הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 8583-02-14

לפני:

כב' השופטת אורית יעקבס
נציג ציבור (עובדים): מר שמעון ניזרד
נציג ציבור (מעסיקים):מר יעקב בר-אל

התובעת:
ענת ברדה ת.ז. XXXXXX047
ע"י ב"כ עוה"ד אורטל אמת

-

הנתבעת:
מדינת ישראל- מרכז רפואי פוריה
ע"י ב"כ עוה"ד חנין מויס
נציגת היועמ"ש מפרקליטות מחוז הצפון

פסק דין

1. עניינה של תביעה זו הינה להפרשי שכר/רכיבי שכר שונים, אשר התובעת, שנפגעה בתאונת עבודה ביום 27.09.12 וכתוצאה מכך נעדרה מעבודתה תקופה של כשנה, טוענת כי נשללו ממנה.
כן עוסקת תביעה זו בדרישתה של התובעת לקבל פיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר, פיצויי הלנה ופיצוי בגין עוגמת נפש.

2. מהלך הדיון-
בתאריך 06.10.14 התקיים דיון מוקדם, לפני ראש ההרכב, במסגרתו העלו הצדדים את טענותיהם ובסיומו, קצב להם ביה"ד מועד לערוך את כל הבדיקות והבירורים הנדרשים.
בהמשך ובהתייחס לבקשת התובעת, לקבוע את התיק להוכחות, ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית ולאחר שאלו הוגשו, התקיימו, בתיק, שתי ישיבת הוכחות; האחת בתאריך 26.10.15 , במהלכה נחקרה, על תצהיר עדותה הראשית, התובעת והשניה בתאריך 09.11.15, במהלכה נחקר, על תצהיר עדותו הראשית, עד הנתבעת - מר שמעון סבח, המשמש כמנהל האדמיניסטרטיבי בנתבעת משנת 2007 ( להלן: "מר סבח").
בנקודה זו יצויין כי ישיבת ההוכחות השניה התקיימה בהרכב חסר וזאת בהתאם לבקשת הצדדים אשר ניתנה לאחר שנציג ציבור העובדים שהוזמן לא התייצב לישיבה . כן ביקשו והסכימו הצדדים, במעמד זה כי גם נציג הציבור הנ"ל יהיה חלק מפסק הדין אך לא יתייחס לעדותו של מר סבח (עמ' 17 שורות 12-20 לפרוטוקול ועמ' 18 שורות 3-8 שם).
בסיום ישיבת ההוכחות קצבנו לצדדים, לבקשתם, מועדים לשם הגשת סיכומיהם ולאחר שאלו הוגשו (סיכומי התובעת ביום 21.12.15 , סיכומי הנתבעת ביום 15.03.16 וסיכומי התשובה של התובעת ביום 02.04.16) הבשיל, התיק, למתן פסק דין.

3. להלן העובדות הרלוונטיות כפי שהן עלו מהעדויות ומחומר הראיות:
א. הנתבעת, מרכז רפואי - פוריה, הינו בית חולים ממשלתי ועובדיו נמנים עם עובדי המגזר הציבורי.
ב. התובעת, עובדת כאחות מוסמכת בנתבעת, במעמד קבוע, החל מיום 20.01.85.
ג. ביום 27.09.12 נפגעה התובעת במהלך עבודתה עת סעדה מטופלת.
ד. פגיעתה הנ"ל של התובעת, הוכרה, ביום 20.01.13 , על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ( להלן ולשם הקיצור יקראו: "המל"ל" ו- "תאונת העבודה" בהתאמה).
ה. ביום 24.01.13 , אישר המל"ל, תשלום דמי פגיעה לתובעת, לתקופה שמתאריך 28.09.12 ועד לתאריך 20.11.12 , כאשר ביום 27.02.13 אישר המשך תשלום לתקופה שמיום 21.11.12 ועד ליום 27.12.12 , כך שבסה"כ אושרו לתובעת דמי פגיעה בעבור 91 ימים ( להלן: "תקופת דמי הפגיעה").
ו. התובעת, נעדרה מהעבודה מיום התאונה 27.09.12 ועד ליום 31.10.13 .
ז. החל מחודש אוגוסט 2013, החלה מסכת התכתבויות ענפה וכן התקיימו שיחות טלפון בין התובעת לבין גורמים שונים בנתבעת ובנציבות שירות המדינה, במסגרתם ביקשה לממש את ימי המחלה הצבורים לרשותה - אלא שבקשתה זו, נדחתה.
ח. החל מחודש 4/2013 ועד לתאריך 01.11.13 ולאחר שפדתה התובעת את כל ימי החופשה שעמדו לזכותה, הנתבעת ראתה בה כעובדת שאמורה לשהות בחל"ת ולא שילמה לה משכורת.
ט. באוקטובר 2013, ולאחר שהתברר, לנתבעת, כי התובעת הייתה זכאית לבקש לשהות בחופשת מחלה, אושר לה להמיר את ימי החופשה שנוכו לה בימי מחלה ( ינואר- מרץ) ובהתאם ושולמו לה משכורות עבור החודשים אפריל- אוקטובר 2013.
י. משכורתה החודשית הממוצעת של התובעת, בשלושת החודשים האחרונים שקדמו לתאונה, עמדה על סכום של 12,200.19 ₪.

4. להלן הפלוגתאות בהן עלינו להכריע:
א. האם זכאית, התובעת, להפרשי שכר בתקופת דמי הפגיעה ותקופת היעדרותה שלאחר מכן? ובמידה וכן - האם היא זכאית לפיצויי הלנה בגין סכומים אלו?
ב. האם זכאית, התובעת , לפיצוי בשל אי מסירת תלושי שכר?
ג. האם זכאית, התובעת, לפיצויי בגין עוגמת נפש?

להלן נדון בפלוגתאות כסדרן;

5. האם התובעת זכאית להפרשי שכר בתקופת דמי הפגיעה ותקופת היעדרותה שלאחר מכן? ובמידה וכן, האם היא זכאית לפיצויי הלנה בגין סכומים אלו?
התובעת עתרה לתשלום הפרשי שכר בגין שתי תקופות:
א. הפרשי שכר בתקופת דמי הפגיעה:
התובעת טענה כי בגין תקופת דמי הפגיעה, ו בהתאם להוראות התקשי"ר, על הנתבעת לשלם לה הפרשי שכר בין דמי הפגיעה ששולמו לה על ידי המל"ל לבין משכורתה החודשית הממוצעת בשלושת החודשים שקדמו לפגיעה, בסכום של 17,443.92 ₪.

הנתבעת אינה חולקת על זכאותה של התובעת להשלמת דמי הפגיעה אלא שלטענתה היא כן השלימה לה את השכר וזאת במסגרת תלושי השכר של החודשים פברואר 2013 ומאי 2013. לטענת הנתבעת, התובעת טעתה בחישוביה שכן היא התעלמה מתשלומים שקיבלה בחודש אוקטובר עבור חודש ספטמבר וכן ה תעלמה מהפרשים ששולמו לה בתלושים מאוחרים.

דיון והכרעה-
בתצהירה ובסיכומיה העמידה התובעת את סכום ההפרשים על סך של 6,153.08 ₪, כפי שפורט שם: בגין חודש חודש ספטמבר 2012 הפרש שכר בסך של 740.81 ₪, בגין חודש נובמבר הפרש בסך של 493.83 ₪ בגין חודש דצמבר 2012 הפרש שכר על סך של 1,156.87 ₪ (כך בתצהירה כאשר בסיכומים העמידה סכום ההפרש בגין חודש זה על סך של 788.59 ₪ ) והפרשי שכר בגין שעות נוספות עבור חודש זה שהוגדרו גם כהפרשי שכר חודש ינואר 2013 - בסך של 3,762.02 ₪.

סעיף 33.655 לתקשי"ר קובע כי עובד הנעדר מעבודתו עקב תאונת עבודה ומקבל מהמל"ל דמי פגיעה בשיעור הנמוך ממשכורתו, זכאי לקבל את ההפרש בין דמי הפגיעה ששולמו לו לבין משכורתו הממוצעת החודשית בשלושה החודשים שקדמו למועד הפגיעה, וזאת עד לתום התקופה המוגנת בת 13 שבועות ממועד הפגיעה. כאשר המשכורת המשולבת כוללת את כל הרכיבים החייבים בדמי ביטוח לאומי, כגון "תשלום בעד עבודה בשעות נוספות, תוספת מאמץ, גמול חיפוש וכדומה..."

הצדדים הגיעו להסכמה, כי שכרה הממוצע של התובעת בשלושה החודשים שקדמו לתקופת הפגיעה עמד על סכום של 12,200.19 ₪, ולפיכך התובעת היתה זכאית לסכום של 36,600 ₪ בעבור תקופת הפגיעה, כאשר , וכפי שצוטט לעיל, סכום זה, כולל את רכיב השעות הנוספות, משכך, נציין כבר כעת כי אין מקום לקבל את דרישתה של התובעת לתשלום נוסף בעד שעות נוספות בעבור חודש דצמבר 2012 ועל כן הרינו מורים על דחייתה של דרישה זו.

לפי תלושי השכר שולם לתובעת:
באוקטובר 2012: 10,085.46 ₪.
בנובמבר 2012: 11,261.71 ₪ (כאשר סכום זה כולל סך של 449.50 ₪ בגין הפרשי 10/12 וסכום של 4046.03 ₪ בגין מענק יובל אותו יש לקזז).
בדצמבר 2012: 6,771 ₪ .
כן שולם בתלוש חודש פברואר 2013 הפרשים בגין החודשים 9,10,11/2012 בסכום של 9376.09 ₪, ובחודש מאי שולם סכום של 5,930.61 ₪ כהפרשים עבור חודשי הפגיעה.
יוצא איפוא כי הנתבעת שילמה לתובעת, סכום של 43,424.85 ₪ בעבור תקופת דמי הפגיעה.
מסכום זה אין חולק, כי יש להפחית את סכום מענק היובל 4,046.03 ₪, כפי שציינו לעיל (ראה סעיף 34.3 לסיכומי התובעת וסעיף 18ד. לסיכומי הנתבעת ), וכן סכום של 1,708.33 ₪ "מקדמת תמריץ" ששולמה בחודש אוקטובר 2013 בעבור חודש ספטמבר 2012 ואין לכלול אותה (ראה סיכומי הנתבעת סעיף 18ד), ובדרך זו אנו מגיעים לסכום של 36,670.49 ₪, אשר יש בו כדי להצביע על כך שהנתבעת כן שילמה לתובעת את מלוא ההפרש בין דמי הפגיעה לבין שכרה הממוצע החודשי, ולכן נדחית תביעתה להפרשי שכר בגין תקופת הפגיעה ובהתאמה נדחית תביעתה להלנת שכר של רכיב זה.

באשר לפיצויי הלנה עבור הסכומים/ההפרשים, ששולמו, לתובעת, באיחור - לא מצאנו לנכון לפסוק פיצויי הלנת שכר בגינם וזאת הואיל והתרשמנו שהתנהלות הנתבעת בנדון נעשתה מתוך טעות כנה ובתום לב , וכפי שהעיד על כך, בצורה שהרשימה את ראש ההרכב ואת נציג ציבור המעסיקים (אשר שמעו את עדותו) במהימנותה, מר סבח, הוא פעל לתקנה בהקדם עת התגלתה והובאה לידיעתו (עמ' 26 שורות 16 -21 לפרוטוקול). מה גם וכפי שטענה הנתבעת, התביעה ברכיב זה, ממילא התיישנה בטרם הוגשה התב יעה.

ב. הפרשי שכר בתקופה שלאחר תקופת הפגיעה:
התובעת טענה, כי ביום 27.12.12 הסתיימו ימי הפגיעה ובחלוף תקופה זו היא היתה זכאית, מכוח סעיף 33.656 לתקשי"ר , לקבל, על חשבון ימי חופשת המחלה הצבורים לה, את ההפרש שבין משכורתה החודשית הכוללת שהייתה משתלמת לה אילו המשיכה לעבוד , לבין דמי ה פגיעה שקיבלה מהמל"ל.
כן טענה התובעת, כי הנתבעת ובניגוד להוראות התקשי"ר שילמה לה משכורת הרגילה, על חשבון ימי החופשה, ימי ההצהרה והבחירה שהיו צבורים לזכותה - כל זאת מחודש ינואר 2013 ועד חודש מרץ 2013, כאשר והחל ממשכורת חודש אפריל ועד ליום 01.11.13 הנ תבעת לא שילמה לה משכורת, כלל, אלא בשלב מאוחר יותר. ול טענתה היא לא הצליחה לאתר תלוש שכר עבור חודש ספטמבר 2013, ומשאין זו מחובתה לעשות זאת, היא מעמידה את דרישתה לתשלום שכר בעבור חודש זה על סכום של 6,995.22 ₪

הנתבעת אינה מכחישה את התרחשויות להן טענתה התובעת אלא שלטענתה , בחודש אוגוסט 2013, לאחר פניות מצד בתה של התובעת, נמצא כי אכן התובעת הייתה זכאית לבקש לשהות בחופשת מחלה, כל אותו הזמן ולכן אושר, לה, כפי שהדבר עולה מתלוש חודש אוקטובר 2013, להמיר את ימי החופשה שנוכו לה, בטעות, בימי מחלה (ינואר - מרץ). כפעול יוצא מאישור זה - שולמו לה המשכורות של החודשים אפריל - אוקטובר 2013 .

דיון והכרעה-
ראשית - ס כום ההפרש לו טענה התובעת בכתב התביעה לא הוברר ופורט כנדרש, כל אשר טענה התובעת היה כי היא "לא הצליחה לאתר תלוש שכר חודש ספטמבר 2013, ובכל מקרה אין זה מחובתה לעשות זאת, ולכן התובעת מעמידה דרישתה לתשלום שכר בעבור חודש ספטמבר 2012 (הטעות במקור- א.י.) על סך של 6,995.22 ₪" (סעיף 77 לכתב התביעה) זאת מבלי לפרט להבהיר ולבאר חישוביה.
שנית - לא זו בלבד שסכום ההפרש לו עתרה התובעת בכתב התביעה לא היה ברור דיו אלא שמדובר בסכום שונה מהסכום לו עתרה בתצהירה וב סיכומיה שם טענה להפרשים המסתכמים בסכום של 31,501.81 ₪ (לאחר ניכוי דמי הנכות) שאינם מתיישבים עם האמור בכתב התביעה, וכפי שציין מר סבח בתצהירו (סעיף 30) והנתבעת בסיכומיה , אכן מדובר בהרחבת חזית אסורה, ודי ב שני טעמים אלה - העדר פירוט החישובים והרחבת חזית אסורה, כדי להצדיק את דחיית רכיב זה של תביעתה.
למעלה מן הצורך נציין, כי מעיון בטבלה (נספח כז לתצהיר התובעת ) עליה היא מסתמכת בתובעה את ההפרשים הנטענים, עולה כי טענות אלו מבוססות על הפרשי שכר, הנובעים ממשכורתה החודשית הממוצעת בשלושה החודשים שקדמו לפגיעה (הכוללים עבודה בשעות נוספות) לבין דמי הנכות שקיבלה מהמל"ל, דבר שאינו נכון ושונה מהמוגדר בתקשי"ר, בחוק דמי מחלה, התשל"ו -1976 ובפסיקה. שם נקבע:
"הדיבור "משכורתו החודשית הממוצעת" שבסימן 33.655 לתקשי"ר הינו שונה מהדיבור "משכורתו החודשית הכוללת" שבסימן 33.656 לתקשי"ר. את הדיבור "משכורתו החודשית הכוללת שהייתה משתלמת לו אילו המשיך לעבוד" שבסימן 33.656 לתקשי"ר יש לפרש כמשכורתו הרגילה של העובד הכוללת את כל התוספות הקבועות המשולמות לו בשכר (שאינן מותנות בתנאי) והיו משולמות לו אילו המשיך לעבוד"
(בעניין זה ראה סע (י-ם) 912-11-11 אשר סרג' בן- שושן- רשות השידור ירושלים, מיום 28.04.13).

באשר לפיצויי הלנת שכר בתקופה שלאחר תקופת הפגיעה: אין חולק כי שכרה של התובעת בתקופת שלאחר דמי הפגיעה שולם באיחור, אלא שכפי שצויין קודם לכן, על ידי ראש ההרכב ונציג ציבור (מעסיקים) באשר להתרשמותם מעדותו המהימנה של מר סבח, בנדון , ולפיה "... נחשפתי לאירוע (יש בבית החולים כ- 1,100 עובדים) מאז שהיתה פניה של בתה של העובדת, מרגע שזו הגיעה לשולחנה, אני אומר את זה ביושר ובהגינות כי אכן היתה טעות של עובדת משאבי אנוש ומרגע שזה הובא לשולחני התובעת קיבלה את כל מה שמגיע לה, ואף יותר. הסכום שנקבתי בתלוש 10.13 נכנסתי לתמונה בחודש 8.13 ועשינו כל הניתן כדי לתקן את הטעות שהיתה בתום לב" (עמ' 26 שורות 16-21 לפרוטוקול וראה המשך עדותו בנדון עמ' 27 שורות 3-26 לפרוטוקול ועמ' 28 שורות 1-18 שם) והתנהלות הנתבעת לאחר שהתוודעה לטעות בטיפול בעניינה של התובעת, מלמד ת שכרה לא שולם מתוך טעות כנה ו בתום לב ולא מתוך כוונה לפגוע בה ובזכויותיה, זאת ועוד, וכפי שציינו לעיל - התביעה ברכיב זה התיישנה בטרם הוגשה התובענה.
לפיכך, הרינו דוחים את תביעת התובעת לפיצוי הלנת שכר.
ג. אי הפרשה לקופות הגמל:
התובעת טענה, כי בגין התנהלותה של הנתבעת זכאותה בקופות הגמל, שלוש במספרן, נפגעה בכך שלא שולמו על ידה הסכומים המתחייבים כלל או שולמו סכומים נמוכים מהמתחייב. על כן עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם את הסכומים המתחייבים , לקופת גמל , וכ ן לחייבה בפיצויי הלנת שכר בגינם.
הנתבעת, מצידה , טענה, כי יש לדחות טענות התובעת בגין אי הפקדה לקרנות שכן, וכפי שעולה מהתלושים שצורפו בוצעו ניכויים כנדרש, כן טענה הנתבעת כי יש בהתאם לכך יש לדחות את טענות התובעת בגין הלנת הכספים, מה גם שפיצויי ההלנה התיישנו.

דיון והכרעה-
התובעת מודה בסיכומיה, כי אכן ההפקדות לקופות גמל בוצעו, אלא שדבר זה נעשה באיחור ניכר ורק ביום 1.11.13, ולכן, לטענתה, הוגשה התביעה במסגרת סד הזמנים הקבוע בחוק ולכן הי א זכאית , לטענתה, לפיצויי הלנת שכר הן בעבור הסכום שהנתבעת הייתה חייבת לנכות משכרה והן לגבי הסכום שהיא היתה חייבת להעביר במישרין.

תביעת התובעת אינה לקרן החוב אלא כמוה כתביעה לפיצויי הלנה בגין הנזק שגרם האיחור בהפקדה.
בהתאם ללשון סעיף 19 א לחוק הגנת השכר , התשי"ח- 1958 וכן בהתאם להלכה הפסוקה הזכות לתבוע פיצויי הלנה בגין איחור בהפרשות לקופה הגמל, הן בגין הסכומים שהמעביד חייב לקופה והן בגין אלו שעליו לנכות משכר העובד לשם העברתם לקופה, מוקנית אך ורק לקרן ולא לעובד עצמו. (דיון (ארצי) נא/ 3-2 שפרה צח נ' דחף בע"מ פד"ע כב (1) 462, 468 (1991)).

לפיכך, התביעה ברכיב זה נדחית.

6. האם זכאית התובעת לפיצוי בשל אי מסירת תלושי שכר?
התובעת טענה, כי החל מיום תאונת העבודה, הנתבעת, ובניגוד להוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), לא מסרה לידיה תלושי שכר. משכך, בהתאם להוראות סעיף 26א (ב)(2) ל חוק הגנת השכר, יש לראותה כמי שהפרה את הוראות החוק הנ"ל, ביודעין, ובהתאם לחייבה בתשלום של 5,000 ₪ בגין כל תלוש שכר, ובסה"כ לחייבה בסכום של 65,000 ₪.
הנתבעת, מאידך, טענה, כי יש לדחות דרישת התובעת לקבלת פיצויי בגין אי מסירה בהיותה מופרכת, קטנונית ונעדרת כל בסיס, שכן לתובעת היתה האפשרות לקבל את התלושים בין אם פיזית ובין אם דרך אתר האינטרנט שדרכו אפשר לראות ולהדפיס את התלושים באמצעות קוד אישי.

המסגרת הנורמטיבית-
סעיף 26א ו -(ב) ל חוק הגנת השכר קובעים כך:
(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.
(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר
לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24( ג), בניגוד להוראות סעיף 24( א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24( ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק ( להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;
(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;
(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה ( בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לעניין זה...

בעניין סעיף 26א(ב)(1) קבעו, בתי הדין האזוריים, בפסיקתם כי ליסוד "ביודעין" נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר, והיא כוונה שהפרת הוראת החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי וודאות שלמניעתה נחקקה ההוראה. הכרעה בשאלת "היסוד הנפשי" כאמור תשתנה מעניין לעניין בין היתר בהתאם לסוג המעסיק בו מדובר, מספר העובדים שהוא מעסיק וכיוב' (דמ"ש 17939-09-10 אלימלך - לובטון, מיום 25.4.10, סע"ש 52613-09-12 אוריה שומרון- משה טביב, מיום 05.07.15, סע"ש 51723-06-12 שמעון גנדל- צרכניית החסד, מיום 14.04.15).

דיון והכרעה-
לאחר ששקלנו את הראיות ועדויות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי אנו מבכרים את גרסת הנתבעת על פני גרסתה של התובעת;
מר סבח הצהיר, והצהרתו לא נסתרה, כי "בכל חודש מונפקים על ידי מל"מ תלושי שכר לכלל עובדי בית החולים. תלושי השכר מגיעים פיזית למשרדי השכר בבית החולים וכל מחלקה אוספת את התלושים של מחלקתה ומחלקת לעובדים. עובד המבקש לקבל תלוש שכר בדואר לביתו, התלוש ישלח אליו, אך בהעדר פניה כאמור התלוש יחכה או במחלקה ... או במשרדי השכר. לא היתה פנייה מצד התובעת לקבלת התלושים או למשלוח התלושים לביתה, ולא היתה לה כל בעיה לקבל את התלושים בין אם פיזית ובין אם דרך אתר האינטרנט דרכו אפשר לראות ולהדפיס את תלושי השכר של כל עובד באמצעות קוד אישי ( כפי שהתובעת עשתה ואף צרפה כנספחים לכתב התביעה)" (סעיף 47 לתצהירו).

לאור הצהרתו של מר סבח ובהינתן גם שהאפשרות של התובעת להדפיס את תלושי השכר, בעצמה, לא נסתרה, הרינו קובעים כי היא לא הוכיחה כי "היסוד הנפשי" הנדרש, בהתאם לפרשנות שהעניקה לו, הפסיקה, התקיים אצל הנתבעת כאשר לא דאגה למסור לה, באופן ידני, את תלושי השכר אשר לא הוכח או נטען כי לא הונפקו במועד.

לפיכך החלטנו לדחות את תביעת התובעת לפיצוי ברכיב זה.

7. האם נגרמה לתובעת עוגמת נפש בשל התנהלות הנתבעת והאם היא זכאית לפיצוי בשל כך?
התובעת עתרה לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בשל התנהלות הנתבעת כלפיה בסך של 100,000 ₪. זאת משלטענתה, הגיע לאוזניה שמועות כי פוטרה מעבודתה, ותקופה ארוכה נאלצה להתקיים בהעדר הכנסה, עת כפתה, עליה הנתבעת חל"ת בניגוד לתקשי"ר ופגעה בזכויות שונות שלה כגון מועדון טוב, טיפולי שיניים וכו'.
הנתבעת, טענה, מצידה, כי היא אינה אחראית על הפצת השמועות, להן טענה התובעת, מקום שהיא לא הפיצה אותן. כן טענה הנתבעת כי היא פעלה לתקן את הטעות שנוצרה בעניין פדיון ימי המחלה בהקדם ועת ה תגלתה לה הטעות. ובאשר לנזקיה הנטענים בחברותה במועדון טוב וטיפולי השיניים וכו' טענה הנתבעת כי אין לה קשר אליהם וההתנהלות ביניהם נערכת על ידי העובד.

דיון והכרעה-
הלכה פסוקה היא, כי פיצוי בגין עוגמת נפש ניתן במקרים קיצוניים וחריגים:
"על פי ההלכה, פיצוי בגין עגמת נפש לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, בשים לב לטיב הפגיעה בעובד ולחומרתה ולחומרת התנהלותו של המעסיק [ ראו עע 456/06 אוניברסיטת תל-אביב נ' רבקה אלישע ( לא פורסם, 27.2.2008); עע 247/07 פלונית נ' סופיה קוצ'יק ( לא פורסם, 24.9.2009); עע 360/99 אהרון כהן נ' מדינת ישראל, פד"ע לח1 (2002); עע 419/07 מדינת ישראל נ' יעל חן ( לא פורסם, 3.11.2008)]". (עע ( ארצי) 10376-05-10 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ - אליהו אליאס, מיום (23/12/2010)).
כאמור לעיל, הצדדים אינם חלוקים באשר לעצם ההתרחשות שהיוותה את הרקע להגשת התביעה אין חלוקים הצדדים בהתרחשויות, כאשר גם לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהנתבעת שגתה בהתנהלותה וכי כתוצאה מהתנהלותה השגויה, נגרמה לתובעת הכבדה נפשית וכלכלית, בתקופה בה ממילא היתה מצויה בקושי, סובייקטיבי, בשל תאונת העבודה על התובעת בתקופה שהיה אף קשה לה מבחינה פיזית עקב התאונה. מש כך, הרינו קובעים כי למרות שהנתבעת תיקנה את הטעויות שנוצרו, מן הראוי יהא לפסוק לתובעת פיצויי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, פיצוי אותו מצאנו לנכון להעמיד על שכר של חודש אחד - 12,200.19₪.

8. הערה לפני סיום בהת ייחס לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת בסיכומיה

בכתב ההגנה לא העלתה הנתבעת טענת קיזוז אלא טענה כי "בכוונת הנתבעת לנכות מהסכומים שקיבלה התובעת בתקופה שלאחר דמי הפגיעה את הסכומים שקיבלה התובעת מהמל"ל בהתאם להוראות התקשיר שכן התובעת קיבלה תשלומים ביתר"(סעיף 66 ג), כן נטענו הדברים הנ"ל במסגרת סעיף 44 לתצהירו של מר סבח, כאשר טענת קיזוז, מפורשת, נטענה, רק בסעיף 57 לסיכומי הנתבעת, לפיכך החלטנו שאין לדון בטענת הקיזוז או להתחשב בה.

נציג ציבור (עובדים) מר שמעון ניזרד: מעבר לקביעתנו הנ"ל, אני מבקש להוסיף שאני סבור כי בנסיבותיו של תיק זה וגם אם הטעות שנעשתה, בעניינה של התובעת, נעשתה בתום לב ואף תוקנה, יהיה זה אך הוגן, נכון וראוי, אם הנתבעת לא תפעל לשם גביית הכספים ששילמה לתובעת ביתר (כשהכוונה לאותם סכומים אותם ציינה במסגרת טענת הקיזוז, המאוחרת, שהעלת ה).

9. לסיכום

כפי שמפורט לעיל, דחינו את החלק הארי של תביעת התובעת (אשר הועמדה על סכום של 124,439.14 ₪) עת מצאנו כי על הנתבעת לשלם לה סכום של 12,200.19 ₪ בלבד בגין עוגמת נפש.

10. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד
בנסיבות העניין ולא בלי התלבטות, החלטנו ל נהוג עם התובעת לפנים משורת הדין ולא לחייבה לשלם לנתבעת הוצאות משפט ו/או שכ"ט עו"ד וזאת למרות שלא היתה שום הלימה בין סכום התביעה (123,439.14 ₪, כאמור לעיל) לבין הסכום שמצאנו לנכון לפסוק לזכותה (12,200.19 ₪) וכן למרות שלא היתה שום הלימה בין הדרך בה בחרה התובעת לנהל את תביעתה לבין האפשרויות שעמדו לרשותה ואשר אף הוצעו, על ידי, ביה"ד, במהלך הדיונים.

11. זכות ערעור, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום,כ"ב באייר תשע"ו, (30 במאי 2016), בהעדר הצדדים.

מר שמעון ניזרד
נציג ציבור (עובדים)

יעקבס אורית, שופטת

מר יעקב בר-אל
נציג ציבור (מעסיקים)