בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 47415-05-18

לפני:

כב' השופטת רויטל טרנר
נציג ציבור (עובדים) מר ג'וזי נתב
נציג ציבור (מעסיקים) מר אריה להב

התובע
האני זיתון
ע"י ב"כ: עו"ד איהאב סח'ניני

-

הנתבעת
קבוצת ש.ניר בע"מ ח.פ. 511540460
ע"י ב"כ: עו"ד לירן כהן בקנרוט

פסק דין

התביעה שלפנינו עניינה בתשלום זכויותיו של התובע בגין עבודתו אצל הנתבעת.
רקע עובדתי
התובע הועסק על ידי הנתבעת החל מחודש 8/2011 ועד לחודש 9/2017. הנתבעת עוסקת בין היתר במתן שירותי כוח אדם בתחום הניקיון.
תפקידו של התובע היה להסיע עובדות ניקיון של הנתבעת ממקום מגוריהן למקום עבודתן, ובחזרה. התובע עשה שימוש ברכבו הפרטי לצורך הסעת עובדות הניקיון. בתחילת עבודתו, עבד התובע במשך חודשים ספורים גם כעובד ניקיון במקביל לביצוע ההסעות, אולם לאחר מכן המשיך לעבוד רק כנהג הסעות בלבד. בסמוך לשנת 2017 התמעטה עבודת ההסעות בשל צמצום מספר עובדי הניקיון, והנתבעת הודיעה לתובע על סיום עבודתו.
ביום 11.3.2020 התקיימה ישיבת ההוכחות. מטעם התביעה העיד התובע ומטעם ההגנה העיד מר איציק אמויאל, מנהל אזור בנתבעת . עם תום שמיעת הראיות , הגישו הצדדים סיכומים בכתב והנתבעת הגישה גם דו"ח מעודכן של ההפרשות לקרן הפנסיה, והתיק עבר למתן פסק דין.

טענות הצדדים
התובע טוען כי עבד בממוצע כ-100 שעות מדי חודש, וכי שכרו החודשי אמור היה לעמוד על סך של 2,500 ₪ בתוספת הוצאות החזקת הרכב בסך 2,500 ₪, והנתבעת לא שילמה לו את מלוא הסכומים האמורים ועל כן היא נותרה חייבת הפרש בסך 1,500 ₪ לחודש לאורך כל תקופת עבודתו. עוד טוען התובע כי פוטר מעבודתו כאשר לא נותרה עבודה עבורו כנהג הסעות, ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. בנוסף, טוען התובע כי הנתבעת החלה להפריש בגינו לפנסיה רק בחודש 3/2014 וכי היה עליה לבטחו בקרן פנסיה החל ממועד תחילת עבודתו, ולכן עליה לשלם פיצוי בגין הפרשות החל מחודש 8/2011 ועד לחודש 2/2014. סכום התביעה עומד על סך של 131,650 ₪.
מנגד, טוענת הנתבעת כי התובע עבד במתכונת קבלנית כנהג הסעות וכי עבור כל הסעה שילמה סך של 40 ₪ לכיוון (שארך חצי שעה), הכולל סך של 13.5 ₪ כשכר ו-26.5 ₪ כהחזר הוצאות בגין השימוש ברכבו הפרטי. עוד טוענת הנתבעת כי היקף עבודתו של התובע נע בין שעה וחצי לשעתיים וחצי ביום, אולם שעותיו לא נרשמו מאחר ושולם לו בתלושים סכום גלובאלי אשר כלל זמן נסיעה והוצאות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מלוא שכרו של התובע שולם לו כדין, וכי ההפרשות בוצעו לקופת הפנסיה ביתר, שכן חושבו על בסיס מלוא שכרו ולא על בסיס שכר המינימום. כמו כן, טוענת הנתבעת כי עבודתו של התובע הופסקה לאחר שהעובדת האחרונה עזבה באופן פתאומי, והתובע סירב להשתבץ כעובד ניקיון בחברה.
דיון והכרעה
הפרשי שכר
בכתב התביעה, טוען התובע כי בתחילת עבודתו שילמה לו הנתבעת בעד ביצוע העבודה לפי שכר שעתי אולם לא שילמה הוצאות שימוש ברכב, ולאחר זמן מה החלה לשלם בעד הוצאות השימוש ברכב אך לא שילמה בגין העבודה עצמה. עוד טוען התובע בכתב התביעה כי הנתבעת שילמה לו לאורך תקופה ארוכה סך של 3,500 ₪ עבור נסיעות אולם לא שילמה לו שכר עבודה כלל. בהמשך כתב התביעה נטען כי התובע עבד בממוצע כ-100 שעות בחודש, ולכן שכר עבודתו היה אמור לעמוד על סך של 2,500 ₪ ובתוספת 2,500 ₪ עבור החזקת רכב, סך הכל 5,000 ₪, ומאחר והנתבעת שילמה בפועל רק 3,500 ₪ מדי חודש בגין אחזקת הרכב, היא נותרה חייבת לו הפרשי שכר עבודה בסך 1,500 ₪ לחודש. גם בתצהירו, חזר התובע על טענתו כי עבד כ-100 שעות בחודש, כי שכרו החודשי אמור היה לעמוד על 2,500 ₪ בגין שעות העבודה וסך של 2,500 ₪ בגין הוצאות השימוש ברכבו הפרטי, ולכן על הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר בסך 1,500 ₪ לחודש.
אולם, מתלושי השכר ומעדותו של התובע עולה תמונה אחרת . אכן, במרבית תלושי השכר לא נרשם רכיב של 'שכר' או 'משכורת' אלא רכיב אשר כונה 'נסיעות' בסכום אחיד של 3,500 ₪, כאשר ברור כי סכום זה אינו בגין הוצאות נסיעה אלא בגין שכר עבודה, לפחות בחלקו. גם מטענותיו של התובע ניתן להסיק כי ככל ששכרו אמור היה לעמוד על סך של 2,500 ₪ בחודש ובתוספת החזר הוצאות בסך 2,500 ₪, הרי שהרכיב שכונה בתלושים 'נסיעות' ואשר עמד על סך של 3,500 ₪, כולל בחובו גם תשלום עבור שכר. בדיון המוקדם, טען ב"כ התובע כי התלוש "מכסה את הוצאות הרכב ומה שנותר זה השכר", אולם אין כל ביסוס לטענה זו. התובע לא הסביר מדוע יש לראות את הסכום של 3,500 ₪ ככולל הוצאות רכב בסך 2,500 ₪ ושכר בסך 1,000 ₪ - ולא להיפך, שכר עבודה של 2,500 ₪ והוצאות רכב של 1,000 ₪ .
בעדותו, שינה התובע את גרסתו וטען כי ההפרשים המגיעים לו, והנדרשים בכתב התביעה, הינם בגין הוצאות הרכב ולא בגין שכר עבודה. התובע הסביר בחקירה הנגדית כי הסכום הנקוב בתלוש בסך 3,500 ₪ שולם לו בגין שעות עבודה בפועל, כארבע שעות ביום, כאשר תשלום זה סוכם עם הנתבעת כתשלום גלובלי עבור עבודתו: " בהתחלה חישבו לי 2,500 ₪, אמרתי יאללה, לא שילמו שעות, אבל אני יודע לפחות, הם ירשמו לי אולי שעות, העיקר שייצא לי משהו. אחר כך הסכמתי אחרי 6 חודשים שפחות מ-3,000 ₪ אני לא מוכן לעבוד ואמרו לי לעשות סיום חשבון בבנק שלי וכל חודש יגיע לי 3,500 ₪." בהמשך נשאל התובע לגבי טענתו בדבר הפרשי השכר, והשיב כי הסכום בתלושים שולם עבור שעות עבודה בפועל: "3,500 ₪ אני חושב שאני עבדתי 4 שעות מינימום, אלה מכסים 4 שעות, היום מינימום זה 30 ₪ לשעה, רק שעות עבודה שלי של 4 שנים ראשונות, על כל יום עבודה". לאחר מכן, נשאל התובע האם בארבע השנים הראשונות שילמה הנתבעת את מלוא שכרו, ותשובתו היתה בחיוב. מדבריו של התובע אנו למדים כי הסכום ששולם בתלוש וכונה 'נסיעות' הינו למעשה שכר המבטא זמן נסיעה של ארבע שעות ליום.
זאת ועוד, כאשר נשאל התובע מפורשות מהו הסכום החודשי בסך 1,500 ₪ שהוא טוען לו בכתב התביעה כהפרשי שכר , השיב כי מדובר למעשה בפיצוי בגין הוצאות הרכב:
"ש. אתה יכול להסביר לי איך עמדת מבחינה כלכלית, בכתב התביעה טענת שיש לך הפסד של 1,500 ₪, לחודש?
ת. דלק. הייתי משלם בממוצע.
...
ש. אתה אומר שנותרו חייבים הפרש של 1,500 ₪ כל חודש?
ת. כן.
ש. מה זה 1,500 ₪ האלה?
ת. זה רק דלק."
דבריו של התובע אינם יכולים להשתמע לשני פנים: לגישתו הוא קיבל את השכר עליו סוכם בגין הסעת עובדי הניקיון, וההפרשים המגיעים לו לטענתו הינם בגין הוצאות השימוש ברכבו הפרטי. טענה זו עומדת בסתירה לאמור בתצהירו בנוגע להפרשי השכר הנטענים.
מעבר לכך, נראה כי התובע מעלה טענה חדשה לפיה לגישתו שכר העבודה הוצמד לעלות הדלק. כך העיד:
"ש. אתה טוען בכתב התביעה שלך שלא שולמו לך מספיק עבור העבודה שלך, לפי מה אתה טוען את זה? יש לך חישוב שעשית בסוף כל חודש?
ת. אני חושב על דלק לבד עולה לי לפחות נע בין 40 ל-50 ₪, היו תקופות של 100 ₪, ליום, לקחתי במזרע עוד צוות של עובדים, וזה בזמן שהדלק היה מעל 7 שקל. זה היה צורך דלק, כמה פעמים, הייתי בבוקר הולך וחוזר, לוקח צוות, 3 עובדות, 4,5 פעמים הלוך וחזור."

כלומר, לראשונה ולהבדיל מגרסתו בתצהיר, התובע טוען כי חישוב שכר עבודה נערך בהתאם להוצאות הדלק, וכאשר ביצע נסיעות רבות יותר, עלויות הדלק עלו ובהתאם לכך גם גובה השכר לשיטתו. גרסה זו למעשה מצביעה על כך כי הסכום ששולם לתובע בתלושים הינו אכן בגין שכר והוצאות רכב, כאשר לעמדת התובע שולם לו בחסר בגין הוצאות השימוש ברכב ולא בגין שכר עבודה .
אף אם ניתן להבין כעת את תביעתו של התובע ברכיב זה כהחזר הוצאות, הרי שלא ניתן לקבוע כי הוא זכאי ל הפרשים בגין הוצאות השימוש ברכבו הפרטי, שכן אלו לא הוכחו בפנינו:
"ש. יש לך רישיונות רכב של הרכבים כדי להציג לי?
ת. יש לי רק מיצובישי האחרונה.
ש. אמרת שפיאט פונטו הייתה אחרונה?
ת. הייתה אחרונה לפני מיצובישי סופר לנסר משנת 2014, במרץ 2014. 6 חודשים השתמשתי בה והפסדתי 16,000 ₪.
ש. ירידת ערך אתה מתכוון?
ת. הפסדתי הרבה, הוצאות עבודה, השתמשתי בו לצורך העבודה.
ש. למה הפסדת 16,000 ₪?
ת. הרבה תיקונים, לא נוסע, לא יודע, מנוע לא תקין, עשו תיקונים.
ש. יש לך קבלות מהמוסכים על זה?
ת. יש, בינתיים לא יכול.
ש. כמה עלה ליטר דלק בשנת 2012 או 2013?
ת. הגיע ל-7 שקל, מעל.
ש. יש לך קבלות להציג לי?
ת. לא. לא לוקח בדרך כלל. אני לא לוקח, לא מעניין אותי, לא יודע אם אני לוקח את הקבלה ואיך להתעסק איתה."

התובע לא צירף מסמך כלשהו המתעד את כמות הק"מ של הרכבים בהם נהג באותן שנים, חשבונות דלק, קבלות ממוסכים, רישיונות רכב, פוליסות ביטוח או אישור כלשהו לכל הוצאה נטענת. התובע אף לא הציג ראיה לגבי תעריפי הדלק בשנים הרלוונטיות. מעבר לכך, התובע גם הודה בחקירתו כי עשה שימוש ברכבו הפרטי גם לצרכים אישיים, ולא רק להסעות של עובדי הנתבעת, כך שלא ניתן לאמוד את הוצאות הרכב הקשורות לעבודתו:
"ש. אתה משייך את כל ההוצאות שאתה טענת, לעבודה?
ת. כן.
ש. אפילו שזה רכב פרטי שלך?
ת. פעם לצרכי האישי, קצת, אולי 20-30% משהו כזה.
ש. לפי מה אתה עושה חלוקה?
ת. לא הולך הרבה, רק ברכב שלי אני נוסע לצורך העבודה.
ש. אז כל המאה אחוז?
ת. לא, אני כל יום הייתי בזמן העבודה במקום העבודה, יום יום, 7 ימים בשבוע.
ש. כל היום עבדת?
ת. לא כל היום."

התובע אינו יכול להצביע על עלויות הדלק או שאר הוצאות הרכב, ואף אינו יכול לכמת את שעות הנסיעה שבוצעו לטובת עבודתו מסך שעות השימוש ברכב. מכל הדברים שנאמרו עד כה מתבקשת המסקנה כי התובע קיבל את השכר המגיע לו בגין שעות העבודה בפועל, אולם לא את מלוא הוצאות השימוש ברכב, אך לא ניתן לקבוע את גובה ההוצאות שכן לא הוצגו ראיות הנוגעות לעלויות הדלק והשימוש ברכב.
התובע טוען בסיכומיו כי לפי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד), אי מסירת הודעה על תנאי עבודה מעבירה את נטל הראיה אל הנתבעת להוכיח את היקף עבודתו של התובע, ומשעה שלא עשתה כן, הרי שלא נסתרו טענותיו של התובע ויש לקבלן.
סעיף 5א לחוק הודעה לעובד קובע כי "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971." אכן, הנתבעת לא ניהלה עבור התובע רישומי נוכחות או תיעוד של כמות הנסיעות שביצע מדי חודש ומשך הזמן שנדרש לביצוען. הנתבעת גם לא מסרה לתובע הודעה על תנאי עבודה, ולא נחתם הסכם עבודה, ותלושי השכר שנמסרו לתובע אינם מפרטים את שעות עבודתו וימי עבודתו.
עם זאת, על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת, היה על התובע להציג גרסה ראשונית משכנעת. כאשר עובד מציג גרסה עובדתית כנדרש בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד, מובן מאליו כי מדובר בגרסה עובדתית אשר בית הדין משתכנע במהימנותה, ולא בכל גרסה עובדתית נטענת. לכן, אין די בכך כי התובע "העיד על טענותי ו באותו עניין" בהתאם לדרישת סעיף 5א האמור, אלא עלי ו לשכנע את בית הדין באמצעות 'דבר מה נוסף' בדבר גרסתו לעניין היקף עבודתו או תנאי שכרו. מסקנה זו מתבקשת מפסיקת בית הדין הארצי באשר לחובת ההוכחה אשר מועברת לכתפי המעסיק בסעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר העוסק בתוצאות אי הצגת רישומי נוכחות בתביעה לשעות נוספות.
במקרה דנן, התובע לא הציג גרסה עובדתית משכנעת בנוגע להיקף עבודתו או בנוגע להפרשי השכר המגיעים לו. התובע טען בתביעתו ובתצהירו כי לא שולם לו מלוא שכר עבודתו, ואילו בעדותו טען כאמור כי ההפרשים הינם בגין הוצאות הדלק בלבד. התובע גם טען בכתב התביעה ובתצהיר כי ברשותו רישומים חלקיים בדבר שעות עבודתו, אולם אלו לא צורפו. סתירה אחרת נוגעת לטענתו בדבר עריכת תלושי השכר, שכן טען בתצהירו כי הנתבעת ניהלה את התלושים לפי ראות עיניה, ואילו בעדותו ציין כי מסר לנתבעת בסוף כל חודש פירוט הנסיעות שביצע לצורך חישוב שכרו. התובע למעשה אינו יודע כמה שעות עבד מדי יום, כאשר הוא מציג הערכה בלבד של 100 שעות לחודש, טענה אשר אף היא נסתרה בעדותו, כאשר נשאל לגבי שנות עבודתו האחרונות, והשיב כי כמות העבודה פחתה שכן נדרש להסיע פחות עובדים.
לא נעלמו מעינינו כשלים רב ים בגרסתה של הנתבעת. כך למשל, מר אמויאל טען בתצהירו כי התובע הגיש מדי חודש את רשימת ההסעות שביצע, והתשלום היה נערך בהתאם לכמות ההסעות שביצע באותו חודש, אולם חישוב זה אינו בא לידי ביטוי בתלושי השכר אשר כוללים תשלום חודשי קבוע בסך 3,500 ₪. הנתבעת גם טוענת כי שכרו של התובע חושב על בסיס סך של 40 ₪ לכל כיוון נסיעה, אשר אורכת חצי שעה, כאשר סכום זה כולל 26.5 ₪ עלות הוצאות הרכב ו - 13.5 ₪ שכר עבודה. הנתבעת אינה מציגה כל ראיה התומכת בטענה כי נסיעת כיוון אחד נמשכה רק חצי שעה או כי הוצאות הרכב בגין חצי שעת נסיעה הינן בהכרח סך של 26.5 ₪. מעבר לכך, חישוב זה אינו תואם בסופו של יום את תלושי השכר אשר מבטאים ברובם שכר גלובלי של 2,500 ₪.
מעדותו של מר אמויאל עלה, לאמיתו של דבר , כי הוא אינו בקיא בתנאי עבודתו של התובע, שכן לא ידע לומר האם נמסרה לתובע הודעה על תנאי העבודה, האם נשמרו רישומי הנסיעות שמסר התובע מדי חודש, ולדבריו אינו יודע דבר בנוגע לאופן עבודתו של התובע ותנאי שכרו ממועד תחילת עבודתו ועד לתחילת שנת 2016.
עם זאת, אין בסתירות אלו כדי לשנות את התמונה שעלתה מעדותו של התובע לפיה ההפרשים המצוינים בתביעתו הינם בגין הוצאות שימוש ברכב – ולא בגין שכר עבודה – וכי הוצאות אלו לא הוכחו בפנינו. עדותו של התובע היתה מבולבלת ולא עלתה בקנה אחד עם טענותיו בכתב התביעה או בתצהירו. על כן, רכיב השכר שעניינו הפרשי שכר – דינו להידחות.
פיצויי פיטורים
על יסוד טענתו כי שכרו החודשי עמד על סך 2,500 ₪, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 15,000 ₪. לעניין נסיבות סיום עבודתו, טוען התובע כי ביום 18.9.2017 הודיעה לו הנתבעת כי אין לה עבודה עבורו יותר, ועל כן הוא מפוטר, כאשר הפיטורים נכנסו לתוקף מיידי.
הנתבעת אינה מכחישה מפורשות את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בכתב ההגנה, כאשר לטענתה עבודת התובע הופסקה לאחר שהעובדת האחרונה אותה נהג להסיע עזבה ללא הודעה מוקדמת, ובשל התפקיד הייחודי של התובע והיעדר כישוריו לנתבעת לא היה תפקיד חלופי להציע לו כנהג, והוא סירב להשתבץ כעובד ניקיון בנתבעת ולכן נאלצה הנתבעת להפסיק את עבודתו באופן מיידי. בתצהירו של מר אמויאל אין התייחסות ממשית לנסיבות סיום עבודתו של התובע. על אף שהנתבעת אינה מודה ואינה מכחישה מפורשות את פיטוריו של התובע, היא מוצאת לנכון לציין בסיכומיה שוב כי התובע סירב להצעות עבודה חלופיות. אין לקבל טענה זו. ראשית, הנתבעת לא הציגה כל אסמכתה המלמדת כי התובע זומן לשימוע בטרם סיום עבודתו וכי הוצעה לו הצעה כלשהי, קונקרטית או כללית, לעבוד בניקיון. שנית, טענתה של הנתבעת כי התובע אישר בעדותו כי דחה הצעה לעבודה חלופית אינה נכונה, שכן התובע התייחס בעדותו לעבודת הניקיון בה הועסק בשנת עבודתו הראשונה:
"ש. בסוף העבודה כשאמרו שאין יותר הסעות, מה היה בדיוק?
ת. לא אמרה לי שיש לי עבודה אחרת, אף אחד, אני לא, הם יודעים שאני לא ביקשתי את זה, לא הציעו לי, אני יודע שאני מתמקד רק בנסיעות, הם יודעים שהייתה לי בהתחלה שסירבתי לעבוד בניקיון, על פי זה הם הבינו שאני מתמקד רק בנסיעות ואם אין לכם, אני לא עובד. כלומר התמקדתי בנסיעות."

מכל האמור לעיל עולה כי התובע פוטר מעבודתו.
הנתבעת מוסיפה וטוענת בכתב ההגנה כי יש לחשב את זכויותיו של התובע על פי תעריף שכר מינימום, כאשר היא גוזרת את מספר שעות העבודה לחודש מחלוקת השכר החודשי לסך של 80 ₪ אשר שילמה לטענתה לתובע עבור שעת נסיעה. אין לקבל טענה זו, ויוסבר:
ראשית, טענתה של הנתבעת כי שכרו של התובע חושב על בסיס של 40 ₪ לכיוון, או 80 ₪ הלוך חזור, סכום הכולל את הוצאות הנסיעה – אינה מגובה בראיה כלשהי. הנתבעת לא הציגה תיעוד המלמד כמה זמן ארכה כל נסיעה, מה מרחק הנסיעה, וכמה עובדים היה על התובע לאסוף בכל נסיעה (שכן כמות העובדים מאריכה לעיתים את זמן ומרחק הנסיעה). זאת ועוד, כפי שהוסבר לעיל, הנתבעת טוענת שוב ושוב כי שכרו של התובע שולם על בסיס גלובאלי, ויש בכך כדי לסתור את טענתה כי יש לחשב את שכרו על בסיס של 80 ₪ לשעה, כולל הוצאות הנסיעה.
שנית, לא ברור מדוע הנתבעת טוענת בחישוביה כי יש להתבסס על תעריף שכר מינימום, כאשר לדבריו של מר אמויאל בחקירה הנגדית, הסכום של 40 ₪ מורכב משכר של 13.5 ₪ והוצאות רכב של 26.5 ₪, כלומר גם לפי חישוב זה, השכר לשעת עבודה עומד על סך של 26 ₪ ולא על תעריף שכר מינימום. יצוין, כי לפי חישוב זה ובהתאם לטבלה שהציגה הנתבעת ולפיה בשנת 2017 שכר המינימום עמד על סך של 26.88 ₪ - הרי שגם לשיטת הנתבעת היא שילמה לתובע שכר הנופל משכר המינימום לאותה שנה.
שלישית, על פי תלושי השכר, השכר אשר הוגדר על ידי הנתבעת כ"שכר לפיצויים" הינו השכר ברוטו ששולם באותו חודש בתלוש, מבלי להפחית את מה שלטענתה שולם בגין הוצאות הרכב מתוך השכר המלא. באופן דומה, בתלושים בהם נרשם ניכוי לתגמולים, השכר אשר הוגדר כ"שכר לקופ"ג" הינו מלוא השכר. במילים אחרות, הנתבעת בחרה לבטח את התובע בגין מלוא שכרו החודשי, ללא אבחנה בין שכר מינימום לבין הוצאות הרכב אשר כלולות היו לטענתה בשכר הכולל.
כאמור, לא ברור כיצד עומדת הנתבעת בסיכומיה על טענתה כי שילמה לתובע את שכרו בהתאם למספר ההסעות שביצע באותו החודש, כאשר בתלושי השכר שולם סכום גלובלי ואחיד, ומאחר ואין בידיה רישום כלשהו של כמות ההסעות, משך הזמן הנדרש לביצוען ויומני העבודה של עובדי הניקיון אשר הוסעו על ידי התובע. הנתבעת אף סותרת עצמה בעקביות, כאשר הן בכתב ההגנה והן בסיכומים חוזרת הטענה כי "היתה משלמת לו בהתאם למספר ההסעות שביצע באותו החודש" ובאותה נשימה טוענת כי "לתובע שולם סך גלובאלי".
על כן, אין לקבל את חישוביה של הנתבעת המבוססים על תעריף שכר מינימום. במקביל, אין לקבל את חישוביו של התובע במלואם שכן הוא מתבסס על שכר חודשי של 2,500 ₪, אולם החל מחודש 2/2016 שולם על פי התלושים שכר נמוך משמעותית מסכום זה, כאשר לפי הסבריו של התובע עצמו, הופחתה משמעותית כמות העבודה. על כן, יש לפצל את חישוב פיצויי הפיטורים לשתי תקופות: החל מתחילת העבודה ועד לחודש 1/2016 (54 חודשים), יש לחשב את פיצויי הפיטורים על יסוד השכר הקובע לו טוען התובע בסך 2,500 ₪, ולכן הוא זכאי לפיצויים בסך 11,250 ₪ (54/12 שנים * 2,500 ₪) . החל מחודש 2/2016 ועד לסיום העבודה בחודש 8/2017 (19 חודשים) השתכר התובע לפי התלושים שכר בסך 32,023 ₪, ולכן שכרו הקובע הינו בסך 1,685 ₪ (32,023 ₪ : 19 חודשים), ולכן בגין תקופה זו הוא זכאי לפיצויים בסך 2,667 ₪ (19/12 שנים * 1,685 ₪).
לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 13,917 ₪. מסכום זה יש לנכות כל סכום שהצטבר לזכות התובע לפיצויים בקופת כלל.
הודעה מוקדמת
התובע פוטר כאמור מעבודתו, ללא מתן הודעה מוקדמת. כפי שצוין לעיל, שכרו הממוצע בשנה וחצי האחרונה לעבודתו, לאחר שפחתה כמות העבודה, עמד על סך של 1,685 ₪. אין לקבל את טענת הנתבעת בדבר הפחתת התמורה ששולמה בגין החזר הוצאות הרכב מהשכר החודשי, שכן לא ניתן לאמוד הוצאות אלו, כפי שטוענת הנתבעת עצמה, וכאמור אין לקבל גם את חישוב הנתבעת המבוסס על שכר מינימום. על כן, זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת בסך 1,685 ₪.
הפרשי פנסיה
התובע טוען כי היה על הנתבעת להפריש בגינו לקרן פנסיה החל ממועד תחילת עבודתו, ואילו בפועל החלה להפריש רק החל מחודש 3/2014, ולכן הוא זכאי לפיצוי עבור הפרשות בחסר החל מחודש 8/2011 ועד לחודש 2/2014 לפי משכורת של 2,500 ₪, בשיעור של 6%, ובסך הכל 4,650 ₪.
מנגד, טוענת הנתבעת כי לצורך חישוב זכויותיו של התובע יש לבודד את הוצאות הנסיעה מהסכום הגלובלי ששולם לתובע בתלושי השכר, וכי היה עליה לבצע הפרשות רק על בסיס שכר העבודה המחושב כאמור על יסוד שכר מינימום והיקף השעות שחישבה לפי 15-17 ימי עבודה בחודש בממוצע.
אין לקבל כאמור את חישוביה של הנתבעת המבוססים על תעריף שכר מינימום, כפי שהוסבר לעיל. עם זאת, אין גם לקבל את חישוביו של התובע, וזאת בשל שני טעמים: ראשית, התובע לא הציג אישור על קיומה של קופת פנסיה פעילה במועד תחילת עבודתו אצל הנתבעת, ולכן על פי צו ההרחבה הכללי בעניין פנסיה חובה, היה על הנתבעת להתחיל להפריש מהחודש השביעי לעבודתו, כלומר החל מחודש 2/2012. שנית, התובע ערך חישוב על בסיס שיעור הפרשה של 6%, אולם צו ההרחבה נוקב בשיעורי הפרשה נמוכים יותר.
על בסיס השכר בתלושים ועד לסך חודשי של 2,500 ₪ בהתאם לטענתו של התובע, היה על הנתבעת להפריש בגינו לפנסיה החל מחודש 2/2012 ועד לחודש 2/2014 סך של 2,944 ₪ לפי הפירוט הבא :
מחודש 2/2012 ועד לחודש 12/2012, לפי שיעור של 4.16%, סך של 1,144 ₪ (2,500 ₪ * 11 חודשים * 4.16%).
מחודש 1/2013 ועד לחודש 12/2013, לפי שיעור של 5%, סך של 1,500 ₪ (2,500 ₪ * 12 חודשים * 5%).
מחודש 1/2014 ועד לחודש 2/2014, לפי שיעור של 6%, סך של 300 ₪ (2,500 ₪ * 2 חודשים * 6%).
הנתבעת ערכה בכתב ההגנה ובסיכומיה חישוב לגבי ההפרשות שהיה עליה לבצע לגישתה בגין פנסיה ובגין פיצויים, כאשר לטענתה הפרישה סכומים ביתר כתוצאה מטעות בתלוש השכר בשיוך התמורה כשכר יסוד, וסכומים אלו יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע. אין בידינו לקבל טענה זו, ויוסבר: ראשית, הנתבעת עורכת חישוביה על בסיס תעריף שכר מינימום והטענה בדבר תשלום סך של 40 ₪ לכל כיוון – טענה אשר כאמור נדחתה על ידינו. שנית, לו היתה הנתבעת מוסרת לתובע הודעה על תנאי עבודה הנוקבת בשכר מסוים כבסיס לביצוע ההפרשות, ניתן היה לשקול את טענתה בדבר 'טעות' בחישוב ההפרשות. אולם, הנתבעת כאמור לא עשתה כן, אלא בחרה להפריש לקרן הפנסיה בגין מלוא השכר בתלוש, כאשר גם לגישתה אין דרך לאמוד במדויק כמה היה עליה לשלם לתובע בגין החזר הוצאות נסיעה, ולכן לא ניתן לדעת כיצד לפצל את התמורה בין שכר עבודה לבין החזר הוצאות. באופן זה נהגה הנתבעת במשך כל שנות עבודתו של התובע, ויש לראות בכך כחלק בלתי נפרד מתנאי עבודתו, כך שאין הנתבעת זכאית לקזז כיום סכומים שלטענתה הפרישה ביתר.
פיצוי בגין אי קיום חוקי העבודה
במסגרת סיכומיו, טוען התובע לראשונה כי הוא זכאי לפיצוי כספי בגין התנהלות הנתבעת, כאשר לגישתו יש לבסס פיצוי זה על סעיף 26א לחוק הגנת השכר מכוחו ניתן לפסוק פיצוי כאשר תלושי השכר אינם תקינים, ועל סעיף 5 לחוק הודעה לעובד מכוחו ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק כאשר לא נמסרת לעובד הודעה על תנאי עבודתו.
אכן, כפי שעולה מכל האמור לעיל, הנתבעת לא מילאה את חובותיה על פי חוקי העבודה , לרבות מסירת הודעה על תנאי עבודה ותלושי שכר ערוכים כדין. מעדותו של מר אמויאל ומתלושי השכר עולה תמונה עגומה לגבי אי קיום מעקב ותיעוד שעות עבודתו של התובע, כמו גם כשלים ברורים בהצגת הנתונים הנכונים בתלושי השכר.
עם זאת, התובע עצמו מודה בסיכומיו כי לא כלל רכיב זה בכתב התביעה. התובע גם לא הגיש בקשה כלשהי במהלך ההליכים לתקן את כתב תביעתו ואינ ו מכמת רכיב זה בסיכומים. מסיבות אלו – דין הרכיב להידחות.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי, והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
פיצויי פיטורים 13,917 ₪ בניכוי הסכום שהופרש לפיצויים ב קופת כלל ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.2017 ועד למועד התשלום בפועל
תמורת הודעה מוקדמת 1,685 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.2017 ועד למועד התשלום בפועל
פנסיה 2,944 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה 1.3.2013 ועד למועד התשלום בפועל
באשר לפסיקת ההוצאות, הסכומים אשר נפסקו לעיל לתובע נמוכים משמעותית מסכום התביעה. עם זאת, נוכח מחדלי הנתבעת במהלך תקופת העבודה והצורך בניהול ההליכים בתיק זה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יתווספו לסכומים אלו הפרשי ריבית והצמדה ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ל' תשרי תשפ"א, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר ג'וזי נתב
נציג ציבור (עובדים)
רויטל טרנר, שופטת
מר אריה להב
נציג ציבור (מעסיקים)