הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 7339-10-15

לפני:

כב' השופטת הבכירה ורד שפר
נציג ציבור (עובדים) מר יונס ג'בארין
נציג ציבור (מעסיקים) מר דוד אביבי

התובעת
ענבל קליין
ע"י ב"כ: עו"ד דורון ליפשיץ

-

הנתבעת
נייר חדרה בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד כרמל חורב-אלטמן ואח'

פסק דין

בתביעה שמונחת לפנינו, עתרה התובעת לאכוף על הנתבעת, מעסיקתה לשעבר, לשלם לה שכר וזכויות נוספות, בגין התקופה שבין התאריכים 26/01/15 – 11/03/15, שמהווה חלק מתקופת ההודעה המוקדמת שנמסרה לה עם פיטוריה בחודש דצמבר 2014. הגנת הנתבעת, אשר סבורה כי אינה חבה לתובעת מאומה, נסמכת על התנהגות התובעת במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, ועל התוצאות שיש לייחס להתנהגות זו.

להלן יפורטו העובדות העיקריות הצריכות להכרעתנו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת:
הנתבעת היא חברה בע"מ, שעוסקת בתחום תעשיית הנייר ומוצריו, שמה הקודם הוא " מפעלי נייר אמריקאיים ישראלים בע"מ". לפי הערת הנתבעת היא פועלת תחת " קבוצת נייר חדרה", יחד עם חברות נוספות שעוסקות גם הן בתחום הנייר ו/או צרכי המשרד.
התובעת היא כלכלנית.
ביום 27/02/07 נחתם הסכם עבודה בין התובעת לבין הנתבעת, לפיו החל מיום 15/04/07 תועסק הראשונה בשירות האחרונה, במשרה של כלכלנית בחטיבת התשתיות. חוזה העבודה צורף כנספח א' לכתב התביעה ( להלן: "חוזה העבודה", או "הסכם העבודה"). בפועל, התובעת החלה עבודתה בתאריך 17/04/07. במהלך שנות העסקתה ביצעה התובעת תפקידים שונים בתחום התמחותה .
ביום 24/11/14 זימן סמנכ"ל הכספים של הנתבעת, מר גדי קוניא, את התובעת לשימוע לפני פיטורים, בעילה של " התייעלות וצמצום תקנים". השימוע נקבע ליום 25/11/14, אך התקיים בפני מר קוניא ביום 27/11/14.
ביום 10/12/14 נמסרה לתובעת הודעה על סיום העסקתה אצל הנתבעת. מועד סיום ההעסקה נקבע ליום 11/03/15, בשים לב לכך שעל פי חוזה העבודה, במקרה של פיטורים הייתה התובעת זכאית להודעה מוקדמת בת 90 ימים. עוד נקבע באותה הודעה, כי על התובעת להמשיך לעבוד בהתאם להוראות הממונים עליה, ובאם תבחר שלא להגיע ( לעבודה) תיאלץ הנתבעת " לקזז" אותם ימים. יובהר כבר כעת, כי לתובעת אין כל טענה באשר לפיטוריה – עילתם או ההליך שבו נעשו.
מפאת חשיבות הדברים נביא את עיקרי הדברים שנכתבו בהודעה המוקדמת, כלשונם:
"בהמשך לשיחת השימוע שנערכה לך ביום 27/11/2014 ולאחר שנשקלו שוב הדברים, הרינו להודיעך בזאת על סיום עבודתך בחברתנו בתאריך 11/03/2015.
עד תאריך זה עליך להמשיך את עבודתך בהתאם להוראות הממונים. במידה ותבחרי לא להגיע נאלץ לקזז ימים אלה בעת עריכת גמר החשבון.
בסיום עבודתך בפועל, הנך מתבקשת להחזיר את כל פריטי ציוד החברה שנמצאים ברשותך (*). כל המגיע לך בגין תקופת עבודתך בחברתנו כגמר חשבון ישולם לך עם משכורתך האחרונה. כספי הפיצויים והתגמולים שהצטברו לזכותך בקופת הגמל ישוחררו לטובתך. אנו מודים לך על תקופת עבודתך בחברה ומאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך.".
במהלך תקופת ההודעה המוקדמת ( לטענת התובעת – ביום 25/12/14) התקיימה שיחה בין התובעת לבין מר גדי קוניא. הצדדים חלוקים באשר לתוכן הפגישה וההסכמות אליהן הגיעו במסגרתה. עם זאת, מגרסאות הצדדים עולה כי לכל הפחות, במהלך אותה פגישה מר קוניא התיר לתובעת שלא להתייצב במקום העבודה באופן סדיר מאותה עת ואילך.
במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, לאחר השיחה האמורה, התובעת התייצבה במקום העבודה, כדי לבצע עבודות כאלו ואחרות, פעמים ספורות. זאת בהתאם להוראת הנתבעת. כמו-כן, התובעת השיבה לפניות טלפוניות של נציגי הנתבעת אליה.
באותה עת התובעת חיפשה מקום עבודה אחר. היא באה במגע עם חברת חוגלה-קימברלי ( להלן: "חוגלה"), אשר לפי טענת הנתבעת, באותה עת השתייכה " לקבוצת נייר חדרה" ו"פעלה תחת אותו אשכול חברות". אין מחלוקת כי מר קוניא דיבר בשבחה של התובעת לפני חוגלה והמליץ לחוגלה לזמנה לראיון.
במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, התובעת התקשרה עם חוגלה בחוזה עבודה, וביום 26/01/15 החלה לעבוד בחוגלה. אין חולק כי התובעת לא מסרה על כך הודעה לנתבעת.
במהלך חודש פברואר 2015 נודע לנתבעת דבר תחילת עבודת התובעת בחוגלה, ואז הורתה להפסיק לשלם לתובעת את שכרה וזכויותיה. בפירוט, הנתבעת לא שילמה לתובעת מאומה בעד התקופה 01/02/15 – 11/03/15. כמו כן, הנתבעת קיזזה מהסכומים שחבה לתובעת במסגרת גמר החשבון שבוצע לה בתלוש פברואר 2015, סך של 2,934.08 ₪ (" הפרשי שכר") - חלק יחסי משכר ינואר 2015 ( החלק שמתייחס לתקופה שבה הועסקה בחוגלה), נכון לאותה עת כבר שולם לתובעת במלואו.
במכתב נושא תאריך 03/08/15 פנה ב"כ התובעת לנתבעת, ודרש כי הנתבעת תשלם לה שכר לתקופה שמתאריך 26/01/15 ועד תאריך 11/03/15. זאת על יסוד הטענה לפיה הנתבעת ויתרה על המשך עבודת התובעת. במכתב נושא תאריך 12/08/15 דחתה הנתבעת את דרישות התובעת וטענותיה, ובפרט דחתה את הטענה כי ויתרה על עבודת התובעת ב"יתרת ההודעה המוקדמת".
משראתה כך התובעת הגישה את תביעתה דנא.

תמצית טענותיה העיקריות של התובעת -
התובעת טענה כי בעד התקופה 26/01/15 – 11/03/15 ( להלן: "יתרת תקופת ההודעה המוקדמת") היא זכאית לסעדים הבאים, שאותם הגדירה כ"פיצויים":
"פיצוי" בסכום השווה לשכרה הרגיל, בעד יתרת תקופת ההודעה המוקדמת – ובסך של 38,030.26 ₪.
"פיצוי צבירת ימי חופשה" – בסך של 2,394 ₪.
"פיצוי צבירת ימי הבראה" – בסך של 983.57 ₪.
"פיצוי צבירת משכורת יג'" – בסך של 2,355.42 ₪.
פיצוי צבירת דמי ביגוד – בסך של 87.70 ₪.
בסך-הכל הועמדה התביעה על סך של 43,850.95 ₪.
הסעדים הנ"ל שנתבעו הושתתו על הטענות הבאות:
מכוח חוזה העבודה התובעת הייתה זכאית להודעה מוקדמת בת 90 ימים עד ליום 11/03/15, או לתמורתה. בהתאם לכך, ניתנה לתובעת ההודעה המוקדמת מיום 10/12/14.
הנתבעת ויתרה על עבודתה בתקופה שמיום 25/12/14, ועד תום תקופת ההודעה המוקדמת.
התובעת דרשה, בזמן אמת, תמורת הודעה מוקדמת, אך נציג הנתבעת אמר לה שהדבר לא כדאי לה, והבטיח לה שתקבל את שכרה עד תום תקופת ההודעה המוקדמת, כולל כל ההטבות הסוציאליות הנלוות.
הנתבעת קבעה את מועד סיום ההעסקה ליום 25/01/15, הפסיקה לשלם לתובעת שכר, וקיזזה חלק יחסי בגין חודש ינואר 2015 - באופן חד צדדי, ללא הסכמת התובעת, בניגוד להודעה על סיום ההעסקה, בניגוד להסכם העבודה, בניגוד למה שהוסכם עם מר קוניא, ובניגוד לדין.

תמצית טענותיה העיקריות של הנתבעת-
הנתבעת עתרה כי בית הדין ידחה את התביעה על כל ראשיה ועילותיה.
הנתבעת טענה כי התובעת אינה זכאית לקבל שכר ו/או זכויות אחרות בגין יתרת תקופת ההודעה המוקדמת (26/01/15 – 11/03/15), שבה עבדה בפועל אצל מעסיק אחר, ולא עמדה לרשות הנתבעת. עמדה זו השתיתה הנתבעת על הנימוקים, שיפורטו להלן.

התובעת הפרה את התחייבותה להעמיד את כוח עבודתה לרשות הנתבעת, וכן הפרה את חובתה לקבל אישור להעסקה במקום נוסף בו-זמנית -
הנתבעת טענה כי התובעת פוטרה מעבודתה, וניתנה לה הודעה מוקדמת בת 90 ימים כמוסכם. במהלך דצמבר 2014, לבקשת התובעת, התירה לה הנתבעת להפסיק להתייצב למקום העבודה, אולם מעולם לא ויתרה על עבודתה ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת. התובעת נדרשה לעמוד לרשות הנתבעת ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת, להיות זמינה למענה על שאלות, ולהגיע למשרדי החברה בהתאם לצרכי העבודה ולהמשך חפיפה, ככל שיידרש. אלא שהחל מיום 26/01/15 התובעת החלה לעבוד במקום עבודה חדש, מבלי שהודיעה לה על כך, מבלי שביקשה, וממילא מבלי שקיבלה את אישורה להעסקתה במקום עבודה נוסף בו זמנית. מאותו יום התובעת לא העמידה את כוח עבודתה לרשות הנתבעת.
בכך הפרה התובעת את התחייבותה בסעיף 3( ה) לחוזה העבודה, בגדרו התחייבה שלא לעבוד במקום עבודה נוסף, ללא קבלת היתר מראש מהנתבעת.
בנוסף, בכך פעלה התובעת בניגוד להוראות שניתנו לה על-ידי מר קוניא ( בעקבות בקשתה לפטור אותה מהתייצבות במקום העבודה), ולפיהן היה עליה להמשיך ולעמוד לרשות הנתבעת. הנתבעת הדגישה כי אומנם מר קוניא התיר לתובעת שלא להגיע באופן סדיר לעבודתה, אולם שונה הדבר מויתור על עבודתה. הנתבעת לא ויתרה על המשך עבודתה בהמשך התקופה, וכאמור התובעת נדרשה להמשיך ולהיות זמינה לנתבעת.
על רקע זה, הנתבעת רשאית הייתה לפעול כפי שפעלה.
התובעת הפרה את החובות האינהרנטיות החלות על הצדדים ליחסי העבודה –
הנתבעת טענה כי התובעת ניסתה להסתיר ממנה, והסתירה ממנה בפועל, את העובדה שהחלה לעבוד אצל מעסיק אחר במהלך תקופת ההודעה המוקדמת אצלה, זאת מתוך מטרה לקבל כפל שכר וזכויות בגין אותה תקופה, ו"מאותו כיס ( במובן הרחב)". הנתבעת הוסיפה כי התובעת החלה לעבוד בחברת חוגלה, מבלי לסיים העסקה קודם לכן בנתבעת, ומבלי להחזיר לנתבעת כלים ואמצעים בהם החזיקה.
הנתבעת טענה כי בהתנהגותה זו נהגה התובעת כלפיה: בחוסר תום לב מהותי, בחוסר הגינות, באופן שאינו ראוי, ושעומד בסתירה לחובות האמון שחלות עליה. הנתבעת הוסיפה וציינה, כי התובעת פעלה באופן פגום ופסול בכך שניסתה לקבל כפל שכר מ"אותו כיס" (היינו - משתי חברות שמאוגדות באותו אשכול חברות). לגישת הנתבעת, הפרות אלו מצדיקות את האופן שבו נהגה הנתבעת, ומצדיקות לבדן את דחיית התביעה.
הנתבעת טענה כי היה זה מחובת התובעת להודיע לה על רצונה לעבור ולעבוד בחוגלה, עם קבלתה לעבוד שם. אילו נהגה התובעת כנדרש, הנתבעת לא הייתה עומדת בדרכה, ואז היו יחסי העבודה מסתיימים כדין, באמצע " תקופת ההודעה המוקדמת החוזית המוארכת". אלא שלא כך נהגה התובעת.
הנתבעת הציגה שורת טענות חלופיות – שהועלו " מבלי לגרוע מן האמור לעיל, למען הזהירות היתרה בלבד, ולמקרה בו...יימצא כי הנתבעת חייבת בתשלומים כלשהם לתובעת בגין יתרת ההודעה המוקדמת" - הכל כמפורט להלן:
מאחר שהתובעת עבדה במקום עבודה אחר, הרי שלכל היותר היא זכאית לחלף הודעה מוקדמת בלבד, שעל פי הפסיקה וסעיף 17 ב' לחוזה העבודה, כולל רק את שכר התובעת, ללא זכויות סוציאליות ו/או " נלווים". במקרה דנא, באם תחוייב הנתבעת לשלם לתובעת חלף הודעה מוקדמת בעד יתרת תקופת ההודעה המוקדמת, הרי שהסכום הנכון עומד על סך של 23,106 ₪ בלבד, ולא הסכום שנתבע ( וראו הנתונים והתחשיב שהציגה הנתבעת בסעיפים 28 – 29 לכתב ההגנה).
למקרה בו יקבע בית הדין כי התובעת זכאית לקבל גם את " הזכויות הנוספות" – הנתבעת טענה כי הסכומים שנתבעו מופרזים, ובנוסף חלק מן הרכיבים התובעת אינה זכאית בכל מקרה.
לבסוף, טענה הנתבעת כי נוכח קיום " חילוקי דעות אמיתיים ומהותיים" בין הצדדים בקשר עם זכאות התובעת – אין עילה ו/או הצדקה לחייבה בתשלום הצמדה וריבית בגין הסכומים שנתבעו.

הפלוגתאות העיקריות שעומדות להכרעתנו –
השאלה העיקרית שיש ללבן היא: האם התובעת זכאית לזכויות כלשהן בעד יתרת תקופת ההודעה המוקדמת (26/01/14 – 11/03/15)?
כדי להכריע בשאלה האמורה, נידרש תחילה לקביעת אותו חלק של העובדות אשר שנוי במחלוקת . לאחר מכן נידרש לעילות התביעה ולטענות הצדדים, ונסיק המסקנות המשפטיות המתבקשות לדעתנו.
בגדר האמור לעיל, נידרש בין היתר לסוגיות הבאות:
מהי המסגרת החוזית?
מהם פרטי הזכות להודעה מוקדמת, כפי שעוגנה בחוזה העבודה בין הצדדים?
מה מהות ההסכמות הנוספות, אליהן הגיעו הצדדים במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, בעקבות בקשת התובעת לפטור אותה מהתייצבות במקום העבודה?
האם באותה עת ויתרה הנתבעת על עבודת התובעת במהלך יתרת ההודעה המוקדמת – כטענת התובעת? והאם, כפי שעולה מגרסת התובעת, היא סיכמה עם מר קוניא, כי תמורת ההודעה המוקדמת תשולם לה כשכר ( תיפרס על פני התקופה שמיום אותו סיכום, ועד תום תקופת ההודעה המוקדמת)?
או שמא – הנתבעת רק פטרה את התובעת מלהתייצב במקום העבודה בתקופה האמורה, בתנאי שהתובעת תעמוד לרשות מעסיקתה לכל עניין שיידרש – כעמדת הנתבעת?
מה היו נסיבות תחילת עבודת התובעת בחוגלה, ביום 26/01/15?
האם נוכח העובדה שהתובעת החלה לעבוד בחוגלה בנסיבות האמורות – הופקעו זכויות התובעת ( שכר/תמורת הודעה מוקדמת) בעד יתרת ההודעה המוקדמת?
בהתאם להכרעותינו, ובמידת הצורך, נידרש לסכום הנכון לו זכאית התובעת ( ככל שנמצא כי היא זכאית לסכום כלשהו).

מסכת הראיות –
מטעם התובעת הוגשו תצהירה, וכן שורה של מסמכים, לרבות חוזה העבודה ומסמכים הנוגעים לסיום העסקתה. כמו-כן, בתוך תצהירה " הודבקו" הודעות דואר אלקטרוני, אשר לפי טענתה הוחלפו על ידי הצדדים בזמן אמת.
מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר שלמה יהודאי, מי שמשנת 2011, שימש מנהל משאבי אנוש של הנתבעת, והחל משנת 2015 משמש סמנכ"ל משאבי אנוש בנתבעת ( להלן: "מר יהודאי"). כמו-כן, הוגש תצהירו של מר גדי קוניא, אותו כבר הזכרנו לעיל, מי שבמועד סיום עבודת התובעת שימש סמנכ"ל הכספים בנתבעת, ובמועד מתן תצהירו שימש – שמא עודנו משמש - מנכ"ל הנתבעת ( להלן ולעיל : "מר קוניא"). אף מטעם הנתבעת הוגשו שורה של מסמכים - לא מעטים מהם חופפים לאלו שהגישה התובעת.

בפסק דין זה ההדגשות אינן במקור, אלא אם כן ייאמר אחרת.

דיון והכרעה
א. העובדות הדרושות להכרעתנו
בפרק זה נקבע את העובדות הדרושות להכרעתנו, וזה יהא הילוך הדיון: בפרקי המשנה שבו נסקור וננתח את הראיות העיקריות. לאחר מכן, בסופו של הפרק, נציג את מכלול קביעותנו העובדתיות.

א(1) הזכות להודעה מוקדמת בחוזה העבודה
בסעיף 17 לחוזה העבודה הוסכם כך:
"א. כל אחד מהצדדים רשאי להפסיק את עבודתו של העובד בחברה בכל עת וללא הנמקה, בתנאי שימסור לצד השני הודעה מוקדמת בכתב על כך. תקופת ההודעה המוקדמת היא 30 יום לכל שנה קלנדרית לעבודתו של העובד בחברה עד למקסימום של 90 יום.
ב. החברה רשאית לוותר על עבודתו של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת או בחלק ממנה ותשלם לו תמורת הודעה מוקדמת בעד יתרת התקופה סכום חד פעמי מבלי שיתרת התקופה תחשב כתקופת עבודה לכל דבר ועניין ומבלי שתמורת ההודעה המוקדמת תשא הטבות סוציאליות כלשהן. [...]".

כאמור, אין מחלוקת כי בשים לב לתקופת עבודתה, הייתה התובעת זכאית להודעה מוקדמת בת 90 ימים, ובהתאם לכך נקבע מועד סיום העסקתה ליום 11/03/15.

א(2) מה היו נסיבות מתן ההודעה המוקדמת?
כאמור, החלטת הפיטורים, ובגדרה ההודעה המוקדמת, נמסרה לתובעת ביום 10/12/14.

בתצהירה הודתה התובעת כי בהתאם להודעה המוקדמת שנמסרה לה היא נדרשה להמשיך את עבודתה " בהתאם להוראות הממונים". אלא שלצד זאת, היא העלתה שתי טענות נוספות:

באותה עת היא ביקשה ממר קוניא הארכה של תקופת ההודעה המוקדמת ב-3 חודשים נוספים, ומר קוניא הבטיח שיחזיר לה תשובה;
באותה עת מר קוניא אמר לה שאחרי שתבצע חפיפה אין צורך שתגיע יותר לעבודה.

טענות נוספות אלו של התובעת אין בידנו לקבל, ולו בשל היעדר הוכחה. המדובר בטענות בעל פה, שלא נתמכו אלא בעדות יחידה של התובעת, ושאינן מתיישבות עם הכתוב בהודעה המוקדמת. בנוסף, הטענה הראשונה אינה מעלה או מורידה לצורך ההכרעה בתביעה.

אשר לטענתה השנייה של התובעת ( לפיה מר קוניא פטר אותה כבר מלכתחילה מהגעה למקום העבודה) –
ראשית, הטענה אינה מתיישבת עם לשון ההודעה המוקדמת ממנה עולה בבירור, כי במועד שבו ניתנה – 10/12/14 - הנתבעת הייתה מעוניינת בקיום יחסי העבודה, ובעבודת התובעת עד תום תקופת ההודעה המוקדמת – דהיינו עד ליום 11/03/15. נזכיר את שנכתב שם: "עד תאריך זה (11/03/15 – ו.ש.) עליך להמשיך את עבודתך בהתאם להוראות הממונים. במידה ותבחרי לא להגיע נאלץ לקזז ימים אלה בעת עריכת גמר החשבון.".
שנית, טענה זו של התובעת נחלשת נוכח האמור בסעיף 12 לתצהירה, שם ציינה כי סיכמה " את הדברים מול מר קוניא במייל ביום 16.12.14...". אילו היה ממש בטענת התובעת שלפיה מר קוניא אמר לה שאין צורך שתגיע יותר לעבודה וגו', אזי מצופה היה למצוא באותה " הודעת סיכום" מצד התובעת תיעוד לכך. חלף זאת, באותה הודעת דוא"ל מיום 10/12/14 מופיעה בקשה מצד התובעת שלא להגיע לעבודה, ללא כל ציון כי כך סוכם קודם לכן, תוך שהתובעת מבקשת להיפגש עם מר קוניא. בדומה לכך, גם בהודעת הדוא"ל שהתובעת טענה כי שלחה למר קוניא ביום 18/12/14, אין עדות לכך שבאותו שלב מר קוניא פטר את התובעת מהגעה למקום העבודה.
שלישית, הטענה אינה מתיישבת עם גרסת מר קוניא – אליה נתייחס בהמשך ושאותה מצאנו משכנעת – שלפיה הנתבעת הייתה זקוקה לתובעת במהלך ההודעה המוקדמת. גרסה זו של מר קוניא מתחזקת נוכח העובדה כי שמירה על יחסי העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת הייתה כרוכה בהוצאה כספית ניכרת לנתבעת: תשלום מלוא זכויות התובעת במהלכה, להבדיל מתשלום תמורת הודעה מוקדמת. ונעיר כי מעיון בחוזה העסקת התובעת, יש לומר כי הפער בין החלופות האמורות אינו זניח.

משאמרנו את הדברים הללו נפנה עתה להשתלשלות העניינים לאחר שנמסרה לתובעת ההודעה המוקדמת.

א(2) התובעת היא זו שפנתה לנתבעת ( במהלך חודש דצמבר 2014) בבקשה להפסיק להתייצב במקום העבודה
כאמור, במסגרת תצהיר התובעת, הוצגה הודעת דוא"ל ששלחה התובעת, כך לפי טענתה, למר קוניא, ביום 16/12/14 , ובה ציינה בין היתר כך:
"גדי שלום,
מבקשת לעדכן אותך שתהליך החפיפה לקראת סיום: העברתי חפיפה בכל הנושאים שתואמו מול עדי...מגיעה מחר עוד לסכם מס' נושאים אחרונים מול עדי ואגיע עד סוף השבוע הבא כדי לוודא שהכל עובד טוב.
בהמשך לשיחתנו, מבקשת את אישורך לכך שאין צורך שאגיע ביתר תקופת ההודעה המוקדמת. אני כמובן אהיה זמינה לכל שאלה שתהיה טלפונית גם מעבר ל-3 ח', חשוב לי לשמור עם כולכם על יחסים טובים, עבדתי בארגון קרוב ל-8 שנים ובאמת זכיתי ליחס מצויין מכולם וחשוב לי לשמר את זה. הייתי שמחה להיכנס אליך לשיחה מחר אם תהיה פנוי...".

לפי תצהיר התובעת, ביום 18/12/14 היא שבה ופנתה למר קוניא, באמצעות הודעת דוא"ל נוספת, בה ציינה כך:
"הי גדי,
ניסיתי לתפוס אותך, הבנתי מלילך ש'לא שכחת אותי', ברור לי שלא שכחת ואתה מאוד עסוק אני מניחה שעדי עידכנה אותך שהחפיפה הסתיימה. חשוב לי לקבל את אישורך לכך שאין צורך שאגיע ביתר תקופת ההודעה המוקדמת...".

ניכר כי הנתבעת לא חלקה על כך שההודעות האמורות נשלחו למר קוניא במועדים האמורים, וכך אנו מניחים.

בתצהיר מר קוניא, מסר העד את גרסתו להשתלשלות העניינים שבאה לאחר שנמסרה לתובעת ההודעה המוקדמת/מכתב הפיטורים. גרסתו זו, שכאמור את עיקריה מצאנו כמשכנעים, יש בה כדי לשפוך אור על הרקע שהוביל לבקשת התובעת לפטור אותה מלהגיע לעבודה. כך הצהיר מר קוניא -
"לאחר שנמסר לתובעת מכתב הפיטורים הגיעה התובעת למשרדי, למיטב זכרוני מספר פעמים, בהם שטחה בפני את חששותיה נוכח פיטוריה, הצורך למצוא עבודה חלופית בתקופת זמן לא ארוכה, חששות מההשלכות הכלכליות להישאר ללא עבודה, וכיו"ב.
בשיחות עמה הבהרתי לה כי החברה לא פיטרה אותה בשל חוסר התאמה או בעיה מקצועית, וכי לטעמי איכויותיה כעובדת, בשילוב העובדה שיש לה עוד שנות עבודה רבות לפניה, הינן נקודות לזכותה.
עוד יעצתי לה, כי לו הייתי במקומה הייתי פועל בכל הדרכים על מנת למצוא עבודה אחרת – לחידוש קשרים ישנים, לקיים פגישות עם כל מי שיוכל לקשר ביני ובין משרה מתאימה וכיו"ב פעולות שיש בהם כדי להפיץ את המידע על חיפוש העבודה על ידה.
בנוסף, הצעתי לה להשתמש בי כממליץ וכן להשתמש ברשימת אנשי הקשר שלי באתר ' LINKEDIN' לצורך חיפושיה אחר עבודה. כמו כן, אמרתי לה שמבחינתי היא רשאית לעשות זאת גם בשעות העבודה, ולא רק בשעות שלאחר העבודה – פעלתי מעל ומעבר למקובל, לנדרש ולמצופה כחלק מתפיסת עולמי ללכת לקראת העובד ולסייע לו כל אימת שהדבר מתאפשר ואינו מטיל מעמסה יתר על המידה על החברה. כך פעלתי גם לגבי עובדים נוספים שסיימו עבודתם בחברה.
התובעת הקשיבה לדבריי, ואמרה שתחשוב על כך בפגישה נוספת שהתקיימה לאחר מכן היא אמרה שהיא מקבלת את הצעתי, וכי תפעל ברוח האמור בה כדי לנסות ולמצוא משרה אחרת.
במקביל, כאשר נודע לי על קיומה של משרה פנויה בחברת ' חוגלה-קימברלי' – אשר באותה העת השתייכה אף היא לקבוצת ' נייר חדרה' ופעלה תחת אותו אשכול חברות. פניתי...(ל)סמנכ"ל הכספים ב'חוגלה קימברלי' ואמרתי שהתובעת פוטרה מעבודתה ב'נייר חדרה' נוכח הליכי ההתייעלות וכי אני ממליץ לו לשקול את מועמדותה מאחר ומדובר בעובדת טובה ומקצועית."

נוסיף כי לא רק שהתובעת לא חלקה על עיקרי גרסה זו, אלא שתמכה בהם בעדותה בפנינו. תימוכין מסוימים נוספים לגרסת מר קוניא לפיה בטרם התובעת פנתה אליו הם באו בדברים, ניתן למצוא גם בהודעת הדוא"ל מיום 16/12/14, בה ציינה התובעת כי פנייתה באה " בהמשך לשיחתנו".

א(3) מה היה טיב הסכמות הצדדים בעקבות בקשת התובעת להפסיק להתייצב במקום העבודה?
אין מחלוקת כי בעקבות בקשת התובעת להפסיק להתייצב במקום העבודה, התקיימה שיחה בינה לבין מר קוניא. לטענת התובעת שיחה זו התקיימה ביום 25/12/14. הנתבעת אישרה קיום השיחה, אך ציינה כי מועד קיומה אינו זכור לה. אנו נכונים להניח כי אותה שיחה אכן התקיימה ביום 25/12/14 ( להלן בפרק זה: "השיחה").

כך תיארה התובעת את תוכן השיחה בתצהירה: "ביום 25/12/2014 התקיימה שיחה ביני ובין סמנכ"ל הכספים דאז אצל הנתבעת - מר גדי קוניא - ובה הוסכם כי מאחר וסיימתי את החפיפה שביצעתי אין יותר צורך כי אמשיך להגיע לעבודה אצל הנתבעת מאותו מועד ואילך. מבחינתי היתה באותה שיחה הוראה מהממונה עלי שלא להגיע יותר לעבודה. במסגרת אותה שיחה ביקשתי לקבל את התשלום שנותר עבור יתרת ההודעה המוקדמת, בהתאם לאמור בהסכם עבודתי ( סעיף 17 ב' להסכם), אך נאמר לי ע"י מר קוניא הנ"ל כי הדבר אינו כדאי לי והובטח לי כי אמשיך לקבל את שכרי עד למועד סיום העסקתי – 3/2015 – מדי חודש, לרבות כל ההטבות הסוציאליות הנלוות. בנוסף, הסכים מר קוניא להאריך את תקופת ההודעה המוקדמת שלה אני זכאית עד לסוף חודש מרץ.".

כאמור, הנתבעת לא כפרה בקיום השיחה. הנתבעת גם לא כפרה בכך שהחל מאותה עת מר קוניא התיר לתובעת שלא להגיע לעבודה באופן סדיר. אלא שמכאן ואילך אין זהות בגרסאות: הנתבעת והעדים מטעמה הכחישו נמרצות את כל יתר הצהרות התובעת באשר לתוכנה של אותה שיחה, וכן את פרשנות התובעת את תוכנה. לגישתם העקבית, הנתבעת מעולם לא ויתרה על עבודת התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת. לשיטתם, התובעת "... נדרשה להישאר זמינה למענה על שאלות, להגעה למשרדי החברה בהתאם לצרכי העבודה, ולהמשך חפיפה במידה ויידרש.".

מר קוניא התייחס בתצהירו לגרסתה האמורה של התובעת בהרחבה, וכך הוא העיד שם: "בהתייחס לטענותיה של התובעת בדבר ' הבטחה' שניתנה לה על ידי לכאורה אודות הארכת תקופת ההודעה המוקדמת, או ' שחרור' מהעבודה לאחר סיום החפיפה, אבהיר כלהלן.
לא זכור לי שהסכמתי להארכת תקופת ההודעה המוקדמת...והדבר גם לא סביר בעיני בהיעדר אישור בכתב/בדוא"ל עם העתק למנהל משאבי אנוש בחברה, כפי שאני נוהג לעשות תמיד כאשר אני מסכים לבקשה נוספת/חריגה של עובד....
לא זכור לי שנתתי לתובעת אישור כי החפיפה הסתיימה...והדבר לא סביר בעיני בשני היבטים: בהיבט העקרוני – אני סבור שהעברת מידע בלבד אינה מספיקה לצורך ביצוע חפיפה מיטבית, וכי במסגרת החפיפה נדרש גם ללוות את העובדים הנחפפים בעת ביצוע המשימות שהועברו אליהם; בהיבט הפרקטי – לא שימשתי כממונה הישיר על התובעת כך שלמעט דיווח שקיבלתי מהתובעת...לא ידעתי מה הועבר, מה בוצע וכיוב' כך שסביר שרציתי לבדוק את העניין מול הממונה הישירה על התובעת – הגב' עדי גל.
בכל מקרה, וזה העיקר: לא אמרתי לתובעת כי החברה מוותרת על עבודתה ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת, ולא נתתי לתובעת אישור כי עבודתה הסתיימה. נתתי לתובעת אישור שלא להגיע למקום העבודה, ובלבד שהתובעת תעמוד לרשות העבודה אם וכאשר תידרש לכך – זמינה למענה על שאלות, להגעה למשרדי החברה בהתאם לצרכי העבודה, להמשך חפיפה במידה ויידרש, ובכלל. אישור זה ניתן לה לאחר שחלפה זה מכבר תקופת ההודעה המוקדמת החוקית, ותוך כדי תקופת ההודעה המוקדמת החוזית המוארכת. אני סבור כי בכך נהגתי עם התובעת באופן הוגן והגון, עת עשיתי כל שביכולתי על מנת לסייע לה ולהותיר בידה פנאי רב ככל הניתן לחפש עבודה חלופית, בהתאם לחששות שהעלתה בפני.".

בחקירתו הנגדית בפנינו, נתבקש מר קוניא להבהיר את שאמר לתובעת, בהקשר לדרישות ממנה בתקופת ההודעה המוקדמת, וכך הוא סיכם את דבריו: "אני חוזר – אני חושב שהדבר היחיד שעמד לנגד עיני, לצערי פיטרתי עשרות עובדים במפעל, סיטואציה לא נוחה, התובעת הייתה נסערת, ובכתה ולא היה לה נוח לבוא לעבודה שחברים שלה רואים אותה, אני המלצתי לה להמשיך להגיע לעבודה והסברתי לה שזה יעשה לה טוב שתגיע. היא אמרה שהיא תרצה להשתמש בזמן כדי להיפגש עם אנשים ואני אמרתי לה שזה בסדר. אני המלצתי לה להמשיך להגיע לעבודה, להגיע בבוקר, לצאת ולהיפגש עם אנשים, ללכת לאכול איתם צהריים או לשתות קפה ולחזור לעבודה, התובעת חזרה אלי ואמרה לי שהיא לא מעוניינת ואני אמרתי בסדר, אם זה מה שהיא רוצה היא יכולה להיות בבית ואני אתקשר אליה כשאזדקק לה שתגיע או טלפונית. זה היה כל כך ברור. כל מה שהיה נגד עיני זאת התובעת, לא לחינם כשהתפנתה משרה בחוגלה מיד הרמתי טלפון לסמנכ"ל כספים שם וביקשתי שיקבל אותה לראיון עבודה. הוא שאל אותי למה הוא צריך לקבל אותה לראיון אם אני פיטרתי אותה ואני השבתי שהיא עובדת טובה והסיבה היחידה היא שאנחנו בצמצומים. זה צעד נוסף במכלול של הרבה נושאים וצעדים שעשיתי לטובתה של התובעת בסיאוטציה הלא נוחה הזו כדי לסייע ולעזור לה, ניסיתי להיות הגון והוגן.".

גם מר יהודאי הצהיר, כי הנתבעת לא ויתרה על המשך עבודת התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת, וציין כי התובעת " נדרשה להמשיך ולעמוד לרשות החברה בהתאם לצרכי העבודה.".

מר יהודאי התייחס למדיניות הנתבעת בנושא זה. הוא ציין כי לעתים, ובמקרים המתאימים, הנתבעת נוהגת, לפי שיקול דעתה, לסיים העסקת עובד באופן מיידי, תוך תשלום חלף הודעה מוקדמת. הוא הוסיף, כי במקרים רבים אחרים, החברה ממשיכה להעסיק את העובד בכל תקופת ההודעה המוקדמת – כאשר לעתים העובד נדרש להגיע ולבצע את עבודתו בפועל בכל התקופה, ולעתים החברה מתירה לו שלא להגיע לעבודה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת כדי לאפשר לו לחפש עבודה אחרת, ובלבד שיעמוד לרשות החברה לכל דבר ועניין לפי צרכי העבודה. מר יהודאי ציין כי בשני המקרים האחרונים העובד ממשיך לקבל את מלוא שכרו וזכויותיו עד מועד ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים. לגבי ההסכמות עם התובעת ציין מר יהודאי כך: "יש מקרים, כמו שהיה אמור להיות אצל התובעת, שהעובד עומד לרשות הנתבעת, גם אם הוא לא בא באופן רציף לעבודה, הוא בא לישיבות, עונה לטלפונים, הוא זמין, הוא מגיע לחפיפה כשצריך, במשך כל תקופת ההודעה המוקדמת. עבודתו בנתבעת לא הסתיימה.".

לאחר שבחנו את העדויות, על רקע המארג הראייתי שהוצג לפנינו – העדפנו את גרסת הנתבעת. בכל הנוגע לתוכן השיחה שהתקיימה בין הצדדים ביום 25/12/14, נטל השכנוע מוטל על שכם התובעת, אשר מבקשת להיבנות מהצהרות/הסכמות בעל-פה שהיא מייחסת לנתבעת. אלא שבעדות התובעת לא מצאנו את המטען הראייתי הדרוש לשם הוכחת אותן הצהרות/הסכמות, אף לא לכאורה. לאור מכלול הראיות, גרסת הנתבעת נראית סבירה יותר, ולהלן נפרט קמעא.

אשר לטענת התובעת לפיה מר קוניא הסכים להארכת תקופת ההודעה המוקדמת – בעדותו בפנינו, מר קוניא עמד על הכחשתו את הטענה. הוא התבקש להתייחס להודעות הדוא"ל ששלחה לו התובעת, ובתשובה הוא ציין כי באותה התקופה התובעת הייתה " בסיטואציה לא נוחה", ניסתה להכניס לפיו דברים, והוא בחר שלא להגיב. כך או אחרת, אין צורך להכביר מילים באשר לטענה זו של התובעת, באשר אין לה נפקות לצורך ההכרעה בתביעה דנא, שהרי ממילא התובעת עותרת לסעדים בגין התקופה שעד יום 11/03/15.

אשר לטענה לפיה מר קוניא הורה לתובעת להפסיק להגיע למקום העבודה – חוששים אנו כי הצגת הדברים בתצהיר התובעת עלולה לצייר תמונה לא מדויקת. מן הניתוח בפרק הקודם, עולה כי מר קוניא לא יזם את הפסקת התייצבות התובעת בעבודה, אלא נענה לבקשתה לפטור אותה מהתייצבות במקום העבודה, נוכח החששות שהעלתה. אדרבא עולה כי מר קוניא העדיף שהתובעת תגיע לעבודה, גם אם בחלק מהזמן תעסוק בענייניה הפרטיים.

איננו מקבלים את הייחוס למר קוניא, כאילו שחרר את התובעת מהתייצבות במקום העבודה, נוכח מסקנתו כי החפיפה הסתיימה. אף מצב עניינים זה לא הוכח. גם אם התובעת ראתה את הדברים כאילו החפיפה הסתיימה, וגם אם ציינה כך בפניותיה למר קוניא בזמן אמת, אין פירוש הדבר שגם מר קוניא ראה זאת כך.

אנו מקבלים כסבירה, את עדות מר קוניא, לפיה לתפיסתו תהליך החפיפה לא היה תהליך קצר מועד של העברת מידע, אלא הוא כלל ליווי העובדים הנחפפים, וכן זמינות התובעת לכל עניין שיעלה. עמדה זו של מר קוניא, שלא ראינו עילה טובה להטיל בה ספק, מתיישבת כאמור עם בחירת הנתבעת לשלם לתובעת שכר שוטף, חרף שאושר לה לא להתייצב במקום העבודה, ולמרות שעמדה לנתבעת הזכות לוותר על עבודת התובעת ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת ולשלם לה סכום חד פעמי נמוך משמעותית. כל שכן, בשים לב שהוברר – והתובעת אינה חולקת על כך - כי התובעת פוטרה על רקע תהליך צמצומים והתייעלות.

טענת התובעת שלפיה במהלך השיחה היא ביקשה ממר קוניא לקבל תמורת הודעה מוקדמת, וכן התשובה שייחסה למר קוניא – אף הן לא הוכחו. ועל כך נבקש להוסיף מספר הערות:
ראשית, התובעת לא הבהירה כיצד בדיוק קו חקירה זה משרת את טיעונה. אפשר כי התובעת ביקשה לחזק את טענתה, שלפיה באותה עת הנתבעת ויתרה על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת שנותרה.
שנית, והדברים אף יפים בנוגע לקביעות עובדתיות נוספות - ניכר שהתובעת הייתה מודעת בזמן אמת לצורך בתיעוד, ועל רקע זה היא שלחה מפעם לפעם הודעות דואר אלקטרוני, בהן התייחסה להתרחשויות ( מנקודת מבטה). העובדה כי למרבית טענות התובעת אין תימוכין בהודעות מזמן אמת – מוסיפה ומחלישה את טענותיה. ככל הנראה התובעת הייתה מודעת לקושי זה, ולכן ציינה בתצהירה כך: "ביקשתי ממר קוניא מכתב שיחליף את מכתב סיום ההעסקה שיש בידי ושאומר שאני נדרשת להמשיך את עבודתי ' בהתאם להוראות הממונים', אך הוא אמר שאין צורך ובכל בעיה שאפנה אליו.". אלא שבדברים אלו, שממילא לא הוכחו, לא מצאנו סגי, בשים לב לכך שהשיחה האמורה היא קרדינאלית לצורך ביסוס תביעתה, ולפי הצהרותיה היא אף הייתה מודעת לכך גם בזמן אמת.
שלישית, אפילו נניח, לצורך הדיון, כי התובעת עתרה בזמן אמת לתמורת הודעה מוקדמת, ומר קוניא השיב לה כי עדיף לה להמשיך ולקבל שכר – אין פירוש הדבר כי באותה עת עמדה לתובעת האפשרות לקבל תמורת הודעה מוקדמת. ודוק: לפי גרסת התובעת כל שאמר לה מר קוניא הוא שעדיף לה המצב בו היא מקבלת שכר. דהיינו, מר קוניא שיקף לתובעת את יתרונה מהמצב הקיים - הא ותו לא.

מחקירתו הנגדית של מר קוניא, עולה כי התובעת מייחסת את היוזמה לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת דווקא למר קוניא, וזאת במהלך השימוע -
ראשית, לא ברור כיצד קו חקירה זה מתיישב עם הגרסה בתצהירה, לפיה היא זו שביקשה לקבל תמורת הודעה מוקדמת. מכל מקום אין זה העיקר.
שנית, איננו מוצאים כי קו חקירה זה מתאר את שאירע במציאות. כאמור, לאורך כל הדרך עולה כי הנתבעת הייתה מעוניינת ביחסי עבודה עד תום תקופת ההודעה המוקדמת. כך, בפרוטוקול השימוע אין זכר להצעה כזו מצד מר קוניא. בדומה לכך, גם ממכתב ההודעה המוקדמת/סיום ההעסקה עולה מסקנה ברורה לפיה הנתבעת הייתה מעוניינת בהמשך יחסי העבודה ובהמשך עבודתה של התובעת במהלך תקופת ההודעה המוקדמת. כך גם עלה מתצהיר מר קוניא, אשר הסביר באופן בהיר, כי הנתבעת הייתה זקוקה לתובעת במהלך תקופה זו, וכך עולה מהסכמת הנתבעת לשלם סכום עודף בעד המשך קיום יחסי העבודה.
אומנם, במבט ראשון ניתן, אולי, להסיק מחקירתו הנגדית של מר קוניא כי הוא מאשר את שיוחס לו בקו חקירה זה. אלא, שבחינה זהירה של מכלול חלקי עדותו, על רקע ההתרשמות מעדותו, מלמדת בבירור כי לא כך הדבר.
כך העיד מר קוניא בפנינו -
"ש. לגבי הפגישה שלך עם התובעת, לשימוע, במהלך השימוע אתה מעלה את האפשרות שהתובעת תקבל דמי הודעה מוקדמת או תמורת הודעה מוקדמת מדי חודש בחודשו ולא בתשלום אחד כדי שתהנה מהסוציאליות.
ת. כן
ש. זאת אומרת שזה היה רעיון שלך לפרוס את תמורת ההודעה המוקדמת לשלושה תשלומים.
ת. ניסיתי לחשוב רק לטובתה וניסיתי להציע הצעות שנראו לי באותו רגע הכי טובות עבורה.".
יושם אל לב כי השאלות האמורות נוסחו תוך שימוש במונחים משפטיים (" דמי הודעה מוקדמת", "תמורת הודעה מוקדמת"). מייד בהמשך עדותו, כאשר מר קוניא השתמש במילותיו כדי להסביר את הדברים, הוברר כי אין הוא מסכים לאותה פרופוזציה, שהציג בפניו ב"כ התובעת. הוא הבהיר כי הסכמתו לשלם לתובעת שכר ( וזכויות נוספות) בתקופת ההודעה המוקדמת, לא הייתה ללא תנאי, אלא היא באה בכפוף להנחה שהתובעת נותרת לעבוד בנתבעת באותה תקופה, וכך בלשונו:
"ש. זה היה מוסכם עליך שהיא תקבל את תמורת או חלף ההודעה המוקדמת בשלושה תשלומים ושיתווסף לזה הזכויות הסוציאליות.
ת. כן. במידה והיא עובדת איתנו אז כן.".
אם עוד נותר ספק, בסמוך לכך נשאל מר קוניא: "האם עבודתה של התובעת הייתה דרושה לך במהלך תקופת ההודעה המוקדמת"?, ועל כך השיב בחיוב.
חרף הדברים הללו, בשלהי עדות מר קוניא, ניסה ב"כ התובעת לייחס לו הצעה לתובעת לפיה תמורת ההודעה המוקדמת תיפרס על פני שלושה חודשים – שוב תוך שב"כ התובעת משתמש במונח המשפטי. בדומה לחלקי עדותו לעיל, תחילה אישר מר קוניא את הדברים, אך כאשר הסבירם במילותיו הוברר כי אינו מבין את משמעות השאלה לגבי פריסת תמורת הודעה מוקדמת על פני שלושה חודשים. עלה מעדותו כי התובעת נדרשה והסכימה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, וכנגד זאת הייתה זכאית לשכר. מניתוח תשובותיו עולה כי העד לא אישר את טענת התובעת לפיה הציע לה לקבל " תמורת הודעה מוקדמת", כשם שלא אישר את טענתה לפיה ביקשה לקבלה. כך באו הדברים לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון:
[...] "ש. תאשר לי שעמדה בפני התובעת האפשרות לקבל את תמורת ההודעה המוקדמת של שלושה חודשים בסכום אחד.
ת. עמדה.
ש. וטכנית אותו סכום אחד נפרס לשלושה חודשים כדי שהיא תוכל...
ת. אתה טועה, לא טכנית אלא מהותית, אם אתה לוקח את כל הסכום, כפי שעשינו לא מעט פעמים, הסתיימו יחסי עובד ומעביד וזהו, לא רואים אותו יותר, לא צריך להיות זמין ולא צריך להגיע לפגישות. במקרה הזה, לא ניתן סכום אחד, אלא נשתמרו יחסי עובד ומעביד והעובד צריך לבוא לעבוד, השכר משולם מדי חודש בתמורה לכך שהתובעת מגיעה וזמינה לשאלות, לכן זה לא טכני אלא מהותי.
ש. אתה אומר שהתובעת יכלה לקבל בתשלום אחד, תחת זאת היא בוחרת לעבוד, להגיע לעבודה ולקבל משכורת של שלושה חודשים.
ת. המילים שלך לא נכונות. היא יכלה לא להגיע לעבודה, היא בחרה להמשיך לבוא ולקבל את השכר, לרבות הסוציאליות ולהמשיך את יחסי עובד ומעביד. לאחר מכן, בפגישה לאחר מכן היא בחרה לא להגיע לעבודה.
ש. הייתה לה אופציה לקבל את כל החלף הודעה מוקדמת., האופציה השנייה הייתה לקבל שלושה חודשים חופש ולקבל שלוש משכורות.
ת. אתה שוב טועה, לא מדובר על חופש מדובר על יחסי עובד ומעביד כל מה שהיא בחרה הוא להמשיך את יחסי עובד ומעביד, להעמיד את עצמה זמינה לרשות החברה ככל שתידרש ובתמורה לקבל שכר.
ש. זה נכון שהיא ביקשה לקבל את כל חלף ההודעה המוקדמת במקשה אחת.
ת. לא זכור לי.".

א(4) האם התובעת דיווחה לנתבעת על התקשרותה עם חברת חוגלה? האם דיווחה על תחילת עבודתה בחוגלה?
אין חולק כי מר קוניא היה מודע לכך שבמהלך תקופת ההודעה המוקדמת התובעת באה במגעים עם חברת חוגלה, או שעשויה הייתה לבוא במגעים עמה, במטרה להתקבל לעבוד שם.

הנתבעת טענה כי התובעת לא הודיעה לה על אודות עצם התקשרותה עם חברת חוגלה. נראה לנו כי על עובדה זו לא יכולה להיות מחלוקת. בתצהירה התובעת לא התייחסה לנקודה זו באופן ברור, חרף טענות הנתבעת בכתב ההגנה. התובעת ציינה שם, כי מר קוניא היה מודע להצעת העבודה שקיבלה מחוגלה, וכן להתלבטות שלה " באם לקחת את התפקיד". כמו-כן, התובעת הפנתה לטענת מר קוניא כי המליץ עליה בפני סמנכ"ל הכספים של חוגלה ועודד אותה לקחת את התפקיד. מחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי היא מודה שלא הודיעה על התקשרותה. כך היא העידה:
"ש. הודעת לנתבעת על תחילת עבודתך בחברת קימברלי.
ת. שיתפתי את מר קוניא בהתלבטות שלי אם לקחת את העבודה כן או לא. לא באתי ואמרתי לו שקיבלתי וחתמתי על ההסכם, אבל לא היה שום ניסיון להסתיר את זה. אנשים שעבדתי איתם ידעו את זה.".
נעיר, כי איננו מקבלים את טענת התובעת לפיה אנשים שעבדה איתם " ידעו את זה" (שהתקשרה עם חוגלה). שכן, המדובר בטענה כללית שלא הובאו ראיות לתמוך בה.

מקובלת עלינו גם טענת הנתבעת לפיה התובעת לא הודיעה לה על תחילת עבודתה בחוגלה. טענה זו לא רק שלא נסתרה על ידי התובעת, אלא כפי שניווכח, במידה רבה היא אושרה בעדותה בפנינו:
"ש. אין שום הודעה רישמית שלך, לא הודעת באופן רישמי לחברה, למשאבי אנוש, שהתחלת.
ת. נכון.".
מר קוניא הצהיר, כאמור, כי היה מודע למגעים בין התובעת לחוגלה, ואף המליץ עליה לפני חוגלה. הוא ציין בתצהירו כי לא זכור באם התובעת התייעצה עמו, אם לקבל את העבודה, אך הוסיף שגם אם כך היה, אין ממש בטענת התובעת כי הוא, או הנתבעת, ידעו על כך שהתובעת הועסקה בחוגלה במקביל לתקופת ההודעה המוקדמת. עדותו זו של מר קוניא לא נסתרה בחקירתו הנגדית ובכלל.

אשר לטענת הנתבעת לפיה התובעת הסתירה את דבר התקשרותה ותחילת עבודתה בחברת חוגלה באופן מכוון, כדי לזכות בכפל שכר –

המדובר בהאשמה של ממש כלפי התובעת, שדורשת ראיות טובות להוכחתה. כפי שציינו לעיל, בחקירתה הנגדית התובעת הצהירה בפנינו כי לא היה שום ניסיון מצידה להסתיר את התקשרותה עם חוגלה, והנתבעת לא מצאה לנכון להוסיף ולחקרה בנקודה זו. אומנם, במבט אובייקטיבי יש קושי בהיעדר דיווח מצד התובעת ( ולכך נידרש בהמשך). אולם, הכוונה שמייחסת לה הנתבעת אינה מסקנה מוכרחת, ולא מן הנמנע כי היעדר הדיווח נבע מן המצוקה בה הייתה שרויה התובעת, שאיבדה את מטה לחמה באחת. מצוקה שכזו עולה אף מתיאורו של מר קוניא. כך או אחרת, מאחר שמסקנתנו היא כי דין התביעה להידחות אף מבלי לדון בטענה זו - פטורים אנו מלדון בה.

א(5) האם התובעת העמידה את כוח עבודתה בכוננות לרשות הנתבעת בעת שהועסקה על ידי חוגלה?
התובעת העידה בתצהירה כך: "יש לציין כי כשהתקבלתי לעבודה בחוגלה קימברלי ציינתי בפניהם שאם אצטרך לסייע בנייר חדרה בנושאי עבודתי שם, אהיה חייבת לצאת והם קיבלו זאת בהסכמה מלאה. וכך אכן היה תמיד הייתי זמינה לשאלות – בעיקר מול מר שמעון ביטון וכל צוות אנרגיה משולבת במספר שיחות טלפוניות – ואף בישיבה אחת אליה נקראתי בהשתתפות מר קוניא, יעל נבו המזכירה המשפטית, מר שמעון ביטון ומשתתפים נוספים. ברצוני להדגיש כי לא היה אף מקרה בו היו זקוקים לעזרתי ולא נעניתי מיידית." ( ההדגשה במקור). בחקירתה הנגדית, העידה התובעת כי לאחר שמר קוניא התיר לה שלא להגיע לעבודה, היא הגיעה מספר פעמים. התובעת גם חזרה על גרסתה לפיה באותה התקופה גורמים שונים בנתבעת יצרו איתה קשר בענייני עבודה. גרסה זו של התובעת, אין בידנו לקבל במלואה, ולהלן נסביר.

האם התובעת וחוגלה הסכימו כי בכל עת בה תידרש, התובעת תהא זכאית לעמוד לרשות הנתבעת?
תחילה נפנה לכך שהתובעת לא התיימרה לטעון להסכמה שכזו. כפי שראינו לעיל, גרסת התובעת בתצהירה הייתה שחוגלה הסכימה לכך שאם תצטרך "לסייע" בנתבעת, אז היא תהא חייבת לצאת. מכל מקום, אין זה העיקר, ומוכנים אנו להניח כאילו הצהירה התובעת שהסכימה עם חוגלה, שחובות התובעת כלפיה, בתקופה שעד תום תקופת ההודעה המוקדמת בנתבעת, כפופות לחובתה לעמוד לרשות הנתבעת בכל עת.
הנטל לשכנע בדבר אמיתות טענה שכזו מוטל במלואו על שכם התובעת, והיה עליה לתמכה בראיות משכנעות. כך, למשל, היה בידי התובעת להציג מסמך המתעד אותה הסכמה מהותית ( ככל שהדברים תועדו בכתב), או לחלופין לזמן לעדות את נציג/נציגי חוגלה עימו/עימם סוכמו הדברים. דא עקא שהתובעת בחרה להסתפק בעדותה.
זאת ועוד, בחקירתו הנגדית של מר יהודאי, העירה ב"כ הנתבעת כי התובעת סירבה לחשוף את הסכם העסקתה בחוגלה. ליתר דיוק, התובעת צירפה לתצהירה חלק קטן מן ההסכם, אלא שמהחלק שהציגה לא ניתן ללמוד מאומה לענייננו. בין היתר, לא ניתן לקבוע האם החוזה האמור כלל תנייה האוסרת עבודה סימולטנית במקום נוסף, כפי שקיימת בחוזה בינה לבין הנתבעת. בעקבות הערת ב"כ הנתבעת במהלך דיון ההוכחות, שאל בית הדין את התובעת מדוע לא חשפה את הסכם העסקתה עם חוגלה. ב"כ התובעת השיב " שזה ההסכמות שנעשו לפני ההסכם, זה לא מופיע בהסכם אבל אלו היו ההבנות.". אלא שמדובר בטענות בעלמא שלא הוכחו.
מחדלים אלו מצד התובעת אין פירושם רק שהטענה בדבר הסכמות עם חוגלה לא הוכחה, אלא הם מצדיקים מסקנה כי אילו הוצגו לפנינו ראיות רלבנטיות אלו היו הן מחלישות את גרסת התובעת.
כפועל יוצא מהאמור לעיל, אנו קובעים כי החל מיום 26/01/115, הוא המועד שבו החלה התובעת לעבוד בשירות חוגלה, התחייבותה היסודית של התובעת כלפי חוגלה - כפי התחייבותו היסודית של עובד כלפי מעסיקו במקרה הטיפוסי - הייתה להעמיד את כוח עבודתה לרשות חוגלה, ללא כל סייג.
כמו-כן, בהיעדר טענות וראיות מתאימות מצד התובעת, יש להניח כי התובעת, אשר על פי ראיותיה הועסקה בחוגלה ככלכלנית תפעול, הועסקה שם באופן סדיר, ובשעות הפעילות הרגילות.
נסכם ונאמר כי מעת שהתובעת הועסקה בחוגלה, היא העמידה כוח עבודתה באופן בלעדי לרשות חוגלה.

האם התובעת נענתה לדרישות הנתבעת ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת?
על שאלה זו אנו משיבים בחיוב. היינו, אנו מקבלים את טענת התובעת לפיה בתקופה השנויה במחלוקת, לא היה אף מקרה בו לא נענתה לדרישת הנתבעת ממנה. ראשית, הנתבעת לא טענה אחרת. שנית, טענת התובעת התחזקה נוכח עדות עדי הנתבעת בפנינו. כך העיד מר קוניא:
"ש. האם היא ענתה על הדרישות שלך.
ת. איזה דרישות?
ש. אתה אומר שהיא הייתה דרושה לך, האם כשהיית זקוק לה היא נענתה.
ת. כן.".
בהמשך עדותו ציין מר קוניא, כי הוא חושב שהתובעת הגיעה פיזית פעמיים, וכשהיה צריך אותה שוחח עמה טלפונית.
וכך העיד מר יהודאי:
"ש. האם אתה יודע על אירוע חריג שהיא סירבה להגיע לחברה.
ת. לא." .

האם בתקופה שמיום 26/01/15 ואילך התובעת העמידה את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת?
מקביעתנו כי החל מיום 26/01/15 התובעת העמידה את כוח עבודה לרשות חוגלה, ללא סייג, נובע כי לא ייתכן שבאותה העת העמידה את כוח עבודתה בכוננות לרשות הנתבעת. זאת, כפי עמדתו של מר יהודאי, בעדותו בפנינו.
ודוק: אומנם, בדיעבד הסתבר כי ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת דרישות הנתבעת מהתובעת לא היו רבות והתובעת עמדה בהן, למרות התחייבותה להעמיד את כוח עבודתה לרשות חוגלה. אולם, אין בעובדה זו כדי לגרוע מן המסקנה העובדתית לפיה בזמן אמת, התובעת לא העמידה את כוח עבודתה בכוננות מתמדת לרשות הנתבעת. במילים אחרות, היענות התובעת לקריאות בודדות לא יכולה להיות ראיה מכרעת לכך שהתובעת הייתה בכוננות כל העת, בוודאי כאשר הראיות מראות אחרת.

א(6) השתלשלות העניינים לאחר שנודע לנתבעת על תחילת העסקת התובעת בחוגלה -
אשר למועד בו גילתה הנתבעת את דבר עבודת התובעת בחוגלה – מתצהיר מר יהודאי עולה כי הוא אינו זוכר אימתי התבררה לנתבעת עובדת העסקת התובעת בחוגלה. הוא ציין כי למיטב בדיקתו היה זה בתחילת חודש פברואר (2015). התובעת ציינה בתצהירה כי מר יהודאי " גילה" (התיבה גילה מופיעה בין גרשיים במקור) את עובדת עבודתה בחוגלה בסוף חודש פברואר 2015. על רקע עדויות אלו, ניתן לומר כי הגילוי מצד הנתבעת היה במהלך חודש פברואר 2015. בניגוד למר יהודאי, אשר ציין כי מועד הגילוי אינו זכור במדויק, עדות התובעת בתצהירה באשר למועד הגילוי הייתה בלתי מסוייגת. לכן, נוטים אנו להעדיף את גרסת התובעת בנקודה זו. איננו רואים לנכון לייחס חשיבות כלשהי לכך שהתובעת ציינה את המילה גילה בין מרכאות. ראשית, כוונתה בכך אינה חד-משמעית. לא ברור האם היא מייחסת לנתבעת גילוי קודם למועד זה, או שמא כוונתה היא שלא היה ניסיון הסתרה מצדה, או שמא כוונתה אחרת. שנית, ככל שהתובעת ביקשה להטיל ספק באותנטיות הגילוי מצד הנתבעת, הרי עליה נטל השכנוע בנקודה זו, בפרט בשים לב כי לא דיווחה לנתבעת דבר התקשרותה ותחילת עבודתה בחוגלה.

התנהלות הצדדים לאחר הגילוי –
אין מחלוקת כי לאחר שנודע לנתבעת על כך שהתובעת החלה לעבוד בחוגלה היא הסיקה שיחסי העבודה הסתיימו ביום 25/01/15, ובהתאם מר יהודאי הורה למחלקת השכר שלא לשלם לתובעת דבר בגין יתרת ההודעה המוקדמת לתקופה שמיום 26/01/15 ואילך. כמו-כן, כנגד הסכומים שהייתה הנתבעת חייבת לתובעת כגמר חשבון, קיזזה הנתבעת במסגרת תלוש פברואר 2015, סכום יחסי בעד התקופה 26/01/15 ועד תום ינואר 2015.
מעדות מר יהודאי ניכר היה כי הוא התקשה לזכור האם לאחר הגילוי, פנה נציג כלשהו של הנתבעת לתובעת. הוא ציין כי הוא עצמו לא פנה, אך הניח כי יצרו עם התובעת קשר: "...אחרת איך כל העסק הזה נוצר אחרת זה לא היה מגיע לשולחני.".
מגרסת התובעת עולה כי בעקבות הגילוי אכן שוחחה עם מר יהודאי. לטענתה, היא ניגשה אליו, והוא הביע בפניה כעס על כך שלא דיווחה על תחילת עבודתה בחוגלה, ואמר לה שלא ניתן לשלם לה גם שכר וגם הודעה מוקדמת " מאותו כיס". מעבר לכך התובעת לא פירטה דבר לגבי שיחה זו ונסיבותיה.
אין מחלוקת, כי החל מ-12/03/15 החלה חלופת הודעות דוא"ל בין הצדדים, שאת עיקריה נביא להלן.
בתאריך 12/03/15 פנתה התובעת אל מר יהודאי ומר קוניא, באמצעות הודעת דוא"ל, ובה ציינה כך:
"גדי/שלמה שלום,
בתלוש השכר האחרון לא קיבלתי את ההודעה המוקדמת בהתאם לסעיף 17 ב' לחוזה העבודה ( לאחר שגדי אישר לוותר על עבודתי בתק' ההודעה המוקדמת). אני מאוד מעריכה את נייר חדרה והאנשים שעבדו איתי ומבקשת לסיים את עבודתי בצורה טובה וחברית..."
בתאריך 29/03/15 השיב מר יהודאי לתובעת כהאי לישנא:
"שלום ענבל.
האישור שניתן לך מגדי היה לצורך הודעה מוקדמת וחיפוש עבודה.
לא הייתה כוונה שתעבדי במקום אחר ותקבלי שכר משני המקומות.
בחוזה העסקתך כתוב במפורש שבמידה ואת רוצה לעבוד במקום נוסף את צריכה לקבל אישור מראש.
כמו כן, היה מצופה ממך שתודיעי למנהלך על תחילת עבודתך במקום החדש במיוחד שהוא זה שסייע לך בקבלתה.
בנוסף, חברת חוגלה שבה את מועסקת היא חלק מהקבוצה.
יחד עם זאת, אנו נשקול שוב את בקשתך וניתן לך תשובה בהקדם האפשרי."
נעיר, כי איננו שותפים לעמדת התובעת ( סעיף 21 לסיכומיה) לפיה מתשובה זו ניתן להבין כי השיקול היחיד שעמד בפני הנתבעת היה " כאבו" של מר יהודאי על כך שהתובעת תקבל כפל שכר. גישה זו אינה המסקנה האפשרית היחידה , והוכח לפנינו אחרת.
בסעיף 24 לתצהיר התובעת, מייד לאחר שמוצגת תשובתו הנ"ל של מר יהודאי מיום 29/03/15 - מוצגות שלוש פניות של התובעת אליו ( מן התאריכים 29/04/15, 05/05/15, ו-17/05/15), בגדרן היא ביקשה את תשובתו, ולאחריהן מוצגת תשובת מר יהודאי לתובעת מיום 17/05/15, במסגרתה הוא ציין, בין היתר, כי יודיע לה " על התשובה", "כפי שכתבתי לך גם בעבר.".
התמונה המצטיירת מהצגה זו בתצהיר התובעת היא שמאז 29/03/15 ועד 17/05/15, נותרה התובעת ללא כל מענה. תמונה זו אינה מדויקת, ומתצהיר מר יהודאי מסתבר כי היו פניות נוספות מצד התובעת מן התאריכים 16/04/15 ו-20/04/15, אשר נענו על ידי מר יהודאי בתאריכים 19/04/15 ו-20/04/15 – בהתאמה. מעיון בהן עולה כי מר יהודאי ציין שישיב לתובעת בהקדם, ואף שאל אותה שאלות לצורך גיבוש החלטת הנתבעת.
אף על פי כן, אי דיוק זה מצד התובעת, אינו גורע מן הקושי בהתנהלות הנתבעת ביחס לפניות התובעת מחודש מארס 2015 ואילך – כפי שנפרט בחלק האחרון של פסק הדין במסגרת הדיון בהוצאות המשפט.
בתאריך 18/05/15 שבה התובעת ופנתה למר יהודאי, ושם ציינה כי סיימה את עבודתה בינואר, מאז חלפו כ-4 חודשים, והיא מבקשת לדעת " היכן היא עומדת".
נראה כי פנייה זו של התובעת לא נענתה. מר יהודאי נחקר על כך, והשיב כי התובעת " שלחה" את נציג ועד העובדים, ו"ההמשך הפך להיות בדיבורים". בהקשר זה הוא ציין בתצהירו כי נציג ועד העובדים, מר אדי חננוב, ביקש ממנו שהתובעת תקבל, "בנוסף לסכום אשר שולם לה", שכר של חודש אחד נוסף. לטענתו, הנתבעת הסכימה ( לפנים משורת הדין) לבקשת מר חננוב, "נוכח מעמדו כיו"ר ועד העובדים וכדי למנוע כל מחלוקת משפטית בעתיד אשר כרוכה גם בעלויות לחברה.". מר יהודאי הוסיף, כי התובעת התבקשה לסור למשרדו על מנת להסדיר את העניין, אך לא הגיעה. התובעת אישרה את עיקרי הדברים, אך ציינה כי כאשר שאלה את מר יהודאי מדוע לא תקבל את " מלוא התשלום", אמר לה כי עליה לקבל את ההצעה ולחתום שהיא מוותרת על כל דרישה, אחרת שתתבע. מכל מקום, ניסיון הצדדים להגיע לפתרון מוסכם בתיווך הוועד – לא צלח.

א(7) תמצית קביעותינו העובדתיות
נביא להלן את תמצית קביעותינו העובדתיות על יסוד מכלול חומר הראיות שעיקריו הובאו לעיל -
ביום 10/12/14 הנתבעת החליטה על פיטורי התובעת, ומסרה לה הודעה מוקדמת בת 90 ימים, כמתחייב בחוזה העבודה, כך שמועד סיום ההעסקה נקבע ליום 11/03/15.
במועד בו ניתנה ההודעה המוקדמת/החלטת הפיטורים (10/12/14), הנתבעת הייתה מעוניינת בעבודת התובעת עד תום תקופת ההודעה המוקדמת. בהתאם לכך, כאמור, הודיעה לתובעת כי יחסי העבודה יסתיימו רק בתאריך 11/03/15, והורתה לה להמשיך לעבוד בהתאם להוראות הממונים עליה.
מכאן שבמועד מתן ההודעה המוקדמת - התובעת הייתה מחוייבת להעמיד את כוח עבודתה לטובת הנתבעת, וזו האחרונה הייתה מחוייבת להוסיף ולשלם לתובעת את מלוא שכרה באופן שוטף עד תום תקופת ההודעה המוקדמת; אלא אם תחליט, במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, לוותר על עבודת התובעת.
מספר ימים לאחר שנמסרה לתובעת ההודעה המוקדמת היא פנתה למר קוניא, והציגה בפניו את חששותיה נוכח פיטוריה מן הנתבעת. מר קוניא ייעץ וסייע לתובעת בכל הנוגע למציאת עבודה חדשה. מר קוניא גם הציע לתובעת לבצע פעולות למציאת עבודה חדשה בתוך שעות עבודתה בנתבעת, אך לא פטר את התובעת מלהתייצב במקום העבודה, וממילא לא ויתר על עבודתה.
לאחר מכן, ביום 16/12/14, התובעת עתרה ממר קוניא להפסיק להתייצב במקום העבודה, וזאת באמצעות הודעת דואר אלקטרוני. למקרא בקשת התובעת, אין ספק שכל מבוקשה היה שלא להגיע למקום העבודה. התובעת לא ביקשה לסיים את יחסי העבודה לאלתר, כשם שלא ביקשה ממעסיקתה לוותר על עבודתה ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת ולשלם לה תמורת הודעה מוקדמת.
ביום 25/12/14, בעקבות בקשת התובעת לפטור אותה מהתייצבות במקום העבודה, התקיימה שיחה בינה לבין מר קוניא. במסגרת אותה שיחה נעתר מר קוניא לבקשת התובעת להפסיק להתייצב במקום העבודה, בתנאי שתוסיף להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת, לכל צורך שיתעורר.
כסיכום ביניים נאמר כי דרישת הנתבעת כי יתקיימו יחסי עבודה עד תום תקופת ההודעה המוקדמת, וכי התובעת תעמיד את כוח עבודתה לרשות הנתבעת, עוברת כחוט השני בכל נקודות הציון שפורטו לעיל, ובפרט בסיכום מיום 25/12/14. לצד זאת, הנתבעת באה לקראת התובעת ופטרה אותה מהתייצבות במקום העבודה - לבקשתה. כנובע מכך נותרה על כנה התחייבות הנתבעת להוסיף ולשלם לתובעת שכר וכל יתר הזכויות על פי חוזה העבודה.
בהתאם, חרף הפסקת התייצבות התובעת במקום העבודה, הנתבעת שילמה לתובעת את מלוא שכר דצמבר וינואר 2015 - כאילו עבדה כרגיל.
ביום 26/01/15, תוך כדי תקופת ההודעה המוקדמת, החלה התובעת לעבוד במקום עבודה חדש - חוגלה. התובעת לא דיווחה לממונים עליה בנתבעת כי התקשרה עם חוגלה, כשם שלא דיווחה על תחילת עבודתה במקום החדש.
מעת שהתובעת החלה לעבוד בחוגלה, היא התחייבה כלפי מעסיקתה החדשה להעמיד את כוח עבודתה לרשותה - ללא כל סייג. המסקנה הנובעת מכך, היא כי באותה עת התובעת לא העמידה את כוח עבודתה בכוננות לרשות הנתבעת. עם זאת, בכל הפעמים שבהן הנתבעת הציגה דרישות מן התובעת – הן דרישות למענה טלפוני והן דרישות להתייצב במקום העבודה – התובעת נענתה להן. להשלמת התמונה יצויין כי התובעת התבקשה להתייצב בעבודה, והתייצבה בה בפועל, פעמים ספורות.
הנתבעת גילתה את דבר עבודת תובעת בחוגלה, במהלך חודש פברואר 2015, ככל הנראה בסוף אותו חודש. בתגובה, הסיקה הנתבעת כי יחסי העבודה הסתיימו ביום 25/01/15, הפסיקה לשלם לתובעת שכר ואת יתר הזכויות השוטפות, וקיזזה בתלוש פברואר 2015, סכום יחסי משכר ינואר 2015, ששולם לתובעת במלואו.
סמוך לאחר מכן, התובעת עתרה לקבל שכר ויתר הזכויות השוטפות בגין התקופה שמיום 26/01/15 ועד 11/03/15. לאחר שהנתבעת בחנה את בקשתה ממושכות, לאחר שמגעי פשרה לא עלו יפה, ולאחר פניית ב"כ התובעת לנתבעת - השיבה הנתבעת כי אינה חייבת לתובעת מאומה מעבר לתשלום שכרה עד ליום 25/01/15.

ב. האם התובעת הוכיחה זכות לשכר ויתר הסעדים שתבעה בגין התקופה 26/01/15 – 11/03/15 ?
נזכיר את טענות התובעת – טענתה המרכזית של התובעת הייתה כי הנתבעת ויתרה על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת. בנוסף, היא טענה כי באותה עת היא ביקשה לקבל תמורת הודעה מוקדמת, ובתגובה מר קוניא הבטיח לה שתקבל את מלוא שכרה עד תום תקופת ההודעה המוקדמת. התובעת הוסיפה וטענה, כי לאור זאת אי תשלום מלוא שכרה בעד התקופה השנויה במחלוקת: עומדת בניגוד להסכם העבודה, בניגוד " למה שהוסכם עם סמנכ"ל הכספים של הנתבעת מר גדי קוניא ביום 25/12/14", ובניגוד לדין. להלן נידרש לטענות אלו.

ב(1) אשר לטענה בדבר ויתור הנתבעת על עבודת התובעת בחלק מתקופת ההודעה המוקדמת, והטענה בדבר הבטחה מצד מר קוניא -
הנתבעת לא ויתרה על עבודת התובעת במהלך תקופת ההודעה המוקדמת –
בכתב התביעה, לא הוצגו הדברים באופן בהיר ומנומק די הצורך. ניתן להבין כי התובעת מייחסת את הויתור על עבודתה לדברים שאמר לה מר קוניא בפגישה מיום 25/12/14 ( וראו: סעיף 9 לכתב התביעה). טענה זו כבר דחינו לעיל. כפי שציינו, הנתבעת הייתה מעוניינת, כל העת, ביחסי העבודה ובהתייצבות התובעת לעבודה עד ליום 11/03/15. ההקלה שניתנה לתובעת, לבקשתה, בתאריך 25/12/14, בדמות פטור מהתייצבות במקום העבודה - אינה שקולה לויתור על עבודתה, והתובעת התחייבה להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת, להשיב טלפונית ואף להתייצב במקום העבודה ככל שיידרש.
למען הסר ספק נוסיף כי גם התנהגות הנתבעת משלהי חודש פברואר 2015, עת הפסיקה את התשלומים השוטפים לתובעת, אין לראות בה משום ויתור על עבודת התובעת. אלא, מדובר בתגובה חוזית לכך שהתברר כי התובעת הפרה את חובתה להעמיד את כוח עבודתה לרשותה ( על כך בהמשך).
נציין כי אפילו הייתה התובעת מוכיחה שהנתבעת ויתרה על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדת – ואין זה המצב – הסעד המתבקש הוא תמורת הודעה מוקדמת ולא לשכר ושאר הזכויות כפי שתבעה, ולעניין זה נפנה לסעיף 17 ב. לחוזה העבודה.

לא הוכחה הבטחה כלשהי מצד מר קוניא, אשר מקנה לתובעת זכות לשכר משך כל תקופת ההודעה המוקדמת, ללא כל תנאי –
ככל שהתביעה נסמכת על עילה שעניינה הבטחה מצד מר קוניא להוסיף ולשלם לתובעת שכר מלא עד תום ההודעה המוקדמת ( סעיף 9 ו-18 לכתב התביעה) – דינה להידחות.
ראשית, כפי שציינו לעיל, אין כל תימוכין לגרסת התובעת לפיה מר קוניא התייחס לנושא זה במסגרת הפגישה מיום 25/12/14. שנית, התובעת לא התיימרה לטעון כי מר קוניא הבטיח לה לקבל שכר מלא ללא כל תנאי נוסף, ומכל מקום שכזו לא הוכחה. ודוק: התחייבות הנתבעת לשלם לתובעת שכר נובעת מן החוזה בין הצדדים, בצירוף העובדה שהנתבעת לא ויתרה על עבודת התובעת. אלא שכאמור: כנגד התחייבות זו עמדה חובת התובעת לבצע את עבודתה, ולאחר ההקלה שקיבלה ביום 25/12/14 - עמדה חובת התובעת להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת.

ב(2) הפסקת התשלומים אינה נוגדת את חוזה העבודה
תחילה נציין, כי טענת התובעת שלפיה הפסקת התשלומים נוגדת את חוזה העבודה נותרה כללית ולא מנומקת עד תום ההליך. ככל שהתובעת טענה להפרה של חוזה העבודה היה עליה להציג טיעון מפורט, וכזה לא ניתן היה למצוא גם בסיכומיה.

מכל מקום, נראה לנו, כי את תגובת הנתבעת משלהי חודש פברואר 2015, ניתן לנתח לפי שני מבנים משפטיים ( לפחות) - שניהם מובילים לכך שהתובעת אינה זכאית לסעדים להם עתרה בכתב התביעה.

ב(2)(א) בתקופה 26/01/15 – 11/03/15 התובעת הפרה את חובתה להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת; כנובע מכך הנתבעת הייתה פטורה מלקיים את חובתה לשלם לתובעת שכר ויתר הזכויות השוטפות.
כאמור, כנגד חובת הנתבעת לשלם לתובעת שכר משך כל תקופת ההודעה המוקדמת, עמדה חובת התובעת להתייצב במקום העבודה ולעבוד, והחל מיום 25/12/14 - להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת. כפי שקבענו לעיל, החל מיום 26/01/15 התובעת הפרה את חובתה האמורה להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת. לדעתנו, ההפרה דנא, אינה שונה מהותית מסיטואציה בה מעסיק מוסר לעובד הודעה מוקדמת ודורש מן העובד להגיע לעבודה, אך העובד לא מקיים את חובתו [ ראו: ע"ע 142/08 כרמלה שולמן – טעם וצבע קייטרינג (2002) בע"מ (08/07/10)].

כפי שכבר הסברנו לעיל, היאחזות התובעת בכך שנענתה לקריאות שהיו בפועל ( השיבה לפניות טלפוניות והתייצבה בעבודה פעמים ספורות כשהתבקשה לעשות כן) - אינה גורעת ממסקנתנו האמורה בדבר הפרה מצדה.

ודוק, התחייבות התובעת הייתה לשהות בכוננות, חומר הראיות מצביע על כך שהפרה חובה זו, והתובעת לא עשתה מאמץ להראות אחרת. ודוק: כשם שלא הייתה נשמעת טענת המעסיקה כי התובעת אינה זכאית לשכר מלא, כיוון שלא היו קריאות; הרי גם לא תישמע טענת התובעת שלפיה היא זכאית לגמול בעד כוננות, משום שנענתה למספר קריאות, הגם שהתברר כי בעיקר הדברים לא הייתה בכוננות.

יצויין כי ניתן היה לשקול לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכר בעד הפעמים בהן עמדה לרשות הנתבעת בפועל, במהלך התקופה שמיום 26/01/15. אלא שסעד כזה לא התבקש, ממילא לא נומק ולא הוכחו יסודות עובדתיים הכרחיים לדיון בו.

זה, אולי המקום לציין כי מקובלת עלינו טענת הנתבעת שלפיה התובעת גם הפרה את חובתה, הקבועה בסעיף 3. ה. לחוזה העבודה, הוסכם כך:
"3. כל עוד מועסק העובד בחברה, מתחייב העובד: [...].
ה. לא לעסוק, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, בשום עבודה נוספת אלא אם קיבל לכך הסכמה בכתב ומראש מאת החברה ובכפיפות לתנאי אותה הסכמה ( אם בכלל). בבקשתו לקבל הסכמת החברה לעבודה נוספת כלשהי יפרט העובד את מקום העבודה, טיבה, משך הזמן שיידרש לביצועה, תקופת עיסוקו בה וכל הפרטים האחרים שיידרשו על ידי החברה. בס"ק זה המונח ' עבודה נוספת' משמעו: עבודה, מטרה, תפקיד או עיסוק אחר כלשהו שאינם במסגרת העסקתו של העובד על ידי החברה."

במקרה דנא – בו התחייבה התובעת להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת, ובו זמנית ביקשה להתקשר עם מעסיקה אחרת ולהעמיד את כוח עבודתה לרשותה – נקל לומר כי קיים לנתבעת אינטרס לגיטימי שמצדיק תוקפה של תנייה זו. לפיכך, אנו קובעים כי גם מכוח סעיף 3. ה. לחוזה העבודה, היה זה מחובת התובעת להודיע לנתבעת ולבקש את אישורה.

התובעת לא הודיעה לנתבעת על כך שהחלה לעבוד בחוגלה, וממילא לא ביקשה את הסכמתה לעבודה במקום נוסף, במקביל לעבודתה אצלה. בכך, כאמור, הפרה התובעת את התחייבותה שבסעיף 3. ה. לחוזה העבודה.

נסכם ונאמר, כי הוכח שהתובעת הפרה את חובתה להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת כל משך התקופה שמתאריך 26/01/15 ועד תאריך 11/03/15. לעמדתנו, המסקנה הנובעת מכך היא שאין הצדקה לכוף את הנתבעת לקיים את חלקה ולשלם לתובעת שכר ויתר הזכויות השוטפות. מדובר במצב דומה למצב בו התבקש עובד להתייצב בעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת ולא עשה כן.

התובעת הפנתה להלכה לפיה מעסיק שמפר את חובתו למסור הודעה מוקדמת, חייב לשלם לעובד תמורת הודעה מוקדמת, גם אם העובד מצא עבודה למחרת פיטוריו, ואפילו השתכר העובד במקום עבודתו החדש סכום העולה על שכרו אצל המעסיק הקודם – דא עקא שאין הנדון דומה לראיה. שכן, במקרה דנא לא ניתן לומר שהמעסיקה הפרה את חובתה למסור הודעה מוקדמת. אדרבא, התובעת היא שהפרה את התחייבותה לשהות בכוננות במהלך תקופת ההודעה המוקדמת.

בהתייחס לטענת התובעת בדבר תכלית ההודעה המוקדמת – התובעת ציינה בסיכומיה, כי תכלית ההודעה המוקדמת היא " לאפשר לעובד תקופת התארגנות למקום חלופי, עת מופסקת עבודתו". טענה זו, אינה מסייעת לתובעת. ראשית, יש לומר כי תיאור זה חלקי. שכן, כבר נפסק כי "ההודעה המוקדמת על פיטורים מיועדת לא רק לתת לעובד הזדמנות למצוא עבודה אחרת אלא גם לאפשר למעסיק למצוא עובד מחליף ולהתארגן לקראת מועד סיום יחסי עובד-מעביד." [ע"ע 299/99 קציר רובינסון – חברה לבנייה (1995) בע"מ – איתן פד"ע לח 49, בעמ' 55].

שנית, התכלית שהציגה התובעת מומשה. הנתבעת מסרה לתובעת הודעה מוקדמת כנדרש בחוזה, פטרה אותה מהתייצבות במקום העבודה, ואף סייעה לה במציאת עבודה בדרכים אחרות – כל אלו אפשרו לתובעת למצוא עבודה חדשה בחוגלה. דווקא התכלית הנוספת – לאפשר למעסיק להתארגן לקראת מועד סיום יחסי עבודה – נפגעה במשהו. הנתבעת ביקשה כי התובעת תעבוד משך כל תקופת ההודעה המוקדמת, והייתה מוכנה להתפשר על מצב כוננות, אלא שבדיעבד הסתבר כי התובעת לא קיימה את חלקה.

ב(2)(ב) מכוח חובת תום הלב, יש לראות בתובעת כמי שביקשה, בהתנהגותה, לסיים את עבודתה בנתבעת ביום 25/01/15
לעיל קבענו, כי אינננו רואים הכרח להכריע בטענת הנתבעת שלפיה: התובעת נהגה כלפיה ב"חוסר תום לב מהותי", בחוסר הגינות, ובחוסר נאמנות בכוונה לזכות בכפל שכר.

אף על פי כן, חובת תום הלב, אשר חולשת על כל תחומי המשפט, ובוודאי על חוזי עבודה, דורשת גם מבט על פי אמות מידה אובייקטיביות. לעמדתנו, על פי מבט כזה, מצופה היה מן התובעת לפעול אחרת: להודיע למעסיקתה כי היא צפויה להתחיל לעבוד במקום חדש, בו זמנית עם תקופת ההודעה המוקדמת, לבקש את רשותה לכך, או להגיע להסכמות כאלו ואחרות עמה.

לעובדה כי התובעת לא פעלה כך ישנן תוצאות משפטיות. על התוצאות העשויות לנבוע מהפרת סעיף 39 לחוק החוזים, עמד בית המשפט העליון, עוד מימים ימימה בציינו: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת...".

נראה לנו, כי מתוקף סעיף 39 לחוק החוזים, התוצאה המוצדקת בנסיבות העניין היא, שיש לראות בהתנהגות התובעת – התחלת עבודתה בחוגלה, תוך הפרת התחייבותה לשהות בכוננות לטובת הנתבעת, מבלי להודיע על כך לנתבעת, ותוך הפרת חובתה לקבל אישור לעבודה נוספת - משום הודעה לנתבעת על סיום עבודתה ביום 25/01/15, בטרם הסתיימה תקופת ההודעה המוקדמת; או בקשה שכזו מצד התובעת. בד בבד, יש לראות בנתבעת כמי שנעתרה לבקשה זו, כך שיחסי העבודה הסתיימו ביום 25/01/15 - בהסכמה. נראה כי ניתוח כזה הולם את האופן שבו ראה את הדברים מר יהודאי, כפי שהעיד בפנינו.

מאחר ששני המבנים המשפטיים מובילים לתוצאה זהה, אין לנו צורך לבכר מי מהם. התוצאה היא כי התובעת אינה זכאית לסעדים הכלולים בתביעתה.

בטרם נעילה, נציין כי כתב התביעה אינו כולל עילה שעניינה תקיפת חוקיות הניכוי שבוצע משכרה של התובעת בתלוש פברואר 2015, להבדיל מטענה כי לא עמדה לנתבעת כל זכות לקבל לידיה את השכר היחסי בגין התקופה: 26/01/15 – 31/01/15. כך גם עולה מסיכומי התובעת. משכך, לא נידרש לסוגיה זו.

ג. אחרית דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

אשר להוצאות המשפט -
נציין כי מצאנו פגם באופן טיפול הנתבעת בפניות התובעת לאחר סיום יחסי העבודה.
טיפולו של מר יהודאי בפניות התובעת התנהל בעצלתיים, השתרך חודשים ארוכים, לא היה ממוקד, ותשובות הנתבעת במהלכו לא תיארו באופן מדויק את עמדת הנתבעת כפי שהיא מוצגת בכתב ההגנה, וכפי שהוכחה לפנינו.
להתרשמותנו, התנהלות זו של הנתבעת תרמה תרומה משמעותית למפח הנפש שחשה התובעת, לאחר שנות עבודה ארוכות בנתבעת לשביעות רצון מעסיקתה – וזה מצדו הרים תרומתו לפניית התובעת לייעוץ משפטי ולהיווצרות התביעה. נדגיש, כי בהתאם לחובת הנאמנות וההגינות בהן נאחזת הנתבעת, מצופה היה כי בתגובה לפניותיה החוזרות ונשנות של התובעת לאחר סיום יחסי העבודה, תמסור המעסיקה עמדה בהירה וממוקדת תוך זמן סביר. עמדה בהירה שכזו הוצגה רק במכתב ב"כ הנתבעת מיום 12/08/15 - על כך יש להצטער.
בהתעלם מנסיבות אלו, היה מקום לחייב את התובעת בהוצאות ושכר טרחת עו"ד הנתבעת. התחשבות בהן מובילה אותנו לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו, וכך אנו מחליטים.

כל צד זכאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מן היום שיקבל לידיו פסק דין זה.

ניתן היום, ד' שבט תשע"ט, (10 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר יונס ג'בארין
נציג ציבור (עובדים)

ורד שפר
שופטת בכירה

מר דוד אביבי
נציג ציבור (מעסיקים)