הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 8688-09-16

לפני:

כב' השופטת רויטל טרנר
נציג ציבור (עובדים): מר מחמוד ג'בארין
נציג ציבור (מעסיקים): מר יעקב בר אל

התובע (סע"ש 7282-09-16)
התובע (סע"ש 8688-09-16)
התובע (סע"ש 12267-09-16 )

  1. ג'אד סבאח
  2. ג'יהאד סבאח
  3. עמאד סבאח

ע"י ב"כ וג'די אבו אלהיג'א

-

הנתבעים

  1. זיבק פרוייקטים וחשמל בע"מ, ח.פ. 513243840
  2. עדי זייבק

ע"י ב"כ עאוני זייבק

פסק דין

התובעים עבדו עבור נתבעת 1, חברת זיבק פרויקטים וחשמל בע"מ (להלן: הנתבעת), אשר בבעלותו ובניהולו של נתבע 2, מר עדי זייבק (להלן: הנתבע). מושא התביעות הינו בירור זכויותיהם של התובעים בגין עבודתם וסיומה.

ההליך הדיוני, בקצרה
כל אחד מהתובעים הגיש תביעתו בנפרד, והדיון בשלוש התביעות אוחד. ביום 22.3.2017 התקיים דיון מוקדם במסגרתו נקבעה רשימת מוסכמות ופלוגתאות.

במסגרת ניהול התביעות הוגשו בקשות שונות. בין היתר: בקשת הנתבע לסילוק התביעה כנגדו על הסף; בקשת הנתבעים למתן צו לרשות האכיפה והגבייה, וכן למתן צו לעיריית נצרת ולמשרד הבינוי והשיכון, להמצאת מסמכים; בקשת הנתבעים למינוי מומחה לכתב-יד מטעם בית הדין; בקשת הנתבעים להוצאת נספחים מתצהירי התובעים; ובקשה מטעם התובעים למתן צו לחברת "כלל", ביחס לפירעון של המחאה שנמסרה.
הבקשות נדחו תוך חיוב הנתבעים בהוצאות, למעט, בקשת התובעים לה הסכימו הנתבעים למתן צו לחברת כלל. בהמשך, פנו הנתבעים בבקשה נוספת - בעקבות הימצאותם של שתי המחאות ששולמו לשיטתם לאחד מהתובעים בהליך - וביקשו כי בית הדין ידון בשנית בהחלטתו וייתן צווים למשרד הבינוי והשיכון ולעיריית נצרת וכמו כן, ידון בשנית בבקשה למינוי מומחה לכתב-יד. בקשה זו נדחתה תוך חיוב הנתבעים בהוצאות.

בין לבין, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, והתיק נקבע לדיון הוכחות.

ביום 7.11.2018 וביום 21.11.2018 שמענו את ראיות הצדדים. מטעם התביעה העידו התובעים עצמם, ומטעם ההגנה העידו הנתבע ומר עמאד חדאד, מנהל חשבונות בנתבעת. לאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים, והתיק הופנה לכתיבת פסק דין.

רקע עובדתי
הנתבעת הינה חברה לעבודות חשמל לתעשייה ובניין. הנתבעת מספקת את עבודות החשמל ובכלל זה את החומרים לאתרים שבהם בונים בניינים חדשים. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הנתבעת התקשרה לשם ביצוע עבודות חשמל בין היתר עם קיבוץ מעברות.

התובעים הם אחים אשר התקבלו לעבודה בנתבעת ושימשו גם כחשמלאים. בתקופה הרלוונטית לתביעותיהם עבדו תובעים 1 ו- 2 בעיקר בקיבוץ מעברות ותובע 3 שימש בשנים האחרונות לעבודתו כמנהל עבודה באתרי עבודה שונים.

התובעים היו עובדים יומיים. שכרם החודשי הסתכם במכפלת השכר היומי במספר ימי העבודה. קיימת מחלוקת לעניין גובה שכרם היומי, והיא תתברר בהמשך.

מר ג'אד סבאח, להלן תובע 1, עבד בנתבעת מיום 1.10.2010 ועד ליום 15.8.2016.

מר ג'יהאד סבאח, להלן תובע 2, עבד בנתבעת מיום 1.9.2004 ועד ליום 15.8.2016.

מר עמאד סבאח, להלן תובע 3, החל לעבוד בשנת 1997 בחברת ס.ע עבודות חשמל בע"מ אשר אף היא בבעלות הנתבע (להלן: החברה הקודמת ). בשנת 2002 הוקמה הנתבעת והתובע 3 המשיך בעבודתו. קיימת מחלוקת בנוגע למועד המדויק בו התחיל לעבוד והאם קיים נתק בין שתי תקופות העבודה, אך אין חולק שעבודתו הסתיימה ביום 15.8.2016.

במהלך חודש יוני 2016, בשל פרשת מעילות שהתגלתה בקיבוץ מעברות והחשד למעורבותם של התובעים, הפסיק קיבוץ מעברות את התקשרותו עם הנתבעת. בשלב זה, הודיע הנתבע לתובעים להפסיק להגיע לעבודה והם זומנו לשימוע. תובע 2 התבקש להפסיק להגיע לעבודה כבר בחודש יוני 2016 . תובעים 1 ו- 3 התבקשו להפסיק להגיע לעבודה במחצית חודש יולי 2016. לתובעים לא סופקה עבודה עד מועד הפיטורים ולא שולם להם שכר עבור תקופה זו.

בשלושת מכתבי הזימון לשימוע הועלו נימוקים אשר נגעו להפסקת התקשרותה של הנתבעת עם קיבוץ מעברות, בשל חשש שעלה למעורבות עובדי הנתבעת בחוסר חומרים. במכתב הזימון שנשלח לתובע 3 הועלו נימוקים נוספים אשר עניינם בטענה כי תובע 3 מכר סחורה השייכת לנתבעת וכן בטענה כי הוא טעה בעבודתו וגרם לנזקים.

ביום 28.7.2016 הגיש הנתבע כנגד תובע 3 תלונה במשטרה. הנתבע, תובע 3 ומר אבראהים קויידר - אשר הכיר את הנתבע ותובע 3 בשל התקשרות עבודה - מסרו הודעות במשטרה. בהחלטת משטרה מיום 21.11.2017 הוחלט על סגירת התיק.

לתובעים קוימה שיחת שימוע ביום 4.8.2016 ולאחר מכן הם פוטרו.

כאן המקום לציין כי בדיון המוקדם, כאשר הוגדרו המוסכמות בין הצדדים , הוסכם כי התובעים פוטרו מעבודתם. אולם, הנתבעים בחרו 'למשוך' הסכמתם בעניינו של תובע 1 על יסוד מכתב הפיטורים שם הוחלט על קבלת התפטרותו מעבודה. בהמשך, עת נבקש לדון ולהכריע בזכאותו של תובע 1 לפיצויי פיטורים ונעמוד על שאלת סיום העסקתו, הראיות שהונחו לפנינו מלמדות כי תובע 1 פוטר ולא התפטר.

עיקרי המחלוקות והילוכו של פסק דין זה
בין הצדדים נתגלעו מחלוקות שונות שבחלקן כרוכות הכרעה במישור העובדתי ובחלקן במישור המשפטי. סדר הילוכו של פסק דין זה יהיה בחלוקה לפרקים הבאים:
א. תחולת צו ההרחבה בענף התעשייה החשמל והמתכת
ב. אותנטיות ונכונות תלושי שכרם של התובעים
ג. מתכונת עבודתם של התובעים
ד. סיום העסקה וזכאות לפיצויי פיטורים
ה. שכרם הקובע של התובעים והסעדים – ידונו לגבי כל תובע בנפרד.
ו. הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעים

דיון והכרעה
תחולת צו ההרחבה בענף התעשייה החשמל והמתכת
אין מחלוקת באשר לתחולת צו ההרחבה בענף הבניין על מערכת היחסים שבין הצדדים. המחלוקת בסוגיה שלפנינו נוגעת לתחולתו של צו ההרחבה נוסף - בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה משנת 2004 (להלן: צו הרחבה בענף החשמל).

התובעים טוענים כי הנתבעת מעסיקה עובדים בביצוע עבודות חשמל, ולכן חל על הנתבעת גם ההרחבה בענף החשמל והם זכאים לשכר זמן נסיעה לעבודה ותוספת ותק. הנתבעים מתכחשים לטענות התובעים. לטענתם, הנתבעת אינה מחזיקה בבית מלאכה לעבודות חשמל ולכן לא חל עליה צו ההרחבה בענף החשמל.

בבירור טענה לפיה מעסיק נמנה על ענף מסוים לשם תחולתו של צו הרחבה, יש לתת את המשקל הרב ביותר לשאלה מה היא הפעילות העיקרית במפעלו. שאלה זו וסיווגו של המפעל בעקבותיה, לעניין תחולתו של צו ההרחבה, הינה שאלה שבעובדה, המשולבת בקביעה משפטית והוכחתה רובצת לפתחו של העובד. על פי ההלכה הפסוקה, מקובל להשתמש בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הסיווג האחיד) כראיה משמעותית לצורך סיווגן של עבודות בקטגוריה זו או אחרת. עוד נקבע, כי ככל שקיים ספק אמיתי בדבר תחולתו של צו ההרחבה, יש לבחון את מכלול העניין, ואת מהות עיסוקו של המעסיק.

במקרה שלפנינו לא הוכחה תחולת צו ההרחבה בענף החשמל וזאת ממספר טעמים. בפתיח לצו ההרחבה בענף החשמל נקבע כך: "על העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, עד 20 עובדים למפעל, ולמעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם; וכן למעט עובדים ומעבידים בתחום פיתוח תוכנה בענף האלקטרוניקה." ראשית, נקבע כי ההוראות המורחבות יחולו "...עד 20 עובדים למפעל", אולם שאלת מספר העובדים בנתבעת כלל לא הוכחה לפנינו ולא נטען לגביה דבר. אין לפנינו כל ראיה לכמות העובדים בנתבעת, ולו מטעם זה, לא נוכל לקבל את טענת התובעים. שנית, הצדדים מסכימים אודות עיקר עיסוקה של הנתבעת וחלותו של צו הרחבה בענף הבניין - עצם הסכמתם זו של הצדדים כי חל צו ההרחבה בענף הבניין מלמדנו כי הם מסכימים ש'עיקר' פעילותה של הנתבעת הוא בתחום הבינוי.

שלישית, באשר לטענה כי הנתבעת הינה בבחינת "מעסיק" לצורך תחולת צו ההרחבה בענף החשמל – נפנה להגדרת המונח "מפעל/ מעסיק" בצו : "כל מפעל, מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפים הבאים: מתכת, עיבוד שבבי, חריטה וכרסום, זיווד אלקטרוני, אלקטרוניקה, מעבדות אלקטרוניקה, מעבדות לתיקון אודיו, וידאו וטלוויזיה, טכנאות אלקטרוניקה, מעבדות לתיקון מחשבים וציוד היקפי, מעבדות לתיקון ציוד חשמלי וכלי עבודה, ציוד חשמלי, ביצוע עבודות חשמל למיניהן, חשמל, אלומיניום ומוצריו למבנים ותעשייה, צורפות, פלסטיקה, יצור ועיבוד גומי, מוצרי אריזה, רהיטי מתכת, אופטיקה, מנעולנות לסוגיה, זגגות, זכוכית ומוצריה, יציקה, כבישה ומתיחה, אחזקה ומכניקה, חימום, קירור, מיזוג אוויר, ייצור ושירות למעליות, שירותי תעשייה, מכשירנות, מכניקה עדינה, ליפוף מנועים, אוטומציה, רובוטיקה, צביעה תעשייתית, ציפוי מתכות, תעופה ואביזריה, מכונות והנדסת מכונות, תכנון וייצור מערכות אנרגיה סולרית, תכנון, פיתוח וייצור דגמים לתעשייה ולשירותים, עבודות מסגרות למבנים ותעשייה".
כלומר, הגדרת "מפעל/מעסיק" כוללת גם מפעל שעוסק בייצור או הרכבה של חומרים מסוימים הקבועים בצו, כאשר בין הענפים המאוזכרים בו נכללו "ביצוע עבודות חשמל למיניהן, חשמל". אולם, לא נטען ואף לא הוכח כי הנתבעת עוסקת בייצור או הרכבה של מרכיבים הקשורים לחשמל.

רביעית, על פי סעיף 43 לסיווג האחיד, שכותרתו "עבודות בניה מיוחדות", ביצוע חלקים מעבודות הבניה אשר מתבצעת בדרך כלל באתר הבניה, כוללת גם עבודות חשמל באתר. התובעים לא הציגו ראיות כלשהן לגבי טיב העבודות אותן מבצעת הנתבעת באתרים השונים, אולם מתיאור תפקידם של התובעים עולה כי עבודתם כללה ביצוע עבודות חשמל באתרי בנייה. יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי צו ההרחבה בענף הבניה חל התובע ולא צו ההרחבה בענף החשמל והאלקטרוניקה אשר חל על מי שמעסיק עובדים שכל עבודתם בייצור והרכבה.

בהתייחס לטענת התובעים כי יש להחיל את צו ההרחבה בענף החשמל משום שהנתבעת מעסיקה עובדים שעוסקים בעבודות חשמל, הרי שנפסק כי עיסוק של עובדים אינו משליך על סיווג עיסוקו של המפעל או המעסיק, שכן כאמור הסיווג נשען על עיקר עיסוקו של המעסיק בכללותו, ולא על עיסוקם של עובדים אלו או אחרים. לאור האמור, אין בידינו לקבוע בנסיבות העניין כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם להראות כי הוראות צו ההרחבה בענף החשמל חלות על יחסי הצדדים. לכן, מתייתר הדיון בטענת הנתבעים כי לא ניתן להחיל על התובעים שני צווי הרחבה בו-זמנית.

נכונות תלושי השכר וגובה שכרם של התובעים
התובעים טוענים כי תלושי השכר לא נמסרו לידיהם באופן סדיר ואלו שהונפקו היו פיקטיביים הן מבחינת גובה השכר והן מבחינת כמות ימי העבודה הרשומים בתלושים. לטענתם, השכר ששולם בפועל היה גבוה יותר מהשכר הרשום בתלוש:
לטענת תובע 1, שכרו היומי עמד על 250 ₪ נטו (6,250 ₪ נטו לחודש).
לטענת תובע 2, שכרו היומי עמד על 300 ₪ נטו (7,500 ₪ נטו לחודש).
לטענת תובע 3, שכרו היומי עמד על 400 ₪ נטו (10,000 ₪ נטו לחודש).

מעבר לכך, טוענים התובעים כי מעולם לא שולמו להם זכויות סוציאליות שעניינן חופשה, הבראה וחגים והרישום המופיע בתלושים בגין רכיבים אלו הינו פיקטיבי.

מנגד, טוענים הנתבעים כי השכר היומי הנקוב בתלושים הינו השכר עליו סוכם עם התובעים ותואם את השכר ששולם להם בפועל:
לתובע 1 שולם סך של 208 ₪ ליום ברוטו.
לתובע 2 שולם סך של 220 ₪ ליום ברוטו.
לתובע 3 שולם סך של 240 ₪ ליום ברוטו.

עוד טוענים הנתבעים כי תובע 3 היה אחראי על רישום נוכחות העובדים ובהסתמך על רישומים אלו הונפקו תלושי שכרם של התובעים.

טענות התובעים נחלקות למעשה שני נושאים הדורשים הכרעה: האחד, האם קיבלו שכר מעבר לסכומים הנקובים בתלושי השכר, והשני, האם הרכיבים המפורטים בתלושי השכר משקפים את הזכויות הסוציאליות ששולמו להם או שנרשמו באופן פיקטיבי על פי רצונה ושיקול דעתה של הנתבעת בלבד.

תלוש שכר מהווה דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנו, למעט אם הוכח אחרת , בראיות מהימנות, ונטל הראייה מוטל על המבקש לסתור את תוכנו של התלוש . סעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב -2002 (להלן: חוק הודעה לעובד) קובע כך:
"בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971."

בית הדין הארצי בחן בפרשת אוקראינסקי את שאלת נטל ההוכחה הנדרש, שעה שהעובד טוען כי תלושי שכרו פיקטיביים, ובהתייחס לחובות המוטלות על מעסיק מכוח חוק הודעה לעובד ומכוח חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958:
"לאור סעיף 5א לחוק ההודעה לעובד הנטל להוכיח את גובה השכר מוטל על שכם המעסיק. לטעמי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, על מבנה תלוש השכר קשה להשתית מסקנות ראייתיות, ... נסיבות העניין הכוללות מקימות ספק בנוגע לאפשרות בידולם של רכיבים אלה ממבנה התלוש הכולל וראוי שהספק יפעל לחובת המעסיק. זאת, כיוון שהמעסיק לא יצא ידי חובתו במתן הודעה לעובד בכל הנוגע לגובה השכר (והמחלוקת על גובה השכר משליכה על אותנטיות התשלומים ברכיבים השונים) – מזה, ותלוש השכר על פי הודאת המעסיק לא היה מדויק, והדבר בא לידי ביטוי בולט ברכיב גמול השעות הנוספות - מזה. לטעמי, תוצאה זו משתלבת במדיניות ראויה, במובן זה שהיא מעניקה הקלה ראייתית למעסיק העומד בנטלים הנדרשים לשם הגברת ודאות תנאי ההעסקה ושקיפותם (היינו, חובת מסירת ההודעה לעובד המשתקפת כהלכה בתלוש השכר) – מזה, ומעניק הקלה ראייתית לעובד מקום בו המעסיק לא עמד בחובות אלה – מזה. במקרה דנן נהנה העובד מההקלה הראייתית, ומבחינת המעסיק הסיכון הטמון בהכרעה על סמך נטלי הוכחה התממש, שאין למעסיק להלין אלא על עצמו, משלא עמד בחובות מכוח חוק ההודעה לעובד וחוק הגנת השכר. "

בפרשת אוקראינסקי נדונה טענה כי חלוקת רכיבי השכר בתלוש אינה אותנטית. גם בפרשת סוראל בחן בית הדין הארצי את נטלי ההוכחה שעה שאין בנמצא הודעה על תנאי עבודה כדרישת החוק, וכך נקבע:
"הנה כי כן, בהיעדר חוזה עבודה בכתב, בו ניתן פירוט לגובה שכרו של העובד (על רבדיו השונים) או הודעה לעובד או כל מסמך אחר המלמד על תנאי השכר, החובה מוטלת על המעסיק להוכיח כי השכר ששולם לעובד אינו כנטען על ידו. נטל זה להוכחת גובה שכרו של העובד לא הורם, באשר לא הובאה בהליך לפני בית הדין האזורי אף לא ראשית ראיה לסתור את טענות העובד".

בענייננו, אין מחלוקת כי לתובעים לא נמסרה הודעה על תנאי עבודתם במועד הנדרש על פי החוק. הנתבע צירף לתצהירו הודעות על תנאי עבודה אשר נטען כי נמסרו לתובעים ביום 27.5.2015, אולם מעבר לעובדה כי חתימות התובעים על ההודעות שנויות במחלוקת, הרי שהודעות אלו אינן רלוונטיות שכן אינן תואמות לתלושי השכר.

התובעים טוענים לתחולת סעיף 5א לחוק הודעה לעובד, ונסמכים על כך כי הנתבעים לא הציגו ראיה המוכיחה את גובה השכר הנטען על ידם. אולם, אנו סבורים כי כאשר עובד מציג גרסה עובדתית כנדרש בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד, מובן מאליו כי מדובר בגרסה עובדתי ת אשר בית הדין משתכנע במהימנותה, ולא בכל גרסה עובדתית נטענת . לכן, אין די בכך כי התובעים "העידו על טענותיהם באותו עניין" בהתאם לדרישת סעיף 5א האמור, אלא עליהם לשכנע את בית הדין באמצעות 'דבר מה נוסף' כי אכן הוסכם עמם על שכר אחר כדי שנטל ההוכחה בעניין זה יעבור לכתפי הנתבעים. מסקנה זו מתבקשת פסיקת בית הדין הארצי באשר לחובת ההוכחה אשר מועברת לכתפי המעסיק בסעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר העוסק בתוצאות אי הצגת רישומי נוכחות בתביעה לשעות נוספות.

במקרה שלפנינו, לא שוכנענו בגרסה העובדתית שהציגו התובעים לגבי גובה השכר היומי, וזאת מאחר ועלו סתירות בעדויותיהם בהקשר זה, כמפורט להלן:

תובע 3 טען בתצהירו כי השתכר 400 ₪ ליום ואילו בחקירה הנגדית טען כי הרוויח יותר מ-400 ₪ ליום אלא 415 ₪ ליום, אך גם אישר כי בשנים הקודמות שכרו היומי היה בסך 370 ₪ או 380 ₪. תובע 3 גם טען בתצהירו כי שכרו החודשי עמד על לפחות 10,000 ₪ לחודש ואילו בחקירה טען כי היו המחאות שנרשמו על סכום של 8,000 ₪, אבל בהמשך החקירה טען כי שכרו החודשי נע בין 10,000 ₪ ל- 12,000 ₪.
במילים אחרות, לא ניתן לדעת מהו שכרו היומי של תובע 3, אף לגרסתו.

התובעים לא תמכו את טענתם בדבר השכר היומי בראיה כלשהי, אשר היתה יכולה להוות בסיס לגרסתם העובדתית ולאזן את הסתירות בעדויות, וזאת על מנת להעביר את נטל ההוכחה לנתבעים. התובעים אישרו כי משכורותיהם שולמו באמצעות המחאות, ואף העידו כי היו חודשים שכל המשכורת שולמה באמצעות המחאה (ולא תמיד התחלקה המשכורת להמחאה ולמזומן) ובכל זאת לא הציגו תיעוד כלשהו מחשבונות הבנק המלמדים על תשלום שכר חודשי הגבוה מזה שנקוב בתלושים.

כאן המקום לתת את הדעת לעובדה כי מעדותם של תובעים 2 ו- 3 עולה כי הם בחרו להשתמש בתלושי השכר לצורך הקלות והנחות מול רשויות החוק, כאשר לא דיווחו על שכר גבוה יותר שקיבלו, לכאורה. כך למשל העיד התובע 3:
"ש. בחודש 9/2017 הוגש מטעמך הודעה על ידי עו"ד לבית הדין שבו אתה אומר כי נהגת להגיש תלושי משכורת שקיבלת מהנתבעת לרשויות, מה אתה אומר על זה? זה נכון?
ת. זה נכון ואסביר למה. כשיש לי חובה בארנונה והם מעקלים אותי, מעקלים לי את החשבון שאני מסתמך עליו, חשבון של אשתי ויש לי מהיום למחר להמציא דברים, זה התלושים שיש לי, אני מגיש מה שיש לי. הארנונה והמעקלים לא יחכו לי לעשות החלפה של התלושים.
ש. אז בעצם ידעת אז בזמן אמת שהתלושים לא נכונים וביקשת לתקנם?
ת. זה בשנתיים שלוש אחרונות ולא יותר.
ש. מה הקשר בין תיקון התלושים לבין ביטול העיקולים?
ת. אני הגשתי את התלושים מה שנמצאים בידי.
ש. מה הקשר בין תיקון התלושים לבין ביטול העיקולים?
ת. הרבה פעמים ביקשתי שהוא יחליף וייתן את הדבר האמיתי והוא לא נתן.
ש. נכון שמזה יותר מ-10 שנים אתה מקבל סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון?
ת. 10 שנים? זה לא עשר שנים, אולי 3 שנים."

ובעדותו של התובע 2:

"ש. ביקשת שישלם במזומן כי יש לך תיקי הוצל"פ?
ת. קיבלתי ירושה אני והאחים שלי מאבא, תיקים גדולים, וניסינו לחלץ את תיקו של אבא, הרבה פועלים שעבדו, הייתה תביעה גדולה בשנת 2001.
ש. בגלל זה ביקשת לקבל משכורת במזומן?
ת. לא, לפעמים גם בצ'ק, והייתי הולך ופורע אותו.
ש. לא בבנקים?
ת. בדלפק של הבנק, בבנק פועלים בנצרת עלית.
ש. הגשת בהוצל"פ חקירת יכולת?
ת. כן, אבל עו"ד עאוני זייבק היה איתי, הייתה לי שם פקודת מאסר, אמר לי שהוא בא איתי, ונביא את הכל ונכנס לשופטת, נעשה לך ישר, יש לי מסמכים שאני חייב בעיריית נצרת חשמל. עשיתי איחוד תיקים.
ש. הגשת תלושים שם?
ת. לא ראיתי אותם, עו"ד עאוני קיבל אותם דרך הפקס דרך אחיו, והוא קיבל מרואה החשבון, לא ראיתי את התלושים בכלל.
ש. אתה טענת באיחוד כמה המשכורת שלך?
ת. אמר לי תעמוד ותדבר על המצב המשפחתי שלך, רשם, אמרתי נשוי, שלושה ילדים."

גם תובע 1 נשאל לעניין השימוש שעשה בתלושי השכר במסגרת הליכי הוצל"פ, ועדותו בהקשר זה היתה מתחמקת ולא משכנעת. המסקנה המבקשת היא שהתובעים לא דיווחו על מלוא הכנסותיהם לרשויות החוק. ככל שאכן שולם להם שכר שלא דווח בתלושים, והתובעים בחרו לעשות שימוש בתלושי השכר כדי להצהיר בפני רשויות המדינה, הרי שיש בכך כדי להגביר את הנטל המוטל עליהם לשכנע בגרסתם העובדתית.

זאת ועוד, בחקירה הנגדית נשאל תובע 1 לגבי שני תלושי שכר שקיבל לידו, ולגבי אחד מהם הסביר כי מדובר היה באחד מתלושי השכר האחרונים וכי הוא סירב לחתום על התלוש כי היה חסר 300 או 400 ₪ מהמשכורת, אולם כאשר מעיינים בתלושי השכר האחרונים, הפער בין הסכום הרשום לתשלום בתלוש לבין הסכום הנטען על ידי תובע 1 שקיבל מדי חודש (כ-6,000 ₪ נטו), גדול בהרבה מ- 300-400 ₪. כך למשל, בתלוש השכר לחודש 5/2016 נרשם שכר נטו בסך 4,139 ₪, ובתלוש השכר לחודש 4/2016 נרשם שכר נטו בסך 3,939 ₪. כך שאם נקבל את טענת תובע 1 כי היה חסר סך של 400 ₪ ולכן סירב לחתום על התלוש, נגיע לשכר של 4,300-4,500 ₪ נטו בלבד.

לא נעלמה מעינינו העובדה כי הנתבעים בחרו שלא להציג את כרטסת הנהלת החשבונות אשר לטענת הנתבע מתעדת את כל השכר ששולם לתובעים בפועל, הן שכר ששולם במזומן והן שכר ששולם בהמחאות. אין להתעלם גם מכך כי הנתבע הודה בחקירה הנגדית כי ברשות הנתבעת צילומי המחאות של שכרם של התובעים, וזאת בניגוד לטענת הנתבע בתצהיר גילוי המסמכים שם נטען כי אין במערכת הנהלת החשבונות רישום של תשלומי שכר בהמחאות.

אולם, לא מצאנו בכשלים שעלו מעדויות הנתבעים כדי לשכנע בדבר גרסתם של התובעים. נוכח הסתירות שעלו בעדויות התובעים והעדר כל ראיה התומכת בגרסתם בדבר השכר היומי ששולם להם, לא שוכנענו כי השכר ששולם לתובעים בפועל הינו השכר הנטען על ידם. התובעים הרחיבו רבות לגבי אי-התאמה בין ימי העבודה הנקובים בתלושים לבין ימי העבודה בפועל כפי שנרשמו ביומני העבודה. אף אם טענתם נכונה, הרי שאין בכך כדי ללמד בהכרח על השכר היומי שסוכם עמם.

נעבור לבחון את טענתם של התובעים כי רכיבי השכר המופיעים בתלוש הינם פיקטיביים, שכן בפועל לא שולמו להם דמי הבראה, דמי חגים או דמי חופשה. אומנם, לא התרשמנו כי שכר העבודה שנרשם על גבי התלושים 'הותאם' בדרך של הוספת רכיבים או הסרתם מדי חודש בחודשו על מנת לשלם שכר מסוים. בפועל, השכר החודשי לא היה אחיד בכל חודשי העבודה, והשתנה מפעם לפעם. עם זאת, ביחס לרכיב שכונה בתלושים 'חופש', מצאנו כי הוא אינו משקף דמי חופשה ולכן אינו אותנטי , ונסביר:

ראשית, לא הוצגה אסמכתא על כך כי הנתבעת ניהלה פנקס חופשה כפי שמורה סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: חוק חופשה שנתית). כלל הוא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על המעסיק: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים". הנתבעים לא הציגו פירוט המתייחס לתקופות העבודה של התובעים, אל מול יומני העבודה, על מנת להציג התאמה בין ימי החופשה הנקובים בתלושים לבין ימי החופשה שנוצלו בפועל.

שנית, מבדיקה אקראית של התלושים, עולה כי לעיתים הרכיב שכונה 'חופש' שולם גם כאשר התובעים לא ניצלו ימי חופשה. כך למשל, בחודש 12/2010, על פי יומני העבודה ניצל תובע 1 יום חופש אחד, ואילו בתלוש נרשם תשלום עבור שלושה ימי חופשה. עוד עולה מהתלוש כי תובע 1 עבד באותו חודש 25 ימים ובנוסף תשלום עבור שלושה ימי חופשה – כלומר 28 ימי עבודה באותו החודש. ככל שתובע 1 אכן ניצל שלושה ימי חופשה, הרי שחלק מ-25 הימים האחרים בהכרח היו עבודה בימי המנוחה השבועית, ואילו מהיומן לא עולה כי תובע 1 עבד בימי המנוחה השבועית, וגם בתלוש אין כל תשלום של עבודה בשעות נוספות. במילים אחרות, התשלום שכונה בתלוש 'חופש' לא שולם בגין ימי חופשה בפועל. באותו החודש, 12/2010, גם תובע 3 ניצל יום חופשה אחד על פי יומני העבודה, אולם בתלוש נרשם תשלום חופש עבור 12 ימים. משמע, גם בגין תובע 3, התשלום שכונה בתלוש 'חופש' אינו בגין ימי חופשה בפועל. זאת ועוד, בחודש 8/2013, נעדר תובע 3 מעבודתו 3 ימים, שניים מהם ימי חג. בתלוש של אותו החודש שולמו דמי חגים עבור יומיים וכן תשלום חופש בגין יום וחצי, וזאת למרות שבאותו החודש כאמור היה תובע 3 רק יום אחד בחופשה, ואין ביומן העבודה תיאור לחצי יום חופש נוסף.

שלישית, גם כאשר ניצלו התובעים ימי חופשה על פי יומני העבודה, בתלושי השכר לא הופיעה תמורה בגין ימים אלו, או שהופיעה תמורה חלקית בלבד. כך למשל, בחודש 5/2015, תובע 1 עבד 24 ימים ונעדר יומיים, וביומן העבודה נרשם ניצול של שני ימי חופשה. באותו חודש, נרשם בתלוש תשלום עבור 24 ימי עבודה, אך לא נרשם כל תשלום עבור דמי חופשה. בחודש 6/2015, תובע 3 ניצל לפי יומן העבודה שני ימי חופשה, אולם בתלוש השכר לא שולמו לו דמי חופשה, אלא נרש מו רק ימי העבודה שעבד בפועל. באופן דומה, נרשם ביומן העבודה באותו החודש כי תובע 1 ניצל שלושה ימי חופשה, אולם בתלוש השכר לא נרשם דבר בנוגע לניצול חופשה או תשלום דמי חופשה.

רביעית, בתקופות מסוימות שולמו לתובעים בתלושים רכב של 'חופש' באופן אחיד וללא כל התאמה ליומני הנוכחות, והנתבע לא ידע להסביר את אופן הרישום בתלושים. לגבי תובע 1 ותובע 2, החל מחודש 1/2014 ועד לחודש 2/2015, שולם בתלוש רכיב 'חופש' בגין 1.2 ימים. לגבי תובע 3, החל מחודש 1/2013 ועד לחודש 2/2015, נרשם בתלוש רכיב 'חופש' בגין 1.5 ימים, כאשר ביומני העבודה אין תיעוד בדבר ניצול חצאי ימי חופשה. מר חדאד נשאל כיצד חושב רכיב החופש בגין 1.2 ימים, אך לא יכול היה למסור תשובה עניינית ורק טען כי קיבל את הנתון הזה מהנתבע. לאחר מכן, כאשר נשאל שוב לעניין זה, טען כי " שילמו לו בכל חודש חופשה, תבדוק 1.2, זה חלק יחסי בחודש ממה שמגיע לו בשנה, זה מה שעשו בשיטה הקודמת, כשנכנסתי לפעולה ושינינו את התלושים, עשינו בצורה אחרת את נושא החופש, החופש היה משולם חודשי, לכן אין צורך בצבירת חופש". מאמירה זו אנו למדים כי תשלום החופש בתלוש לא היה קשור לניצול חופשה בפועל, וגם כאשר שונה לטענת מר חדאד אופן עריכת התלושים, לדבריו תשלום החופש נעשה על בסיס חודשי ולכן בחר שלא לפרט את צבירת החופש בתלוש. שיטה זו כמובן אינה תקינה, ויצוין גם כי מר חדאד לא ידע להסביר מדוע בתלושי השכר של תובע 2 לא תוקן אופן ניהול ההיעדרויות, למרות טענתו לגבי שינוי שביצע בעריכת התלושים. עוד יצוין כי עלה מעדותו של מר חדאד כי הוא כלל אינו מודע לטענות של התובעים לגבי אופן חישוב שכרם, אלא רק לטענה כי ימי העב ודה הנקובים בתלושים אינם תואמים לימי העבודה ביומנים, ובפועל לא ידע לתת תשובות מלאות אלא טען כי עליו לבדוק את המסמכים אשר לא היו בפניו במעמד החקירה הנגדית. מר חדאד גם לא ידע להסביר מדוע צבירת ימי החופשה של תובע 3 לא נעשתה בהתאם לוותק המצטבר שלו אצל הנתבעת.

הנתבע גם נשאל בחקירה הנגדית לעניין אופן תשלום דמי החופשה, וכאשר הופנה לחודש מסוים שבו שולם חופש למרות שתובע 3 כלל לא ניצל חופשה לפי היומן, השיב: "אין לי מה לומר. לעניין החופשים... מחלקים את כל החופשים, כל חודש נתונים הקצבה, כך עשה רואה החשבון הישן". שיטת תשלום זו כאמור עומדת בניגוד לתכלית ההסדר שבחוק חופשה שנתית ואין לתת לה תוקף. נפסק כי אין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל, ובמקרה דנן לא הונח לפנינו פנקס חופשה וגם לא מלוא תלושי השכר ולכן ממילא לא ניתן לעמוד על דמי חופשה ששולמו. עוד יצוין, כי החל מחודש 4/2015 החלה הנתבעת לרשום בתלושי השכר של תובעים 1 ו- 3 את ניהול ההיעדרויות לגבי ימי החופשה, אולם לא ניתן כל הסבר מדוע לא עמדה לזכות התובעים כל יתרת החופשה בתחילת חודש זה. ע ל יסוד האמור לעיל, לא שוכנענו כי הרכיב שכונה 'חופש' בתלושים שולם בגין ניצול ימי חופשה בפועל, ולכן יש לראות אותו כחלק משכר היסוד של התובעים לצורך חישוב זכויותיהם.

ביחס לרכיבים של הבראה וחגים, לא שוכנענו כי מדובר ברכיבים פיקטיביים. אין מניעה לתשלום הבראה בשיעורים, כפי שנעשה בחלק מתקופות העבודה. לגבי החגים, אלו שולמו בחודשים התואמים את החגים המוסלמים וכאשר גם ביומני העבודה נרשמה היעדרות בימי החג.

מתכונת עבודתם של התובעים וזכאותם לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות
התובעים טוענים כי עבדו במשרה מלאה, במתכונת של שישה ימים בשבוע, וכן טוענים כי עבדו שעות נוספות אשר תועדו ב יומנים שערך תובע 3, אולם לא שולמה להם תמורה כלשהי בגין עבודה בשעות נוספות.

הנתבעים טוענים כי התובעים עבדו בהיקף שעות משתנה, הנמוך ממשרה מלאה , כאשר תובעים 1 ו-2 עבדו החל משעה 7:30 עד לשעה 14:00, ובימי שישי עד לשעה 13:00, וכן קיבלו הפסקה של חצי שעה או 3/4 שעה ליום. לגבי תובע 3, נטען כי הוא עבד 42 שעות לכל היותר. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אין כל רישום ביומני העבודה בדבר עבודה בשעות נוספות, וגם על פי רישומי קיבוץ מעברות, התובעים לא עבדו שעות נוספות.

עוד טוענים הנתבעים כי תנאי העבודה של התובעים לא אפשרו פיקוח על שעות עבודתם וכי התובעים היו מועסקים במשרת אמון בשל הקשר האישי שנרקם בין הנתבע לבין התובעים, במיוחד בתקופת מחלתו.

נדון תחילה בתחולת החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. סעיף 30(א)(6) לחוק מתייחס ל"עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם." אולם, כבר בכתבי ההגנה טענו הנתבעים כי תובע 3 נהג למסור לנתבעת בכתב ידו כל חודש בחודשו את מספר ימי העבודה של התובעים. עוד טענו הנתבעים כי מר כהן, מנהל החשמלייה, נהג לערוך רישום מדויק של שעות העבודה של התובעים, כאשר על בסיס רישום זה נהג הנתבע להוציא חשבונית לקיבוץ מעברות. משמע, הנתבעת נהגה לעקוב אחר שעות העבודה שביצעו התובעים בפועל, ואף אם בחודשים אלו או אחרים נמנעה הנתבעת מלעשות כן, הרי שלא היתה כל מניעה לערוך רישום מפורט של מועדי העבודה.

בכל הנוגע לתחולת החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק, שעניינו ב"עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי", לא שוכנענו כי תפקידם של התובעים מצדיק הכללתם בקטגוריה זו. תובעים 1 ו-2 ביצעו עבודות חשמל, בעיקר בקיבוץ מעברות. תובע 3 היה בגדר מנהל עבודה באתרים אחרים. לא הובאו כל ראיות כי התובעים היו חלק מהשדרה הניהולית בנתבעת, קיבל ו עובדים לעבודה או פיטר ו עובדים, קבע ו תנאי שכר של עובדים אחרים, ו כן לא הובאה ראיה המלמדת כי התובעים ניהלו מו"מ מול ספקים או לקוחות של הנתבעת. זאת ועוד, לא נטען וגם לא הוכח כי התובעים היו חשופים לסודות מסחריים כלשהם או לנתונים כספיים של הנתבעת. מעבר לכך, לא הוכח כי השכר ששולם לתובעים היה גבוה מזה המשולם בענף וכזה אשר תאם אמון אישי מיוחד לו זכו. העובדה כי הנתבע שהה בתקופת מחלה ממושכת, וכי יחסי הצדדים התהדקו במישור החברי בעקבות כך, אינה הופכת את התובעים למי שהועסקו בתפקידים של אמון אישי, ולא הובאו כל ראיות המלמדות כי בתקופת המחלה קיבלו התובעים סמכויות מיוחדות.

נעבור לבחון את זכאותם של התובעים לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות.

סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה מחייב מעסיקים דוגמת הנתבעת לנהל פנקס שעות עבודה המפרט את מלוא שעות עבודתו של העובד בפועל. סעיף 26ב לחוק הגנת השכר מתייחס לשאלת נטל ההוכחה וקובע כי בתובענה לתשלום גמול שעות נוספות, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, חובת ההוכחה מוטלת על המעסיק כאשר הוא אינו מציג רישומי נוכחות הנדרשים על פי חוק שעות עבודה ומנוחה. עוד קובע סעיף 26 ב האמור כי חובת ההוכחה הינה רק בגין 60 שעות עבודה נוספות חודשיות.

במהלך השנים האחרונות בולטת המגמה של הגמשת נטל ההוכחה המוטל על עובדים התובעים גמול עבודה בשעות נוספות. בית הדין הארצי עמד בפרשת ריעני על אופן יישום סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, לאחר שהעובד הציג גרסה עובדתית בנוגע לשעות העבודה הנוספות שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדר שכר, תוך הצגת ארבעה מצבים:
"לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:
המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן."

במקרה דנן, אין בנמצא רישומי נוכחות העומדים בדרישת החוק והמפרטים את שעות עבודתם של התובעים. כאן המקום לציין כי העובדה שתובע 3 היה אחראי לרישומי הנוכחות אינה פוטרת את הנתבעת כמעסיקה מחובתה לנהל פנקס שעות עבודה על פי חוק. הנטל להפריך את טענת התובעים לגבי שעות עבודתם, נותר להיות מוטל על כתפיה.

התובעים הציגו בתצהיריהם גרסה לעניין שעות העבודה ולעניין עצם העבודה בשעות נוספות, ושוכנענו כי הם העמידו גרסה עובדתית מספקת בנוגע לעצם העבודה במתכונת של שעות נוספות, כפי שיוסבר להלן:

טענתו של תובע 1 היא כי בארבע השנים האחרונות לעבודתו בהן הועסק בקיבוץ מעברות , מחודש אוגוסט 2012 לערך, התחיל לעבוד מהשעה 7:00 בבוקר וסיים בשעה 15:30 ובימי ו' מהשעה 7:00 ועד שעה 14:00. לטענתו, לפחות פעם אחת בשבוע התעכב בשל הצורך לסיים סידור עבודתו באותה היום כך שהמשמרת בה עבד הסתיימה בשעה 19:30 בערב ולעיתים נמשכה אל תוך הלילה.

תובע 1 נשאל בחקירה לעניין מתכונת העבודה, והשיב כי משמעות התארכות יום עבודתו נבעה מכך כי " במהלך היום מעמיסים חומרים אחרים, מחנים רכבים יום לפני עם הכלים במחסנים, שנצא בבוקר מוקדם, לפעמים יצאנו ב 04.30 לפרויקט" וכאשר נשאל האם משמעות גרסתו היא כי יום לפני נהגו להגיע בשעה 19:00 בערב על מנת להעמיס חומרים בכדי לקחת למחרת בבוקר השיב: "זה קרה אצלנו. היינו מסיימים את העבודה וחוזרים להעמיס...היה הרבה פעמים בשבוע...". נתנו אמון בעדות תובע 1 לעניין הצורך לעבוד בשעות נוספות.

תובע 2 טען בתצהירו למתכונת שעות דומה לזו הנטענת על ידי תובע 1. בחקירה הנגדית, טען תובע 2 כי לא סיים לעבוד בשעה 14:00 כפי שנטען על ידי הנתבעים:
"ש. בקשר לשעת עבודה, בימי א' עד ה', בשעה 14:00 סיימתם?
ת. בחיים לא סיימנו בשעה 14:00. תביא מסמכים שסיימתי בשעה 14:00, מאבי כהן שהיה אחראי על המעברות. יש מצלמות בקיבוץ, הכל מצולם, כניסה ויציאה."

תובע 2 הופנה בחקירה הנגדית לתצהירו של עובד אחר בשם מר בכר וכן לתצהיר שלו עצמו, אשר חתם עליו במסגרת ההליכים שניהל מר בכר כנגד הנתבעת. בשני התצהירים מופיעה מתכונת שעות עבודה הפחותה מזו הנטענת כיום על ידי תובע 2. אולם, הן מר בכר והן תובע 2 לא נחקרו בסופו של יום אודות תצהיריהם בהליך האחר. הנתבעים גם בחרו שלא לזמן את מר בכר לעדות. מעבר לכך, שוכנענו כי תובע 2 (כמו גם תובע 1), כלל לא התעמק בתצהיר עליו חתם בהליך האחר, כי כלל לא קרא מה כתוב בו אלא חתם עליו כדי לעזור לנתבעת, שהיתה אותה שעה מעסיקתו ומי שאחראית לביטחונו הכלכלי.

תובע 3 טוען בתצהירו כי הועסק באתרי עבודה שונים בארץ במתכונת העסקה של 6 ימים בשבוע, כאשר יום עבודתו התחיל בשעה 6 :30 והסתיים בשעה 16:00 ובימי ו' התחיל לעבודה בשעה 6:30 וסיים בשעה 14:00. עוד טוען תובע 3 כי גם עבודתו התארכה לעיתים עד לשעות הערב.

תובע 3, בחקירתו הנגדית, נשאל הן על עבודתו במתכונת עבודה של שעות נוספות והן על מתכונת עבודתם של אחיו. תובע 3 הופנה לטבלה שער ך הנתבע בהתאם ליומני העבודה והסביר כי ברישום הספרה "2" הכוונה היתה ל" יומית כפולה" וכי לא נהג לרשום את שעות העבודה שכן רשם " רק יומיות" כשעבודתם הסתיימה ב "14:30, 15:00, 15:30." עדותו של תובע 3 בהקשר זה היתה עקבית ומהימנה, וניתן היה ללמוד ממנה על מתכונת עבודה אשר חרגה ממשרה מלאה.

חיזוק לגרסאות התובעים ניתן למצוא ביומני העבודה שצורפו לתצהיריהם. אומנם, אין ביומנים כאמור פירוט של שעות התחלה וסיום העבודה, אולם כן ניתן למצוא ימים מסוימים בהם נרשם כי שעת סיום העבודה היתה בשעות הערב. כך למשל, ביום 26.11.2014 נרשם סיום יום העבודה בשעה 19:00, ביום 23.9.2014 נרשם סיום עבודה בשעה 20:30, ביום 12.10.2012 נרשם סיום עבודה בשעה 21:00, ביום 3.1.2012 נרשם סיום עבודה בשעה 17:30, ביום 22.11.2011 נרשם סיום עבודה בשעה 18:30, ביום 30.3.2011 נרשם סיום עבודה בשעה 22:40, ועוד.

סימן נוסף ביומני העבודה לביצוע שעות נוספות הינו ברישום "1/2 1 X י"ע", או שהופיע לצד שמו של עובד מסוים "X 1/2 1" או " X2", כאשר לפי עדותו של תובע 3 כאמור לעיל מדובר ביומית כפולה או תוספת של חצי יום עבודה, וזאת בשל עבודה בשעות נוספות. רישום כזה ניתן למצוא במועדים שונים ביומני העבודה (לדוגמא 26.11.2014, 11.1.2015, 23.9.2014, 16.6.2014, 9.11.2012, 11.10.2012, 8.6.2015 ועוד).

טענת הנתבעים כי הרישום ביומני העבודה אינו מהימן שכן תובע 3 יכול היה לבצע שינויים ביומנים שהיו בשליטתו – לא הוכחה אף בראשית ראיה כלשהי. נהפוך הוא, הנתבע עצמו טען כי לקראת ישיבת ההוכחות בדק את כמות ימי העבודה של התובעים, על יסוד יומני העבודה, כדי להראות התאמה בין ימי העבודה בפועל לבין הימים ששולמו בתלושים, ובטבלה שערך הנתבע נרשמו שעות סיום העבודה במועדים שונים, החורג ות ממתכונת שעות העבודה לה טוע נים הנתבעים.

על יסוד האמור לעיל, אנו סבורים כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם להניח תשתית עובדתית מספקת לגבי עצם העסקתם בשעות נוספות.

במצב דברים זה, עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח את שעות עבודתם של התובעים ולהראות כי לא עבדו שעות נוספות. הנתבעים לא עמדו בנטל זה , הואיל ולא הציגו רישומי נוכחות כלשהם הכוללים את שעות עבודתם של התובעים, וגם לא הציגו כל ראיה משכנעת התומכת בטענתם כי התובעים עבדו בהיקף עבודה חלקי, או כי התמורה בגין עבודה בשעות נוספות שולמה על דרך של הגדלת ימי הנוכחות בתלושי השכר.

בהקשר זה יצוין, כי בתצהירו של הנתבע נרשם כי תובע 3 נהג למסור רישום ימי נוכחות שלו ושל יתר העובדים "ואם מי מהם עבד שעות נוספות היה מציין זאת ורושם ביומן גובה התגמול המגיע לעובד". עוד טען הנתבע בתצהירו כי כאשר התובעים עבדו שעות נוספות, תובע 3 נהג לרשום זאת ביומן והתגמול היה משתקף בתלושי השכר על דרך של הגדלת ימי העבודה. במילים אחרות, הנתבע אינו מכחיש כי לעיתים נדרשו התובעים לעבוד שעות נוספות, אלא שלטענתו כאשר עבדו שעות נוספות, הדבר בא לידי ביטוי על דרך של הגדלת ימי העבודה הרשומים בתלושים. טענה זו כאמור לא הוכחה.

הנתבעים בחרו שלא להעיד עובדים אחרים, אשר היו יכולים לתמוך בטענתם בדבר מתכונת שעות העבודה. הנתבעים גם בחרו שלא לזמן לעדות את מר כהן, לגביו נטען כי ערך רישום מדויק של שעות העבודה של התובעים. הנתבע צירף לתצהירו רישום אשר נטען כי נערך על ידי מר כהן ואשר מרכז את כמות שעות העבודה. מדובר ברישום חלקי, אשר הוגש שלא באמצעות עורכו, ואין בו כלל ציון של שמות העובדים אליו הוא מתייחס.

על יסוד כל האמור לעיל, שוכנענו כי התובעים עבדו שעות נוספות.

עם זאת, אין לקבל את החישוב שנערך על ידם בתצהיריהם ובסיכומיהם, שכן לא ניתן לחלץ מיומני העבודה את שעות עבודתם בפועל. עיקר הרשום על גבי יומנים אלו הוא מהות העבודות שבוצעו ואין המדובר ברישום של נוכחות התובעים מדי יום בעבודה הכולל שעת התחלה ושעת סיום. מעבר לכך, תובע 3 הודה בחקירה הנגדית כי חישוב השעות הנוספות אינו מדויק אלא נעשה על דרך הערכה.

בהינתן הקושי הראייתי בקביעת היקף העבודה הנוספת שביצעו התובעים לאורך תקופת העסקתם, אנו סבורים כי המקרה שלפנינו נכנס לגדרו של "המצב השני" בפרשת ריעני, משמע כי נטל השכנוע הועבר אומנם אל הנתבעת אולם לא הוכחו שעות העבודה בפועל. לפיכך, התוצאה המתבקשת הינה חיוב הנתבעת בתשלום של עד 15 שעות נוספות בשבוע או 60 שעות נוספות בחודש לכל אחד מן התובעים בכפוף לתקופת התיישנות תביעתם. יישום האמור לגבי כל אחד מן התובעים יובא בהמשך.

נסיבות סיום העסקה

סיום יחסי העבודה נעוץ בטענות קשות מצד הנתבעים כלפי התובעים שעניינן מעילה וגניבה. לטענת הנתבע, נאלץ להודיע לתובעים 1 ו-2 על הפסקת עבודתם בקיבוץ מעברות, לאחר שהקיבוץ הודיע כי התגלו מעשי תרמית וגניבה בעבודות וציוד חשמל בסכומים של מאות אלפי שקלים ובעקבות כך החליט הקיבוץ להפסיק את פעילות הנתבעת בשטחו. עוד טוען הנתבע ביחס לתובע 3, כי בעקבות הפרשה בקיבוץ מעברות וכשהתחיל לבדוק את התנהלות הנתבעת, גילה כי תובע 3 מכר סחורה השייכת לנתבעת לצד שלישי ונטל את התמורה לכיסו. לפיכך, טוענים הנתבעים כי התובעים הם שהביאו לסיום יחסי העבודה כאשר לא הותירו ברירה בידי הנתבעת אלא להודיע להם שלא להתייצב לעבודה בקיבוץ מעברות או באתרים אחרים. עוד טוענים הנתבעים כי בנסיבות בהן באו אל קיצם יחסי העבודה, התובעים אינם זכאים לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת או פיצויי הלנה כלשהם.

מנגד, טוענים התובעים כי הנתבעת בחרה באופן ברור לפטר אותם מעבודתם וכי אין כל בסיס להאשמות המופנות כלפיהם, ומשכך, אין כל הצדקה לשלול מהם את פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת.

ראשית נפנה לבחון האם התובעים פוטרו מעבודתם, כאשר נזכיר כבר כעת כי הנתבעים בחרו לטעון טענות סותרות בהקשר זה למרות שהסכימו בדיון המוקדם כי התובעים פוטרו מעבודתם. בכתבי ההגנה שהגישו הנתבעים ביחס לתביעות תובעים 1 ו-2, נטען כי הנתבעת נאלצה להפסיק את עבודתם עקב מעורבותם בפרשת המעילה בקיבוץ מעברות. עוד נטען בכל כתבי ההגנה כי התובעים פוטרו כדת ודין. בתצהיר העדות הראשית, טען הנתבע כי הודיע לתובעים על הפסקת עבודתם בקיבוץ מעברות ואף ביקש מהם לחפש עבודה זמנית אצל קבלנים אחרים שכן לנתבעת לא היתה עבודה לספק להם אותו זמן, וכי כוונתו של הנתבע היתה להסדיר את ענייניה הכספיים של החברה על מנת להיפגש עם התובעים ולערוך להם גמר חשבון. דברים אלו מלמדים בבירור על כוונת הנתבעים לסיים את עבודתם של התובעים. גם בסיכומיהם, טענו הנתבעים כי נבצר מהם מלהעסיק את התובעים בנסיבות בהן קיימים חשדות כבדים כלפיהם, ושוב נטען בסיכומים כי הנתבעת נאלצה לפטר את התובעים וכי " התובעים פוטרו כדין על ידי הנתבעת".

ואם לא די בכך, הרי שהנתבעת מסרה לתובעים זימונים לשימוע שכותרתם הינה "זימון לשימוע טרם פיטורין", במסגרתם נרשם כי הנתבעת שוקלת לסיים את העסקתם. לאחר השימוע, מסרה הנתבעת לתובע 2 מכתב פיטורים בו נרשם כי "אין כל אפשרות להמשיך ולהעסיק אותך", וכך נרשם גם במכתב הפיטורים של תובע 3. כל אלה מלמדים כי התובעים פוטרו מעבודתם.

באשר לתובע 1, במכתב סיום העסקתו נרשם כי הנתבעת מקבלת את התפטרותו אם כי בד בבד נרשם כך: "לאחר עריכת השימוע ועיון בטענותיך החלטנו לקבל את התפטרותך מהעבודה אבל לא מהנימוקים שפורטו במכתבך מיום 12/7/16, נימוקים שאין להם כל ביסוס עובדתי או משפטי. היות וקיבלת במשך על תקופת עבודתך את כל הזכויות המגיעות לך על פי דין ועל פי הסכם העבודה החתום בינינו. עצם העלאת טענות במכתבך שאין בהם כל ביסוס יצר חוסר אימון ביננו, לרבות מעורבותך בתרמית כלפי קיבוץ מעברות וחברתנו. ולכן אנו מקבלים את התפטרותך."

אכן, תובע 1 מסר לנתבעת ביום 12.7.2016 מכתב התראה בטרם התפטרות. כך נרשם בפתח המכתב: "הנדון: הודעה על סיום עבודה שתכנס בתוך 30 ימים מכתבי זה לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים זאת למקרה ובו לא יוסרו המחדלים נשוא מכתבי זה...". בהמשך, פירט תובע 1 את המחדלים המיוחסים לנתבעים וביניהם העדר תשלום בגין זכויות סוציאליות. תובע 1 לא קיבל התייחסות עניינית לטענותיו בדבר אי תשלום מלוא זכויותיו הסוציאליות, אלא בתגובה קיבל זימון לשימוע, במסגרתו לא התייחסה הנתבעת למכתב ההתראה אלא פירטה מדוע היא שוקלת את פיטוריו (נימוקים הזהים לאלו שנרשמו בזימון של תובע 2). מכתבו של תובע 1 מיום 12.7.2016 אינו הודעת התפטרות אלא שמדובר בהתראה למעסיק בטרם התפטרות. התנהלותה של הנתבעת שעה שתובע 1 זומן לשימוע עם שני אחיו, ובקשר לאותה פרשה בקיבוץ מעברות, מלמדת כי לנתבעת לא היתה כוונה לתקן את אותם מחדלים שצוינו במכתב ההתראה, והגם שתובע 1 הביע רצון לסיים את עבודתו ככל שלא יתוקנו המחדלים – בסופו של יום הבשיל ההליך לפיטורים.

באשר לטענה כי התובעים אינם זכאים לפיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת בשל המעשים המיוחסים להם – לאחר ששקלנו את הראיות, מצאנו כי דין טענה זו להידחות, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

סעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, קובעים:
"16. לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעסיק והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.
17. בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים."

נטל ההוכחה כי נתקיימו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מוטל על המעסיק. כאשר נטענת נגד העובד טענה כי ביצע מעשה בעל אופי פלילי, נדרשת מידת הוכחה מוגברת, מעבר למידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליך אזרחי. נעבור לבחון את טענות הנתבעים באשר למעשים המיוחסים לתובעים.

בכל הנוגע לתובע 1, כלל לא ברור מהן הטענות הקונקרטיות כנגדו, מלבד טענת הנתבעים כי לא יתכן כי תובע 1 לא ידע על מעשיו של אחיו. בכתב ההגנה, נטען באופן כללי כי עבודת תובע 1 הופסקה עקב "מעורבותו האישית ו/או ידיעתו במעשי ההונאה שביצע אחיו" מבלי לפרט מתי וכיצד היה מעורב תובע 1 במעילה הנטענת. הנתבע טען בחקירתו כי תובע 1 "שותף, העמיס ומכר" וגם בסיכומים נטען כי " בהתאם לשכר הישר לא יתכן שג'אד לא ידע דבר על מעלליו של אחיו ג'יהאד, הרי שניהם עבדו באותו מקום ושניהם השתמשו בדרך כלל באותה הסעה מטעם הנתבעת", וכי לא ניתן לשלול את האפשרות כי הוא סייע לאחיו. אין באמירות כלליות ולקוניות אלו כדי להצדיק שלילת פיצויי פיטורים. עוד נטען בסיכומים כי תובע 1 שילם במזומן לחברת דור חדש חומרי חשמל (1994) בע"מ, אולם תובע 2 טען בחקירה הנגדית כי בטעות נרשם שמו של אחיו וכי מדובר בסחורה שהוא הזמין לצורך ביצוע עבודה פרטית. עוד נטען כי תובע 1 גנב מונה חשמל ביום עבודתו האחרון בקיבוץ מעברות, אולם לא הובאה כל ראיה התומכת בטענה אלו וכלל לא ברור על סמך מה היא נטענת.

בכל הנוגע לתובע 2, טוענים הנתבעים כי הוא לקח חלק במעילת כספים בקיבוץ מעברות כאשר הזמין ציוד חשמל בשם הקיבוץ, חתם על תעודות המשלוח בגין קבלת הסחורה, אולם נטל את הסחורה לעצמו בעוד החיוב הכספי נותר על שמו של הקיבוץ. אולם, ביום 16.8.2017 שלח הנתבע מכתב ארוך למרכז המשק בקיבוץ מעברות, מר אמנון אברמוב, במסגרתו ביקש להתייחס להאשמות שהפנה הקיבוץ כלפי הנתבעת ועובדיה. במכתב זה כתב הנתבע מפורשות כי למיטב ידיעתו מר כהן, אשר היה אחראי על החשמליה בקיבוץ, הוא שאחראי למעילה בכספים ולמעשי המרמה: "מסרתי לך את כל החומר שאספתי שמעיד על זה שחברך מילדות אבי כהן הינו האחראי על מעשה המרמה...". ממכתב זה עולה כי גם לגישתם של הנתבעים, הגורם שאחראי למעילה אינו תובע 2 אלא אחד מחברי הקיבוץ.

הנתבעים נשענים בסיכומיהם על עצם העובדה כי הוגשו תביעות נוספות כנגד תובע 2 ביחס למעורבותו במעילה בכספי קיבוץ מעברות, אולם אין בעצם הגשת התביעות כדי לשכנע כי תובע 2 אכן ביצע את שנטען כנגדו. לא זו בלבד, אלא שעיון בתביעות שהגישו ספקים של קיבוץ מעברות שלטענתם לא קיבלו את התמורה בגין ציוד שסיפקו לקיבוץ – מעלה כי הטענות הכספיות בדבר המעילה מיוחסות גם כלפי הקיבוץ ו מר כהן. עוד עולה כי ההליכים בתיקים המקבילים נמצאים בשלבים מוקדמים יחסית, כך שלא ניתן להישען עליהם לצורך הקמת נטל הראיה בתיק זה. הנתבעים גם נאחזים במכתב מטעם הקיבוץ, אשר הוגש במסגרת תיק אחר, בו נטען כי תובע 2 הודה בחוב כלפי אחד מהספקים, אך בוודאי שלא ניתן לראות בטענה הנטענת על ידי הקיבוץ כהוכחה, או אף ראשית ראיה, לכך כי תובע 2 ביצע את המעשים המיוחסים לו. יודגש בהקשר זה כי הנתבע ים בחרו שלא לזמן לעדות אף גורם מקיבוץ מעברות או את הספקים הטוענים לקיומו של חוב, כדי לתמוך בטענותיהם כלפי תובע 2. הלכה למעשה, נכון להיום לא מתנהל הליך פלילי כנגד תובע 2, וגם בהליכים המקבילים טרם נקבעה קביעה כלשהי המלמדת על מידת אחריותו של תובע 2 למעילה הלכאורית בכספי הקיבוץ.

הנתבעים מפנים לחשבוניות החתומות על ידי תובע 2 ואשר מלמדות כי הוא רכש מספקים של הקיבוץ חומרי חשמל בסכומים גבוהים. אולם, אין בחשבוניות אלו כדי ללמד כי תובע 2 גנב סחורה שהוזמנה בשמו של הקיבוץ, אלא לכל היותר כי רכש ושילם עבור סחורה. לא ברור האם הסחורה המוזכרת בחשבוניות אלו כלולה ברשימת הציוד שבגינו הוגשו התביעות כנגד הקיבוץ ואשר נטען כי תובע 2 או גורם אחר גנב. לא נעלמו מעינינו סתירות שעלו בהקשר זה בעדותו של תובע 2, אשר טען תחילה כי את הסכומים הנקובים בחשבוניות שילם במזומן באמצעות כספים של מר כהן, ולאחר מכן טען כי רכש את הציוד כדי לבצע עבודות פרטיות לאחר שעות העבודה הרגילות אצל הנתבעת. גם לשאלות שהופנו אליו בחקירה הנגדית בנוגע לשימוש שעשה בכרטיס האשראי של מר כהן, לא נתן תובע 2 תשובות משכנעות. עם זאת, גם לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות, נותרו הנתבעים עם חשדות בלבד כלפי תובע 2, ואין די בכך כדי להצדיק את שלילת הפיצויים.

בכל הנוגע לתובע 3, נטען כי הוא מכר חוטי חשמל אשר נרכשו על ידי הנתבעת לצורך ביצוע עבודות, לאדם אחר, ונטל את התמורה לכיסו. הנתבע לא הציג כל ראיה המלמדת איזו סחורה לטענתו נגנבה על ידי תובע 3 וגם לא פירט מתי ביצע תובע 3 את המעשים המיוחסים לו. זאת ועוד, מהודעתו של הנתבע במשטרה עולה כי הוא עצמו לא גילה את הגניבות הנטענות אלא שמע על כך מאחד העובדים האחרים באתר העבודה (כאשר אותו עובד שמע על כך מהאדם שלטענתו רכש מתובע 3 את הסחורה), וזאת רק לאחר שהתובעים פוטרו מעבודתם. במילים אחרות, חשדותיו של הנתבע מבוססים על גרסה ששמע מצד שלישי, ומהראיות שצירף הנתבע לתצהירו, עולה כי גם לשיטתו לא ברור כלל האם תובע 3 אחראי למעשים המיוחסים לו. כאשר הגיע הנתבע למסור את תלונתו במשטרה ביחס לתובע 3, אמר כי "בשימוע שאני קיימתי עם העובדים שלי לא הצלחתי להגיע לאמת..." וכאשר נשאל האם הוא חושד במישהו מסוים, השיב: " אולי זה לא עימאד אולי זה העובדים הצעירים שלו". במילים אחרות, גם הנתבע עצמו לא ידע בוודאות מי אחראי להיעלמותם של חוטי חשמל, ככל שאכן חסרה סחורה כלשהי. הנתבע גם בחר שלא לזמן עדים אשר היו יכולים לאשש את טענותיו כלפי תובע 3, כגון אותו גורם אשר סיפר לו לטענתו כי שמע אודות סיפור המעשה.

תשובותיו של תובע 3 הי ו עקביות וענייניות, ומצאנו את עדותו משכנעת ומהימנה, כאשר הסביר כי בשל אופי עבודתו לא נכח תמיד באתר העבודה וכי נכחו באתר גורמים רבים מטעם הנתבעת. עוד טען תובע 3כי המחסן בו אוכסנה הסחורה היה לעיתים פתוח וכי לעובדים אחרים היו מפתחות של המחסן, כי לא ידע על חוסרים בסחורה וגם בפועל לא נערכו ספירות מלאי על ידי הנתבעת כדי לעקוב אחר כמות הסחורה. עוד העיד תובע 3 כי את כמות הסחורה המדוברת (100 חבילות של חוטי חשמל) כלל לא ניתן היה לאחסן או להחביא מתחת לאחת המיטות (כפי שנטען כי עשה אותו גורם שלישי שרכש מתובע 3 את הסחורה), וכי בפועל חומרים שונים היו נותרים באתר העבודה דרך קבע לאחר סיום שלבים שונים של הבנייה כך שאין זה מן הנמנע כי מי ששהה באתר נהג לאסוף חוטי חשמל או צינורות שנותרו בשטח ולהעביר אל מחוץ לאתר. יצוין, כי בשאלות שהופנו אל תובע 3 בהקשר זה נטען כי השומר הוא זה שגנב את הסחורה של הנתבעת, ודומה כי הטענה שניסו הנתבעים להפנות בשאלותיהם היתה לידיעה של תובע 3 אודות הגניבה, ולאו דווקא לגניבה מצידו. אשר על כן, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי התקיימו נסיבות אשר מצדיקות את שלילת פיצויי הפיטורים, וכל טענותיהם בהקשר זה מבוססות על חשדות, השערות ושמועות בלבד.

מכל האמור לעיל עולה כי לא הובאו ראיות משכנעות המקימות את נטל ההוכחה המוגבר המוטל על כתפי הנתבעים ואשר מצדיקות את שלילת פיצויי הפיטורים.

הנתבעים ביקשו לצרף הקלטות שנערכו בזמן שיחות השימוע שנערכו לתובעים וללא שהגישו תמלול לאותן ההקלטות, כאשר לטענת הנתבעים, בשיחות אלו הודו התובעים במעשים המיוחסים להם. קלטות אלו הוגשו ללא תמלול או תרגום, ולכן הן אינן חלק ממסכת הראיות בתיק זה. בעניין זה פסק בית הדין הארצי כדלקמן:
"דרך המלך להגשת הקלטה כראיה היא באמצעות הגשתו של סליל ההקלטה עצמו, או המדיה הדיגיטאלית בה בוצעה ההקלטה, יחד עם תצהיר של מבצע ההקלטה המעיד על זהות המקליט, דרך ביצוע ההקלטה (לרבות סוג המכשיר והאם פעל משך כל זמן השיחה), מועדה, זהות המשתתפים בשיחה שהוקלטה וכיצד נשמרה ההקלטה בזמן שחלף. דרך כלל יש לצרף לכך גם תמליל, אשר ישמש כאמצעי עזר, ויעלה על הכתב את שנאמר בהקלטה. מובן כי התמליל אמור להיות מקצועי ואמין כשלעצמו, ולשקף את כל שנאמר בהקלטה בצורה מדויקת. על מנת שבית הדין יוכל להתרשם מכך יש לצרף לתמליל תצהיר, או אישור אחר, של מי שערך אותו.
האמור לעיל הנו דרך המלך, אך ייתכנו לה חריגים בתלות בסוג ההליך המתנהל ובכלל נסיבות העניין. הערכאה הדיונית היא שתיתן דעתה לכלל השיקולים ותחליט אם יש הצדקה לקבל הקלטה – או תמליל – כראיה גם אם הוגשו שלא במסגרת "דרך המלך" שפורטה לעיל, הכל תוך שמירה על העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות בהתאמה לסוג ההליכים המתנהלים בבתי הדין לעבודה, ולשם השגת התכלית של חשיפת האמת ועשיית צדק. במסגרת זו יש לקחת בחשבון, בין היתר, את מידת הרלוונטיות של ההקלטה למחלוקת מושא ההליך. אין להקשות בדרישות פורמאליות כאשר יש קושי אמיתי ומוצדק לעמוד בהן, אלא ככל שאלה נדרשות על מנת לוודא את מהימנות ההקלטה והיותה משקפת באופן אמיתי את שנאמר על ידי המוקלט."

במקרה דנן, מדובר בהקלטות אשר הוחזקו על ידי הנתבעים זמן רב ועוד בטרם בירורן של התביעות. בית הדין אפשר לנתבעים להגיש את ההקלטות באמצעות תמליל ערוך כדין, אולם הם בחרו שלא לעשות כן. לא מצאנו בנימוקי הנתבעים טעם המצדיק קבלת ההקלטות ללא תמלולם ותרגומם, שכן לא שוכנענו כי קיימת היתה מניעה כלשהי מהנתבעים להגיש תמלול ערוך כדין.

הכרעה לגבי הסעדים הנדרשים
חישוב זכויותיהם של התובעים יבוצע על בסיס הקביעות הבאות:
א. תלושי השכר ישמשו אותנו בקביעת שכרם הקובע של התובעים.
ב. התובעים פוטרו.
ג. לתובעים לא שולם שכר בגין התקופה בה עבודתם הופסקה.
ד. על יחסי העבודה חל רק צו הרחבה בענף הבניין, ולכן מתייתר הדיון בסעדים מכוח צו ההרחבה בענף החשמל: זמן נסיעה ותוספת ותק.
ה. התובעים עבדו שעות נוספות וזכאים לתשלום של עד 15 שעות נוספות בשבוע ועד 60 שעות נוספות בחודש.

לעניין חישוב השכר הקובע, בית הדין הארצי פסק בעניין י.ב. שיא משאבים, כי חישוב השכר לתשלום פיצויי פיטורים לעובד שעתי ייעשה לפי חלקיות המשרה המשתנה לאורך כל תקופת עבודתו, ולאו דווקא בשנת עבודתו האחרונה. בעניין אליהו שורי, הוסיף ופסק בית הדין הארצי כי את ההלכה האמורה יש ליישם " גם בחישוב השכר לחישוב פיצויי פיטורים של עובד יומי, ששכרו שולם על בסיס ימי עבודה, ככל שלא הועסק בהיקף קבוע אלא בהיקף משתנה."

מתלושי השכר ויומני העבודה עולה כי היקף העבודה של התובעים השתנה מדי חודש וחודש. על יסוד הפסיקה, יש לחשב את ממוצע ימי העבודה החודשיים לכל תקופת העבודה, ולהכפיל בשכר היומי האחרון. בהעדר תחשיב כלשהו מטעם הנתבעים, ומאחר והתובעים לא הציגו תחשיב המפרט את ממוצע ימי העבודה בפועל על יסוד יומני העבודה, אלא רק הצביעו על חודשים מסוימים בהם לא היתה התאמה בין ימי העבודה ביומנים לבין ימי העבודה בתלושים, אנו קובעים כי חישוב השכר הקובע ייערך באופן הבא:
א. רישום ימי העבודה בתלושי השכר יהיה הבסיס לצורך עריכת החישוב, לרבות ימי החג אשר נרשמו בתלושים בשורה נפרדת.
ב. ככל שאין התאמה בין היומנים לבין התלושים בחודשים הספציפיים אליהם הפנו התובעים, ילקח בחשבון מספר ימי העבודה הנקוב ביומן העבודה.
ג. את ממוצע ימי העבודה יש להכפיל בשכר היומי האחרון לפי התלושים.
ד. לעניין ימי החופש הרשומים בתלושים וכפי שנקבע לעיל, רישום זה אינו משקף ניצול ימי חופשה בפועל. לכן, לאחר חישוב השכר הממוצע על בסיס ימי העבודה וימי החג כאמור לעיל, יש להוסיף לשכר הממוצע את התשלום הממוצע ששולם בגין רכיב החופש.

תביעתו של תובע 1
על יסוד המתווה המתואר בסעיף 96 לעיל, שכרו הקובע של תובע 1 הינו בסך 5,029 ₪ (1,616 ימי עבודה וחג : 69 חודשי עבודה * 208 ₪ ליום + 158 ₪ תשלום 'חופש' חודשי ממוצע לכל התקופה). בחישוב השכר הממוצע לא נלקחו בחשבון החודשים בהם עבד תובע 1 חלקית בשל הפסקת עבודתו על ידי הנתבעת .

לצורך חישוב זכויותיו, נעמיד את שכרו היומי של תובע 1 על סך של 201 ₪ (5,029 ₪ : 25 ימים), ושכרו השעתי על סך של 27 ₪ (5,029 ₪ : 186 שעות).

תובע 1 - פיצויי פיטורים

אין מחלוקת כי תקופת עבודתו הכוללת של תובע 1 הינה 70.5 חודשים (לרבות חודש יולי 2016 בו הופסקה עבודתו ועד למחצית חודש אוגוסט 2016 שאז פוטר), ועל כן זכאי לסך של 29,545 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בניכוי כל סכום שהצטבר לזכותו בקופות.

תובע 1- הודעה מקודמת

תובע 1 לא קיבל דמי הודעה מוקדמת ועל כן זכאי הוא לסך של 5,029 ₪.

תובע 1 - גמול שעות נוספות
כאמור לעיל, ניתן לפסוק לזכות תובע 1 עד 15 שעות נוספות לשבוע ועד 60 שעות נוספות לחודש . מעיון בתצהיר תובע 1, עולה כי לגרסתו מתכונת השעות הנוספות אותן עבד היתה פחותה מכמות השעות המקסימלית אותה ניתן לפסוק :
א. בתקופה הראשונה של 22.5 חודשי עבודה, עבד ארבעה ימים 9 שעות, יום אחד 12 שעות וביום שישי 8 שעות שמתוכן 6 הן שעות נוספות, מעבר למכסה של 42 שעות שבועיות, אשר שולמו בתעריף רגיל ללא תוספת שעות נוספות.
לכן, בתקופה זו, טוען תובע 1 למתכונת שעות נוספות הכוללת 6 שעות בתעריף 125%, שעתיים בתעריף 150%, שעתיים ביום שישי בתעריף 25% ושלוש שעות ביום שישי בתעריף 50%. סך הכל, 13 שעות נוספות לשבוע.
ב. בתקופה השנייה של ארבע שנים, באחד מימי השבוע עבד 12 שעות, כלומר שעתיים בתעריף 125% ושעתיים בתעריף 150%, וביום שישי עבד שעתיים ששולמו בתעריף רגיל במקום בתעריף 125% ועוד שעתיים וחצי ששולמו בתעריף רגיל במקום בתעריף 150%.
לכן, בתקופה זו, טוען תובע 1 למתכונת שעות נוספות הכוללת שעתיים בתעריף 125%, שעתיים בתעריף 150%, שעתיים ביום שישי בתעריף 25% ושעתיים וחצי שעות ביום שישי בתעריף 50%. סך הכל, 8.5 שעות נוספות בשבוע.

הנתבעים לא הציגו חישוב חלופי, למעט טענתם כי לא בכל ימי שישי עבד תובע 1 .

בית הדין הארצי עסק בפרשת לנקרי בשיקול הדעת המסור לבית הדין לפסוק גמול עבודה בשעות נוספות הנמוך מהרף הקבוע בחוק. באותו עניין נקבע:
"סעיף 26ב(ב) קובע רף עליון לשיעור השעות שעל יסודו יקבע הגמול בתנאי אי וודאות לגבי עצם העבודה הנוספת או היקפה, כשמסקנה זו נובעת מהשימוש ברכיב "שאינו עולה" וכן במילה "רק". ואולם בתוך הטווח הקבוע בחוק עדין מסור לבית הדין במקרים מתאימים שיקול דעת מסוים לפסוק גמול נמוך מהתקרה שבחוק. כך למשל, כאשר הסעד שנתבע על ידי העובד בכתב התביעה נמוך מהרף העליון אזי בהתאם לכלל שאין להושיט לתובע סעד שלא נתבקש על ידו יוגבל הסעד על פי הסכום שנתבע."

קביעת בית הדין הארצי בפרשת לנקרי עסקה באופן יישומו של המצב השלישי על פי הלכת ריעני, אך אנו סבורים כי היא יפה גם ליישום המקרה השני. כאמור לעיל, לא ניתן היה לחלץ מיומני העבודה את מתכונת השעות המדויקת לה טוען תובע 1, ואנו סבורים כי מאחר ואין לפסוק לזכותו תגמול בגין מתכונת שעות החורגת מזו לה הוא טוען, הרי שיש להגביל את כמות השעות שעל פיה ייקבע הגמול למסגרת השעות לה הוא טוען.

על כן, בגין התקופה הראשונה, זכאי תובע 1 להפרשי שכר כדלקמן:
בגין שבוע אחד בתקופה הראשונה, זכאי תובע 1 להפרשי שכר בסך 337 ₪ (6 שעות * 27 ₪ לשעה *125% + שעתיים * 27 ₪ לשעה * 150% + שעתיים * 27 ₪ לשעה * 25% + 3 שעות * 27 ₪ לשעה * 50%). על כן, לחודש, זכאי הוא לסך של 1, 348 ₪ (337 ₪ * 4), ולכל התקופה 30,330 ₪ (1, 348 ₪ * 22.5 חודשים).

בגין התקופה השנייה, זכאי תובע 1 להפרשי שכר לפי החישוב הבא:
בגין שבוע אחד בתקופה השנייה, זכאי תובע 1 להפרשי שכר בסך 196 ₪ (שע תיים * 27 ₪ לשעה * 125% + שעתיים * 27 ₪ לשעה * 150% + שעתיים * 27 ₪ לשעה * 25% + 2.5 שעות * 27 ₪ לשעה * 50%). על כ ן, לחודש זכאי הוא לסך של 784 ₪ (196 ₪ * 4), ולכל התקופה 37,632 ₪ ( 784 ₪ * 48 חודשים).

בסיכומיו, מציין תובע 1 כי יש להפחית מהחישובים שכר שעות נוספות בגין 20 ימי שישי שלא עבד בתקופה הראשונה, כלומר סך של 1,080 ₪ (20 ימים *(שעתיים * 27 ₪ לשעה * 25% + 3 שעות * 27 ₪ לשעה * 50%), וכן בגין 60 ימי שישי שלא עבד בתקופה השנייה, כלומר סך של 2,835 ₪ (60 ימים * (שעתיים * 27 ₪ לשעה * 25% + 2.5 שעות * 27 ₪ לשעה * 50%). על כן, זכאי תובע 1 להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 64,047 ₪.

תובע 1 - פדיון חופשה
כפי שנקבע לעיל, רישום החופש בתלושים אינו מבטא ניצול ימי חופשה בפועל. בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבניין, זכאי עובד המועסק במתכונת של 6 ימים בשבוע, ל- 13 ימי חופשה בעד השנה השלישית, ל-16 ימי חופשה בעד השנה הרביעית, ל-18 ימי חופשה בעד השנה החמישית ול-19 ימי חופשה בעד השנה השישית. נוכח הוותק של תובע 1, הרי שבגין שלוש שנות העבודה האחרונות וכן השנה השוטפת, זכאי הוא לפדיון חופשה עבור 59 ימים. על פי חוק חופשת שנתית, פדיון החופשה מחושב על בסיס שכר יומי אחרון. לכן, בהתאם לתעריף יומי בסך 208 ₪ ליום, זכאי תובע 1 לסך של 12,272 ₪ בגין פדיון חופשה.

תובע 1 - דמי הבראה
כאמור לעיל, איננו מקבלים את טענת תובע 1 כי תשלום דמי ההבראה בתלושים היה פיקטיבי. בתלושי השכר לשנתיים האחרונות לעבודתו של תובע 1, שולמו לו דמי הבראה בסך של 1,995 ₪ בלבד. בהתאם לצו הרחבה בענף הבניין, תובע 1 זכאי ל - 18 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות, ולפי תעריף ליום הבראה בסך של 378 ₪, היה על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך 6,804 ₪. בניכוי דמי ההבראה ששולמו לו, זכאי התובע 1 לסך של 4,809 ₪ .

תובע 1 - דמי חגים
תובע 1 עותר לתשלום בגין מלוא ימי החגים בתקופה בה עבד בטענה כי הנרשם בתלושים הינו פיקטיבי. כאמור לעיל, טענה זו לא התקבלה. בסעיף 40 לצו ההרחבה בענף הבניין נקבע, בין היתר, כי אין תשלום בגין ימי חגים הנופלים על המנוחה השבועית של עובד, וכן נקבע כי עובד יהיה זכאי לדמי חגים ככל שעבד יום לפני חג ולאחריו. הנתבעים לא ערכו רישום של ימי החגים בהם שהה תובע 1 בחופשה שלטענתם שולמה לו ומסתפקים בהפניה לתלושי השכר מהם עולה לטענתם כי שולמו דמי חגים כדין. מנגד, הציג תובע 1 בסיכומיו רשימה של ימי החגים שחלו במהלך תקופת עבודתו וכטענה חלופית מביא בחישובו את ניכוי דמי החגים הרשומים על גבי תלושי השכר. הנתבעים לא סתרו את רשימת החגים שהוצגה על ידי התובעים.

תובע 1 טוען כי הוא זכאי ל-50 ימי חג בכל תקופת עבודתו, אשר תאריכיהם מפורטים בתצהירו. אולם, שמונה מהימים המפורטים ברשימה נופלים על יום שבת, שהיה יום המנוחה עבור התובעים (26.11.2011, 4.2.2012, 27.12.2012, 4.10.2014, 25.10.2014, 3.1.2015, 18.7.2015, 26.9.201 5).

בהינתן האמור, תובע 1 היה זכאי בגין תקופת עבודתו לדמי חגים בסך 8,442 ₪ ( 201 ₪ ליום * 42 ימים), ובניכוי ימי החג הנקובים בתלושים בסך 4,992 ₪, זכאי תובע 1 להפרש בסך 3, 450 ₪.

תובע 1 - פנסיה
בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין, חובת ההפרשה לפנסיה המוטלת על הנתבעת היא בשיעור 6% משכר העובד החל מהחודש הראשון לעבודתו. בגין 70.5 חודשי עבודה ובהתחשב בשכר קובע בסך 5,029 ₪, זכאי תובע 1 לסך 21,273 ₪ בניכוי כל סכום שהצטבר בקופה בגין הפרשת הנתבעת לתגמולים .

תובע 1 - קרן השתלמות
תובע 1 טוען בכתב התביעה כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה ובהתאם לוותק במקצוע של שלוש שנים עובר לתחילת עבודתו בנתבעת, הוא זכאי להפרשות קרן השתלמות בשיעור 2.5% משכרו. הנתבעים התכחשו לעצם זכאותו של תובע 1 לקרן השתלמות ולא סתרו את טענת ו הנוגעת לוותק המקצועי כפי שטען. הנתבעים גם בחרו שלא לחקור את תובע 1 לעניין זה, ואילו תובע 1 הציג רשימת מעסיקים קודמים הכוללת לטענתו מעסיקים בענף הבנייה.

הנתבע בחקירתו הנגדית עמד על הכחשת עצם הזכאות לקרן השתלמות ובחר שלא להשיב עניינית (ואף בצורה מזלזלת) לשאלות שנשאל בעניין זה. כך נשאל והשיב:
"ש. שאלתי אותך כיצד נושא הוותק בא לידי ביטוי בזכויות, לרבות השכר של אותו עובד, האם רואים את זה בטופס הודעה על תנאי עבודה?
ת. אני צריך לתת לעובדים? שילכו לאינטרנט וימצאו. אפילו במשרד החינוך לא הולכים למורה ויושבים איתו ומראים לו איך מחשבים שכר.
....
ש. לפי ענף הבניין, מגיע לעובדים בענף הזה להפריש כספים לקרן השתלמות, ולא הפרשת להם?
ת. נכון לא הפרשתי, ולא ידעתי ואני עדיין אומר שלא מגיע להם והם חתומים על חוזה, כתוב בחוזה בפירוש "הפרשה לקרן פנסיה יבוצע על פי חוק פנסיה.. שכר יסוד, לא יבוצע הפרשה לקרן השתלמות", שנינו חתומים על זה. לא מגיע להם, אפילו לפי ענף הבנייה לא מגיע להם, חב' ביטוח מהחזקות במדינה, אבו נסאר, הוא אומר שלא מגיע.
ש. אם אומר לך שלפי צו ההרחבה בענף הבנייה משנת 2010, הוכנסה הוראה לצו הזה שלפיה צריך לבטח עובדים, להפריש עובדים לקרן השתלמות, אתה יודע את זה?
ת. לא יודע. (מדבר בערבית אל עורך דינו)."

לא שוכנענו כי תובע 1 ויתר על זכותו להפרשות לקרן השתלמות, וממילא מדובר בזכות קוגנטית המעוגנת בצו ההרחבה. משכך, זכאי תובע 1 לסך של 8,864 ₪ (5,029 ₪ *70.5 חודשים * 2.5%).

תובע 1 - דמי מחלה
בכתב תביעתו עותר תובע 1 לתשלום דמי מחלה שלא שולמו לו לתקופה שבין 30.5.2016 ו עד 5.6.2016 ומצרף אישור מחלה. בסיכומיו, זנח תובע 1 את רכיב התביעה האמור. למעלה מן הנדרש נציין כי לא הוצגו יומני עבודה לחודשים אלו כדי ללמוד האם תובע 1 נעדר מעבודתו, שכן מהרישומים שערך הנתבע וצירף לתצהירו, עולה כי תובע 1 נכח בעבודה ביום 30.5.2016 וכן בימים 1-2.6.2016.

תובע 1 - שכר עבודה לחודשים יולי-אוגוסט 2016
הנתבעים הפסיקו את עבודת תובע 1 בחודש יולי 2016 וללא שסיפקו לו עבודה חלופית או ששילמו לו על הימים בהם שהה בביתו ללא עבודה. תובע 1 מציין בסיכומיו כי בחודש יולי 2016 עבד ארבעה ימים וביום 6.7.2016 חל חג עיד אלפיטר ובמשך שלושה ימים לא עבד. תובע 1 עותר לתשלום שכר עבודה בגין ארבעה ימי עבודה בהם עבד בתחילת חודש יולי 2016 ולתשלום שכר עבודה בעד 32 ימי עבודה - לאחר החג שחל כאמור – ועד לפיטוריו ביום 15.8.2016 .

הנתבעים בכתב הגנתם מציינים כי בשל הנסיבות בהן הופסקה עבודתו, היינו פרשת המעילה, תובע 1 אינו זכאי לשכר עבודה. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית, שינה הנתבע את גרסתו וטען כי שכרו של תובע 1 שולם בתקופה בה עבודתו הופסקה. כך נשאל והשיב:

"ש. אני מפנה אותך לפרוטוקול הדיון מיום 22/3/17...ואני אומר לך ששכר עבודה עבור חודש 7/2016 ועבור אמצע 8/2016 לא שולם לגאד, אתה מסכים איתי?
ת. לא נכון
ש. תראה לי תלוש שכר?
ת. מאיפה אביא לך? הוא קיבל עד הגרוש האחרון שלו."

שוב אנו עדים לשינוי בקו הגנתם של הנתבעים כאשר ממילא גרסתו כאמור של הנתבע לא נתמכה בראיה אובייקטיבית כלשהי ולא ניתן לקבלה. בסיכומים, משנים הנתבעים פעם נוספת את טיעוניהם בקשר להעדר תשלום השכר עד למועד הפיטורים, כאשר לגרסתם כאשר קיבוץ מעברות הודיע כי לא יישלם לנתבעת את החשבונות השוטפים עד לבירור פרשת ההונאה, נותר הנתבע בחוסר אונים והודיע לתובע 1 ולתובע 3 ביום 10.7.2016 "לתת לו פרק זמן כדי לפתור את הבעיה, ביקש מהם לחפש עבודה זמנית אצל קבלנים אחרים לתקופה זמנית", וכי לאחר הסדרת ענייניה של הנתבעת, תיערך התחשבנות בין הצדדים. מטענה זו עולה כי הנתבעים ביקשו פרק זמן על מנת להיערך לגמר חשבון מול התובעים. מנגד, בהמשך הסיכומים, טוענים הנתבעים כי ביקשה מתובע 1 למצוא עבודה זמנית אצל מעסיק אחר עד אשר תצא הנתבעת מהמשבר הכלכלי ותמצא לו עבודה חלופית במקום אחר. כלומר, הנתבעים ציפו מתובע 1 להמתין בביתו, ולחפש תעסוקה זמנית, עד אשר ימשיך בעבודתו אצל הנתבעת. לאחר מכן, טוענים הנתבעים בסיכומים כי הנתבעת היתה זכאית לפרק זמן סביר כדי לברר מה חלקו של תובע 1 בפרשה לפני שתחליט האם למסור לו הודעה מוקדמת ומכתב פיטורים. במילים אחרות, יחסי העבודה בין הצדדים לא התנתקו, עד למועד הפיטורים, וזאת מבחירתה של הנתבעת להשעות את תובע 1 בשל החשדות, או בשל אי יכולתה הזמנית לספק לו עבודה. כך או כך, הלכה היא כי זכאותו של עובד המוכן ומזומן לביצוע עבודתו לקבל את שכר עבודתו. סוגיית הזכאות לשכר עבודה כאשר העובד מעמיד עצמו לרשות העבודה נדונה על ידי בית הדין הארצי אשר קבע: "שכר עבודה הוא התמורה בעד העבודה והוא משתלם עת יחידת זמן היא הבסיס לתשלום - בעד הזמן שבו העובד עבד או העמיד עצמו לרשות העבודה... ". במקרה דנן, שוכנענו כי תובע 1 היה מוכן ומזומן לעבודה, ולא ניתן היה לצפות ממנו לחפש תעסוקה חלופית ללא כל הודעה מוקדמת.

אין לקבל את טענת הנתבעים בסיכומיהם כי היה על תובע 1 להוכיח כי הנתבעת יכלה להעסיקו באתר אחר מלבד קיבוץ מעברות. כל עוד לא נותקו יחסי העבודה, אחראית הנתבעת לספק לתובע 1 עבודה וככל שהיא מבקשת ממנו להמתין עד לקבלת החלטה על ידה, עליה לשלם את שכרו בגין תקופה זו.

משכך, אנו קובעים כי תובע 1 זכאי לשכר עבודתו בתקופה בה עבודתו הופסקה. הנתבעים לא הציגו אסמכתא המלמדת כי השכר הנקוב בתלוש חודש יולי 2016 שולם לתובע 1, מה גם שלטענתם בכתב ההגנה הוא אינו זכאי לשכר זה. לכן, זכאי תובע 1 לשכר בגין ארבעה ימי עבודה שעבד בפועל בחודש יולי 2016 וכן לשכר בגין 32 ימים מהמועד בו הופסקה עבודתו ועד למועד פיטורים, סך הכל 36 ימים, בתעריף השכר היומי באותם חודשים של 208 ₪ ליום, ובסך הכל 7,488 ₪.

תובע 1 - פיצוי הלנת שכר ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים

לתובע 1 לא שולמו פיצויי פיטורים ולא שוחררו הפיצויים הצבורים בקרן הפנסיה כאשר מאז פיטוריו ועד כה חלפו כשלוש שנים. כמו כן, לא שולם לו כאמור שכר בעד התקופה בה הופסקה עבודתו.

נזכיר כי הפסיקה קבעה כי לבית הדין שיקול דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם, כאמור בסעיף 17 לחוק הגנת השכר. שוכנעו כי ברקע לפיטוריו של תובע 1 חלו נסיבות המצדיקות שלא לחייב בפיצויי ההלנה. בשקלול טענות הנתבעים באשר לחשש ממעורבותם של התובעים בפרשת המעילה יחד והטענות הנוספות שעלו ברקע לאותה הפרשה, התרשמנו כי אכן סברו הנתבעים שבנסיבות שנוצרו התובעים אינם זכאים לפיצויי פיטורים ולשכר בתקופה בה עבודתם הופסקה. לכן, מתקיימות בענייננו נסיבות בהן עלו מחלוקות ברורות וכנות לגבי זכאות לפיצויי פיטורים ושכר שלא שולם במועד. אנו סבורים כי במצב זה אין מקום לפסוק לזכות תובע 1 פיצוי הלנת שכר או פיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

תובע 1 - פיצוי בגין תלושים פיקטיביים ואי מסירת תלושי שכר
תובע 1 טוען כי הנתבעת לא מסרה לו תלושי שכר במהלך תקופת עבודתו, וכי תלושי השכר אינם משקפים את עבודתו בפועל ואינם כוללים את כל הנתונים הנדרשים על פי חוק. לטענת תובע 1, תלוש השכר הראשון שקיבל לאחר דרישות חוזרות ונשנות היה תלוש לחודש מאי 2016.

סעיף 24 (א)לחוק הגנת השכר קובע כי "מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד בכתב תלוש שכר". סעיף 24)ג) לחוק מוסיף וקובע כי "הרישום בפנקס השכר ומסירת תלוש השכר לעובד ייעשו לא יאוחר מהיום הקובע" כאשר היום הקובע הינו:"היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה". סעיף 26א לחוק מוסיף וקובע את הפיצוי שניתן לפסוק כאשר מעסיק אינו מוסר תלושי שכר או מוסר תלושי שכר אשר אינם כוללים את כל פרטי השכר הנדרשים.

בענייננו, תלושי השכר שצורפו על ידי התובעים הודפסו ביום 30.3.2017 וביום 29.3.2017. מר חדאד מסר בחקירתו הנגדית כי העביר מדי חודש לנתבע בדוא"ל את תלושי השכר, אם כי עדותו זו לא נתמכה בראיה כלשהי, וכמו כן לא הונחה לפנינו ראיה המלמדת על כך שלתובע 1 נמסרו תלושי השכר מדי חודש בחודשו.

זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר עולה כי נפלו בהם פגמים. כאמור לעיל, תלושי השכר ברובם אינם מציינים צבירה של ימי חופשה ומחלה. כמות ימי העבודה הרשומה בתלושים אינה תואמת בהכרח את ימי העבודה ביומני העבודה, ורישום תעריף יום ותעריף שעה אינו מתיישב עם שאר נתוני השכר. כך למשל, בתלוש לחודש אוקטובר 2010, נרשם כי תובע 1 עבד 25 ימים, 186 שעות, תעריף יום נרשם כ- 160 ₪ אבל גם נרשם תעריף יום 7.38 ₪ ותעריף שעה 0.86 ₪. גם הנתון בדבר שווי שימוש ברכב אינו מתיישב עם ההיגיון. לטענת מר חדאד, שווי זה נרשם בהתאם לימים בהם הרכב עמד לרשות התובעים. אולם, בתלושים בהם נרשמו 25 ימי עבודה, נרשם שווי שימוש ברכב בסך 1,500 ₪ ואילו כאשר נרשמו 20 ימי עבודה, שווי השימוע ברכב עלה ל- 2,000 ₪. ברוב התלושים חסר גם הנתון בדבר כמות שעות העבודה. מעבר לכך, אין התאמה בתלושים בין שכר היסוד לבין השכר שעל בסיסו הופרש חלקה של הנתבעת לקופת הפנסיה. זאת ועוד, בתלושים מסוימים נרשם תעריף יום בשורת ריכוז הנתונים אשר שונה מתעריף יום העבודה שנלקח בחשבון לצורך תשלום דמי חגים ודמי חופשה.

הנתבע נשאל בחקירתו לגבי אופן עריכת התלושים ולגבי הנתונים המצוינים בהם, ומתשובותיו עלה בבירור חוסר התעניינות בתלושים:
"ש. אתה לא האיש הנכון להפנות אליו שאלות ביחס לתלושי השכר לפני מנהל החשבונות מר חדאד?
ת. התלושים מולך, זה מה שיש, תבין מה שאתה רוצה מהתלושים האלה, אין לי עוד מה להוסיף בעניין התלושים.
ש. מפנה אותך לתלוש שכר 8/2014, כמה ימי עבודה עבד גאד?
ת. לא יכול לענות לך. לא מוסמך לענות.
ש. אני מבקש ממך לעיין בשנית בתלוש, תגיד לי מה רשום במשבצת שמדברת על ימי עבודה בחודש זה?
ת. היה לך פה רואה חשבון, הוא יכל לענות לך, אני לא מוסמך לענות על תלושי שכר.
ש. אני מפנה לתלוש 8/2014 יש משבצת של ימי עבודה.
ת. הסביר לך מר חדאד שהנתון הזה הוא נתון שלא משנה בגוף התלוש, אתה יכול לרשום שם 400. הסביר לך רואה חשבון איך תוכנת משכורות עובדת.
...
ש. אתה בתור איש עסקים שלוקח פרויקטים של כך וכך כספים, לא יכול להסביר לנו תלוש שכר של עובד ומה יש בו, מה היומית, כיצד אתה מצפה מעובד פשוט שיוצא לשטח, לקרוא תלוש שכר, כאשר אתה לא מסוגל?
ת. לא מעניין אותי. יש לי רואה חשבון שהוא בדק והוא ערך והוא הבין, והוא מבין בזה ובא וישב פה שעתיים והסביר לך הכל. אני לא אמור להיות רואה חשבון...
....
ש. האם יש לך הסבר לכך שבתלושי השכר של ג'יהאד לא רואים פירוט או רישום בחשבון החופשה?
ת. מה שאתה רואה בתלושים זה מה שיש בתלושים.
ש. ביחס לעמאד הייתה תקופה ארוכה שלא נערך רישום חופשה?
ת. מה שיש בתלושים."

עדותו של הנתבע בהקשר זה היתה מתחמקת ולא מהימנה. זאת ועוד, מעדותו של מר חדאד, רואה החשבון של הנתבעת, עולה כי גם לדעתו תלושי השכר היו שגויים בתקופה שקדמה למועד בו החל לעבוד עם הנתבעת, וכן עלה מעדותו כי שורת ריכוז נתוני השכר היתה שגויה בחודשים רבים.

הרישום השגוי בתלושי השכר לא נבע מחילוקי דעות וגם לא היה זניח, אלא נבע מחוסר תשומת לב וחוסר אכפתיות מצד הנתבעים, אשר נתנו ליבם רק לשכר המשולם בפועל ולא לשאר הזכויות הסוציאליות ולחובותיה של הנתבעת ביחס לעריכת התלושים ומסירתם במועד. על השיקולים שצריכים להנחות את בית הדין בבואו לשקול פסיקת פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, ובפרט גובה הפיצוי, עמד בית הדין הארצי תוך שקבע כי לצד מהות ההפרה יש לשקול את חומרת ההפרה, משכה, תום לבם של הצדדים, וכמובן את התכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק. נוכח כך, בהתחשב במטרת החוק ובתקופת עבודתו של תובע 1, יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על 8,000 ₪.

תביעתו של התובע 2
על יסוד המתווה המתואר בסעיף 96 לעיל, שכרו הקובע של תובע 2 הינו 5,436 ₪ (1, 467 ימי עבודה וחג : 61 חודשי עבודה * 220 ₪ ליום + 145 ₪ תשלום חופש חודשי ממוצע לכל התקופה). בחישוב השכר הממוצע לא נלקחו בחשבון החודשים בהם עבד תובע 2 חלקית בשל הפסקת עבודתו על ידי הנתבעת. עוד נציין כי לא נלקחו בחשבון החודשים לגביהם לא הוצגו תלושים, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי תובע 2 עבד ברצף בתקופה הנטענת על ידו. לכן, חישוב הממוצע נערך בהתאם למספר התלושים שצורפו לתיק.

לצורך חישוב זכויותיו, נעמיד את שכרו היומי הממוצע של תובע 1 על סך של 217 ₪ (5,436 ₪ : 25 ימים), ושכרו השעתי על סך של 29 ₪ (5,436 ₪ : 186 שעות).

תובע 2 - פיצויי פיטורים
תובע 2 עבד במשך 143.5 חודשים (11 שנים ו-11 וחצי חודשים) (לרבות התקופה בו עבודתו הופסקה). ועל כן זכאי לסך של 65,005 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בניכוי כל סכום שהצטבר לזכותו בקופות על חשבון פיצויים.

תובע 2- הודעה מקודמת
תובע 2 לא קיבל דמי הודעה מוקדמת ועל כן, זכאי לסך של 5,436 ₪ בגין הודעה מוקדמת.

תובע 2 - גמול שעות נוספות
בדומה לתובע 1, גם גרסתו של תובע 2 בנוגע לשבוע עבודתו מעלה כי עבד פחות מ- 15 שעות נוספות בשבוע: לטענתו, עבד בימי שישי שעתיים נוספות בגינן הוא זכאי לתוספת בשיעור 25% וכן שעתיים וחצי נוספות בגינן הוא זכאי לתוספת בשיעור 50%, ובנוסף אחת לשבוע עבד עד שעות הערב ולכן הוא זכאי לשעתיים בשיעור 125% ושעתיים בשיעור 150%. במילים אחרות, תובע 2 עבד לגרסתו 9.5 שעות נוספות בשבוע. על בסיס הנ ימוקים שהוצגו בעניינו של תובע 1, אין לפסוק לתובע 2 מעבר למסגרת השעות לה הוא טוען.

לכן, זכאי תובע 2 להפרשי שכר בהתאם למפורט להלן:
בגין שבוע אחד, זכאי תובע להפרשי שכר בסך 203 ₪ (שעתיים * 29 ₪ * 125% + שעתיים * 29 ₪ * 150% + שעתיים * 29 ₪ * 25% + 2.5 שעות * 29 ₪ * 50%). על כן, לחודש זכאי הוא לסך של 812 ₪ (203 ₪ * 4), ולכל התקופה 68,208 ₪ (796 ₪ * 84 חודשים).

בסיכומיו, מציין תובע 2 כי יש להפחית מהחישובים שכר שעות נוספות בגין 121 ימי שישי, כלומר סך של 5,263 ₪ (121 ימים * (שעתיים * 29 ₪ * 25% + 2.5 שעות * 29 ₪ * 50%). על כן, זכאי תובע 2 להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 62,945 ₪.

תובע 2- פדיון חופשה
כאמור, רישום החופש בתלושי השכר אינו משקף ניצול ימי חופשה או תשלום אותנטי עבור ימי חופשה תובע 2 במהלך תקופת עבודתו. בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבניין, זכאי עובד המועסק במתכונת של 6 ימים בשבוע, החל מהשנה התשיעית ואילך, ל- 26 ימי חופשה בשנה. נוכח הוותק של תובע 2, בגין שלוש שנות העבודה האחרונות וכן השנה השוטפת, ובהעדר כל חישוב חלופי מטעם הנתבעים, זכאי תובע 2 לפדיון חופשה עבור 94 ימים. כאמור בחוק חופשה שנתית ובהתאם לתעריף יומי אחרון בסך 220 ₪, זכאי תובע 2 לסך של 20,680 ₪ בגין פדיון חופשה.

תובע 2- דמי הבראה
איננו מקבלים את טענות תובע 2 כי רכיב ההבראה בתלושים היה פיקטיבי, וזאת מהטעמים שפירטנו לעיל. מעיון בתלושי השכר לשנתיים האחרונות לעבודתו של התובע 2 מצאנו כי שולמו לו דמי הבראה בסך של 1,476 ₪ בלבד. בהתאם לצו הרחבה בענף הבניין, תובע 2 זכאי ל - 20 ימי הבראה לפי תעריף ליום הבראה בסך של 378 ₪, ובסך הכל 7,560 ₪. בניכוי דמי ההבראה ששולמו לו בשנתיים האחרונות, זכאי תובע 2 לסך של 6,084 ₪ .

תובע 2- דמי חגים
תובע 2 עותר לתשלום בגין מלוא ימי החגים בתקופה בה עבד בטענה כי הנרשם בתלושים הינו פיקטיבי. לא שוכנענו מנימוקי התובע 2 בעניין זה, וזאת מהטעמים שפירטנו בתביעתו של תובע 1. תובע 2 טוען כי הוא זכאי ל-63 ימי חג בכל תקופת עבודתו, אשר תאריכיהם מפורטים בתצהירו. ברשימתו של תובע 2 הוסרו ימי החג שצוינו ברשימת תובע 1 ואשר נפלו על ימי המנוחה השבועית. הנתבעים לא סתרו את המועדים הנטענים על ידי תובע 2.

בהינתן האמור, תובע 2 היה זכאי בגין תקופת עבודתו לדמי חגים בסך 13, 671 ₪ ( 217 ₪ ליום * 63 ימים), ובניכוי ימי החג הנקובים בתלושים בסך 5,550 ₪, זכאי תובע 2 להפרש בסך 8, 121 ₪.

תובע 2 - פנסיה
בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין חובת ההפרשה לפנסיה המוטלת על הנתבעת היא בשיעור 6% משכרו של העובד והחל מהחודש הראשון לעבודתו. בהתחשב בתקופת ההתיישנות ובשכרו הקובע, זכאי תובע 2 להפרשות לפנסיה בגין 84 חודשים בסך 27,397 ₪ (5,436 ₪ * 6% * 84 חודשים) בניכוי כל סכום שהצטבר לזכותו לתגמולים (חלק הנתבעת) בקופה.

תובע 2 - פיצוי בגין הפסד זכויות פנסיה
בכתב תביעתו עותר תובע 2 לסך של 60,000 ₪ בגין נזק בלתי הפיך שנגרם לו בשל התנהלות הנתבעת ששילמה זכויותיו בחסר. תובע 2 זנח טענה זו בסיכומיו, ולגופו של עניין, לא הונחה לפנינו תשתית ראייתית לפיה ניתן ללמוד על אותו נזק שנטען. לכן, דין תביעתו לפיצוי בגין הפסד זכויות פנסיה להידחות.

תובע 2 - קרן השתלמות
על יסוד צו ההרחבה בענף הבניין, טען תובע 2 בכתב התביעה כי בהתאם לוותקו במקצוע של מעל 3 שנים, היה על הנתבעת להפריש לקרן השתלמות בשיעור של 2.5% משכרו. לראשונה בסיכומים טוען תובע 2 כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין משנת 2015 ובהינתן העובדה שבשנת 2015 ותקו המקצועי היה מעל 6 שנים זכאי לתקופה שהחל מחודש אוקטובר 2015 לפיצוי בגין הפרשה בשיעור של 5% משכרו ולא 2.5%, ולכן הסכום הנדרש בסיכומים הינו גבוה יותר.

טענתו החדשה של תובע 2 בסיכומים מהווה הרחבת חזית, ואין הוא זכאי לטעון לסעדים גבוהים יותר שלא נתבעו על ידו בכתב התביעה. לכן, על בסיס שכר חודשי בסך 5,436 ₪ ועבור 84 חודשים, והפרשות בשיעור של 2.5%, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 11,416 ₪ בגין רכיב זה.

תובע 2 - שכר עבודה לחודשים יוני עד אוגוסט 2016
הנתבעים הפסיקו את עבודת התובע 2 בחודש יוני 2016, לאחר שמונה ימי עבודה, ולאחר מכן ביקשו כאמור כי ימתין בביתו עד בירור החשדות נגדו. שוכנענו כי התובע 2 היה מוכן ומזומן לעבודה.

כפי שקבענו לעיל בנוגע לתובע 1, גם תובע 2 זכאי לשכרו בגין התקופה בה המתין למוצא פיה של הנתבעת. לטענת הנתבעים בסיכומיהם, כאשר הופסקה העבודה בקיבוץ מעברות, "לא עמדו אופציות בפני הנתבעת מלבד אופציה אחת והיא שג'יהאד יצא לחופשה ללא תשלום ולמצוא לעצמו עבודה זמנית אצל מעסיק אחר עד אשר יחזור בו קיבוץ מעברות מהחלטות להרחיק את ג'יהאד ממתחם הקיבוץ". אין לקבל טענה זו. מעסיק אשר מודיע לעובדו כי עליו להמתין בבית, במקום לספק לו עבודה, עד אשר 'יירגעו הרוחות' או יתבררו החשדות כנגדו, מחויב בתשלום השכר.

תובע 2 עותר לתשלום שכר עבודה בגין 8 ימי עבודה בחודש יוני 2016 ובגין 53 ימי עבודה שהחלו מיום 15.6.2016 ועד לפיטוריו ביום 15.8.2016. בתיק מצוי אומנם תלוש שכר לחודש יוני 2016, אך לא צורפה אסמכתא כי שכר זה שולם בפועל, ונוכח עמדת הנתבעים כי תובע 2 לא היה זכאי לשכר בגין ימים אלו בשל הנזקים שגרם להם, שוכנענו כי שכר זה לא שולם. באשר לטענת התובע 2 לשכר עבודה בגין הימים בהם הופסקה עבודתו, דינה להתקבל ונפנה לדין החל עליו עמדנו בתביעתו של התובע 1. לכן, זכאי תובע 2 לשכר בגין 61 ימים בסך 13,420 ₪.

תובע 2 - פיצויי הלנת שכר ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים

לתובע 2 לא שולמו פיצויי פיטורים ולא שוחררו לו הפיצויים הצבורים בקרן הפנסיה כאשר מאז פיטוריו ועד כה חלפו כשלוש שנים. כמו כן, לא שולם לו שכר בעד התקופה בה הופסקה עבודתו. עם זאת, ומהנימוקים שפורטו לעיל בנוגע לתובע 1, מצאנו כי היתה קיימת מחלוקת כנה בנוגע לזכאותו של תובע 2 לפיצויי פיטורים ולשכר האחרון, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי הלנת שכר או פיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

תובע 2 - אי מסירת תלושי שכר
תובע 2 טוען כי תלושי השכר לא נמסרו לו, למעטן תלושי השכר לחודשים ינואר עד מאי 2010. עוד טוען תובע 2 כי תלושי השכר שנמסרו לידיו וכן התלושים שהועברו במסגרת הליכים אלו, הינם כאמור פיקטיביים שכן אינם כוללים את תנאי השכר ותנאי העבודה הנכונים. בגין כך, דורש תובע 2 פיצוי בסך 20,000 ₪.

הדיון בפגמים שנפלו בעריכת התלושים וכן בהתייחסות הנתבע בעדותו לחובתה של הנתבעת למלא אחר דרישות החוק, הובאו לעיל ביחס לתובע 2, והוא תקף גם בעניינו של תובע 2. על כן, בהתחשב בתקופת עבודתו של תובע 2 והתמשכות הפרת חובת הנתבעת ביחס לתלושי השכר, יש להעמיד את הפיצוי לתובע 2 על סך של 8,000 ₪.

תובע 2 - טענת קיזוז
בכתב ההגנה, טענו הנתבעים כי תובע 2 חב להם כספים בגין דמי שכירות ששילמה הנתבעת עבורו, וכי יש לקזז חוב זה מכל סכום שיגיע לתובע 2. בכתב ההגנה, לא פירטו הנתבעים את גובה החוב. לתצהיר הנתבע, צורפו העתקים של 12 המחאות על סך 2,700 ₪ כל אחת, שקיבל תובע 2 לטענתם במהלך שנת 2015, כאשר על גבי ההמחאות נרשם "עזרה שכר דירה". תובע 2 נשאל במהלך חקירתו הנגדית אודות ההמחאות והשיב כי אכן מדובר בהמחאות שנמסרו לו ופ ירעונן היה רק עד ה המחאה השישית: " הוא נתן לי 12 צ'קים עד חודש שישי הוא עצר את הצ'קים בזמן שהייתה הפרשה".

הואיל ומדובר בטענת קיזוז, הרי שנטל ההוכחה לגביה מוטל על הנתבעים. אולם, לא הובאה בפנינו ראיה המלמדת אילו מבין ההמחאות אכן נפרעה על ידי תובע 2. זאת ועוד, תובע 2 טען בעדותו כי המחאות אלו היוו למעשה מקדמה על חשבון המשכורות: "חודשיים וחצי אחורה רביעי וחמישי וחצי שישי לא קיבלתי משכורת, בתנאי שיעביר לי את כל הסכום הזה... זה היה על חשבון מקדמה, אני עובד, מוריד מהמשכורת. עזה על חשבון משכורת... ". הנתבעים כאמור לא הציגו כל אסמכתא על תשלום המשכורת בפועל באותם חודשים שבהם לטענתם מסרו לתובע 2 את ההמחאות האמורות, כך שלא ניתן לדעת האם המחאות אלו קוזזו משכרו של תובע 2. הואיל וגם לגישתם של הנתבעים, שכרו של תובע 2 שולם לעיתים במזומן, הרי שלא נסתרה טענתו של תובע 2 כי דמי השכירות קוזזו משכרו הרגיל. נוכח דברים אלו, ומאחר והנתבעים לא הניחו הנתבעים תחשיב מסודר לפיו ניתן ללמוד על סכום ההמחאות שאכן נפרעו ולא קוזזו משכרו של תובע 2, טענת הקיזוז דינה להידחות.

תביעתו של תובע 3
על יסוד המתווה המתואר בסעיף 96 לעיל, שכרו הקובע של תובע 3 הינו בסך 5,703 ₪ (1,887 ימי עבודה וחג : 82 חודשי עבודה * 240 ₪ ליום + 181 ₪ תשלום חופש חודשי ממוצע לכל התקופה). בטרם נעבור לדון בכל רכיבי התביעה, נציין כי בכתב התביעה נכלל רכיב שעניינו החזר ניכויים, בגין 30,000 ₪ שנוכו לטענת התובע משכרו ולא הועברו לקרן הפנסיה. תובע 3 זנח טענה זו בסיכומיו, וממילא גם לא הובאה אסמכתא התומכת בטענה זו, ולכן לא נדון בה.

לצורך חישוב זכויותיו, נעמיד את שכרו היומי של תובע 3 על סך של 228 ₪ (5, 703 ₪ : 25 ימים), ושכרו השעתי על סך של 31 ₪ (5, 703 ₪ : 186 שעות).

תובע 3 - תשלום פיצויי פיטורים

תובע 3 החל כאמור את עבודתו בחברה הקודמת שבבעלות הנתבע ביום 1.1.1997. אין מחלוקת, כי תובע 3 עבר לעבוד עבור הנתבעת החל מיום 1.7.2002, כשלושה שבועות לאחר הקמתה. לטענת תובע 3, עבד ברצף בחברה הקודמת ובנתבעת, כאשר שתי החברות עוסקות באותו ענף וכאשר פעילות החברה הקודמת עברה אל הנתבעת, ולכן מדובר במצב של חילופי מעסיקים. עוד טוען תובע 3 כי לא שולמו לו פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו בחברה הקודמת, ולכן יש לחשב את פיצויי הפיטורים כיום בגין שתי תקופות העבודה.

מנגד, טוענים הנתבעים כי תובע 3 קיבל פיצויי פיטורים בעת חילופי המעסיקים, וכראיה צורף ספח המחאה מחברת הביטוח כלל מיום 28.10.2002, על גביו נרשם כי לטובת תובע 3 נפדה "פיצויים הון" בסך 6,717 ₪, ונרשם בכתב יד: "מאשר שקיבלתי את השיק ואת יתרת הפיצויים קיבלתי במזומן ממר זבייק עדי", וכן נרשמה חתימה לכאורה של תובע 3. עוד טוענים הנתבעים כי תובע 3 קיבל את מלוא זכויותיו בגין תקופת עבודתו בחברה הקודמת. תובע 3 התכחש לחתימתו ולקבלת ההמחאה של חברת הביטוח.

במחלוקת זו מצאנו כי יש לקבל את טענתו של תובע 3. הנתבעים אינם מכחישים כי לא חלה הפסקה עבודה בין תקופת עבודתו של תובע 3 בחברה הקודמת לבין תקופת עבודתו בנתבעת. עדותו של תובע 3 בהקשר זה היתה עקבית ומשכנעת: "האתרים שהיו בס.ע. זה אותם אתרים שעברו לנתבעת מס' 1, וחלק מהפועלים גם עברו מהיום למחר. לא הייתה שום הפסקת עבודה, היינו בחמישה אתרים, בשווי של יותר משלוש מיליון." הנתבעים לא הציגו ראיות המלמדות אחרת. גם בהמשך עדותו, חזר תובע 3 על טענתו: "אנו סיכמנו שאחרי שסיימה ס.ע. עבודות חשמל את התקופה, ממשיכים בפרויקטים יום למחרת, זה היה ביום 30/6, היה יומן נמצא עם כל האתרים וכל הפועלים". לא נעלמה מעינינו העובדה כי תובע 3 בעדותו טען תחילה כי עבד ברצף אצל החברה הקודמת ולאחר מכן הודה כי היתה הפסקה ארעית של מספר חודשים, אולם אין בכך כדי לערער את עדותו ביחס לכך כי פעילות החברה הקודמת עברה בפועל לנתבעת.

בנוגע להמחאה של חברת כלל, נאמר בזהירות הנדרשת, כי החתימה המופיעה על גבי ההמחאה אינה זהה בהכרח לחתימתו של תובע 3 כפי שמופיעה על גבי תצהירו או מסמכים אחרים . בהקשר זה יצוין, כי ביום 3.1.2018 ניתן צו המופנה לחברת כלל והמורה לה למסור בין היתר אסמכתא על פירעון ההמחאה שניתנה בגין פדיון הפיצויים שהצטברו בקופה. בהמשך, הגישו הנתבעים ביום 14.3.2018 העתקי המחאות אשר נמסרו להם לטענתם על ידי סוכן הביטוח, כאשר המחאה אחת על סך 6,717 ₪ מיום 28.10.2002 אשר לטענתם לא נפרעה על ידי תובע 3 שכן הוחלפה בהמחאה אחרת מיום 11.11.2002 על אותו סכום. על כן, ההמחאה עליה רשם לכאורה תובע 3 כי קיבל את מלוא הפיצויים, כלל לא נפרעה, והנתבעים לא הציגו אסמכתא כי ההמחאה החלופית נמסרה או נפרעה בפועל.

בהקשר זה יצוין, כי מהשאלות שהופנו לתובע 3 בחקירה הנגדית, עולה כי לטענת הנתבעים תובע 3 פרע את ההמחאות של חברת הביטוח בנוכחות הנתבע וכן עובד אחר של הנתבעת, מר איברהים דלו, אולם הנתבעים בחרו שלא לזמן את מר דלו למתן עדות בעניין זה.

זאת ועוד, אף אם בחר תובע 3 לפדות את רכיב הפיצויים מקופת הפנסיה, הרי שלא הוצגה כל ראיה המלמדת כי נעשה לתובע 3 גמר חשבון במועד סיום עבודתו בחברה הקודמת ומהו סכום הפיצויים המלא ששולם לו. הנתבעים לא הציגו אסמכתא כלשהי לתשלום פיצויים, לא מכרטסת הנהלת חשבונות או מפירוט נתונים בחשבון בנק, ואף לא ידעו לומר מהו סכום הפיצויים ששולם לתובע 3 לטענתם במועד חילופי המעסיקים. אין ספק כי סכום הפיצויים שנפדה לכאורה מהקופה, בסך 6,717 ₪, אינו מהווה את מלוא תשלום פיצויי הפיטורים שהגיעו לתובע 3 בגין תקופת עבודה שמיום 1.1.1997 ועד ליום 30.6.2002.

על כן, בחישוב פיצויי הפיטורים יש לקחת בחשבון את תקופת העסקת תובע 3 בחברה הקודמת, כך שהתקופה הרלוונטית לחישוב הינה מיום 1.1.1997 ועד ליום 15.8.2016, בניכוי ארבעה חודשים בהם לא עבד (235.5 חודשים). ל כן, זכאי תובע 3 לפיצויי פיטורים בסך 110,020 ₪ (235.5/12 * 5,703 ₪) , בניכוי הסכום שהצטבר לזכותו לפיצויים בקופות בגין שתי תקופות העבודה.

תובע 3 - הודעה מקודמת

תובע 3 לא קיבל דמי הודעה מוקדמת, כאשר לטענת הנתבעים הוא אינו זכאי לכך נוכח מעורבותו בעבירות משמעת ועבירות פליליות, וכן מאחר ולא השיב לידי הנתבעת כלי עבודה בשווי 30,000 ₪.

כאמור לעיל, טענות הנתבעים בנוגע לשלילת פיצויים והודעה מוקדמת, נדחו. באשר לכלי העבודה, לא הובאו לפנינו ראיות בעניין, כגון אסמכתאות המלמדות איזה ציוד היה בידי תובע 3 השייך לנתבע ת, ומה עלות הציוד. הנתבעים צירפו אמנם ריכוז חשבוניות משני ספקים, אך אין במסמך זה כדי ללמד על הציוד שהיה לכאורה בידי תובע 3, ומה עלותו.

על כן, זכאי תובע 3 להודעה מוקדמת בסך 5,703 ₪.

תובע 3 - גמול שעות נוספות
מתצהירו של תובע 3 ומסיכומיו עולה מתכונת של 17 שעות נוספות מדי שבוע:
שלושה ימים בשבוע עבד שעה נוספת אחת שלא שולמה בתעריף של 125%, יומיים עבד שעתיים נוספות שלא שולמו בתעריף 125% ושעתיים נוספות בתעריף 150%, ובכל יום שישי ביצע שש שעות נוספות אשר שולמו בתעריף רגיל, שעתיים בתעריף 25% ו- 4 שעות בתעריף 50%.
כלומר, לטענת תובע 3 הוא זכאי לשבע שעות נוספות בתעריף 125%, ארבע שעות נוספות בתעריף 150%, שעתיים בתעריף 25% וארבע שעות בתעריף 50%.

כאמור לעיל, בהתאם להלכת ריעני, יש לפסוק עד 15 שעות נוספות לשבוע ועד 60 שעות נוספות לחודש. להבדיל מתובעים 1 ו-2 אשר טענו למתכונת שעות הפחותה מ-15 שעות נוספות בשבוע, המתכונת לה טוען תובע 3 חורגת ממכסת השעות אותה ניתן לפסוק, ולכן זכאותו של תובע 3 להפרשי שכר בגין רכיב זה מוגבלת ל-15 שעות נוספות בשבוע. מתוך מתכונת השעות לה טוען תובע 3, עולה כי מדובר ב-11 שעות נוספות בתעריף מלא (הכולל שכר בשיעור 100% ותוספת של 25% או 50%) ושש שעות בתעריף חלקי של השלמת התוספת בגין עבודה בשעות נוספות. בהעדר כל חישוב חלופי מטעם הנתבעים, מצאנו כי יש לבסס את חישוב השעות הנוספות באופן המטיב עם תובע 3, ולכן זכאותו לשכר שעות נוספות תיערך על יסוד 11 שעות נוספות בתעריף מלא, שעתיים בתעריף 25% ושעתיים בתעריף 50%.

בהתאם לכך, זכאי תובע 3 להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות כדלקמן:
בגין שבוע אחד, זכאי תובע 3 להפרשי שכר בסך 503 ₪ (שבע שעות * 31 ₪ * 125% + ארבע שעות * 31 ₪ * 150% + שעתיים * 31 ₪ * 25% + שעתיים * 31 ₪ * 50%). על כן, לחודש זכאי הוא לסך של 2,012 ₪ (503 ₪ * 4), ולכל התקופה 169,008 ₪ (2,012 ₪ * 84 חודשים).

בסיכומיו, מציין תובע 3 כי יש להפחית מהחישובים שכר שעות נוספות בגין 35 ימי שישי, כלומר סך של 1,627 ₪ ( 35 ימים * (שעתיים * 31 ₪ * 25% + שעתיים * 31 ₪ * 50%). על כן, זכאי תובע 3 להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 167,381 ₪.

תובע 3 - פדיון חופשה
כאמור, רישום החופש בתלושי השכר אינו משקף ניצול ימי חופשה או תשלום אותנטי עבור ימי חופשה תובע 3 במהלך תקופת עבודתו. בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבניין, זכאי עובד המועסק במתכונת של 6 ימים בשבוע, החל מהשנה התשיעית ואילך, ל- 26 ימי חופשה בשנה. נוכח הוותק של תובע 3, ובגין שלוש שנות העבודה האחרונות וכן השנה השוטפת, זכאי הוא לפדיון חופשה עבור 94 ימים. בהתאם לתעריף יומי אחרון בסך 240 ₪ ליום, זכאי תובע 3 לסך של 22,560 ₪ בגין פדיון חופשה.

תובע 3 - דמי הבראה
איננו מקבלים את טענות תובע 3 כי תשלום הבראה בתלושים היה פיקטיבי. בתלושי השכר לשנתיים האחרונות לעבודתו, שולמו ל תובע 3 דמי הבראה בסך 2,496 ₪ בלבד. בהתאם לצו הרחבה בענף הבניין, זכאי תובע 3 ל-22 ימי הבראה בגין השניים האחרונות, לפי תעריף יומי בסך של 378 ₪, סך הכל 8,316 ₪. בניכוי דמי ההבראה ששולמו, זכאי תובע 3 לסך של 5,820 ₪ .

תובע 3 - דמי חגים
תובע 3 עותר לתשלום בגין מלוא ימי החגים בתקופה בה עבד בטענה כי הנרשם בתלושים הינו פיקטיבי. כאמור לעיל, טענה זו לא התקבלה.

הנתבעים לא ערכו רישום של ימי החגים בהם שהה תובע 3 בחופשה שלטענתם שולמה לו ומסתפקים בהפניה לתלושי השכר מהם עולה לטענתם כי שולמו דמי חגים כדין. מנגד, הציג תובע 3 בסיכומיו רשימה של ימי החגים שחלו במהלך תקופת עבודתו וכטענה חלופית מביא בחישובו את ניכוי דמי החגים הרשומים על גבי תלושי השכר. הנתבעים לא סתרו את רשימת החגים שהוצגה על ידי התובעים. ברשימתו של תובע 3 הוסרו ימי החג שצוינו ברשימת תובע 1 ואשר נפלו על ימי המנוחה השבועית.

על כן, אנו מקבלים את טענתו החלופית של תובע 3 לעניין מכסת החגים העומדת לזכותו בהתאם לפירוט ימי החגים שחלו במהלך תקופת עבודתו - ובניכוי דמי החגים ששולמו וכפי שמשתקף מתלושי השכר. מכאן, אנו מאמצים את חישובו החלופי של תובע 3 וקובעים כי הוא זכאי ליתרת דמי חגים בסך של 8,120 ₪.

תובע 3 - פנסיה
בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין, חובת ההפרשה לפנסיה המוטלת על הנתבעת היא בשיעור 6% משכרו של העובד החל מהחודש הראשון לעבודתו. בגין 84 חודשי עבודה (7 שנים) ובהתחשב בשכר הקובע בסך 5,703 ₪, זכאי תובע 3 להפרשות בסך של 28,743 ₪, בניכוי כל סכום שהופקד בקופה על ידי הנתבעת לתגמולים.

תובע 3 -פיצוי בגין הפסד זכויות פנסיה
תובע 3 טען כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין נזק בלתי הפיך שנגרם לו בשל התנהלות הנתבעת שלא החלה להפריש בגינו לפנסיה במועד על פי דין. לגופו של עניין, לא הונחה לפנינו תשתית ראייתית לפיה ניתן ללמוד על אותו נזק בלתי הפיך שנטען, ותובע 3 גם לא ציין מהו המקור הנורמטיבי לסעד לו הוא עותר במישור זה. תובע 3 גם לא הציג חוות דעת אקטוארית המבססת את טענתו לגבי הפסד זכויות פנסיוניות. לכן, תביעתו לפיצוי בגין הפסד זכויות פנסיה נדחית.

תובע 3- קרן השתלמות
על יסוד צו ההרחבה בענף הבניין, טען תובע 3 בכתב התביעה כי בהתאם לוותקו במקצוע של מעל 3 שנים, היה על הנתבעת להפריש לקרן השתלמות בשיעור של 2.5% משכרו . לכן, על יסוד השכר היומי הנטען על ידו, טוען תובע 3 בכתב התביעה להפרשות בסך 22,968 ₪. בדומה לתובע 2, לראשונה בסיכומים טוען תובע 3 כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין משנת 2015 ובהינתן העובדה שבשנת 2015 ותקו המקצועי היה מעל 6 שנים , זכאי הוא לתקופה שהחל מחודש אוקטובר 2015 לפיצוי בגין הפרשה בשיעור של 5% משכרו ולא 2.5%, ולכן הסכום הנדרש בסיכומים הינו גבוה יותר.

טענתו החדשה של תובע 3 בסיכומים מהווה הרחבת חזית, ואין הוא זכאי לטעון לסעדים גבוהים יותר שלא נתבעו על ידו בכתב התביעה. לכן, על בסיס שכר חודשי בסך 5,703 ₪ ועבור 84 חודשים, והפרשות בשיעור של 2.5%, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 11,976 ₪ בגין רכיב זה.

תובע 3- שכר עבודה לחודשים יולי-אוגוסט 2016
הנתבעים הפסיקו את עבודת תובע 3 ביום 13.7.2016. לטענת תובע 3, לא קיבל את השכר בגין הימים אותם עבד בפועל בחודש יולי 2016, וכן הוא זכאי לטענתו לשכר בגין 32 ימי עבודה שהחלו מיום 13.7.2016 – מועד בו עבודתו הופסקה בפועל ועד לפיטוריו ביום 15.8.2016.

הנתבעים אינם מכחישים את ימי העבודה שביצע תובע 3 עד למועד בו הופסקה עבודתו, או כי נאמר לתובע 3 לשבת בביתו עד לתום בירור החשדות נגדו, אלא טוענים כי בשל החשדות למעילות וגניבות, ואי החזרת כלי העבודה שהיו בחזקתו, הנתבעת אינה חבה בתשלום השכר.

באשר לטענת התובע 3 לתשלום בגין תשעה ימי עבודה בחודש יולי עובר להפסקת עבודתו – דין טענתו להתקבל . הנתבעת אומנם הנפיקה תלוש שכר בגין חודש זה, אך לא הוצגה אסמכתא כי השכר שולם בפועל ומטענות הנתבעים עולה כי לגישתם אין הם מחויבים בתשלום שכר זה.

באשר לטענה לשכר עבודה בגין הימים בהם הופסקה עבודתו, דינה להתקבל - ונפנה לדין החל עליו עמדנו ביחס לתובע 1, אשר רלוונטי גם לעניינו של תובע 3. לאורה של ההלכה הפסוקה והראיות כפי שהונחו לפנינו, אנו קובעים כי התובע 3 זכאי לשכר עבודה בגין תשעה ימי עבודה בחודש יולי 2016, ובתקופה בה הופסקה עבודתו - למשך 26 ימים. מכאן, אנו קובעים כי התובע 3 זכאי לשכר עבודה בסך של 8,400 ₪.

תובע 3 - פיצויי הלנת שכר ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים

לתובע 3 לא שולמו פיצויי פיטורים ולא שוחררו הפיצויים הצבורים בקרן הפנסיה כאשר מאז פיטוריו ועד כה חלפו כשלוש שנים. כמו כן, לא שולם לו שכר בגין ימי עבודתו בחודש יולי 2016.

קבענו כי תובע 3 פוטר וכן קבענו כי היה זכאי לשכר בעד התקופה בה עבודתו הופסקה. גם לעניינו של התובע 3 שוכנעו כי ברקע לפיטוריו אשר גררו הפסקת עבודה חלו נסיבות המצדיקות שלא לחייב את הנתבעת בפיצויי ההלנה. הנתבעים חששו לגבי מעורבותם של התובעים בפרשת המעילה, ואף אם אין בחששות אלו כדי להצדיק את שלילת פיצויי הפיטורים, הרי שנוצרה מחלוקת כנה לגבי זכאות התובעים לתשלום הפיצויים והשכר בתקופת ההשעיה. התרשמנו כי הנתבע אכן סבר בכל ליבו כי התובעים פגעו בעסקו, במכוון, ולכן לא מצאנו לנכון לפסוק פיצויי הלנה.

תובע 3 -פיצוי בגין תלושי שכר פיקטיביים
לטענת תובע 3, במהלך תקופת עבודתו נמסרו לידיו 27 תלושים בלבד. עוד טוען תובע 3 כי תלושי השכר שנמסרו לידיו וכן התלושים שהועברו במסגרת הליכים אלו, הינם כאמור פיקטיביים שכן אינם כוללים את תנאי השכר ותנאי העבודה הנכונים. בגין כך, דורש תובע 3 פיצוי בסך 20,000 ₪.

תובע 3 בחקירתו הנגדית מסר את הדברים הבאים:
"ש. אני מפנה אותך לסעיף 67 לתצהירך, ביקשת פיצוי לדוגמא, הנתבעת מסרה לך רק 27 תלושים במהלך כל תביעת עבודתך?
ת. בהחלט, כי לא ביקשתי.
ש. מסרה לך יותר מ-27 חודשים?
ת. מסרה לי פחות. פחות מ-30.
ש. בכל תקופת עבודתך?
ת. כן.
ש. מלבד התלושים שצירפת לתביעתך, מעולם לא קיבלת תלושים?
ת. לא."

הדיון בפגמים שנפלו בעריכת התלושים וכן בהתייחסות הנתבע בעדותו לחובתה של הנתבעת למלא אחר דרישות החוק, הובאו לעיל ביחס לתובע 1, והוא תקף גם בעניינו של תובע 3. על כן, בהתחשב בתקופת עבודתו של תובע 3 והתמשכות הפרת חובת הנתבעת ביחס לתלושי השכר, יש להעמיד את הפיצוי לתובע 3 על סך של 10,000 ₪.

הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעים
נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין כי לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובמכלול חומר הראיות, באנו לידי מסקנה כי דין טענת התובעים להרמת מסך בין הנתבעת לנתבע, להידחות.

התובעים טוענים כי הנתבע עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. לטענתם, הפגיעה הממושכת בתנאי העסקתם של התובעים ובכלל זה, עריכת תלושי שכר פיקטיביים, איחור מתמשך בתשלום שכר ושלילת זכויות סוציאליות מצדיקים הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבע כבעל מניות בה.
מנגד, טוענים הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו את העילות להרמת מסך. לטענתם, על אף שמדובר בחברה משפחתית קטנה, התובעים לא הוכיחו עירוב נכסים בין הנתבעת לנתבע ואין כל פסול בהתאם לדין כי בעל מניות יזרים כספים לחברה. כמו כן, לא הוכח כי נעשה שימוש באישיות המשפטית של הנתבעת במטרה להונות את נושיה.

סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, קובע את הכלל הבסיסי בדיני החברות לפיו לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעליה. עם זאת, בסעיף 6 לחוק נקבע כי במקרים חריגים רשאית הערכאה השיפוטית "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות:
"6(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה."

הכללים להרמת מסך ההתאגדות הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק וממעמדם המיוחד של העובדים כנושים נוכח העובדה לפיה "העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת". כפועל יוצא מההכרה במעמדם המיוחד של יחסי עובד ומעסיק וחובות האמון המיוחדות הנגזרות מהם, הורחבו הנסיבות בהן הורם המסך מעל פעילות החברה בתביעות של עובדים למימוש זכויותיהם. כך, בין היתר נפסק כי הפסקת פעילותה של חברה בלא שהובטחו זכויותיהם של העובדים "בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב..." מהווה עילה להרמת מסך. זאת ועוד, מן הראוי לשים לב כי על פי ההלכה, אין צורך בהצטברות כל העילות והנסיבות שנזכרו לעיל, על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות, די בחלק מהן, ואף בהתקיימותה של אחת מהן כך גם אין די בטענה להתנהלות בחוסר תום לב בעלמא או הפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמן, כדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי.

עיון בפסיקת בתי הדין מלמד כי העובדה שהייתה פגיעה בזכויותיו הסוציאליות של העובד, היא לבדה אינה מהווה עילה להרמת מסך ההתאגדות ובמרביתם המכרעת של המקרים בהם נקבע כי יורם מסך ההתאגדות מדובר היה בשילוב של פגיעה בזכויות מכוח משפט העבודה המגן לצד עירוב נכסים או ריקון החברה מתוכן והברחת נכסיה, או פעילות במרמה ובחוסר תום לב. כך למשל נקבע: "לאחר שבחנו את כלל טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק הגענו למסקנה כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי לתמוך בנימוק לענין העדר אבחנה בישויות המשפטיות – המערערות 1 ו- 2 והמערער 4. לעניין זה, העילות להרמת המסך מפורטות בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, כפי שתוקן בתיקון מס' 3 לחוק. במקרה שלפנינו לא הובאו ראיות לכך שהמערערות נועדו או שימשו להונאת או לקיפוח המשיב או כי המערערות נוהלו תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתן לפרוע את חובותיהן. יצוין כי העובדה שהמערערות פעלו במסגרת של אשכול חברות, שהן בבעלות ובניהול המערער 4, ומשרדיהן מצויים באותו מען – איננה מהווה תשתית ראייתית מספקת לצורך הרמת מסך ההתאגדות. אף לא מצאנו כי די בעובדת אי תשלומן של זכויותיו הסוציאליות של המשיב, כשלעצמה, כדי להצדיק הרמת מסך בנסיבות העניין".

ובאשר לטענה להרמת מסך בהיותה חברה "משפחתית" – בית הדין הארצי קבע הסיכוי לעירוב נכסים וטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לטובת המשפחה הינו גדול יותר. נקבע גם כי במקרה שבו עסקינן בחברות פרטיות משפחתיות קטנות, הלכה היא כי בית-הדין יגלה פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך. בעניין אביר פסק בית הדין הארצי כך:
"המשיב ניהל את עסקו באמצעות שלוש חברות, תוך מעורבות אישית שלו ושל בני משפחתו. המערער היה עובד המשיבה מס' 3 אך, במהלך הזמן, מצא עצמו מועסק על ידי חברות אחרות אשר שילמו את שכרו. חילופי המעבידים נעשו מטעמי נוחות או טעמים עסקיים. חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד. מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשנייה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות."

לענייננו, עיקר טענות התובעים להרמת מסך ההתאגדות נסמכת על נימוק של פגיעה בזכויותיהם של התובעים. אכן, כפי שנקבע לעיל, לא שולמו לתובעים מלוא זכויותיהם, אך נוכח ההלכה הפסוקה, אין די בכך. גם העובדה כי הנתבעת לא מילאה את חובותיה כלפי רשויות המס באופן סדיר, אינה מצדיקה את הרמת המסך.

אין לקבל את טענת התובעים לגבי העדר אבחנה בין החברה לבין הנתבע. מתצהיר הנתבע עולה כי לו ולנתבעת חשבונות בנק נפרדים. זאת ועוד, העובדה כי הנתבע העביר כספים מחשבונו האישי כדי להקטין את ההתחייבויות החודשיות של הנתבעת וכדי לסלק הלוואות שנטלה הנתבעת, אין בה כדי ללמד על ערבוב נכסים המצדיק הרמת מסך. בהקשר זה פסק בית הדין הארצי כדלקמן: "בעת שנבחנת שאלה בדבר "ערוב נכסים" בין החברה לבין בעלי מניותיה, יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו ערוב. 'ככל שהמטרה עולה עם טובת החברה ונושיה אין להרים בגינה את מסך ההתאגדות... המדיניות הרצויה לעניין הרמת המסך כלפי מנהל ובעל מניות של חברה איננה להקים לו חבות אישית, דווקא כשהוא נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה, שכן מדיניות כזו עשויה להביא להרתעתו מלסייע לחברתו שנקלעה למצוקה...". על כן, בדברים שמסר הנתבע אודות תשלומים ששילם כדי לסייע לנתבעת אין כדי לבסס טענה בדבר עירוב נכסים המצדיק הרמת מסך.

זאת ועוד, התובעים לא הניחו תשתית ראייתית המלמדת כי אין ביכולתה של הנתבעת לפרוע את חובותיה. גם לא הוכח כי הנתבעת העסיקה את התובעים לאורך השנים במצב של חדלות פירעון תוך שהנתבע יודע כי התובעים לא יוכלו לפרוע את זכויותיהם ממנה.

לא נעלמו מעינינו טענות התובעים באשר להימנעותו של הנתבע מהצגת מסמכים שברשותו ושבאמצעותם הייתה עשויה להתבהר התמונה בכל הנוגע לטענת הפגיעה המתמשכת בזכויותיהם. אף התרשמנו כי הנתבע בחקירתו הנגדית נמנע מלהשיב באופן ענייני לשאלות שנשאל. כך, למשל, נשאל הנתבע והשיב:
"ש. במהלך הדיון המקדמי שהיה בפני כב' הנשיאה דאז ובמסגרת כתב הגנה, נאמר שהתובעים משתכרים שכר יומי? זה נכון?
ת. מה שנאמר אז, לא דיברתי אז. לא זכור לי.
ש. מפנה אותך לפרוטוקול הדיון מיום 22/3/17, ע' 6 שורות 12, 13, "אכן השכר היה יומי...", כלומר השכר הוא יומי?
ת. על הדבר הזה לפני כמה דקות ענה לך מנהל החשבונות מר חדאד, אני איש עסקים, לא רואה חשבון.
ש. אתה קיבלת את שלושת התובעים לעבודה?
ת. כן.
ש. אתה זה שסיכמת איתם שכר?
ת. בהחלט.
ש. אתה קבעת איתם שהם מקבלים שכר פר יום עבודה?
ת. הסביר לך מנהל החשבונות מר חדאד שבתלוש כתוב משכורת חודשית ואחר כך אם הוא נעדר 5 ימים מתוך 25 יום שהוא אמור לעבוד אותם, אז הוא מקבל לפי 20 יום, הוא קרא לזה שכר חודשי, יומי, אני לא אמור לענות לך על זה. בסוף כן, בסוף זה יוצא תחשיב יומי, זה כסף.

לשאלות בית הדין:
ש. סיכמת עם התובעים שהם מקבלים שכר לפי חודש או לפי יום?
ת. הם מקבלים מה שסוכם לפי תלוש המשכורת."

בהמשך חקירתו הנגדית כאשר נשאל אודות הסכם העסקה שנחתם בין הצדדים חזר הנתבע וטען כי תנאי עבודת התובעים לא היו מעניינו: "...לא התעניינתי ולא חקרתי כי אני בעל עסקים...בחיים לא היו לי תביעות. אם אף אחד לא תבע אותי, למה שאתעניין? רואה החשבון לא אמר לי שצריך לעשות הסכם...יש דברים שאיש עסקים לא צריך להבין...". אולם, כאמור לעיל, אין די בכך כדי להרים את מסך ההתאגדות. התובעים, שהנטל מונח על שכמם, לא הוכיחו כי התנהלותו או מחדלו של הנתבע בכל הקשור לתשלום זכויות התובעים נעשתה או נועדה לפגוע בתובעים. אדישותו של הנתבע לחובותיו כמעסיק אינה מלמדת בהכרח כי הוא ביקש במתכוון להרע את תנאי עבודתם של התובעים או להימנע מתשלום מלוא זכויותיהם.

התובעים הפנו בסיכומיהם לשורת פסקי דין אשר לטענתם דנו בנסיבות הדומות למקרה דנן ואשר קבעו כי יש מקום להרמת מסך בין חברה לבין בעל מניות בה. אולם מעיון בפסקי הדין הללו, עולה כי הנסיבות שם היו שונות מהנסיבות בתיק זה:
א. ע"ב (ת"א) 7149/04 בסיה בע"מ נ' גדי בר, מיום 1.9.2008: באותו עניין דובר בחברה אשר חובותיה עלו על נכסיה, ואשר לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי נושיה. באותו עניין גם הוכח כי בעל המניות לא ניהל באופן תקין את החברה מבחינה חשבונאית (ולא רק בנוגע לאופן תשלום שכר העובדים).
ב. ע"ב (ת"א) 5786/04 עדי גבע נ' מוסקוביץ מקס, מיום 23.10.2008: באותו עניין דובר בעירוב בין נכסיו הפרטיים של בעל המניות לבין שני חברות שהיו בבעלותו, וכן בעירוב נכסים בין שתי החברות שהעסיקו את התובעים.
ג. ע"ב (ת"א) 9575/06 לב קוטליארסקי נ' טכנולוגיות דריכת בטון אחר בע"מ, מיום 21.7.2009: באותו עניין, בעל המניות ניהל את עסקי החברה באופן שהביאו להזדקק לקבלת הלוואה מהעובד, מבלי שנקט בצעדים כלשהם כדי להשיב לו את ההלוואה, עד אשר הפסיקה החברה את פעילותה בחוסר כל. החברה אף הפסיקה פעילותה לא לפני שבנו של בעל המניות הקים חברה נוספת העוסקת באותו תחום בו עסקה החברה המעסיקה ואשר בעל המניות מעורב אף הוא בפעילותה.
ד. תע"א (ת"א) 10284/08 שייביץ נ' דנמר, מיום 2.4.2013: באותו עניין דובר בבעל מניות אשר הקים שלוש חברות אשר עסקו באותו תחום, כאשר רישום בעלי המניות של החברות השונות (כגון רישום אמו של הנתבע כבעלת מניות) לא שיקפה את המציאות. עוד הסתבר באותו מקרה כי בעל המניות ניהל את פעילות אחת החברות באמצעות גורם חיצוני ותוך עירוב נכסים.
ה. תע"א (ת"א) 3064/09 מאירי נ' חברה ישראלית למובילים בע"מ, מיום 27.8.2013: בעל המניות ניהל שתי חברות תוך עירוב בין כספי החברות לבין עצמן ובין כספיו הפרטיים. העובד הועסק כאשר מצבן הכלכלי של החברות היה קשה ובסופו של יום העובד לא יכול היה לפרוע את זכויותיו מהחברה שהעסיקה אותו.
ו. תע"א (ת"א) 12216/09 יעל ג'רסי נ' אי.וי.סי סופט בע"מ, מיום 3.10.2013: באותו עניין דובר בחברה אשר חודשים ספורים לאחר הקמתה נקלעה לקשיים כלכליים מהותיים וקשיי תזרים, ולמרות הקשיים בהם נתקלה החברה, ועל אף שהיה חשש ממשי כי המשקיעים לא יזרימו כספים נוספים וכי החברה לא תוכל לעמוד במחויבויותיה – המשיך בעל המניות להעסיק את התובעת משך מספר לא מבוטל של חודשים עד תום פעילותה של החברה, תוך הלנה מתמשכת של שכרה.
ז. ד"מ (ת"א) 2795-01-16 Negouse נ' א.ב. טוקו בע"מ , מיום 20.7.2016: באותו עניין דובר בחברה אשר היתה מצויה בקשיים כלכליים, והעובד הועסק לעיתים מרבית שעות היממה מבלי לקבל את מלוא שכרו.
ח. סע"ש (ת"א) 43598-01-14 נטליה רודניאנסקי נ' אלקטרז שמירה ואבטחה בע"מ, מיום 17.8.2016: באותו עניין, החברה ניכתה משכר העובד לטובת הפרשות לפנסיה, כאשר בפועל לא פתחה עבורו קרן פנסיה ולא העבירה את התשלום לקרן.

סיכום
על יסוד כל האמור לעיל, תביעתם של התובעים מתקבלת בחלקה, ונתבעת 1 תשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן:

א. תובע 1
פיצוי פיטורים 29,545 ₪
הודעה מוקדמת 5,029 ₪
גמול שעות נוספות 64,047 ₪
פדיון חופשה 12,272 ₪
דמי הבראה 4,809 ₪
דמי חגים 3,450 ₪
פנסיה 21,273 ₪
קרן השתלמות 8,864 ₪
שכר חודש 7-8/2016 7,488 ₪
פיצוי בגין תלושים 8,000 ₪

ב. תובע 2
פיצוי פיטורים 65,005 ₪
הודעה מוקדמת 5,436 ₪
גמול שעות נוספות 62,945 ₪
פדיון חופשה 26,680 ₪
דמי הבראה 6,084 ₪
דמי חגים 8,121 ₪
פנסיה 27,397 ₪
קרן השתלמות 11,416 ₪
שכר חודש 6-8/2016 13,420 ₪
פיצוי בגין תלושים 8,000 ₪

ג. תובע 3
פיצוי פיטורים 110,020 ₪
הודעה מוקדמת 5,703 ₪
גמול שעות נוספות 167,381 ₪
פדיון חופשה 22,560 ₪
דמי הבראה 5,820 ₪
דמי חגים 8,120 ₪
פנסיה 28,743 ₪
קרן השתלמות 11,976 ₪
שכר חודש 7-8/2016 8,400 ₪
פיצוי בגין תלושים 10,000 ₪

מהסכומים המפורטים לעיל, וביחס לכל אחד מהתובעים בנפרד, יש לנכות את הכספים שהצטברו בקופות לפיצויים ולתגמולים (חלק הנתבעת).

כמו כן, לסכומים המפורטים בסעיף 201 לעיל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.2016 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעות כנגד נתבע 2 נדחות.

באשר להוצאות, נוכח הסכומים שנפסקו לתובעים והעובדה כי מרבית רכיבי התביעה התקבלו, ומנגד התביעות כנגד הנתבע נדחו וכן נוכח הפער בין הסכומים שנפסקו לזכות התובעים לבין סכומי התביעה, תשלם הנתבעת לכל אחד מן התובעים הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ה חשון תש"פ (03 נובמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר מחמוד ג'בארין
נציג ציבור (עובדים)

רויטל טרנר, שופטת
יעקב בר אל
נציג ציבור (מעסיקים)