הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 51427-01-15

לפני:

כב' השופטת אורית יעקבס
נציג ציבור (עובדים):מר ג'ואד אגבאריה
נציג ציבור (מעסיקים): מר אליאס ג'טאס

התובע :
סלאח חסן ת.ז. XXXXXX748
ע"י ב"כ עוה"ד פיראס חנא

-

הנתבעים:
1. עיריית נצרת
ע"י ב"כ עוה"ד זוהיר נערה

2. שומרי הצפון (2005) בע"מ, ח.פ. 513755275
3. ב.ש.נ.ע.ט. (2001) בע"מ, ח.פ. 513102236
4. ע.י.ר. כוח אדם בע"מ, ח.פ. 51181882
ע"י ב"כ עוה"ד ג'רייס דחדולי
5. עזבון המנוח ח'דר אבו ראס ז"ל (אשר נשא בחייו ת.ז. שמספרה 03514001)
באמצעות יורשיו עפ"י צו ירושה:
א. ח'ירייה סאלח ת.ז. XXXXXX723
ב. עלי אבו ראס ת.ז. XXXXXX508
ג. רושרוש אבו ראס ת.ז. XXXXXX367
ד. מוחמד אבו ראס ת.ז. XXXXXX196
ה. סלים אבו ראס ת.ז. XXXXXX523
ו. מוופק אבו ראס ת.ז. XXXXXX376
ז. אסמעיל אבו ראס חאתוקואי ת.ז. XXXXXX190

פסק דין

1. התובע הגיש תביעה לתשלום זכויות שונות המגיעות לו, לטענתו , בגין תקופת עבודתו בבית המטבחיים השייך לעירייה.
במסגרת פסק דיננו, נדרש להכריע, בין היתר, בשאלה מי הגורם ו/או הגורמים שהעסיקו את התובע ומי מהם אחראי לתשלום זכויותיו.

2. מהלך הדיון
בתאריך 21.06.15 , התקיים דיון מוקדם, ראשון, אצל כבוד הרשמת ר. טרנר, אשר לא ניתן היה לקיימו בצורה עניינית הואיל והנתבעים לא התייצבו לדיון בשל טעות משרדית אצל בא כוח הנתבעת 1.
בתאריך 10.09.15, התקיים דיון מוקדם נוסף, לפני כבוד הרשמת ר. טרנר, במהלכו טענו הצדדים, בהרחבה את טענותיהם והתייחסו זה לטענותיו של רעהו. בסיום הדיון ניתנה החלטה על השלמת ההליכים המקדמיים ועל הגשת תצהירי עדות ראשית.
בזיקה להחלטה הנ"ל הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו, ואילו מטעם הנתבעת 1 הוגש תצהירו של ד"ר בילאל עונאללה, שהינו הרופא הווטרינר ואחראי על עבודת בית המטבחיים ( להלן: "ד"ר בילאל") ומטעם הנתבעים 2-5 הוגש תצהירם של הנתבע 5, מר חד'ר אבו ראס, המנהל ובעל המניות של הנתבעות 2-4, וכן תצהיר בנו, מר מואפק אבו ראס (להלן: "מר מואפק"), מי ששימש, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כמנכ"ל הנתבעת 2.
בתאריך 03.04.17 התקיימה ישיבת הוכחות, בפתחה, ובטרם החלה חקירת המצהירים, הודיע ב"כ הנתבעים 2-5, כי הנתבע 5 הלך לבית עולמו וכי מר מואפק לא התייצב בשל היותו חולה ולכן ביקש למשוך את תצהיריהם מתיק בית הדין. בקשה לה נענה ביה"ד.
בנסיבות העניין, ביקש ב"כ התובע, לתקן את כתב תביעתו כך שתחת הנתבע 5 יבואו יורשיו. לפיכך, ניתנה החלטה לפיה תחת הנתבע 5 יבוא עזבונו וכי התובע ידאג לצרף העתק של צו ירושה/ צו קיום צוואה בטרם תינתן החלטה על זהות היורשים.
באותו היום, נחקרו על תצהיריהם התובע וד"ר בילאל, בסיום ישיבת ההוכחות, קצב ביה"ד, לצדדים, לבקשתם, מועדים לשם הגשת סיכומיהם, אותם הגישו לפי הפירוט הבא: ב"כ התובע בתאריך 08.10.17, ב"כ הנתבעות 2-4 בתאריך 24.12.17 וב"כ הנתבעת 1 בתאריך 14.01.18).
בתאריך 16.01.18 צירף ב"כ ה נתבעות 2-4 צו הירושה שניתן בעניינו של המנוח - אבו ראס ח'דר ז"ל (מי שהיה נתבע 5) ובהתאם לכך תיקן, התובע את כתב תביעתו, על ידי צירוף יורשיו של המנוח ח'דר אבו ראס כנתבעים בהליך.

3. להלן העובדות הרלוונטיות:
א. הנתבעת 1 , הינה עיריית נצרת, רשות מקומית המאוגדת ופועלת על פי דין ( להלן: "העירייה").
ב. הנתבעות 2-4, הינן חברות פרטיות, אשר במסגרת עיסוקן סיפקו לעירייה עובדים במסגרת בית המטבחיים ( להלן: יקראו לשם הקיצור: "שומרי הצפון, ב.ש.נ.ע.ט. ו- ע.י.ר." בהתאמה ויחדיו יקראו " הנתבעות").
ג. מר ח'דר אבו ראס ז"ל ( להלן: "ח'דר"), מי שהיה נתבע 5, היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, המנהל ובעל המניות של הנתבעות.
ד. התובע הועסק, בבית המטבחיים ששייך לעירייה החל מיום 17.08.02 והוא מועסק שם, ברציפות, עד היום, כאשר עיקר עבודתו בחלוקת בשר אך גם בעבודות כלליות נוספות בבית המטבחיים כגון שחיטה, פשיטה וסבלות.
ה. התובע הועסק אצל כל אחת מהנתבעות, והן אלו ששלמו את שכרו והנפיקו עבורו תלושי שכר, לפי הפירוט שלהלן:
החל מיום 17.08.02 עד ליום 30.06.04 , באמצעות ע.י.ר.
מתאריך 07.07.04 עד לתאריך 28.02.11 , באמצעות ב.ש.נ.ע.ט.
מתאריך 01.03.11 ועד לתאריך 25.10.11 , באמצעות שומרי הצפון.
ו. בתאריך 26.10.11 עבר התובע להיות מועסק, ישירות על ידי העירייה (להלן: " חודש המעבר").
ז. התובע נקלט, לעבוד בעירייה, כעובד מנהלי בדרגה 4, כאשר בתאריך 01.1.14 דרגתו הועלתה ל- 5.
ח. העירייה הכירה לתובע בוותק של 9.5 שנים בגין שנות העסקתו, באמצעות הנתבעות, בבית המטבחיים.

4. להלן השאלות השנויות במחלוקת-
א. מי היה הגורם ו/או הגורמים שהעסיקו את התובע? ועל מי חלה החובה לשלם את זכויותיו?
ב. כפועל יוצא מהכרעתנו בשאלה זו יהיה עלינו לבחון האם זכאי התובע ל-
הפרשי שכר?
גמול עבודה בשעות נוספות ועבודה בימי שבת?
פדיון ימי חופשה?
פדיון ימי הבראה?
פיצויי חלף הפרשה לפנסיה?
דמי ביגוד?
החזר דמי נסיעות?
דמי חגים?
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות?
ג. האם יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעות לבין מי שהיה נתבע 5 והאם יש לחייב את יורשיו, באופן אישי, בחובותיהן של הנתבעות?

5. מי היה הגורם ו/או הגורמים שהעסיקו את התובע?
התובע טען, כי יש לראות בעירייה כמעסיקתו גם בתקופה בה שולם שכרו באמצעות הנתבעות וזאת מהטעמים הבאים:
א. מלבד הנפקת תלושי השכר, הנתבעות לא התערבו בעבודתו שכל כולה כאמור נוהלה על ידי העירייה לפי הוראותיה ולפי הנחיותיה.
ב. על פי כל מבחני הפסיקה, התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו לבין העירייה; הוא הועסק על פי הנחיות הממונים עליו בעירייה, העירייה היא זו אשר פיקחה על עבודתו, ווטרינר העירייה הוא אשר רשם את כרטיס הנוכחות שלו, בית המטבחיים שייך לעירייה, הוא ביצע את תפקידו באמצעות ציוד וכלים השייכים לעירייה ועבודתו היתה ועודנה, חלק בלתי נפרד מפעילות שמבוצעת על ידי העירייה.
ג. העסקתו באמצעות הנתבעות הייתה פיקטיבית ומנוגדת לדין וכל מטרתה לפגוע בזכויות המגיעות לו מכוח חוקת העבודה החלה על הרשויות המקומיות.
ד. כשנקלט באופן רשמי כעובד עירייה הכירה היא בותקו הקודם בשירותם של יתר הנתבעים אך חרף כך לא זכה לקבל זכויותיו על פי דין.
לחלופין, טען התובע כי יש לראות בכל הנתבעים, כמעסיקיו במשותף והיות והעירייה המעסיקה האחרונה, הרי הוא זכאי למלוא הזכויות המגיעות לו ממנה.

העירייה מאידך טענה, כי
א. עד 25.10.11, לא התקיימו יחסי עבודה בינה לבין התובע שכן עד למועד זה הוא הועסק באמצעות הנתבעות והן אלו אשר הנפיקו עבורו תלושי שכר ושילמו את שכרו.
ב. הקשר שהיה קיים בינה לבין הנתבעות היה קשר חוזי שתכליתו אספקת שירותים לעירייה במסגרת בית המטבחיים, אשר התובע לא היה חלק בו כלל ועיקר. כאשר מבחינתה, לא היתה חשיבות לזהות האדם אשר היו הנתבעות מקצות לביצוע השירות שהוזמן על ידה. משכך, כל הטענות נגדה, בגין התקופה שקדמה לקליטת התובע כעובד שלה, דינן להידחות מחוסר יריבות ו/או חוסר עילה.
ג. אין די " בסימנים" אשר פרט התובע על- מנת לבסס טענתו לקיומם של יחסי עובד - מעסיק בינו לבינה שכן מנהל המטבחיים, מן הסתם, היה מחויב לבדוק שהנתבעות מקיימות התחייבותן עפ"י ההסכם בינן ובכלל זה היה מאשר את שעות העבודה של התובע, כאשר העובדה שהיא מספקת לתובע ציוד אין בכך די לקביעת מעמדו כעובד שלה.
ד. אין לה ידיעה לגבי טיב היחסים ששררו בין התובע לבין מעסיקותיו - הנתבעות, אולם הן אלו שהחליטו להקצותו לצורך קיום התחייבויותיהן כלפיה ובאותה מידה היו יכולות להקצות עובד אחר על דעת עצמן.
ה. משהתקבל התובע כעובד עירייה הכירו לו בותקו בגין שנות העסקתו בשירותי הנתבעות אבל אין קשר בין כך לבין קידומו ומסלול קידומו שכן בגין אלו היא מחוייבת לפעול בהתאם להסכמי השכר.
ו. ככל שחובה היה עליה לקלוט את התובע לשורותיה, כעובד מן המניין, מכח סעיף 12 א' לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם- תשנ"ו 1996, ( להלן: "חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם") הרי שהואיל והחוק נחקק בשנת 2007, דין התביעה באשר לתקופה שלפני כן, להידחות מחוסר עילה.
בסיכומיה שינתה העירייה את טיעוניה וטענה, כי
ז. בינה לבין התובע התקיימו יחסי עובד - מעסיק מאז החל לעבוד בבית המטבחיים, ולמרות שהוא הועסק, רשמית, על ידי הנתבעים 2-5, ויש לראות בה ביחד איתם, כמעסיקים במשותף;
לטענתה טרם קליטתו של התובע כעובד העירייה בחודש נובמבר 2011, הוא היה " עובד בעירייה", אך לא " עובד העירייה". באותה תקופה, התובע לא נחשב כעובד קבוע, כאשר לא מונה בדרך שממנים עובד עירייה עפ"י החוק, ולא חלה עליו חוקת העבודה של עובדי הרשויות המקומיות.
המצב המשפטי הנכון היה שהתובע היה עובד לפי חוזה אישי לא קצוב בזמן ולכן זכויותיו, ביחס לאותה התקופה, צריכות להבחן בהתאם לכך, ולא דווקא בהתאם להוראות חוקת העבודה.

הנתבעים 2-5 , מצדם, טענו כי:
א. הם העסיקו את התובע כמפורט בתלושי השכר שלו, כאשר בתקופת העסקתו בשירותם, הם שילמו לו את כל זכויותיו כדין וכאשר עם קליטתו כעובד של העירייה נותקו יחסי עובד - מעסיק ביניהם לבינו .
ב. יש לדחות את התביעה נגד ח'דר (מי שהיה נתבע 5) , כיוון שהחברות הינן אישיות משפטיות נפרדות ולא התקיימו בעניינו התנאים הקבועים בפסיקה להרמת מסך ההתאגדות.

בנקודה זו יצויין, כי הואיל וטענתו הראשונית של התובע היא שיש לראות בעירייה כמעסיקתו, לאורך כל התקופה כאשר רק טענתו החלופית היא שיש לראות בכל הנתבעים כמעסיקיו במשותף, נדרשים אנו לבחון את שתי הטענות.

המסגרת הנורמטיבית- זהות המעסיק במערכת יחסי עבודה משולשים
הסוגיה המרכזית העומדת להכרעתנו בתביעה זו עניינה בזהות מעסיקתו, מעסיקיו או מעסיקותיו של התובע, מחודש אוגוסט 2002 ועד לחודש אוקטובר 2011 , מועד קליטתו כעובד עירייה.
ענין לנו בתבנית העסקה מורכבת במובן זה שבנוסף למעסיק הרשום, קיים גורם נוסף בתבנית ההעסקה, הוא המשתמש בפועל בכוח העבודה. על כן יש לבחון את מכלול הסממנים על מנת לקבוע מי הוא המעסיק בפועל.
נקודת המוצא שנקבעה בפסיקה בעבר, הייתה כי המשתמש הוא המעסיק, אלא אם יוכח כי קיימת התקשרות אמיתית בין המשתמש למעסיק הרשום ובין המעסיק הרשום לעובד וכי מערכת ההתקשרויות כאמור אינה מנוגדת לתקנת הציבור או לחובת תום הלב והיא לא נועדה להתחמק מחובותיו של המשתמש כמעסיק ( דב"ע נב/142-3 חסן אלהרינאת - כפר רות, מיום 09.09.92) ( להלן: "עניין כפר רות").
מבחני עזר רבים נקבעו בעניין כפר רות לצורך קביעת זהות המעסיק, בין היתר כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; מי קיבל את העובד לעבודה, מי הסדיר את תנאי קבלתו אליה ובידי מי הסמכות לפטרו; מי אישר חופשות לעובד; כיצד דווחו יחסי הצדדים לרשויות המס; למי הבעלות על הציוד והחומרים המשמשים את העובד בעבודתו; מי מפקח על עבודתו של העובד ולמרותו של מי הוא סר; רציפות ומשך קשר העבודה והאם יש לצד השלישי עסק משלו בו השתלב העובד. עוד הובהר, כי סימני ההיכר לא תמיד יהיו נחרצים אולם בהצטברם יטו את הכף לעבר המעסיק הנכון הנושא בחובות כלפי העובד.
בשלב מאוחר יותר קבע ביה"ד הארצי לעבודה ( ע"ע 478/09 חסידים - עיריית ירושלים, מיום 13.01.11), כי אין עוד תוקף לחזקה שנקבעה בפס"ד כפר רות אולם דרך הבדיקה שהותוותה בפס"ד כפר רות, נותרה על כנה. בפס"ד חסידים צוין, כי ככל שבית הדין מתרשם כי מדובר בהסדר פיקטיבי, שמטרתו להתחמק מחובותיו של המעסיק, יוכרו יחסי עבודה בין המשתמש לבין העובד: "זהות המעסיקה לא תיקבע אם כך בהתאם להגדרות הצדדים עצמם או על בסיס מבחנים פורמליסטים, כי עם על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן משנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה הקיימים בין העובד המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו".
עוד נקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה ( ע"ע ( ארצי) 1218/02 XUE BIN- א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, מיום 20.03.03), כי " על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו ע"י חברת כח אדם, קבלן משנה, או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבניה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם".

דיון והכרעה-
לאחר ששקלנו את מלוא טענות הצדדים ומכלול העדויות והראיות, מצאנו שיש להכיר בנתבעות, הן העירייה וה ן החברות הנתבעות, כמעסיקות במשותף של התובע;
בהתאם למסמכים שצירף התובע, הנתבעות היו מעסיקותיו הרשומות, הן אלו שהנפיקו עבורו תלושי שכר וששילמו את שכרו, והן אלו שהפנו אותו לעבודה בבית המטבחיים (סעיף 3 לתצהיר התובע) נוסף על כך שהנתבעות ראו את עצמן כמעסיקותיו של התובע כפי שהדבר עולה מכתב הגנתן.
אכן זהות המעסיק, לא תיקבע, בהכרח, על פי הגדרות הצדדים. עם זאת, בניגוד למקרה בו מתבקשת הבחנה בין עובד לעצמאי, הרי שבמקרה בו נדרש זיהוי מעסיק מבין שניים, להגדרות הצדדים ישנה חשיבות מסוימת (ע"ע 33542-11-12 אוניברסיטת בן גוריון - פרופ' פלפל ואח', מיום 04.03.14).
במקביל לאמור לעיל, מהעדויות עולה כי בין התובע לבין העירייה מתקיימים סממנים מהותיים ליחסי עובד ומעסיק כבר למן תחילת עבודתו ביום 17/08/02:
התובע הצהיר, כי " קיבל אותי לעבודה בבית המטבחיים הווטרינר מטעם העירייה, ד"ר בלאל ( להלן: "הווטרינר"), שהסביר לי מה העבודה, מה המשימות בעבודה, שעות העבודה, הנחיות והוראות העבודה" עוד הצהיר התובע כי " במשך כל תקופת העסקתי, אני מקבל הוראות והנחיות עבודה אך ורק מהווטרינר" "אם קרה שנעדרתי מהעבודה, דיווחתי על היעדרותי אך ורק לווטרינר, והוא היה משבץ לעבודה במקומי עובד אחר מעובדי בית המטבחיים" "... רישום שעות העבודה שלי בבית המטבחיים נעשה על ידי הווטרינר, והוא היחיד שפיקח על העבודה שלי" ובעצם לפי תצהירו של התובע " על העניינים הקשורים בעבודתי בבית המטבחיים מתנהלים במשך כל תקופת העסקתי אך ורק מול הווטרינר" ו- "הקשר היחיד שהיה ביני לבין הנתבעים 2-5 לאורך כל תקופת העסקתי הוא הגעתי פעם בחודש למשרדיהם בנצרת, ולקבל מידי פקידתם את המחאות השכר שלי. מעבר לכך, לא התנהל ביני לבין מי מהם כל קשר בעניין עבודתי בבית המטבחיים" ( סעיפים 4 ו- 7-11).
בחקירתו הנגדית נשאל התובע, ביחס לאופן עבודתו מול העירייה והנתבעות, והעיד כדלקמן:
"ש. אבקש לחדד כמה דברים, לפני שנקלטת לעבודה בעיריה ב- 10/11 הונפקו לך תלושי שכר מהחברות 2-4?
ת. נכון.
ש. מי דיווח על שעות העבודה שלך, מי רשם אותן מידי יום?
ת. הרופא בילאל.
ש. עם מי היית בקשר שוטף: סדר עבודה, ניהול יומן?
ת. הרופא בילאל.
ש. מי פיקח על עבודתך במשך כל התקופה לפני 11'?
ת. הרופא בילאל.
ש. שעות העבודה החודשיות, הדיווח מי עשה את זה, מי ערך את זה?
ת. אותו רופא.
ש. למי העביר את זה?
ת. לחברה.
ש. בעצם, החברה הנפיקה תלושי שכר בהתאם לדיווח השעות שהרופא ערך?
ת. נכון.
...
ש. כאשר התחלת את יום העבודה, היית רושם את שעות העבודה?
ת. הרופא רשם.
ש. כשהגעת בבוקר, הרופא כבר היה?
ת. כן.
ש. בסוף יום העבודה הרופא בילאל היה נמצא במקום?
ת. כן והיה רושם את שעות העבודה שלי.
ש. ואתה היית חותם על הדוח?
ת. לא, הוא רק היה רושם.
ש. כל החודשים, השנים, משנת 02' עד 11' זה אותה מתכונת, הרופא בילאל רושם את שעות העבודה שלך?
ת. כן.
ש. החברה למעשה היתה מסתמכת על הדיווחים של הרופא בילאל?
ת. נכון.
ש. החברה שלחה אנשים מטעמה לבדוק את שעות העבודה שלך או רק הסתמכה על הדיווחים של הרופא בילאל?
ת. רק הסתמכה. לא שלחה אנשים." (עמ' 15 שורות 13-28 לפרוטוקול ועמ' 14 שורות 6-21 שם)

גרסת התובע לא נסתרה, נהפוך הוא, היא קיבלה חיזוק בעדותו של ד"ר בילאל, העד מטעם העירייה, שציין במפורש כי הוא זה שקיבל את התובע לעבודה, והיה אחראי על עבודתו בכל ההיבטים " ..., מא' ועד ת', הייתי אחראי עליו", והוא נכח עת הגיע התובע לעבודה ועת סיים עבודתו וכי הוא זה אשר נהג לדווח ולרשום שעות עבודתו מידי יום ומידי חודש ( עמ' 21 שורות 10-27 לפרוטוקול ראה עוד עמ' 28 שורות 24-27 שם) כן תמך ד"ר בילאל בעדותו של התובע והעיד, כי במידה והתובע נעדר מהעבודה מכל סיבה שהיא הוא הודיע לו ותיאם מולו וכי התובע ביצע את העבודה בציוד וכלים שסופקו לו על ידי העירייה ( עמ' 25 שורות 24-25 לפרוטוקול ועמ' 26 שורות 2-5 שם).
ולסיכום עניין זה נשאל ד"ר בילאל: "תאשר לי כי כל התקופה בה עבד התובע לפני הקליטה לעיריה, מי שלמעשה היה מפקח ואחראי ומנהל את שעות העבודה ועורך אותן ונותן סידור עבודה לעובד, זה העיריה או אתה בעצמך מטעמה?" והוא השיב: "מאשר" (עמ' 28 שורות 24-27 לפרוטוקול).
בנסיבות אלו הוכח, כי לעירייה הייתה זיקה הדוקה להעסקתו של התובע והתקיימו בה מירב הסימנים לזיהויה כמעסיק, כבר מתחילת עבודתו.
נוסף על כך, בחינת טיב ההתקשרות בין העירייה לבין הנתבעות מצביע על כך שלא מדובר בהתקשרות אותנטית; העירייה, כאמור, טענה, כי הקשר שהיה בינה לבין הנתבעות היה קשר חוזי שתכליתו אספקת שירותים במסגרת בית המטבחיים. אך היא לא הציגה את חוזה ההתקשרות הנטען ולא ברור אם נערך חוזה כזה אם לאו, החוזה היחידי שהוצג על ידי העירייה וכאשר ה חוזה שבינה לבין חברת שומרי הצפון ( הנתבעת 2) נחזה להיות חוזה למתן שירותי ניקיון למוסדותיה ולא למתן שירותים במסגרת בית המטבחיים.
בנוסף, וחרף טענתה של העירייה כי ההתקשרות עם הנתבעות הייתה כספקי שירותים הרי שבכתב הגנתה ובסיכומיה היא התייחסה אליהן כאל חברות כוח אדם ( סעיף 7 לכתב ההגנה וכן סעיף 6 לסיכומיה).
על היותה של ההתקשרות בין העירייה לבין הנתבעות התקשרות לאספקת עובדים ניתן ללמוד גם מעדותו של ד"ר בלאל, אשר כך העיד משנשאל:
"ש. אגב, ב"כ הנתבעת 1 הציג חלק מן המסמכים שהוגשו, הסכמי התקשרויות בין העיריה לבין מי מהנתבעות 2-4?
ת. כן.
ש. מדובר בהסכמים הנוגעים לאספקת עובדי ניקיון ושמירה?
ת. כן.
ש. לא ראיתי שיש התייחסות לתפקידו הספציפי של התובע, האם יש לך מושג, אתה מודע ומכיר את זה יש לך מה להגיד בהקשר לכך.
ת. לא מבין.
ש. חוזר שוב על השאלה. תפקידו של התובע לא היה לא שומר ולא ניקיון ולא ראיי כי זכו במכרז של אספקת עובדים כלליים?
ת. אני מבקש מהעיריה ואומרים לי כי זה איש הקשר, המנוח, מי שהוגדר כנתבע 5, תיצור איתו קשר והוא יספק לך עובדים." (עמ' 28 שורות 1-12 לפרוטוקול) (ההדגשה אינה במקור- א.י.)

העירייה בחרה לא להציג את הסכם ההתקשרות בינה לבין מי מהנתבעות, על מנת להוכיח מה טיב היחסים בינם לביניהן, מה מהות התקשרותה עימן, מאפייניה והתמורה ששילמה להן בגין העסקת התובע. משכך יש להניח כי ההסכם כלל לא קיים או שמדובר בהסכם שלו היה מוגש לבית הדין היה פועל לחובתה של העירייה , באופן שהיה עולה ממנו כי היא שילמה לנתבעות סכום שאין בו כדי לכסות את מלוא שכרו וזכויותיו הסוציאליות של התובע. חיזוק למסקנה זו נמצא, במסגרת חקירתו הנגדית של ד"ר בילאל, בה העיד כי בדק, בקשת התובע, תלושי השכר שלו, "שלוש ארבע פעמים. בכל רגע שהיה לי חשד ששילמו לו או לא שילמו לו או היה לו התנגדות למשכורת "( עמ' 24 שורות 5-8 לפרוטוקול) משכך נשאל מה העלתה בדיקתו ועל כך העיד:
"ש. והאם ראית כי הכל תקין והכל בסדר, הוא קיבל הכל?
ת. לא.
ש. למה הכוונה ב"לא"?
ת. הכוונה בלא, היא, כאילו תלוש המשכורת נגיד הוא קיבל את כל המשכורת שלו לאבל מחשבים לו את השעות הנוספות בוא נגיד על פי.
ש. שכר רגיל?
ת. לא, משלמים לו ימי הבראה, חופש, גם חגים.
ש. תלושי השכר של התובע, לפני שעבר להיות עובד עיריה, יש בהם הרבה תשלומים של חופשה, חגים, דמי הבראה ואין בכלל תשלום על שעות נוספות. לפי הגרסה שלו וגם שלך הוא כן הועסק בשעות נוספות?
ת. כן.
ש. ובכל זאת אין בתלושי השכר שעות נוספות, אתה למעשה היית מודע, היית מודע לזה שהם קיפחו אותו ולא שילמו לו את המגיע לו ואפילו הוציאו לו תלושי שכר פיקטיביים וציינו שם מרכיבים שלא שילמו לו במציאות. מה עשית עם זה?
ת. בגלל זה דחפתי כל הזמן להכניס אותו לעיריה. אני לא יכול להיכנס למנוח לראש ולנהל לו את החברה. זו השיטה שבה עובדים כל חברות כח האדם." ( עמ' 24 שורות 9-24 לפרוטוקול).

מן המקובץ עולה, כי מהות ההתקשרות בין העירייה לנתבעות היה לצורך אספקת כוח אדם, דהיינו התקשרות בה סיפקו הנתבעות לעירייה כוח אדם שפעל בחצריה של העירייה. העירייה טענה כי מדובר בהתקשרות לאספקת שירותים אולם לא מצאנו ממש בטענה, ולמעשה היא נסתרה על ידי העד מטעמה.
נוכח כך, הרי שבהתאם לסעיף 12א (ג) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, לאחר תשעה חודשי עבודה היה על העירייה לקלוט את התובע כעובד מן המנין. כך, שהתובע היה אמור להפוך לעובד העירייה החל מתום החודש התשיעי להעסקתו, וממועד זה ואילך לא יכולה להיות מחלוקת בדבר אחריות העירייה לתשלום זכויותיו. אלא שאנו קובעים כי גם בגין התקופה ש לאחר תום החודש התשיעי להעסקת התובע בעירייה, לא ניתן לפטור את הנתבעות מאחריותן לתשלום זכויות התובע וכי יש לראות בהן כמע סיקות משות פות. זאת, לנוכח העובדה שכאמור הנתבעות הציגו את עצמן בפני התובע כמעסיקותיו, הן אלו אשר שילמ ו לו את שכרו, שהנפיקו לו תלושי שכר ושהפנו א ותו לעירייה מ לכתחילה. גם אם הן שמשו "כצינור " תשלום בלבד , כטענת התובע , הרי שהן נהנ ו, במשך תקופת העסקתו, מהעמלות המוסכמות בגין העסקתו. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' הנשיאה (בתוארה אז), השופטת ורד שפר בסע"ש 6980-07-14 ADAM YAHYA ADAM ABDALLAH - א.מ.י.מ ביצוע עבודות קבלנות ומתכת בע "מ, מ יום 20.04.17):
"לעמדתנו, חברת כוח אדם שאינה "יוצאת מן התמונה" בחלוף 9 חודשים, קרי: ממשיכה להציג עצמה כמעסיקה ולקיים זיקות לעובד - אין מניעה לקבוע כי אף היא מעסיקתו של העובד, לצד המשתמש.
אכן, הישארות חברת כוח האדם בתמונה, בנוסף על כך שהוא מנוגדת לסעיף 12א(א) לחוק, איננה מצב רצוי כלל ועיקר. היא עלולה לצייר בפני העובד תמונה בלתי ברורה באשר לזהות מעסיקו, וכנובע מכך באשר לזכויות המגיעות לו. על רקע זה, חיוב הקבלן לצד המשתמש, לא זו בלבד שהוא עשוי לנבוע מקיומן של זיקות בין הקבלן לעובד, אלא שהוא רצוי בשל כך שהוא יוצר תמריץ שלילי לקבלן להישאר בתמונה בניגוד לחוק".

סיכומו של דבר - בין התובע לבין העירייה התקיימו יחסי עובד מעסיקה מאז החל לעבוד בבית המטבחיים וזאת למרות שהוא הועסק רשמית על ידי הנתבעות.
לנוכח האמור לעיל הרינו קובעים כי יש לראות בעירייה ובנתבעות 2-4 כמעסיקות במשותף , של התובע.

6. שעה שקבענו כי התובע היה אמור להיקלט כעובד של העירייה החל מחודש 6/2003, הרי ממועד זה התובע זכאי להשוואת תנאיו לתנאי עובדי העיריה.
כפועל יוצא מקביעתנו זו - יש להמשיך ולדון בזכויות להן טוען התובע בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעות עד לקליטתו כעובד עיריה ביום 26.10.11 אך בטרם כך נ סיר מדרכנו טענות מקדמיות שהעלו הצדדים ואשר יש בהן להשליך על קביעת וחישוב הזכויות;
תחילה נתייחס לטענת ההתיישנות שהעלתה העירייה בכתב ההגנה (סעיף 2) והתובע לא התכחש לה אי לכך חישוב זכויותיו מתייחס לתקופת 7 שנים טרם הגשת התביעה, היינו לתקופה שמחודש 01/2008 ועד לחודש 10/2011.
שנית, התובע צירף לסיכומיו חוות דעת מומחה שלא הוגשה, על ידו, קודם לכן (ומבלי שקיבל רשות לצירופה המאוחר) משכך, יש להיעתר לבקשת הנתבעים, שלא לקבל את חוות הדעת כראיה שכן אין מדובר בתחשיב פשוט המבוסס על נתונים ברורים מתוך התיק, אלא על עיבוד המתיימר להתבסס על נתונים בהתאם לחוק העבודה של השלטון המקומי והרשויות המקומיות (להלן: "חוקת העבודה") והסכמי שכר. תחשיב שכזה טעון היה הגשה במסגרת התצהיר כדי שתהא לנתבעים ההזדמנות להתמודד עימו.
שלישית, העירייה בסיכומיה טענה, לראשונה, כי התובע היה עובד לפי חוזה אישי לא קצוב בזמן ויש לבחון זכויותיו בהתאם לכך ולא דווקא בהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: " חוקת העבודה").
מדובר בטענה המועלית לראשונה בשלב הסיכומים ואשר לא הוזכרה כלל קודם לכן ובכך נמנעה מהתובע האפשרות להשיב לה ומשכך היא בגדר הרחבת חזית אסורה שאין מקום להתירה.
בנוסף, יוער כי חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, הוכרה בפסיקת בית הדין - כהסכם קיבוצי כללי ונקבע בה , בסעיף 1ג' שכותרתו "על מי חלה החוקה" כי היא חלה "על כל הרשויות המקומיות הנמנות כיום על מרכז השלטון המקומי בישראל וכן על כל אלה, אשר תמנינה עליו בעתיד ועל כל העובדים במקצועותיהם ולסוגי עבודתם השונים בין שהינם חברי הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים הנ"ל ובין שאינם חברים בה, המועסקים כיום או שיהיו מועסקים בעתיד ברשויות מקומיות" .
משקובעת חוקת העבודה כי היא חלה על כלל העובדים המועסקים ברשות המקומית, ואין היא מחריגה עובדים החתומים על הסכם אישי מכלל זה –ממילא נראה כי מכוח סעיף התחולה שבחוקת העבודה, היא חלה על היחסים שבין הצדדים.
עוד ולמעלה מהצורך נוסיף, כי החוזה האישי הנטען לא צורף ולא הוצג לעיונו של בית הדין ולא ניתן לבחון הוראותיו ותנאיו ועל כן וגם מסיבה זו אין לקבל טענתה של העירייה בנדון.
לנוכח כל האמור לעיל, הרינו קובעים כי ההוראות החלות על יחסי הצדדים הן אלו הקבועות בחוקת העבודה.
רביעית, ובתשובה לבקשת ה עירייה בסיכומיה, לאפשר לה לערוך, לאחר מתן פסק דין בעניין זהות המעסיק של התובע, חישוב זכויות והפרשים המגיעים לתובע, בקשה מעין זו היה מן הראוי להגיש ה מלכתחילה ולא כעת בשלב הסיכומים וכתיבת פסק דין- ועל כן, הרינו מורים גם על דחייתה.

כעת ועל יסוד כל אלה נעבור לבחינת הזכויות להן טוען התובע-

7. האם זכאי התובע להפרשי שכר?
התובע טען, כי הוא זכאי להפרשי שכר בשל אי קידומו בדרגה, על פי תנאי העסקה הנהוגים ביחס לעובדים המועסקים במחלקת התברואה , בסכום של 42,000 ₪ לפי החישוב הבא:
החל מחודש 8/02 ועד 7/03- דרגה 4.
מחודש 8/03 ועד 7/05 - דרגה 5 .
מחודש 8/05 ועד 7/07- דרגה 6.
מחודש 8/07 - דרגה 6+ .
אליהם יש לצרף פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

העירייה מצדה טענה, כי
א. התובע נקלט לעבודה בעירייה בחודש 11/2011 בדרגה 4, כאשר העירייה הכירה בותק העבר שלו לצורך שכרו הטבלאי, בהמשך הועלה הוא לדרגה 5 החל מיום 01.01.14 ולדרגה 6 ביום 01.01.16.
ב. לחילופין, ובהנחה שהתובע צדק בטענתו כי חלה עליו חוקת העבודה גם אז הוא לא היה זכאי להפרש ובוודאי לא בסכומים הנטענים וזאת בשל מבנה השכר ברשויות המקומיות.
ג. התובע לא הוכיח את הסכומים הנטענים בסיכומיו בראיה קבילה.

הנתבעים טענו, כי שלמו לתובע מלוא זכויותיו ואין הוא זכאי לקבל מהם ולו שקל אחד.

דיון והכרעה-
התובע מועסק, ברציפות , מחודש 8/02 ועד היום.
סעיף 24 לפרק ז' לחוקת העבודה, שכותרתו, קביעת העובדים בדרגותיהם, הקידום, השכר, תוספות מיוחדות ותשלומים אחרים קובע:
"דירוג העובדים:
הרשות תקבע את דרגתו של עובד חדש על פי תפקודו, מתוך הודעה לועד העובדים, בהתאם ללוח התשבוץ".

ואילו סעיף 25 לחוקה שכותרתו " העברה לדרגה גבוהה יותר", קובע:
"העברת עובד מדרגה לדרגה תעשה בהתחשב עם התקן, הכשרת העובד, תפקידו בעבודה בהתאם לשינוי שחל בתפקידו, בכל מקרה על ההנהלה להיוועץ עם ועד העובדים".
בכל הנוגע לתפקיד בו מועסק התובע "פועל נקיון ותברואה" קובע מתח הדרגות לתפקיד הוא דרגה 4 עד דרגה 6 ", ובאשר לאופן ההתקדמות במסלול הדרגות, נקבע:
"דרגה תחילית: 4 דרגת שיא: 6 דרגה אישית 6+
שהות של שנה בדרגה תחילית 4.
המעבר לדרגה 5 בתום שהות של שנה.
המעבר מדרגה 5 לדרגה 6 בתום שהות של שנתיים.
המעבר לדרגה אישית 6+ בתום שהות של 3 שנים."

מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי, ה וא נקלט, בחודש 10/11 בדרגה תחילית 4, בה שהה שנתיים וחודשיים וב- 01.01.14 שונתה דרגתו לדרגה 5 ולאחר מכן ב- 01.01.16 לדרגה 6.
התובע נקלט לעבודה ב- 08/02 ועבד בבית המטבחיים של העירייה ברציפות עד היום, כך שהוא היה אמור להתקדם במסלול הדרגות כך:
דרגה התחלתית, בחודש 08/02 הי תה צריכה להיות דרגה 4.
מחודש 08/03 אמור היה התובע להיות בדרגה 5.
מחודש 08/05 אמור היה התובע להיות בדרגה 6 .
ומחודש 08/08 אמור היה התובע להיות בדרגה המקסימלית 6+.
לפיכך, על הנתבעת לערוך חישוב מחדש של זכויותיו של התובע, (לאחר הפחתת התקופה שלגביה חלה התיישנות) בהתאם לפירוט לעיל.

ובהתאם לכך, הרינו קובעים, כי התובע זכאי לפיצוי בשל העיכוב בהעלאת דרגה, וזכאי להפרשי השכר הנובעים מעיתוי ההעלאה בדרגות, כאמור לעיל , החל מ- 01.01.08.
נוכח העובדה כי לבית הדין לא הובאו די נתונים בדבר השכר המשולב עבור הדרגות השונות, הרי שאין בידינו לערוך את החישובים הנדרשים אודות השכר הקובע והרכיבים/התוספות האחרים הנגזרים ממנו. לפיכך, הרינו קובעים כי על העירייה לחשב את השכר הקובע של התובע - לפי השכר המשולב בתקופות המפורטות בהתאם לדרגות שפורטו לעיל, לקזז את השכר ששולם לו בפועל על ידי הנתבעות, ולשלם לו את ההפרשים המגיעים לו, ככל שקיימים כאלה, ובסכום שלא יעלה על הסכם שנתבע, בכתב התביעה, בגין רכיב זה. ובהתאם לשכר זה לערוך את התחשיבים הרלוונטיים לצורך תשלום זכויותיו, כפי שיפורטו בפסק דין זה.
ככל שיתעורר קושי בחישוב השכר ורכיביו על פי הפרמטרים אשר קבענו לעיל, או ככל שלתובע תהיינה השגות על החישוב שייערך ע"י העירייה, תעמוד לצדדים האפשרות לפנות לבית הדין בעניין זה. כמו כן, לצדדים עומדת האפשרות לפנות יחדיו לחשב שכר המוסכם עליהם, וזאת בטרם פניה לבית הדין בעניין, ככל שיהיה בכך צורך.

בהקשר לכך אנו מפנים לפסק הדין בעניין דב"ע נז/3-165 יורם שפיר - חברת מ.א.ש סוכניות בע"מ, מיום 10.03.98, לפיו נקבע כי:
"ככלל נכון וראוי כי כאשר מדובר בחיוב כספי המוטל על ידי בית הדין, ייקבע החיוב בצורה מפורשת ומפורטת על מנת לאפשר תשלומו והוצאתו לפועל. אולם, בנסיבות הראויות והמתאימות, וכדי לא לעכב את מתן פסק הדין כולו, אין מניעה כי בית הדין ייתן פסק דין בדבר עצם הזכאות והחיוב, תוך שהוא מותיר בידי הצדדים את החישוב של החיוב, וככל שהם אינם מצליחים בכך - ידון בעניין בית הדין עצמו או בסיוע ח שב שכר....".

כאמור לעיל, הרינו סבורים כי נכון להותיר בידי הצדדים את חישוב הזכויות בהתאם לעקרונות שיתוו בפסק הדין , מקום שאלו לא יפורטו בפסק דין זה.
באשר לפיצויי הלנת שכר- התובע אינו זכאי לפיצויי הלנת שכר בשל התיישנות.

8. האם זכאי התובע לגמול עבודה בשעות נוספות ובימי שבת?
התובע טען, כי
א. הוא נהג לעבוד במתכונת קבועה בת 6 ימים בשבוע, בימים ב' - ש', בין 10- 10.5 שעות ביום ללא הפסקה.
ב. הוא עבד באופן קבוע מדי יום, משעה 06:30 ועד שעה 16:00 או 17:00 לפחות. חרף כך הנתבעות לא שילמו לו כל תשלום בגין עבודתו בשעות נוספות ובגין עבודתו בימי שבת ולכן הוא זכאי לגמול מתאים אותו חישב לפי מתכונת קבועה של שעתיים נוספות ביום, לכל תקופת עבודתו.
ד. בגין 7 השנים האחרונות להעסקתו הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסכום של 438,547 ₪ ובהתחשב בסכומים ששולמו על ידי העירייה ברכיב זה, הוא מעמיד תביעתו על סכום של 350,000 ₪.

העירייה מצידה טענה, כי
א. עיון בתלושי השכר שהונפקו לתובע, על ידי הנתבעות , מאז 01.01.08 ועד לחודש המעבר , מלמד כי ה וא קיבל שכר לפי שעות העבודה העולה על ההיקף הרגיל, כך שהוא לא יכול לטעון כי הוא זכאי למלוא גמול השעות הנוספות כאילו לא שולם לו דבר .
לאישוש טענותיה הפנתה העירייה לתלושי השכר של החודשים 03/09 ו- 11/09.
ב. הנתבעות קיבלו את דו"ח שעות העבודה היומי של התובע, ושכר ו שולם על יסוד כך.

הנתבעות מצדן טענו, כי הן שילמו לתובע מלוא זכויותיו כדין והוא אינו זכאי לכל תשלום נוסף.

דיון והכרעה-
בהתאם להלכה הפסוקה, התביעה לגמול בעד שעות נוספות הנה תביעת ממון מוגדרת, ואין לפסוק בה לפי אומדן או שכר ראוי, כאשר התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שבהן עבד (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ - ישראל בר אדון, פד"ע ד' 39,43 ; דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט שותפות, פדע ח' 343 ; ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, מיום 30.04.02 ).
יחד עם זאת, נקבע כי די בהוכחת מתכונת קבועה של עבודה בשעות נוספות, על מנת לפסוק לעובד גמול עבודה בשעות נוספות. משמוכחת מתכונת עבודה קבועה, עובר הנטל אל המעסיק להוכיח כי העובד נעדר מהעבודה (ע"ע 1351/04 מראט זרצקי - שירותי אבטחה ושמירה (תשמו) בע"מ, מיום 06.04.06).

התובע טען בתביעתו כי הוא עובד "... 6 ימים בשבוע , החל מיום ב' ועד יום שבת, במשך 10 שעות ליום ולפעמים 10.5 שעות ליום עבודה, החל מהשעה 5:30-6:00, בבוקר ועד השעה 16:00, וזאת ללא הפסקה" (סעיף 8) אך לפנינו העיד כי עבד "5 ימים בשבוע" (עמ' 16 שורה 3 לפרוטוקול) משנתבקש להסביר את השוני שבין תביעתו לעדותו, תשובתו לא היתה ברורה:
ש. נשאלת על מספר ימי העבודה שלך, כמה ימים בשבוע עבדת וענית 5 ימים. לנו סיפרת כי עבדת 6 ימים, מבקש ממך להיזכר כמה ימים בשבוע עבדת, 5 או 6?
ת. עבדתי מיום ראשון עד ראשון.
ש. תסביר מה זה אומר.
ת. שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שבת, הייתי עובד.
ש. שני לא עבדת?
ת. עבדתי כל השבוע.
ש. גם בשבת וגם בראשון עבדת, תסביר ותגיד מה אמרת לי.
ת. כן, עבדת, תמיד כל הימים.
ש. במה עבדת תסביר?
ת. עבדתי במפעל עצמו." (עמ' 18 שורות 12-22 לפרוטוקול).

ד"ר בילאל אישר בעדותו כי התובע עבד בין "5-6 ימים", "... אבל לרוב 6" (עמ' 30 שורות 21-24 לפרוטוקול) ובאשר לשעות העבודה ומתכונת העבודה העיד כי התובע עבד בין 9-10 פחות או יותר (עמ' 30 שורות 13-20 לפרוטוקול). עוד עלה מעדותו של ד"ר בילאל כי מתכונת עבודתו של התובע לפני הקליטה ואחריה, ושעות עבודתו לפני קליטתו ואחריה " כמעט ולא" השתנו (עמ' 29 שורות 21-23 לפרוטוקול). לפיכך, ובמיוחד לנוכח עדותו של ד"ר בילאל, הרינו קובעים כי התובע הוכיח מתכונת עבודה של 6 ימים בשבוע בהיקף של 9.5 שעות , ליום.

על כן, ביחס לתקופת העסקת התובע לפני חודש המעבר - הרינו קובעים כי למרות שמתלושי השכר ודו"חות הנוכחות ניתן ללמוד כי אכן שולמו לתובע שעות נוספות אולם מבדיקה אקראית עלה כי אלו שולמו בחסר , שכן הנתבעות שילמו לפי ערך שעה רגילה, משכך התובע זכאי להפרשי גמול שעות נוספות בגין תקופה זו.
התובע היה זכאי לשעה וחצי ביום, היינו 36 שעות חודשיות לתקופה של 46 חודשים (01.01.08 ועד ל- 26.10.11) , בתעריף של 125% משכרו הקובע (כפי שיחושב, על ידי הצדדים, כמצויין בסעיף 7 דלעיל), מסכום זה יקוזזו תשלומי השכר ששולמו מעבר למשרה מלאה.

באשר לתקופת העסקת התובע מחודש המעבר - התובע לא הוכיח כי לא שולמו לו שעות נוספות בהתאם למכסת השעות שאושרה לו. אכן טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה מטעם העירייה אך גרסה זו עלתה מעדותו של התובע עצמו (עמ' 17 שורות 14 שורות 25-28 לפרוטוקול ועמ' 15 שורות 1-11 שם) שאף נשאל והרחיב לגביה בחקירתו החוזרת -
ש. נשאלת על ענין הגבלת השעות שלך על ידי העירייה. מבקש ממך להסביר לנו על מה אתה מדבר, ממתי התחילו להגיד לך שאסור לך לעבוד שעות נוספות מעבר ל- 8 שעות?
ת. עד שנכנס ראש העיריה החדש, הוא ביקש ממני לא לעשות שעות נוספות.
ש. 11/13?
ת. כן.
ש. לפני זה אמרו לך, אסור לך לעבוד יותר משעה מסוימת?
ת. כן, אמרו לי.
ש. עד איזו שעה.
ת. אמרו לי שאסור לי לעבוד שעות נוספות.
ש. על איזה תקופה אתה מדבר.
ת. אחרי שנבחר מר עלי סלאם. " (עמ' 18 שורות 21-28 לפרוטוקול ועמ' 19 שורות 1-4 שם).

משכך, הרינו קובעים כי גם אם התובע ביצע שעות נוספות מעבר למכסה שאושרה לו, אין הוא זכאי לתשלום בעדן.

9. האם זכאי התובע פדיון ימי חופשה?
התובע טען, כי
א. לאורך תקופת עבודתו לא שולמו לו מלוא ימי החופשה המגיעים לו על פי דין.
ב. בתקופה בה הופקו לו תלושי שכר על ידי הנתבעות, היינו בתקופה שמחודש 08/02 ועד לחודש 10/11 שולמו לו בסה"כ 54 ימי חופשה.
ג. יש לזקוף את ימי החופשה ששולמו לו על ידי העירייה, החל מחודש 11/11, זאת בהנחה ששולמו לו ימי חופשה כדין, על חשבון חוב העבר ולשלם לו את היתרה.
ד. בהתאם לסעיף 30 לפרק ט' לחוקת העבודה, ובהתאם לותקו היקף עבודתו ודרגתו הוא היה זכאי ל- 26 ימי חופשה בשנה ובסה"כ עבור מלוא התקופה, מחודש 08/02 ועד 25.01.15, ובניכוי ימי החופשה ששלמו לו (54 ימים על ידי הנתבעות ו- 84 ימים על ידי העיריה) הוא זכאי ליתרה של 185 ימים.
ה. בהתחשב בהוראות סעיף 34 לחוקת העבודה, לפיו אין לצבור ימי חופשה ליותר מ- 65 ימים למועסק במשך 6 ימים בשבוע הרי התובע זכאי לימי חופשה של 65 ימים שלא שולמו לו כלל בשווי של 16,968 ₪(65 יום * 261 ₪ יומית )
ו. לחילופין, יש לזקוף את תשלומי העירייה בגין ימי החופשה, ככל ששולמו, על חשבון חוב העבר ולחייב את העירייה לשלם לו ימי חופשה בגין 3 שנים אחרונות לפי 26 ימי חופשה בשנה, ובסה"כ 78 ימים , אך לאור איסור צבירת ימים מע בר ל- 65 ימים לשנה זכאי הוא כאמור לעיל ל- 65 ימים.

העירייה חזרה וציינה בסיכומיה , כי היא מוכנה, ככל שבית הדין מתיר לה, לתקן רכיב זה וכל רכיב הטעון תיקון בתלושי השכר מהיום שקיבלה את התובע רשמית לעבודה.
עוד טענה, כי משעבר התובע להיות עובד עירייה מן המניין, הרי שעפ"י החוקה לא ניתן לצבור למעלה מ- 55 ימי חופשה.

דיון והכרעה-
סעיף 34 לחוקת העבודה שכותרת " צבירת חופשה מרבית" קובע כך:
"צבירת חופשה מרבית - אין לצבור חופשה אלא על-פי הסכמת הרשות המקומית, אך לא יותר מאשר 65 יום למועסקים 6 ימים בשבוע ו-55 יום למועסקים בשבוע בן 5 ימים בשבוע".
כפי שקבענו לעיל, הוכח לפנינו כי התובע עבד במתכונת של 6 ימים בשבוע. וזכותו לצבירת חופשה מוגבלת, בהתאם לחוקת העבודה, ל - 65 ימים בשנה כך שדרישתו, של התובע, כפי שהיא מצאה ביטוי בסעיף ד', לטענותיו, לפדיון מעבר לימים אלו אינה מתיישבת עם הוראות החוקה.
בנוסף, התובע אינו זכאי לתשלום ימי חופשה כל עוד הינו מועסק, אלא לניצול הימים בפועל, שכן תכליתו של חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 הינה לאפשר לעובד חופשה בפועל על מנת שיאגור כוח להמשך עבודתו ומשכך נקבע כי אין לשלם לעובד סכום עבור פדיון חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חוק חופשה שנתית (ע"ע (ארצי) 324/05 אצילדייב - עמישב שרותים בע"מ, מיום 27.03.06).
משכך והואיל והתובע עדיין עובד בעירייה הרי שאין הוא זכאי לפדיון אותם הימים, אלא לצבירתם. לפיכך תתקן העירייה את זכאותו של התובע, כך שיתווספו לזכותו 65 ימים לניצול .

10. האם זכאי התובע לפדיון ימי הבראה?
התובע טען, כי
א. הוא עודנו מועסק בשירותי הנתבעות ו/או בשירותי מי מהן, ולאור ההכרה בותק העסקתו הוא זכאי לדמי הבראה בגין 7 השנים האחרונות להעסקתו.
ב. בהתאם לסעיף 37.1 לחוקת העבודה הוא זכאי לדמי הבראה עבור 9 ימים בשנה בגין 10 שנות עבודתו הראשונות לפי התעריף המקובל בשירות המדינה וזכאי ל- 10 ימי הבראה בגין 11-15 שנות ותק.
ג. בגין מלוא תקופת העסקתו הוא זכאי ל- 124 ימי הבראה ולאחר ניכוי ימי ההבראה ששולמו לו הוא נותר זכאי ל- 87 ימים אך בהתחשב ב תקופת ההתיישנות הוא זכאי ל- 66 ימים (9 ימים עבור כל שנה מהשנים 2008-2011 ו- 10 ימים עבור כל שנה מהשנים 2012-2014)

מנגד טענה העירייה , כי
א. התובע אינו זכאי לתבוע דמי הבראה עבור התקופה שמלפני למעלה משנתיים, ואין מקום להסתמך על תיקון צו ההרחבה בנוגע לדמי ההבראה שהינו תקף מחודש 1/2017 , הרבה לאחר הגשת התביעה.
ב. התובע לא הוכיח כי לא קיבל את מלוא המגיע לו עפ"י דין, שכן הוא מסתמך על חוות דעת שהוגש שלא כדין ומכאן שיש לדחות תביעתו ברכיב זה.
ג. מאז התקבל התובע לעבודה בעירייה, כעובד מן המניין , שולמו לו מלוא זכויותיו בהתאם לתפקידו, דרגתו ונתוני העסקתו.

הנתבעות טענו מצדן, כי שולמו לתובע את מלוא זכויותיו בגין דמי הבראה.

דיון והכרעה-
בהתאם לסעיף 37.1 לחוקת העבודה, התובע זכאי ל- 9 ימי הבראה לשנה בגין 10 שנות עבודתו הראשונות ול- 10 ימי הבראה בעבור 11-15 שנות העסקתו, זאת בהתאם לתעריף הנהוג בשירות המדינה ובהתאם לחלקיות המשרה.
באשר לתקופה בגינה זכאי התובע לדמי הבראה, איננו מקבלים את טענת העירייה כי יש לערוך חישוב עבור שנתיים אחרונות בלבד. שכן בעת הגשת התביעה התובע היה ועודנו עובד של העירייה, ומשכך ההוראה הקבוע בסעיף 7(א)לצו ההרחבה הכללי בענין הבראה ולפיה מוגבלת תקופת התביעה לאחר סיום העבודה לשנתיים, אינה רלוונטית משכך זכאי התובע לדמי הבראה בגין 7 השנים האחרונות לעבודתו.

התובע נקלט ב- 26.10.11 לעירייה כעובד מן המניין, כך שהוא היה עם ותק של 9.5 שנות עבודה, ולא 12 שנות עבודה כטענתו, ולפיכך הוא היה זכאי עד לחודש 8/12 ל- 9 ימי הבראה בשנה. החל מ- 17.08.12 היה זכאי ל- 10 ימים בשנה. לפיכך, התובע היה זכאי בתקופה שבין 1/2008 ועד ל- 10/11, הי ה זכאי ל- 36 ימי הבראה והחל מ- 11/11 ואילך ובהתחשב בחלקיות שנת העבודה, היה זכאי, ל- 23.33 ימי הבראה .
כעולה מהתלושים החלקיים שצורפו לתצהיר ו של התובע, התובע קיבל בשנים 2008-2011 דמי הבראה בסכום של 4,559 ₪, בעוד הוא היה זכאי ל- 12,483 ₪, כך שהתובע זכאי להפרשי דמי הבראה בסכום של 7,924 ₪, כאשר מעבר לכך האו אינו זכאי לדמי הבראה שכן בגין התקופה שמחודש 11/11 ואילך הוא קיבל דמי הבראה כדין.

11. האם זכאי התובע פיצויי חלף הפרשה לפנסיה?
לטענת התובע:
א. בהתאם לחוקת העבודה הוא זכאי לפנסיה בשיעור של 2% עבור כל שנת ותק.
ב. בתקופה שבה הועסק על ידי הנתבעות הוא לא בוטח כלל בביטוח פנסיוני כלשהו. בשל כך, הפסיד 2% מהקצבה שהיה זכאי לה בגין 9.2 שנים ובסה"כ הפסיד כ- 20% מהקצבה שתשולם לו אילו היה מבוטח .
ג. לפי האמור ובהתחשב בתוחלת חייו, להערכתו, החל מפרישתו בגיל 65 הפסיד זכויות פנסיוניות בסכום של 213,804 ₪ לפי החישוב שלהן: (20% הפסד חודש * 5,939 שכר * 180 חודש).
ד. לחילופין, הוא זכאי לפיצוי בגובה ההפרשות שלא בוצעו במהלך 7 השנים האחרונות בסכום של 29,933 ₪ לפי החישוב שלהלן: (5,939 ₪ שכר * 6% פנסיה * 12 חודשים * 7 שנים).
בסיכומיו עתר התובע, היות ועודנו עובד בעירייה, למתן פסק דין הצהרתי המחייב את העירייה לחשב את זכויותיו הפנסיוניות העתידיות כאילו התחיל לעבוד אצלה ביום 01.08.02, לרבות זכאותו לפנסיה תקציבית.

העירייה בסיכומיה טענה, כי בכפוף להכרעה בשאלת נתבעים 2-5 כמעסיקיו של התובע, בתקופה שעד לחודש המעבר ובכפוף לזכותה לשיפוי מהם, היא מסכימה לערוך חישוב של זכויות הפנסיה של התובע החל מיום 01.01.08 שכן רק ביום זה פורסם צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, אשר קבע לראשונה זכאות כלל עובדי המשק לפנסיה.

הנתבעות טענו, כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו כדין ואינו זכאי עוד לכל תשלום וגם הכחישו את הסכומים הנתבעים ודרך חישובם .

דיון והכרעה-
לאחר שבחנו את הדברים, ובהתחשב בעמדות הצדדים בסיכומיהם ובאמור לעיל, הרינו מקבלים את תביעת התובע לקבלת פסק דין הצהרתי ובהתאם הרינו מחייב ים את העירייה, לחשב את זכויותיו הפנסיוניות של התובע , בהתאם לחוקת העבודה ולהסכמים הקיבוציים החלים עליה , ובהתחשב בשכרו הקובע כפי שיחושב על ידי הצדדים ובמתווה שנקבע בפרק 7 דלעיל, וזאת החל מיום 01.01.08.

12. האם זכאי התובע לדמי ביגוד?
התובע טען, כי
א. הוא לא קיבל, בגין תקופת עבודתו מחודש 8/02 ועד לחודש 10/11, תשלום כלשהו בעד דמי ביגוד.
ב. יש לזקוף את התשלומים ששילמה העירייה ברכיב זה בשלוש השנים האחרונות על חשבון חוב העבר ובהתאם לכך לקבוע כי הוא זכאי לדמי ביגוד, בהתאם ל רמה 3, בשווי של 1,516 ₪ לשנה.

העירייה טענה, כי
א. התובע אינו מצביע על המקור החוקי לזכאותו לדמי ביגוד בתקופת העסקתו על ידי הנתבעות.
ב. הזכות לדמי ביגוד אינה זכות מגן וניתן להתנות עליה.
ג. מאז קבלת התובע לעבודה בעירייה, כעובד מן המניין , הוא מקבל את מלוא זכויותיו, ובכלל זה דמי ביגוד, בהתאם לתפקידו, דרגתו ולנתוני העסקתו.
ד. הסכום לו עותר התובע מתייחס לעובדים ברמה 3 המקבלים קהל , כאשר עיקר תפקידו של התובע הוא נהג משאית בשר, עבודה שאינה כרוכה בקבלת קהל.

הנתבעות טענו, כי
א. התובע אינו זכאי לדמי ביגוד לאחר סיום יחסי העבודה ביניהם.
ב. עת עבד התובע בשירותן סופקו לו בגדי עבודה.

דיון והכרעה-
התובע טען בתביעתו לזכאות לדמי ביגוד, בגין התקופה שמחודש 8/02 ועד לחודש 10/11, לפי רמה 3 , בסכום כולל של 10,612 ₪. ואילו בסיכומיו הוא עתר לתשלום דמי ביגוד בעבור התקופה שמחודש 1/08 ועד 10/11 בסכום של 5,841 ₪ ולהפרשים בעבור התקופה שמחודש 11/11 ואילך בסכום של 3,041 ₪.

למרות שהן בתביעתו והן בסיכומיו לא טרח התובע לפרט את המקור הנורמטיבי לזכאותו לדמי ביגוד, בשום צורה שהיא, טרח ביה"ד ובח ן את ההוראות הרלוונטיות בחוקת העבודה בכל הקשור ל "קצובת ביגוד ומכסת ביגוד" (סעיף 26.93 על תתי סעיפיו ) ועל פניו נראה שהתובע היה זכאי ל"מיכסת ביגוד לפועלים" ולא לקצובת ביגוד, בהתאם לסעיף 26.938 לחוקת העבודה, אולם הואיל והתובע שהיה אמור לבסס את מקור זכאותו ולהוכיח התקיימות התנאים המזכים אותו בקצובת ביגוד ו/או במכסת ביגוד, לא עשה כן, הרינו מורים על דחיית תביעתו, ברכיב זה.

13. האם זכאי התובע להחזר דמי נסיעות?
התובע טען, כי
א. במהלך תקופת עבודתו שולמו לו דמי נסיעות בחוסר.
ב. הוא זכאי, לפי הוראות סעיף 26.309 לחוקת העבודה, להחזר נסיעות בסכום המקסימלי לעובד המועסק 6 ימים בשבוע – סכום של 536 ₪ לחודש .

העיריה הכחישה את הסכומים הנתבעים ודרך חישובם וטענה, כי
א. התובע קיבל את מלוא זכויותיו כעובד עירייה החל מיום קליטתו לשירות בה.
ב. בסיכומיה הוסיפה העירייה וטענה, כי התובע אינו זכאי לתשלום הסכומים המירביים לפי חוקת העבודה שכן בהתאם לסעיף 26.904 לחוקת העבודה, כאשר קיים כרטיס חופשי חודשי לא יעלה סכום הקצובה על מחיר כרטיס כאמור.

הנתבעות מצדן טענו, כי שולמו לתובע מלוא זכויותיו בגין נסיעות והוא אינו זכאי עוד לכל תשלום שהוא.

דיון והכרעה-
התובע קיבל קצובת נסיעה חודשית בסכום של 96-110 ₪, כאשר במסגרת חקירתו הנגדית הוא העיד כי הוא מתגורר בנצרת ועבודתו בנצרת (עמ' 16 שורות 25-28 לפרוטוקול).
הזכאות לתשלום קצובת נסיעה לעובדי הרשויות המקומיות מעוגנת בהוראות חוקת העבודה ( ע"ע (ארצי) 100/06 עיריית טירה - עבד אלרחמן קשוע, מיום 22.5.06) (להלן: " עניין קשוע").
סעיף 26.91 לחוקת העבודה קובע את הזכאות לקצובת נסיעה:
"26.901 ... זכאים לקצובת הנסיעה:
עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, בין אם הוא משתמש בתחבורה ציבורית ובין אם הוא משתמש ברכב פרטי או אחר, זכאי לקבל קצובת נסיעה (להלן - קצובה) בשיעורים ובתנאים המפורטים בסעיף משנה זה".
בעניין קשוע לעיל נקבע לעניין פרשנות סעיף 26.901 לעיל כי: "הסעיף אינו קובע מרחק מינימום של 500 מטרים או מספר של תחנות אוטובוס בין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו כתנאי לזכאות. פרמטרים אלה מקורם במסמכים אחרים כגון "אוגדן תנאי השירות לעובדי הרשויות המקומיות" שאינו בבחינת הסכם מחייב בין הצדדים. עם זאת קובע הסעיף, כי רק עובד הזקוק לתחבורה זו או אחרת על מנת להגיע למקום עבודתו, יהא זכאי לתשלום (להלן: "מבחן ההִזקקות")".

בעניין קשוע נקבעה החזקה כי עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, אינו זקוק לתחבורה על מנת להגיע לעבודתו. עוד נקבע, כי המרחק שבין מעונו של העובד למקום עבודתו מהווה את אמת המידה המרכזית לצורך הקביעה אם התקיים מבחן ההִזקקות.
ההלכה היא כי נטל ההוכחה לעניין היזקקות העובד לתחבורה מוטל על התובע, שכן "המעסיק אינו נדרש לבדוק האם העובד נסע לעבודה ברכבו, באוטובוס, באופניים או לעיתים צעד ברגליו. כל שנדרש לבחון האם העובד זקוק לתחבורה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק" (עניין קשוע).

התובע לא הביא כל ראיה למרחק שמביתו למקום עבודתו ומכאן, שלא עמד בנטל המוטל עלי ו להוכיח את מבחן ההזקקות ולמעשה די בכך כדי להביא לדחיית תביעתו ברכיב הנסיעות אך למעלה מן הצורך, נציין כי גם אם ה וא היה היה מוכיח את מבחן ההזקקות, נראה שדין רכיב זה של תביעתו היה להידחות, גם לגופו שכן בסעיף 26.904 לחוקת העבודה נקבע , כי "עובדים, הנוסעים בקווים בהם יש כרטיסי 'חודשי חופשי', זכאים לקצובת נסיעה בסכום שלא יעלה על מחיר כרטיס 'חודשי חופשי', או כרטיס 'חודשי חופשי מרחבי".
בעניין קשוע, לא היו שירותי תחבורה ציבוריים בתחום העירייה, ולתובע שם נפסקו בביה"ד האזורי החזרי הוצאות נסיעה לפי הסכומים המירביים שבחוקת העבודה. בעניין זה התקבל ערעור העירייה, ובית הדין הארצי, לאחר שדן בשיעור הקצובה על פי חוקת העבודה פסק, כי "אילו הוכיח מר קשוע שהיה זקוק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעירייה, הוא היה זכאי לתשלום קצובה בשיעור עלות כרטיס "חופשי חודשי" באזורו, ולא לסכום המירבי כפי שקבע בית הדין האזורי".
נוכח האמור, הרי ש גם אם היה התובע מוכיח את זכאותו לדמי נסיעות הוא היה זכאי לתשלום קצובה בעלות כרטיס חופשי חודשי אך משזה ממילא שולם לו, היתה נדחית תביעתו, גם מטעם זה.

14. האם זכאי התובע לדמי חגים?
התובע טען, כי הוא היה זכאי ל- 9 ימי חג בשנה, ובהתאם לתקופת העסקתו, היה זכאי ל- 112 ימי חג מתוכם שילמו לו הנתבעות עד ל- 10/11 , 31 ימים ואילו העירייה שילמה 27 ימים משכך נותרו לזכותו 54 ימי חג שלא שולמו לו בשווי של 14,094 ₪ לפי ערך יום 261 ₪.

העירייה מאידך טענה, כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו כעובד עירייה החל מיום קליטתו לשירותיה.

גם הנתבעות טענו מצדן, כי שילמו לתובע את מלוא זכויותיו בגין רכיב זה ואין הוא זכאי לתשלום נוסף.

דיון והכרעה-
בהתאם להלכה הפסוקה "דמי חגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה בעבורם שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר עבודה בגין ימים שלא עבד בהם" (ע"ע 300360/98 צמח - ש.א.ש. קרל זינגר (צפון) (1986) בע"מ, מיום 30.04.02) . הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי החגים הוא שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך.
בענייננו, ומעיון בתלושי השכר שצירף התובע לתביעתו, עולה כי בתקופה שקדמה לקליטתו בעירייה, התובע קיבל את שכרו על בסיס שעתי, ועל כן הוא היה זכאי לתשלום "דמי חגים". על פי גרסתו של התובע עצמו, הוא עבד בימי החגים, וכך הוא העיד משנשאל בעניין זה כך:
"ש. טענת כי בחגים עבדת
ת. כן, עבדתי.
ש. בכל ימי החג עבדת?
ת. כן.
ש. אז למה לא ציינת את זה לפני האחראי עליך, הרופא?
ת. הוא ביקש ממני לעבוד, אז עבדתי.
ש. ורשם שזה יום אחד?
ת. כן ברור.
ש. תוכל להצביע כי בכל ימי החג בשנה, 9 הימים עבדת בהם או שאינך זוכר?
ת. לא זוכר בדיוק" (עמ' 17 שורות 20-28 לפרוטוקול ועמ' 18 שורה 1 שם).
בנסיבות אלה בהם התובע עבד בימי החג והוא קיבל שכר בגין שעות עבודתו בימי החג, אין הוא זכאי, בנוסף לשכר ששולם לו בעד עבודתו בחג, לדמי חגים, אך יכול היה להיות זכאי לתוספת של 50% בגין עבודה בימי חג, אלא שבכתב תביעתו הוא עתר לתשלום שכר בשיעור של 100% בגין ימים אלו, משכך הוא אינו זכאי לתוספת זו משלא תבע אותה ותביעתו ברכיב זה נדחית.

15. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות?
התובע טען, כי
א. בהתאם להוראות חוקת העבודה, היה על העירייה להפריש עבורו לקרן השתלמות בשיעור של 8.4% מהשכר.
ב. הוא זכאי לפיצוי בסכום של 23,946 ₪ בגין 4 השנים בהן לא בוצעו הפרשות עבורו, החל משנת 2008 ועד 2011.

העירייה מצידה טענה, כי
א. התובע אינו מצביע על המקור החוקי לזכאותו להפרשות לקרן השתלמות בתקופה שלפני המעבר.
ב. מאז קבלתו לעבודה בעירייה, כעובד מן המניין, הוא מקבל את מלוא זכויותיו בהתאם לתפקידו, לדרגתו ולנתוני העסקתו ובכלל זה הפרשות לקרן השתלמות, כפי שהוא בעצמו מודה.

דיון והכרעה-
התובע לא הצביע על מקור המשפטי או הסכמי מכוחו הוא טוען שהיה על הנתבעות להפריש לו כספים לקרן השתלמות והוא גם לא הוכיח שהוא עונה על הקריטריונים המחייבים מעסיק להפריש לעובד לקרן השתלמות. כן לא הוכיח מה שיעור ההפרשות שהיה על הנתבעות לבצע במהלך שנות עבודתו ומאיזה מועד הוא היה זכאי להן.
זאת ועוד, התובע לא סיפק הסבר לחישוביו והסתפק בהפניה לחוות דעת המומחה שצורפה מטעמו , לראשונה, לסיכומיו, ו אשר כאמור לעיל, אינה מהווה חלק מהראיות .
לפיכך לא מצאנו להיעתר לרכיב זה של תביעתו משלא הוכח כדבעי.
למעלה מהצורך נציין גם , כי התובע לא הוכיח כי הוא עומד בדרישות סעיף 80.4 לפרק ט"ז בחוקת העבודה, הקובע כי :
"זכאותו של עובד להצטרף לקרן השתלמות תהיה בכופף לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות.

  1. עובד לאחר 12 חודשי עבודה הזכאי לקביעות בהתאם לחוקת העבודה ולהסכמים הקיבוציים. תהא זכאותו להצטרף לקרן השתלמות בתום התקופה.
  2. זכאותו של העובד להצטרף לקרן השתלמות לא תהא מותנית במתן כתב קביעות.
  3. המועד לתשלום יהיה כאמור בסעיף 1 לאחר 12 חודשי עובדה, ולא מעבר לאותה שנת מס."

משהתובע לא הוכיח כי הוא " זכאי לקביעות" בהתאם לחוקת העבודה ולהסכמים הקיבוציים ולא הוכיח כי הוא עומד בתנאי חוקת העבודה, אין מקום לקבוע כי היה זכאי לקרן השתלמות, בטרם זו נפתחה לו.

16. האם יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 5 ו/או את יורשיו באופן אישי בחובותיהן של הנתבעות?
התובע טען, כי
א. החברות הנתבעות שייכות לאותה משפחה, משפחת אבו ראס, בניהולו של מר ח'דר אבו ראס (מי שהיה נתבע מס' 5) שהיה הרוח הפועלת מאחוריהן.
ב. מר ח'דר הוא זה שהיה אחראי על העסקת התובע בשיטה פסולה זו כדי לחמוק מהחובה לשלם לו את זכויותיו הבסיסיות .

העירייה טענה, כי התובע הועסק על ידי הנתבעות בלא קשר אליה והיא אינה יודעת מאומה על טיב היחסים ששררו בין התובע למעסיקותיו הקודמות.

הנתבעות מאידך טענו, כי יש לדחות, על הסף את התביעה כנגד מר ח'דר, מכיוון שחברה הינה אישיות משפטית נפרדת ומכיוון שלא התקיימו התנאים הקבועים בפסיקה להרמת מסך ההתאגדות ולכן אין כל עילה לחיובו באופן אישי.

דיון והכרעה-
חרף העובדה כי נסיבות העסקתו של התובע בשירותי הנתבעות והעברתו ביניהן מעלות חשדות ותמיהות לא מעטות, לא מצאנו לנכון, להתייחס בפסק דין זה לאחריותו האישית של הנתבע 5, ח'דר אבו ראס, ולקבוע מסמרות בעניין, שכן מר ח'דר, למ רבה הצער, הלך לעולמו בטרם החל שלב הבאת ושמיעת הראיות בתיק. אמנם, לבקשתו של התובע צורפו יורשיו של נתבע 5, כצדדים להליכים, אך אלו צורפו בשלב מאוחר ביותר, רק ביום 16.01.18 , לאחר שתמה שמיעת הראיות והתיק היה בשל לכתיבת פסק דין .
יתרה מכך, התביעה וכתבי בי- דין לא הומצאו ליורשיו של המנוח - מר ח'דר בשום שלב ; ב"כ הנתבעות הודיע, בפתח ישיבת ההוכחות, בד בבד , עת הודיע על פטירתו של מר ח'דר כי הוא אינו מייצג את יורשיו של המנוח (עמ' 9 שורות 19-20 לפרוטוקול) , כך שהיה על התובע להמציא להם כתבי בי- דין כדי שאלו יוכלו להתגונן ולהשמיע טענותיהם וכן היה עליו לבקש את עיכוב ההליכים עד אשר יושלמו עניינים אלו אך משהדבר לא נעשה וליורשים לא ניתנה ההזדמנות להשמיע טענותיהם ולא ניתן להם יומם, לא ניתן לחייבם בכל סכום במסגרת פסק דין זה - משכך, אין מקום להיעתר לבקשת התובע להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב עיזבון הנתבע 5/יורשיו, בחובות הנתבעות 2-4.
17. לסיכום-
תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה, באופן האמור להלן:
א. על העירייה לעדכן את המשכורת הקובעת של התובע, כך שתהיה מבוססת על הדירוג הנכון, בתקופות השונות כפי שנקבע בסעיף 7 לפסק דין זה.
ב. על העירייה לחשב את השכר הקובע של התובע - לפי השכר המשולב בתקופות המפורטות בהתאם לדרגות שפורטו בסעיף 7 לפסק דין זה, לקזז את השכר ששולם לו בפועל, ולשלם לו את ההפרשים המגיעים לו, ככל שקיימים כאלה, ובגבולות הסכום הנתבע בכתב התביעה. ובהתאם לשכר זה לערוך את התחשיבים הרלוונטיים לצורך תשלום זכויותיו, כפי שפורטו בפסק דין זה.
ככל שיתעורר קושי בחישוב השכר ורכיביו על פי הפרמטרים אשר קבענו לעיל, או ככל שלתובע תהיינה השגות על החישוב שייערך ע"י הנתבעת - תעמוד לצדדים האפשרות לפנות לבית הדין בעניין זה. כמו כן, לצדדים עומדת האפשרות לפנות יחדיו לחשב שכר המוסכם עליהם, וזאת בטרם פנייה לבית הדין בעניין, ככל שיהיה בכך צורך.
הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מה- 1 בחודש שלאחר החודש הרלוונטי ועד התשלום בפועל.
ג. על העירייה ועל הנתבעות 2-4, לשלם, לתובע, ביחד ולחוד, הפרשי גמול שעות נוספות, בתעריף של 125% משכרו הקובע (לאחר שזה יחושב כמוסבר בסעיף ב דלעיל) לפי חישוב של 36 שעות חודשיות לתקופה של 46 חודשים (01.01.08 ועד ל- 26.10.11), תוך קיזוז הסכומים ששולמו לו בפועל , בגין משרה מלאה, בתקופות הנ"ל .
ד. העירייה תתקן את מכסת ימי החופשה לה זכאי התובע, כך שיתווספו לזכותו 65 ימים לניצול.
ה. על העירייה ועל נתבעות 2-4 ,לשלם, לתובע, ביחד ולחוד, סכום של 7,924 ₪ בגין הפרשי דמי הבראה.
ו. על העירייה, לחשב את זכויותיו הפנסיוניות של התובע , בהתאם לחוקת העבודה ולהסכמים הקיבוציים החלים עליה , ובהתחשב בשכרו הקובע כפי שיחושב על ידי הצדדים ובמתווה שנקבע בפרק 7 דלעיל, וזאת החל מיום 01.01.08. ולהפריש, במידת האפשר, סכומים אלו לקרן פנסיה , על שם התובע , כאשר אם לא תהיה אפשרות לעשות כן, לשלם לו את תמורת הסכום שהיה צריך להפריש לזכותו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מה-1 בחודש שלאחר החודש הרלוונטי ועד התשלום בפועל
מאחר ובגין התקופה שעד חודש המעבר, הנתבעות 2-4 והעירייה חייבות ביחד ולחוד, הרי שהעירייה תהיי זכאית לשיפוי מהנתבעות בגין מחצית הסכום בו תחוייב בתקופה זו.
ז. התביעה כנגד עיזבונו/יורשיו של הנתבע 5, נדחית.

18. הוצאות ושכר טרחת עו"ד -
בנוסף לסכומים המפורטים לעיל, הרינו מחייבים את העירייה ואת הנתבעות 2-4 לשלם, לתובע, ביחד ולחוד, גם את הסכומים הבאים:
א. סכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט.
ב. סכום של 14,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד.
הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.

19. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום ל' בשבט תשע"ח ( 15 בפברואר, 2018), בהעדר הצדדים.

מר ג'ואד אגבריה
נציג ציבור (עובדים)

יעקבס אורית, שופטת

מר אליאס ג'טאס
נציג ציבור (מעסיקים)