 (נספח 5 לתצהיר שאול דוד), התובעת מוגדרת כ"מחויבת שיבוץ". יתרה מכך, ס"ק ב' באותו סעיף קובע, כי המדור יבצע ניסיונות שיבוץ ברמה הארצית ללא צורך במכרז;
שנית, ובהנחה שאכן לא נמצא כל תפקיד ראוי ההולם את כישוריה, היה על המשטרה לפעול בהתאם לסעיף 36 לפקודה, לזמן את התובעת לשימוע לפני שחרורה משירות, ולא להשאירה "תלויה באוויר" ללא פרנסה ובחוסר ודאות לתקופה כה ארוכה. לחילופין, היה על המשטרה "לספוג" את תקופת ההמתנה ולשלם לתובעת משכורת מלאה מידי חודש, לרבות זכויות סוציאליות, וזאת על מנת להקטין את הנזק שנגרם לה כתוצאה מכך שאינה משובצת, שלא באשמתה. העובדה שהתובעת נאלצה לשבת בביתה ללא עבודה, על חשבונה, עד אשר המשטרה תמלא את תפקידה בהתאם לפקודה ולנהלי אמ"ש, אינה מתקבלת על הדעת. הדברים נכונים בבחינת קל וחומר שעה שמדובר בתקופה כל כך ארוכה.
אין לנו אלא לאמץ בהקשר זה את הדברים שנאמרו ע"י מפכ"ל המשטרה לשעבר, מר יוחנן דנינו, לפיהם אין לאפשר מצב שבו קצין שחוזר מלימודים, צריך להימצא בבית ולא לעבוד. נזכיר, כי עסקינן בקצינה שזכתה לשבחים רבים מהממונים עליה על כישוריה ועל תרומתה לארגון. העובדה שאולצה לשבת בבית בחוסר מעש פגעה בה לא רק מבחינה כלכלית כי אם גם בכבודה כעובדת, ועל כן אנו מוצאים כי היא זכאית לפיצוי מתאים.
שיבוץ התובעת בתום החל"ת הכפוי
לטענת התובעת, כשסוף סוף הוחלט לשבצה בתום תקופת החל"ת הכפוי, היא שובצה בתפקיד שלא הלם את כישוריה, הכשרתה המקצועית והשכלתה, כמו גם את העובדה ששבה מחו"ל לאחר לימודים בתוכנית יוקרתית (סעיף 145 לסיכומי התובעת). בנוסף לכך, שיבוצה הסב לה גם נזק כלכלי מוחשי, שכן נמנעה ממנה תוספת "שיטור חדש", שהוענקה החל מחודש מאי 2012 לכל השוטרים המבצעים תפקידי ליבה, כפי שהיא ביצעה במהלך שנות שירותה ביאח"ה. אין חולק, כי תוספת זו לא היתה קיימת לפני שהתובעת יצאה ללימודים בהרווארד.
לטענת התובעת, הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא שמלמדת על ההצדקה לשלול ממנה את ההטבה הכספית הנ"ל והוסיפה, כי ההטבה נכנסה לתוקף שעה ששהתה בחל"ת כפוי בשל אי שיבוצה בניגוד להוראות פקודת החל"ת. לו פעלה המשטרה כדין לשבצה באחד מהתפקידים הפנויים עם שובה, המשיכה התובעת וטענה, היתה ניתנת לה תוספת שכר זו, בדומה לקצינים אחרים ששירותו ביאח"ה או בלהב ועברו לתפקידי מטה, אף במדור נפגעי עבירה בו שובצה.
הנתבעת טענה, כי התובעת לא הוכיחה כי נמנעה ממנה האפשרות להגיש מועמדות למכרז כלשהו ואף הודתה כי לא היה ידוע לה על התנגדות מערכתית כלשהי לכך שתגיש מועמדותה (סעיף 102 לסיכומי הנתבעת וההפניות לעמ' 111 לפרוטוקול הדיון שם). עוד הוסיפה, כי התובעת לא הוכיחה שסופחה למרכז ההכשרות בחולון ללא צורך בתקן, שכן התקן היה של מדור נפגעי עבירה בחטיבת החקירות, אליו שובצה, ימים ספורים לפני שהחלה להיעדר בשל מגבלותיה הרפואיות.

אשר להכרעתנו
אכן לא הוכח כי נמנע מהתובעת להגיש מועמדותה למכרזים שונים, שלטענתה נפתחו במהלך תקופת החל"ת הכפוי. התובעת גם לא הציגה ראיה כי ניסתה להגיש את מועמדותה למכרז כלשהו, וממילא לא הוכיחה כי נדחתה מסיבות לא ענייניות.
הגם שאין חולק בנוגע לכישוריה של התובעת, אין בידינו לקבוע כי הונחה תשתית ראייתית לכך, שהתפקיד שהוצע לה במדור נפגעי עבירה בחטיבת החקירות היה שיבוץ לא ראוי, כהגדרתה. בנוסף, במבחן המציאות, ממילא זמן קצר מאוד לאחר שיבוצה, החלה התובעת להיעדר מהעבודה בשל סיבות רפואיות ולכן גם אם היתה משובצת בתפקיד אחר, נחשק יותר, ככל הנראה לא היתה יכולה למלאו כנדרש בשל סיבות רפואיות, שהלכו והחמירו כתוצאה ממחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת, עד אשר נאלצה לעבוד 4 שעות ביום בלבד בתנאים של ישיבה במשרד. בכל אותה עת, אין חולק, לא נפגע שכרה.
באשר לתוספת שיטור חדש, אין בידינו לקבל את טענת התובעת, מן הטעם, שגם אם המשטרה היתה פועלת כנדרש ומשבצת אותה לתפקיד ראוי בסמוך לאחר תום שנת החל"ת השנייה, אין ערובה, כי היתה משובצת בהכרח בתפקיד ייעודי המזכה קבלת תוספת זו.
באשר לטענת התובעת כי זכתה ליחס מתנכל בתפקיד אליו שובצה במרכז ההכשרות, אין בידינו לקבל טענה זו מהטעם שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לטענה זו מלבד עדותה של התובעת עצמה . בנקודה זו, אנו מוצאים לנכון לציין, כי מקובלת עלינו טענת המשטרה, כי היעדרויותיה הרבות (והמוצדקות , יש לציין) של התובעת בשל מצבה הרפואי, היקשו מטבע הדברים על שילובה והיטמעותה מחדש בארגון. מדובר בנסיבות שאינן כמובן בשליטת התובעת, אך לא יהיה זה נכון להתעלם מההשלכות שיש להיעדרויות כה רבות על מהלך העבודה התקין.
נציין, כי מהטעם הזה, אנו סבורים, שהפנייתה של התובעת לוועדת מוגבלים ולאחר מכן לוועדה הרפואית שהחליטה על שחרורה, היתה בנסיבות העניין, הצעד המתבקש מבחינת שמירה על בריאותה של התובעת מחד גיסא ומבחינת התקינות הציבורית מאידך גיסא, כמו גם מבחינת זכותה של המשטרה כמעסיק לכלכל את צעדיה אל מול התובעת בתנאים של ודאות בנוגע לכשירותה הרפואית.
באשר לדחיית בקשתה של התובעת לקיום ראיון מפכ"ל, עם כל ההבנה למצבה דאז של התובעת ולמצוקה בה נמצאה, התקשינו לראות בכך אקט של ההתנכלות כלפיה, ונבהיר. הגם שהטיפול מצד שדרת הפיקוד שטיפלה בעניינה לא הניבה את התוצאות הרצויות מבחינתה, והגם שאנו סבורים שמן הראוי היה שהתובעת תשובץ לתפקיד ההולם את כישוריה בסמוך לאחר שובה מתקופת החל"ת השנייה, ולמצער, תקבל תשלום בגין תקופת ההמתנה, אנו מקבלים את הסברי הנתבעת, אותם הטיב לתאר מר יוחנן דנינו, אשר העיד, כי כלל לא ידע שהתובעת ביקשה לקיים עמו ראיון וסורבה, וכי בארגון כה גדול כמו משטרת ישראל, חייבת להישמר ההיררכיה הפיקודית, לפיה בעיות פרט של שוטרים וקציני משטרה מטופלות בראש ובראשונה ע"י הדרגים הנמוכים יותר האמונים על כך, ובכלל זה שרשרת הפיקוד עד למפכ"ל , ובלשונו:
" בדרך כלל התהליך הוא ששיקול הדעת הוא מבוזר בלשכה, יש צוות גדול מאוד שעובר על הדברים אבל בעיקר אני נענע להמלצות המקצועיות זאת אומרת אם ראש אגף משאבי אנוש אומר שלדעתו זה המקרה שבו צריך באמת לקבל לריאיון, אם הוא סבור שאיון טעם בריאיון מכול מיני נימוקים אפשר לתת הרבה דוגמאות,
ש: טוב אז אני באמת רוצה להגיד לך שיואב תלם אומר בתצהיר שלו שההחלטה שלך לסרב לקיים את הריאיון עם התובעת התבססה על החלטת ראש אמ"ש.
ת: אוקי.
ש: זה מתאים למה שאתה אומר אני מבינה.
ת: כן."
(עמ' 80 לפרוטוקול מול שורה 24 ואילך).

ובהמשך:
" ת: לא, אבל הבנתי אותה, אני רוצה להאמין שזה לא קשור לזה שזה אורנה שמר אני רוצה להאמין שעשו פה את כל התהליכים שבדרך כלל עושים במקרים מהסוג הזה. צריך להבין זאת אומרת המפכ"ל הוא לא הפתרון לכול הבעיות שמתרחשות בארגון בעיקר שיש בו 30 אלף איש אז התהליכים הם כאלה, יש לנו מספיק קצינים בדרך ועד שזה מגיע למפכ"ל יש הרבה מאוד קצינים אגב שאם תסתכלו על הנהלים יש להם את כל הסמכויות, המפכ"ל זה לא שהסמכות נמצאת אצלו, גם לא השכל בהכרח נמצא שם אלא בגדול יש לכול, המערכת בנויה כך שאפשר לתת פתרונות ויש את כל הסמכויות מתחת למפכ"ל לכן זה לא שבלי להגיע למפכ"ל אז אוטומטית נגרם, [...]"
(עמוד 82 לפרוטוקול מול שורה 3 ואילך)

התדרדרות במצבה הרפואי של התובעת
בסיכומיה טענה התובעת, כי הלחץ וההתנכלות שחוותה מצד הנתבעת הובילו להתדרדרות במצבה הרפואי והפיכת מגבלותיה לקבועות (סעיף 183 לסיכומי התובעת). אין בידינו לקבל טענה זו, שלא נתמכה בחוות דעת רפואית, כנדרש. אנו סבורים, כי הפנייתה לוועדת מוגבלים היתה, בנסיבות העניין, הצעד המתבקש, וזאת לאור מגבלותיה הרפואיות (שהלכו והחריפו) . הדבר אף עולה בקנה אחד עם פקודת מטא"ר 08.01.02 . אין חולק, כי התובעת לא השיגה על החלטת הוועדה הרפואית, אשר הפכה לחלוטה זה מכבר.
כך או כך, מקובלת עלינו טענת הנתבעת, לפיה בהתאם לפריט 37 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט מנהליים, התש"ס-2000, הסמכות לדון בשחרורו של שוטר משירות, ממילא אינה בתחום סמכותו העניינית של בית הדין.

תחולת חוק עבודת נשים
התובעת טענה, כי שחרורה מהשירות במשטרה נעשה מבלי שהנתבעת הקדימה פנייה לממונה על חוק עבודת נשים (להלן – הממונה), כנדרש, וזאת בשים לב לעובדה שהיתה בטיפולי פוריות בזמנים הרלוונטיים. לאחר ששקלנו את וטענות הצדדים, אנו מבכרים את טענת התובעת, ונבהיר.
ביום 27.07.14 עברה התובעת את טיפול ההפריה האחרון, שלמרבה הצער, לא צלח . ביום 20.10.14, ימים אחדים לפני מועד פרישתה, הודיע לה תנ"צ איפרגן, שלאחר בדיקה משפטית, הוחלט במשטרה שלא לפנות לממונה. לטענת התובעת החלטה זו היתה שגויה, שכן במועד זה טרם חלפו שנתיים מההיעדרות הראשונה שלה מחמת טיפולי פוריות. ההחלטה לפטרה בוועדת החריגים ביום 31.07.14, נעשתה לטענתה בעיצומו של טיפול הפוריות האחרון שלה.
הנתבעת טענה מנגד, כי בהתאם לאישור מיום 23.07.2010 (נספח ת/43 לתצהיר התובעת), היא טופלה בטיפולי פוריות משנת 2010 ומסרה על כך למשטרה לראשונה באמצעות דוא"ל מיום 30.07.2011, עת שהתה בחל"ת; בהתאם לסעיף 9(ה)(1) ו- (2) לחוק עבודת נשים, הגבלת הפיטורים חלה למשך שנתיים מיום ההיעדרות הראשון מהעבודה. לפיכך, במועד פרישתה ביום 30.10.14 חלפו למעלה משנתיים מהמועד בו החלה את טיפולי הפוריות. מעבר לכך, בדיון ההוכחות הסתבר כי האישורים הרפואיים שהמציאה התובעת בגין היעדרותה בימים 24.09.2012 ו- 27.09.2012, היו בשל טיפולי פוריות שעברה.
לפיכך, גם לשיטת התובעת, מיום היעדרותה הראשון לאחר ששבה מחל"ת ושובצה במדור נפגעי עבירה בירושלים, חלפו למעלה משנתיים; בחינת האפשרות לסיים את העסקתה נעשתה רק ביום 31.07.14 – מועד כינוס הוועדה הרפואית בעניינה, זמן רב לאחר תום התקופה המוגנת. הנתבעת הבהירה, כי שהותה של התובעת בחל"ת לא ניתקה את יחסי העבודה בין הצדדים ולכן, אין משמעות לכך ששהתה בחל"ת עת התחילה את טיפולי הפוריות.

אשר להכרעתנו –
למעשה, המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלה, מהו דין חל"ת לעניין הוראות סעיף 9 לחוק עבודת נשים. לטענת התובעת, יש לקרוא את סעיף 9(ה)(2) כפשוטו, היינו, שיש לפנות לממונה בבקשה להיתר במשך תקופה של שנתיים מיום ההיעדרות הראשון לעבודה. לפיכך, הואיל ואין חולק כי טיפולי הפוריות החלו שעה שהתובעת שהתה ממילא בחל"ת ולא עבדה, הרי שאין משמעות לתיבה: "יום ההיעדרות הראשון מהעבודה" ויש להתחיל את מניין הימים מהיום הראשון שבו התובעת שבה לעבודה בפועל לאחר החל"ת הכפוי ; הנתבעת, מנגד, טוענת כי הואיל ויחסי עובד-מעסיק המשיכו להתקיים גם בתקופת החל"ת והואיל ואין אירועים מנתקים בהוראות חוק עבודת נשים, אין זה נכון להתעלם מתקופת החל"ת, ויש להתחיל את מניין השנתיים ממועד הטיפול הראשון.
אנו סבורים, כי מטעמים של מדיניות משפטית רצויה, ובהתאם למטרתו הסוציאלית של חוק עבודת נשים וללשונו המפורשת של הסעיף, הצדק עם התובעת. ככלל, אנו סבורים, כי הפרשנות הראויה היא הפרשנות התכליתית, לפיה האיסור לפגוע בעובדת שנמצאת בטיפולי פוריות נועד להשיג תכלית חברתית של דאגה לנשים במהלך התקופה המוגנת, באופן שתסוכך מעליהן מטריית הגנה של שנתיים, כפי שקובע החוק.
מכאן מסקנתנו, כי אין משמעות למניין הימים בהם העובדת כלל אינה עובדת וממילא אינה חשופה לכך שיפגעו בה במהלך עבודתה בשל היותה בטיפולי פוריות. במקרה דנן, התובעת שהתה בחל"ת עת התחילה בטיפולי הפוריות ולכן ברי, כי כלל לא היתה חשופה לסיכון שתפוטר מחמת טיפולי הפוריות שעה שממילא היא אינה עובדת בפועל ואינה מקבלת שכר; בהקשר זה דעתנו כדעת התובעת, לפיה אין רלוונטיות לעובדה (שאינה שנויה במחלוקת) כי כל אותה תקופה המשיכו לחול יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים.
חיזוק למסקנתנו אנו מוצאים גם בלשונו הפשוטה של החוק: "היום הראשון להיעדרותם מהעבודה". אין דין חופשה (לרבות ללא תשלום) כדין עבודה, ולהיפך, ושעה שהמחוקק מציין במפורש "היום הראשון לעבודה", לא מצאנו כי יש לקבל את פרשנות הנתבעת לפיה אפשר לראות בכך גם "היום הראשון בזמן חופשה" או "היום הראשון לעבודה בתנאי שלא נותקו יחסי העבודה בין הצדדים" . במקרה דנן, אנו סבורים כי הדברים נכונים מקל וחומר, שעה שנכפתה על התובעת חופשה ללא תשלום. יש להניח שאילו המחוקק היה רואה לנכון להגדיר את התקופה המוגנת באופן רחב יותר, כהצעת הנתבעת, כך שגם חופשה, בתשלום או ללא תשלום, נכללת בתקופה המוגנת, חזקה עליו שהיה עושה כן בחוק שכל מטרת קיומו הוא הגנה על זכויות נשים.
לאור האמור לעיל, ומשאין חולק, כי מטיפול ההפריה הראשון, לאחר שהתובעת הושבה לעבודה בפועל , ועד להחלטה לשקול את שחרורה משירות , לא חלפו שנתיים ימים, אנו קובעים, כי הנתבעת הפרה את חוק עבודת נשים בכך שלא הקדימה פנייה לממונה .
אשר לפיצוי הראוי, אנו סבורים, כי יש לקחת בחשבון את העובדה שהנתבעת החליטה להפנות את התובעת לוועדה רפואית בשל מצבה הכללי והמגבלות המשמעותיות שהוטלו על העסקתה, והוועדה הרפואית היא זון שמצאה כי התובעת אינה כשירה עוד להמשך שירות במשטרת ישראל. כמו כן יש לקחת בחשבון, שממילא התובעת, כך על פי עדותה, החליטה שהטיפול שעברה ביום 27.07.14, יהיה הטיפול האחרון לאור נסיבותיה האישיות. נפרט בעניין זה בחלק העוסק בפיצוי הראוי להלן.

סיכומם של דברים
לאור המקובץ לעיל, אנו קובעים, כי התובעת הופלתה לרעה, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה בכך שלא יצאה ללימודים בפטור מתפקיד; פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים בשל העובדה שלא נעשתה פנייה מקדימה לממונה וכי מעבר לנזק הכספי שנגרם לה עקב כך, נגרם לה גם נזק לא ממוני בשל הפגיעה בכבודה כעובדת, שעה שנכפתה עליה חופשה ללא תשלום.

הפיצוי הראוי
בשל העובדה שהתובעת לא יצאה ללימודים בפטור מתפקיד, אנו סבורים כי הפיצוי שדרשה, שהנו מכפלת שכרה החודשי ב- 12 חודשי החל"ת בתוספת ההפרשות הסוציאלי ות לקרן השתלמות, הנו פיצוי ריאלי וראוי, שכן הוא מביא לידי ביטוי אריתמטי פשוט את הנזק הכספי הממשי שנגרם לה. לפיכך, אנו פוסקים לה את הסכומים הבאים: בגין 12 משכורות – 205,806 ₪ ו בגין הפרשות סוציאליות לקה"ש – 15,435 ₪.
כך גם לגבי הפיצוי הראוי בגין החל"ת המנהלי הכפוי. ההפסד הממוני של התובעת הנו מכפלת שכרה במספר החודשים שנאלצה לשבת בביתה באפס מעש, ולכן אנו פוסקים לה סך של 204,643 ₪ (18,895.94 ₪ X 10.83 חודשים). בנוסף, אנו פוסקים לה סכום של 15,435 ₪ בגין הפרשות לקה"ש.
בהתאם, זכאית התובעת להחזר הכספים שנדרשה לשלם למשטרה לצורך רכישת זכויות לפנסיה במהלך 2 שנות החל"ת ופוסקים לה 84,796 ₪;
בגין הפרת חוק עבודת נשים – בהתאם סעיף 13א(א)(1), נתונה לבית הדין הסמכות לפסוק פיצוי אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. במקרה שלפנינו, התרשמנו כי מחדל הנתבעת להקדים פ נייה לממונה, נבע מפרשנות משפטית, שגויה לטעמנו, להוראות החוק. לפיכך, ראינו להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על 10,000 ₪ בלבד.
ביחס לפיצויים בגובה 150% מהמשכורת שהיתה מגיעה לתובעת שתחילתה במועד החלטת ור"מ (31.07.14) ועד לפרישתה לגמלאות ביום 31.10.14, בהתאם להוראות סעיף 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים, החלטנו שלא לפסוק לתובעת פיצוי, ולהלן נימוקינו לכך.
סעיף 13א(ב)(1) קובע, כי אם בית הדין מצא שהפיטורים היו בניגוד להוראות סעיף 9 לחוק עבודת נשים, רשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר שיקבע והוא אינו מחויב לפיצוי בגובה 150% מהמשכורת, כאמור לעיל.
לאחר ששקלנו את נסיבות העניין, באנו לכלל מסקנה, כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה, ולהלן נימוקינו. ראשית, וכאמור לעיל, מדובר במחדל טכני בעיקרו של המשטרה שנבע מפרשנות הוראות החוק ומכך שהגורמים האחראים הסתמכו בתום לב על ייעוץ משפטי שקיבלו; שנית, יש לזכור כי עסקינן בהחלטה להפנות את התובעת לוועדה רפואית על מנת שזו תקבע האם לאור מצבה הרפואי, התובעת כשירה להמשיך ולשרת במשטרה. ואכן, סיום העסקתה של התובעת בא על רקע קביעת רפואית בדבר אי כשירותה לשירות על רקע מצב רפואי כללי שאינו קשור לנושא טיפולי הפוריות; התובעת קיבלה תשלום בגין 2 חודשי עבודה נוספים, באופן ששוחררה משירות ביום 31.10.14. לאור כל האמור לעיל, אנו סבורים, כי הגם שנפל פגם בהתנהלות המשטרה, מדובר בפגם טכני שאינו מצריך פסיקת פיצויים שיש בהם העברת מסר מרתיע או מחנך.
באשר לפיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות, החלטנו לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור 50,000 ₪. בפסיקת סכום זה לקחנו בחשבון את העובדה שמצאנו לפסוק לתובעת סכום נוסף בגין עגמת נפש, כפי שיפורט להלן. בהתאם להלכה הפסוקה, פסיקת פיצוי לעובד בשל עגמת הנפש שנגרמה לו עקב כך שמעסיקו לא נהג עמו כשורה, אמורה להיעשות במקרים נדירים בלבד, שהם קיצוניים ויוצאי דופן בחומרתם (דב"ע נג/3-114 מדינת ישראל – מצגר (ע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ' אלישע (פורסם בנבו, 27.2.08) , ע"ע 402/07 ניצנים בע"מ ואח' נ' חודאדי ואח', (פורסם בנבו, 19.1.10)). הפרה בוטה של חובת תום הלב המוטלת על העובד כלפי המעסיק, מצדיקה חיוב בפיצוי לא ממוני.
כפי שציינו לעיל, במקרה זה, אנו סבורים, כי הוצאת של התובעת לחל"ת כפוי לא רק פגעה בה כלכלית אלא גם בכבודה כעובדת, ונבהיר. התובעת שירתה כקצינה מוערכת באחת מיחידות העלית של משטרת ישראל, ובין היתר עסקה בחקירות רגישות ומורכבות. בזכות כישוריה, התקבלה התובעת לתוכנית שעד היום מלבדה, התקבלו אליה 6 קצינים נוספים בלבד. טרם יציאתה ללימודים, קיבלה התובעת המלצות חמות ממפקדיה. עם שובה ארצה, כשבאמתחתה הידע והניסיון הנוספים שצברה, היתה התובעת אמורה להשתלב, כך בהתאם לפקודת המשטרה, בתפקיד ההולם את כישוריה. תחת זאת, מצאה את עצמה בטלה מעבודה למשך למעלה מ- 10 חודשים, ללא שכר.
כבר נפסק, כי לעובד זכות מעין קניינית לעבודה, וכי הזכות לעבוד היא זכות העומדת בנפרד מהזכות להשתכר בכבוד. אך לתובעת, כמו לכל עובד, עומדת הזכות לא רק להשתכר בכבוד, כי אם גם ליהנות מהעבודה, לעסוק במה שהיא מיומנת בו ולא ללכת בטל. זכות זו הוגדרה בפסיקה כלא פחות מחירות (ע"ע 359/99 לאה לוין נ' רשות השידור פד"ע לו 400 (28.02.201).
לאור האמור לעיל, מצאנו כי מקרה זה נמנה על המקרים המיוחדים, בהם ראוי לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני, שכן השתכנענו כי ישיבתה מאונס בבית במשך תקופה של כמעט שנה , אכן גרמה לתובעת עגמת נפש רבה, פגעה בזכותה לממש את עצמה מבחינה מקצועית, ובלשון הפסיקה, פגעה בחירותה.
לפיכך, החלטנו לפסוק לטובתה פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין רכיב זה.

אחרית דבר
הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
פיצוי בגין אי קבלת פטור מתפקיד (בשיעור 12 משכורות) – 205,806 ₪;
הפרשות סוציאליות לקה"ש בגין שנה זו – 15,435 ₪;
פיצוי בגין חל"ת מנהלי כפוי - 204,643 ₪;
הפרשות סוציאליות לקה"ש בגין החל"ת הכפוי - 15,435 ₪;
השבת עלות זכויות לפנסיה ל-2 שנות חל"ת - 84,796 ₪;
פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים – 10,000 ₪;
פיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה – 50,000 ₪;
פיצוי בגין עגמת נפש – 50,000 ₪.
הסכומים הנקובים בס"ק א-ה לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
בשים לב לסכום הפסוק, תשלם הנתבעת לתובעת, בנוסף לסכומים דלעיל, השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו אדר תש"פ, (22 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אלי כהן,
נציג ציבור מעסיקים

אורן שגב, שופט
אב"ד