הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 7804-11-15

לפני:

כב' השופטת בכירה ורד שפר
נציג ציבור (עובדים) מר עזמי תחאוח'ו
נציג ציבור (מעסיקים) גב' רחל גלילי

התובעת
סלימה שיבלי
ע"י ב"כ: עו"ד יזיד ח'ליפה ואח'

-

הנתבעת
מועצה מקומית שבלי
ע"י ב"כ: עו"ד אמיר מרג'יה

פסק דין

התובעת עבדה בזמנים הרלבנטיים לתביעה בשירות המועצה המקומית שיבלי כסייעת בבית ספר. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר למעמדה ותנאי עבודתה של התובעת. טענתה העיקרית של התובעת הינה כי היא זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית בהתאם לחוקת העבודה, החל מתחילת עבודתה במועצה. על בסיס טענה זו, עתרה התובעת לשורה ארוכה של זכויות מכוח חוקת העבודה.

להלן יפורטו העובדות העיקריות הצריכות להכרעתנו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת:
הנתבעת היא המועצה המקומית שיבלי ( להלן: "המועצה", או "הנתבעת").
התובעת, תושבת הכפר שיבלי, מועסקת בנתבעת החל משנת 2006 – לשיטת התובעת נובמבר 2006 – ולפחות עד מועד הגשת הסיכומים בתיק זה.
אין מחלוקת כי התובעת מילאה תפקידים של סייעת בכיתה.
לטענת התובעת, בכל תקופת עבודתה היא שימשה ב"תפקיד" "סייעת לחינוך מיוחד בכיתה מקדמת". לעמדת הנתבעת, התובעת החלה את עבודתה כ"סייעת מחליפה", ומילאה תפקיד זה עד לשנת 2011, שאז הכירה בה כעובדת קבועה, לפנים משורת הדין, ולמרות שלא עברה מכרז.
עד חודש אוקטובר 2011 שולם לתובעת שכר שעתי.
בשנת 2012 קיבלה התובעת קביעות, שהוחלה באופן רטרואקטיבי מחודש נובמבר 2011.
החל מחודש נובמבר 2011 שולמה לתובעת משכורת חודשית, לפי דרגה 6 בדירוג המנהלי, מוכפלת בשיעור משרה של 56%.

תמצית טענותיה העיקריות של התובעת -
התובעת החלה את עבודתה אצל הנתבעת בחודש נובמבר 2006.
מאחר שהתובעת הועסקה " בתפקיד" סייעת לחינוך מיוחד בכיתה מקדמת " אצל הנתבעת", הרי שהיא זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית, בהתאם לחוקת העבודה.
אשר לשכרה, טענה התובעת כך:
התובעת זכאית לשכר " סייעת פדגוגית", בהתאם לקבוע בחוקת העבודה, פסקה 25.421, סעיף 12.
התובעת זכאית לשכר בעד 80% ממשרה מלאה, דהיינו בעד 148.8 שעות עבודה. זאת, מכוח פסקה 106.113 לחוקת העבודה, ובהינתן כי עבדה 25 שעות שבועיות.
התובעת זכאית לשכר בעד חודשי הקיץ: יולי ואוגוסט מדי שנה, אולם הנתבעת לא שילמה כל שכר בעדם.
קיימים חודשים בהם לא שולם לתובעת שכר בכלל, ועל הנתבעת לשלם לה שכר בעדם.
מכאן, בזיקה לעבודתה בשנים 2007 – 2015 עתרה התובעת להפרשי שכר בסך של 182,167 ₪, בצירוף " הלנת שכר".
הנתבעת כלל לא פעלה בהתאם להנחיות ו/או ההוראות ו/או " התקנות של דיני העבודה", ובפרט לא פעלה בהתאם לחוקת העבודה. בגדר האמור היא לא שילמה לתובעת את שכרה כדין, ולא שילמה לה " הרבה זכויות נלוות" כגון: קרן השתלמות, הפרשות לפנסיה, "כל תוספות השכר", והבראה.
משכך, עתרה התובעת גם לסעדים הבאים:
החזר הוצאות נסיעה – בסך של 31,000 ₪.
קצובת טלפון – בסך של 3,524 ₪.
חופשה שנתית – התובעת עתרה לחופשה שנתית - בעד החודשים יולי ואוגוסט בכל שנת עבודה. אולם, התובעת הבהירה כי תביעה זו נכללה בתביעה להפרשי שכר.
"מענק הבראה" – בסך של 34,425 ₪.
דמי חג – בסך של 15,750 ₪.
תוספת שיקלית אחוזית – בסך של 33,196 ₪.
פיצוי בגין אי הפרשה ל"קופת תגמולים" – בסך של 4,016 ₪.
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות – בסך של 30,123 ₪.
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה – בסך של 24,099 ₪.
"תוספת עפ"י חוק" – בסך של 31,867 ₪.
(תוספת) הסכם שכר 1999 – בסך של 13,072 ₪.
(תוספת) הסכם שכר 2001 – בסך של 15,762 ₪.
הפרשה לקרן פיצויי פיטורים ( לא פורש סכום).
כל הרכיבים האמורים נתבעו בתוספת " הלנת שכר".
סך הסעדים – על פי לשון כתב התביעה – עומד על 419,002 ₪.

תמצית טענותיה העיקריות של הנתבעת-
הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות/להימחק על הסף, וזאת על בסיס טענות אלו:
לגבי חלקים רבים מן התביעה חלה התיישנות.
התביעה הוגשה בשיהוי רב, עובדה אשר מעידה על ויתור, תוך שהנתבעת הסתמכה על התנהלותה זו של התובעת. כמו-כן, התנהלות זו גרמה לנתבעת לנזק ראייתי ( אובדן מסמכים וראיות).
התביעה הוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכים, מבלי שהתובעת טרחה לנסות וליישב את הסכסוך ישירות מול הנתבעת.
לגוף הדברים, תמצית עמדת המועצה היא שהתובעת אינה זכאית למאומה, והיא עתרה כי בית הדין ידחה את התביעה כליל.
אשר למעמד התובעת ותנאי העסקתה –
עמדת המועצה היא שהתובעת אינה זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית. שכן, העסקתה במועצה הייתה בלתי חוקית. בין היתר, היא מונתה מבלי שניתנו לגביה אישורים מטעם ועדת מנהל השירות, ללא מכרז, מבלי שעמדה בתנאי הסף, בניגוד ל"הנחיות מר שפיצר", וללא אישור נחיצות משרה.
נוכח הפגמים בהעסקתה, ביום 13/07/09 נערך לה שימוע, שבעקבותיו הוחלט על פיטוריה. עם זאת, לפי גרסת המועצה החלטת הפיטורים לא בוצעה, והתובעת הוסיפה לעבוד במועצה ללא תקן וללא הגדרת תפקיד; בתמורה שולם לה שכר ראוי, מבלי שהדבר יחייב את הנתבעת.
בשנת 2012 ניתנה לתובעת קביעות (" שאינה מגיעה לה כלל ועיקר"), אשר הוחלה רטרואקטיבית מחודש נובמבר 2011. מאז שולם לתובעת שכר בדירוג דרגה, אך דרגתה התחילית וקידומה נקבעו לפנים משורת הדין.
לעמדת המועצה, בנסיבות אלו:
התובעת אינה זכאית לשכר " סייעת חינוך" ולתנאי העסקה של סייעת שמונתה כדין.
עד לחודש אוקטובר 2011 התובעת הועסקה שלא כדין, במתכונת בלתי מוסדרת, כעובדת זמנית. גם השכר ששולם לתובעת לאחר שניתנה לה קביעות, היה לפנים משורת הדין, ואין הוא מחייב את המועצה.
העסקת התובעת הסתיימה בסוף חודש יוני בכל שנה. בהתאם התובעת אינה זכאית לשכר עבודה בזיקה לחודשים יולי ואוגוסט בכל שנה.
על רקע זה, בדין שולם לתובעת שכר " לפי עובד שעתי ללא דירוג", והיא אינה זכאית לשורת הזכויות שתבעה, ומשכך יש לדחות את התביעה. כדי שלא להאריך מעבר לצורך, טענותיה כנגד כל אחת מן התביעות תובאנה בגוף פסק הדין.
לתובעת שולמו תוספות שכר שלא מגיעות לה ( כך ללא פירוט), והיא מתבקשת להחזירן. הנתבעת עתרה לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת, ככל שייפסק, כל סכום אשר התובעת קיבלה שלא כדין מהנתבעת במרכיב כלשהו ( ללא פירוט וכימות), ולראות בטענות הנתבעת כטענות קיזוז ו"ככתב תביעה שכנגד כלפי התובעת".

הפלוגתאות העיקריות שעומדות להכרעתנו –
מה דינן של טענות הסף שהעלתה הנתבעת?
מה מועד תחילת עבודתה של התובעת?
מה מעמדה של התובעת ומהם תנאי העסקתה?
מהו התפקיד שמילאה התובעת? כמו כן, האם שימשה התובעת סייעת מחליפה?
האם עד למועד בו ניתנה לתובעת קביעות הייתה התובעת עובדת זמנית?
האם נפלו הפגמים הנטענים בקבלת התובעת לעבודה או בהעסקתה? ככל שהתשובה חיובית מה נפקותם של פגמים אלו?
האם התובעת זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית?
האם התובעת זכאית להפרשי שכר, ו/או ליתר הסעדים להם עתרה?

מסכת הראיות – מטעם התובעת הוגש תצהירה. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר שאוכאת שיבלי, מזכיר וממונה כוח אדם במועצה המקומית שיבלי – אום אלג'נם ( להלן: "מר שיבלי"). התובעת צירפה לתצהירה שורה של מסמכים, לרבות תלושי שכר המתייחסים לחלק מחודשי עבודתה, וכן רישומי נוכחות שאף גם הם מתייחסים רק לחלק מחודשי עבודתה. הנתבעת צירפה מספר מצומצם של מסמכים, בפרט גליונות ריכוז תשלומים ששולמו לתובעת, בגין השנים 2007 – 2015 ( נספח ב' לתצהיר מר שיבלי). התובעת נחקרה בפנינו על תצהירה, אך ויתרה על חקירתו של מר שיבלי.

בפסק דין זה, ההדגשות אינן במקור, אלא אם כן ייאמר אחרת.

דיון והכרעה

א. טענות הסף: התיישנות, שיהוי, וחוסר תום לב
אשר לטענת ההתיישנות - כתב התביעה הוגש ביום 03.11.15. לפיכך, אנו מקבלים את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, וקובעים כי בנוגע לעילות שלא נקבעה לגביהן התיישנות ספציפית, ואשר נוצרו טרם יום 03.11.08 – התביעה התיישנה, ודינה להידחות בשל כך. התיישנות ספציפית, ככל שקיימת, תיבחן בגוף פסק הדין.

אשר לטענה בדבר שיהוי וחוסר תום לב – מדובר בטענות שהועלו באופן סתמי, לא פורטו ולא הוכחו, לכן דינן להידחות ולו בשל כך. נוסיף, כי השתהות בהגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות, אין בה כשלעצמה כדי להוות עילה לסילוק תביעתו של עובד על הסף.

אם כך, נפנה לברר את התביעה ( שלא התיישנה) לגופה. לצורך כך, נתחיל בבירור היסודות לבחינת טענות התובעת: תקופת עבודתה, התפקיד שמילאה, מעמדה, ותנאי העסקתה. ככל שתתקבל טענת התובעת כי היא זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית, נקבע את דרגת התובעת, ולאחר מכן נידרש לשאלת רציפות עבודתה, היקף עבודתה, ושכרה ( לאו דווקא בסדר זה). כל אלו נתונים הדרושים לשם התייחסות לתביעות שהניחה התובעת לפנינו.

ב. תקופת העבודה
התובעת טענה כי החלה לעבוד ( בתפקידה כסייעת פדגוגית) בחודש נובמבר 2006, וכך גם העידה בתצהירה.

בסיכומי הנתבעת נטען כך: "התובעת מסרה בעדותה כי החלה לעבוד אחרי שקיבלה תעודות הסמכה אחרי מרץ 2007", תוך שהפנתה לעדות התובעת בפרוט', עמ' 12, ש' 18. אלא שעיון בחלק עדות זה מגלה, כי לא ניתן לייחס לתובעת את שייחסה לה הנתבעת.

גישת הנתבעת באשר למועד תחילת ההעסקה השתנתה חדשות לבקרים. בכתב ההגנה היא טענה כי התובעת החלה את עבודתה ביום 01/09/08. בדיון המוקדם הציגה המועצה גרסה אחרת, לפיה התובעת הועסקה החל משנת 2006, אולם תחילה שימשה כמחליפה, וזאת עד ליום 29/06/09. לאחר מכן באותו מעמד הציגה המועצה גרסה נוספת, לפיה התובעת מועסקת משנת 2006 ועד " היום" כסייעת מחליפה. בהמשך הדיון המוקדם ובזיקה לדיון ברכיב של דמי הבראה ציין ב"כ המועצה: "אני אומר שספק אם היא עבדה בשנים 2006 ו-2007".

כך בלשונו של ב"כ הנתבעת בדיון המוקדם: "לשאלת בית הדין מתי התובעת התחילה לעבוד, אני משיב שיש תלושי שכר שלה משנת 2006 שהיא הייתה מחליפה. מעמדה המשפטי מבחינת הנתבעת הייתה בתור עובדת מחליפה בלבד וזאת בתקופה משנת 2006 ועד 29/6/09, אז נערך לה שימוע לאור הוראות הממונה על כוח אדם במשרד הפנים מר שפיצר, התובעת המשיכה לעבוד...בית הדין שב ושואל אותי לעניין תקופת עבודתה של התובעת, אני משיב, אני חוזר על האמור בכתב ההגנה. יש דברים מורכבים. באופן כללי אומר שהיא עבדה בפועל בתור סייעת מחליפה לא בתור עובדת קבועה של הנתבעת החל מ- 2006 עד היום.".

בתצהירו חזר מר שיבלי, העד מטעם המועצה, על הטענה כי התובעת החלה את עבודתה בנתבעת ביום 01/09/08 , הגם שלא ברור כיצד עדות זו מתיישבת עם הצהרות ב"כ המועצה בדיון המוקדם.

הנתבעת הפנתה לנספח א' לתצהירו של מר שיבלי, אשר מהווה לשיטתה פרוטוקול שימוע שנערך לתובעת ולעובדים נוספים. מעיון באותו מסמך, שכתוב בכתב יד שאינו ניתן כמעט לקריאה, נראה כי נכתב שהתובעת הופיעה בפני מי שערך את השימוע ( הגורם/גורמים אינם ברורים), וציינה כי נתקבלה לעבודתה במועצה ביום 01/09/08 כסייעת חינוכית.

ייאמר מייד, כי למצער בנוגע למחלוקת זו, אין לייחס כל משקל ראייתי לנספח א' הנ"ל. מבלי למצות נאמר כי: לא ברור הגורם שערך את המסמך, התובעת אינה חתומה עליו , ולא ניתן לקבוע כי הדבר נשמע מפיה. בנוסף, וזה העיקר: מדובר בדרך מסורבלת ועקלקלה להוכיח עובדה פשוטה בעניין מועד תחילת עבודתה של התובעת. על כן, הסתמכות הנתבעת על ראייה זו נדחית. נוסף על כך, לא ברור כיצד אותה ראייה מתיישבת עם הצהרות ב"כ הנתבעת.

התובעת הניחה לפנינו תלושי שכר, לרבות מחודש ינואר 2007 ואילך. על גבי תלוש ינואר 2007 נכתב כי תאריך תחילת עבודתה הוא חודש נובמבר 2006, וכך גם נכתב ביתר תלושי השכר.

על יסוד עדות התובעת, תלושי השכר, הצהרות ב"כ הנתבעת בדיון המוקדם, והשינויים התכופים בגרסת הנתבעת והקשיים בראייה בה ביקשה להיאחז - אנו קובעים כי התובעת החלה את עבודתה בנתבעת בחודש נובמבר 2006, וכי יחסי העבודה התקיימו לפחות עד מועד הגשת הסיכומים לפנינו ( וכנראה עד עצם היום הזה).

ג. התפקיד שמילאה התובעת, מעמדה, ותנאי העסקתה; הטענות לפגמים בקבלתה לעבודה ובהעסקתה
ג(1) עמדות הצדדים
עמדת התובעת הייתה כאמור, כי היא ביצעה תפקיד של סייעת פדגוגית, ולכן היא זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית הקבועים בחוקת העבודה. טענותיה המפורטות של התובעת תובאנה בהמשך.

הנתבעת טענה כי התובעת אינה זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית, וזאת על בסיס הטענות הבאות:
העסקת התובעת במועצה הייתה בלתי חוקית " נוכח מינוי של ראש המועצה המקומית דאז". ביתר פירוט, היא טענה כי התובעת התקבלה לעבודה:
בניגוד להוראות " צו המועצות המקומיות ( שירות העובדים), תשכ"ב – 1962, ובמיוחד בניגוד להוראות סעיף 10 לצו שעוסקות בקבלת עובד למשרה פנויה בתקן, ולסעיף 13 לצו שמטיל חובת עריכת מכרז.
בניגוד לצו המועצות המקומיות ( נוהל קבלת עובדים לעבודה), התשל"ז – 1977, מבלי שניתנו אישורים מטעם ועדת מנהל השירות, כמתחייב מסעיף 108 לצו.
בניגוד להנחיות אגף כוח אדם ושכר ברשויות המקומיות (" הנחיות מר שפיצר"), בכך שהתקבלה לעבודה לאחר יום 01/01/00, לא ניתן לגביה אישור נחיצות משרה, והיא התקבלה שלא באמצעות מכרז כדין.
מכאן, טענה הנתבעת, כי עד לחודש אוקטובר 2011 התובעת הועסקה שלא כדין, במתכונת בלתי מוסדרת, כעובדת זמנית, מחליפה. התובעת אינה זכאית לשכר סייעת חינוך ולתנאי העסקה של סייעת חינוך שמונתה כדין. בהתאם, שולם לה שכר " לפי עובד שעתי ללא דירוג".
מאז שהוענקה לתובעת קביעות (" לפנים משורת הדין"), החל מחודש נובמבר 2011, שילמה המועצה לתובעת " שכר בדירוג 6". זאת, לפנים משורת הדין, ולמרות שהתובעת הייתה אמורה להתחיל " בדירוג שכר 4". המועצה ציינה, כי מסלול קידום התובעת נקבע על פי כישוריה האישיים, בהתאם להסכמות עמה. שכן, היא אינה עונה על תנאי הכשירות ותנאי הסף לתפקיד: לא סיימה 12 שנות לימוד ואינה מוסמכת. בנסיבות אלו, קידום התובעת, "ככל שנעשה", היה לפנים משורת הדין, ואין הוא מחייב את המועצה.

ג(2) גדר המחלוקת
נקודת המוצא לדיון היא קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים בתקופה הרלבנטית לתביעה – נובמבר 2006 – יולי 2015.

מכאן, שהשאלה העיקרית המתעוררת היא מהו תוכנו של חוזה העבודה בין הצדדים: מהם תנאי ההעסקה להם זכאית התובעת? ובאופן ספציפי, האם זכאית התובעת לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית?

כדי להכריע בשאלה זו, יש להידרש לשאלות הבאות בעניין מעמד התובעת:
מהו התפקיד אותו מילאה התובעת? האם סייעת פדגוגית כטענתה, או שמא " סייעת מחליפה" כטענת הנתבעת?
האם עובר למועד שניתנה לתובעת קביעות, היה מעמדה של עובדת זמנית? ככל שהתשובה חיובית – מהי הנפקות לכך?
האם נפלו פגמים בקבלת התובעת לעבודה/בהעסקתה?
האם התובעת מונתה ללא מכרז, תוך הפרת הוראות הדין?
האם התובעת מונתה לתפקיד סייעת למרות שלא עמדה בתנאי הסף: 12 שנות לימוד ו"הכשרה"?
האם התובעת מונתה מבלי שניתן לגביה אישור מטעם ועדת מנהל השירות, וזאת בניגוד לדין?
האם התובעת מונתה מבלי שניתן לגביה אישור נחיצות משרה?
האם התובעת הועסקה שלא במשרה בתקן?
ככל שנפלו פגם/פגמים כלשהו/כלשהם, מהי נפקותם?

נפנה להכריע בשאלות אלו.

ג(3) כללי
נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין כי ראינו לנכון לקבל את טענת התובעת שלפיה היא זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית, בהתאם לחוקת העבודה, וזאת מתחילת עבודתה במועצה. בפרקי המשנה הבאים נפרט את נימוקינו. בטרם נעשה כן מתבקשות מספר הערות כלליות.

המועצה-המעסיקה היא רשות ציבורית. מתוקף כך, היא מחויבת בנורמות מתחום המשפט המנהלי, לרבות החובה לקיים מנהל תקין, חובת ההגינות והשקיפות. זאת, בצד חובותיה לפעול בהגינות בנאמנות, בתום לב מתוקף היותה מעסיקה. על רקע זה, מצופה היה למצוא כבר בכתב ההגנה התייחסות ברורה למעמד התובעת, אשר מגובה באסמכתאות ובהוראות ברורות מחוקת העבודה. ברם, לא זה המצב.

עיון בכתבי הטענות מטעם המועצה ובתצהירו של מר שיבלי מטעמה מגלה תמונה מטרידה, לפיה עמדת המועצה באשר למעמד התובעת עמומה ומתחמקת.

המועצה התמקדה בשלילת טענות התובעת ובטענות לגבי פגמים בהעסקתה. בד בבד, היא העלתה טענות מן הגורן ומן היקב, והשתמשה במונחים שונים ומשונים ( מתכונת "בלתי מוסדרת", "עובדת זמנית", "מחליפה") מבלי לפרט אותן טענות כדבעי וללא ביסוס משפטי ועובדתי. כך שבסופו של יום לא סיפקה עמדה סדורה וברורה באשר למעמדה של התובעת, כפי שמצופה היה מרשות ציבורית.

מצב זה קשה לקבל, ותוצאת הדברים היא כי בהקשרים רבים מצאנו לזקוף מחדלים אלו לחובת הנתבעת.

ג(4) התפקידים שמילאה התובעת
טענת התובעת שלפיה שימשה סייעת פדגוגית בכיתת חינוך מיוחד החל מתחילת העבודה – לא נסתרה והיא מקובלת עלינו. מנגד, טענת הנתבעת שלפיה התובעת שימשה סייעת מחליפה – שנטענה מבלי להתייחס לנפקותה – לא נתמכה בבדל ראיה.

התובעת העידה בתצהירה, כי התחילה לעבוד אצל הנתבעת בחודש נובמבר 2006, בתפקיד סייעת לחינוך מיוחד בכיתה מקדמת. התובעת נחקרה על טענה זו בפנינו, וגרסתה לא נסתרה כהוא זה. התובעת נשאלה האם התחילה לעבוד " בדרישות מסוימות כמו מילוי מקום של עובדת אחרת שיצאה לחופשת לידה", אך לא אישרה את אותה אמרה. היא העידה כי נכנסה " ישר" לכיתה בצמוד למורה, והיא עובדת באותה מתכונת " עד היום". אין מחלוקת כי במועד שמיעת עדויות הצדדים התובעת לא שימשה כמחליפה. בהמשך, נשאלה התובעת כך: "את יכולת לומר לנו מה התנאים של העבודה שאת התקבלת אליה. אמרו לך שאת עובדת מחליפה או קבועה, סייעת לחינוך מיוחד או לרגיל, באיזה תנאים את התקבלת לעבודה. התובעת לא אישרה כי התקבלה כמחליפה, תשובתה הייתה " סייעת לחינוך מיוחד".

הנתבעת לא הציגה מסמך כלשהו, ולא הביאה עד שיש בידיו להעיד מידיעה אישית ( כגון נציג מבית הספר) כי התובעת שימשה בפועל תפקיד של ממלאת מקום. בנסיבות אלו, טענת המועצה שלפיה התובעת החלה לשמש כממלאת מקום – היא טענה בעלמא שלא נתמכת במאומה.

למעלה מן הצורך נוסיף, כי מעיון בפרוטוקול הדיון המוקדם, נראה כי מנקודת המבט של המועצה, הטענה שלפיה התובעת שימשה כמחליפה, כלל לא נטענה כטענה עובדתית שמשקפת את מתכונת עבודת התובעת, אלא כמסקנה שלדעת המועצה נובעת כל עת שהתובעת לא קיבלה קביעות. כך, בין היתר, ציין ב"כ המועצה בדיון המוקדם: "לשאלת בית הדין מתי התובעת הפסיקה להיות סייעת מחליפה לטעמה של הנתבעת אני משיב שזה היה כשהיא קיבלה דירוג של דרגה 6, בשנת 2011 ואילך...". אלא שהנתבעת לא ביססה את תוקפו של אותו היסק.

לסיכום – בנסיבות אלו ומשיקולי נטל ההוכחה, אנו מקבלים את טענת התובעת וקובעים כי התקבלה לעבודה ושימשה בפועל כסייעת חינוך מיוחד החל מתחילת עבודתה.

ג(5) הטענה בדבר היות התובעת עובדת זמנית
הנתבעת טענה כאמור, כי בתקופה שעד למועד בו ניתנה לתובעת קביעות היא הייתה במעמד של עובדת זמנית. טענה זו, שלא נומקה, דינה להידחות.

המסגרת הנורמטיבית
בחוקת העבודה, סעיף 2 ( הגדרת מונחים), הוגדרו המונחים " עובד קבוע" "עובד ארעי" ו"עובד זמני", כך:
"עובד קבוע – עובד העובד בעבודה קבועה אשר משך קיומה אינו מוגבל מראש ומקבל משכורת כעובד קבוע."
"עובד ארעי – עובד המתקבל לביצוע עבודה מסויימת ו/או לתקופת זמן מוגדרת מראש."
"עובד זמני - עובד המתקבל במעמד זמני ( עד 12 חודש ולא יותר)".

פרק ג' לחוקה, מסדיר את תקופת הניסיון. נקבע שם כי " כל עובד בהיכנסו לעבודה נחשב כעובד בניסיון פרט אם הוסכם והותנה מראש שנתקבל לעבודה כקבוע.".

כמו-כן נקבע בחוקה, כי לגבי עובדים שהוזמנו לעבודה קבועה תהיה תקופת הניסיון עד 12 חודשים. עוד נקבע, בפרק ג' לחוקה, כי עם תום תקופת הניסיון הנ"ל יקבל העובד מכתב מינוי מאת ההנהלה וייחשב כעובד קבוע, וכי בזכויותיו של עובד כזה נכללת גם תקופת הניסיון.
פרק ד' לחוקה עוסק בעובדים זמניים. נקבע שם כי " עובדים זמניים אפשר להעסיק רק בעבודות זמניות או עבודות מקריות ולפי התעריפים של האיגוד המקצועי.". בהמשך נקבע, כי " עובדים המועסקים במחלקות השונות של הרשות המקומית בעבודות חוזרות ונשנות יכולים להיות מועסקים זמנית עד 12 חודשים רצופים, ולאחר מכן יעברו העובדים לסטטוס של עובדים קבועים או יציבים.".

בהתאם להלכה הפסוקה, העברה למעמד של עובד קבוע אינה אוטומטית, נדרשת הפעלת שיקול דעת ואקט של מינוי בכתב על פי דין, וכי אין בחלוף הזמן ובהמשך עבודה לאחר תקופת הניסיון כדי להעניק לעובד מעמד של קביעות [ עיינו: ע"ע 300321/97 סלומון יפרח – המועצה המקומית נתיבות (19/02/02)].

מן הכלל את הפרט
כאמור - הנתבעת לא ראתה לנכון להבהיר את מעמדה של התובעת, תוך הסתמכות על הוראות החוקה.

בפתח הדיון יובהר כי לא באה לפנינו טענה שהתובעת הייתה עובדת קבועה טרם חודש נובמבר 2011, שאז קיבלה קביעות.

כפי שקבענו לעיל, התובעת התקבלה לעבודה כסייעת, ולא ל"עבודות זמניות או עבודות מקריות" (סעיף 14 לחוקה), ו/או כמחליפה. במילים אחרות, היא התקבלה לעבודה קבועה כסייעת ( סעיף 8 לחוקה).

במאמר מוסגר נציין, כי כעולה מחוקת העבודה, בתום תקופת הניסיון היה על הנתבעת לשקול מתן קביעות לתובעת, כפי שנקבע בסעיף 10 לחוקה. נוכח עמדתה הגורפת של הנתבעת, היא לא התייחסה לסוגיה זו. בגדר האמור היא לא טענה דבר לגבי תפקודה של התובעת. נראה כי המועצה כלל לא הפעילה את סמכותה, ולא ברור מדוע [ ועיינו בדברי השופטת ורבנר בסע"ש ( חי') 11910-05-14 נאדיה שאויש דיאב – עיריית טמרה (11.08.15), בסעיפים 24 ואילך]. כך או אחרת, מאחר שהתובעת לא טענה בבירור לקביעות טרם חודש נובמבר 2011 – לא נידרש לסוגיה זו.

למרות שאיננו קובעים כי התובעת הייתה עובדה קבועה בתקופה טרם חודש נובמבר 2011, קיים קושי לקבל את הטענה לפיה עד שקיבלה קביעות הייתה התובעת עובדת זמנית. הטענה שלפיה יש לראות בתובעת עובדת זמנית משך 5 שנים, לא נומקה, לא הוכחה, ואין היא מתיישבת עם לשון החוקה. הנתבעת אף לא הציגה מקור נורמטיבי אחר שמצדיק את טענתה. לפיכך, אנו דוחים את הטענה שלפיה התובעת הייתה עובדת זמנית.

נוסיף כי גם אילו היה מקום לראות בתובעת כעובדת זמנית כאמור, הנתבעת לא נימקה – על בסיס אסמכתאות נורמטיביות - מהם תנאי ההעסקה להם הייתה זכאית.

ג(6) טענות הנתבעת בדבר פגמים בקבלת התובעת לעבודה/בהעסקתה
המדובר בשורת טענות בגדרן תוקפת הנתבעת את פעולותיה היא, ולמעשה היא טוענת שהפרה את חובותיה על פי דין - לאורכן ולרוחבן. כל זאת במטרה לשכנענו כי יש בהפרותיה אלו בסיס לקביעה כי התובעת אינה זכאית לזכויות הצמודות למשרה של סייעת פדגוגית, הגם שמילאה תפקיד זה בפועל. לגבי דידנו, נתיב הגנה זה של המועצה נדון לכישלון, שכן הוא מעורר קשיים מסוגים שונים.

תחילה, מרבית טענות המועצה בהקשר זה, כמו בהקשרים אחרים, היו רבות במספרן, אך דלות בפרטים, ולא נתמכו בראיות מתאימות.

דא עקא, שהנטל לשכנע שנפלו פגמים בקבלת התובעת לעבודה ו/או בהעסקתה מוטל על המועצה הטוענת לכך. ככלל, פעולות המועצה נהנות מחזקת התקינות השלטונית, והמועצה אף נתלית בחזקה זו בכתבי טענותיה. אלא שחזקת התקינות אינה חד כיוונית. אין היא פועלת רק כנגד אזרח התוקף את החלטות הרשות, כי אם גם כנגד רשות הטוענת כנגד חוקיות פעולותיה. אכן, "אם חזקה (חזקת התקינות/החוקיות – ו.ש.) זאת תופסת כלפי כל אדם, קל וחומר שהיא תופסת כלפי הרשות המינהלית. משמע, כאשר רשות מינהלית טוענת שהיא פעלה בניגוד לדין, ולכן אין תוקף להחלטתה, עליה הראיה. ואם הנטל להביא ראיה שהרשות המינהלית פעלה שלא כדין יכול להכביד על אדם מן היישוב, שלעתים אין לו מידע ולא גישה למידע בדבר הדרך שבה הלכה הרשות, בדרך כלל אין בו כדי להכביד על הרשות עצמה, שמידע זה מצוי בידיה.".

מעבר לכך, סבורים אנו כי בנסיבות העניין, על טענותיה אלו של הנתבעת להיתקל בהשתק דיוני. אומנם, רצונה של הנתבעת להתגונן מפני התביעה נגדה מובן. אולם, נראה כי נשתכח הימנה קמעא היותה רשות מנהלית הכפופה ליסודות המשפט המנהלי.

כך, בכתב ההגנה ( סעיף 12) הקדישה המועצה פיסקה שלמה לתיאור חטאיה, שעל יסודם היא עותרת מבית הדין לצאת נשכרת. מהלך זה אינו מתיישב עם חובת ההגינות השלטונית ועיקרון תום הלב. וכבר נפסק כי: "רשות מינהלית היא, כידוע, נאמן של הציבור. הנאמנות הציבורית, כמו הנאמנות הפרטית, היא מקור הן לכוח והן לאחריות. האחריות מחייבת איפוק והגינות בהפעלת הכוח. בין היתר, יש נסיבות שבהן טוב תעשה הרשות המינהלית אם תימנע מלהעלות לפני בית המשפט טענות מסוימות, אפילו יש להן יסוד בדין, אם אין הן מתיישבות עם עקרונות יסוד של מינהל תקין או סותרות באופן ברור את מידת הצדק....הצדק אינו חד-סטרי. כשם שהוא עשוי לחסום טענה של האזרח, כך הוא עשוי לחסום גם טענה של הרשות.".

לפיכך, מצאנו כי גם במקרים בהם נראה לכאורה כי נפל פגם בהתנהלות המועצה, יש בנסיבות העניין לדחות את טענותיה מחמת השתק דיוני.

יפים לענייננו גם דבריו אלו של בית המשפט העליון: "טענת המערערת בעניין זה מעוררת תמיהה. אם היא צודקת בטענתה, אין היא אלא מאשימה את עצמה, ולא רק בסדרי מינהל גרועים, אלא גם בהתנהגות בניגוד לחוק. ולא די בכך. המערערת אינה מעלה טענה זאת כדי לומר חטאתי, אלא כיוון שהיא מבקשת לצאת נשכרת מן החטא. לטענתה, המשיב - הוא ולא היא - צריך לשלם את המחיר על חטא שלא חטא: התנהגות בלתי חוקית שלה, בעניין שהיה בשעתו כולו בידיה, אמורה לשמש אותה עכשיו כטעם לפטור אותה מתשלום פיצויים למשיב. האם אלה הם פני הצדק? והרי רשות מינהלית אמורה לפעול לאור עקרונות היסוד של שיטת המשפט ועקרונות אלה כוללים, כמאמר בית המשפט, 'עקרונות של שוויון, צדק, מוסר'...".

משאמרנו את הדברים הללו, ומבלי לגרוע מתוקף קביעותנו האמורות, נאמר מספר מילים על הפגמים שייחסה המועצה לעצמה.

אשר לטענה כי התובעת מונתה ללא מכרז
התובעת אישרה כי מונתה למשרתה שלא באמצעות מכרז. על יסוד מוסכמה זו, טענה המועצה כי התובעת החלה את עבודתה במועצה באופן בלתי חוקי. בטענה זו אין ממש, ולכל הפחות היא לא הוכחה.

בצו המועצות המקומיות ( נוהל קבלת עובדים לעבודה), תשל"ז – 1977, סעיף 40( ב) נקבע כי: "...לא תחול חובת מכרז פומבי על משרה שדרגתה המרבית אינה עולה על דרגה 7 של הדירוג המינהלי...".

התובעת טענה, כאמור, כי מתח הדרגות הצמוד למשרתה הוא זה הקבוע בפסקה 25.421, סעיף 12 לחוקת העבודה– העוסק ב"סייעת פדגוגית". לפי סעיף זה מתח דרגות הנטען הוא 4 עד 6 בהתאם לדירוג המנהלי, ודרגה אישית 6+. הנתבעת לא טענה אחרת, ומסיכומיה עולה כי גם לעמדתה זהו מתח הדרגות הצמוד למשרתה.

מאחר שהדרגה המקסימלית הצמודה למשרה דנא אינה עולה על דרגה 7 של הדירוג המנהלי, הרי שמכוח סעיף 40( ב) לצו נוהל קבלת עובדים, נחזה כי כלל לא חלה חובה למנותה באמצעות מכרז. לפיכך, יש לדחות את אי החוקיות שייחסה המועצה לעצמה בכך שמינתה את התובעת שלא באמצעות מכרז, ולו בשל היעדר הוכחה.

אשר לטענה כי התובעת מונתה כסייעת למרות שלא עמדה בתנאי הסף למשרה
המועצה טענה כי התובעת לא עמדה בתנאי הסף למשרה: 12 שנות לימוד ו"הכשרה". מכאן שהיה עליה להוכיח: (א) את תנאי הסף של המשרה ו-(ב) כי התובעת לא עמדה בהם. המועצה לא הרימה את הנטל. משכך, טענה זו בדבר פגם במינוי התובעת דינה להידחות כקודמתה.

אשר לטענה כי התובעת לא עמדה בדרישה ל-12 שנות לימוד –
התובעת הודתה כי למדה רק עד כיתה י', אך הוסיפה כי קיבלה " הכשרה" נוספת, והפנתה לתעודות שהציגה.
דא עקא, שהנתבעת לא הציגה, ואף לא הפנתה למסמך כלשהו בדבר דרישות הסף של תפקיד הסייעת במועד בו התקבלה התובעת לעבודה. לכן, הנתבעת לא הוכיחה כי מדובר בתנאי סף למשרה. ודוק: המדובר ביסוד שדורש ליבון והוכחה, כפי שניתן ללמוד מהדיון שנערך בס"ע ( חי') 22120-07-11 סחר דחאברה ואח' – מועצה מקומית דיר חנא ואח' (09.07.15), בסעיפים 37 – 47 לפסק הדין].
גם עיון בחוקת העבודה אינו מאפשר להסיק דרישת סף כאמור. אדרבא, בפסקה 25.421 לחוקה, קיימות שתי הגדרות תפקיד שונות: סייעת פדגוגית ( סעיף 12), וסייעת פדגוגית שהיא בוגרת 12 שנות לימוד ( סעיף 13), כשלכל חלופה נקבע מסלול קידום שונה. משמע, על פי הפשט משתקף מחוקת העבודה כי שני המצבים אפשריים.
בסיכומיה טענה המועצה כי דרישה ל-12 שנות לימוד נובעת מסעיף "5 לחוזר מנכ"ל משרד החינוך מס' 1.2-39", מיום 01/06/11. אין מקום לדון בטענה זו שנזכרה לראשונה בסיכומים, ואין מקום להעברת זירת ההתדיינות לסיכומים. בפרט, מקום בו הטענה לא פורטה, אותו מסמך לא צורף, ולא ברור מדוע אותן הנחיות משנת 2011, חלות על יחסי הצדדים שנוצרו בשנת 2006.

אשר לטענה בדבר דרישה ל"הכשרה" –
נפתח ונאמר כי טענה זו נטענה באופן כללי ביותר, ודי בכך להצדיק דחייתה. הנתבעת לא הוכיחה כי בעת מינוי התובעת היו תנאי סף בדמות דרישות " הכשרה", לא הוכיחה מהם אותם תנאים ספציפיים, ולא התייחסה למועד שבו על אותו תנאי להתקיים במועמד.
זאת ועוד: המועצה התחמקה מהתייחסות לתעודות שהציגה התובעת.
התובעת צירפה לתצהירה מספר תעודות מהן עולה, לכאורה, כי התובעת רכשה הכשרות שונות. כך, על פי אסופת התעודות שצירפה, ביום 20/03/07 הוסמכה התובעת כ"מטפלת לגיל הרך סוג 1". כמו-כן, לפי אותן תעודות בין התאריכים 28/04/06 - 20/02/07 למדה התובעת, לכאורה, ו"סיימה בהצלחה את לימודיה במסלול סייעות כיתות א ו-ב", וקיבלה את הסמכתה בלימודים אלו ביום 29/09/08. עוד לפי אותה אסופת תעודות בין התאריכים 28/04/06 - 20/02/07 למדה התובעת בקורס ניהול משפחתון, והוסמכה ביום 29/09/08.
הנתבעת לא טענה כנגד התעודות שהציגה התובעת, לא התייחסה באופן ענייני לתוכנן, ולשאלה אם הן מספקות את דרישות ה"הכשרה" (שממילא לא הוכחו). התייחסותו של מר שיבלי בתצהירו הייתה מתחמקת, והתמצתה באלו המילים: "עותק תעודות הלימוד אותם צירפה התובעת לתצהיר עדות ראשית שלה, לא הוגשו קודם לכן לנתבעת כלל ועיקר, ונודע לנו אודותיהם אך ורק במהלך ההליכים המשפטיים דנן.".
למעלה מן הצריך נוסיף, כי גם אילו הוכיחה המועצה פגמים אלו, הרי היא הזניחה את המשכו של הטיעון: על שום מה יש לראות בפגמים ספציפיים אלו עילה לשלול מן התובעת את תנאי ההעסקה הצמודים למשרה אותה מילאה בפועל.

האם התובעת מונתה מבלי שניתן לגביה אישור מטעם ועדת מנהל השירות, ואישור נחיצות משרה, וזאת בניגוד לדין?
בכתב ההגנה ובתצהירו של מר שיבלי נטען בכללות וללא פירוט, כי התובעת התקבלה לעבודה בניגוד לצו המועצות המקומיות ( נוהל קבלת עובדים לעבודה), התשל"ז 1977, מבלי שניתנו " אישורים מטעם ועדת מנהל השירות, בהתאם לסעיף 108 לצו". בחקירתה הנגדית בפנינו, אישרה התובעת כי גיסה, מר עבד עבדאלסלאם אסעד כיהן כראש המועצה בין השנים 2000 – 2008.

כמו-כן, נטען בכתב ההגנה ובתצהירו של מר שיבלי, כי לא ניתן לגבי התובעת אישור נחיצות משרה, "כמשמעות הדברים בהתאם להנחיות מר ישראל שפיצר ראש אגף כח אדם ושכר ברשויות המקומיות, מטעם משרד הפנים...".

גם אם נניח כי יש ממש בטענות אלו ( חרף העובדה כי לא פורטו) - לא תוכל המועצה להיוושע.

כפי שציינו לעיל, שיקולי צדק והגינות מצדיקים השתקת המועצה מלהעלותן ( בהקשר דנא של תנאי ההעסקה). המועצה היא זו שהייתה מחויבת לפעול לקבל את האישורים האמורים. לפי גרסתה היא הפרה חובותיה משך שנים ולמעשה עד עצם היום הזה. משך אותן שנים ממש נהנתה המועצה מעבודתה של התובעת כסייעת, מבלי שיש כנגד עבודתה טענה כלשהי. הפרות ( מונחות) אלו של המועצה גרמו לתובעת נזק, מאחר שכעת קשה לקבוע מה הייתה החלטת משרד הפנים בבקשות, אילו הוגשו. בנסיבות אלו, השיהוי בו נקטה המועצה ותוצאותיו, וכן העובדה כי היא מבקשת לצאת נשכרת מחטאיה – מצדיקים דחיית טענותיה על בסיס דיוני, וכך אנו מחליטים.

אשר לטענה בדבר העסקת התובעת שלא במשרה בתקן – הראיה היחידה שהובאה בתמיכה לטענה זו היא טענתו של מר שיבלי בתצהירו לפיה: התובעת מונתה בניגוד להוראות בדבר קבלת עובד למשרה פנויה בתקן. בכך לא סגי. היה על הנתבעת – אשר מבקשת להיבנות מטענה זו ושיש להניח שבידיה הראיות הרלבנטיות לצורך הוכחתה – לפרט את טענתה ולהציג ראיות מתאימות. כך לא עשתה, משכך אנו דוחים את הטענה בהיעדר הוכחה.

ג(7) מעמד התובעת ותנאי העסקתה
נסכם את קביעותנו עד כה: התובעת התקבלה לעבודה ושימשה כסייעת פדגוגית בכיתת חינוך מיוחד. אין לומר כי מעמדה היה כשל עובדת זמנית, או כשל מחליפה, אלא היא התקבלה לעבודה קבועה. אשר לטענות בדבר פגמים בקבלת התובעת לעבודה ו/או בהעסקתה – מצאנו כי הנתבעת מושתקת מלהעלותן בהקשר דנן, מה גם שבמרביתן אין ממש או שלא הוכחו. המועצה גם לא הניחה תשתית למסקנה לפיה נפקותם של פגמים אלו – אילו הוכחו - הוא שלילת הזכויות שצמודות למשרה אותה מילאה התובעת.

כנובע מכך, אנו מקבלים את טענות התובעת, דוחים את טענות ההגנה בקשר למחלוקת זו, וקובעים כי:
התובעת זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית.
כטענתה, התובעת זכאית לשכר על פי הדירוג המנהלי, מתח הדרגות הצמוד למשרתה הוא 4 – 6+, כפי שנקבע לגבי " סייעת פדגוגית", בהתאם לאמור בסעיף 12, פסקה 25.421 לחוקת העבודה.
כטענתה, זכאית התובעת לתנאי ההעסקה הייחודיים לסייעות, אשר מוסדרים בפרק משנה 106.1 לחוקת העבודה, שכותרתו " סייעות ( טיפוליות) פדגוגיות בכתות אורגניות – תנאי עבודה ותנאים נלווים". האמור בפרק משנה זה חל על יחסי הצדדים, בשים לב להוראות התחולה שפורטו בו ( פסקה 106.111), ובשים לב לקביעתנו כי התובעת שימשה סייעת בכתה לחינוך מיוחד.

ד. דרגת התובעת
כאמור, התובעת טענה למסלול הקידום הקבוע בסעיף 12, פסקה 25.421 לחוקת העבודה, אשר עוסק בסייעת פדגוגית, שאינה בוגרת 12 שנות לימוד, ואשר זו לשונו:
"מתח דרגות: 4 עד 6
דרגה תחילית: 4 דרגת שיא: 6 דרגה אישית 6+
שהות של שנה בדרגה תחילית 4.
המעבר לדרגה 5 בתום שהות של שנה.
המעבר מדרגה 5 לדרגה 6 בתום שהות של שנתיים.
המעבר לדרגה אישית 6+ בתום שהות של 3 שנים.".

במהלך ההליכים הנתבעת לא הציגה עמדת ממשית אחרת. בסיכומיה, טענה לראשונה, כי מסלול קידומה של התובעת הוא כקבוע בפסקה 24.241 לחוקת העבודה, סעיף 16, אשר עוסק במסלול קידום " מדריכה טיפולית בלתי מוסמכת". דהיינו, מסלול " זהה למסלול קידומה של סייעת פדגוגית על פי כישוריה האישיים" (סיכומי הנתבעת, בסעיף 9). בשים לב לכך, שטענה מהותית זו הועלתה לראשונה בסיכומים, אין מקום שנדון בה, מה גם שהטענה לא נומקה.

נוכח קביעותנו לעיל, טענות התובעת, האמור בחוקת העבודה, ובהיעדר טענות ממשיות מצד הנתבעת בנושא מסלול קידום התובעת - אנו קובעים כי התובעת זכאית לקידום בהתאם לדרגות הבאות בדירוג המנהלי:
החל מחודש נובמבר 2006 – דרגה 4
החל מחודש נובמבר 2007 – דרגה 5
החל מחודש נובמבר 2009 – דרגה 6
החל מחודש נובמבר 2012 – דרגה 6+

ה. חודשים שבהם לא עבדה התובעת ורציפות עבודתה
אין מחלוקת כי התובעת לא עבדה בחודשים יולי ואוגוסט מדי שנה, ואין מחלוקת כי לא שולם לה שכר בעדם. הנתבעת טענה כי העסקת התובעת הסתיימה בתום חודש יוני בכל שנת לימודים.

כמו-כן, בחלק משנות עבודת התובעת קיימים חודשים בהם לא שולם לה שכר כלשהו. כך היה, למשל, בחודשים: אפריל – אוגוסט 2008. לטענת התובעת, בחלק מחודשים אלו בהם לא שולם לה שכר, היא עבדה, ועל כן היא זכאית לשכר. לשיטתה, המועצה ניצלה את העובדה כי בתלושי השכר שולמה לה " פנסיית אלמנה", דבר אשר הקשה עליה לפענח את תלושי השכר, במיוחד בשים לב שהתובעת אינה בקיאה בקריאת תלושי שכר.

השאלות שאליהן נידרש הן:
מה משמעותה של העובדה שהתובעת לא עבדה בחודשים יולי אוגוסט?
האם הוכחה טענת התובעת שלפיה היא עבדה בחלק מן החודשים בגינם לא שולם לה שכר? ככל שהתשובה שלילית – מה דינן של היעדרויותיה אלו?

בטרם נשיב על שאלות אלו, נפרט מספר הבהרות באשר לאופן תשלום שכרה של התובעת וכן לתלושי שכרה –
בתלושי השכר שהוצאו לתובעת, הוצגו הן תשלומים ששולמו לה בזיקה לעבודתה, והן תשלומים ששולמו לה, בזיקה לעבודתו של בעלה ז"ל במועצה ( קצבת שאירים).
קצבת השאירים משתלמת על בסיס חודשי ובהתאם פורשה בתלוש כאחוז מתוך שכר משולב ( בצירוף תוספת איזון). על רקע זה, גם בחודשים בהם לא שולם לתובעת שכר, הוצא תלוש על שמה שכלל את קצבת השאירים והתשלומים הנלווים לה.
לגבי שכר התובעת – כאמור, עד לתלוש נובמבר 2011 שולם שכרה על בסיס שעתי ( מכפלה של כמות בשכר שעתי). מתלוש נובמבר 2011 ואילך שולם שכרה על בסיס חודשי, אשר חושב כ-56% מהשכר המשולב ( ותוספת האיזון) שפורשו בתלוש. על פי התלושים, שכרה המשולב של התובעת נקבע לפי דרגה 6 בדירוג המנהלי.
מעיון בראיות ניכר כי בתקופה שבה שולם לתובעת שכר שעתי, השעות המופיעות בתלושים משקפות את עבודתה בחודש שקדם לחודש הנקוב בתלוש. ראו למשל: תלוש חודש יולי 2011, והשוו לרישום הנוכחות ( שהגישה התובעת) של חודש יוני 2011. בדומה לכך ראו גם תלושי החודשים ינואר, מארס ואפריל 2011, והשוו לרישומי הנוכחות לחודשים דצמבר 2010, פברואר 2011 ומארס 2011 – בהתאמה.

נחזור לשאלות שהצבנו לעיל.

מה דין היעדרויות התובעת בחודשים יולי ואוגסט מדי שנה - אין חולק כי באותם חודשים הייתה חופשת הקיץ בבתי הספר . כמו כן, דחינו את טענת המועצה שלפיה יחסי העבודה נותקו מדי שנה, וגם אין לראות חודשים אלו כחל"ת, כפי שנסביר בהמשך. על אף האמור לעיל, לגבי יולי ואוגוסט בשנת 2008 – לגבי חודשים אלו חלה התיישנות. מה גם, שיש לומר כי בחודשים אלו שהתה בחל"ת. בשים לב, וזאת כפי שנסביר בהמשך, שהתובעת שהתה בחל"ת ברצף החל מחודש אפריל באותה השנה.

אשר ליתר החודשים בהם לא שולם לתובעת שכר ( על פי נתוני גליונות ריכוז התשלומים) -
אנו קובעים כי התובעת לא עבדה במהלכם. שכן, התקשינו לקבל את גרסת התובעת שלפיה היא עבדה בחלקם ולא שולם לה שכר. טענה זו לא התקבלה על דעתנו, ולא הוכחה די הצורך.
בהינתן קביעתנו כי היו חודשים בהם התובעת לא עבדה, מה טיבן של היעדרויות אלו? הנתבעת טענה כי התובעת נעדרה בחלק מחודשי העבודה ושהתה בחל"ת, כך גם העיד מר שיבלי בתצהירו. בהיעדר הסבר אחר מצד התובעת, אנו מקבלים טענה זו של הנתבעת וקובעים כי בחודשים שלא שולם לתובעת שכר, ואינם יולי ואוגוסט מדי שנה - שהתה התובעת בחל"ת. קביעה זו נכונה, כל עוד לא קבענו אחרת בפסק הדין ( ראו בהמשך הדיון לגבי עבודת התובעת בחודש אוקטובר 2011).

למען הסר ספק, אנו קובעים כי קיימת רציפות בעבודתה של התובעת בחודשים הרבלנטיים לתביעה. מסקנה זו נתמכת בעדות התובעת; ברישום בתלושי השכר, אשר כאמור בכולם נכתב כי מועד תחילת העבודה הוא נובמבר 2006; בהיעדר ראיות נוגדות מצד הנתבעת; ובטענות הנתבעת כי היעדרויות התובעת היוו חל"ת.

נוסיף, כי איננו מקבלים את הגרסה המוצגת בסיכומי הנתבעת, לפיה התובעת פוטרה ונקלטה מחדש לעבודה. גרסה זו לא פורטה ולא הוכחה, התובעת הכחישה אותה, והיא נוגדת את הראיות, לרבות הרישום בתלושי השכר.

ו. היקף העסקת התובעת
ו(1) עמדות הצדדים
התובעת טענה כי עבדה ועודנה עובדת 25 שעות לשבוע, דהיינו 100 שעות לחודש לפחות, להוציא את תקופות החגים המועדים והחופשות. היא הוסיפה כי כך היה חרף הרישומים בתלושי השכר, שבחלקם נכתב כי עבדה 40 – 50 שעות ( בחודש). על בסיס טענה זו, ומכוח האמור בפסקה 106.113 לחוקת העבודה, היא טענה כי היא זכאית לשכר בשיעור של 80% ממשרה מלאה, דהיינו בעד 148.8 שעות לחודש (186 * 0.8).

הנתבעת טענה כי היה על התובעת להחתים כרטיס נוכחות " באופן דיגיטאלי וממוחשב". לשיטתה, התובעת הפסיקה לעשות כן על דעת עצמה והחלה להמציא כרטיס נוכחות בכתב יד – " שלא כדין". זאת, כך לגרסת המועצה, כיוון שהתובעת נהגה להיעדר מעבודתה שעות רבות, עד כדי חודשים שלמים, וראתה כי הדבר גורע משכרה. על רקע זה טענה המועצה כי מקום בו קיים רק תיעוד בכתב יד – " אין לחשב עבור התובעת שעות עבודה כלל ועיקר, אלא אך ורק לפנים משורת הדין ומבלי שהדבר מחייב את הנתבעת לכל דבר ועניין". בסיכומיה הצהירה המועצה כי " לצורך ההליכים דנן" היא אינה חולקת על כרטיסי הנוכחות שצורפו לתצהיר התובעת. המועצה כפרה בזכות התובעת להתאמת המשרה מכוח סעיף 106.113 לחוקת העבודה.

ו(2) גדר המחלוקת
השאלות שבהן עלינו לדון הן אלו:
האם התובעת זכאית להתאמת שיעור משרתה מכוח סעיף 106.113 לחוקת העבודה?
מה היו שיעורי העסקת התובעת בפועל במהלך תקופת עבודתה?
ככל שחל סעיף 106.113, מה " שיעור המשרה המתואם"?

ו(3) הזכות להתאמת שיעור המשרה מכוח סעיף 106.113 לחוקה
בפסקה 106.113 לחוקה נקבע כך:
"בכפוף לסעיף 106.112 ( ד), להלן הבהרות לגבי היקף משרתן, בהתבסס על שעות עבודתן של הסייעות בצמוד לעבודת המורה בכיתה.
סייעת העובדת בכיתה, בצמוד למורה 20 שעות שבועיות, תהיה זכאית לשכר בשעור של 70% ממשרה מלאה.
סייעת העובדת בכיתה בצמוד למורה 25 שעות שבועיות, תהיה זכאית לשכר בשעור 80% ממשרה מלאה.
סייעת העובדת בכיתה בצמוד למורה 30 שעות שבועיות, תהיה זכאית לשכר בשעור 90% ממשרה מלאה.
סייעת המועסקת בפחות מ-20 שעות שבועיות, יהא חישוב שכרה באורח יחסי ועל פי הקבוע בחוקה זו לעובדים במשרה חלקית ( סעיף 27.3 לחוקה).
אחוזי השכר הנקובים בסעיף זה, כוללים השלמת שכר לעובדים במשרה חלקית, כאמור בחוקה לגבי עובדים במשרה חלקית."

להשלמת התמונה נביא גם את סעיף 106.112 ( ד), בו נקבע כי: " הסייעות הפדגוגיות תועסקנה בצמוד וחופף לעבודת המורה ובזמן פעילות בית הספר. בימים שאין פעילות בכתה תהיינה הסייעות משוחררות מעבודה."

עוד להשלמת התמונה נביא את סעיף 27.3 לחוקת העבודה, בו נקבע, בין היתר כך: "עובד רשות מקומית המועסק כדרישת הרשות המקומית במשרה חלקית, והרשות אינה יכולה להעסיקו במישרה מלאה ואשר אינו עובד בעבודה אחרת המשלימה את עבודתו, זכאי לשכר מוגדל מעבר לחלקיות מישרתו בפועל, ויעבוד בפועל את מספר השעות השבועיות על-פי הפירוט בטבלה...".

הנתבעת טענה כי התובעת אינה זכאית להתאמת היקף המשרה מכוח סעיף 106.113 לשיעור של 80%, ואף לא לשיעור של 70%, וזאת על בסיס הטענות הבאות:
פסקה זו אינה חלה על יחסי הצדדים, שכן התובעת כלל אינה זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית - טענה זו כבר דחינו לעיל.
מעיון בכרטיסי הנוכחות – הן הדיגיטליים והן אלו שנערכו בכתב יד – עולה כי לא מתקיימים התנאים להתאמת שיעור משרתה מכוח פסקה 106.113. התובעת עבדה בצמוד למורה במשך פחות מ-20 שעות שבועיות; מורה מועסק בין השעות 08:00 – 13:00. כמו-כן, רובם המכריע של הרישומים, אינו כולל עדות ל"שעת שהות/הכנה". דהיינו, התובעת לא נשארה בעבודה שעה מעבר לשעות עבודתה בצמוד עם מורה בכיתה.
התובעת מעולם לא ביקשה תשלום שכר בשעור של 70% או 80% מהיקף משרה מלאה, ביודעה היטב כי אינה עומדת בתנאים המקנים זכאות לשיעור שכר כאמור.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, החלטנו כי טענות הנתבעת אין בהן כדי לשלול מן התובעת את זכותה להגדלת שיעור המשרה מכוח סעיף 106.113. להלן נימוקינו.

אשר לטענה בדבר היקף העבודה בצמוד למורה – בעמדתה דנא מודה המועצה כי התובעת עבדה בצמוד למורה, אך לשיטתה היקף עבודתה הצמודה היה פחות מ-20 שעות שבועיות. טענה זו אינה שוללת את תחולת פסקה 106.113, אלא היא מכוונת להיקף ההתאמה על פי ההסדר. כך, ככל שיתברר, כי היו מקרים בהם עבדה התובעת פחות מ-20 שעות שבועיות, הרי שהתאמת שיעור המשרה ייעשה בהתאם לסעיף 27.3 לחוקת העבודה.

אשר לטענה בדבר שעת שהות/הכנה – המועצה לא נימקה טענתה בהקשר זה. בסעיף 106.114 נקבע כך: "סייעת פדגוגית המועסקת לפי סעיפים 106.113 ו-106.117 מחוייבת בשהות בפועל של שעה מעבר לשעות עבודתה בצמוד עם המורה בכיתה. שעה זו תחולק כדלקמן: מחצית השעה לפי תחילת הפעילות בכיתה, ומחצית השעה בתום פעילותה בכיתה....". ראשית, המועצה לא התיימרה לטעון כי אי מילוי חיוב זה, נפקותו שלילת הזכות להתאמת המשרה מכוח סעיף 106.113, משכך אין מקום שנגיע למסקנה כזו. ודוק: על פי האמור בפסקה 106.113 די בעבודה בהיקף הנקוב שם, כדי להקנות זכות להתאמת שיעור המשרה. שנית, המועצה גם לא התיימרה לטעון כי דרשה מן התובעת לעבוד אותה שעה, ולא מן הנמנע כי ויתרה על זכותה. אדרבא, מעדות התובעת בפנינו עולה אפשרות כי המועצה לא אפשרה לתובעת לעבוד יותר מ-5 שעות ליום. שלישית, ובמישור הדיוני קיים טעם לפגם בטענה זו, אשר באה לאחר שהנתבעת העסיקה את התובעת תוך ערפול מעמדה.

אשר לטענה שלפיה התובע מעולם לא דרשה התאמה – משקל טענה זו הוא נמוך, בין בשים לב לכך שעסקינן בזכויות קוגנטיות, ובין משום שגם בהעלאת טענה זו קיים טעם לפגם, נוכח ערפול מעמד התובעת.

כללו של דבר: אנו קובעים כי מהבחינה העקרונית התובעת זכאית להתאמת שיעור משרתה, מכוח פסקה 106.113 לחוקת העבודה.

ו(4) היקף עבודתה של התובעת בפועל ושיעור משרתה המותאם
לאחר שעיינו בטענות הצדדים על רקע חומר הראיות, הגענו למסקנה כי לא ניתן לקבל את עמדתה הגורפת של התובעת שלפיה היא הועסקה בפועל, משך כל תקופת עבודתה,בהיקף של 25 שעות שבועיות. טענה זו נטענה ללא הבחנה בין תקופות שונות, בהן עולה מחומר הראיות כי התובעת עבדה בהיקפים שונים, ותוך התעלמות מנטל ההוכחה. עמדת המועצה סובלת מחולשות דומות. המועצה הסתפקה בטענה כוללנית שלפיה התובעת עבדה פחות מ-20 שעות שבועיות. בנסיבות אלו, אין לנו ברירה אלא לבחון בנפרד כל אחת משנות העבודה.

אשר לשנת 2008
לא הונחו לפנינו דו"חות נוכחות לשנה זו. ככלל, בתקופה דנא הנטל להוכיח את היקף שעות העבודה מוטל על התובעת. התובעת לא שכנעה בדבר נכונות טענתה לפיה בשנה זו עבדה 25 שעות שבועיות, משלא הציגה ראייה ממשית כלשהי להוכחת טענתה. בתלושי השכר, אשר מהווים ראייה לכאורה לאמור בהם, תועדו שעות עבודתה של התובעת, ואלו אינם תומכים בטענת התובעת. בהיעדר ראייה לסתור, אנו קובעים כי היקף העסקת התובעת בשנה זו ייקבע בהתאם להיקף שפורש בתלושי השכר. במקרים שבהם לא קיים תלוש, אך קיים תיעוד בדבר עצם עבודת התובעת בגליונות ריכוז התשלומים שצירפה הנתבעת – יגזר היקף עבודת התובעת מנתוני אותם גליונות. לפיכך, אנו קובעים כי היקפי העסקת התובעת בשנת 2008 הם אלו:
חודש תלוש
מתייחס לעבודה בחודש
שעות חודשיות
שעות שבועיות
שיעור משרה מתואם ( באחוזים)
אסמכתא לתיאום שיעור משרה
02/2008
01/2008
40
9.23
26.37
27.3 לחוקה
03/2008
02/2008
44
10.15
29
27.3 לחוקה
04/2008
03/2008
44
10.15
29
27.3 לחוקה
05/2008
04/2008
חל"ת
חל"ת
0
-
06/2008
05/2008
חל"ת
חל"ת
0
-
07/2008
06/2008
חל"ת
חל"ת
0
-
08/2008
07/2008
חל"ת
חל"ת
0
-
09/2008
08/2008
חל"ת
חל"ת
0
-
10/2008
09/2008
100
23.07
76.14
106.113 לחוקה
11/2008
10/2008
101
23.31
76.62
106.113 לחוקה
12/2008
11/2008
100
23.07
76.14
106.113 לחוקה
01/2009
12/2008
54
12.46
34.7
לחוקה

הערה לשנת 2008 - לא הונח לפנינו תלוש חודש מארס 2008, אך מטופס ריכוז התשלומים לשנת 2008, שצורף לתצהיר מר שיבלי, ניתן להסיק כי התובעת עבדה בחודש זה, ושולם לה שכר בגובה 880 ₪. מכאן, שניתן לקבוע כי את היקף עבודתה בחודש האמור ( פברואר 2008 – כזכור התלוש מבטא את היקף עבודתה בחודש הקודם), באמצעות חלוקת השכר החודשי, בתעריף השעתי (20 / 880 = 44 שעות). כך גם ננהג בהמשך.

אשר לשנת 2009
לא הונחו לפנינו דו"חות נוכחות בנוגע לשנה זו. החל מחודש פברואר 2009, ובהינתן כי המועצה לא הגישה רישומי נוכחות ערוכים כדין - הנטל להוכיח את היקף עבודת התובעת מוטל על שכם המעסיקה. חרף זאת, גם לגבי שנה זו אנו סבורים כי יש לאמץ את נתוני שעות העבודה שפורשו בתלושי השכר. ראשית, כאמור, הרישום בתלושי השכר מהווה ראייה לכאורה לתוכנו, וגם בנוגע לשנה זו איננו רואים עילה טובה להטיל ספק באמור בהם. יש לציין כי כמות שעות העבודה בתלושי השכר השתנתה ולעתים אף הגיעה כדי 25 שעות לשבוע. כמו-כן, נראה כי ספקנות התובעת בנוגע לרישומי השעות בתלושי השכר נובעת מאי ההבנה כי אותם נתונים מתייחסים לחודש שקדם לחודש הנקוב בתלוש. שנית, רישומי הנוכחות שהגישה התובעת עצמה, בקשר לתקופות אחרות, מחזקים את המסקנה כי היקף שעות עבודתה השתנה ולעתים לא הגיע כדי 25 שעות לשבוע. מכאן, אנו קובעים כי שיעורי העסקת התובעת בשנת 2009 היו כדלקמן:
חודש תלוש
מתייחס לעבודה בחודש
שעות חודשיות
שעות שבועיות
שיעור משרה מתואם ( באחוזים)
אסמכתא לתיאום שיעור משרה
02/2009
01/2009
72
16.62
46.86
27.3 לחוקה
03/2009
02/2009
92
21.23
72.46
106.113 לחוקה
04/2009
03/2009
103
23.77
77.54
106.113 לחוקה
05/2009
04/2009
42
9.7
27.71
27.3 לחוקה
06/2009
05/2009
95
21.92
73.84
106.113 לחוקה
07/2009
06/2009
107
24.69
79.38
106.113 לחוקה
08/2009
07/2009
חופשת קיץ
חופשת קיץ
חופשת קיץ
---
09/2009
08/2009
חופשת קיץ
חופשת קיץ
חופשת קיץ
---
10/2009
09/2009
69
15.92
44.76
27.3 לחוקה
11/2009
10/2009
חל"ת
חל"ת
0
--
12/2009
11/2009
חל"ת
חל"ת
0
---
01/2010
12/2009
135.5
31.27
90
106.113 לחוקה

הערות לשנת 2009 – לא הוצגו לפנינו תלושי חודשים 4, 5, 6, 9, 10, 11, 12. חרף זאת, מגליונות ריכוז התשלומים לשנים 2009 - 2010, ניתן להסיק כי התובעת עבדה בשנה זו גם בחודשים 3, 4, 5, 9, ו-12. את היקף עבודתה בחודשים אלו אנו מסיקים מתוך השכר שפורט בגליון ריכוז התשלומים. לגבי היקף עבודת התובעת בחודש דצמבר 2009 – נפנה לדיון שייערך להלן לגבי תלוש חודש פברואר 2010.

אשר לשנת 2010
לא הונחו לפנינו רישומי נוכחות כלשהם בנוגע לשנה זו, למעט רישום לחודש דצמבר 2010. מאותם השיקולים שפורטו לעיל, אנו קובעים כי היקף עבודתה של התובעת ייקבע בהתאם לנתונים שפורטו בתלושי השכר, וגליון ריכוז התשלומים שצורף לתצהיר מר שיבלי. מכאן, אנו קובעים כי שיעורי העסקת התובעת בשנת 2010 היו כדלקמן:
חודש
תלוש
מתייחס לעבודה בחודש
שעות חודשיות
שעות שבועיות
שיעור משרה מתואם ( באחוזים)
אסמכתא לתיאום שיעור משרה
02/2010
01/2010
135.5
31.27
90
106.113 לחוקה
03/2010
02/2010
170
39.23
92.3
ללא תיאום
04/2010
03/2010
68
15.69
44.07
27.3 לחוקה
05/2010
04/2010
88
20.31
70.62
106.113 לחוקה
06/2010
05/2010
105
24.23
78.46
106.113 לחוקה
07/2010
06/2010
102
23.54
77.08
106.113 לחוקה
08/2010
07/2010
חופשת קיץ
חופשת קיץ
חופשת קיץ
---
09/2010
08/2010
חופשת קיץ
חופשת קיץ
חופשה קיץ
---
10/2010
09/2010
98
22.62
75.24
106.113 לחוקה
11/2010
10/2010
101
23.31
76.62
106.113 לחוקה
12/2010
11/2010
78
18
50.4
27.3 לחוקה
01/2011
12/2010
83
19.15
53.16
27.3 לחוקה

הערות לשנת 2010 -
לא הוצגו תלושים לחודשים ינואר – מארס בשנה זו. עם זאת, בגליון ריכוז התשלומים לשנת 2010, נכתב כי דווח על תשלום שכר במסגרת תלושי החודשים פברואר ומארס באותה שנה. מכאן ובהעדר טענה משכנעת אחרת, אנו קובעים כי התובעת עבדה גם בחודשים ינואר – פברואר 2010.
כמו-כן, מאחר שגובה השכר בתלוש פברואר 2010 גבוה באופן ניכר מחודשים אחרים, גם בפרספקטיבה של כל תקופת עבודתה, ובהעדר ראיות מתאימות מצד המעסיקה - יש להניח כי מדובר בתשלום בעד חודש עבודה נוסף, מעבר לחודש ינואר 2010. לצורך העניין יש להניח כי עסקינן בחודש דצמבר 2009. בהתאם, אנו מניחים שבעד כל אחד מחודשים האמורים שולם לתובעת מחצית הסכום (2,845.5 ₪), ומכאן שבכל אחד מהם התובעת עבדה 135.5 שעות.
בנוסף, אומנם בתלוש אפריל 2010 לא שולם לתובעת " שכר". אולם, בתלוש מאי 2010 נכללו שתי שורות שכר: האחת על סך של 1,428 ₪, והשנייה על סך 1,848 ₪. בהעדר הסברים וראיות מתאימים, יש להניח שאחת השורות מבטאת תשלום שכר בעד חודש אפריל 2010 - וכך אנו קובעים.

אשר לשנת 2011 ( עד לחודש עבודה 10/2011)
גם לגבי תקופה זו יש לקבוע את היקף עבודת התובעת בהתאם להיקף השעות המפורש בתלושי השכר. לגבי חלק מן החודשים בשנה זו הציגה התובעת רישומי נוכחות. אולם, כפי שציינו לעיל, ממילא ניכרת התאמה בין סך השעות שפורש ברישומי הנוכחות, לבין כמות השעות שפורשה בתלושי השכר.

למשל, ברישום השעות לחודש פברואר 2011, נרשם כי התובעת עבדה 90 שעות, היא הכמות שמופיעה בתלוש מארס 2011. ברישום השעות לחודש מארס 2011 נרשם כי התובעת עבדה 105 שעות, היא הכמות שמופיעה בחודש אפריל 2011. ברישום לחודש מאי 2011, נכתב כי התובעת עבדה בסך הכל 100 שעות, כפי שמצויין בתלוש יוני 2011 – וכך הלאה. בנסיבות אלו, אין יסוד להטיל ספק ברישום בתלושי השכר. בהתאם אין יסוד לקבוע כי התובעת עבדה 25 שעות שבועיות, ויש לאמץ את נתוני תלושי השכר. בהתאם אנו קובעים כי היקף עבודתה של התובעת בתקופה האמורה היה כדלקמן:
חודש
תלוש
מתייחס לעבודה בחודש
שעות חודשיות
שעות שבועיות
שיעור משרה מתואם ( באחוזים)
אסמכתא
02/2011
01/2011
80
18.46
51.5
27.3 לחוקה
03/2011
02/2011
90
20.7
71.54
106.113 לחוקה
04/2011
03/2011
105
24.23
78.46
106.113 לחוקה
05/2011
04/2011
36
8.31
23.74

06/2011
05/2011
100
23.08
76.14
106.113
07/2011
06/2011
105
24.23
78.46
106.113 לחוקה
08/2011
07/2011
חופשת קיץ
חופשת קיץ
חופשת קיץ
---
09/2011
08/2011
חופשת קיץ
חופשת קיץ
חופשת קיץ
---
10/2011
09/2011
100
23.08
76.14
106.113 לחוקה
11/2011
10/2011
101.6
23.44
76.88
106.113 לחוקה

אשר לחודש אוקטובר 2011 – לגבי חודש זה הציגה התובעת רישום נוכחות. אומנם, הרישום לא ברור די צרכו. עם זאת, ניתן להבין ממנו כי התובעת עבדה 20 ימי עבודה, וניתן להסיק ממנו מתכונת של כ-5 שעות וחמש דקות עבודה ליום. בשים לב לכך שנטל השכנוע רובץ על כתפי המעסיקה, בשים לב לראיה זו, ובהינתן כי המעסיקה לא הציגה כל טענה או ראייה בנקודה זו – אנו קובעים כי בחודש זה עבדה התובעת 101.6 שעות, דהיינו 23.44 שעות לשבוע.

שיעור משרת התובעת בתקופה: נובמבר 2011 – יולי 2015
גדר המחלוקת –
התובעת טענה, כזכור, כי עבדה 25 שעות בשבוע לפחות, שמזכות אותה בשיעור העסקה מותאם של 80%, ולשכר בהתאם. ככל שעסקינן בתקופת המשנה דנן ( נובמבר 2011 – יולי 2015), טענות אלו מקובלות עלינו. להלן נסביר.
כזכור, החל מנובמבר 2011, עת העניקה המעסיקה לתובעת קביעות, שינתה המעסיקה את אופן תשלום שכר התובעת, כך ששולם לה שכר חודשי, לפי דירוג מנהלי, דרגה 6, בצירוף תוספת איזון, שהוכפלו בשיעור משרתה.
על פי התלושים, כמו גם לפי גיליונות ריכוז התשלומים שצורפו לתצהיר מר שיבלי, שכרה חושב לפי שיעור משרה של 56%. מאחר שרישום זה מהווה ראיה לכאורה לתוכנו, ומאחר שעמדת המעסיקה היא כי התובעת אינה זכאית להתאמת שיעור ההעסקה כלל ועיקר ( ומכאן שהיא לא ביצעה התאמה שכזו), ומפאת מחדלי המעסיקה בתיעוד שעות העבודה – הרי שיש להסיק הודאה מצד המועצה כי שיעור העסקתה בפועל של התובעת בתקופת המשנה דנא עמד על 56%. מכך נובע כי המועצה מודה שבתקופה דנא התובעת עבדה בפועל 23.8 שעות בשבוע. פירוש הדבר הוא שמכוח סעיף 106.113 לחוקת העבודה, היה על המועצה להעמיד שיעור משרת התובעת על 77.6%. בכך, מתאשרת גרסת התובעת ברובה.

אשר לדעתנו –
נוכח שיקולי נטל השכנוע, מחדלי הנתבעת בתיעוד שעות העבודה, והקרבה בין גרסאות הצדדים - אנו סבורים כי יש לקבל את גרסת התובעת במלואה. להלן נימוקינו.
התובעת הגישה רישומי נוכחות ביחס לחלק מחודשי עבודתה החל מדצמבר 2010. חלק מרישומי הנוכחות נערכו בכתב יד, חלקם באמצעים מכניים, ובחלקם הרישום מעורב ( מקצתו ידני ומקצתו מכאני). לעמדתנו, ברוב הרישומים שהציגה התובעת לפנינו לא ניתן לראות כ"רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה", למצער לא שוכנענו כי ניתן לראות בהם ככאלו, בשים לב לקבוע בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951.
בשים לב לכך שביחס לחלק מן התקופה לא הונחו לפנינו רישומים כלל, ונוכח הקשיים העולים מן הרישומים שהוצגו – אנו קובעים כי חובת ההוכחה על המעסיקה שהתובעת לא עמדה לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, זאת כמתחייב מסעיף 26 ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958.
עמדת המועצה ( סעיף 7 לתצהיר מר שיבלי) במסגרתה היא ייחסה לתובעת אשם בכך שלא החתימה כרטיס נוכחות " באופן דיגיטאלי" – תמוהה. שהרי, החובה לתעד את שעות העבודה על פי חוק חלה על המעסיק, והדברים ידועים.
מן הרישומים החלקיים שהגישה התובעת, מתחזקת טענתה לפיה בתקופה דנא התובעת עבדה 25 שעות לשבוע.

כללו של דבר: נוכח מסקנתנו לגבי נטל השכנוע, על רקע הנתונים העולים מדו"חות הנוכחות החלקיים שהוגשו לפנינו, ולאור הודאת המעסיקה כמפורט לעיל - אנו מקבלים את עמדת התובעת וקובעים כי החל מחודש נובמבר 2011 ועד חודש יולי 2015, יש לראות את התובעת כמי שזכאית לשכר על פי שיעור משרה מותאם של 80%.

המועצה טענה, לראשונה בסיכומיה ( סעיף 13), כי בכיתה בה לימדה התובעת משרד החינוך מקצה רק 24 שעות שבועיות לסייעת כיתתית. אין מקום לדון בטענה זו שנכבשה, וניסיונה של המועצה להעביר את מוקד ההתדיינות לסיכומים תוך שלילת זכות הטיעון של התובעת – אינו מקובל. הטענה גם לא נומקה די הצורך ולא צורפה האסמכתא שהוזכרה שם באופן כללי (" חוזר מנכ"ל").

ז. התביעה להפרשי שכר ( למעט החודשים יולי ואוגוסט מדי שנה אשר תידון בנפרד)
תחילה, ככל שהתביעה מתייחסת לעבודת התובעת בחודש ספטמבר 2008 ובחודשים שקדמו לו – דינה להידחות מחמת התיישנות. התביעה גם נדחית, ככל שהיא מתייחסת לחודשים בהם קבענו כי התובעת שהתה בחל"ת.

הצדדים, ובפרט התובעת, לא הציגו לפנינו תחשיבים נכונים, בהתאם לשיעורי המשרה הנכונים, ובהתאם לשכר הנכון על פי טבלאות השכר ודרגותיה.

התובעת גם לא הסבירה כיצד הגיעה לשכר שעל בסיסו חישבה את הפרשי השכר שתבעה, ואף לא הציגה מקור נורמטיבי שתומך בהנחותיה לגבי השכר. בהיעדר נתונים לגבי השכר הנכון, קיים קושי לבית הדין לערוך את התחשיבים. בנוסף, מסופקים אנו, באם קיימת הצדקה לגזילת זמנו היקר של בית הדין - באמצעות הטלת מעמסת ביצוע החישובים עליו, וזאת מעבר למעמסה שממילא הטילו הצדדים על בית הדין במסגרת תיק זה.

אנו מפנים לקביעות בית דין זה ( כב' השופט שוורץ) בעניין מוקטרן, אשר יפות ככתבן, גם לענייננו:
"נוכח העובדה כי לבית הדין לא הובאו די נתונים בדבר השכר המשולב עבור הדרגות השונות, הרי שאין בידינו לערוך את החישובים הנדרשים אודות השכר הקובע והרכיבים האחרים הנגזרים ממנו, עליהם נעמוד בהמשך. לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבעת לחשב את השכר הקובע של התובעת - לפי השכר המשולב בתקופות המפורטות בהתאם לדרגתה ולחלקיות המשרה לעיל, לשלם לה את ההפרשים המגיעים לה, ככל שקיימים כאלה, ובהתאם לשכר זה לערוך את התחשיבים הרלוונטיים לצורך תשלום זכויותיה, כפי שיפורטו בפסק דין זה.
ככל שיתעורר קושי בחישוב השכר ורכיביו על פי הפרמטרים אשר קבענו לעיל, או ככל שלתובעת תהיינה השגות על החישוב שייערך ע"י הנתבעת – תעמוד לצדדים האפשרות לפנות לבית הדין בעניין זה. כמו כן, לצדדים עומדת האפשרות לפנות יחדיו לחשב שכר המוסכם עליהם, וזאת בטרם פנייה לבית הדין בעניין, ככל שיהיה בכך צורך.
בהקשר לכך אנו מפנים לפסק הדין בעניין דב"ע נז/3-165 יורם שפיר - חברת מ.א.ש סוכניות בע"מ, מתאריך 10/3/98, לפיו נקבע כי:
'ככלל נכון וראוי כי כאשר מדובר בחיוב כספי המוטל על ידי בית הדין, ייקבע החיוב בצורה מפורשת ומפורטת על מנת לאפשר תשלומו והוצאתו לפועל. אולם, בנסיבות הראויות והמתאימות, וכדי לא לעכב את מתן פסק הדין כולו, אין מניעה כי בית הדין ייתן פסק דין בדבר עצם הזכאות והחיוב, תוך שהוא מותיר בידי הצדדים את החישוב של החיוב, וככל שהם אינם מצליחים בכך - ידון בעניין בית הדין עצמו או בסיוע חשב שכר....'.
כאמור, אנו סבורים כי נכון להותיר בידי הצדדים את חישוב הזכויות, מקום שאלה לא יפורטו בפסק דין זה.".

בטרם סיום פרק זה, מתבקש התייחסות נפרדת לחודש אוקטובר 2011 –
בשים לב לכך שהשכר השעתי שולם בפיגור של חודש, הרי שביטוי לתשלום שכר אוקטובר 2011 מצופה היה למצוא בתלוש נובמבר 2011.
דא עקא, שהחל מתלוש נובמבר 2011 עברה המועצה לשלם לתובעת שכר חודשי, ובאותו התלוש אין זכר לתשלום שכר בעד חודש אוקטובר 2011.
מן הראיות ניכר, כי השכר החודשי ששולם לתובעת בחודש נובמבר 2011 הוא בעד עבודתה באותו בחודש. ראשית, מדובר בשכר חודשי בשיעור קבוע, ולא בשכר משתנה שדורש חישוב בכל חודש מחדש. לכן אין הגיון בדחיית תשלומו, ולפיכך אין להניח כי המועצה דחתה את תשלומו. שנית, מסקנה מתחזקת נוכח טענת המועצה לפיה התובעת הייתה זכאית לקביעות – ובהתאם לשכר חודשי - רק מחודש נובמבר 2011.
מכאן, נובע כי כלל לא שולם לתובעת שכר בעד חודש אוקטובר 2011, על המועצה לשלמו לה. ודוק: הסכום ששולם לתובעת בתלוש אוקטובר 2011, מהווה תשלום בעד עבודתה בחודש ספטמבר 2011.

ח. שכר בעד יולי ואוגוסט
ח(1) טענות הצדדים וגדר המחלוקת
התובעת טענה כי היא זכאית לשכר בעד חודשי חופשת הקיץ: יולי ואוגוסט מדי שנה ( להלן: "חודשי חופשת הקיץ") – אולם הנתבעת לא שילמה לה כל שכר בעד חודשים אלו.

הנתבעת מודה כי לא שילמה לתובעת שכר בעד חודשי חופשת הקיץ. היא טענה, כזכור, כי סיימה את העסקת התובעת מדי שנה, וכי היה זה כדין משום שהתובעת אינה זכאית לתנאי העסקה של סייעת פדגוגית – אלא שלעיל דחינו טענות אלו.

מכאן, שהשאלה העיקרית שעומדת לדיון היא האם התובעת זכאית לשכר בעד חודשי חופשת הקיץ.

ח(2) דיון והכרעה
בחוקת העבודה, סעיף 106.112( א) נקבע כך: "הסייעות המועסקות במסגרת זו תועסקנה 12 חודשים בשנה ושכרן ישולם במשך כל השנה.".

בסעיף 106.117 לחוקה, שהוכתר במילים "חופשה שנתית ועבודה בפגרות החגים והקיץ" נקבע, בין היתר כך:
"...(א) סייעת פדגוגית תועסק בחודשי יולי אוגוסט במשך בעשרה ( כך במקור – ו.ש.) (10) ימי עבודה, בימים שיקבעו על פי קביעת הרשות המקומית.
(ב) ימי חופשתה השנתית של הסייעת יהיו על-פי המקובל ברשות המקומית בה היא מועסקת ובאופן שלא יחולו בעשרה ימים שנקבעו על-ידי הרשות על-פי הסעיף הקודם.".

מכאן, אנו קובעים כי עקרונית התובעת זכאית לשכר בעד חודשי חופשת הקיץ, שאז גם היה עליה לנצל את ימי חופשתה השנתית, זאת בכפוף להוראות הבאות:
אשר לחודשי חופשת הקיץ בשנים 2007 – 2008 – התביעה בזיקה אליהם התיישנה ועל כן נדחית. מה גם שקבענו כי בשנת 2008 התובעת שהתה בחל"ת בחודשים דנא.
באשר לחודשי חופשת הקיץ בשנים 2009 – 2011 – בשנים אלו לא שולם לתובעת שכר כלשהו, ועל הנתבעת לשלם לתובעת שכר רגיל. מאחר שבשנים אלו היקף העסקת התובעת לא היה קבוע, כפי שהניחה התובעת, ובהיעדר הנמקה ברורה מפי התובעת באשר לאופן שבו היא סבורה כי יש לחשב את השכר בגינם - אנו קובעים כי השכר והתוספות שישולמו לתובעת בגין חודשי חופשת הקיץ בכל שנה מן השנים האמורות, יחושב באופן יחסי להיקף העסקתה באותה שנת לימודים ( תקופות חל"ת יחשבו כשיעור העסקה 0).
אשר לחודשי חופשת הקיץ ביתר השנים (2012 – 2014, יולי 2015) – מגיליונות ריכוז התשלומים שצורפו לתצהיר מר שיבלי, עולה כי בכל חודשי חופשת הקיץ בתקופה האמורה שולמו לתובעת שכר ותוספות. לפיכך, כל שנדרש מן הנתבעת בקשר לתקופת משנה זו הוא לחשב מחדש את גובה השכר והתוספות, כך שיתאימו לקביעתנו כי היקף ההעסקה המותאם של התובעת עומד על 80%.
על הנתבעת לשלם לתובעת את השכר והתוספות / הפרשי השכר והתוספות שיחושבו בהתאם להוראות לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מה-1 בחודש שלאחר החודש בו קשור התשלום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ט. התביעה להפרשי דמי הבראה
ט(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי בהתאם לחוקת העבודה, סעיף 37.1, היא זכאית ל-9 ימי הבראה לשנה, בתשלום של 425 ₪ לכל יום הבראה. מכאן, היא טענה שהיא זכאית להפרשי דמי הבראה בסך של 34,425 ₪, בתוספת " הלנת שכר", בהתאם לתחשיב הבא: 9 (שנים) * 9 (ימי הבראה לשנה) * 425 ₪ ( ליום הבראה).

הנתבעת הכחישה את זכות התובעת לסכום האמור, תוך שטענה כדלקמן: (א) התביעה לדמי הבראה התיישנה בחלוף שנתיים ממועד הזכאות לדמי הבראה. (ב) התובעת לא זכאית לדמי הבראה בגין תקופות שלא עבדה - הייתה בחופשה ללא תשלום. (ג) תלושי השכר ודפי ריכוז התשלומים מעידים על כך ששולמו לתובעת דמי הבראה במלואם בשים לב להיקף העסקתה. הנתבעת הפנתה לדמי ההבראה ששולמו לתובעת בחודשים יוני 2013, יוני 2014, ויוני 2015. ( ד) התובעת אינה זכאית לדמי הבראה שאירים.

ט(2) דיון והכרעה
דין התביעה להתקבל בחלקה.

אשר לטענת ההתיישנות – טענת הנתבעת שלפיה משך ההתיישנות הוא שנתיים בלבד – לא נתמכה במאומה. הנתבעת לא הפנתה למקור נורמטיבי בו נקבעה התיישנות מקוצרת כגון דא. עיון בסעיפים 37 – 38 לחוקת העבודה, אשר מסדירים את הזכות ל"מענק הבראה", אינו מגלה הוראה כזו. ודוק: הנתבעת טענה להתיישנות ולא למגבלות על פדיון בתום יחסי העבודה, מה גם שבענייננו אין עסקינן בפדיון אלא בתביעה לדמי הבראה. עם זאת, כוחה של טענת ההתיישנות הכללית שהעלתה המועצה יפה כוחה גם בהקשר זה. לפיכך, אנו קובעים כי התביעה התיישנה, ככל שהיא נוגעת לעילות שנוצרו טרם יום 03.11.08. העילה לתשלום דמי הבראה נוצרת בחודש יוני מדי שנה ( סעיף 37.13 לחוקת העבודה). מכאן שהתביעה לדמי הבראה בזיקה לתקופה שבין החודשים נובמבר 2006 – יוני 2008 – התיישנה. לפיכך, עלינו לברר את התביעה ביחס לעבודת התובעת בתקופה שהחל מחודש יולי 2008 ( שעילתה נוצרה בחודש יוני 2009).

לצורך קביעת דמי ההבראה להם זכאית התובעת, היה על הצדדים לחשבם בשים לב לשיעורי המשרה המתואמים שקבענו לעיל, ולתקופות בהם הייתה התובעת בחל"ת.

על כן, את תחשיב התובעת לא ניתן היה לקבל. זאת בין היתר בשל הנימוקים הבאים: (א) אין בו התחשבות בהיקף העסקת התובעת, ובפרט בהיקף העסקה הנכון. ודוק: התובעת עתרה לדמי הבראה מלאים, למרות שלפי טענתה הגורפת ( שלא קיבלנו), היא עבדה 80% משרה. הנחה זו סותרת את האמור בסעיף 38 לחוקת העבודה, בו נקבע כי: "עובד חלקי זכאי למענק הבראה יחסית לחלקיות משרתו.". (ב) התובעת ביססה את תחשיבה על תעריף 2015, וזאת לגבי כל השנים הכלולות בתביעה. (ג) התובעת לא גרעה תשלומי דמי הבראה ששולמו לה בחלק משנות העבודה.

המועצה, כמנהגה, לא הציגה תחשיב נגדי. בנוסף, טענת המועצה שלפיה היא שילמה לתובעת את דמי ההבראה במלואם - אין בה ממש.

טענת המועצה לפיה התובעת " אינה זכאית לדמי הבראה שאירים", אשר מלכתחילה לא פורטה ולא הייתה ברורה די צרכה, ממילא נזנחה בסיכומי המועצה.

מכאן, אנו קובעים כי על המועצה לשלם לתובעת הפרשי דמי הבראה, בהתאם לסכומים המפורטים בטבלה שלהלן, עמודה מס' (7). כמו-כן, כל אחד מהסכומים האמורים יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מן המועד הקבוע בעמודה מס' (8) באותה הטבלה, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
(1)
(2)
(3)
(4)
(5)
(6)
(7)
(8)
תקופה
חלקיות משרה מתואמת
כמות ימי הבראה לשנה
תעריף ליום הבראה בש"ח
סה"כ זכאות בש"ח
שולם בפועל
בש"ח
הפרשים שעל המועצה לשלם לתובעת בש"ח
התאריך שממנו יש לחשב הפרשי הצמדה וריבית
יולי 2008 – יוני 2009
53.45%

9
383
1,842.42
0
1,842.42
01.07.09
יולי 2009 – יוני 2010
59.63%
9
395
2,119.85

0
2,119.85

01.07.10
יולי 2010 – יוני 2011
62.73%
9
411
2,320.38

0
2,320.38

01.07.11
יולי 2011 – יוני 2012
76.67%
9
420
2,898.13
2,117
781.13
01.07.12
יולי 2012 – יוני 2013
80%
9
423
3,045.6

2,132
913.60

01.07.13
יולי 2013 – יוני 2014
80%
9
427
3,074.4
2,229
845.40
01.07.14
יולי 2014 – יוני 2015
80%
9
425
3,060
1,915
1,145
01.07.15

י. התביעה לדמי חגים
י(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי מכוח חוקת העבודה, סעיף 40.3, היא זכאית לגמול בעד 10 ימי חג לשנה, 175 ₪ ליום, אלא שהנתבעת מעולם לא שילמה לה גמול כזה. מכאן, עתרה לדמי חגים, בעד 9 שנים, בסך של 15,750 ₪, בהתאם לתחשיב הבא: 9 (שנים) * 1,750 ₪ ( לשנה). נציין כי גם בהקשר זה התובעת לא ערכה הבחנה בין התקופה בה שולם לה שכר שעתי, לבין התקופה בה שולם לה שכר חודשי.

הנתבעת הסתפקה בטענות כלליות, אף היא לא ערכה הבחנה בין התקופות האמורות, ולא הציגה תחשיב נגדי. מעמדתה בכתב ההגנה עולה כי היא לא כופרת בזכותה העקרונית של התובעת לתשלום גמול בעד ימי החג הנטענים, אולם לעמדתה היא קיימה את חובותיה (" התובעת איננה מצביעה ולו על תלוש שכר אחד בו חל חג כלשהו בגינו לא שולם שכר."). לצד זאת, טענה הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לדמי חגים בעד בתקופה בה לא עבדה ( חל"ת); ועוד היא טענה כי את דמי החג יש לחשב בשים לב לחלקיות משרתה והדרגה בתקופה הרלבנטית.

י(2) דיון והכרעה
בכל הנוגע לתקופה שעד ( כולל) חודש ספטמבר 2008 – דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. באשר לתקופה שהחל מחודש נובמבר 2011 – דין התביעה להידחות. שכן, בתקופה זו שולם לתובעת שכר חודשי, והתובעת אינה זכאית הן לשכר חודשי והן לדמי חגים.

בכל הנוגע ל"תקופת התווך": אוקטובר 2008 - אוקטובר 2011 –
דין התביעה להתקבל בחלקה, כמפורט להלן.
התובעת כאמור לא חלקה על זכותה של התובעת לדמי חגים. משכך, ולאור לשון חוקת העבודה, יש לומר כי בתקופה בה שולם לה שכר שעתי, עקרונית היא זכאית לדמי חגים.
טענת הנתבעת שלפיה קיימה את חובותיה כלפי התובעת - אינה אלא טענת פרעתי, אשר הנטל לשכנע בדבר נכונותה מוטל על שכם המעסיקה. המועצה לא הרימה את הנטל לשכנע כי בתקופה זו, בה שולם לתובעת שכר על בסיס שעתי, שולמו לתובעת דמי חגים. בגדר האמור, המועצה לא פירטה את טענתה, לא הציגה ראיות לבססה, לא הפנתה לראיות שהונחו לפנינו, ומעיון בתלושי השכר לא ניתן למצוא זכר לרכיב דמי חגים. משכך, אנו קובעים כי הנתבעת לא שילמה לתובעת דמי חגים בתקופה זו.
התובעת הפנתה לסעיף 40.3 לחוקת העבודה, שעניינו ימי מנוחה וחגים לעובדים המשתייכים לעדות מוסלמיות לישראל, וטענה מתוקפו כי הזכאות היא ל-10 ימי חג בשנה. הנתבעת לא חלקה על טענה זו.
הנתבעת גם לא חלקה על התעריף היומי לו טענה התובעת – 175 ₪, אם כי היא טענה כי נדרשת התאמה להיקף העסקתה.
מנגד, התובעת לא פירטה את ימי החג, ולא ליבנה את סוגיית זכאותה בגין ימי חג שחלו בימים בהם ממילא לא נדרשה לעבוד – ימי שישי ושבת. בהיעדר הנמקה מתאימה, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה זכאות לדמי חג, בגין ימי חג שחלו בשישי ושבת. התובעת גם לא התייחסה לתקופות שבהם הייתה בחל"ת.
מכאן נובע כי התובעת זכאית לתשלום בעד ימי החג הבאים:
שנת 2008 - 7 ימי חג, שלא חלו בשישי או שבת.
שנת 2009 – 7 ימי חג, שלא חלו בשישי או שבת.
שנת 2010 – 5 ימי חג, שלא חלו בשישי או שבת.
שנת 2011 ( עד אוקטובר) – 4 ימי חג, שלא חלו בשישי או שבת.
בהיעדר חישובים מתאימים מצד התובעת, ולאחר שהתחשבנו בהיקף ההעסקה, ובתקופת החל"ת - אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת דמי חג בסכומים הבאים:
עבור 2008 – 355.25 ₪. משיקולי יעילות סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/12/08 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
עבור 2009 – 654.15 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/12/09 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
עבור 2010 – סך של 601.83 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/12/2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
עבור 2011 – סך של 461.93, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/12/2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יא. התביעה לתוספת שיקלית-אחוזית
יא(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי היא זכאית להפרשי תוספת שקלית אחוזית בסך של 33,196.3 ₪, על יסוד הטענות הבאות: היה על הנתבעת לשלם לה תוספת שקלית אחוזית בסך של 639.85 ₪ לחודש. מאז תחילת עבודתה ועד לחודש אוקטובר 2011 שילמה לה הנתבעת בגין הרכיב דנא, מדי חודש, סך של 67.55 ₪ בלבד. מכאן, עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה את ההפרש בסך של 572.35 ₪ לחודש, עבור 58 חודשים, תוך שהציגה את התחשיב הבא: 58 (חודשים) * 0.0685 * 3,579.45 ₪. יש לציין כי אין התאמה בין הסכום הכולל שנתבע (33,195.3 ₪), לבין הסכום החודשי שנתבע על פי התחשיב (3,579.45 ₪ * 0.0685 * 58 = 14,221 ₪). אי התאמה זו, יש לזקוף לחובת התובעת, כך שאנו קוראים את כתב התביעה, כאילו נתבע ברכיב זה 14,221 ₪ בלבד.

המועצה הכחישה את זכות התובעת וציינה כי התובעת מעולם לא הייתה זכאית לתוספת שקלית-אחוזית. המועצה לא נימקה עמדתה זו, אלא הסתפקה בשורה של טענות כלליות. בין היתר היא טענה כי: "התובעת אינה עומדת בקריטריונים לתשלום תוספת כאמור"; כי " התובעת איננה ומעולם לא הייתה זכאית לתוספת שקלית אחוזית בהתאם לסעיף 26.816 לחוקת העבודה."; וכי " התובעת איננה עובדת בתפקיד המקנה זכאות לתוספת כאמור.". לצד זאת טענה המועצה כי: "התובעת קיבלה החזרי הוצאות והתובעת קיבלה תוספות נוספות והתובעת תובעת תשלומים המתקזזים מסכום תוספת שקלית אחוזית כאמור.".
עוד טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה " במשך שנים", תוספת שקלית אחוזית, שלא כדין. לטענתה, על התובעת להחזיר סכומים אלו, ולחלופין מן הדין לקזזם " מכל סכום תביעה שתבעה".

יא(2) גדר המחלוקת
בהתאם לטענות התובעת, התקופה אליה מתייחסת התביעה היא מתחילת העסקתה ועד חודש אוקטובר 2011.

בשים לב לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, יש לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לתקופה שעד ( כולל) חודש ספטמבר 2008. מכאן, שעלינו לברר את התביעה ביחס לחודשים אוקטובר 2008 – אוקטובר 2011, בסך הכל 37 חודשים ( להלן בפרק זה: "התקופה הרלבנטית").

בשים לב לעמדות הצדדים, עלינו לברר שלוש סוגיות:
האם התובעת הוכיחה זכאות לתוספת שקלית-אחוזית?
האם בתקופה הרלבנטית שולמו לתובעת סכומים כלשהם בגין רכיב זה?
ההיבט החישובי: ככל שהתובעת זכאית לסכומים כלשהם בעד רכיב זה, מהם הסכומים הנכונים?

יא(3) מישור הזכאות
בפסקה 26.816 לחוקת העבודה, סעיף 2, נקבע כך: "עובדים בדירוג המינהלי, עתונאים, הנדסאים וטכנאים, מהנדסים ומח"ר, אשר מקבלים או זכאים לקבל תוספת איזון, ואשר אינם מקבלים תוספת ייחודית כלשהיא, יהיו זכאים לתוספת בגובה 6.85% מהשכר המשולב ( להלן: 'התוספת השקלית – אחוזית').". מכאן, שתנאי הזכאות לתוספת הם אלו: (א) הימנות על אחד הדירוגים האמורים; (ב) זכאות לתוספת איזון; (ג) העובד אינו מקבל תוספת ייחודית כלשהי.

אשר לתנאי הראשון - כפי שקבענו לעיל, יש לראות בתובעת כמי שהועסקה בדירוג המנהלי מתחילת עבודתה במועצה. לכן, תנאי זה מתקיים.

אשר לתנאים השני והשלישי – בפסקה 26.811 לחוקת העבודה נקבע כך: "החל מ- 1/4/1984 תשולם לעובדים המדורגים בדירוגים – אחיד, עיתונאים, הנדסאים וטכנאים, מהנדסים והמח"ר תוספת שכר חודשית. תוספת זו תקרא ' תוספת איזון' והינה שכר לכל דבר וענין....". הנתבעת לא התגוננה בטענה כי התובעת אינה זכאית לתוספת שקלית-אחוזית משום שאינה זכאית לתוספת איזון. יתר על כן, מעת שהמועצה החלה לשלם לתובעת שכר חודשי לפי הדירוג המנהלי, אזי שולמה לה גם תוספת איזון באופן סדיר. מכאן אנו קובעים כי תנאי זה בדבר זכאות לתוספת איזון – מתקיים. הנתבעת גם לא טענה כי שולמה לתובעת תוספת ייחודית כלשהי. מה גם שבתקופה הרלבנטית, רובה ככולה, ניכר כי לא שולמו לתובעת תוספות כלשהן, להבדיל מתוספות ששולמו בזיקה לקצבת השאירים.

זאת ועוד: בשים לב לכך שהנתבעת שילמה לתובעת את התוספת האמורה החל מחודש נובמבר 2011 תקופה ממושכת ( על כך בהמשך), שלא הוכיחה כי תשלומים אלו נעשו שלא כדין, ושלא הראתה עילה להבחין בין התקופה בה שולמה התוספת לבין התקופה דנא – הרי מתחזקת המסקנה בדבר זכאותה העקרונית של התובעת.

טענותיה הכלליות של הנתבעת, שנותרו כלליות עד ( כולל) שלב הסיכומים אינן מעוררות שאלות לדיון - בין בכלל, ובין בשים לב לאופן העסקתה המקפח של התובעת, אשר הצדיק מן הנתבעת לנהל את הגנתה באופן אחר, ולהתעמק בטענות התובעת. בגדר האמור לעיל, הטענות שלפיהן התובעת " אינה עומדת בקריטריונים" ו"איננה ומעולם לא הייתה זכאית" – לאו טענות הן. הטענה שלפיה שולמו לתובעת החזרי הוצאות – אינה ברורה כלל ועיקר, ומכל מקום אינה פוגמת בזכות התובעת לתוספת שקלית אחוזית – אנו מפנים לסעיף 1 ב. לפסקה 26.816 לחוקת העבודה. הטענה כי שולמו לתובעת " תוספות נוספות" - אינה מאפשרת דיון, בשל כלליותה.

מכאן, אנו קובעים עקרונית, כי בתקופה הרלבנטית ( אוקטובר 2008 – אוקטובר 2011), התובעת זכאית לתוספת שקלית – אחוזית, וזאת מכוח פסקה 26.816 לחוקת העבודה.

יא(4) האם בתקופה הרלבנטית שולמו לתובעת סכומים כלשהם בעד התוספת דנא
התובעת טענה, כי מאז תחילת עבודתה ועד לחודש אוקטובר 2011 שילמה לה הנתבעת מדי חודש תוספת שקלית-אחוזית בסך של 67.55 ₪. הנתבעת טענה, כי התובעת קיבלה " במשך שנים", תוספת שקלית-אחוזית, שלא כדין, "בשני סעיפים מצטברים", בסכום של 640 ₪ ו-53 ₪ בכל חודש. טענת הנתבעת, אשר נטענה ללא ציון תאריכים - אינה רלבנטית לדיוננו. שכן, בעיקר הדברים היא מתארת את המצב העובדתי החל מחודש נובמבר 2011.

ומה לגבי התקופה הרלבנטית? בתקופה זו מופיע בתלושי השכר רכיב שסומן " תוספת שקלית – אחוזית-פנסי", בגובה 67.55 ₪. בניגוד לטענת התובעת, ניכר כי תוספת זו שולמה בזיקה לקצבת השאירים, ולא בעד עבודת התובעת. זאת, אמרנו בשים לב לעובדות הבאות: (א) לסימון " פנסי". (ב) כך עולה מסיכומי הנתבעת ( ג) כאשר החלה הנתבעת לשלם לתובעת תוספת שקלית אחוזית ( בתלושי החודשים נובמבר 2011 ואילך) שולם לה רכיב זה, ולצדו תוספת שקלית – אחוזית, ללא הציון " פנסי". בנסיבות אלו, המסקנה העובדתית היא כי בתקופה הרלבנטית המועצה לא שילמה לתובעת סכום כלשהו בעד תוספת שקלית-אחוזית.

כך או אחרת, אין צורך להעמיק בנקודה זו, בשל הנימוק הבא: התובעת טענה כי היא זכאית לתוספת שקלית-אחוזית בסך של 639.85 ₪ לחודש, אולם עתרה להפרש חודשי בסך של 245.19 ₪ בלבד, סכום שמשקף גריעה בסך גבוה מ-67.55 ₪ לחודש.

יא(5) ההיבט החישובי
בהתאם לפסקה 26.816 לחוקת העבודה, תוספת שקלית–אחוזית היא פונקציה של השכר המשולב, וזה האחרון פונקציה של דרגת התובעת ושיעור המשרה. הואיל וכך, ובשים לב לקביעותנו שלפיהן על הנתבעת לחשב מחדש את שכרה של התובעת, הרי אנו מורים לנתבעת לחשב את גובה התוספת השקלית-אחוזית לה זכאית התובעת בתקופה הרלבנטית, בהתאם להוראות הבאות:
לאחר חישוב שכר התובעת, המועצה תחשב את גובה התוספת בהתאם לנתונים שקבענו.
נוכח קביעתנו כי בתקופה הרלבנטית לא שולם לתובעת סכום כלשהו בעד תוספת שקלית אחוזית, על נתבעת לשלם לתובעת את התוספת כפי שתחשב, עד לסכום הנתבע – 245.19 ₪ לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מה-1 בחודש שלאחר החודש בו קשורה התוספת, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יא(6) טענת הקיזוז
טענת המועצה לפיה שולמו לתובעת ( הן בעד עבודתה והן כתוספת לקצבת השאירים) סכומים בעד תוספת שקלית אחוזית " שלא כדין" – נדחית בהיעדר פירוט מינימאלי. מה גם שלגבי התקופה הרלבנטית נמצא כי התובעת זכאית לתוספת שקלית – אחוזית. משכך, נדחית גם טענת הקיזוז אשר נסמכת על הטענה בדבר תשלומים שלא כדין.

יב. תוספת על פי חוק
יב(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי בהתאם לחוקת העבודה מגיעה לה " תוספת עפ"י חוק", בסך של 367 ₪ מדי חודש, כך שבעד תקופת עבודתה הרלבנטית לתביעה - 108 חודשים - היא זכאית לסך של 39,636 ₪ [367 ₪ * 108 חודשים]. דא עקא, שהנתבעת החלה לשלם לה בגין רכיב זה רק מחודש נובמבר 2011, ורק באופן חלקי: עד לחודש יולי 2015, שולמה לה תוספת ע"פ חוק בסך של 7,769 ₪ בלבד, בהתאם לפירוט הבא:
בתקופה 11/2011 – 09/2012 – סך של 296.20 ₪ לחודש.
בחודש 10/2012 – סך של 146.75 ₪.
בתקופה 11/2012 – 03/2015 – סך של 130 ₪ לחודש.
בתקופה 04/2015 – 07/2015 – סך של 148.7 ₪ לחודש.
מכאן, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה את התוספת/הפרשים בסך של 31,867 ₪ [39,636 ₪ בניכוי 7,769 ₪]. בסיכומיה, עתרה התובעת שבית הדין יורה למומחה " לערוך חישוב בהתאם".

המועצה, כמובן, הכחישה את זכות התובעת לתוספת על פי חוק, תוך שפירשה שורה של טענות כלליות. בגדר האמור היא טענה, כי התובעת " איננה עומדת בקריטריונים לתשלום תוספת כאמור", וכי התובעת עותרת לסכומים שאינה מגיעים לה ואין להם שום בסיס בהוראות הדין. הנתבעת הוסיפה כי התובעת: "עבדה פחות מ-20 שעות שבועיות ולא עבדה בצמוד למורה במשך 20 שעות והתובעת נעדרה מעבודתה ימים רבים וחודשים ארוכים אשר מונעים בעד תשלום תוספת על פי חוק.". בסיכומיה זנחה הנתבעת טענות אלו, והסתפקה בטענה כי התובעת אינה עומדת בקריטריונים ל"תשלום זה".

יב(2) דיון והכרעה
דין התביעה להתקבל, במובן זה שאנו קובעים כי עקרונית התובעת זכאית ל"תוספת על פי חוק", תוך שאנו מורים למועצה לערוך את החישובים המתאימים. להלן ננמק.

בחוקת העבודה, סעיף 26.511 נקבע כך: "על-פי סעיף 2 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז – 1987, עובד שמלאו לו 18 שנים ( להלן: "העובד") המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר מינימום היומי או שכר המינימום לשעה, כהגדרתם לפי החוק.".

על רקע זה, ובשים לב שמקורה של זכות זו בחוק, לא ברורה הכחשתה הנמרצת של הנתבעת את זכותה של התובעת להשלמה לשכר המינימום, בוודאי כשהיא מובאת ללא הנמקה.

טענות ההגנה הקונקרטיות היחידות שהציגה הנתבעת: כי היו חודשים בהם התובעת לא עבדה, וכי התובעת עבדה בהיקף פחות מ-20 שעות לשבוע – נזנחו בהקשר זה כאמור. מכל מקום, נציין כי התקשינו לרדת לסוף דעת המועצה בטענות אלו. שהרי, בחודשים בהם הנתבעת לא עבדה ולא השתכרה – ממילא לא תשולם לה השלמה לשכר המינימום. כמו-כן, ממילא ההשלמה לשכר המינימום תינתן באופן יחסי להיקף העסקתה.

מכאן, ובהעדר טענות הגנה ממשיות, אנו קובעים כי עקרונית התובעת זכאית ל"תוספת ע"פ חוק".

כיוון שהתוספת על פי חוק מחושבת בהתאם לסך הרכיבים שיבואו בחשבון לצורך סעיף 2 לחוק שכר המינימום, ובשים לב לכך שעל הנתבעת לחשב את שכרה הנכון של התובעת, הרי בשלב זה לא ניתן לחשב את התוספת על פי חוק.

לפיכך, אנו מורים לנתבעת לחשב את גובה " התוספת על פי חוק" לה זכאית התובעת, בהתאם להנחיות הבאות:
תקופת הזכאות היא: 10/2008 – 07/2015 (להלן: "התקופה הרלבנטית").
לאחר חישוב שכר התובעת, וכל התוספות האחרות להן היא זכאית, בכל אחד מחודשי עבודתה של התובעת בתקופה הרלבנטית - תחשב הנתבעת עבור כל חודש באותה תקופה את גובה ההשלמה לשכר המינימום – היא " התוספת ע"פ חוק". זאת בשים לב, בין היתר, להוראות סעיפים 26.512 – 26.514 לחוקת העבודה, ובשים לב להיקף העסקת התובעת כפי שקבענו לעיל.
מתוך סכום הזכאות החודשי שיחושב, תגרע הנתבעת את הסכומים ששולמו לתובעת, בעד הרכיב " תוספת עפ"י חוק", ככל ששולמו, כמתועד בגיליונות ריכוז התשלומים שצירפה הנתבעת ( או בתלושי השכר), ותשלם לתובעת את ההפרש.
גבול הזכאות בעד כל חודש עבודה יעמוד על 367 ₪, או 367 ₪ בניכוי הסכומים שהתובעת ציינה ששולמו לה – לפי העניין.
על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שיתקבלו מעריכת חישוב כאמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מה-1 לחודש שלאחר החודש אליו קשורה התוספת, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יג. התביעה לתוספת על פי " הסכם 1999"
יג(1) טענות הצדדים
התובעת טענה, כי בהתאם ל"הסכם שכר 1999" מגיעה לה תוספת חודשית בסך של 126 ₪, כך שבעד 108 חודשי עבודתה היא זכאית לסך של 13,608 ₪. אולם, הנתבעת שילמה לה בגין רכיב זה רק בחלק מן החודשים ורק באופן חלקי. בפירוט היא טענה כי בתקופה 11/2011 – 09/2012 שילמה לה הנתבעת סך של 48.65 ₪ בחודש בלבד, דהיינו " בכל התקופה" שולם לה סך של 535.15 ₪. לפיכך, היא עתרה להפרש בסך של 13,072 ₪ (13,608 ₪ בניכוי 535.15 ₪). בסיכומיה, עתרה התובעת שבית הדין יורה למומחה " לערוך חישוב בהתאם".

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת. היא ציינה, כי התובעת אינה עומדת בקריטריונים לתשלום תוספת כאמור. "בין היתר" מאחר שהתובעת " טוענת בתביעתה כי הנה עובדת קבועה המגיעים לה שכר ע"פ דרגתה ולכן איננה עובדת שעתית לגישתה...".

יג(2) דיון והכרעה
דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, ככל שהיא מתייחסת לעבודת התובעת בחודש ספטמבר 2008, או בחודשים טרם חודש זה. לפיכך, עלינו לברר את התביעה בקשר לתקופה אוקטובר 2008 – יולי 2015.

מעיון בתלושי השכר עולה התמונה הבאה – משך כל תקופת הכלולה בתביעה שולם לתובעת רכיב שסומן " הסכם שכר 1999 – פנסיה", לצדו בעמודה " אחוז" סומן 70, ובעמודה " כמות" 4. רכיב זה שולם בזיקה לקצבת השאירים. מניתוח התלוש ניתן להבין כי אותה תוספת חושבה כ-4% מתוך השכר המשולב מוכפל בשיעור המשרה (70%). החל מחודש נובמבר 2011, נוסף לתלוש השכר רכיב נוסף שסומן " הסכם שכר – 1999" ללא הציון פנסיה, אשר שולם לתובעת בגין עבודתה, ואשר מתלושי השכר ניכר כי חושב באותה הדרך: השכר המשולב מוכפל בשיעור המשרה (56%), וב-4%. החל מחודש אוקטובר 2012 הפסיקה המועצה לשלם לתובעת את התוספת האמורה, אך המשיכה לשלם את הרכיב " הסכם שכר 1999 – פנסיה", אולם החל מאותו חודש פורש בתלושים רכיב " תוספת מעו"ף", בסכום שנע בטווח של 213 ₪ – 246 ₪.

התובעת לא הפנתה למקור נורמטיבי ספציפי, ושני הצדדים לא פירטו את טענותיהם.

בכל הנוגע לתקופה שמחודש אוקטובר 2008 – אוקטובר 2011
דין התביעה להתקבל בחלקה.

אשר לשאלת הזכאות –
התובעת לא הצביעה על מקור נורמטיבי מתאים. אומנם, יש להניח כי המקור לזכות זו היא הסכם קיבוצי ( מסגרת) שנערך ונחתם ביום 13/05/99 ( מספרו - 7004/00). אולם, אין מקום ואף אין בדעת בית הדין לעשות מלאכת הצדדים.
אף על פי כן, המועצה לא שללה קיומה של זכות לתוספת " הסכם 1999" מכל וכל, אלא היא הציגה טענת הגנה יחידה והיא: כי התובעת אינה זכאית לאותה זכות, נוכח טענתה ( קרי - טענת התובעת) שהיא עובדת קבועה. טענת הגנה זו של הנתבעת – דינה להידחות כאמור. אף אחד מן הצדדים לא טען בבירור כי יש להכיר בתובעת כעובדת קבועה בתקופת משנה זו, וממילא אין בסיס לקביעה כזו. זאת ועוד: לא הוכח בפנינו כי לתוספת הסכם 1999 זכאים רק עובדים במעמד מסוים. מה גם שהמועצה החלה לשלם לתובעת את התוספת דנא, רק עת קיבלה התובעת קביעות ושולם לה שכר חודשי – החל מחודש נובמבר 2011, התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם טענתה זו.
גם בהקשר זה: העובדה כי הנתבעת שילמה לתובעת את התוספת האמורה תקופה ממושכת, ואין עילה להניח כי היה זה שלא כדין, ומשאין עילה להבחין בין התקופה שמחודש נובמבר 2011 לבין התקופה שקדמה לו - לכל הפחות עבר הנטל למועצה להראות כי התובעת אינה זכאית לתוספת האמורה. הנתבעת לא סיפקה בדל ראיה, וכאמור הסתפקה בטענת הגנת קונקרטית אחת.
מכאן, אנו קובעים כי התובעת זכאית לתוספת הסכם 1999, גם בגין התקופה אוקטובר 2008 – אוקטובר 2011.

ההיבט החישובי –
טענת התובעת שלפיה היא זכאית לתשלום בסך של 126 ₪ לחודש, לא הוכחה ולא ברור על מה היא נסמכת. בנוסף הטענה אינה משקפת התחשבות בשינויים בשיעורי העסקת התובעת.
מאחר שעל פי העולה מתלושי השכר התוספת היא פונקציה של השכר המשולב, אנו מורים למועצה:
לחשב את גובה התוספת בכל אחד מן החודשים אוקטובר 2008 – אוקטובר 2011, בדרך בה נהגה בתלושי השכר: שכר משולב * שיעור המשרה * 4%.
לשלם לתובעת את התוספת בעד כל אחד מן החודשים האמורים, עד גבול הסכום שנתבע (126 ₪ לחודש), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מה-1 לחודש שלאחר החודש בו קשורה התוספת ועד למועד התשלום המלא בפועל.

אשר לתקופה: נובמבר 2011 – ספטמבר 2012
דין התביעה להתקבל בחלקה. בתקופה זו שולמה לתובעת התוספת, אשר חושבה בדרך האמורה ( שכר משולב * שיעור המשרה * 4%). לפיכך, על הנתבעת לבצע חישוב הפרשים, בשים לב לשכר הנכון, בהתאם לדרגה ולשיעורי המשרה הנכונים. על הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרשים האמורים, עד גבול הסכום החודשי שנתבע ( בגין תקופת משנה זו: 77.35 ₪ = 48.65 ₪ - 126 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק – כאמור לעיל .

אשר לתקופה: אוקטובר 2012 – יולי 2015
דין התביעה להידחות. בתקופה זו לא שולמה לתובעת התוספת, אך התמונה מורכבת יותר מן התמונה בתקופת המשנה הראשונה. שכן, בגדרה הפסיקה הנתבעת לשלם לתובעת את התוספת דנא, אך התחילה לשלם לה תוספת מעו"ף, וזאת לצד תוספות אחרות ששולמו לה החל משנת 2011. נתונים אלו מחלישים את תביעת התובעת, בשים לב כי הזכאות לחלק מן התוספת על פי חוקת העבודה מושפעת מהזכאות לתוספות אחרות [ ראו למשל בקשר לתוספת מעו"ף: ההסכם הקיבוצי מיום 17.05.12 ( מספרו – 7025/2012)]. חוסר בהירות זה יש לזקוף לחובת התובעת, ומכאן יש לדחות את התביעה בקשר לתקופת משנה זו.

כללו של דבר
התביעה מתקבלת בחלקה, כאמור לעיל.

יד. התביעה לתוספת " הסכם 2001"
יד(1) טענות הצדדים
התובעת טענה, כי בהתאם ל"הסכם שכר 2001" היא זכאית לתשלום חודשי בסך של 150.90 ₪. לטענתה, הנתבעת שילמה לה בגין רכיב זה רק בחודשים בודדים, ורק חלק מהסכום שהיה עליה לשלם. בפירוט היא טענה כי בחודשים: 11/2011 – 09/2012 שילמה לה הנתבעת בעד תוספת זו סך של 48.65 ₪, ובסך הכל 535.15 ₪. מכאן עתרה לחייב את הנתבעת לשלם את התוספת/הפרשים בשל תשלום בחסר, בעד 9 שנים, בסך של 15,762 ₪, בהתאם לתחשיב הבא: 150.90 ₪ * 108 חודשים = 16,297.2 ₪, בניכוי סך של 535.15 ₪ ששולם לה.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת. היא ציינה, כי התובעת איננה זכאית ל"תוספת הסכם שכר 2001 מעבר למה ששולם לה בפועל.", ואינה עומדת בקריטריונים לקבלת תוספת כאמור, וכי תביעתה אינה תואמת את משרתה.

יד(2) דיון והכרעה
נדון בחלק התביעה שלא התיישן: אוקטובר 2008 – יולי 2015.

אשר לעצם הזכאות
התובעת אומנם לא הציגה אסמכתא נורמטיבית המקימה את זכאותה. חרף זאת, יש לקבוע כי עקרונית התובעת זכאית לתוספת האמורה. קביעה זו, אנו משתיתים על הנימוקים שיפורטו להלן:
ההנמקה בפסק הדין שניתן בעניינה של המועצה בע"ב ( נצ') 2895/08 מוקטרן – מועצה מקומית שבלי (28.05.12), בסעיפים 74 – 77 לפסק הדין. נוסיף כי ההודעה בענייני עובדים שנזכרה בפסק הדין מוקטרן, מתייחסת להסכם הקיבוצי בדבר תוספת שכר ומענק חד פעמי, אשר נחתם ביום 31.01.01 ( מספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים 100/2001), וזה, ככל הנראה, מקור הזכות.
כפי שציינו בקשר לרכיבי תביעה אחרים: הנתבעת שילמה לתובעת את הרכיב דנא באופן סדיר החל מן החודש בו העניקה לתובעת קביעות – נובמבר 2011 – ועד תום שנת 2015 ( חודש דצמבר 2015, הוא החודש האחרון אליו מתייחס חומר הראיות). מאחר שההנחה היא כי תשלומים אלו נעשו כדין, אזי בשים לב לטיבה של התוספת, ובהיעדר טענה אחרת מצד המועצה - אין סיבה להבחין בין התקופה ששולמה התוספת לבין התקופה שקדמה לה.

ההיבט החישובי
אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה גובה תוספת זו עומד על 150.9 ₪. טענה זו לא ברור על מה היא נסמכת, וניכר כי התובעת לא התחשבה בהיקפי העסקתה - שהשתנו. מתלושי השכר עולה, כי בתקופה בה שולמה התוספת היא חושבה כ-3.6%, מבסיס שאינו ברור די הצורך. מכל מקום בסיס ההפרשה קבוע בסעיף 3.3 להסכם הקיבוצי שהזכרנו לעיל ( מספרו - 100/2001). מכאן, אנו קובעים כי התוספת תחושב בדרך הבאה: 3.6% מן הבסיס הקבוע בסעיף 3.3 הנ"ל.

בהתאם אנו מורים למועצה לפעול בדרך הבאה:
לגבי כל חודש עבודה ( כולל יולי ואוגסט), בתקופה אוקטובר 2008 – יולי 2015, על המועצה לחשב את הסכום הנכון של התוספת דנא, בהתבסס על הנתונים הבאים:
הבסיס לחישוב התוספת – הוא כפי שנקבע בסעיף 3.3 להסכם הקיבוצי הנ"ל שמספרו 100/2001, בשים לנתונים הנכונים של השכר והתוספות, וכפי שנקבע בע"ב ( נצ') 2895/08, עניין מוקטרן הנ"ל.
שיעור התוספת – בהיעדר טענה אחרת 3.6% - כפי שבוצע בתלושי השכר.

מתוך הסכומים האמורים תהא הנתבעת רשאית לגרוע סכומים ששילמה לתובעת בעד תוספת זו, ככל ששילמה, כמתועד בגיליונות ריכוז התשלומים, תחת הרכיב " הסכם שכר – 2001" קוד 511. נעיר כי התובעת לא דייקה בטענתה לגבי הסכומים ששולמו לה.

על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשים, ככל שקיימים, בין הסכום הנכון לבין הסכום ששולם לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מה-1 בחודש שלאחר החודש אליו קשורה התוספת, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

גבול זכאות התובעת הוא 150.90 ₪ לחודש, או 150.90 ₪ בניכוי הסכומים שהתובעת ציינה ששולמו לה – לפי העניין.

טו. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקופת תגמולים
טו(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי בהתאם לחוקת העבודה, סעיף 80, חלה על המועצה חובה להפריש בגינה מדי חודש 1% ממשכורתה לקופת תגמולים, אולם היא לא עשתה כן. מכאן, עתרה לחייב את המועצה לשלם לה פיצוי בסך של 4,016 ₪, בהתאם לתחשיב הבא: 108 (חודשים) * 1% * 3,716 ₪.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת. לשיטתה: "התובעת איננה ומעולם לא הייתה זכאית להפרשה לקופת תגמולים". היא הוסיפה וטענה כי: "סעיף ההפרשה לקופת תגמולים בוטל בהסכם 3.3.99, ואיננו חל על התובעת".

טו(2) דיון והכרעה
בחוקת העבודה, סעיף 80 נקבע כך:
"א. הרשות והעובדים יקיימו קופת תגמולים של עובדי הרשות. העובדים יפרישו לקופה 2% ( שני אחוזים) ממשכורתם המלאה, והרשות תפריש לקופה 1% ( אחוז אחד) ממשכורתם המלאה של העובדים.
[...]
ב. מוסכם בין הצדדים על ביטול ההפרשות והניכויים לקופת תגמולים, כמתחייב מהוראות סעיף 80 א' לעיל. הוראה זו תחול על עובדים אשר יקלטו לעבודה לאחר ה-3.4.1999 בלבד.".

מאחר שהתובעת התקבלה לעבודה לאחר יום 03/04/99, הרי שעל פי לשון הסעיף אליו הפנתה התובעת, אין היא זכאית להפרשות לקופת תגמולים. מכאן, שדין התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקופת תגמולים – להידחות.

טז. התביעה להחזר הוצאות נסיעה
טז(1) טענות התובעת
התובעת טענה, כי היא זכאית להפרשי קצובת נסיעה בסך של 31,000 ₪, בעד 108 חודשי עבודה, בהתבסס על הטענות הבאות:
מכוח סעיף 26.91 לחוקת העבודה, התובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה לעבודה.
התובעת עבדה 5 ימים בשבוע. ממוצע סכום הוצאות הנסיעה של התובעת לחודש עומד על 350 ₪.
החל מחודש אפריל 2012 שילמה המועצה לתובעת קצובת נסיעה בסך של 170 ₪ ( לחודש). בסך הכל בתקופת עבודתה שולמה לתובעת קצובת נסיעה בסך של 6,800 ₪.
מכאן חושב הסכום הנתבע, בהתאם לתחשיב הבא: 108 חודשים * 350 ₪ = 37,800 ₪, בניכוי 6,800 ₪.

טז(2) טענות הנתבעת
הנתבעת הכחישה את טענות התובעת, תוך שהוסיפה וטענה כך:
התובעת מעולם לא הציגה דיווח על כתובות מגוריה בטפסי קצובת נסיעה שחייבת הייתה להציגם לנתבעת. התובעת גרה סמוך למקום עבודתה והייתה מגיעה בהליכה קצרה, ללא שום הוצאות נסיעה.
הסכום החודשי לו עתרה התובעת אינו מבוסס. התובעת לא הציגה קבלה כלשהי בדבר הוצאות נסיעה כלשהן.
בחלק מחודשי העבודה שולמה לתובעת קצובת נסיעה לפנים משורת הדין, אולם אין בכך להקים לתובעת זכות בקשר לתקופות אחרות.
התובעת תבעה קצובת נסיעה גם לגבי החודשים יולי ואוגוסט מדי שנה, למרות שבית הספר היה סגור, וברור כי לא הוציאה הוצאות נסיעה כלשהן.

טז(3) דיון והכרעה
תחילה, התביעה התיישנה, ככל שהיא מתייחסת לעבודת התובעת שעד חודש ספטמבר 2008 ( כולל). ברור גם, כי התובעת אינה זכאית לקצובת נסיעה, בעד חודשי חופשת הקיץ – יולי ואוגוסט מדי שנה, ובתקופות בהן שהתה בחל"ת – וגם בקשר לאלו דין התביעה להידחות.

אשר ליתר חודשי עבודת התובעת – אף לגביהם דין התביעה לקצובת נסיעה/הפרשי קצובת נסיעה להידחות.

הנתבעת טענה, כאמור, כי התובעת גרה סמוך למקום העבודה, הגיעה לעבודה בהליכה, ולא נגרמו לה הוצאות נסיעה כלשהן. עוד היא טענה כי הסכום שנתבע אינו מבוסס.

חרף טענות ברורות אלו שהופיעו כבר בכתב ההגנה, ושהנתבעת אחזה בהן לאורך כל ההליך, בתצהירה בחרה התובעת לחזור על טענותיה הכלליות שנזכרו בכתב התביעה. בפרט, התובעת לא ציינה בתצהירה דבר באשר לכתובת מעונה ולמרחק בינו לבין מקום העבודה. בדיון המוקדם ציינה התובעת כי המרחק בין מעונה לבין בית הספר הוא: "5 דקות באוטו, בהליכה זה כמעט 15 דקות". בחקירתה נשאלה התובעת: "איזה מרחק את גרה מהכיתה, מבחינת מקום המגורים שלך." תשובתה הייתה שונה: "מהבית עד בית הספר אם זה ברגל חצי שעה, אם זה באוטו 7-8 דקות. תחנות אוטובוסים יש בערך 5, אפילו יותר.". בהינתן כי מדובר ביסוד עובדתי שהיה בידי התובעת להוכיח על נקלה, וכי התובעת לא השמיעה גרסה ברורה בתצהירה, ובהינתן השוני בין הגרסאות – אנו קובעים כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח " היזקקות" – קרי, כי במועדים הרלבנטיים היא נזקקה לאמצעי תחבורה כדי להגיע לעבודה.

זאת ועוד: טענת הנתבעת שלפיה התובעת הגיעה לעבודה בהליכה, כך שלא נגרמו לה הוצאות נסיעה כלשהן – לא נסתרה. אף בכך יש לשלול את זכות התובעת להחזר הוצאות נסיעה, משלא נשללה האפשרות כי לא נשאה בהוצאות כלשהן.

לבסוף, יש צדק גם בטענת הנתבעת שלפיה הסכום לו עתרה התובעת – 350 ₪ לחודש – אינו מבוסס. ב"כ התובעת הצהיר בדיון המוקדם, כי מדובר ב"הערכה" שלו. אלא, שהיה על התובעת להוכיח את גובה ההוצאה בתחבורה ציבורית, ולא להסתמך על הערכות, ובפרט לא על הערכות שלא ברור מקורן.

בהינתן כי על התובעת מוטל הנטל לשכנע בדבר כל יסודות העילה, ומשלא זה המצב, הרי שהתביעה להחזר הוצאות נסיעה/הפרשים - דינה להידחות.

אומנם, בחלק לא קטן מחודשי עבודתה שולמה לתובעת קצובת נסיעה בסך של 170 ₪. אלא, שבהינתן כי נטל השכנוע מוטל על התובעת, בהינתן כי הנתבעת כפרה בזכות התובעת לקצובת נסיעה למן תחילת ההליך והעלתה טענות הגנה ממשיות, בהינתן כי מדובר ביסוד עובדתי שהמידע בקשר אליו בידי התובעת – היה על התובעת לאחוז את השור בקרניו ולשכנע בדבר התקיימות יסודות העילה. זאת כאמור לא עשתה ומעדותה בפנינו עולה חוסר התאמה. מחדלים אלו פועלים לחובתה, ובקשר לרכיב תביעה זה איננו סבורים כי נכון יהיה לקבוע כי יסודות העילה התקיימו בקשר לכל חודשי עבודתה, באמצעות היקש מן החודשים בהם שולמה לה קצובת נסיעה.

יז. התביעה לקצובת טלפון
יז(1) טענות הצדדים
התובעת טענה, כי היא זכאית לקצובת טלפון/הפרשי קצובת טלפון בסך של 3,524 ₪, בעד 108 חודשי עבודה, וזאת על יסוד הטענות הבאות:
מכוח סעיף 26.92 לחוקת העבודה, התובעת זכאית לקצובת טלפון בסך של 42.55 ₪ לחודש.
עד חודש אוקטובר 2011 הנתבעת כלל לא שילמה לתובעת קצובה כאמור. החל מחודש נובמבר 2011 שולמה לה קצובה חלקית בסך של 23.80 ₪ לחודש, סך התשלומים שקיבלה ( עד לחודש יולי 2015), עומד על 1,071 ₪.
מכאן התחשיב הוא: 108 חודשים * 42.55 ₪ לחודש = 4,595.40 ₪. בניכוי סך של 1,071 ₪ ששולם.
הנתבעת הכחישה את הזכויות הנטענות. היא הפנתה להוראות סעיף 26.928 לחוקת העבודה, תוך שטענה כי התובעת אינה עומדת בתנאי הסף הקבועים שם. עוד היא טענה, כי כל תשלום שנעשה על ידי הנתבעת במרכיב זה היה מעבר למגיע לתובעת/לפנים משורת הדין, וכי אין צורך בשיחות טלפון מביתה של התובעת כלל ועיקר.

יז(2) דיון והכרעה
דין התביעה להידחות על הסף, מחמת התיישנות, ככל שהיא מתייחסת לעבודת התובעת בתקופה שטרם חודש אוקטובר 2008.

בהתייחס לחודשים בהם לא שולמה לתובעת קצובת טלפון ( אוקטובר 2008 – אוקטובר 2011)
התובעת נסמכת על חוקת העבודה. בפסקה 26.921 לחוקה, נקבע כי: "עובד שבביתו מותקן טלפון פרטי, זכאי להשתתפות הרשות המקומית במכסת שיחות טלפון חודשית קבועה בתשלום.". בהמשך, בפסקה 26.928 אליה הפנתה הנתבעת, הובהר והודגש כך: "עובד שאין בביתו טלפון – עובד שבדירתו לא מותקן טלפון פרטי, אינו זכאי להשתתפות הרשות המקומית בהוצאות הטלפון.".

חרף הפנייתה הברורה של הנתבעת לסעיף 26.928 הנ"ל וטענתה כי התובעת אינה עומדת בתנאי הסף, וזאת לאורך ההליך – התובעת בחרה שלא להתייחס לתנאי העובדתי שעניינו קיומו של טלפון פרטי במעונו של העובד – אשר מקים את הזכאות לקצובת טלפון. בפרט, התובעת לא העידה מאומה בתצהירה בסוגיה זו. בנסיבות אלו, ובדומה לתביעה להחזר הוצאות נסיעה - המסקנה היא כי התביעה לא הוכחה.

גם בהקשר זה נעיר, כי בנסיבות העניין, העובדה כי בחלק מתקופת העבודה שולמה לתובעת קצובת טלפון, לא פטרה את התובעת מלהוכיח את תביעתה, ומדובר ביסוד שהיה בידי התובעת להוכיח על נקלה.

עוד נעיר כי גם בעניינה של עקילה מוקטרן [ ע"ב ( נצ') 2895/08 הנ"ל], אשר יוצגה על ידי ב"כ התובעת דכאן, נדחתה התביעה לקצובת טלפון בשל אותו נימוק של אי הוכחת אותו יסוד עובדתי. נתון זה מחזק את המסקנה שיש לזקוף מחדל ראייתי זה לחובת התובעת.

כללו של דבר – ביחס לתקופה זו, דין התביעה להידחות.

בהתייחס לחודשים בהם שולמה לתובעת קצובת טלפון ( נובמבר 2011 ואילך)
שונה המצב ביחס לחודשים בהם שולמה לתובעת קצובת טלפון. לגבי חודשים אלו, בהיעדר טענות וראיות ברורות, יש להניח כי התוספת שולמה לתובעת כדין. בסעיף 26.927 לחוקת העבודה נקבע כי: "לעובדים המועסקים במשרה חלקית, מכסת שיחות הטלפונים החודשית הנ"ל, תשולם בהתאם לחלקיות המשרה.

מכאן, אנו קובעים כי ביחס לחודשים בהם שולמה לתובעת קצובת טלפון, על המועצה לשלם לה הפרשים, ככל שקיימים כאלו, הנובעים מקביעתנו שלפיה בתקופה זו יש לראות את התובעת כמי שהועסקה 80% משרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מה-1 בחודש שלאחר החודש בו קשור ההפרש ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יח. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות
יח(1) טענות הצדדים
התובעת טענה, כי היא זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות, בסך של 30,123 ₪, בעד 108 חודשי עבודה, על בסיס הטענות הבאות:
בהתאם לחוקת העבודה, סעיף 80.2, היה על הנתבעת להפריש בגינה לקרן השתלמות 7.5% ממשכורתה, אלא שלא הפרישה מאומה.
מכאן הציגה התובע את התחשיב הבא: 108 חודשים * 7.5% * 3,719 ₪.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת, וטענה כי אינה זכאית להפרשות לקרן השתלמות, תוך שפירטה את הנימוקים הבאים:
התובעת אינה עונה על הגדרת הדירוג המקצועי הנדרש להפרשה לקרנות השתלמות: שנות הלימוד שלה מצומצמות וכישוריה האישיים אינם מקיימים דרישות תפקיד המזכה בקרן השתלמות.
הזכאות לקרן השתלמות קמה בחלוף 12 חודשים ממועד קבלת קביעות, והתובעת קיבלה קביעות רק בחודש נובמבר 2011.
עיון בתלושי השכר של התובעת מגלה כי הופרשו בגינה כספים לקרן השתלמות, החל מחודש נובמבר 2012.

יח(2) דיון והכרעה
מחמת התיישנות התביעה, יש לבררה רק ככל שהיא נוגעת לעבודת התובעת בחודש אוקטובר 2008 ואילך.

בחוקת העבודה, סעיף 80.4, נקבע כך:
"זכאותו של עובד להצטרף לקרן השתלמות תהיה בכפוף לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות.

  1. עובד לאחר 12 חודשי עבודה הזכאי לקביעות בהתאם לחוקת העבודה ולהסכמים הקיבוציים. תהא זכאותו להצטרף לקרן השתלמות בתום התקופה.
  2. זכאותו של העובד להצטרף לא תהא מותנית במתן כתב קביעות.
  3. המועד לתשלום יהיה כאמור בסעיף 1 לאחר 12 חודשי עבודה, ולא מעבר לאותה שנת מס."

דהיינו, הזכות להפרשות לקרן השתלמות, מותנית בהתקיימות שני תנאים: (א) ותק של 12 חודשי עבודה ו-(ב) העובד זכאי לקביעות בהתאם לחוקת העבודה ולהסכמים הקיבוציים.

כאמור, עיון בחזית המחלוקת, כפי שנגדרה בין הצדדים, מלמד כי התובעת לא התיימרה לטעון שהייתה זכאית לקביעות שבמועד שקדם לחודש נובמבר 2011. ערים אנו לכך, כי בסעיף 10 לחוקת העבודה נקבע כי עם תום תקופת הניסיון - שבעת תחילת עבודת התובעת הייתה 12 חודשים - " יקבל העובד מכתב מינוי מאת ההנהלה וייחשב כעובד קבוע...". עוד ערים אנו לכך, שסעיף 80.4 לחוקה דורש זכות לקביעות, ולא כתב מינוי.

אלא שבנסיבות העניין, איננו סבורים כי יהא זה נכון לקבוע ממצא שלפיו התובעת הייתה זכאית לקביעות טרם נובמבר 2011. כאמור, התובעת לא טענה מאומה בנקודה זו, ולא ליבנה את סוגיית הזכות לקביעות, וממילא לא ניתנה לנתבעת הזדמנות להתייחס לטענות.

מאחר שהטענה היחידה שעומדת לפנינו בנושא הקביעות היא טענת הנתבעת לפיה התובעת קיבלה קביעות רק בחודש נובמבר 2011, אזי חודש זה הוא המועד המוקדם ביותר בו ניתן לקבוע כי התובעת הייתה זכאית לקביעות. בהתאם, אנו מורים על דחיית התביעה בזיקה לעבודת התובעת בתקופה שקדמה לחודש נובמבר 2011.

אשר ליתר התקופה: נובמבר 2011 – יולי 2015
התובעת הייתה זכאית להפרשות לקרן השתלמות כבר מחודש נובמבר 2011. שכן החל מאותו החודש התקיימו שני התנאים בעניינה: 12 חודשי עבודה וזכאות לקביעות.

האם הופרשו בגין התובעת סכומים לקרן השתלמות?
מעיון בתלושי השכר עולה, כי החל מתלוש נובמבר 2012, נרשמו בתלושים " ניכוי" ו"הפרשה" לקרן השתלמות. מאותו התלוש עולה, כי ההפרשה שבוצעה לכאורה באותו החודש, הייתה רטרואקטיבית, שכן בסיס ההפרשה עמד על 31,567 ₪. בהיעדר טענה בנקודה זו, אנו קובעים כי יש לייחס את הסכום האמור לחודשים ינואר 2012 – נובמבר 2012 ( הפרשה רטרואקטיבית עד גבול אותה שנת מס).
ביתר החודשים בתקופה דנא, נרשמו בתלושים הפרשות לקרן השתלמות בשיעור של 7.5% מתוך הבסיס שנרשם בהם.
הנתבעת לא הציגה ראיה בדבר העברת סכומים אלו ליעדם. לכן, אנו קובעים כי היא תהא זכאית לגרוע את סכומי ההפרשות שפורטו בתלושים, רק בתנאי שתציג אסמכתא בדבר העברתן לקרן.

מאחר שההפרשות לקרן השתלמות תלויות בשכר הנכון של התובעת, אנו קובעים כי על המועצה לחשב את הסכום הנכון שהיה עליה להפריש בגין התובעת בגין כל אחד מחודשי עבודתה בתקופה האמורה ( נובמבר 2011 – יולי 2015), בשים לב לחישוב השכר הנכון של התובעת.

על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגובה ההפרש, ככל שקיים, בין כל אחד מסכומי ההפרשה החודשיים, לבין סכומי ההפרשה המתאימים שנרשמו בתלושים ( בכפוף להצגת אסמכתא בדבר העברתם), עד לתקרה של 278.93 ₪ לחודש ( כפי שדרשה התובעת), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מה-15 בחודש שלאחר החודש אליו קשורה ההפרשה, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יט. התביעה לפיצוי בגין הפרשה בחסר לקרן פנסיה
יט(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי בהתאם לחוקת העבודה, סעיף 79, היה על הנתבעת לבטחה בקרן פנסיה, כ"נהוג על פי חוק הגמלאות של עובדי המדינה, דהיינו הנתבעת חייבת להפריש 06% ממשכורת התובעת לקרן פנסיה.". בהתאם, עתרה התובעת ל"הפרשי קרן פנסיה", בעד 108 חודשי עבודה, בהתאם לתחשיב הבא: 6% * 108 חודשים * 3,719 ₪ = 24,099 ₪, ב"תוספת הלנת שכר".

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת. היא טענה כי התובעת אינה זכאית ל"תשלומי פנסיה" מעבר לאלה אשר הופרשו עבורה כמפורט בתלושי השכר. היא הוסיפה כי: "הפרישה עבור התובעת סכומים למבטחים עובדים בשיעור הנדרש ממנה ואף מעבר לזכאות התובעת, בהתחשב בחלקיות משרתה, בהתחשב בדרגה שלה, ובהתחשב בתקופות חופשה ללא תשלום שנטלה התובעת בעצמה.".

יט(2) דיון והכרעה
נברר להלן את חלק התביעה שלא התיישן, אשר נוגע לחודשים אוקטובר 2008 – יולי 2015.

יט(3) החובה להפריש לקרן פנסיה
המועצה לא השיגה על הטענה לפיה היה עליה להפריש בגין התובעת החל מתחילת עבודתה, בנסיבות העניין די בכך כדי לאמץ את עמדת התובעת לעניין קיומה של חובת הפרשה. למעלה מן הצריך, נפנה להסכם המעבר לפנסיה צוברת, אשר נחתם ביום 03.03.99 ( מספרו - 7043/2002), אשר תוקן במסגרת הסכם קיבוצי, שנחתם ביום 12/01/11 ( מספרו – 7016/2011 ).

יט(4) האם המעסיקה הפרישה לקרן פנסיה?
חרף טענותיה, המועצה לא הציגה לפנינו מסמכי קרן פנסיה, שיש בהם כדי להצביע על הסכומים שהפרישה בגין התובעת, ככל שהפרישה. הצדדים גם לא התייחסו לנתוני ההפרשות שהופיעו בתלושי השכר.

עיון בתלושי השכר מגלה את התמונה הבאה:
בתלושי אוקטובר 2008 - ספטמבר 2011 – אין תיעוד להפרשה כלשהי מצד המעסיקה.
בתלוש אוקטובר 2011 – נרשם בתלוש השכר כי בוצעה הפרשה בסך 2,560 ש"ח, כאשר בסיס ההפרשה עמד על 20,709 ₪. בהיעדר טענה אחרת, יש להניח כי מדובר בהפרשה רטרואקטיבית, בגין חודשי עבודתה בפועל באותה שנה ( ינואר – אוקטובר 2011).
בתלושי החודשים נובמבר 2011 – דצמבר 2012 – ככלל, נרשמה בתלושים הפרשת מעסיק בשיעור של 12.5% מתוך השכר המבוטח שנרשם שם.
בתלושי החודשים ינואר 2013 – יוני 2015 – ככלל, נרשמה בתלושים הפרשת מעסיק בשיעור של 13% מתוך השכר המבוטח שנרשם שם.
בתלוש יולי 2015 – נרשמה בתלוש הפרשת מעסיק בשיעור של 13.5% מתוך השכר המבוטח שנרשם שם.

מכאן שאנו קובעים כך:
אשר לתקופה אוקטובר 2008 – ספטמבר 2011 – באין ראיה ברורה להעברת הפרשות לקרן פנסיה, ובאין רישום כלשהו בתלושים - אנו קובעים כי בתקופה משנה זו לא הפרישה המעסיקה בגין התובעת כלל ועיקר.
אשר לתקופה אוקטובר 2011 – יולי 2015 – כאמור, בתלושים נרשמו הפרשות, אך לא הוצגה בפנינו ראיה שלפיה אותן הפרשות הועברו ליעדן. בנסיבות אלו, אנו קובעים כי לא הוכח שההפרשות שנרשמו בתלושי השכר הועבר ליעדן, אלא אם כן תציג הנתבעת ראייה בדבר העברתן.

יט(5) שיעורי ההפרשות
התובעת טענה, כאמור, כי היא זכאית להפרשות בשיעור של 6%, מבלי שהפנתה למקור נורמטיבי, ומבלי שהתייחסה לתלושי השכר. כפי שציינו לעיל, בתקופה שבה נרשמו הפרשות בתלושי השכר ניכר מן התלושים שיעור הפרשה גבוה יותר מזה שטענה לו התובעת: הן משום שעל פי ההסכמים הקיבוציים שיעור ההפרשה בה הייתה המעסיקה חייבת להפריש בגין מרכיב התגמולים עודכן במהלך התקופה, והן משום כך שהמעסיקה הפרישה גם בעד מרכיב פיצויי פיטורים בשיעור של 6%. הנתבעת, לא מסרה גרסה בנקודה זו, והסתפקה בטענות כוללניות, שאף הן לא סייעו לבית הדין.

נוכח מחדלי התובעת, אנו קובעים כי יש לחשב את גובה ההפרשות, בהתאם לשיעורי ההפרשות לתגמולים, כפי שנרשמו בתלושים, ובלבד שההפרש שישולם לתובעת בעד כל חודש בתקופה הנדונה, לא יעלה על הסכום החודשי אותו תבעה – 223.14 ₪.

מכאן, אנו קובעים כי שיעורי ההפרשות שהתובעת הוכיחה הם אלו:
בחודשים אוקטובר 2008 – דצמבר 2010 - 6% ( כפי שטענה)
בחודשים ינואר 2011 – נובמבר 2013 – 6.5%
בחודשים דצמבר 2013 – יוני 2015 – 7%
בחודש יולי 2015 – 7.5%.

יט(6) כללו של דבר
על הנתבעת לחשב ולשלם לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה, בהתאם לדגשים הבאים, וקביעותינו לעיל:
לאחר חישוב השכר והתוספות להן זכאית התובעת, על הנתבעת לחשב את השכר המבוטח הנכון.
על הנתבעת לחשב את הסכום הנכון של תגמולי המעסיק ( ללא מרכיב פיצויי הפיטורים), שהיה עליה להפריש בכל חודש בתקופה הרלבנטית: אוקטובר 2008 – יולי 2015, בהתאם לשיעורים שקבענו לעיל.
מן הסכומים שחושבו בסעיף ב', תהא הנתבעת רשאית לגרוע את סכומי גמולי המעסיק ( ללא מרכיב פיצויי הפיטורים) שנרשמו בתלושים, בכפוף להצגת אסמכתא בדבר העברת ההפרשות ליעדן.
על הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרש, כפי שחושב בסעיף ג' לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מה-15 בחודש שלאחר החודש בן קשורה ההפרשה, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
למען הסר ספק, אנו קובעים כי: (1) התובעת אינה זכאית להפרשות בגין חודשים בהם שהתה בחל"ת ו-(2) התובעת זכאית להפרשות בגין חודשי הקיץ – יולי ואוגוסט מדי שנה, ובהתאם היא זכאית לפיצוי בשל אי הפרשה גם בגינם.

לבסוף נעיר כי הגם שהתובעת לא תבעה סעד בזיקה להפרשות מרכיב פיצויי הפיטורים - בית הדין סבור כי טוב תעשה המועצה באם תפעל לתקן את הטעון תיקון גם בקשר למרכיב זה, בגבולות ההתיישנות שנקבעו בפסק דין זה.

ל. התביעה ל"הפרשה לקרן פיצויי פיטורין"
בכתב התביעה טענה התובעת כך: "כן התובעת זכאית להפרשה לקרן פיצויי פיטורין". "תביעה" זו לא פורטה, לא כומתה, ובסופו של יום נזנחה בסיכומי התובעת. לפיכך דינה להידחות, וכך אנו מורים.

לא. התביעה לפיצויי הלנת שכר
התובעת עתרה ל"הלנת שכר" (צ"ל פיצויי הלנת שכר), בגין כל אחד מרכיבי התביעה, ללא פירוט, ללא הבחנה בין שכר לבין רכיבים אחרים, כגון החזרי הוצאות, וללא התחשבות בתקופת ההתיישנות ( המהותית).

לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הרלבנטיים, ראינו לנכון לדחות את התביעה לפיצויי הלנת שכר.
ראשית, מאחר שעסקינן בסכומים שלא שולמו לתובעת, הרי שתקופת ההתיישנות היא בת שנה אחת בלבד [ ראו: חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, בסעיף 17 א; ע"ע 195/99 אורלי מרוביץ נ' עמישב שרותים בע"מ (24.08.99)]. מכאן, שהזכות לפיצויי הלנה התיישנה ביחס למרבית רכיבי השכר הכלולים בתביעה.
שנית, פיצויי הלנת שכר, כשמם, משולמים בעד שכר שהולן. מכאן, שהתביעה לפיצויי הלנת שכר בגין רכיבים שאינם שכר, כגון החזרי הוצאות או הבראה – חסרת בסיס.
שלישית, הזכות לתבוע פיצויי הלנה בשל אי הפרשה לקופת גמל נתונה לקופת הגמל בלבד ולא לעובד [ ראו בין היתר: ע"ע 350/06 תורג'מן-פלוצקי – עיריית צפת (12.04.10), בסעיף 29 לפסק הדין].
רביעית, ולגבי מעט רכיבי התביעה שהזכות לפיצויי הלנה לא התיישנה לגביהם – ראינו לנכון להפחית את פיצויי ההלנה לכדי ריבית והצמדה כחוק. זאת, נוכח מחלוקות באשר למעמדה של התובעת. כמו כן בשל האופן בו ניהלה התובעת את תביעתה כך שלא ניתן, בשלב זה, לחשב את הסכומים להם היא זכאית בדיוק, באופן שמקשה על בית הדין לשקול פתרונות מידתיים, כגון חישוב סכום פיצויי הלנה מופחת. ראו בהקשר זה גם את החלטת בית הדין בעב' (נצ') 2895/08, עניין עקילה מוקטרן הנ"ל, בסעיף 83 לפסק הדין.

לב. טענות הקיזוז
דין טענות הקיזוז שהעלתה המועצה להידחות. ראשית, מרבית הטענות נזנחו בסיכומיה – למעט אלו הנוגעות לתוספת שקלית-אחוזית ולתוספת על פי חוק. שנית, כפי שכבר ציינו לעיל, טענות המועצה לא פורטו, לא כומתו ולא הוכחו.

לג. הבקשה למינוי מומחה בתחום החשבונאי/חשב שכר
בתום דיון ההוכחות, ציין ב"כ התובעת כך: "אנו מציינים כי ככל שבית הדין יחליט למנות מומחה בתחום החשבונאי, שזה יהיה מר נזיה זידאת שמשרדו בעפולה שהוא גם מונה על ידי שני הצדדים בתיק בפני כב' השופט שוורץ והנתבעת נשאה בנטל שכרו.".

בהחלטת בית הדין שניתנה באותו מעמד, הורה בין הדין, בין היתר כך: "במסגרת סיכומיו יודיע ב"כ הנתבעת האם הוא מתנגד למינוי רו"ח מר זידאת כמומחה מטעם בית הדין, באותה מתכונת שנעשתה בפסק הדין בעניין העובדת אקילה ( צ"ל עקילה – ו.ש.) שבלי." (להלן: "החלטת בית הדין").

בסיכומי התובעת היא טענה כי: "בהתאם להסכמה בין הצדדים והחלטת בית הדין כפי שהדבר הובהר בתום דיון ההוכחות, בסיכומים לא תהייה התייחסות לרכיבים הכספיים מאחר, ובהתאם להסכמה בין הצדדים, ימונה מומחה אשר יידרש לשאלת הסעדים הכספיים וייתן חוות דעת בנוגע לסעדים הכספיים.". אלא שלא מצאנו בהחלטת בית הדין עיגון לדבריה אלו של התובעת.

בפתח סיכומיה, הודיעה המועצה "על התנגדותה למינוי רו"ח נזיה זידאת כמומחה מטעם בית הדין לצורך חישוב שכרה של התובעת.".

עם זאת, בסעיף 23 לסיכומיה הצהירה המועצה כי: "ככל שלא תידחה התביעה, תסכים הנתבעת למינוי מומחה אשר יערוך תחשיב שכרה של התובעת בהתאם לעקרונות בכתב סיכומי הנתבעת לעיל, וכפי שבית הדין ימצא לנכון".

בשים לב לשלב המאוחר בו העלתה התובעת בקשתה למנות מומחה, ומנגד בשים לב להסכמת המועצה למינוי מומחה בכפוף להסתייגויותיה, ובשים לב להוראות המפורטות יחסית שנקבעו בפסק הדין – אנו קובעים כך:
בשלב זה איננו ממנים מומחה.
המועצה תודיע בתוך 7 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, באם קיימת מניעה ממשית שתערוך את החישובים שפורטו לעיל, בהתאם להוראות שפורטו.
באם תימסר הודעה כאמור, ימנה בית הדין חשב שכר לביצוע החישובים, על יסוד בקשת התובעת והסכמת המועצה. זהות המומחה תיקבע בהתאם לשיקול דעת בית הדין.
לא תימסר הודעה, יהא על המועצה להשלים ביצוע החישובים בהתאם להוראות בפסק הדין, בתוך 60 ימים מיום שיומצא לה.
אין בהוראות אלו כדי למנוע מן הצדדים העברת ביצוע החישובים לחשב שכר - בהסכמה, ללא החלטה שיפוטית נוספת.

לד. אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.

אנו מחייבים את המועצה לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מן היום שתקבל לידיה פסק דין זה, את הסכומים הבאים:
דמי הבראה – הסכומים שפורטו בסעיף 102 לפסק הדין.
דמי חג – הסכומים שפורטו בסעיף 106 ח. לפסק הדין.

באשר לרכיבי התביעה המפורטים להלן, על המועצה לפעול בהתאם להוראות שהורנו בפרקים הרלבנטיים בפסק הדין, לערוך החישובים המתאימים ולשלם לתובעת את מלוא זכויותיה, בכפוף לאמור בפרק לג' לעיל:
הפרשי שכר.
שכר בעד חודשי חופשת הקיץ.
קצובת טלפון.
תוספת שיקלית אחוזית.
פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן השתלמות.
פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה.
"תוספת עפ"י חוק".
(תוספת) הסכם שכר 1999.
(תוספת) הסכם שכר 2001.

את יתר רכיבי התביעה הכספיים - דחינו.

לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות – לרבות אופן הניהול המכביד של הן של התביעה והן של ההגנה - ראינו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪,ו שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

כל צד זכאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מן היום שיקבל לידיו פסק דין זה.

ניתן היום, כד' אב תשע"ח, (05 אוגוסט 2018) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר עזמי תחאוח'ו
נציג ציבור (עובדים)

ורד שפר,
שופטת בכירה

גב' רחלי גלילי
נציג ציבור (מעסיקים)