הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ס"ע 12723-09-18

29 דצמבר 2019

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

התובעת
מרים שפרן ת.ז. XXXXXX272
ע"י ב"כ: עו"ד שמלה
-
הנתבעים

  1. ש. רומי יזמות ושיווק בע"מ ח.פ. 514983659
  2. שלמה רוימי ת.ז.XXXXXX120

ע"י ב"כ : עו"ד סוקולובסקי

פסק דין

עניינו של הליך זה הוא שאלת זכאות התובעת להשלמת הפרשות פנסיוניות בגין תקופת העבודה בנתבעת.

העובדות
מהמסמכים והעדויות עולות העובדות העיקריות הבאות:
התובעת עבדה אצל הנתבעת 1 (להלן : " הנתבעת"), חברה העוסקת בשיווק חבילות סלולר וכבלים, מחודש 1/2013 ועד לחודש 10/2017.

הנתבע 2 הוא בעלים ומנהל הנתבעת (להלן: הנתבע").

תפקידה של התובעת היה מכירת החבילות שמשווקת הנתבעת, ושכרה הורכב מתשלום שכר שעתי ורכיב עמלות , שעל מהותו קיימת מחלוקת בין הצדדים.

התובעת שהתה בחופשת לידה בחודשים יולי עד ספטמבר 2014.

בחודש 2/2017 נפטר אביה של התובעת. בחודשים 3/2017 עד 6/2017 התובעת עבדה שעות מעטות בלבד באישור הנתבע.

בחודש 9/2017 התובעת לא עבדה, ו בחודש 10/2017 עבדה יומיים.

ביום 27.11.17 הודיעה התובעת בכתב לנתבעת כי היא התפטרה מעבודה בחודש 10/2017.

הנתבעת החלה לבצע הפרשות פנסיוניות עבור התובעת החל מחודש 12/2013. ההפרשות בוצעו שלא ברציפות לשלוש קופות גמל שונות.

ההפרשה בוצעה בחלק מהתקופה בגין שכר קבוע בסך 3,500 ₪. רכיב ההפרשה לקופת פיצויים היה בשיעור 8.3%.

השאלות הדרושות הכרעה הן כדלקמן:
מהו השכר בגינו נדרשה הנתבעת לבצע הפרשות פנסיוניות, והאם הרכיב המכונה "עמלות" בתלושי השכר מהווה חלק מהשכר הקובע לצורך הפרשות פנסיוניות.

האם היה על הנתבעת לבצע הפרשות פנסיוניות מיום העבודה הראשון של התובעת , או כעבור חצי שנה מתחילת העבודה.

ככל שיימצא, כי הנתבעת הפרישה עבור התובעת סכומים בחסר, מהו סכום ההפרש לטובת התובעת .

האם יש לחייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים והפרשות פנסיוניות.

האם יש לקזז מהסכום המגיע לתובעת חוב בגין הלוואה.

האם יש לחייב את הנתבע אישית בגין סכומים שייפסקו לתובעת.

ההליך
התביעה הוגשה ביום 6.9.18 לאחר שנוהלה תכתובת בין הצדדים.

יצוין, כי במסגרת תכתובת זו הודתה הנתבעת באי ביצוע הפרשות בחלק מסוים מתקופת ההעסקה , ומנגד טענה להפרשות ביתר בחלק אחר מהתקופה. כן ביקשה הנתבעת , כי התובעת תחתום על ייפוי כוח (הרשאה חד פעמית) המאפשר לנתבעת לבדוק את ההפרשות שבוצעו לקופה ולבצע תחשיב מדויק של ההפרשים . התובעת סירבה.

כתב ההגנה הוגש על ידי הנתבעים ללא ייצוג משפטי וצורפו לו מסמכים.

ביום 21.3.19 התקיים דיון קדם משפט. הואיל ולאחר דיון זה הצדדים לא הגיעו להסכמות נקבע דיון הוכחות לפניי. בהמשך הוגשה הודעת ייצוג מטעם הנתבעים.

מטעם התובעת העידה היא לבדה. מטעם הנתבעים העידו הנתבע וכן גב' אתי בראל, עובדת מכירות בנתבעת (להלן : " גב' בראל" ).

יצוין כי בתצהירי התובעת הופחת סכום התביעה לאחר שהתברר לטענתה שהופרשו לטובתה כספים גם לביטוח מנהלים בקופת הגמל מנורה מבטחים ביטוח בע"מ.

דיון והכרעה
הפרשות פנסיוניות עבור שישה חודשי עבודה ראשונים
לטענת התובעת, הייתה לה קופת פנסיה פעילה בחברת מגדל ב עת תחילת העבודה בנתבעת (סעיף 6 לתצהיר). בתצהיר התובעת אין התייחסות לשאלה, האם יידעה את הנתבעת בדבר קיומה של קופת פנסיה בעת קבלתה לעבודה.

בחקירה נגדית נשאלה התובעת בעניין והשיבה , כי הציגה מסמך . בתחילה טענה כי מדובר במסמך מחברת מגדל שצורף לתצהיר (נושא תאריך 29.5.18). בהמשך העדות תיקנה וטענה, כי הציגה מסמך שהוצא בזמן אמת , ולא המסמך שצורף לתצהיר. עוד העידה התובעת , כי הנתבע הכיר את המעסיק הקודם שלה ( אבי פרץ) והבטיח להמשיך לבצע עבורה הפרשות פנסיוניות ( פרו' עמ' 4 – 5).

לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית להפרשות פנסיוניות בשישה חודשי עבודה ראשונים, שכן לא טענה בעת קבלה לעבודה שיש לה קופת פנסיה פעילה. הנתבע ,לטענתו, בדק מול אבי פרץ ונאמר לו שלא הייתה קופה פעילה (סעיף 19 לתצהיר, פרו' עמ' 9 ש' 23 – 28) .

ולהכרעתי:
התובעת צירפה לתביעה אישור מקופת גמל בחברת מגדל חברה לביטוח בע"מ המעיד על הפרשות פנסיוניות עבורה לקרן הפנסיה בתקופה 5/2012 עד 11/2012. מכאן עולה , כי לתובעת הייתה קופת גמל פעילה במועד תחילת העבודה אצל הנתבעת .

צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 (להלן: "צו הרחבה לפנסיה חובה") קובע בסעיף 6 (ה) בין היתר כי "עובד שיתקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, יהיה זכאי לביצוע ההפרשות החל ביום הראשון לעבודתו... ".

אני סבורה , כי בנסיבות מקרה זה , אין לחייב בביצוע הפרשות פנסיוניות בתקופת חצי השנה הראשונה וזאת מהטעם ש לא הוכח, כי התובעת הודיעה לנתבעת שקיימת לה קרן פנסיה פעילה, ואפרט טעמיי.

ראשית, וכפי שצוין לעיל, התובעת לא התייחסה בתצהיר לנושא מסירת הודעה לנתבעת בעניין. גרסת התובעת לעניין מסירת הודעה למעסיק הופיעה רק בחקירה נגדית.

שנית, גרסת הנתבע, כי התובעת לא מסרה לו הודעה על קיומה של קופת גמל בעת קבלתה לעבודה (או בכל שלב אחר במהלך עבודתה) הייתה עקבית ומהימנה . עוד בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי התובעת מעולם לא הודיעה שקיימת לה קופת פנסיה פעילה. יש להעיר לעניין זה , כי גם בכתב התביעה לא נרשם שהתובעת מסרה עובדה זו לנתבעים, לא כל שכן הציגה להם מסמכים בעניין.

גם בחקירה נגדית הנתבע עמד על גרסתו, והעיד כי (עמ' 9 ש' 30 – 31):
"היא לא ציינה זאת במסמך או בקשה או בשיחות, לא בפניי ולא בישיבות צוות שעשינו בכל בוקר ולא מול סוכן הביטוח כאשר הבאתי אותו...".

שלישית, בהסכם מיום 3.11.16 עליו חתומה התובעת נרשמה חובת העובדת ליידע את המעסיק ה, אם קיימת קופת פנסיה פעילה. אמנם, מדובר בהסכם שנחתם במהלך תקופת העבודה , אך לפי תצהיר הנתבע (שלא נסתר) התובעת חתמה על הסכם מידי שנה (סעיף 15 לתצהיר הנתבע). הואיל ואין מחלוקת ש לא בוצעו לתובעת הפרשות בגין חצי השנה הראשונה, לא ברור מדוע התובעת לא פנתה לנתבע למצער במועד החתימה על ההסכם בשנת 2016 כדי לעדכן כי הייתה לה קופת גמל פעילה.

מהסיבות הללו אני סבורה, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות , כי יידעה את המעסיק בזמן אמת בתחילת העבודה , או במהל כה, כי הייתה לה קופת פנסיה פעילה .

אשר לשאלה, האם יש לחייב את הנתבעת בביצוע הפרשות לאחר שהתובעת בדיעבד לאחר סיום יחסי העבודה הציגה מסמכים המעידים על קיומה של קופת פנסיה פעילה - לטעמי התשובה לכך שלילית.

חובת תום הלב מחייבת את העובד למסור למעסיק את מלוא הנתונים הרלבנטיים בעת הקבלה לעבודה על מנת שהמעסיק יוכל לבצע הפרשות פנסיוניות כחוק. זאת על העובד לעשות בזמן אמת, ולא בדיעבד לאחר שהסתיימו יחסי העבודה. הדבר נכון מכוח קל וחומר שעה שהמעסיק העמיד את העובד על כך שעליו ליידע ו בדבר קיומה של קופת פנסיה פעילה כדי שהמעסיק יוכל לבצע את ההפרשות עם תחילת העבודה. כך היה במקרה זה כעולה מההסכם שנחתם בין הצדדים .

במקרה דומה לענייננו, בו הוכח שהתובע עבד קודם בחברה שביצעה עבורו הפרשות פנסיוניות לקופת גמל, נקבע שאין בכך די על מנת לחייב את המעסיק בתשלום ההפרשות, אם לא הוצג המידע למעסיק בזמן אמת . וכך נאמר:
"על מנת להיות זכאי לתשלומים פנסיוניים החל מהמועד הראשון לעבודתו, היה על התובע להוכיח כי הציג בפני הנתבעת מסמכים המוכיחים קיום קרן פנסיה פעילה".
ובהמשך:
"המסקנה המתקבלת היא כי התובע לא הוכיח כי אכן הציג בפני הנתבעת מסמכים המעידים כי בבעלותו קרן פנסיה פעילה, במהלך תקופת עבודתו בנתבעת. בהתאם לכך, מאחר והתובע לא השלים שישה חודשי עבודה, תביעתו לקבלת פיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות בהתאם לצו ההרחבה, נדחית".
[מותב בראשות ס. נשיאה כב' הש' צדיק בעניין סעש (ת"א) 35932-05-16‏ ‏חן יחזקאל - פז סופר טורס בע"מ (7.2.19)] .

אני סבורה, כי פסיקה זו צודקת ומתיישבת גם עם הוראות צו ההרחבה לפנסיה חובה. משמצאתי, כי לא הוכח שהתובעת יידעה את הנתבעת על כך שקיימת לה קופת פנסיה במועד תחילת העבודה , אין לחייב את הנתבעת בדיעבד לאחר סיום יחסי העבודה בהשלמת הפרשות פנסיוניות בגין תקופה של ששת חודשי העבודה הראשונים. האמור נכון בפרט מקום בו הנתבעת העמידה את התובעת (בהסכם העבודה) על חובתה לעדכן בנוגע לנתון זה.

לסיכום, התובעת אינה זכאית להשלמת הפרשות בגין התקופה עד לחודש השביעי לעבודתה.

השכר הקובע לעניין הפרשות
סעיף 6 (ב) לצו ההרחבה לפנסיה חובה קובע, כי השכר המבוטח של העובד לביצוע ההפרשות הוא שכר העובד ורכיביו כמשמעם בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: " חוק פיצויי פיטורים") והתקנות מכוחו.

במרבית תלושי השכר של התובעת מופיע רכיב "עמלות" ולגביו קיימת מחלוקת בין הצדדים. יצוין, כי במקרים מסוימים התשלום ברכיב "עמלות" גבוה מערך שכר היסוד המשולם על פי שעות העבודה.

אשר למהות הרכיב המכונה " עמלה", ידוע, כי כינוי התוספת לשכר בתלוש אינו הקובע לעניין השאלה, האם אותה תוספת תיכלל בשכר הקובע, אלא המהות היא שתכריע (ד"ר י. לובוצקי, סיום יחסי עבודה, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורת 2013, פרק 18 עמ' 12). כאשר יש מחלוקת לגבי טיב התוספת ששולמה, על העובד הנטל לשכנע, כי התוספת מהווה חלק אינטגרלי של שכר העבודה.

התובעת בתצהיר טענה, כי מדובר בעמלות מכירה שיש לראות כחלק מהשכר בהתאם לתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן: " תקנות פיצויי פיטורים").

תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים מורה כך:
"היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסויימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים".

הלכה פסוקה היא, כי עמלה המשתלמת לעובד כאחוז ממחזור מכירות או רווחים, מהווה חלק מהשכר לצורך תשלום פיצויי פיטורים (ראו: ע"ע (ארצי) 300048/98‏ ‏ עובדיה סימן נ' הסתור בע"מ [פורסם בנבו] ( 26.3.02); ע"ע (ארצי) 537-07‏ ‏ צחי טל נ' אילנות בטוחה בית השקעות בע"מ, [פורסם בנבו] (10.6.10) ).

ולהכרעתי:
מהי מהותו של רכיב העמלה ששול ם לתובעת? כאמור, בתצהיר התובעת הופיעה טענה כללית כי מדובר בעמלת מכירה. מנגד, הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי לתובעת שולמו בונוסים שונים המותנים בתנאים, לרבות יעד תפוקה מינימלי , וכי רכיבים אלה אינם נכללים בשכר היסוד. בתצהיר הנתבע נטען , כי לכל מוצר הוגדר יעד מכירה . רק אם העובד הגיע ליעד המכירה קיבל עמלה על פי המוצר , וגם בונוס (סעיף 10) . העמלה לא נקבעה כאחוז מסכום המכירה (סעיף 13). בנוסף, נטען, כי מעבר לתשלום עמ לות ובונוס על פי טבלת יעדים, שילמה הנתבעת בונוס כהבעת שביעות רצון או כעידוד.

התובעת העידה בחקירה נגדית כך (פרו' עמ' 8) :
ש. תראי לי איך היה מורכב השכר שלך?
ת. שכר שעתי מינימום, היה לנו טבלת אקסל שלנו שהיינו רושמים שם את המכירות שלנו ועם שלומי נקבע שהוא משלם לנו פר מכירה, כל מכירה שמכרתי, אם זה ספק, תשתית / טלפון/ טלויזיה / סלולר היינו מקבלים פר מכירה, כל מכירה היה לה את הסכום שלה, היינו יושבים בסוף המשכורת מביאים לו את האקסל שלנו , אח"כ עם השני אתי הפכה לעשות את זה והוא היה משלם לנו פר עסקה.
ש. היו לכם בונוסים שקיבלתם כקבוצה?
ת. לא, לי שולם כל עסקה שעשיתי פר מוצר.
ש. האם היה הסדר מול הנתבעת שבמקרה שלא תגיעי ליעד מכיר של כמות מסויימת של מוצרים לא תקבלי בכלל עמלות?
ת. לא זוכרת דבר כזה, היו משלמים פר מוצר.

עולה מעדות זו, כי העמלה שולמה בגין כל מכירה , כאשר לכל מוצר היה תעריף עמלה שונה, ולא היו תנאים נוספים לתשלום. גרסת הנתבעים לגבי דרך תשלום העמלה כאמור הייתה שונה .

דעתי היא כי גרסת הנתבעים לא הוכחה, וזאת משנטל ההוכחה מוטל עליהם בנקודה זו, כפי שאבאר להלן .

כאמור לעיל, קיים פער בגרסאות הצדדים לגבי אופן תחשיב העמלה ובעיקר לגבי השאלה האם היה רף יעדים מינימלי. בהקשר זה, יש לציין כי על פי הלכה פסוקה, בונוס שאינו משולם על בסיס כל המכירות, אלא רק על בסיס מכירות העולות על סכום מסוים, אינו מהווה "עמלת מכירה" אלא דומה במהותו לפרמיה המשולמת על ביצועים שמעבר לנורמה . פרמיה זו אינה חלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים (ראו: ע"ע (ארצי) 575/06 דן בן צבי נ' אלדר שני טכנולוגיות שותפות רשומה (29.5.08)).

המחלוקת בין הצדדים לגבי אופן חישוב העמלה ותשלומה היא למעשה מחלוקת הנוגעת לתנאי העבודה. בתובענה של עובד נגד מעסיקו בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים המנויים בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד) קובע סעיף 5 א לחוק, כי במקרה בו המעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה " בכלל או לגבי אותו עניין", תחול חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת "ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר...".

הואיל ובהודעה לעובד נדרש לציין את הבסיס לפיו משולם השכר, אבחן את השאלה, האם הנתבעת מסרה לתובעת הודעה לגבי רכיב העמלות והבונוס. כאמור, בין הצדדים נחתמו הסכ מי עבודה. חתימת הסכם, ככל שהוא כולל את הנתונים המופיעים בחוק הודעה לעובד, מהווה כמילוי החובה הקבועה בחוק (סעיף 2(ד) לחוק).

בהסכמים שצורפו לכתב ההגנה, עליהם חתומה התובעת , אין הסבר לגבי מהות העמלה ואופן חישובה . כל ש נרשם בהסכם לעניין זה הוא , כי לתובעת משולמים תמריצים אשר פירוט לגבי אופן תשלומם מופיע ב"נספח עמלות", וכי תשלום זה אינו חלק מהשכר לצורך פיצויי פיטורים.

הנתבע צירף לתצהירו נספח עמלות אחד בלבד. בנספח רשום שכר שעתי בסך 27 ₪ . מכאן, כי מדובר בנספח שיכול להיות רלבנטי רק לשנת העבודה האחרונה של התובעת. לא הוצג מסמך בכתב לגבי עמלות לתקופות קודמות. על כן, חובת ההוכחה לגבי מהות העמלה באותה תקופה מוטלת על הנתבעים.

זאת ועוד, גם לפי נספח העמלות, בגין כל מוצר היה תשלום קבוע של עמלה. התנאי של יעד פעולות (מספר פעולות) מתייחס לתשלום בונוס נוסף, ולא לתשלום עמלה . הנה כי כן, גם נספח העמלות תומך בגרסת התובעת שמדובר בעמלה על מכירת מוצר (להבדיל מבונוס).

מעבר לכך, לטענת התובעת , לא הוצג לה בתקופת עבודתה נספח העמלות, והיא קיבלה תשלום בגין כל מכירה.
גרסה זו נתמכה בדברי הנתבע בדיון קדם משפט (פרו' עמ' 1) לפיהם :
"אין נספח קבוע שמפרט את דרך חישוב העמלות, זה היה משתנה.
היתה תקופה שהיא ניהלה צוות אז היה לה יעדים צוותיים, היו תקופות שעבדה על סלולאר אז היתה מקבלת על כל מכירת סלולאר, היעדים הוגדרו בשיחות אחד על אחד".

יתר על כן, מעדות הנתבע עלה, כי קיימים מסמכים המפרטים את אופן חישוב רכיב העמלות והבונוס, אך הנתבע לא צירף אותם לתצהיר (פרו' עמ ' 12) :
ש. נכון שאן לך כעת שום דרך להראות לי שהטענה שלך שהעמלות הורכבו גם מבונוסים היא נכונה?
ת. לא נכון. יש לי טבלאות באקסאל שמראים מה גובה הבונוס האישי ומה גובה בונוס העמלות על המכירות בהגעה ליעד.
ש. צירפת לתצהיר?
ת. לא יודע.

הלכה פסוקה היא, כי "הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית בלי לספק טעם משכנע לכך מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל-כן ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד..." (ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ''ד נט(4) 796 ). אי הצגת המסמכים עליהם העיד הנתבע, ויכולים לכאורה לשפוך אור על מהות העמלה, או הבונוס הנטען, פועלת אפוא לרעת הנתבעים.

בנוסף, העדה גב' בראל העידה כך (פרו' עמ' 14) :
"אנחנו יודעים העמלות על המכירות ומה הבונוס שמקבלים בנוסף. אם הגענו לאיקס מכירות העמלה קופצת וזה נקרא בונוס. כל העמלות זה אותו דבר".
מעדות זו עולה, כי ק יימת הפרדה בין עמלה לבין בונוס וכי העמלה משולמת על עצם המכירה (כפי שטענה התובעת).

לסיכום: לא הוצג הסכם (או הודעה לעובד) , המפרט באופן ברור את חישוב העמלות למעט נספח עמלות אחד , המתייחס לתקופה בת כשנה , ואשר התובעת מכחישה כי קיבלה אותו (פרו' עמ' 4 ש' 8). בנסיבות אלה , נטל ההוכחה לסתור את גרסת התובעת לגבי מהות העמלה מוטל על הנתבעת, שכן מדובר בתנאי עבודה שמחויב מעסיק למסור לעובד על פי חוק הודעה לעובד.

נוכח דברי הנתבע בדיון המוקדם ועדותה של התובעת בסוגיה זו, ובפרט בהתחשב בהימנעות הנתבעת להציג מסמכים המדגימים את חישוב העמלה, כמו גם ב נטל ההוכחה, אני קובעת, כי הנתבעים לא עמדו בנטל לסתור את גרסת התובעת, לפיה קיבלה עמלה בסכום מוגדר מראש עבור כל מכירה , וכלשונה " כל מכירה היה לה את הסכום שלה". הנתבעים גם לא עמדו בנטל להוכיח , כי היו תנאים נוספים לתשלום העמלה.

משהתקבלה גרסת התובעת לפיה בגין כל מכירה קיבלה סכום מסוים שנקבע, הרי שאופן תשלום זה אינו שונה מהותית מעמלה הנקבעת כאחוז מגובה מכירה. עמלה המוגדרת כתשלום בסכום מסוים עבור כל סוג מכירה מהווה חלק מהשכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים ובהתאמה לצורך ביצוע הפרשות לקופת פנסיה (ראו : ד"ר לובוצקי, שם, פרק 18, עמ' 9 , דבע (ארצי) 3-85/נג רגב רוני נ' חברת טלקום (ב.ו.) [פורסם בנבו] (30.11.93)).

ודוק, גם אם אקבל את טענת הנתבעים, כי העמלות הרשומות בתלוש הורכבו גם מבונוס בגין יעד מסוים , ו כי אין הצדקה לראות בונוס זה כחלק מהשכר הקובע, אין בכך לסייע ל הם. זאת מהטעם, כי בהיעדר הפרדה בתלוש בין רכיב העמלה לרכיב הבונוס, יש לראות את הסכום כולו כרכיב "עמלה" (בהתאם להגדרה בתלוש) ול התייחס לרכיב זה במלואו כאל תוספת שכר, המהווה חלק מהשכר הקובע לתשלום פיצויים.

העובדה, כי הנתבעת לא ביצעה הפרדה בתלוש בין ה עמלה לבונוס וגם לא הציגה מסמכים המראים את ההפרדה בתחשיב עמלה ובונוס (כהכנה לתלוש שכר) , מן הדין שתיזקף לחובת הנתבעים.

אשר לטענת הנתבעת, כי העובדה שנחתם הסכם בין הצדדים (לפיו העמלות אינן חלק מהשכר הקובע) יוצרת מניעות מפני דרישה בדיעבד של הפרשים בגין רכיב העמלה – דינה להידחות.

בסוגיה זו נקבע בפסיקה כך :
"יובהר, שטענתן של החברות כי אין לכלול את הפרמיה בחישוב פיצויי הפיטורים לאור ההסכמה שמצאה ביטויה בחוזה העבודה, לפיה ההפרשות לביטוח מנהלים לצורך תשלום פיצויי פיטורים יהיו אך ורק משכר יסוד דינה להידחות, שכן עסקינן בזכויות מכח משפט העבודה המגן, שעליהן, ככלל, לא ניתן להתנות".
[ע"ע (ארצי) 170/03 יוסי עזרא נ' יה"ב פרוייקטים ומחשוב 1991 בע"מ (15.11.14) ].

לסיכום, מתקבלת טענת התובעת שיש לראות ברכיב המכונה "עמלה" כחלק מהשכר בגינו יש לבצע הפרשות פנסיוניות.

תחשיב ההפרשים
התובעת בתצהיר פירטה מה סכום ההפרשות הנכון בהתאם לשכר כולל עמלות והפחיתה את סכום ההפרשות שבוצע בפועל. ההפרש בין הסכומים הללו מהווה את סכום התביעה .

יצוין, כי תחשיב התובעת ברכיב פיצויים בוצע לפי אחוז ההפרשה הקבוע בצו הרחבה לפנסיה חובה, ולא לפי שיעור הפרשה מלא לפיצויים שהוא השיעור בו בוצעה הפרשה בפועל . משכך נערכו תחשיבי התובעת , נלך בדרך זו.

עוד טענה התובעת, כי נוכו משכרה בגין הפרשות חלק עובד סכומים העולים על אלה שהופקד ו בפועל , והיא עותרת ל תשלום ההפרש.

הנתבעים הציגו טבלה (נספח ג') בה פורט סכום ההפרשה ש נטען כי ביצעה הנתבעת (כולל חלק עובד) בכל חודש, לעומת סכום ההפרשות הנ דרש (בהתאם לצו ההרחבה) ולפי שכר יסוד ללא עמלה .

בנוסף, פירטו הנתבעים בטבלה מה הסכום שהופרש בגין חלק העובדת בכל חודש לעומת הסכום שנוכה. לפי תצהיר הנתבע , ברכיב זה קיים הפרש לטובת הנתבעת בס ך 1,459 ₪ שכן הופרש סכום של 8,333 ₪ ונוכה סכום של 6,874 ₪ בלבד (סעיף 27 לתצהיר הנתבעים) . יצוין, כי על פי תחשיב התובעת נוכה משכרה סך של 6,699 ₪ בלבד .

לפי המסמכים שצירפה התובעת לתצהיר , בוצעו עבורה הפרשות לשלוש קרנות פנסיה כדלקמן:
א. לקרן פנסיה מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ (להלן גם: " מנורה פנסיה וגמל") בוצעו הפרשות בגין חודשים 3/2015 עד 9/2015 (סה"כ 7 חודשים) בסך 613 ₪ לחודש בחלוקה הבאה : 210 ₪ לפיצויים, 210 ₪ תגמולים מעסיק וסך 193 ₪ תגמולים עובד. סה"כ הפקדה ברכיב פיצויים 1,470 ₪, לתגמולים מעסיק 1470 ₪, ולתגמולים עובד 1,351 ₪ (נספח ג') .

ב. לקרן פנסיה הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן : הפניקס") בוצעו בתקופה 1.1.14 עד 30.6.14 הפקדות בגין חודשים 1/2014 עד 5/2014 וכן עבור חודש 12/2013. סה"כ עד 30.6.14 הופקדו לקרן הפניקס סכומים אלה: פיצויים בסך 1,760 ₪ , תגמולים מעסיק בסך 1,769 ₪ ותגמולים עובד בסך 1,636 ₪. סך כל ההפקדות עד 30.6.14 עומד על 5,165 ₪ כמצוין גם בתצהיר התובעת (נספח ד') .

ג. לקרן פנסיה מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "מנורה ביטוח") בוצעו הפרשות בגין חודשים 10/2015 עד 12/2015 בסכום של 750 ₪ בגין פיצויים, 450 ש"ח תגמולים מעסיק וכן 450 ₪ תגמולים עובד. בשנת 2016 הופרש סכום של 3,000 ₪ ברכיב פיצויים, 1,800 ₪ ברכיב תגמולים מעסיק ו כן 1,800 ₪ ברכיב תגמולים עובד. בשנת 2017 הופרש ס כום של 500 ₪ ברכיב פיצויים, 300 ₪ ברכיב תגמולים מעסיק ו כן 300 ₪ ברכיב תגמולים עובד (נספח ה') .

התובעת התייחסה לסכומים אלה בלבד, אולם עולה מהמסמכים שצירפה בעצמה, כי בוצעו הפקדו ת בסכום גבוה יותר, ואסביר.

בדו"ח קרן הפנסיה הפניקס שהונפק ביום 31.12.15 (נספח ד') נרשם, כי יתרת הכספים בקרן בתחילת שנת 2015 עמדה על סכום של 6,142 ₪.
על פי דוח לתקופה 1.1.14 עד 30.6.14 יתרת הכספים בקרן בסיום תקופה עמדה על סך של 4,964 ₪ (לאחר ניכוי דמי ניהול וכיסוי ביטוחי).
המסקנה מהשוואת נתונים אלו היא כי בוצעו הפקדות נוספות בתקופה מיום 1.7.14 עד 31.12.14. אין כל הסבר אחר לכך שיתרת הכספים גדלה בסכום של 1,178 ₪ (ולאחר ניכוי דמי ניהול וכיסוי ביטוחי).

במצב דברים זה, נראה, כי יש יסוד לטענת הנתבעים, לפיה בוצעו הפרשות גם בתקופת חופשת הלידה של התובעת (ראה גם נספח ב' לתצהיר הנתבע). אי צירוף דוחות קרן הפנסיה הפניקס לתקופה 1.7.14 עד 31.12.14 פועל במקרה זה לרעת התובעת.

לכן, מצאתי לקבל את נתוני הנתבעים לגבי הפרשות שבוצעו במחצית השנייה של שנת 2014. לפי נספח ב' (עמ' 12 לתצהיר הנתבע) בתקופה זו הופרש סך 960 ₪ ברכיב פיצויים, 959 ₪ ברכיב תגמולים מעסיק וסך 882 ₪ ברכיב תגמולים עובד.

אני ערה לכך שסכום זה גבוה מסכום ההפרש שצוין לעיל (1,178 ₪), אך מש לא נסתרה טענת הנתבעים, כי העבירו בתקופה זו תשלום לקופת הגמל , ויש לטענה זו עיגון במסמכים (לרבות נספח ב') , ומשלא הוצג דו"ח המפרט הפקדות במחצית השנייה של שנת 2014, אין זה צודק להתעלם מהסכומים , שנטען כי הופקדו .

לסיכום: יש להוסיף לסכומי ההפרשות לקופת הפניקס גם את הסכומים שציינתי לעיל אשר על פי תצהיר הנתבע הופקדו במחצית השנייה של שנת 2014.

התחשיב המעודכן של ההפרשות שביצעה הנתבעת בהתאם לאמור לעיל הוא כדלקמן:
פיצויים 8,440 ₪, תגמולים מעסיק 6,748 ₪ ותגמולים עובד סך 6,419 ₪.

אשר לסכומים שנדרשה הנתבעת להפ קיד בגין הפרשות פנסיוניות: לא הוצג תחשיב נגדי מטעם הנתבעת אשר לוקח בחשבון רכיב עמלות. הואיל וקיבלתי את טענתה העקרונית של התובעת לגבי רכיב עמלות , ה סכום שנדרש להפריש בגין השכר הקובע הוא הסכום שנטען בתצהיר התובעת (סעיף 20) להוציא שנת 2013 לגביה נדרש לערוך תחשיב מעודכן .

בהתאם לתלושי השכר עבור שנת 2013 והחל מהחודש השביעי, השכר הקובע להפרשות (שכר יסוד, עמלות, ימי חג) הוא בסך של 3 9,800 ₪. אציין כי בסכום זה לא נלקח בחשבון רכיב פדיון חופשה בתלוש 12/2013 שכן מדובר ברכיב פדיון ולא חופשה בפועל. בהתאם לשכר קובע זה לשנת 2013 הייתה התובעת זכאית להפרשות ברכיב פיצויים ותגמולים מעסיק בסך 1,990 ₪ לכל רכיב ( הפרשה בשיעור של 5%).

משכך התובעת זכאית להפרשים כדלקמן:
עבור רכיב פיצויים: הסכום הכולל שנדרשה הנתבעת להפריש לפי תחשיב התובעת בתצהיר בתיקון הסכום לשנת 2013 הוא בסך 15,388 ₪ . ה סכום שהופרש בפועל הוא בסך 8,440 ₪ . על הנתבעת להשלים סך 6,948 ₪.

עבור רכיב תגמולים מעסיק: הסכום הכולל לפי תחשיב התובעת בתיקון הסכום לשנת 2013 הוא בסך 15,236 ₪ . הסכום שהופרש בפועל הוא בסך 6,748 ₪. על הנתבעת להשלים סך 8,488 ₪.

עבור הפרשות חלק עובד: הסכום הכולל שנוכה לפי תחשיב התובעת הוא 6,699 ₪ אך לפי תחשיב הנתבעת הסכום שנוכה עומד על 6,874 ₪.
הואיל וקיבלתי את טענת הנתבעת לגבי הפרשות בתקופה נוספת, נכון וצודק לקחת בחשבון את סכום הניכוי הגבוה יותר לפי תחשיב הנתבעת (נספח ג').
מעבר לכך, מדובר בהודאה מצד הנתבעת בסכום שנוכה מהשכר . גם מטעם זה צודק לקחת אותו ה סכום בחשבון.
הסכום שהופקד לקרנות הפנסיה השונות בחלק העובד לפי נספחי תצהיר התובעת בצירוף הסכומים שלטענת הנתבעת הופקדו במחצית השנייה בשנת 2014 ( בגין שנת 2014) עומד על סך של 6,419 ₪. מכאן כי התובעת זכאית להחזר בגין ניכוי ביתר בסך 455 ₪ (6,874 פחות 6,419) .

אשר לאופן ביצוע תשלום ההפרשים: הנתבעים ביקשו כי בית הדין יורה על ביצוע ההפרשות במישרין לקופת הפנסיה. בכתב התביעה התובעת עתרה לקבל פיצוי בגין היעדר הפרשות כדין.

כאשר המעסיק לא הפריש בגין העובד לקרן פנסיה, ושעה שלא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, הכלל הוא כי לעובד הזכות לפיצוי כספי בגין החוסר בהפרשות. עוד נקבע, כי בהיעדר הוכחת סכום אחר, הפיצוי שיש לפסוק ל עובד יעמוד על גובה ההפרשות שלא הועברו [דב"ע שן/3-66 שקריאת נאצר-צבי רחמים [פורסם בנבו] פד"ע כב' 13, ע"ע 562/06 דר' גד פרימן - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (14.10.07)].

במסגרת הליך זה לא נערך בירור עובדתי בשאלה , אם ניתן לבצע את ההפרשות לקופת הגמל , וככל שכך לאיזו קופת גמל מבוקש לבצע את ההפרשות. אזכיר, כי ההפרשות החסרות מתייחסות למספר תקופות ובכל אחת מהתקופות בוצעה הפרשה לקופת גמל אחרת.
מעבר לכך, הצדדים לא התייחסו לשאלת השלמת הפרשות בגין חלק העובדת על פי השכר הקובע, וכיצד יבוצע הדבר , אם בכלל.
בהיעדר בירור עובדתי בנושא האמור , אין מקום להוראות תיאורטיות.
התובעת עתרה לתשלום פיצוי בגין היעדר הפרשות וזאת בגובה ההפרשות שנדרש היה לבצע. על כן, מצאתי שיש להורות על תשלום הפיצוי (בגובה ההפרשות שלא הועברו) לידיה.

טענת קיזוז
בכתב ההגנה נטען, כי הנתבעת הלוותה לתובעת כספים לנסיעה לחו"ל, לא הוחזרו מלוא הכספים, והתובעת נותרה חייבת סך של 1,494 ₪. הגם שהמונח "קיזוז" לא צוין בכתב ההגנה, ברור מהטענות שהועלו ב ו, כי הנתבע ת עומד ת על השבת הסכום שהתובעת חייבת לה, היינו טוענת לקיזוז. עוד יצוין, כי טענה זו מצד הנתבעת הועלתה עוד במענה למכתב ב"כ התובעת טרם הגשת התביעה.

בתצהיר התובעת אין כל התייחסות לנושא ההלוואה והחוב. הדבר אומר דרשני. ההנחה הסבירה היא כי אם מדובר בטענה שאינה נכונה התובעת הייתה מתייחסת לכך בתצהיר.

בתצהיר הנתבע, נטען , כי התובעת נותרה חייבת לנתבעת סכום של 1,494 ₪ בגין הלוואה. הנתבע נשאל בחקירה נגדית, אם קיים הסכם בכתב לגבי הלוואה והשיב (עמ' 13):
מחוסר ידע לא ידעתי שאני צריך לחתום על מסמך. התובעת קיבלה עשרות הלוואות ואני קורא לזה מקדמה. במקרה הזה בגלל מצבה באותה תקופה היא ביקשה לנסוע לחו"ל עם חברה שלה ומימנתי לה 4,000 ₪ שהחזירה לי פחות 1,495 ₪ שזה עדיין החוב.

עדות הנתבע בעניין זה מקובלת עליי כעדות מהימנה ואותנטית.

היעדר מסמך בכתב הוא חוסר ראייתי, אך חוסר זה אינו מצדיק לדחות את טענת הנתבע. מעדות הנתבע, שלא נסתרה עולה , כי יחסי העבודה בין הצדדים היו יחסים מיוחדים . התובעת זכתה להתחשבות מיוחדת בכל הנוגע להופעה לעבודה בזמנים הנוחים לה , ללא היקף משרה קבוע , בתקופה בה פקד אותה משבר משפחתי (סעיף 6 לתצהיר הנתבע). היחס המיוחד גם נזכר במכתב ההתפטרות של התובעת בו הודתה לנתבעת על "תקופה נפלאה" (צורף לכתב ההגנה). במצב דברים זה נראה טבעי וסביר שניתנה הלוואה מבלי שהצדדים חתמו על הסכם הלוואה מסודר.

כמו כן, וזה העיקר, טענת הנתבע , כי הנתבעת העניקה לתובעת הלוואות מוצאת ביטוי בנתונים בתלושי השכר לפיהם בוצעו קיזוזים שונים לאורך כל תקופת העבודה החל משנת 2014 בגין רכיב הלוואה. גם לגבי הלוואות אלה לא הוצגו מסמכים (למעט קיזוז בתלוש). התובעת לא טענה כנגד קיזוזים אלה , ו בכך יש חיזוק ממשי לטענת הנתבע, כי הלוואות ניתנו ללא מסמך בכתב , ובוצעו בגינן קיזוזים מתלושי השכר .

בנסיבות אלה, ניתן לראות ברישום בתלוש השכר כראייה מספקת להוכחת החוב.

זאת ועוד, לאור הסכום שקוזז בתלוש השכר האחרון, לא שולם לתובעת כל תשלום בגין חודש עבודה זה, שכן לאחר הקיזוז נותרה יתרה שלילית. ללא קיזוז ההלוואה, היה אמור להיות משולם לתובעת שכר בסך 81 ₪. התובעת לא טענה בשום שלב, כי על הנתבעת לשלם לה סכום זה . ועוד יש לה דגיש, כי מדובר בשכר עבודה שהיה ניתן לתבוע כשכר מולן , ככל שאמנם הקיזוז לא נעשה כדין . אין זה סביר כי התובעת ויתרה על תביעה כזאת אילו סברה שמגיע לה תשלום.

שתיקת התובעת בכל הנוגע לאי תשלום ב גין חודש 10/2017 וגם היעדר כל טענה כנגד הרישום בתלוש בזמן אמת, ובהתחשב בעובדה, כי לאורך מרבית תקופת העבודה נעשו קיזוזים דומים ולא נטען כנגדם, מצדיקה לטעמי לקבוע, כי הוכחה גרסת הנתבע ת לגבי חוב בגין הלוואה שניתנה לתובעת וכי גובה החוב הוא בהתאם לרישום בתלוש האחרון .

לסיכום, מתקבלת טענת הנתבעת לגבי קיזוז סך של 1,494 ₪.

פיצוי הלנת שכר
התובעת טענה, כי היא זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. טענה זו דינה להידחות. די אם אציין לעניין זה, כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים שכן התפטרה מעבודתה. הדבר אינו שנוי במחלוקת. מ כאן כי אין זכות להלנת פיצויי הפיטורים.

ככל שהטענה היא לפיצויי הלנה בגין ביצוע הפקדות בחסר או באיחור, על פי ההלכה הפסוקה, הזכות לתבוע פיצויי הלנה בגין איחור בהפקדת הפרשות פנסיוניות, היא זכותה של קופת הגמל ולא זכותו של העובד (דב"ע נא/ 3-2 צח – דחף בע"מ, פד"ע כב 462 (1991)).

יתר על כן, ממילא בין הצדדים התגלעה מחלוקת כנה ואמתית לגבי בסיס השכר לביצוע הפרשות פנסיוניות . גם מטעם זה אין לחייב בפיצויי הלנה.

אשר לרכיב ניכוי ביתר מהשכר (לעומת ההפקדות בפועל),ספק אם ניתן לראות בתביעה עתירה מפורשת לפסיקת פיצויי הלנה לגבי רכיב זה. בנוסף, לא נטען לאיזה חודש יש לשייך את החוסר ותביעה לפיצויי הלנה חייבת לציין מועד התשלום החסר. בהיעדר ציון מועד גם לא ניתן לבחון את שאל ת ההתיישנות שהיא במקרה זה מהותית, ויש לדון בה גם אם לא נזכרה בכתב ההגנה. מכל מקום, גם אם אניח שנקודת הייחוס היא מועד סיום יחסי העבודה, והואיל וקיבלתי את טענת הקיזוז, וסכום הקיזוז עולה על סכום הניכוי ביתר, ממילא אין הצדקה ל תביעת פיצויי הלנה בגין רכיב זה .

לסיכום, נדחית התביעה לפיצויי הלנת שכר.

אחריות הנתבע
בכל הנוגע לחבות אישית של הנתבע לזכויות התובעת, דין התביעה להידחות, ואפרט להלן.

כל שנטען בתביעה בסוגיית הרמת מסך הוא כי הנתבע לא הפריש עבור התובעת הפרשות פנסיוניות על פי הדין וסירב להעביר מסמכים בנדון.

הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניותיה, מפורטות בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשס"ה-2005, הקובע כך :
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."

הוראה זו כפי שתוקנה בתיקון הנזכר, צמצמה את העילות להרמת המסך לעומת נוסח ההוראה הקודם. מלשון הוראת החוק עולה, כי הרמת מסך ההתאגדות תיעשה מקום בו נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. עוד נקבע בסיפא הוראת הסעיף כי נדרשת מודעות מצד בעל המניות לעשיית שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

בעניין ברע (ארצי) 52353-08-16‏ ‏א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ‏ ADMARIAM GAVR NEGOUSE ( 13.11.16) נפסק כך:
"מעבר לכך שלא הוברר מדוע יש לחייב דווקא את המבקש בחיובי החברה, דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה".

דברים אלה יפים גם לענייננו.

הפרת זכויות שנקבעו בחקיקת המגן אין בה כשלעצמה להצדיק חיוב מכוח עילת הרמת מסך, אלא יש להוכיח עובדות הנוגעות להתנהלות בעלי מניות, ואשר יהא בהן להצדיק חיובם אישי (ראה ע"ע 52949/05/10 ליליה וולצ'ק נ' ש. אלברט עבודות ציבוריות, שירותי ניקיון, אחזקה ופיקוח בע"מ ואח', (28.3.12). דבר מאלה לא הוכח.

העילה היחידה שעשויה להוות בסיס ל חיוב אישי היא ניכוי חלק העובדת בגין הפרשות פנסיוניות מבלי להעביר את הניכוי ליעדו.
במקרה זה, אין מדובר בניכוי שלא כדין לאורך תקופה ממשית, שכן בחלק מהתקופה, כפי שצוין לעיל, אף בוצעו הפרשות עבור העובדת בסכום העולה על סכום הניכוי.
לא הוכחה כוונה לניכוי שלא כדין, ואף לא עצימת עיניים.
הנתבע הסכים לערוך תחשיב ולשלם את המגיע לתובעת, כאשר נעשתה אליו פנייה בכתב לאחר סיום יחסי העבודה . על כן יש יסוד סביר להניח כי אילו פנתה התובעת בזמן אמת בעניין חוסר בהפרשות, היה הנושא בא על פתרונו קודם.
כמו כן, וזה העיקר, על פי טענת הנתבעים (נספח ג') סכום ההפרשות בפועל היה גבוה מהסכום שנוכה. אמנם, הנתבעים לא הוכיחו טענה זו במסמכים מקרנות הפנסיה, אלא הציגו מסמכים המשקפים רישומים פנימי ים בנתבעת ( נספח ב'). עם זאת, מסמכים אלה מלמדים , כי בזמן אמת הנתבע מצדו לא היה מודע לאי העברת ההפרשות (ככל שלא הועברו). בנסיבות אלה אין מקום להרמת מסך.

כמו כן, כפי שצוין לעיל, בסופו של יום , בסיום יחסי ההעסקה, חובה של התובעת לנתבעת בגין הלוואה עלה על סכום הניכוי ביתר בגין הפרשות פנסיוניות . משכך, גם אם היה מקום לשקול הרמת מסך בגין חלק הניכוי, שלא הועבר לקרן הפנסיה, קרי הרמת מסך בנוגע לחלק מהזכויות (ראו: מותב בראשות כב' השופטת הבכירה חנה טרכטינגוט סע"ש (ת"א) 35778-10-16 אלעד סטפנסקי - יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ (16.1.19)) – אין לעשות זאת נוכח יתרת חוב לתובעת בגין הלוואה בסיום יחסי העבודה, כמו גם יתר הנסיבות שפורטו לעיל .

לסיכום, על מנת להצדיק הרמת מסך על העובד להניח תשתית עובדתית ממנה ילמד, כי מדובר במקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד, וכי "החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו" כלשונו של בית הדין הארצי בעניין טוקו שף. משלא הוכח דבר מאלה , ואף לא נטענו הטענות המתאימות בכתב התביעה, נדחית הטענה להרמת מסך.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (6.9.18) ועד התשלום המלא בפועל את הסכומים הבאים:

א. פיצוי בגין היעדר הפרשות ברכיב תגמולים מעסיק בסך 8,488 ₪.

ב. פיצוי בגין היעדר הפרשות ברכיב פיצויים בסך 6,948 ₪.

ג. השבת ניכוי משכר בסך 455 ₪.

מסכומים אלה יש לקזז סך של 1,494 ₪.

הואיל והתובעת זכתה במחצית סכום התביעה, ולאור סכום הזכייה, ובהתחשב בכך שנוהל הליך הכולל שני דיונים, הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך 4,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן י ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

הואיל והתביעה כנגד הנתבע באופן אישי נדחתה, ומשמצאתי כי לא היה מקום להגישה, התובעת תישא בהוצאות הנתבע בגין דחיית התביעה כנגדו בסך 1,800 ₪ . הסכום ישולם לנתבע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל. בפסיקת הוצאות הנתבע לקחתי בחשבון את עובדת הייצוג המשותף (עם הנתבעת) כשיקול לפסיקת הוצאות ברף נמוך יחסית.

על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית דין אזורי בתוך 15 ימים ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, א' טבת תש"פ, (29 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .