הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ע"ר 8702-01-18

לפני
כב' השופט טל גולן
נציג ציבור (עובדים) מר חיים אמויאל
נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב גולדנברג

המערערת:
Sumole Kurian
ע"י ב"כ: עו"ד ד"ר בני אטלס

-

המשיבים:

  1. עיזבון המנוחה רחל סוסן ז"ל
  2. יצחק סוסן
  3. יעקב סוסן
  4. אליאן לביא

ע"י ב"כ: עו"ד אלי מלול

פ ס ק ד י ן

א. מבוא

1. לפנינו ערעור שהוגש המערערת, גב' Sumole Kurian (להלן: " המערערת") כנגד המשיבים – עיזבון המנוחה הגב' רחל סוסן ז"ל (להלן: "המנוחה"), מר יצחק סוסן (להלן: "יצחק"), מר יעקב סוסן (להלן: "יעקב") והגב' אליאן לביא (להלן: "אליאן") (להלן יחדיו : "המשיבים"), על פסק הדין שניתן על ידי כב' הרשמת לובנא תלחמי סוידאן בד"מ 50391-02-17, מיום 25.9.2017. בפתח הדברים נציין, כי ערעור שהוגש על פסק הדין מצידו של יצחק (ע"ר 7276-01-18), נמחק בדיון שנערך לפנינו ביום 7.3.2018.

ב. רקע עובדתי

2. רקע עובדתי – המערערת הינה עובדת זרה ואזרחית הודו, אשר עבדה בסיעוד וטיפול במנוחה, וזאת החל מיום 28.1.2015 ועד ליום 4.1.2017, עת הסתיימה עבודתה עקב פטירת המנוחה ביום 26.12.2016. ביום 23.2.2017 הגישה המערערת תביעה כנגד עיזבון המנוחה ושלושת ילדיה – יצחק, יעקב ואליאן, וזאת בטענה כי היא זכאית לתשלומן של זכויות שונות במשפט העבודה, ובין היתר בשל הלנת שכר, פיצויי פיטורים, הלנת פיצוי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות, בסך כולל של 19,067 ₪.

3. ביום 25.9.2017 ניתן פסק דינה של כב' הרשמת, ובו נקבע כי בין המערערת והמנוחה לא התקיימו יחסי עובדת- מעסיקה, ועל כן התביעה נדחתה כנגד העיזבון וילדי המנוחה, כיורשיה של המנוחה (סעיף 12 לפסק הדין). מאחר וזו היתה עילת התביעה היחידה כנגד יעקב, הרי שהתביעה כנגדו נדחתה (סעיף 13 לפסק הדין ). כמו כן, נקבע כי לא התקיימו יחסי עובדת-מעסיקה בין המערערת לבין אליאן, שכן "תפקידה של אליאן הסתכם בהעברת הפרש השכר מדי חודש (אשר לגרסתה שולם על ידה ועל ידי שני אחיה יעקב ויצחק) כעזרה משפחתית בלבד, ובזה תם תפקידה בסוגיית העסקת התובעת" (סעיף 18 לפסק הדין).

4. ביחס ליצחק נקבע על ידי כב' הרשמת, כי נתקיימו יחסי עובדת-מעסיק בינו לבין המערערת, שכן "עולה כי מלבד עבודתה של התובעת בטיפול הסיעודי במנוחה, גם יצחק נהנה משירותיה בבית המנוחה, לרבות בענייני ניקיון ובישול. הוא היחיד אשר התגורר עימה בביתה של המנוחה, ואשר התחייב מולה באמצעות חתימה על חוזה ההעסקה לשלם את זכויותיה אשר פורטו בחוזה" (סעיף 21 לפסק הדין).

5. לאור האמור לעיל, דחתה כב' הרשמת את התביעה כנגד המנוחה, וכמו גם כנגד שני ילדיה יעקב ואליאן, אולם התביעה התקבלה חלקית כנגד יצחק. בהתאם, הוא חויב בתשלום כולל בסך של 17,183 ₪, בגין דמי חופשה, דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת, ופיצויי פיטורים (בניכוי הכספים אשר נצברו בקופת הפיצויים, ככל שנצברו), וכן תשלום בסך של 1,950 ₪ עבור שכר טרחת עורכי דין והוצאות משפט. לעומת זאת, רכיבי התביעה לפיצויי הלנה, דמי חגים, הפרשי פנסיה ופיצוי הלנת פיצוי פיטורים – נדחו בפסק הדין .

ג. טענות הצדדים

6. טענות המערערת – בערעורה ּ מעלה המערערת מספר טענות, ובעיקרן כנגד דחיית התביעה כנגד עיזבון המנוחה ושני ילדיה יעקב ואליאן, וכנגד רכיבי התביעה שנדחו. ביחס לדחיית התביעה כנגד עזבון המנוחה וכנגד יעקב ו אליאן, טוענת המערערת כי המנוחה היתה הנהנית העיקרית מעבודתה כעובדת סיעוד, וכי המנוחה היתה מעסיקתה. לטענתה, המנוחה היתה היחידה שהיה לה היתר להעסיק עובד זר, ועל פיו ניתן היה להעסיק אותה אך ורק בטיפול ובסיעוד של המנוחה. לגבי ילדיה של המנוחה, הרי שאלה ניהלו את העסקתה של המערערת ביחד עם המנוחה, ויש לראותם כמעסיקים לכל דבר ועניין בגין מצבה הקוגניטיבי של המנוחה.

7. זאת ועוד, ובאשר לקביעת כב' הרשמת ביחס ליצחק, הרי שיצחק נהנה משירותיה הנוספים של המערערת, מעבר לשירותי סיעוד ובגין עבודה שאינה עבודת סיעוד. לטענת המערערת, קביעת כב' הרשמת בהקשר זה, מותירה אותה כמי שאין לה כל מעסיק בענף הסיעוד, ומה גם שיצחק העסיק אותה ללא היתר העסקה חוקי. המערערת מוסיפה וטוענת, כי אליאן היתה בפועל מנהלת העסקתה בעבודה אצל המנוחה, ואליאן היתה מעסיקה בפועל, ביחד עם המנוחה וביחד עם יצחק.

8. באשר לזכויות שלא נפסקו לה, טענה המערערת כי טעתה כב' הרשמת בעת קביעתה כי עובד במשכורת לא זכאי לגמול עבור עבודה בחגים, שכן עבודה ביום חג שבו היא היתה זכאית ליום חופשה, הינה כעבודה בשעות המנוחה השבועית והיא זכאית לגמול מלא בגין כך; בנוסף, נטען כי טעתה כב' הרשמת ביחס לקביעתה באשר להפרשות לגמל; לבסוף, נטען כי לא היה מקום להקטנת הלנת פיצויי הפיטורים, וכי אלה היו צריכים להשתלם לה מייד עם פטירת המנוחה, שהיתה מעסיקתה.

9. המשיבים מצידם טענו כי דין הערעור להידחות, שכן לשיטתם לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין המערערת לבין המנוחה, ומה גם שהמערערת עצמה העידה בדיון לפני כב' הרשמת על מצבה הרפואי והקוגניטיבי של המנוחה. בהתאם, נקבע בפסק הדין כי לאור מצבה הקוגניטיבי של המנוחה, היא לא היתה יכולה להיות מעסיקתה של המערערת, אלא היא שימשה כמוּשא הטיפול הסיעודי בלבד. לטענת המשיבים, המדובר בקביעה עובדתית אשר נתמכה גם בעדותה של המערערת עצמה, וכי המותב השומע את הערעור אינו צריך להתערב בקביעות העובדתיות שבנדון.

10. המשיבים הוסיפו ופירטו, כי לאורך תקופת העסקתה של המערערת אצל המנוחה, המנוחה לא היתה צלולה כלל, לא זיהתה אנשים ולא דיברה, והיתה מרותקת למיטתה. באשר לפעולותיה של אליאן, הרי שזו רק העבירה לידי המערערת את הפרשי השכר אחת לחודש לידי חברת הסיעוד וללא כל קשר ישיר עם המערערת עצמה. לטענתם, המדובר בפעולה טכנית שבוצעה מכוח היותה ביתה של המנוחה, ואין המדובר בנסיבה שיש בה כדי להוות עילה של יחסי עבודה, בינה לבין המערערת.

11. באשר לקביעותיה של כב' הרשמת ביחס לזכויות שנדחו בפסק הדין, טענו המשיבים כי דין הערעור להידחות. כך ובין היתר, ובכל הקשור לדמי החגים, הרי שבהתאם להסכמות שבין הצדדים, המערערת היתה עובדת חודשית, ואין היא זכאית לדמי חגים, כל עוד שכרה שולם במלואו בחודשים שבהם נפלו חגים. יתירה מכך, גם בהודעת הערעור המערערת לא פירטה ולא טענה שהיא עבדה בחגי ישראל, וטענותיה לדמי חגים נטענו בלקוניות וללא כל פירוט מינימלי.

12. באשר להפרשות פנסיוניות, הרי שלא הונח לפני כב' הרשמת תחשיב ברור ומפורט, וכך גם לא בהודעת הערעור; באשר לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שהמדובר בקביעה שהינה בהתאם לשיקול דעתו של בית הדין, אשר נסמכת על מכלול החומר שעמד לפניו ונסיבות התיק, ומה גם שאכן היתה מחלוקת אמיתית וכנה בין הצדדים ביחס לזהות המעסיק, בתקופה הרלוונטית לתביעה, ואף באשר לזהות הגורם שאמור היה לשאת בתשלום פיצויי הפיטורים שהמערערת טענה ביחס אליהם.

ד. הכרעת בית הדין בערעור

13. לאחר שעברנו על תיק בית הדין בד"מ 50391-02-17, ובכלל זה על פסק הדין של כב' הרשמת, ולאחר שעברנו על טענות ועמדות הצדדים בערעור ואף שמענו את טיעוניהם בדיון שנערך לפנינו ביום 7.3.2018, מצאנו לנכון לדחות את הערעור בכללותו, וזאת מלבד נקודה אחת בלבד, וכפי שיפורט להלן . נבהיר כבר עתה, וטרם שנפרט את עמדתנו, כי פסק הדין של כב' הרשמת הינו מפורט ומנומק היטב, ומתייחס בהרחבה לכלל טענות הצדדים, ומכריע בהן בהתאם לעובדות שהונחו לפניו ולתשתית הנורמטיבית שבדין. מעבר לכך, כב' הרשמת אף נתנה את פסיקתה לאחר שנשמעו בפניה העדים מטעם הצדדים.

14. בנסיבות אלה, לא רק שהמדובר בהכרעה שהינה נכונה וצודקת, אלא גם כזאת שהינה מבוססת על טעמים עובדתיים. נזכיר ביחס לכך, כבר עתה, כי כלל הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שכן האחרונה היא זו שהתרשמה מהעדויות ומהראיות שהובאו בפניה , ולא מצאנו כי המקרה שלפנינו מצדיק סטייה מהלכה זו (דב"ע (ארצי) נז/212-9 קוריאט – שובל, בסעיף 15 לפסק הדין (1998); (דב"ע (ארצי) מט/3-104 נתור איחוד סוכני נסיעות לטיולים מאורגנים בע"מ – פרט, פד"ע כא 387, 391, סעיף 5 לפסק הדין (1990); ע"ע (ארצי) 55425-09-11 גוטמן – שיכון ובינוי אחזקות בע"מ, ניתן ביום 5.9.2017, פסקה 33).

15. מעבר לכך, אף נקבע כי התערבות ערכאת הערעור בעניינים שבעובדה הינה מצומצמת אך לאותם המקרים שבהם נמצא כי בהחלטת הערכאה הדיונית נפל פגם היורד לשורש הדברים או במקרים חריגים המצדיקים זאת (ע"ע (ארצי) 543/08 גולדזק – מפעלי מתכת קדמני בע"מ , 2.9.2010). יצוין, כי המקרה שלפנינו איננו נכנס בגדרי חריג זה, ואף בטיעוניה במהלך הערעור, המערערת לא הצליחה להוכיח כי המדובר במחלוקת משפטית, שיש בה כדי להוות עילה להתערבותנו.

16. עוד יודגש, כי האמור לעיל נכון שבעתיים לאור העובדה, כי התערבות בפסק דין שניתן במסגרת הליך דיון מהיר, בדומה לענייננו, נעשית רק במקרים מצומצמים ביותר , וכפי שהדגיש ממש לאחרונה כב' השופט פוליאק בבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע (ארצי) 65989-11-17 אמיר – חרזי, ניתן ביום 14.3.2018. דגשים לא במקור):

"תכליתו של הדיון המהיר היא להגיע ל"הכרעה צודקת ומהירה" בתביעות כספיות שהיקפן מוגבל. כפועל יוצא מכך קבע המחוקק, כי – בניגוד לפסק דין בהליך "רגיל" – פסק דין בהליך של דיון מהיר אינו מצמיח זכות ערעור, אלא הגשת ערעור כפופה לקבלת רשות (ראו: סעיפים 31(ב) ו – 31(ד), בהתאמה, לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969). ואכן, בפסיקה עקבית של בית דין זה נקבע, כי התערבותה של ערכאת הערעור בפסקי דין שניתנו בהליך דיון מהיר תהיה מצומצמת ביותר ותוגבל לבירור שאלות משפטיות (דב"ע נז/9-12 קוריאט – שובל (27.4.1998)), בעיקר במקרים בהם נפלה טעות משפטית בולטת בפסק הדין או טעות משפטית שהשלכותיה משמעותיות והאינטרס בתיקונה עולה על האינטרס בניהול מהיר של ההליך (בר"ע 10060-09-15 נתיבי רוני בע"מ – חייאב (21.9.2015)).
לעניין היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בהליכי דיון מהיר, ניתן להקיש, בשינוים המחויבים, מהפסיקה ביחס לסעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, העוסק, בין היתר, בתקיפת פסקי דין של בית המשפט לתביעות קטנות (ראו: בר"ע (ארצי) 31914-04-16 פלונית – קושניר. פסקה 15 (8.5.2016)). בית המשפט העליון הבהיר, כי בהתניית אפשרות ההשגה בקבלת רשות ערעור, נתן המחוקק "ביטוי לכוונתו שהדיון בעניינים הנדונים בבית המשפט לתביעות קטנות יסתיים וימוצה בערכאה הדיונית" (רע"א 7536/16 דהרי נ' לדרמן. פסקה 6 (26.12.2016)), כך "שהליכים שראשיתם בבית משפט לתביעות קטנות אמורים, ככלל, להסתיים עם מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ללא הליך של השגה בפני ערכאה גבוהה יותר" (בר"ע 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח. פסקה 4 (20.5.2015)). לפיכך, אף אם נפלה שגיאה בפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות היא אינה מחייבת, כשלעצמה, התערבות של ערכאת הערעור (ראו לדוגמא: רע"א 10124/17 אשקר נ' סלימאן (30.1.2018)), כפי שלא תמיד נדרשת התערבות בפסק דין בדיון מהיר עקב טעות גרידא (ראו לדוגמא: בר"ע 31047-12-17 דב שמירה, נקיון וכח אדם בע"מ – ZERAEMICHEL. פסקה 8 (14.12.2017))."

17. באשר לזהות המעסיק – הכרעת כב' הרשמת – בפתח הכרעתה ביחס למחלוקת הנ"ל, ציינה כב' הרשמת כי בהתאם להלכה הפסוקה, נוכח טיבו המיוחד של ענף הסיעוד והעובדה לפיה במקרים רבים נדרשת עזרה של בני המשפחה בבן המשפחה, הרי סימני ההיכר האופייניים בדרך כלל לבחינת סוגיית זהות המעסיק אינם בהכרח ישימים בענף זה. בנוסף, בעת הכרעה בסוגיית זהות המעסיק בענף הסיעוד, על בית הדין לבחון את מצבו של המטופל מחד ואת מעורבות קרוב המשפחה מאידך, כשנקודת המוצא היא שהמטופל הוא המעסיק ולא בן המשפחה (ע"ע (ארצי) 660/06 בירגר – קטיבוג, ניתן ביום 23.1.2008).

18. על כן, נקבע כי לא די להצביע על מעורבות קרוב משפחה בהתקשרות עם המטפל לצורך הסדרת תנאי העבודה או פיקוח עליו, כל עוד נעשית אותה מעורבות כסיוע גרידא למטופל, אשר במרבית המקרים הינו סיעודי, על כל הקשיים הכרוכים במצבו. עם זאת, בשים לב למורכבות הסוגיה בענף האמור, נקבע גם על ידי בית הדין הארצי, שכל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו הספציפיות ולראיות שנפרשו לפני בית הדין במקרה הקונקרטי.

19. באשר למקרה הספציפי קבעה כב' הרשמת, כדלקמן: ביחס למנוחה נקבע, כי אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית לתובענה, המנוחה לא היתה צלולה כלל, לא זיהתה אנשים, לא דברה והייתה מרותקת למיטה. כב' הרשמת תיארה עוד, כי הן מעדותה של המערערת והן מעדותה של אליאן, וכפי שאלה נשמעו בפניה , עלה בבירור כי המנוחה לא היתה במצב אשר אפשר לה לטפל בענייניה כלל ועיקר. המנוחה היתה מרותקת למיטה, לא דיברה ולא זיהתה אנשים, לרבות ילדיה, כשמדובר במצב בו היא שהתה במשך שנים רבות, הרבה לפני שהמערערת הגיעה לביתה לצורך טיפול בה.

20. בנסיבות אלה, ולאור מצבה הרפואי והקוגנטיבי של המנוחה, פסקה כב' הרשמת כי לא ניתן לפעול לפי נקודת המוצא אליה הפנתה הפסיקה שבנדון (פרשת בירגר), ולפיה המטופל הוא המעסיק. זאת, שכן המנוחה לא היתה יכולה לדאוג לענייניה, ומכאן שיש לקבוע כי היא לא היתה ולא יכולה היתה להיות מעסיקתה של המערערת, אלא שימשה כמושא הטיפול הסיעודי בלבד. עוד נקבע בפסק הדין, כי הקביעה דלעיל, בעניין אי-קיום מערכת יחסי עובד-מעסיק בין המערערת לבין המנוחה, משליכה באופן ישיר על שאלת חיוב עיזבונה של המנוחה, כמו גם חיובם של ילדיה, המשיבים 4-2 לערעור זה, מכוח היותם יורשיה על פי דין.

21. בנוסף, משעה שנקבע כי המנוחה לא היתה המעסיקה של המערערת , הרי שאין כל עילת תביעה כנגדה, וכנגזרת מכך אין כל עילת תביעה כנגד עזבונה או יורשיה, בהיותם יורשים. מכאן, נקבע כי הדיון בסוגית חיוב העיזבון או היורשים, אליו התייחסו הצדדים בסיכומיהם, מתייתר. ביחס ליעקב, לאור קביעת כב' הרשמת ולפיה כי המנוחה לא היתה מעסיקתה של המערערת, ומאחר ועילת התביעה היחידה כנגד יעקב היתה מכוח היותו יורש על פי דין, התביעה כנגדו נדחתה.

22. ביחס לאליאן, קבעה כב' הרשמת כי בתקופה הרלוונטית לתובענה היא ביקרה את המנוחה אחת לשלושה שבועות או אחת לחודש, בחגים ובמקרי חירום בלבד. הקשר היחיד של אליאן עם המערערת היה בסוגיית תשלום הפרש השכר מדי חודש – בעשירי לכל חודש, שאז אליאן היתה מקבלת טלפון מחברת הסיעוד אשר מסרה לה מידע לגבי הסכום שהופקד מטעמה בחשבונה של המערערת, והיא היתה משלימה את השכר ל-4,900 ₪, ומעבירה את ההשלמה ישירות לחשבון הבנק של המערערת, וללא כל קשר ישירות עם המערערת.

23. בהתאם, קבעה כב' הרשמת כי מעורבותה של אליאן היתה אך ורק בביצוע העברת הפרש השכר, אחת לחודש, במשך התקופה נשוא התובענה, ועל כך גם המערערת העידה בעצמה. מעבר לכך, נקבע כי לא היתה ל אליאן כל מעורבות נוספת בהעסקת למערערת, ואף המערערת אינה טוענת למעורבות מעבר למפורט לעיל. אליאן לא פיקחה או השגיחה על עבודת המערערת בטיפול במנוחה ובסביבתה, היא לא נתנה לה הוראות, לא קיבלה כל שירות מהמערערת ואף לא היתה מעורבת בהתקשרות החוזית שנעשתה עם המערערת.

24. עוד נקבע, כי פעולתה היחידה הנ"ל של אליאן, אשר דאגה מדי חודש לתשלום שכר למערערת במלואו, אפילו מבלי להיות בקשר עם המערערת עצמה, אלא עם חברת הסיעוד בלבד , היא פעולה טכנית אשר בוצעה מכוח היותה ביתהּּ של המנוחה , ו היא אינה מקימה עילה של יחסי עבודה בינה לבין המערערת, ואין בה כדי להרים את הנטל המוטל על המערערת להוכחת קיומם של יחסים כאלה. יש לראות בעצם העובדה לפיה תפקידה של אליאן הסתכם בהעברת הפרש השכר מדי חודש (אשר לגרסתה שולם על ידה ועל ידי שני אחיה), כעזרה משפחתית בלבד, ובזה תם תפקידה בסוגיית העסקת המערערת. מכאן, ובהעדר יחסי עובד-מעסיק בין המערערת לאליאן, גם התביעה כנגד אליאן נדחתה .

25. באשר ליצחק, לאחר בחינת עדויות הצדדים וכלל החומר אשר הונח לפני בית הדין, קבעה כב' הרשמת כי יצחק היה המעסיק היחיד של המערערת. באשר למעורבותו של האחרון בהעסקת המערערת, נקבע כי מהעדויות אשר נשמעו בפניה ומכלל החומר אשר בתיק, עולה התמונה הבאה: יצחק היה היחיד אשר התגורר עם המנוחה והמערערת בתקופה הרלוונטית לתובענה. מעדותה של המערערת, עלה כי בנוסף לעבודתה בטיפול הסיעודי במנוחה, היא היתה מנקה את כל הבית, לרבות חדרו של יצחק, והיתה מבשלת ומכבסת גם עבורו.

26. בנוסף, המערערת מסרה בעדותה כי יצחק הוא זה אשר שילם את שכרה עבור עבודה בשבתות, והוא אשר היה חתום על חוזה ההעסקה עימה, שצורף לכתב התביעה. מעיון בחוזה ההעסקה הנ"ל עולה כי פורטו בו, בין היתר, תנאי עבודתה של המערערת, שכרה (לרבות שכר עבור עבודה במנוחה שבועית ודמי כיס), וזכויות שונות (חופשה שנתית, דמי חגים, דמי הבראה וכו'). אכן , בהסכם ההעסקה צוין כי המעסיק הינו המנוחה, ושמה נרשם תחת "המעסיק", אך ברור כי אין לרישום זה כל משמעות, לאור מצב המנוחה כפי שפורט לעיל, ולאור העובדה לפיה מי שלקח על עצמו את ההתחייבות לשאת באמור בחוזה ההעסקה וחתם עליו, הוא לא אחר מאשר יצחק עצמו.

27. כב' הרשמת קבעה ביחס לכך , כי מלבד עבודתה של המערערת בטיפול הסיעודי במנוחה, גם יצחק נהנה משירותיה בבית המנוחה, לרבות בענייני ניקיון ובישול. הוא היחיד אשר התגורר עמה בביתה של המנוחה, והוא אשר התחייב מולה, באמצעות חתימה על חוזה ההעסקה, לשלם את זכויותיה אשר פורטו בחוזה. חופש ההתקשרות טומן בחובו את הערך של כיבוד הסכמים והתחייבויות, וחתימתו של יצחק על חוזה ההעסקה אשר בו פורטו זכויות שונות של המערערת, ואשר נתבעים כעת במסגרת התביעה דנן, יוצרת ציפייה של המערערת כי היא תהיה זכאית לאותן הזכויות וכי מי שחתם מולה על אותו חוזה יישא, בבוא העת, במה שהוסכם בו. לאור כל המפורט לעיל, נקבע כי בתקופה הרלוונטית לתובענה שררו יחסי עובד-מעסיק בין המערערת לבין יצחק.

28. אשר לעמדתנו ביחס לזהות המעסיק – לאחר שעברנו בהרחבה על טענות הצדדים בערעור, מצאנו לנכון לדחות את טענות המערערת ביחס לזהות המעסיק . אכן, נקודת המוצא שנקבעה בפרשת בירגר, שכבר הוזכרה דלעיל, היא כי המטופל עצמו הוא המעסיק ולא בן המשפחה. עם זאת, גם בית הדין הארצי לעבודה הדגיש בעצמו, באותו המקרה, כי "ההכרעה בכל תיק ותיק היא נגזרת של הערכה כוללת של הממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין. יתכנו מקרים בהם ממצאים אלה יובילו למסקנה, כי מעורבותו של קרוב המשפחה אינה חורגת מפעולות המתבקשות באופן טבעי ממערכת יחסים בין בני משפחה ויתכנו מקרים אשר יובילו למסקנה, כי גם בין קרוב המשפחה למטפל הסיעודי התקיימו יחסי עבודה. סבורים אנו, כי לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת עלינו לבחון, בין השאר, את מצבו של המטופל מחד ואת מידת מעורבותו של קרוב המשפחה בהעסקת המטפל מאידך" (סעיף 14 לפסק הדין).

29. גם בע"ע (ארצי) 60/10 Bishnu – אפללו , ניתן ביום 4.11.2011 (להלן: " פרשת Bishnu") שב והדגיש בית הדין הארצי, ממש בדומה לענייננו ולמעשיו של יצחק כלפי המערערת, כי "... ככל שקרוב המשפחה לא רק שימש כ"ידו הארוכה" של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע, אלא קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו – עליו לשאת בהשלכות מעשיו וראוי להטיל עליו אחריות ישירה מול המועסק" (סעיף 20 לפסק הדין).

30. נשוב ונדגיש, כי מעורבותו של יצחק בכל הקשור לסדרי העבודה של המערערת והתשלום שניתן לה, חרגו מעזרה רגילה שניתנת על ידי בן משפחה לקרוב משפחה שהינו מטופל. גם חתימתו של יצחק על הסכם ההעסקה מול המערערת, מלמדת על ההתחייבות החוזית שהוא נטל על עצמו כלפי המערערת. ביחס לנושא זה, גם בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי עצם החתימה של בן המשפחה על הסכם העבודה למול העובד/ת הסיעודי/ת, יכולה ליצור, בפני עצמה, זיקה של יחסי העסקה (ראו הסיפא לסעיף 21 בפרשת Bishnu, לעיל).

31. לא בכדי, בתי הדין האזוריים קבעו במספר מקרים, בשנים האחרונות, כי יש לדחות טענה כי מטופל/ת סיעודי/ת הינו המעסיק של ה עובד/ת הסיעודי/ת. זאת, במקרה שבו לא ניתנו הוראות מצד המטופל/ת, ומנגד כלל ההוראות ניתנו על ידי בני המשפחה. ראו למשל, ובין היתר, הקביעות הבאות:

א. ס"ע (ת"א) 25591-11-13 מולודצקה – קפוסטה, ניתן ביום 25.7.2016, כב' השופטת פלד: "התובעת לא טענה כל טענה שיש בה כדי לבסס מעורבות כלשהי של הנתבע בהעסקתה, זולת היותו מושא הטיפול הסיעודי. אין מחלוקת כי הנתבע היה בזמנים הרלבנטיים, קשיש בן כ 90 ניצול שואה הסובל משלל בעיות רפואיות וקוגנטיביות, לרבות דמנציה. הנתבע לא חתום על הסכם העסקה ולא נטען כי הוא היה מעורב באופן כלשהו בקבלתה של התובעת לעבודה, לא נטען כי הנתבע נתן לתובעת הוראות כלשהן בקשר עם העסקתה במהלך תקופת העסקה, לא נטען כי הנתבע היה מעורב באישורי היעדרויות של התובעת, תשלומים כלשהם כלפיה וכיוצ"ב. הנתבע אף לא היה מעורב בנסיבות סיום העסקתה של התובעת וכל הפניות והדיונים בנושא זה נערכו בין התובעת לבין הנתבעת בלבד. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי לא הגיעה לכל הסכמות עם הנתבע בכל הקשור לעבודתה [עמ' 11 ש' 17-23]. אף במכתב הפיטורים אשר מסרה התובעת לידי הנתבעת – מכתב אשר כתוב בשפה הרוסית ועליו חתומה התובעת – נמחק שמו של הנתבע כמעסיק ובמקומו צויין ליד המחיקה שמה של הנתבעת [נספח 9 לכתב ההגנה]. מלבד טענה לקונית של התובעת כי הנתבע שימש כמעסיק ולמעט הטענה המשפטית כי הנתבע לא הוכרז כפסול דין ולא מונה לו אפוטרופוס, לא העלתה התובעת כל טענה המעידה על כך שהנתבע שימש כמעסיק הלכה למעשה. נוכח העובדה שלא הוכחה כל מעורבות של הנתבע בהעסקת התובעת ובשים לב לכך שבתקופה הרלבנטית מצבו הרפואי והקוגנטיבי של הנתבע היה קשה, מצאתי כי הנתבע לא שימש כמעסיק בפועל של התובעת, אלא כמושא הטיפול הסיעודי בלבד".

ב. סע"ש (ת"א) 40155-03-15 סנבה – קחטן, ניתן ביום 29.1.2018, כב' השופטת הרמל: "הוכח בפנינו כי בנסיבות מקרה זה, אין המדובר במקרה בו הנתבעת 3 שימשה כ"ידה הארוכה" של הנתבעת 1 לצורך ייעוץ וסיוע, אלא במקרה בו הנתבעת 3 קיבלה את ההחלטות בעניינה של התובעת על דעת עצמה ומטעמיה. ראשית, התובעת העידה באופן עקבי ומהימן בדבר מעורבותה של הנתבעת 3 בכל הקשור לתנאי עבודתה של התובעת.... שנית, התברר כי הנתבעת 3 אף הייתה מעורבת בקליטתה של התובעת לעבודתה וכן סיכמה עם התובעת את שכרה... שלישית, הוכח בפנינו כי הנתבעת 3 שילמה את שכרה של התובעת. הנתבעת 3 הודתה בעדותה כי היא שהייתה מוסרת את התשלום החודשי לידי התובעת... רביעית, הוכח בפנינו כי הנתבעת נהנתה באופן אישי מעבודת התובעת. התובעת התגוררה בביתה של הנתבעת 3 במרבית תקופת העסקתה... זאת ועוד, כאמור לעיל, הוכח בפנינו כי בנסיבות מקרה זה, הנתבעת 3 נהנתה באופן ישיר מעבודתה של התובעת, כאשר התובעת ביצעה את מלאכות הבית בביתה של הנתבעת 3, הכינה ארוחות והתובעת אף המשיכה להתגורר בביתה של הנתבעת 3, לאחר עזיבתה של הנתבע 1. לאור האמור, אנו דוחים את טענת התובעת כי כל פעולותיה ומעורבותה נדרשו לאור מוגבלותה של הנתבעת 1 ".

ג. דמ"ש (י-ם) 61622-10-10 BIJI – עזבון המנוח משולם מרגליות ז"ל, ניתן ביום 14.7.2016, כב' השופט גולדברג: "עדות התובעת מצביעה על כך שראתה בנתבע 2 כתובת רלוונטית לבקשת אישור חופשה. ממכלול עדותו של הנתבע 2 עולה כי הוא אכן היה מעורב בתהליך אישור בקשת התובעת לחופשה, באופן שתומך בעמדת התובעת. גם טענת הנתבע 2 כי הלווה לתובעת כספים מצביעה על מעורבות שלו בהעסקת התובעת, ובציפייה שהיא תוכל להחזיר את ההלוואה מתוך כספים שיגיעו לה בהמשך העסקתה, כפי שגם העיד בחקירתו הנגדית. אין כל מחלוקת על מעורבותו של הנתבע 2 בפיטוריה של התובעת".

ד. ד"מ (ת"א) 41907-11-13 Chhetri – קרסו , ניתן ביום 27.3.2016: "הנתבעת 2 העידה כי קיבלה את התובעת לעבודה. בעדותה הסבירה כי התובעת התקבלה לעבודה עת הנתבעת 1 היתה מאושפזת בבית חולים בשל תסחיף ריאתי... על חוזה ההעסקה חתומה הנתבעת 2 בשם הנתבעת 1. הנתבעת 2 העידה כי היא שילמה לתובעת את שכרה והיתה מעורבת בכל העניינים הכספיים... עוד העידה כי היא פנתה לתובעת בבקשות בנוגע להתנהגותה של התובעת אשר לא היתה מקובלת על הנתבעות... וכי היא זו שעמדה בקשר עם חברת הסיעוד וביקשה לקבל עובדת חילופית, תחת התובעת... הנתבעת 2 העידה כי היא פיטרה את התובעת, בנוכחות הנתבעת 1 והגב' בן יהודה... הלכה למעשה הנתבעת 2, אשר אינה מתגוררת עם הנתבעת 1, היא זו אשר מילאה בפועל אחר מבחני היכר רבים שעשויים להעיד על זהות המעסיק והיא אשר פעלה מול התובעת. בנסיבות אלה סבורני כי התנהלות הנתבעת 2 מעידה על מעורבות החורגת מעזרה סבירה של בן משפחה ומעידה על כך שהנתבעת 2 עצמה העסיקה את התובעת".

32. הנה כי כן, כל מקרה נידון לפי עובדותיו ונסיבותיו הספציפיות, וייתכן כי יהיו מקרים שבהם בית הדין יקבע כי בן המשפחה הוא המעסיק של המטפל/ת הסיעודי/ת, כפי שנעשה במקרה שלפנינו . במקרה זה, הכרעתה של כב' הרשמת נסמכה, כאמור לעיל, על העדויות שנשמעו בפניה ועל הראיות הנמצאות בתיק בית הדין, ולא ניתן למצוא בהכרעה זו טעות עובדתית ו/או משפטית. על כן, דין טענותיה של המערערת, ובכל הקשור לזהות המעסיק, להידחות.

33. באשר ליתר טענותיה של המערערת – כאמור לעיל, רכיבי התביעה ביחס לפיצויי הלנה, דמי חגים, הפרשי פנסיה ופיצוי הלנת פיצוי פיטורים, נדחו בפסק דינה של כב' הרשמת . באשר לזכויות שלא נפסקו לה, טענה המערערת כי טעתה כב' הרשמת בעת קביעתה כי עובד במשכורת לא זכאי לגמול עבור עבודה בחגים, שכן עבודה ביום חג שבו המערערת היתה זכאית ליום חופשה, הינה כעבודה בשעות המנוחה השבועית והמערערת זכאית לגמול מלא בגין כך. בנוסף, נטען כי טעתה כב' הרשמת ביחס לקביעתה באשר להפרשות לגמל; כמו כן, נטען כי לא היה מקום להקטנת הלנת פיצויי הפיטורים, וכי פיצויי הפיטורים היו צריכים להשתלם למערערת מייד עם פטירת המנוחה, שהיתה מעסיקתה. יודגש, כי לא הוגש ערעור על דחיית התביעה ובכל הקשור לפיצויי הלנת שכר.

34. באשר לדמי חגים – כב' הרשמת קבעה, כי המערערת כלל לא התייחסה בעדותה לרכיב תביעה זה, וגם לא פירטה כלל מהם אותם חגים בהם היא עבדה, לטענתה, באיזה תאריכים הם נפלו והאם הם נפלו ביום המנוחה השבועית. בנוסף, נקבע כי המערערת לא פירטה האם היא עבדה בחגי ישראל, וכלל טענותיה של המערערת בעניין זה נטענו בלקוניות וללא כל פירוט מינימלי. עוד נקבע, כי המערערת הינה עובדת חודשית, כך שאין היא זכאית לדמי חגים כל עוד שכרה שולם במלואו בחודשים בהם נפלו חגים שבהם לא עבדה. בנוסף, ככל שהיא לא עבדה בחגי ישראל ושכרה שולם במלואו – אין לה זכאות נוספת לגמול בגין עבודה בחגים.

35. לשיטתנו, טענותיה של המערערת כנגד קביעת כב' הרשמת ביחס לדמי חגים, דינן להידחות. בהתאם לסעיף 7 לצו ההרחבה בעניין דמי חגים (פורסם בי"פ תש"ס מס' 4895 מיום 21.6.2000 עמ' 400, ודוק – לא נטען לחלותו של הסדר נורמטיבי אחר), עובדים חודשיים אינם זכאים לדמי חגים. בעניין זה אף קבע בית הדין הארצי לעבודה בע"ע (ארצי) 21920-02-13 דיאמנט צעצועים בע"מ – פרנצב, ניתן ביום 1.6.2015, כי צו ההרחבה נועד להשוות את מצבם של העובדים היומיים לעובדים החודשיים, שאינם מפסידים שכר מקום שבו הם נעדרים מיום עבודה בשל חג שחל בו.

36. בע"ע (ארצי) 300360/98 צמח – ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, ניתן ביום 30.4.2002, צוין כדלקמן: "נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם. צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור ימי חג בהם לא עבדו".
37. עיון בטענותיה של המערערת ביחס לדמי חגים מעלה כי הן נטענו באופן כללי ביותר וללא כל פירוט, כמפורט להלן: המערערת כלל לא הסבירה ולא פירטה מהם ימי החגים שבהם היא עבדה, לטענתה, ובאיזה תאריכים נפלו הימים שבהם היא לכאורה עבדה; המערערת כלל לא הסבירה ולא פירטה האם ימי עבודה אלה נפלו ביום המנוחה השבועית; המערערת כלל לא הסבירה ולא פירטה האם היו מקרים שבהם היא לא עבדה בחגים ושכרה שולם במלואו. יצוין, כי גם במהלך הדיון לפנינו, טענותיו של בא-כוח המערערת נותרו מעורפלות וחסרות פירוט (ראו עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 21-9). על כן, דין הערעור ביחס לדמי החגים, להידחות בכללותו.

38. באשר לפיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות – כב' הרשמת קבעה, כי המערערת טענה לזכאות בגין רכיב תביעה זה לסך של 440 ₪, וזאת לאחר ניכוי הסכומים אשר הופקדו לטענתה בקופת התגמולים על ידי חברת הסיעוד, בסך של 3,970 ₪. אולם, המערערת לא צירפה שום אסמכתא לסכום הנצבר בקופת התגמולים, והיה צפוי שלפחות במסגרת סיכומיה תפרט ותבהיר את חישוביה בגין רכיב זה, אך היא לא עשתה זאת.

39. בנוסף, מעיון בתלושי השכר לא ניתן לדלות כלל מהו החלק אשר הפרישה חברת הסיעוד מדי חודש בגין תגמולי פנסיה, ולא ברור מדוע המערערת לא מצאה לנכון להמציא אסמכתא לסכום אשר נצבר בקופת התגמולים, ועל מה היא נסמכת עת היא קבעה כי בקופת התגמולים נצבר סך של 3,970 ₪. בנסיבות אלה, שבו לא הונח בפני בית הדין חישוב ברור ומפורט לגבי הסכום הנתבע בגין רכיב זה, וכן לא הוגש מסמך המעיד על הסכום אשר נצבר בקופת התגמולים ואשר המערערת, ככל הנראה, מודעת לו, נקבע כי יש לדחות את התביעה בגין היעדר הפרשה לפנסיה.

40. אשר לעמדתנו – בנקודה זו דעתנו הינה שונה מעמדתה של כב' הרשמת . הנטל מוטל על המעסיק להוכיח מהם הסכומים אותם הוא שילם בגין ההפרשות הפנסיוניות לעובד/ת , ואף להציג תחשיב נגדי לזה שהוצג על ידי העובד-התובע (ראו ע"ע (ארצי) 300001/98 שוסטר – רמי חרושת מרצפות בע"מ, ניתן ביום 6.11.2000). בענייננו, המשיבים לא עמדו בחובה זו, ועל כן המערערת זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות, בהתאם לחישוביה, בסך של 440 ₪ החל מיום הגשת התביעה, ועד למועד התשלום בפועל.

41. באשר לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים – כב' הרשמת קבעה, כי לאחר שהיא עיינה במכלול החומר הקיים בתיק בית הדין, ולאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים בהתאם להלכה הפסוקה ובשקלול כלל נסיבות המקרה דנן, היא הגיעה למסקנה לפיה אין מקום לחיובו של יצחק בפיצוי הלנת פיצויי פיטורים. ביחס לכך היא פירטה, כי בין הצדדים היתה קיימת מחלוקת כנה ואמיתית הנוגעת לזהות המעסיק בתקופה הרלוונטית לתובענה, שמכוחה יצחק אמור היה לשאת בתשלום פיצויי הפיטורים להם היתה זכאית המערערת, ואשר בנוגע אליהם היא תובעת פיצוי הלנה. מערכת יחסי העבודה אשר שררה בין המערערת לבין יצחק לא היתה ברורה למי מהצדדים, ובנסיבות העניין יש מקום להעמיד את פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים על הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד.

42. לאחר עיון בטענות ובעמדות הצדדים, מצאנו לדחות את טענות המערערת ביחס לרכיב התביעה הנ"ל . כפי שציינה כב' הרשמת, סעיף 20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע את "המועד לתשלום פיצויי פיטורים", וגם את המועד שממנו יראו את פיצויי הפיטורים כמולנים. בנוסף, בכל הנוגע לביטול או הפחתת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, נקבע בסעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, כי "... בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה: (1) חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין; (2) חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עבודה; (3) הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעסיק לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לענין קביעת הזכות לפיצויי הפיטורים או שיעורם".

43. בפסק הדין בע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ – ורד, ניתן ביום1.11.2011, פסק בית הדין הארצי בהקשר זה, בין היתר, כי "... במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה לרבות התנהגות הצדדים ותום ליבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה את כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות....". במקרה זה, אכן היו חילוקי דעות ואי-הבנה ביחס לזהות הגורם שצריך היה לשלם את פיצויי הפיטורים של המערערת, ועל כן דין טענותיה של המערערת ביחס לרכיב זה, להידחות.

ה. לסיכום

44. לסיכום ולאור כל האמור לעיל – דין הערעור להידחות בכללותו, מלבד נקודה אחת בלבד – פיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות, שביחס אליו הערעור התקבל. בהתאם, על המשיב 2, יצחק, לשלם למערערת סך של 440 ₪ החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

45. הוצאות – משעה שהערעור נדחה ברובו הגדול, תישא המערערת בשכר טרחת עו"ד והוצאות המשיבים בסך של 1,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ח (25 מרץ 2018), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור
(עובדים)

טל גולן
שופט

נציג ציבור (מעסיקים)