הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 40996-07-15

לפני:

כב' השופטת הבכירה ורד שפר
נציג ציבור (עובדים) מר אמנון סבח
נציג ציבור (מעסיקים) מר גד פרנק

התובעים
וליד זנגריה
אסנת כעביה
ע"י ב"כ: עו"ד מואייד הייב

-

הנתבעת
י.א. גידולים בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד יניב נשיא

פסק דין

1. התובעים הם בעל ואישה שעבדו בשירות הנתבעת, שהנה חברה שבבעלותה מטעים באזור מושב משמר הירדן, והיא בבעלותה וניהולה של הגב' אידה קידר (להלן: "הגב' קידר").
כל אחד מהתובעים הגיש תביעתו בנפרד, אולם הדיון בשתי התביעות אוחד, והוכחות הצדדים בשתיהן נשמעו באותו המעמד.

בתביעותיהם מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת לשלם להם זכויות נלוות שונות, בין היתר מכוח צווי ההרחבה בענף החקלאות, וכן פיצויי פיטורים.
בנוסף, הגישה הנתבעת כנגד התובע תביעה שכנגד, בה ביקשה, בין היתר, לחייבו לפצותה בגין נזקים שנגרמו למטעיה בשל הזנחה קשה של המטעים בשל אי ביצוע המטלות שהיו באחריותו וכן נזקים לציוד שהיה אחראי עליו, וכן בגין גניבת סולר שהיה מיועד להפעלת ציוד של הנתבעת - לשימושו הפרטי.

2. נפרט להלן את העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, שעיקרן אינו שנוי במחלוקת, תוך שנציין מקום בו הצדדים חלוקים –

א. התובעת והתובע הם כאמור בעל ואשה, המתגוררים בכפר טובא זנגריה.
הנתבעת היא חברה שבבעלותה מטעים שונים (שהיקפם שנוי במחלוקת), והיא בבעלותה וניהולה של הגב' קידר, כאשר בניהול בפועל היה שותף גם בעלה של הגב' קידר, מר אבנר קידר (להלן: "מר קידר").

ב. התובע החל לעבוד בשירות הנתבעת ביום 01/01/12, והוא היה העובד היחיד שעבד בשירות הנתבעת, עד שהתובעת הצטרפה והחלה גם היא לעבוד בשירותה.
התובע עבד תמורת שכר חודשי שעמד על 6,300 ₪ בתחילת תקופת עבודתו.
התובעת החלה לעבוד בשירות הנתבעת בחודש מרס 2012, והיא עבדה תמורת שכר שעתי.
לטענת הנתבעת , עובר לתחילת עבודת התובעת בשירותה, היא הועסקה על ידי קבלן שהעסיק עובדים במטעי הנתבעת, ובעקבות בקשת התובעת שנבעה מהצורך שלה להציג תלושי שכר לצורך קבלת זכויות שונות – הסכימה הנתבעת להעסיקה במישרין ולהפיק בגינה תלושי שכר.
יוער כי התובעת הכחישה שעובר לעבודתה בשירות התבעת במישרין עבדה היא בשירות קבלן שהעסיק עובדים במטעי הנתבעת.

ג. התובע פוטר מעבודתו על אתר ביום 28/06/15.
הלכה למעשה יום עבודתו האחרון בפועל של התובע בשירות הנתבעת היה ביום 11/06/15, שכן באותו מועד נחבל ברגלו, חבלה בעקבותיה סבל מאי כושר עבודה וזו אף הוכרה כתאונת עבודה והתובע קיבל בגינה דמי פגיעה מהמל"ל.

ד. אין חולק כי עם סיום העסקתו נותר התובע חייב לנתבעת סך של 28,601, וזאת בגין הלוואה שקיבל מהנתבעת וטרם סיים השבתו של מלוא סכומה, וכן בגין מפרעה שקיבל, ותשלומים שונים ששילמה הנתבעת במקומו ואמור היה להשיב לה על דרך קיזוזם משכרו אילו היה ממשיך לעבוד.

ד. התובעת עבדה בפועל בשירות הנתבעת עד ליום 16/07/15, ונסיבות סיום העסקתה שנויות במחלוקת.

3. נפרט להלן את טענותיו העיקריות של התובע בתביעתו, והסעדים שתבע -

א. התובע טען כי מלכתחילה הועסק בתפקיד מנהל מטעי הנתבעת ו"אחראי על העובדים". לטענתו, בתוקף תפקידו כמנהל העבודה, היה אחראי על כל העבודות החקלאיות במטעים, על עובדי הנתבעת וגם על עובדי קבלן שהועסקו במטעיה.
על בסיס טענתו לפיה תפקידו היה "מנהל עבודה", ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו תשלומים שונים מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות לעובדים בדירוג חודשי מנהלי, בגדרם – משכורת י"ג, דמי כלכלה, תוספת ותק, דמי הבראה בשיעורים המגיעים למנהלי עבודה, פדיון חופשה, פיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות, ופיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן השתלמות.

לחילופין, טען התובע כי ככל שתדחה טענתו לפיה הוגדר כמנהל עבודה , וייקבע שצו ההרחבה לעובדים בדירוג חודשי מנהלי אינו חל עליו, הרי שיש לחייב הנתבעת לשלם לו זכויות שונות מכוח צו ההרחבה הכללי בענף החקלאות, בגדרן – מענק שנתי, דמי כלכלה, תוספת ותק, דמי הבראה, פדיון חופשה, ופיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות.

ב. לטענת התובע, עבד גם בשעות הלילה בריסוס המטעים, ותבע תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות, בעבור השנים 2014 ו – 2015.

ג. הוסיף התובע וטען כי פוטר על אתר, מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים, ותבע תשלום פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנתם, ו כן תמורת הודעה מוקדמת.
בנוסף, טען התובע כי לא שולם לו שכר העבודה לו היה זכאי בגין חודש יוני 2015, וביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו שכר עבודה מלא בגין חודש זה.

4. לעניין תביעת התובע טענה הנתבעת בכתב הגנתה כדלקמן -

א. התובע לא היה מנהל עבודה, ולנתבעת לא היו עובדים חוץ ממנו, מלבד אשתו של התובע, שכפי שכבר צוין לעיל הועסקה תחילה כעובדת של קבלן שסיפק לנתבעת שירותים ולבקשתה הופקו בגינה תלושי שכר ע"י הנתבעת.

ב. התובע פוטר לאחר שבעת שנעדר בשל חופשת מחלה הסתבר, בהיעדרו, כי הזניח באופן חמור את משימותיו, ב גדרן טיפול במסננים וצנרת השקיה, ובעקבות זאת נגרם נזק חמור לציוד ולפרי.
עוד התגלה, כי התובע לא ביצע בעצמו חלק ממטלותיו תוך שהוא מפקיד על ביצוען קבלן חיצוני שהנתבעת נדרשה לשלם לו בגין ביצוע עבודתו.
בנוסף טענה הנתבעת כי התובע נהג לגבות תשלום עבור הסעת עובדי קבלן ברכב שהיה משותף לו ולנתבעת, שהנתבעת נשאה בהוצאות אחזקתו, וגם עשה שימוש בכמויות ניכרות של דלק שהיה מיועד לצרכי עבודה של הנתבעת, ועשה בו שימוש לצרכיו הפרטיים.
הוסיפה הנתבעת וטענה כי התובע גרם בכוונה לכך שמשאית של הנתבעת אשר היה ממונה עליה תדרדר, והדבר גרם לנזק כבד.
לבסוף, טענה הנתבעת כי התובע התנהג בצורה אלימה עד כדי איום על חייו של מדריך המטעים של הנתבעת, והלה אף הגיש נגדו תלונה במשטרה.
לטענת הנתבעת התובע זומן לשימוע בו עומת עם ממצאי הנתבעת שפורטו לעיל, ומשלא היה לו מענה הולם – פוטר על אתר.

בנסיבות שפורטו לעיל – ביקשה הנתבעת לטעון כי נשללה זכאות התובע לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.
הנתבעת אף הגישה כנגד התובע תביעה שכנגד על סך של כ – 612,000 ₪ , ובה עתרה לחייבו לשלם לה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו על ידיו.

ג. הנתבעת טענה כי התובע לא עבד בשעות נוספות, ועל כן אינו זכאי לתוספת תגמול בגינן.

ד. אשר לתביעה לתשלום שכר עבודה בגין חודש יוני 2015, טענה הנתבעת כי בחודש זה התובע כלל לא עבד, ואף קיבל מהמל"ל דמי פגיעה בגינו, ועל כן לא היה זכאי לשכר עבודה.

ה. אשר לשכר ששולם לתובע, ביקשה הנתבעת לטעון כי סוכם עמו ששכרו יהא גבוה יחסית להיקף עבודתו כך שיכלול את כל הרכיבים המגיעים לו מכוח הדין, ועל כן דין תביעותיו לרכיבים שונים מכוח צווי ההרחבה – להידחות.
הוסיפה הנתבעת וטענה בהקשר זה, שהרכיבים שנתבעו מכוח צו ההרחבה אמורים להתווסף רק לשכר הטבלאי, שהיה נמוך בהרבה מזה ששולם לתובע, כך שבכל מקרה אינו זכאי להם.

ו. אשר לתביעה לדמי הבראה, טענה הנתבעת כי לתובע שולמו, כעולה מתלושי השכר, דמי הבראה בגין שנת 2014, ובנוסף יצא בשנת 2015 לחופשה בחו"ל יחד עם אשתו התובעת, אשר מומנה ע"י הנתבעת ועלותה הייתה כ – 10,000 ₪, כך שקיבל אף מעבר למגיע לו בגין דמי הבראה.

ז. אשר לתביעה לפדיון חופשה, טענה הנתבעת כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה בתשלום להם היה זכאי, בדרך זו שבעשרות ימים גשומים בשנה לא הגיע לעבודה ושהה בביתו, וגם קיבל חופשה מבלי שנגרע שכרו הן בחגים המוסלמיים והן ביהודיים.

ח. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הפרישה בגין התובע את מלוא ההפרשות הפנסיוניות שהיה עליה להפריש.

ט. כאמור, הנתבעת הגישה כנגד התובע תביעה שכנגד, ובה נטען כי התובע הזניח את משימותיו בשמירה על ציוד ההשקיה ותחזוקתו באופן שהן הציוד ניזוק והן הפרי במטעים, כי התובע גנב מהתבעת סולר, גרם נזק לרכביה, ולא ביצע עבודה שטען שביצע וקיבל תשלום בגינה, ובמקביל העביר את העבודה לביצוע על ידי קבלן חיצוני שהנתבעת נאלצה לשלם לו.
לתמיכה בטענותיה ובכימות נזקיה הגישה הנתבעת חו"ד מומחה, וביקשה לחייב את התובע לשלם לה סך של כ – 574,000 ₪.
בנוסף, ביקשה הנתבעת לחייב את התובע לשלם לה סכומים נוספים שלטענתה היה חייב להשיב לה, מעבר להלוואה שנתנה לו ושאינה שנויה במחלוקת, בגין רכישת רכבו והוצאות שהוציאה במקומו לשיפוצו, ומימון ביניים שהעניקה לו בהקשר זה.
יצוין כי התובע – הנתבע שכנגד הכחיש את כל הטענות בתביעה שכנגד , טען כי לא הזניח את עבודתו, לא נגרמו נזקים למטעי הנתבעת, כל הכספים ששולמו לקבלנים חיצוניים בגין ביצוע עבודות – שולמו בעקבות תיאום בן הגב' קידר לאותם קבלנים, וכי לא נותר חייב לנתבעת כספים כלשהם בקשר לרכב מעבר לאלה שבהם הודה .

5. בתביעת התובעת נטענו הטענות הבאות ונתבעו הסעדים שדלקמן –

א. התובעת עבדה בשירות הנתבעת החל מיום 01/03/12, תמורת שכר שעתי שבחודש עבודתה האחרון עמד על 25 ₪.
היקף העבודה הממוצע של התובעת עמד על 159 שעות בחודש.

ב. הנתבעת לא שילמה לתובעת את הזכויות הנלוות להן הייתה זכאית, ועל כן ביום 17/07/15 שוגר לה ע"י ב"כ התובעת דרישה לתשלום מלוא זכויותיה שאם לא כן תעזוב את עבודתה בדין מפוטרת.
המכתב נמסר לגב' קידר באותו מועד, ולאחר קבלתו הוציאה האחרונה את התובעת לחופשה כפויה בת שבוע.
לאחר שבוע התקשרה התובעת לגב' קידר ושאלה מתי תשובץ לעבודה, וזו השיבה לה כי היא יכולה לבוא ביום א' אולם עליה לדאוג לעצמה להסעה.
בהתאם לאמור הגיעה התובעת בעצמה לכניסה למושב, אולם הגב' קידר אמרה לה כי אין לה עבודה עבורה, ומשבחרו היא ובעלה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הנתבעת – ייפגשו בבית המשפט.
בנסיבות אלה, לטענת התובעת יש לראותה כמי שפוטרה על אתר, מבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים וניתנה לה הודעה מוקדמת, וביקשה לחייב את הנתבעת לשלמם לה.

ג. בנוסף, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה דמי הבראה, דמי חגים ופדיון חופשה בגין מלוא תקופת עבודתה.
הוסיפה התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת לשלם לה זכויות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות, בגדרן דמי כלכלה, מענק שנתי , פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן השתלמות, וכן דמי השתתפות במעונות וגנים בהם ביקרו ילדיה.
לבסוף, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין העדר הפרשות פנסיוניות לתגמולים, בשיעור של 6% משכרה המצטבר.

6. לעניין תביעת התובעת, טענה הנתבעת בכתב הגנתה כדלקמן -

א. עם פיטוריו של התובע, ביקשה גם התובעת שיפטרו אותה, שכן לא רצתה לעבוד ללא בעלה, אלא שהנתבעת הבהירה לה שאין כל קשר ביניהם מבחינתה, ושהתובעת היא עובדת חיונית עבורה והיא מתבקשת להמשיך לעבוד.
ברם – התובעת, שלא רצתה להמשיך בעבודה, החלה לנקוט בשביתה איטלקית, המרידה את העובדים במטעים, הפרה הוראות שקיבלה והוציאה חופשת מחלה.
בנוסף, שלחה התובעת שליחים לנתבעת כדי לשכנעה ליתן לה מכתב פיטורים.
ביום 17/07/15 יצאה התובעת לחופשת חג, ולאחריו כבר לא הגיעה לעבודה.
בידי הנתבעת אכן נתקבל מכתב ההתראה מטעם התובעת, אולם התובעת הפסיקה להגיע לעבודה עוד בטרם היה סיפק בידי הנתבעת להשיב למכתב.
על כן התובעת התפטרה על אתר ולא פוטרה, איננה זכאית לפיצויי פיטורים, והיא זו שצריכה לתת לנתבעת תמורת הודעה מוקדמת, שאותה יש לקזז מכל סך שייפסק לזכותה.

ב. הנתבעת טענה כי דין תביעת התובעת לדמי הבראה להידחות, שכן בגין רכיב זה הוציאה הנתבעת אותה ואת בעלה לחופשה בחו"ל שעלותה כ – 5,000 ₪.

ג. התובעת קיבלה חופשה בתשלום כמגיע לה, שכן לא הגיעה לעבודה בכל ימי הגשם, וקיבלה עבורם תמורה, ועסקינן בעשרות ימי עבודה בשנה.
כמו כן קיבלה התובעת שכר מלא בגין ימים בהם נעדרה בגין חגי המוסלמים, וגם בגין החגים היהודיים, כך שקיבלה דמי חגים ביתר.

ד. הוסיפה הנתבעת וטענה כי התובעת אינה זכאית לדמי כלכלה, שכן סופק לה אוכל במקום העבודה.
עוד טענה הנתבעת, כי התובעת לא הייתה זכאית להפרשות מכוח צו ההרחבה בענפי החקלאות.

7. מהאמור לעיל עולה כי בכל הנוגע לתביעת התובע עלינו להכריע בשאלות הבאות -
א. מה היה מעמדו של התובע, והאם יש לראותו כמי שעבד כ"מנהל עבודה" כהגדרתו של מעמד זה בצו ההרחבה הרלבנטי?
ב. מה סוכם עם התובע לגבי השכר שישולם לו?
ג. האם קיבל התובע את מלוא הזכויות להן היה זכאי מכוח מי מבין צווי ההרחבה שחלו על יחסי הצדדים?
ד. האם קיבל התובע דמי הבראה וחופשה בתשלום כמגיע לו מכוח הדין?
ה. מה היו נסיבות פיטורי התובע?
האם היה בהן כדי לשלול זכאותו לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת?
ו.. האם התובע עבד בשעות נוספות וככל שכן – מה שיעור תוספת התגמול לה היה זכאי בגינן.
ז. האם היה התובע זכאי לשכר עבודה בגין חודש יוני 2015?
ח. מה דינה של התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת?

8. אשר לתביעת התובעת עלינו להכריע בשאלות הבאות –

א. מה היה היקף עבודתה בפועל של התובעת ומה שיעור השכר הקובע שלה?
ב. האם קיבלה התובעת חופשה בתשלום ודמי הבראה בהתאם לזכאותה מכוח הדין?
ג. האם הייתה התובעת זכאית לזכויות נלוות כלשהן מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות, ואם כן – מה שיעורן?
ד. מה היו נסיבות סיום עבודתה של התובעת, והאם יש בהן כדי לזכותה בפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, או שמא היא זו שיש לקזז מהמגיע לה תמורת הודעה מוקדמת שהיה עליה לתת לנתבעת?

נדון תחילה בתביעת התובע.

9. מה היה מעמדו של התובע, והאם יש לראותו כמי שעבד כ"מנהל עבודה" כהגדרתו של מעמד זה בצו ההרחבה הרלבנטי?

א. אין חולק שהתובע היה העובד היחידי שעבד בשירות הנתבעת במישרין (למעט אשתו התובעת שהצטרפה אליו בהמשך), וכי הוא למעשה טיפל בכל הטעון טיפול במטעיה והיה האחראי על תפעול העבודות החקלאיות בהם.
עוד אין חולק כי למרות העובדה שהגב' קידר הייתה מעורבת בניהול העבודה השוטפת במטעים, ניתן בתובע אמון רב בכל הנוגע לעבודות החקלאיות שנעשו בהם, והוא עסק בכל היבטיהן.

ב. על פי צו ההרחבה בענף החקלאות לעובדים בדירוג חודשי מנהלי (פורסם בילקוט הפרסומים 4966 התשס"א ע' 1801), מנהל עבודה הינו " עובד בעל הכשרה מקצועית, שניתנו לו תפקידים מנהליים והדרכתיים במשק, ממונה על עובדים".
התובע, מצידו, טען בתצהירו כי היה מנהל של העבודה במטעים, וכי היה ממונה על עובדי הקבלן שהועסקו בהם, ועל ספקי שירות.
בתצהירי הנתבעת נט ען, לעומת זאת, שהתובע לא ניהל עובדים שכן היה העובד היחיד של הנתבעת, ולא היה צורך בניהול עובדי הקבלן שכן אלה היו כפופים לקבלן והוא זה שניהל את עבודתם.

ג. משהוכחש מלכתחילה קיומם של התנאים להגדרת התובע כמנהל עבודה, מוטל עליו הנטל להוכחתם.
איננו סבורים שעלה בידי התובע להרים נטל זה.
התובע לא טרח להוכיח שהיה בעל הכשרה מקצועית (להבדיל מניסיון בעבודה בתחום החקלאות), או כי נתון זה איננה רלבנטי, ולא הוכיח כי היה ממונה על עובדים ועסק בהדרכתם.
אכן, התובע היה אחראי על תחומים מסוימים של הטיפול במטעים, בראשם השקיה, ריסוס, והובלת הפרי שנקטף לבתי האריזה.
עדיין אין בכך כדי להצדיק קביעה שהיה ממונה על עובדים ועסק בהדרכתם.
משידע התובע שהיבטים אלה בעבודתו מוכחשים – היה באפשרותו להביא עדויות לכך שעסק בתחומים אלה – ולא עשה כן.

ד. לאור האמור, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח שהועסק במעמד של מנהל העבודה כהגדרתו בצו ההרחבה שאוזכר לעיל, ואינו זכאי לזכויות של בעל מעמד זה מכוח הצו האמור, ותביעותיו מכוחו נדחות.
את זכויותיו של התובע יש לקבוע בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות (פורסם בי״פ 4965 התשס״א, עמי (1759 .
יוער, כי אמנם ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי התובע לא ציין מפורשות את האזכור של הצו האמור, אולם אין לכך נפקות משעל מערכת היחסים שבין הצדדים חל בתקופה מושא התביעה צו הרחבה רלבנטי אחד, שהינו ממילא בגדרי ידיעת דיינים.

10. מה סוכם עם התובע בנוגע לשכר שישולם לו?

א. נזכיר כי אין חולק שסוכם עם התובע, ושולם לו בפועל, שכר שעמד על סך של 6,000 ₪ במונחי נטו (ועמד, במרבית חודשי עבודתו האחרונים על סך של 6,924 ₪ במונחי ברוטו, אולם חישובי התובע התבססו כולם על שכר ברוטו שעמד על 6,319 ₪ ), ומעבר לסך זה, שהוגדר בתלושי השכר כ"שכר יסוד" - לא ניתן למצוא זכר לתשלומים כלשהם בתלושי השכר.
בנוסף, החל מחודש 10/14 מופיעים בתלוש רישומים של תשלומים בגין הבראה ואחזקת רכב.

עוד אין חולק שמי שקיבל את התובע לעבודה היה מר קידר, והוא זה שסיכם עמו את שכרו ותנאי העסקתו.
לטענת מר קידר, סיכם עם התובע שהסך המוסכם שישולם לו – יכלול את כל זכויותיו הנלוות .
טענה זו הנה בעייתית במספר היבטים שיפורטו להלן, ובכל מקרה נטל הוכחתה הינו על הנתבעת.

ב. הדין החל -
נפנה לכך שבחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 נקבעו, בין היתר, ההוראות הבאות –
מיום 30.1.2015
תיקון מס' 6
ס"ח תשע"ה מס' 2481 מיום 16.12.2014 עמ' 64 ( ה"ח 582)
חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002

"1. מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ואם היה העובד נער כהגדרתו בחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן – נער) – לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – הודעה על תנאי עבודה).
מיום 10.9.2009
תיקון מס' 3
ס"ח תשס"ט מס' 2204 מיום 27.7.2009 עמ' 287 ( ה"ח 273)
1. מעביד ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ואם היה העובד נער כהגדרתו בחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן – נער) – לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה - ההודעה).

מיום 15.7.2014
תיקון מס' 5
ס"ח תשע"ד מס' 2459 מיום 15.7.2014 עמ' 605 ( ה"ח 535)
1. מעביד מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ואם היה העובד נער כהגדרתו בחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן – נער) – לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה - ההודעה).

מיום 30.1.2015
תיקון מס' 6
ס"ח תשע"ה מס' 2481 מיום 16.12.2014 עמ' 64 ( ה"ח 582)
1. מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ואם היה העובד נער כהגדרתו בחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן – נער) – לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – ההודעה הודעה על תנאי עבודה).

2. (א) פירוט תנאי העבודה של העובד בהודעה על תנאי עבודה יהיה בעניינים אלה:
(1) זהות המעסיק וזהות העובד;
(2) תאריך תחילת העבודה ואם חוזה העבודה הוא לתקופה קצובה – תקופת העבודה; היה חוזה העבודה שלא לתקופה קצובה, יציין זאת המעסיק;
(3) תיאור עיקרי התפקיד;
(4) ציון שמו או תואר תפקידו של ממונה ישיר על העובד;
(5) סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר ואולם אם נקבע שכר עבודתו על פי דירוג, מכוח הסכם קיבוצי או לפיו – דירוג העובד ודרגתו;
(6) אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד, לפי הענין;
(7) יום המנוחה השבועי של העובד;
(8) סוגי תשלומים של המעסיק ושל העובד בעבור תנאים סוציאליים של העובד, וכן פירוט הגופים שאליהם המעסיק מעביר בפועל את התשלומים האמורים, ואולם אם התחיל מעסיק להעביר בפועל את התשלומים לאחר מסירת ההודעה, ימסור על כך הודעה נפרדת לעובד;
.......

מיום 11.8.2011
סעיף קטן 5(ב) מיום 11.12.2011
תיקון מס' 4
ס"ח תשע"א מס' 2311 מיום 11.8.2011 עמ' 1029 ( ה"ח 408)
סמכות שיפוט ותרופות
5. (א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –
(1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין;
(2) ליתן צו עשה לתיקון ההפרה.
(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה);
(2) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לעניין זה –
"מדד" – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
"המדד החדש" – המדד שפורסם לאחרונה לפני יום העדכון;
"המדד הבסיסי" – המדד שפורסם בחודש יולי 2011;
(3) אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מזכותו של עובד לפיצויים או לכל סעד אחר לפי כל דין בשל אותה הפרה; ואולם בית הדין לא יפסוק פיצויים לפי סעיף קטן זה בתובענה ייצוגית כמשמעותה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006;
(4) בבואו לפסוק פיצויים לדוגמה למעביד בשל הפרת הוראות סעיפים 1 או 3 כאמור בפסקה (1), רשאי בית הדין לעבודה להתחשב בכך שהמעביד הורשע בשל אותו מעשה ובקנס שנגזר עליו, או בכך שהוטל על המעביד, בשל אותו מעשה, קנס מינהלי לפי חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (בסעיף זה – חוק העבירות המינהליות);
(5) בבואו להטיל קנס על מעביד שהורשע בעבירה לפי סעיף 4, רשאי בית משפט או בית דין לעבודה להתחשב בכך שנפסקו נגד המעביד, בפסק דין סופי, פיצויים לדוגמה לפי סעיף קטן זה, בשל המעשה שבשלו הורשע כאמור;
(6) בבוא מפקח שמונה לפי חוק העבירות המינהליות להטיל קנס מינהלי בשל עבירה לפי סעיף 4, או בבוא תובע מוסמך כמשמעותו בסעיף 8א לחוק האמור לדון בבקשה לביטול קנס מינהלי שהוטל כאמור, רשאי הוא להתחשב בכך שנפסקו נגד המעביד, בפסק דין סופי, פיצויים לדוגמה לפי סעיף קטן זה, בשל המעשה שבשלו מוטל עליו קנס מינהלי.

מיום 15.7.2014
תיקון מס' 5
ס"ח תשע"ד מס' 2459 מיום 15.7.2014 עמ' 605 ( ה"ח 535)
(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעביד המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה);
(2) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לעניין זה –
"מדד" – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
"המדד החדש" – המדד שפורסם לאחרונה לפני יום העדכון;
"המדד הבסיסי" – המדד שפורסם בחודש יולי 2011;
(3) אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מזכותו של עובד לפיצויים או לכל סעד אחר לפי כל דין בשל אותה הפרה; ואולם בית הדין לא יפסוק פיצויים לפי סעיף קטן זה בתובענה ייצוגית כמשמעותה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006;
(4) בבואו לפסוק פיצויים לדוגמה למעביד למעסיק בשל הפרת הוראות סעיפים 1 או 3 כאמור בפסקה (1), רשאי בית הדין לעבודה להתחשב בכך שהמעביד שהמעביד הורשע בשל אותו מעשה ובקנס שנגזר עליו, או בכך שהוטל על המעביד המעסיק, בשל אותו מעשה, קנס מינהלי לפי חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (בסעיף זה – חוק העבירות המינהליות);
(5) בבואו להטיל קנס על מעביד מעסיק שהורשע בעבירה לפי סעיף 4, רשאי בית משפט או בית דין לעבודה להתחשב בכך שנפסקו נגד המעביד המעסיק, בפסק דין סופי, פיצויים לדוגמה לפי סעיף קטן זה, בשל המעשה שבשלו הורשע כאמור;

"5א. בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971."

בענייננו, אין חולק שלא נמסרה לתובע הודעה לעובד ולא נחתם עמו חוזה העסקה.
כבר מכאן נובע נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת להראות שסוכם עם התובע שהשכר שישולם לו יכלול זכויות נלוות כאלה ואחרות.

לאמור לעיל יש להוסיף את הדין הנוגע להוכחת טענה בדבר שכר כולל:
זה מכבר קבע בית הדין הארצי כהאי לישנא –
"אשר להיבט המשפטי, אנו סבורים כי גם בתקופה שקדמה לתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, הייתה מוטלת על המעסיק החובה לכלול בתלוש השכר פירוט מלא ומסודר לגבי רכיבי שכרו של העובד, באופן שיאפשר מעקב של העובד כי אכן משולמים לו מלוא שכרו בעד שעות העבודה הרגילות והנוספות ומלוא זכויותיו הסוציאליות. אנו סבורים, כי אם בכלל ניתן לכלול בשכר תנאים סוציאליים מסוימים, יש להגדיר באופן ברור וחד משמעי מראש אלו רכיבים נוספים כולל השכר, ואין לתת תוקף להתנהלות מעסיק הקובע איזה רכיבים השכר כולל מעת לעת, על פי החלטתו (המשתנה) בכל חודש, או על פי החלטתו בדיעבד, לאחר סיום קשר העבודה, בהתאם לרכיבים שתבע העובד". (ההדגשה אינה במקור. ו.ש.)
[ראו, ע"ע (ארצי ) 6204-07-11 אודר הנדסה ובנין בע"מ - סטנילה צ'יפריאן (פורסם בנבו, 08.12.2014) ].

ג. בענייננו, מר קידר אף לא התיימר לטעון כי כשהוסכם שכרו של התובע כשכר כולל, פורטו הזכויות הנלוות שיכללו בו ונראה כי לחלקן אף לא היה מודע, והוא אף לא ניסה להפגין בקיאות בזכויות הנלוות להן היה זכאי התובע והודה כי איננה בקיא ב"חוקי העבודה".
בנוסף, התובע לא נחקר בסוגיה זו, ולא נעשה ניסון לעמת אותו, בחקירה הנגדית, עם הטענה לפיה השכר הגבוה ששולם לו – יכלול את הזכויות הנלוות מכוח צו ההרחבה או אחרות או מי מהן.
איננו מקבלים את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו לפיה יש ללמוד מהאמור בצו ההרחבה ומטבלאות השכר שנכללות בו (בעיקר בנספח ב' לצו) , כי הזכויות הנלוות שמפורטות בו מתווספות לשכר הטבלאי בלבד, שהינו נמוך מאוד, ולא לשכר הגבוה ממנו.
איננו סבורים שמסקנה זו מתחייבת למקרא מי מבין ההגדרות או ההוראות בצו או בנספח ב' לו.
מעבר לכך, וככל שהוסכם כי השכר שישולם לתובע יכלול זכויות כאלה או אחרות, היה מקום לפירוט של תשלומים אלה בתלושי השכר, אלא שבתלושים הוגדר דרך קבע הסך החודשי ששולם לתובע כ"שכר יסוד".
משכך, והגם שאין ספק ששכרו של התובע עמד על שיעורים הגבוהים באופן ניכר מהשכר הטבלאי בענף החקלאות שעמד על שכר המינימום, והגם שנטייתנו היא להאמין למר קידר שכוונתו בתשלום השכר הגבוה לתובע הייתה שזה יכלול את כלל הכספים המגיעים לו, הרי שאין מנוס מלקבוע שגם בכל הנוגע לאותן זכויות שכלילתן בשכר העבודה מותרת מכוח הדין , ככל ובמידה שהיא מוסכמת וברורה – לא הוכחה הסכמה מפורשת ומפורטת מצד התובע לכך שהשכר שישולם לו יכלול זכויות נלוות מסוימות כלשהן.

ד. לעומת האמור לעיל, ניתן לראות כי החל מחודש 10/14 מופיעים בתלושי השכר של התובע שני רכיבים שהועמדו כל אחד על סך 250 ₪ במונחי נטו והם דמי הבראה ואחזקת רכב.
גם כאן לא נמסרה לתובע הודעה בכתב על השינוי בשכר כמצוות סעיף 3 לחוק הודעה לעובד, אלא שעיון בסעיף 3(3) לחוק מראה שהוא מוציא מכלל החובה למסור הודעה בכתב שינויים שמפורטים בתלוש השכר, כפי שנעשה בענייננו.
התובע טען, אמנם, כי מדובר היה בהעלאה בשכר ורישומי הרכיבים בתלוש היו פיקטיביים, אולם בהקשר זה העדפנו את גרסתו של מר קידר, לפיה במהלך חודש 10/14 הודיעה לנתבעת מנהלת החשבונות שלה כי יש לשלם לתובע דמי הבראה ואחזקת רכב ולרשום זאת בתלושי השכר, כך שהשכר עצמו לא השתנה ונוספו לו המרכיבים האמורים.

ה. סיכומו של דבר, ונוכח מכלול האמור לעיל, אנו קובעים שלתובע שולם, במהלך כל תקופת עבודתו, שכר חודשי שעמד על סך של 6,000 ₪ במונחי נטו (ו כפי שטען התובע בבסיס חישוביו – 6,319 ₪ במונחי ברוטו), ורק החל מחודש 10/14 נוספו לשכר זה סך של 250 ₪ במונחי נטו בגין דמי הבראה ואותו הסך בגין אחזקת רכב.

11. מה שיעור התשלומים להם היה התובע זכאי בגין הזכויות הנלוות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות?

א. משקבענו שלתובע שולם שכר יסוד בלבד בגין תקופת עבודתו (למעט החל מחודש 10/14 כמפורט לעיל), המסקנה היא שלא שולמו לו תשלומים כלשהם בגין זכויות נלוות מכוח צווי ההרחבה, וכל שנותר לבדוק הוא מהם התשלומים להם היה זכאי מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות, שנקבע לעיל שהוא זה שחל על מערכת היחסים שבין הצדדים.
נזכיר, כי התובע תבע בהקשר זה את הרכיבים הבאים –
מענק שנתי ; דמי כלכלה ; תוספת ותק ; פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן פנסיה בגין תגמולים בשיעור של 6% משכרו ; פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן השתלמות בשיעור של 1% משכרו.

נבדוק רכיבים אלה אחד לאחד.

ב. אשר למענק השנתי –
על פי סעיף 36 לצו ההרחבה, עובד קבוע שנתי יקבל מענק שנתי כנקוב בנספח ב' לצו.
נספח ב' קובע כי עובד קבוע חודשי יקבל מענק שנתי בשיעור מחצית המשכורת החודשית בגין כל שנת עבודה.
רכיב זה חושב על ידי התובע נכונה, לפי השכר ברוטו, וזאת למעט בגין שנת 2015, בה עבד התובע רק מחצית השנה, ועל כן זכאי למחצית המענק, דהיינו לרבע משכרו החודשי.
לפיכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע מענק שנתי בסך של 10,858 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון תקופת העבודה דהיינו מיום 01/08/13 ועד לתשלום המלא בפועל.

ג. דמי כלכלה –
על פי סעיף 37 לצו ההרחבה, עובד יומי קבוע ועובד במשכורת חודשית, יקבל דמי כלכלה כמפורט בנספח ב' לצו.
על פי נספח ב' זכאי עובד חדשי קבוע לדמי כלכלה בסך של 100 ₪ לחודש.
הנתבעת לא הוכיחה שהתובע קיבל כלכלה בעין, ומכל מקום לא עולה מלשון הצו או הנספח שמתן ארוחות כאלה או אחרות פוטר מתשלום דמי כלכלה.
התובע חישב בתביעתו נכונה את שיעור דמי הכלכלה, ועל כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לו דמי כלכלה בסך של 4,200 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון תקופת העבודה דהיינו מיום 01/08/13 ועד לתשלום המלא בפועל.

ד. תוספת ותק –
על פי סעיף 21 לצו ההרחבה, כל עובד קבוע ועונתי קבוע יקבל תוספת ותק לשכרו הכולל בהתאם לנספח ב' לצו.
על פי נספח ב' בגין שנת העבודה השנייה יקבל העובד תוספת ותק בת 17.5 ₪ לחודש, בגין שנת העבודה השלישית יקבל 35 ₪ לחודש, ובגין הרביעית תשולם לו תוספת בסך של 52.5 ₪.
תוספת הוותק שנתבעה בתביעה חושבה נכונה בהתאם לחודשי עבודתו של התובע והתעריפים שפורטו לעיל.
על כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע תוספת ותק בסך כולל של 945 ₪, אשר תשולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחציון תקופת הזכאות , דהיינו 01/03/14, ועד לתשלום המלא בפועל.

ה. הפרשות לתגמולים –
על פי סעיף 43 ל צו ההרחבה בענף החקלאות, עובד זמני או בניסיון זכאי להפרשות לפנסיה – תגמולי מעסיק - בשיעור של 6%. זהו הדין גם באשר לעובדים קבועים וחודשיים [וראו הדברים שנפסקו בעד"מ (ארצי) 1013/04 מוסלמי עטאף – אברמוביץ צבי את יצחק (08.08.05)]. לכן, הזכאות להפרשות מעסיק לפנסיה בשיעור של 6% קמה החל מיום העבודה הראשון.
התובע חישב נכונה בסיכומיו את שיעור ההפרשות (הגם שמסיבה שלא הוסברה תבע רק בגין חלק מתקופת העבודה), והעמיד רכיב תביעה זה על 11,000 ₪.
הנתבעת הוכיחה על פי דו"חות מ"כלל פנסיה וגמל" כי הפרישה בגין התובע הפרשות החל מחודש 10/13, וכי סך ההפרשות שהצטברו בגין תגמולי מעביד עומד על 7,920 ₪.
אשר על כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע בגין הפרשות בחסר את ההפרש בין הסך שנתבע לזה שהופרש, אשר עומד על סך של 3,080 ₪.
דברים אלה יפים רק במידה והנתבעת עשתה כל שעליה לעשות כדי לשחרר לזכות התובע את ההפרשות שהופרשו בגינו.
ככל שלא עשתה כן , ולא תעשה זאת בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה, עליה לשלם לו את מלוא הפיצוי שנקבע בסך של 11,000 ₪.
הסכומים שפורטו לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/15 ועד לתשלום המלא בפועל.

ו. הפרשות לקרן השתלמות -
התובע הסתמך על סעיף 43 לצו ההרחבה, בו מוזכרת חובת המעסיק להפריש אחוז אחד משכר העובד לקרן ההשתלמות לפועלים חקלאיים, וביקש על בסיסו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין העדר הפרשות כאמור.
למעשה, המקור הנכון לחיוב לכאורה בהפרשות לקרן השתלמות הינו ס' 38 לצו ההרחבה אשר קובע חובת הפרשה ל- "קרן השתלמות ומלגות לפועלים חקלאיים ובניהם בע"מ". עיון בסעיף האמור מעלה כי אין מדובר בקרן השתלמות אישית, שבה נעשה חסכון אישי לזכות העובד, אלא בקרן כללית שמטרתה לדאוג, בין היתר, להשתלמויות. בהינתן האמור לעיל, אין התובע זכאי לתשלום פיצוי בשיעור הכספים שהיו אמורים להיות מופרשים על ידי המעסיק לאותה קרן, ודין תביעתו בהקשר זה להידחות.

12. מה היה היקף עבודתו של התובע והאם עבד בשעות נוספות –

א. התובע טען בתצהירו כי מתכונת עבודתו הייתה קבועה וכי עבד בימים א' עד ו' בין השעות 05:00 ו – 14:00 ובימי החורף התחיל רק בשעה 06:00, ובנוסף לכך עבודתו לעיתים התארכה בימי הקטיף עד לשעה 20:00.
עוד טען כי "בתקופת הריסוס" היה מבצע ריסוסים בשעות הלילה.
למעשה, רכיב התביעה של תוספת התגמול בגין עבודה בשעות נוספות הושתת כולו רק על העבודה בריסוס שנעשתה, כך על פי הנטען, בנוסף על ימי העבודה הרגילים.
התובע צירף לתצהירו טופסי דיווח ממוחשבים על ביצוע הדברה וריסוס, אשר נערכו על ידיו במחשב הניד שהיה עמו וניתן לו ע"י הנתבעת לצורך ביצוע עבודתו, ועליהם ביקש להסתמך לעניין הוכחת עבודה בשעות נוספות ובגין השעות שצוינו בהם ביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

ב. מצד הנתבעת נטען כי סוכם עם התובע על עבודה בהיקף של 6 שעות ביום, ובימי שישי 4 שעות, וכי ככל שעבד לעיתים רחוקות בלילה בריסוס – למחרת לא הגיע לעבודה.
בעניין זה הצהיר מר קידר שכך הסכים עם התובע, והגב' קידר העידה שכך היה בפועל.

ג. יש לומר כי אין חולק שהתובע ניהל רישום של נוכחות הקבלן ועובדיו במטעים, וכן ניהל יומן אישי שנגע לימי וכפי הנראה גם שעות העבודה שלו, אלא שלטענתו יומן זה נשרף על ידיו יחד עם מסמכים שנמצאו על ידי אשתו בעת שעשתה סדר בבית, ועל כן הוא לא הוצג.

ד. בחקירתו הנגדית של התובע בבית הדין נסתרה גרסתו שבתצהיר, וכך הודה שעבד 8 שעות ביום בלבד (בעוד שבתצהירו טען שעבד בקיץ דרך קבע בין השעות 05:00 עד 14:00, דהיינו 9 שעות), וציין כי בימי שישי עבד עד לשעה 13:00 (בעוד שבתצהירו טען שעבד עד 14:00 דרך קבע).
עוד הודה התובע כי המסמכים שהציג מתוך יומני ההדברה אינם מעידים בהכרח על כך שהוא זה שביצע את ההדברה, ולעיתים זו בוצעה ע"י קבלנים חיצוניים והוא רק וידא שהריסוס בוצע ולכן נרשם שמו כמי שביצע לכאורה את הריסוס (ראו עמ' 33 לפרוטוקול ש' 19-21), ומעבר לכך עיון בשעות שמופיעות בדו"חות האמורים ככאלה בהן לכאורה בוצעו ריסוס בשעות נוספות שמעבר לשעות העבודה הרגילות, מראה שחלקן היו בשעות היום ולא רק בשעות הלילה מעבר לשעות העבודה (למשל, בדו"חות בגין הימים 16/03/14, 17/03/14, 05/04/15, 06/04/15).
זה המקום לומר שככלל – העדפנו העדפה של ממש את עדותם של מר קידר והגב' קידר על פני עדות התובע.
וכך, בעוד שהתרשמותנו לגבי עדותם של ה"ה קידר הייתה שדבריהם נאמרו בכנות וביושר והם תיארו נכוחה את הנסיבות מושא עדותם, וככלל גרסתם הייתה עקבית וקוהרנטית ולא נסתרה, הרי שמחקירת התובע לפנינו התרשמנו שאמר אותם דברים שסבר שיתמכו בקבלת תביעתו, ומצאנו שורה של סתירות וחוסר עקביות בדבריו.
מעבר להתייחסות הבלתי עקבית שהזכרנו לעיל בכל הנוגע לשעות העבודה, נפנה למקרה בולט של סתירה בגרסת התובע, וזאת בכל הנוגע להתייחסותו לנסיבות הנוגעות לתצהיר נוסף שהוגש ע"י עד הנתבעת מר זנגריה מוחמד יוסף (להלן: הקבלן").
מר זנגריה הקבלן, שאין חולק שהיה בקשרי עבודה עם הנתבעת וסיפק לה עובדים למטעיה, הגיש תצהיר מטעם הנתבעת, בו נכללה התייחסות גם לטענות מצד התובע.
במפתיע ולאחר שהוגשו תצהיר הצדדים הוגש תצהיר נוסף ע"י הקבלן, ובו נטען שהדברים שנרשמו בתצהירו הקודם לא נאמרו על ידיו .
מר זנגריה גם לא הופיע להיחקר על תצהיריו , והנתבעת הודיעה שמסר לה שלאחר הגשת תצהירו מטעמה ספג איומים קשים והוא חושש לשלומו ככל שיעיד, ולכן היא ויתרה על העדתו וניתנה החלטה שהתצהיר לא יהווה חלק מחומר הראיות בתיק.
התובע, בחקירתו, נשאל האם שוחח עם הקבלן לאחר שהלה הגיש את התצהיר מטעם הנתבעת, ותחילה הכחיש שדיבר עימו.
לעומת זאת בהמשך חקירתו הודה שדיבר עימו ושאל אותו מדוע מסר בתצהירו את הדברים שנמסרו מפיו.
למותר לציין כי מעבר לחוסר העקביות בגרסת התובע בהקשר זה, יש טעם חמור לפגם בעצם בחירתו של התובע להתעמת עם עד הנתבעת על דברים שמסר בתצהירו.
ה. כך או כך, לאור האמור לעיל ותוך שאנו מזכירים שרכיב השעות הנוספות הושתת כולו על עבודות הריסוס, אנו קובעים שהגם שהנתבעת לא הציגה רישום מלא של שעות העבודה של התובע, כזה שמתייחס גם למקרים בהם עבד בשעות הערב בריסוס – הרי שלאור העדפת גרסת עדי הנתבעת על פני זו של התובע, וכן הודייתו שהרישומים בטופסי ההדברה אינם מעידים בהכרח על כך שהשעות שדווחו ככאלה בהן בוצע ריסוס – היו שעות עבודה שלו באופן אישי – הרי שהתובע לא הוכיח שעבד בש עות נוספות שמזכות אותו בתוספת תגמול בגינן.
מאידך, לא מצאנו לקבל את טענת הנתבעת שהתובע עבד ב"משרה חלקית" של 6 שעות ביום עבודה, ובהתאם לכך יש לחשב את הזכויות הנלוות שלו.
זאת, מאחר שהנתבעת לא הציגה רישומים מדויקים של שעות העבודה של התובע (למעט הרישומים שנכללו בנספח ג' לתצהיר מר קידר, ואלה גם לדבריו היו כאלה שנעשו לצורך מעקב אחר ימי העבודה של התובע, וצוינו בהם רק שעות עגולות ללא התייחסות למקרים בהם התובע עבד פחות שעות מסיבותיו או מעט יותר שעות עקב צרכי העבודה)ומעבר לכך, גם בתלושי השכר שהופקו ע"י הנתבעת נרשם שמשרתו עומדת על 186 שעות חודשיות ו - 21.67 ימי תקן בחודש.
הרושם שעלה ממכלול העדויות שלפנינו, לרבות אלה של מר וגב' קידר, היו שמאחר והתובע היה העובד היחיד של הנתבעת (למעט אשתו שנסיבות העסקתה היו שונות ועוד ילובנו להלן), ולאור האמון הרב שניתן בו, איש לא עקב באופן מסודר ויומיומי אחר שעות נוכחותו במטעים או במקום אחר, וההנחה הייתה שיגיע למשק וימלא את תפקידו לפי הצרכים הרלבנטיים .
גם יומן השעות שהוא עצמו ניהל, לגבי שעות עבודתו שלו – לא נשמר, וספק אם הנתונים שהיו בו הועברו במדויק , לרבות פרטי הפרטים שלהן, לרישומים שערך, על פי הנטען, מר קידר, ואשר הוצגו כנספח ג' לתצהירו.
לאור האמור לעיל, במצטבר, ובהינתן נטל ההוכחה שמועבר לנתבעת מכוח סעיף 26ב לחוק הגנת השכר והרישומים בתלושי השכר שהופקו בגין התובע,
אנו קובעים שלצורך חישוב זכויותיו הנלוות של התובע יש לצאת מנקודת ההנחה שעבד תמורת שכר חודשי במשרה מלאה .

13. האם קיבל התובע דמי הבראה כמגיע לו מכוח הדין?

א. ראשית, התובע תבע דמי הבראה בגין מלוא תקופת עבודתו, בעוד שבעת הרלבנטית ניתן היה לתובע דמי הבראה לאחר שהסתיימו יחסי העבודה רק בגין שתי שנות העבודה האחרונות.

ב. שנית, בתלושי השכר שהופקו בגין התובע מופיעים רישומים לפיהם בתשעה חודשים , החל מחודש אוקטובר 2014, שולמו לו דמי הבראה בשיעור של 250 ₪ לחודש במונחי נטו ו – וסך כולל של 2,601 במונחי ברוטו ₪ בגין דמי הבראה.

ג. התובע היה זכאי בגין שתי שנות עבודתו האחרונות (ממחצית 2013 עד מחצית
2015) לדמי הבראה בגין 14 ימים (על פי סעיף 32 לצו ההרחבה בענף החקלאות עובד קבוע זכאי ל 7 ימי הבראה בגין כל אחת משבע שנות עבודתו הראשונות.
התובע תבע סך של 371 ₪ בגין יום הבראה, כך שבגין 14 ימי הבראה היה זכאי לסך של 5194 ₪.
מסך זה יש להפחית את התשלומים שהופיעו בתלושי השכר, כך שנותרה יתרה של 2,593 ₪.

ד. לטענת הנתבעת, מימנה לתובע ואשתו נסיעה לחו"ל בעלות של 10,000 ₪, וסך זה יש להפחית מדמי ההבראה להם היו זכאים.
בהקשר זה הוצגה אסמכתא לכך שהנתבעת שילמה סך של 4,333 ₪ בגין שני התובעים גם יחד, והם הודו שניתן להפחית מחצית סך זה מדמי ההבראה המגיעים לכל אחד מהם.
בנוסף, הצהיר מר קידר שנתן לתובע 500 אירו במזומן לצורכי הנסיעה.
מר קידר לא נחקר בנקודה זו בחקירתו הנגדית, אשר בה חזר על הטענה שנתן לתובע את הסך האמור.
אמנם התובע ואשתו הכחישו שקיבלו סך כלשהו במזומן לצורך הנסיעה, אולם העדפנו בהקשר זה את עדותו של מר קידר, שהתרשמנו שאת מסירתו של הסך האמור זכר היטב.
המסקנה היא שלאחר הפחתת התשלומים שהופיעו בתלושי השכר בגין הבראה, יחד עם מחצית ההוצאה המוכחת בגין הנסיעה לחו"ל והשלמתה במזומן – התובע קיבל את מלוא התשלומים להם היה זכאי בגין דמי הבראה בעבור שתי שנות עבודתו האחרונות.
על כן נדחית תביעתו לדמי הבראה.

14. האם קיבל התובע חופשה בתשלום כמגיע לו מכוח הדין?

א. התובע תבע פדיון חופשה בגין מלוא תקופת עבודתו, 12 ימים בגין שלושת השנים הראשונות ו – 8 ימים בגין השנה הרביעית בה עבד רק עד מחציתה, וזאת לפי חישוב של 240 ₪ בגין כל יום חופשה.

ב. הנתבעת, מצידה, טענה שהתובע נעדר מעבודתו בכל הימים בהם ירד גשם, אשר בהם לא ניתן היה לעבוד במטעים, ולימים אלה יש להתייחס כימי חופשה בתשלום.
כמו כן נטען כי התובע שהה בחופשה בתשלום בכל ימי החג המוסלמיים וגם היהודים, וכי שהה בחו"ל על חשבון הנתבעת ארבעה ימים.
טענת הנתבעת הפנתה, בהקשר זה, לרישומים בדבר נוכחות העובדים במטעים (נספח ב' לתצהיר מר קידר, אשר נערך בכתב ידו של התובע), ובהם ניתן לראות כי בימים מסוימים נרשם "גשם" ובהם לא נרשמה נוכחות של עובד כלשהו, לרבות עובדי קבלן ולרבות התובע .
בהקשר זה טען התובע בתצהירו באופן גורף כי בימי גשם עבד במחסן של הנתבעת, ואילו בחקירתו טען כי בימים של גשם קל היה עובד כרגיל, ובימים אחרים של גשם – היה עובד במחסן של הנתבעת ומבצע בו עבודות שונות של תחזוקת וסידור חלקים שונים של מערכת ההשקיה, והודה כי כ – 6-7 ימים בשנה כאשר היה "ממש מבול" לא היה בא לעבודה.
לטענתו, ה"ה קידר אמרו לו שאין צורך לרשום נוכחותו בימי גשם שבהם עבד במחסן שכן ממילא הוא מקבל שכר חודשי, והרישומים האמורים נדרשו רק לתיעוד נוכחותם של עובדי הקבלן, שלא עבדו בימי גשם.
בנוסף, התובע טען כי עבד בכל חגי היהודים, ואף ביום כיפור בו היה שומר על המטעים (בעניין זה טען בתצהירו כי עבד לפעמים בימי כיפור, ובעדותו בבית הדין טען כי עבד בכל ימי הכיפור בשמירה על המטעים . נציין כי גרסתו בהקשר זה לא רק שלא הייתה עקבית, אלא גם לא משכנעת, והתובע לא ידע להסביר מדוע דווקא בימי כיפור יש לשמור על המטעים בעוד שאין מתנהלת בהם שמירה באף אחד מימות השנה האחרים.

ג. יוער כי עיון בתלושי השכר שהופקו בגין התובע מראה כי עד לחודש אוקטובר 2014 אין למצוא רישום כלשהו הנוגע לחופשה בתשלום, בין בנוגע לצבירה או לניצול.
רק החל מהחודש האמור ניתן לראות רישומים של ניצול וצבירה, כאשר החודש היחיד בו נרשם ניצול חופשה הינו נובמבר 2014 בו נרשם שהתובע ניצל שני ימי חופשה, ותלוש השכר האחרון שהופק, בגין חודש יוני 2015, נרשם שלתובע יתרת חופשה צבורה בגין 7 ימים.
הנתבעת לא התיימרה להציג פנקס חופשה מסודר, כך שהרישומים היחידים שמתעדים חופשה ממש, הם אלה שהופיעו בתלושי השכר כפי שהוזכר לעיל.

ד. עיננו הרואות, אם כן, שהנתבעת משליכה יהבה, ככל שהדבר נוגע לניצול חופשה על ידי התובע, בעיקר על הגישה לפיה יש להתייחס להיעדרות התובע מהעבודה בימי גשם (שהיא עצמה שנויה במחלוקת) – כימי חופשה בתשלום.

זה המקום להזכיר את הדין החל בכל הנוגע לתיעוד חופשה בתשלום וניצול ימי חופשה.
נזכיר כי בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית: 6 (א) "החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה". ...
9 (א) "תאריך תחילת החופשה ייקבע לפחות ארבעה עשר יום מראש, ומשנקבע התאריך, ירשום אותו המעביד בפנקס המתנהל על פי סעיף 26, אם הוא חייב לנהל פנקס זה. (ב) סעיף זה אינו חל על חלקי חופשה של פחות משבעה ימים".
בהתאם למכלול הוראות כאמור, אין המעסיק רשאי לראות כימי חופש של עובד את הימים הבודדים בהם הוא לא סיפק לעובד עבודה או שמחמת אילוצים כלשהם (שאינם נובעים מהעובד) לא התאפשר לעובד לבצע את עבודתו ימים אלה לא משמשים את המטרה לשמה מוענקת חופשה שנתית לעובד.
וכך נאמר בהלכה פסוקה: "אין לראות בהיעדרויות ליום-יומיים מדי פעם, המוכתבות על ידי תהליך הייצור, יציאת המעביד ידי חובתו לתת חופשה שנתית, לפי רוחו ולשונו של החוק" (ראו דב"ע לב/30-3 יוסף פרידמן – תל-פרי בע"מ, פד"ע ד 232 וכן ראה לעניין ימי גשם או תקלה בטרקטור דב"ע שם/45-3 אשר כהן - נתן שלו עבודה ארצי, כרך יג(2) 257].).
יוזכר כי התובע היה עובד חודשי והוא זכאי לשכר גם בגין הימים שבהם הוא היה מוכן ומזומן לעבודתו, על אף שלא ניתן היה לבצע את העבודה בפועל.
עוד נזכיר את הדברים שנאמרו זה מכבר ע"י בית הדין הארצי לעניין תכליתה של חופשה שנתית, לפי חוק חופשה שנתית : "מטובתם של העובד והמעביד כאחד שהעובד יטול את חופשתו מידי שנה בשנה ויחליף כוח וישוב רענן לעבודתו …" (ראו דב"ע לא / 1 – 3 בר אדון – ג'רד, פד"ע ב' 121).
באשר לסמכות לקביעת מועד החופשה, קבע בית הדין בעניין גינסטלר כי "אין בחוק תשובה לשאלה מי קובע את מועד תחילתה של החופשה, אך שניים ברורים: מעצם החופשה עולה שהעובד מבקש לצאת לחופשה, ומההוראה המפורשת עולה , כי אין קובעים את המועד מיום למחרתו"
ועוד נאמר –
"קביעה מראש של מועד החופשה השנתית חיונית היא, הן מבחינת העובד והן מבחינת המעביד. ההוראה אינה טכנית גרידא; היא מהותית ביותר. אינך צריך להיות מומחה לרווחה וכל הקשור בבעיות הניצול הטוב של חופשה שנתית - הסדר חברתי שכולם מודעים לו - על מנת להיות משוכנע, שחופשה שנתית אשר מכתיב מעביד לעובדיו מהיום למחר, לאו חופשה שנתית היא, כשם שאינך צריך להיות מומחה לניהול מפעלים, על מנת להיות משוכנע שצאתו של עובד לחופשה ללא תיאום עם המעביד, אינה מתיישבת עם הפעלה סדירה של מפעל." (ראו, (עבודה ארצי) 4-5/לו משה גינסטלר ואח' - מדינת ישראל , פד"ע ח(1) 300 , מיום 26/10/76).
אין באמור לעיל, כמובן, כדי לפגוע בפררוגטיבה הניהולית של המעסיק לקבוע את מועדי החופשה של העובד באופן שיתיישב עם צרכי מפעלו, אולם יש לעשות כן מתוך התחשבות במטרתה של החופשה השנתית ובצרכי העובד.

ה) בענייננו, הנתבעת לא ניהלה, כאמור, פנקס חופשה, ולא שיקפה את ניצול החופשה על ידי התובע בתלושי השכר שהופקו בגינו אלא החל מחודש 10/14, ועל כך יש להצטער, ואין לה שתלין אלא על עצמה ובעיקר על הנהלת החשבונות שלה או הגורם שערך את תלושי השכר בעבורה.
כל התיעוד שהוצג לפנינו נוגע לימי גשם בהם לטענת הנתבעת התובע נעדר מהעבודה ולטענתו ברובם הגיע לעבודה (למעט ימים בהם "היה מבול " - שהסתכמו בששה שבעה ימים בשנה).
נאמר כי הגם שנטינו להעדיף את גרסת ה"ה קידר לפיהם ברוב ימי הגשם שלא אפשרו עבודה במטעים – התובע פשוט לא הופיע לעבודה, ונטינו שלא לקבל כמהימנה את טענתו הגורפת של התובע לפיה ברוב ימי הגשם בהם לא התאפשרה העבודה במטעים – עבד יום עבודה מלא במחסן של הנתבעת, הרי שלצערנו אין בידינו לקבוע שהנתבעת הוכיחה שהתובע שהה בחופשה (כהגדרתה בחוק חופשה שנתית ובהלכה הפסוקה שאוזכרה לעיל) בכל הימים בהם תועדו ימי גשם ברישומים.
אשר לטענת הנתבעת לפיה התובע שבת מעבודה גם בימי החג של המוסלמים וגם באלה של היהודים – הרי שמעבר לכך שהיא הוכחשה ע"י התובע, טענה זו נאמרה באופן כללי בלבד, ועיון ברישומים שצורפו כנספח ג' לתצהיר מר קידר מראה ימים בודדים וספורים מאוד בהם נרשמה היעדרות מהעבודה בשל חגים מוסלמיים, וגם לא את כל ימי החג של בני הדת היהודית, שחלקם גם נפלו בימי שבת , או שהייתה חפיפה בין ימי חג לימי גשם.
המסקנה היא שהנתבעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה רק בכל הנוגע לאותם ימי חופשה שתועדו בתלושי השכר שהפיקה (שמסתכמים בשניים ), וכן בנוגע לשלושת הימים בהם שהה התובע בחו"ל יחד עם התובעת, שגם הם אינם שנויים במחלוקת.
התוצאה היא שהתובע זכאי בגין תקופת עבודתו לפדיון חופשה בגין 37 ימים.
מאחר והתובע תבע את פדיון החופשה לפי תחשיב של 240 ₪ ליום – זה הסך שייפסק בגין כל יום חופשה, ועל כן על הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה בסך של
8,880 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/15 ועד לתשלום המלא בפועל.

15. האם היה התובע זכאי לשכר עבודה בגין חודש יוני 2015?

א. אין חולק כי התובע עבד בפועל עד ליום 11/06/15, וכי פוטר ביום 28/06/15, והתבקש לא להגיע עוד למקום העבודה, הגם שבמכתב הפיטורים נרשם שיחסי העבודה בין הצדדים יסתיימו ביום 28/07/15.

ב. עוד אין חולק כי הוצאו בגין התובע תעודות אי כושר בגן התקופה שמיום 11/06/15 עד ליום 17/08/15.

ג. עיון בתלושי השכר שהופקו בגין התובע והוגשו על ידיו כנספחים לתצהירו מראה שבתלוש שהופק בגין חודש יוני 2015 נרשמה זכאות לשכר נטו בסך של 3,333 ₪, לאחר הפחתת 13 ימי מחלה, ומהשכר נטו האמור הופחת החזר מקדמה באותו השיעור.

ד. מצד הנתבעת נטען כי איננה מחויבת לשלם לתובע תשלום כלשהו בגין פרק הזמן בו קיבל דמי פגיעה מהמל"ל.
יוער כי התובע בחקירתו בבית הדין הודה ששולמו לו דמי הפגיעה בגין מלוא תקופת אי הכושר ממנה סבל, יחד עם זאת לא הובאה מצד התובע התייחסות לטענה שאינו זכאי לתשלומים נוספים בגין התקופה בעדה קיבל דמי פגיעה, וגם בסיכומי בא כוחו לא ניתן למצוא תגובה לטענה זו של הנתבעת.

ה. סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה 1995 קובע כך-
"(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.

(ב) לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה עשר שבועות.
מיום 1.2.2002
תיקון מס' 47
ס"ח תשס"ב מס' 1830 מיום 14.2.2002 עמ' 143 ( ה"ח 3043)
(ב) לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד עשרים ושישה שלושה עשר שבועות.

סעיף 93 לחוק קובע כך -
"(א) בעד יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אולם המעביד ישלם לנפגע שכר אותו יום.
(ב) בעד שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה, אשר בהם לא היה המבוטח מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת כתוצאה מהפגיעה, לא ישולמו דמי הפגיעה אלא אם כן לא היה המבוטח מסוגל לעבודה כאמור שנים עשר ימים לפחות בנוסף על יום הפגיעה".

ו. הלכה למעשה, התובע אינו זכאי לשכר עבודה בגין פרק הזמן שהחל מיום 11/06/15, אלא לדמי מחלה, שכן גם לפי גרסתו וראיותיו היה שרוי באי כושר עבודה בתקופה שעד ליום 17/08/15.
סעיף 11 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 קובע: "עובד הזכאי לתשלום על-פי חיקוק בעד תקופת אי-כושר לעבודה מטעמי בריאות, למעט תשלום בעד נכות, גימלה לפי פרק ג'2 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, או פיצויים מכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש), לא יהיה זכאי לדמי מחלה על-פי חוק זה לגבי התקופה שבעדה הוא זכאי לתשלום כאמור ולגבי כל תקופה שנקבע במפורש באותו חיקוק שאין העובד זכאי לתשלום בעדה עקב המחלה". משכך, מקום בו עובד מקבל תשלום דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי בגין תקופת אי כושר הוא אינו זכאי לתשלום דמי מחלה בהתאם להוראות חוק דמי מחלה.
בית הדין הארצי הסביר, כי הנימוק להעדר זכאות לדמי מחלה ל עובד המקבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי נובע מהעובדה שמדובר בגמלה מחליפת הכנסה - "אשר לזכאותה של המערערת לדמי מחלה בגין התקופה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתקופת אי כושר יש ליתן הדעת לכך שדמי מחלה הם תחליף הכנסה. התכלית היא שבתקופת מחלה לא תפגע רמת חייו של העובד. דין דמי המחלה שמשלם המעביד לעובד דינו כדין שכר לכל דבר (דב"ע לח/146 – 0 המוסד לביטוח לאומי - לבנה נוביקוב, פד"ע י,271). בעניין מתוק פריג'ה (דב"ע מז/95 – 3 מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות - מתוק פריג'ה,פד"ע יט, 159, 162) עמד בית דין זה על תכלית דמי מחלה כתשלום סוציאלי מובהק שנועד לאפשר קיום לעובד ובני משפחתו שעה שנבצר ממנו לעבוד עקב מחלה. תשלום דמי מחלה תכליתו להבטיח הכנסה במזומנים לעת הפסקת ההכנסה כתוצאה מאי יכולת לעבוד עקב מצב תחלואתי (דב"ע מח/61 – 3 נטלי רייזמן – תלם מחשבים, פד"ע כ, 41, 44). הוא הדין בתכלית דמי הפגיעה. גם אלו הם תחליף הכנסה. אין מקום לתשלום כפול בגין אותה תקופה. על כן לא זכאית המערערת לדמי מחלה בגין התקופה בה קיבלה דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי".
[ראו, ע"ע (ארצי ) 1370/02 מהא מועדי - המועצה המקומית מג'אר (פורסם בנבו, 10.01.2006)].
נעיר, כי שונה הדין בכל הנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת.
שכן – הלכה פסוקה היא ש ההודעה המוקדמת, מטרתה ליתן לעובד שהות לדאוג למקום עבודה אחר בעודו משתכר, בעוד שדמי המחלה או דמי הפגיעה מטרתם לאפשר לעובד להקדיש זמנו להחלמה ושיקום.
(ראו, לעניין זה, בדב"ע נו/9-3 נצחונה פומרנץ - נשיונל מוד בע"מ , פד"ע כט 653 ; דב"ע לז/78-3 עיריית רמת גן – מינץ, פד"ע ט 23).
לפיכך, העובדה ששולמו לתובע דמי פגיעה בגין מלוא התקופה שהוגדרה כתקופת ההודעה המוקדמת, אינה שוללת זכאותו לתמורת הודעה מוקדמת.

מכל מקום, ונוכח האמור לעיל, המסקנה היא שהתובע קיבל את מלוא התשלומים להם היה זכאי בגין חודש יוני 2015, ודין תביעתו בהקשר זה להידחות.

16. מה היו נסיבות פיטורי התובע?

א) אין חולק שהתובע פוטר מעבודתו ביום וכי ביום 28/06/15 נמסר לו מכתב פיטורים בו נאמר כדלקמן -
"הנני להודיעך על הפסקת עבודתך בחברתנו החל מיום 28/07/15.
לאחר שימוע שנערך ביום 28/06/15 ע"י מר אבנר קידר לאחר ניסיון נוסף ולאחר הודעות רבות הוחלט להפסיק את עבודתך.
מאחלים אנו לך הצלחה בהמשך הדרך".
עוד אין חולק כי ביום 11/06/15 נפגע התובע ברגלו בזמן העבודה, הוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כנפגע בעבודה, והופקו בגינו התעודות הרפואיות הבאות:
תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (מיום 23/06/15) בה נקבע לו אי כושר מיום 11/06/05 עד ליום 23/06/05 ; תעודה רפואית נוספת לנפגע בעבודה (מיום 30/06/15) ובה נקבע לו אי כושר מיום 23/06/15 עד ליום 17/07/15 ; וכן תעודה רפואית נוספת לנפגע בעבודה (מיום 28/07/15) בה נקבע לו אי כושר בגין התקופה שמיום 17/07/15 עד ליום 17/08/15.
בין לבין הוצא לתובע אישור ביום 23/06/15 שהוא כשיר לחזור לעבודה, ושבוע לאחר מכן אישור אחר בו נקבע שאיננו כשיר (כולל רטרואקטיבית ביחס לתקופה בה נקבע בתעודה הקודמת שהוא כשיר) אולם אין חולק כי הלכה למעשה התובע לא עבד בפועל החל מיום 11/06/15.
בנוסף, אין חולק כי ביום 27/06/15 שיגרה הגב' קידר לתובע הודעה ב- s.m.s
בה נאמר כך – "לכב' וליד זנגריה. הנדון – הפסקת העסקה. בהמשך להודעתנו אליך מאתמול בדבר הפסקת עבודתך בחברתנו, הנך מתבקש לא להגיע לעבודה וכן לא להיכנס לחלקות המטעים שלנו החל מקבלת הודעה זו".

ב. לטענת הנתבעת, משנפצע התובע, החל מר קידר לבקר באופן אינטנסיבי יותר במטעים.
לגרסת מר קידר, כבר מספר חודשים לפני שהתובע נפגע ברגלו ונעדר מהעבודה, והחל מחודש מרס 2015, חל שינוי מהותי בהתנהגות התובע, הוא יצא מהעבודה לעיתים מזומנות בשעה מוקדמת מהמקובל, לדעתו של מר קידר משום שהיה טרוד בשיפוץ ביתו.
לטענת מר קידר וידא מספר פעמים עם התובע שהמטעים מושקים ומטופלים כנדרש וכי הוא דואג לניקיון המסננים במערכת ההשקיה , והתובע, שזה היה עיקר תפקידו, הבטיח למר קידר ש"אין מה לדאוג".
משהחל, כאמור עם היעדרותו של התובע מחמת פציעתו , מר קידר, לבקר במטעים באופן תכוף יותר ולבדוק את מצב העצים, גילה כי מערכת ההשקיה הוזנחה מאוד, המסננים לא נוקו זמן רב והצטבר בהם לכלוך שפגע בכל מערכת ההשקיה ובטפטפות, ובעקבות זאת נפגעה תנובת הפרי, אשר נפגמה גם בשל אי ביצוע הריסוסים כנדרש.
עוד טען מר קידר, כי נאלץ להתפנות מעיסוקיו השוטפים, כדי לתקן את מערכת ההשקיה והחליף חלק ממנה שניזוק עקב ההזנחה.
כדי לאמוד את הנזקים הוזמן מטעם הנתבעת השמאי (להלן: "השמאי") מר יובל טלמון, אשר לאחר מספר ביקורים במטעים ועיון במסמכים שסופקו לו, הכין חוות דעת בכל הנוגע לנזקים לפדיון מהפרי, למערכת ההשקיה והעבודות שנדרשו כדי לתקנה (להלן: "חוות הדעת").
על פי חוות הדעת, הזנחת הטיפול במטעים גרמה נזקים שנאמדו בסך של 564,368 ₪.
במקביל, התגלו למר קידר, לטענתו, ממצאים נוספים בכל הנוגע להתנהלות בלתי ראויה מצד התובע – ראשית, הסתבר כי בחודש מאי 2015, בטרם נפצע התובע, הזמין הוא על דעת עצמו קבלן ריסוס שיבצע עבור הנתבעת ריסוסים, וזאת למרות שהיה זה תפקידו ומדובר היה בעבודות שהיה עליו לבצע בעצמו ולא הייתה מניעה שייעשה כן.
שנית, שמע מר קידר מהקבלן שסיפק עובדים, שהתובע גבה ממנו תשלום עבור הסעת עובדיו בטנדר שנרכש על ידי התובע והנתבעת במשותף, לצורך עבודתו בנתבעת, והיא גם נשאה בהוצאות החזקתו ותדלוקו (להלן:"הטנדר"). למרות שהיה מדובר ברכב שבבעלות משותפת, לא קיבל התובע רשות לעשות בו שימוש כדי להפיק רווחים לעצמו.
שלישית, גילה מר קידר כי התובע צרך כמויות סולר עצומות שאין סיכוי שהן נדרשות לביצוע העבודה.
נתוני הצריכה הועברו לשמאי אשר לאחר נטרול הצריכה הממוצעת ההגיונית מצא צריכת סולר עודפת בעלות של 7,400 ₪.
רביעית, הגיע לידי הנתבעת מידע לפיו התובע מוכר כמויות מסחריות מהפרי שבמטעים באופן פרטי.
חמישית, זמן קצר לפני פיטוריו התנהג התובע באלימות עד כדי איום על חייו של מדריך המטעים מר מאיר מלכה שסיפק הדרכה לנתבעת.
שישית, נטען כי התובע העמיד את המשאית של הנתבעת במטע מבלי שמשך את בלם היד, וכתוצאה מכך המשאית התדרדרה ונרגם נזק לפגוש שלה ולפרי שהיה עליה.
מר קידר טען כי ביום 26/06/15 זימן את התובע לשימוע בו הציג לפניו 12 סעיפים של הסתייגויות מהתנהלות, ולתובע לא הייתה תגובה עניינית למיוחס לו.
לתצהיר צורף מסמך בו תועדו עיקרי הטענות שהופנו כלפי התובע שאותו "שימוע", ותמצית תגובותיו.
בעקבות זאת נועצו ה"ה קידר והחליטו לפטר את התובע על אתר.
בהמשך, ומתוך חשש שמא התובע בעידנא ד'ריתחה יגרום נזק למטעים בשל פיטוריו, החליטה הגב' קידר לדרוש ממנו שלא להתייצב במטעים, ושלחה לו את המסרון שהוזכר לעיל.

ג. מטעם הנתבעת הוגשה כאמור חוות הדעת של השמאי.
בחוות הדעת תואר כי מביקורים במטעים ומסמכים ומידע שנמסרו לשמאי ע"י מר קידר עולה כי המטעים טופלו בתקופה שקדמה למועד הבדיקה ברשלנות, לא בוצעה סניטציה כנדרש, נמצאו שורות של עצים שלא הגיעו אליהם מים בשל סתימות במערכת ההשקיה , הפרי לא היה בגודל אחיד, בטפטפות של מערכת ההשקיה נמצאה בוצה, בסביבת העצים נמצאה עשבייה שאמורה הייתה להיות מודברת, ופגיעות של מזיקים בפרי בשל משטר ריסוס לא נכון.
על פי ממצאי חוות הדעת, עיקר הנזק שנגרם הוא לפדיון מהפרי (כ – 480,000 ₪ ), וכן עלויות תיקון הנזק למערכת ההשקיה (כ – 55,000 ₪) כמו גם עבודות לתיקון הטפטפות שנפגמו (26,000 ₪ ) וכן עלות העבודה שנדרשה לשיקום המערכת שנאמדה ב – 4,500 ₪.
בנוסף, נקבע בחוות הדעת כי עלות הצריכה העודפת של סולר עומדת על 7,400 ₪, ותיקון הפגוש הקדמי של המשאית שנפגעה בשל רשלנות התובע הוערך ב – 2,000 ₪.
יצוין כי תיאור הנסיבות בדבר הזנחת המטעים שהתגלו לנתבעת והשימוש המוגזם בסולר שימשו הן להצדקת שלילת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת, והן כבסיס לתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת.

ד. התובע (במעמדו ככזה וכנתבע שכנגד) הכחיש מכל וכל כי הזניח את משימותיו וכי עשה שימוש בסולר מעבר לנדרש.
לטענתו, הזמנת קבלנים חיצוניים לביצוע עבודות לא נעשתה על ידיו אלא רק ע"י הגב' קידר, ואלה לא הוזמנו על דעתו בלבד, ואת משימותיו השוטפות בכל הנוגע להשקיה ומערכת ההשקיה ביצע כרגיל.
בנוסף, טען התובע כי הטנדר היה שלו בלבד, והוא זה שנשא בעיקר הוצאות אחזקתו, הגם שאכן הנתבעת סייעה לו ברכישתו.
עוד טען, כי הרכב שימש לעבודות שעשה בשירות הנתבעת בעיקר, וכל אימת שמדובר היה בנסיעות למטרות פרטיות נשא בהוצאות הסולר מכיסו.
אשר לטענה שהסיע עובדים של הקבלן תמורת כספים ששולמו לכיסו הפרטי, אישר התובע שבמהלך תקופה קצרה התבקש ע"י הקבלן לסייע לו בהסעת עובדים במטעי הנתבעת, והוא אכן גבה ממנו 2,000 ₪ בעבור ההסעות, אולם משמדובר ברכבו הפרטי עשה כן בזכות.
אשר לנזק שנגרם למשאית, התובע לא התייחס לטענה לפיה זה נגרם עקב רשלנותו, אולם טען כי האירוע לא אירע במהלך העבודה אלא כאשר הסיע את הגב' קידר לביתה מהמטעים, והיא בכלל סברה שהדבר נעשה ע"י שכן שמתגורר לידה. בכל מקרה, לטענת התובע המשאית וגם הפרי שהיה עליה היו מבוטחים והנתבע קיבלה פיצוי מחברת הביטוח.
לבסוף, הכחיש התובע כי קוים לו שימוע כמטען ע"י מר קידר, וטען כי מאז פציעתו לא נכנס למשק של הנתבעת ולא פגש את מר קידר כלל, וההודעה על פיטוריו הגיע במפתיע באמצעות המסרון שהוזכר לעיל.

ה. יצוין, כי הנתבעת טענה גם כי התובע נותר חייב לה כספים שניתנו לו כהלוואות או כמימון ביניים בסך כולל של כ – 39,000 ₪, וטענה זו נטענה הן כטענת קיזוז בתביעה העיקרית והן כחלק מהתביעה שכנגד.
המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה יידונו בנפרד.

17. האם הוכחו טענות הנתבעת בדבר התנהגותו של התובע ומחדליו באופן שהצדיק שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת?

א. בהקשר זה יש לתת מענה על שתי שאלות עיקריות – ראשית, האם אכן הוכח שהתובע הזניח הזנחה זדונית וחמורה את הטיפול במטעים כפי שטוענת הנתבעת, והאם ביצע את המעשים שייחסה לו בכל הנוגע לגניבת הסולר, שימוש שלא כמוסכם בטנדר, גרימת הנזק עקב הדרדרות המשאית והאיום על מדריך המטעים.
שנית, ככל שייקבע כי מי מבין הדברים דלעיל הוכח – האם יש בהם כדי להצדיק שלילת זכותו של התובע לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת או מי מהם.

ב. לדברי מר קידר, כפי שכבר צוין לעיל, נערך על ידיו ביום שישי ה - 2 6/06/15 לתובע שימוע, בו עימת אותו עם ממצאיו וביקש תגובתו.
מר קידר ערך מעין סיכום של השימוע וזה הוגש כנספח ט' לתצהירו.
יוער כי אין מדובר בפרוטוקול אשר מתעד באופן מדויק את דברי הצדדים אלא רק את עיקרי הדברים.
במאמר מוסגר ייאמר כי אין גם חולק שלא מדובר בשימוע שנערך כדין, כי התובע קיבל הזמנה מבעוד מועד ובה פורטו המעשים והמחדלים שיוחסו לו, אלא שאין צורך להידרש לכך שכן לא נתבע מצד התובע, שממילא הכחיש את עצם קיומו של השימוע, כל סעד על בסיס טענה בדבר פגמים בשימוע או פיטורים שלא כדין.
מסיכום הדברים עולה כי התובע עומת עם הטענות הבאות ותגובתו הייתה כדלקמן -
1. אירוע התדרדרות המשאית עקב אי משיכת הבלם – נרשם כי התובע ניסה להצטדק ולהאשים מישהו בדרדור המשאית.
2. הזנחת מערכת ההשקיה – "אין תגובה".
3. מתן הוראה למרסס חיצוני לרסס את המטעים ללא רשות למרות שמדובר במטלה שמוטלת עליו – התובע טען שתיאם עם המרסס לאחר קבלת אישור מהגב' קידר.
4. היתקלות כמעט אלימה עם מדריך המטעים מאיר מלכה – התובע לא הגיב.
5. תדלוק בכמויות לא סבירות וקילומטראז' לא סביר בטנדר המשותף – לתובע לא הייתה תגובה למעט טענה שהשתמש בטנדר גם להובלת פרי.
6. חלוקת פירות לגורמים שונים ללא רשות – "אין תגובה" .
7. הזנחה של הכלים – טרקטור מלגזה ומשאית למרות שהיה מחויב לטפל בהם – אין תגובה.
8. "החמור מכל – לקיחת כסף מקבלן העובדים מוחמד עבור הובלת עובדים שנעשתה בטנדר המשותף כשדלק ממולא עלינו" – "טוען שלא לקח כסף מקבלן העובדים למרות שלא מוכן להישבע לעומת זאת הקבלן מוכן להישבע".
9.דיבור בפלאפון בזמן הנהיגה למרות שהותרה לא לעשות זאת – אין תגובה.
10. הבאת עובדים נוספים כדי להקל על עצמו ולצאת מוקדם יותר הביתה – אין תגובה.
11. יחס אנוש גרועים עם העובדים עד כדי התעמרות – אין תגובה.
12. "לקח כסף מאתנו לא פעם ולא פעמיים כל חודש מאות שקלים" – "לא הכחיש".

נאמר כי הגם שהתובע טען כי לא היה במשקם של ה"ה קידר או בביתם מאז השימוע, והכחיש את דבר קיומו – העדפנו את גרסתו של מר קידר, והאמנו לדבריו שביום 26/06/15 נערכה שיחה בינו לבין התובע, והוחלפו בניהם הדברים המוזכרים בנספח ט' והובאו לעיל.
למען הסר ספק נאמר כי איננו קובעים שיש בהעדפתנו את גרסת מר קידר בדבר עצם קיומה של אותה שיחה ותוכנה - כדי להוות הוכחה לכך שמלוא הדברים שיוחסו לתובע נעשו על ידיו, בין בכלל ובין בהיקף הנטען.
נשאלת עדיין השאלה האם הנתבעת הוכיחה את המעשים והמחדלים המיוחסים לתובע ואשר לאורם מבקשת היא לטעון כי יש לשלול זכאותו לפיצויי הפיטורים ולתמורת ההודעה המוקדמת, והאם , ככל שהוכיחה, מצדיקים הם שלילת זכאותו לרכיבים אלה.

ד. הדין החל –
נפתח ונאמר כי סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים עוסקים בנסיבות אשר במסגרתן רשאי המעסיק לפטר עובד, תוך שלילת מלוא או חלק מפיצויי פיטוריו. משמדובר בזכות קוגנטית, על המעסיק המבקש לשלול את פיצויי הפיטורים מעובדו מוטל נטל כבד, להוכיח נסיבות קיצוניות ומיוחדות, המצדיקות את שלילת הזכות או הפחתתה.

סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") קובעים את המקרים בהם ניתן לשלול מעובד את זכאותו לפיצויי פיטורים.
סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים קובע כך: "לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד."
בבואנו לבחון את סוגיית שלילת פיצויי הפיטורים עלינו לזכור כי פיצויי הפיטורים הם זכות סוציאלית המשולמת לעובד שפוטר ואין לפגוע בזכות זו אלא במקרים חריגים בהם מתמלאים התנאים הקבועים לכך בסעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים וכי עצם הפיטורים הם עונש חמור כלשעצמו, גם אם נלווה אליהם תשלום פיצויי פיטורים.
לעניין התכלית של שלילת פיצויי הפיטורים, שב וקבע בית הדין הארצי בע"ע [עבודה ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב (פורסם בנבו, 31.05.2007)(להלן:"עניין אלוניאל")],שם נדון מקרה של עובד שגנב ממעבידתו תוכנות והתקינן אצל אחרים תמורת תשלום, את הדברים הבאים: "התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שני פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי פיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו ' מהתנהלותו הפסולה של העובד'
[עע 60/06 תמר מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, 30.10.06]".

בהתאם להלכה הפסוקה, מקום בו מיוחסים לעובד, בבסיס הכוונה לסיים העסקתו, מעשים ש הם מעבר לעבירת משמעת ועולים כדי עבירה פלילית, הרי שכדי לבחון אם עלה בידי המעסיק להוכיח את העבירה המיוחסת ל עובד ראוי להביא בחשבון מצד אחד, שאין מדובר במשפט פלילי, אך מאידך - שמדובר בעניין משמעותי שיש לו השלכות העשויות לפגוע בזכויות התובעים, זכויות שנובעות ממשפט העבודה המגן. על כך שנטל ההוכחה מוטל על המעסיק, עמד בית הדין לעבודה כבר בתחילת דרכו, בפסק דינו בדב"ע ל/3-6 שמואלי ואח' - שרייר, [פורסם בנבו] פד"ע א 69, 74: "מעביד הטוען כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק או לבקש את בית הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17 לחוק וכאמור אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת זכותו.".
ככל שהדבר נוגע למידת ההוכחה הנדרשת, קבע בית הדין הארצי זה מכבר בדב"ע נה/3-60 חמיד - הלמן ואח' [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 5/7/95), את הדברים הבאים : "מידת ההוכחה הדרושה; האם במקרה דנן הוכחה גניבה במידת ההוכחה הדרושה האשמת עובד בגניבה ממעבידו אינה קטלא קניא. שאלה היא, מה מידת הוכחה יש להטיל על המעביד בעניין כגון דא, האם כמידת ההוכחה במשפט אזרחי, האם כמידת ההוכחה במשפט פלילי או מידת הוכחה שונה משתי אלו. יש לזכור, שכאשר במסגרתו של משפט אזרחי בבית הדין לעבודה, מועלית טענה שבוצע מעשה פלילי. הסנקציה, הסעד המבוקש, אינה סנקציה פלילית. מדובר בסעד אזרחי. זוהי סנקציה של שלילת זכות סוציאלית המוקנית לעובד על פי חוק מגן קוגנטי. זוהי סנקציה שעשויה להיות לעתים קשה. על מנת לבחון את מידת ההוכחה הדרושה לענייננו, נבחן מה הן אמות המידה לפיהן פועל בית הדין לעבודה בשאלות של ראיות. סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה מתיר לבית הדין לנהוג שלא לפי דיני הראיות, בכפוף לחריגים ... בית הדין מאמץ לעצמו את העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות ונוהג בהתאם, אלא שהוא גמיש בדיני הראיות כשהדבר דרוש לעשיית צדק ולא פוגע, לדעתו, בחקר האמת. לאור ההלכות בדיני הראיות באשר למידת ההוכחה הדרושה, אימץ לעצמו בית הדין את ההלכה, כי במשפט בענייני עבודה שבסמכותו, נדרשת בדרך כלל מידת הוכחה כבמשפט אזרחי. הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במעבר לספק סביר כנדרש במשפט אזרחי, ובבית הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על מנת לשכנע את בית הדין בעצם קיום העבירה. בית דין זה עמד על כך, ש- 'מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה' (דב"ע לו/3-1 יגאל הלמן - יוסף וישנגרד - לא פורסם; [פורסם בנבו] צוטט בדב"ע מז/3-4 שרה שלפי ואח' - "אגד" פד"ע כ"ט 49, 56). בדב"ע נד/31-3 ד"ר אדוארד אוסוסקין ואח' - מוטורולה ישראל בע"מ [פורסם בנבו] פיתח בית הדין לעבודה רעיון זה בהסתמכו על הלכת בית המשפט העליון בעניין זיקרי (זיקרי - 'כלל' חברה לביטוח בע"מ (ע"א 81/475 פ"ד מ(1) 589).
בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה צריך לבסס כדבעי: 'נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת (בענייננו למשל טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען' (דב"ע נג/3-79 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ - לא פורסם [פורסם בנבו] ).

בבוא בית הדין לבחון האם נעברה עבירת משמעת חמורה או עבירת משמעת, יש לבדוק את נסיבות המקרה בכללותן: חומרת הנזק שנגרם למעסיק, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, במשך תקופת ההעסקה, טיב היחסים בין הצדדים במרוצת השנים, מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה, ותרומתו של העובד למפעל, תוך הבאה בחשבון של העובדה שפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור (ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה – קליין בן ציון, ניתן ביום 2.78.2001, פורסם בנבו])."

ה. מן הכלל אל הפרט –
נבדוק תחילה מה מבין המעשים או המחדלים שיוחסו לתובע הוכח להנחת דעתנו–
אשר למחדלים שיוחסו לתובע בדבר אופן הטיפול במערכת ההשקיה ואופן גילויים -
בהקשר זה הובאה מצד הנתבעת עדותו של מר קידר.
נעיר כי אין חולק שמר קידר הינו חקלאי ותיק ועתיר ניסיון, וכי הגם שמנהלת הנתבעת הייתה הגב' קידר והיא זו שנכחה במטעים באופן שוטף, הרי שמר קידר סייע לה בתחום ההשקיה ומערכות ההשקיה הממוחשבות, והוא זה שפיקח על משימותיו של התובע בהקשר זה.
אין גם חולק שעיקר עיסוקיו של מר קידר לא היו במטעי הנתבעת, הייתה לו חברה משלו והוא לא נכח במטעים דרך קבע.
עוד אין חולק שתחום אחריות חשוב של התובע היה אחריות על השקיית המטעים ומערכות ההשקיה, ואף התובע עצמו העיד כך – " אני הייתי מטפל בכל הבעיות של המים, זה היה התפקיד שלי והייתי אחראי על זה.
וכך ציין בהקשר זה בחקירתו הנגדית בבית הדין -
"ש. גם בלי הוראות.
ת. איזה הוראות? אם אני מנהל המטע אני אחראי על הכל.
ש. אז אתה מודע לכך שיש לך אחריות שתבוצע עבודה של ניקיון של המסננים, זה חלק מהתפקיד שלך.
ת. הייתי מנקה כל הזמן".

נציין כי קיבלנו כמהימנה את גרסת מר קידר לפיה שאל לעיתים מזומנות את התובע אם ההשקיה מבוצעת כנדרש והאם המסננים מטופלים, והתובע אישר נחרצות שהכל מבוצע, ומר קידר סמך על דבריו.
עוד קיבלנו כמהימנים את דברי מר קידר לפיהם עיקר הפיקוח שנעשה מצדו – בוצע על דרך בדיקת הנתונים שבמחשבי ההשקיה, נתונים מהם לא ניתן ללמוד על קיומן של סתימות במסננים , בצנרת ובטפטפות.
לבסוף, נציין כי קיבלנו גם את דבריו של מר קידר לפיהם מרגע שהתובע נפצע ונעדר מהעבודה משום כך, ובמקביל שמע מהגב' קידר ש"העצים לא נראים טוב" – התפנה מעבודתו שאינה קשורה למטעים ובדק את מצב המטעים ומערכות ההשקיה במו עיניו, וגילה לתדהמתו שכל המסננים שהיו חלק ממנה היו מלאים בשכבה עבדה של לכלוך בכמות שאין סיכוי שיצטבר במשך זמן קצר ומעיד על הזנחה מתמשכת של מספר חודשים, בהם התובע לא ביצע פעולות סניטציה במטעים ועקב הצטברות הלכלוך נגרם נזק לא רק לערכת ההשקיה אלא גם לעצים שבמטעים ולתנובתם.
נעיר כי מר קידר, שאיש לא חלק על היותו חקלאי ותיק ומנוסה, כמעט ולא נחקר בחקירה נגדית אודות דבריו אלה, שנשענו על מראה עיניו וניסיונו בתחום הרלבנטי ובניהול ההיבט של ההשקיה במטעים של הנתבעת.
סבורים אנו, אם כן, שעלה בידי הנתבעת להוכיח שבשלהי תקופת עבודתו בפועל – התובע לא ביצע כנדרש את תפקידיו בכל הנוגע לתחזוקת מערכת ההשקיה וניקוי המסננים.
ברם – עדיין אין בקביעה זו כדי להוכיח שמצבם של המטעים, בשלב שבו נבדקו ע"י המומחה מר טלמון – נבע כולו ממחדליו של התובע בתחזוקת מערכת ההשקיה, ולכך עוד נדרש בהמשך, כשנקדים את המאוחר ונאמר שדעתנו היא כי לא הורם נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת לעניין היקפם המדויק של הנזקים שנגרמו למטעים ככל שנבעו במישרין עקב מחדליו של התובע, ככל שהדבר נוגע לחיובו של התובע בתשלום כספים כפיצוי על הנזקים שנגרמו עקב רשלנותו .
סבורים אנו, אם כן, שעל בסיס תיאוריו של מר קידר ניתן להסיק לכל היותר על רשלנות חמורה מצד התובע בביצוע תפקידיו, ועל כך שלנתבעת נגרם נזק בעקבותיה.

אשר לטענות בדבר "גניבת סולר" -
נאמר כי קיבלנו כמהימנה את טענת מר קידר לפיה בדק את הנתונים אודות צריכת הסולר לאחר שהתעורר חשדו בדבר מעילה מצד התובע באמון הנתבעת, ומצא שצריכת הסולר ממיכל שבבעלות הנתבעת ומיועד לצורכי המשק ולטנדר בו השתמש התובע הייתה גבוהה באופן משמעותי מהשיעור הסביר והרגיל.
עדיין, בהינתן העובדה שמר קידר אישר בחקירתו שמיכל הסולר של הנתבעת שימש , בנוסף לטנדר שבו עשה התובע שימוש, גם את המשאית של הנתבעת, וכן טרקטור ומלגזה שבאמצעותם נעשו עבודות במשק, תוך שלא ניתן לדעת באיזה כלי תודלק הסולר, איננו סבורים שהעובדה שצריכת הסולר במשק עלתה משמעותית בתקופה שנבדקה – מחייבת את המסקנה שהתובע עשה שימוש פרטי בסולר, ובלשון אחרת – גנב מהנתבעת סולר בהיקפים ניכרים.
כך, למשל, הנתבעת לא התיימרה אפילו לטעון שבדקה את האפשרות שצריכת הסולר של מי מבין הכלים הכבדים האחרים עלתה משמעותית בשל תקלה בכלי רכב אלה או מי מהם.
מדובר, אם כן, בראיות נסיבתיות בלבד שאיננו סבורים שאפשר לקבוע על בסיסן ברמת הוודאות הנדרשת – שהתובע "גנב סולר".

אשר לדרישה שהפנה התובע לקבלן שסיפק עובדים לנתבעת - לשלם לתובע כספים בגין הסעת העובדים בטנדר –
בהקשר זה מושתתת טענת הנתבעת לפיה התובע פעל שלא כדין על גישתה לפיה הטנדר היה בבעלות משותפת, שלה ושל התובע, ונרשם על שם אשת התובע רק משום כך שהנתבעת חששה שהתובע או בני משפחה אחרים שינהגו ברכב יבצעו עבירות תנועה שיסבכו את הנתבעת.
התובע, מצדו, טען כי הטנדר היה שלו בלבד, וכי אמנם הנתבעת הלוותה לו סכומי כסף לא מבוטלים וסייעה לו בשיפוץ הטנדר ובאחזקתו, אולם אין בכך כדי להעיד על בעלות משותפת.
נוסיף, כי אמנם אין חולק שהנתבעת סייעה לתובע מבחינה כלכלית, נתנה לו כספים והלוואות בסכומים בלתי מבוטלים וזאת ללא כל תיעוד בכתב של הכספים שניתנו לו, אולם היה מצופה ממנה שכאשר דובר על בעלות משותפת ברכב, תעגן את ההסכמה בדרך כלשהי בכתב, במיוחד מקום בו העדיפה שהרכב יירשם על שם התובע.
משלא עשתה כן – א יננו סבורים שיש לראותה כמי שהוכיחה טענתה בדבר היות הרכב משותף.
אמנם, עדיין יש למצוא טעם לפגם בכך שהתובע הסיע את העובדים תמורת תשלום לכיסו הפרטי, בהינתן העובדה שאינה שנויה במחלוקת שהנתבעת מימנה את תדלוק הרכב, אולם משמדובר בעובדים שאין חולק שהם תושבי כפרו של התובע, שהוסעו למטעי הנתבעת לצורך עבודה עבורה, רמת החומרה של המעשה פוחתת, הגם שיש בכך כדי להוות התנהגות בחוסר תום לב מצד התובע.

אשר להזמנת שירותי ריסוס שנטען שנעשתה ללא אישור ועל דעת עצמו –
לטענת הנתבעת שירותי הריסוס המסוימים שהוזמנו בחודשים מאי ויוני 2015 הוזמנו ללא אישורה ולא הייתה מניעה שהתובע יבצע בעצמו את הריסוס, אלא שהוא רצה לחסוך לעצמו, על חשבון הנתבעת, את הביצוע העבודה.
התובע טען כבר בכתב התשובה לתביעה שכנגד, שכל הזמנה שהיא לביצוע עבודה ע"י קבלנים חיצוניים נעשתה על דעת ובאישור הנתבעת שכנגד.
בנסיבות אלה היה מצופה מהנתבעת שנגד להביא ראיות לכך שהעבודות המסוימות מושא טענתה בוצעו שלא על דעתה וללא אישורה, אלא שהיא לא עשתה כן, ולכן אין מנוס מהמסקנה שטענתה בעניין זה לא הוכחה.

אשר לטענה לפיה התובע הביא עובדים שיסייעו לו ויבצעו במקומו את תפקידיו , שלא לצורך ועל חשבון הנתבעת –
טענה זו נטענה באופן כללי ולא פורטה כדבעי .
שומא היה על הנתבעת לפרט ולהוכיח מי היה או היו העובד/ים שהובאו על פי הנטען, מתי ובאיזה היקף, אלא שהיא טענה טענות כלליות בלבד, ובנסיבות כאלה לא ניתן לקבוע שהוכיחה את המיוחס לתובע.

אשר לטענה לפיה התובע מכר או מסר ללא רשות כמויות משמעויות של פרי ממטעיה –
גם טענה זו נטענה בעיקר על בסיס עדות שמיעה, ובחקירת התובע בהקשר זה אישר כי במקרים שלגביהם נשאל אכן הביא ארגז פרי לגורמים עימם הנתבעת הייתה בקשרים עסקיים דוגמת מנהלת החשבונות שלה או בעלי המוסך המטפל ברכביה, וטען כי עשה זאת בהוראת הנתבעת, תוך שהוא מדגיש שלא הייתה כל סיבה אישית שבגינה ירצה לקבל טובות הנאה מבעלי תפקיד אלה.
בנסיבות אלה איננו סבורים שהתובעת הוכיחה את טענותיה החמורות בהקשר זה, שדינן כדין ייחוס גניבה לתובע, לפיהן התובע נטל ללא רשות כמויות מסחריות של פרי וסחר בהן לטובתו האישית.

אשר להתדרדרות המשאית -
למעשה התובע לא הכחיש בהקשר זה שהמשאית שבה נהג ואותה החנה - התדרדרה באופן שגרם נזק, וחזקה שהדבר נגרם בשל שכחה מצדו למשוך את בלם היד, חזקה שלא הופרכה על ידיו, אולם איננו סבורים שיש בכך יותר מאשר לייחס לו התרשלות או הסח דעת שהגם שיכולים היו לגרום לנזק חמור בהרבה ואף לסכן חיי אדם – משמדובר במקרה חד פעמי (ולפחות לא נטען אחרת) – אין מדובר באירוע שהוא כשלעצמו מצדיק שלילת זכויות קוגנטיות.

אשר לתקרית האלימה עם מדריך המטעים מר מלכה -
תקרית זו הוכחשה מכל וכל ע"י התובע, ועל כן שומא היה על הנתבעת להוכיחה , דבר שיכולה הייתה לעשות גם מבלי שתמתין לבירור התלונה שהוגשה למשטרה בעניין זה, למשל על דרך זימונו של מר מלכה או עדים לאירוע הנטען, לצורך מתן עדות למעשים שיוחסו לתובע.
על כן גם בעניין זה אין מנוס מהקביעה שאירוע זה לא הוכח.

ו. האם יש במי מבין המעשים והמחדלים שקבענו שהוכחו כדי להצדיק שלילת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ו/או תמורת הודעה מוקדמת או חלק מהם?
נפתח ונאמר כי אין ספק שהתנהלות של התובע, בין זו שקבענו שהוכחה לצורך דיון בשלילת זכאותו ובין זו שקבענו שלא הוכחה (תוך שנאמר שאנו סבורים שהחשדות בדבר עשיית אותם מעשים לא היו מומצאים או בלתי מבוססים חרף העובדה שלא הוכחו ברמת ההוכחה הנדרשת לענייננו) – בהחלט הצדיקה אבדן האמון בתובע וסיום העסקתו.
אשר לאותם מעשים, ובעיקר מחדלים שקבענו שהוכחו להנחת דעתנו – כפי
שצוין לעיל מוצאים אנו שלפחות הזנחת מערכת ההשקיה לאורך זמן עלתה כדי התרשלות חמורה, תוך פגיעה באמון הרב שניתן בו בעניין זה, והזנחה חמורה של אחד מתפקידיו העיקריים בשירות הנתבעת באופן שגרם לה נזק בלתי מבוטל.

אשר לשאלה האם יש באלה כדי להצדיק שלילת זכאות לפיצויי הפיטורים או חלק מהם –
נפנה לכך שבין אם נבחן התנהלות התובע לאור סעיף 49 לתקנון העבודה בענף החקלאות מכוח סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, ובין אם נלך לא ור סעיפים 52 ו – 53 לתקנון העבודה שבין התאחדות התעשיינים להסתדרות הכללית לאור הוראות 17 לחוק האמור – הרי שמקום בו עובד פעל ברשלנות חמורה – ניתן לשלול את מלוא פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת להם היה זכאי.
מובן, שעל פי ההלכה הפס וקה – מדובר בגבול עליון שאין הכרח שימוצה עם העובד, ויש לשקול את מלוא הנסיבות לקולא ולחומרא במעשיו תוך שניתן לקבוע סנקציה חמורה פחות.
בפסק הדין בעניין אלוניאל שכבר אוזכר לעיל, פורטו השיקולים המנחים את בית הדין בבואו להחליט אם יש לשלול את פיצויי הפיטורים במקרה הנדון בפניו, באופן הבא:
"השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקידבכיר או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו; וראו במסגרת השיקולים הללו גם ע"ע 300075/96 אבלין מימון אליה נ' קליין בן ציון ( פורסם בנבו, ניתן ביום 2.7.01).

בענייננו – השיקולים לחומרא אינם מבוטלים – מדובר בעובד שהוטלה עליו אחריות שאין חולק שבמרכזה עמד נושא ההשקיה של המטעים ותחזוקת מערכת ההשקיה, ואשר ניתן בו אמון רב בהקשרים אלה, והוא עצמו הדגיש בעדותו בבית הדין שלא היה זקוק להוראות ותחום זה היה באחריותו המלאה. אמון זה הופר באופן בוטה.
לכך יש להוסיף שהגם שכפי שנפרט בהמשך – לא מצאנו שהוכח היקפם המדויק של הנזקים שנגרמו ליבול באופן ישיר עקב מחדליו של התובע, הרי שדי לנו בכך שקיבלנו כמהימנה את עדותו של מר קידר בכל הנוגע לממצאיו מיד עם הפסקת עבודתו של התובע, העבודה שנדרשה ממנו אישית כדי לשקם חלק מהנזקים שנגרמו למערכת ההשקיה, והתרשמותו הכוללת פרי ניסיונו שהעצים במטעים כמו גם היבול ניזוקו.
לצד האמור לעיל יש לקחת בחשבון גם את הנתונים הבאים – ראשית, התובע עבד בשירות הנתבעת כשלוש וחצי שנים, במהלכן לא הובעו טענות בכל הנוגע ליושרו או איכות העבודה שביצע, הגם שאין חולק שמערכת היחסים שבין הצדדים עלתה לא אחת על שרטון והתובע אף פוטר פעם אחת .
בהקשר זה טענה הנתבעת בעיקר שהתובע התקשה לקבל את מרותה של הגב' קידר כמנהלת (נוכח היותה אישה), ועל כן התקיימו לא מעט חיכוכים ביניהם.
כמו כן, אין חולק כי התובע בעל משפחה, שעיקר פרנסתה עליו.

לאחר ששקלנו את השיקולים שפורטו לעיל החלטנו כי בנסיבות העניין ראוי לשלול מהתובע את יתרת פיצויי הפיטורים המגיעה לו מעבר לכספים שהופרשו לביטוח המנהלים בגין המרכיב של פיצויי פיטורים, העומדים על הסך של 7,920 ₪, דהיינו לשלו ממנו יתרה של 14150 ₪.
התוצאה היא שמהתובע נשללים כ – 65% מפיצויי הפיטורים להם היה זכאי.
ככל שהנתבעת לא פעלה לשחרור מלוא כספי הפיצויים שהופרשו כאמור או תעשה את כל הפעולות שעליה לעשות לצורך שחרור כספים אלה בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין, יופחת הסך של 7,920 מהסך שעל התובע לשלם לה בהתאם לפסק דין זה.
כמו כן, אנו קובעים שלאור ממצאינו בדבר התנהגותו של התובע והרשלנות החמורה בה נהג - נשללה זכאותו לתמורת הודעה מוקדמת.

18. אשר לתביעה שכנגד –

א. נפתח ונאמר כי אנו סבורים שנטל ההוכחה שמוטל על המעסיק להצדיק חיוב העובד לשלם לו פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו עקב מעשים או מחדלים שלו, ככל שנקבע שהוכחו, רחב מזה שמוטל עליו להוכיח עצם קיומם של אלה לעניין שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים או תמורת הודעה מוקדמת.
זאת, ראשית, משום כך שמעבר להוכחת עצם הפרת חובותיו של העובד כלפי מעסיקו, על המעסיק להוכיח את הנזקים המדויקים שנגרמו לו, ואת הקשר הסיבתי בין הנזקים לבין מעשיו או מחדליו של העובד.
שנית, הגישה המקובלת בפסיקת בתי הדין, הינה כי הטלת פיצוי כספי על עובד בגין נזק שנגרם בשל הפרת חובה מעין זו צריכה להיעשות בזהירות, ותוך התחשבות בכך שטעויות למיניהן בביצוע העבודה הן חלק מסיכון שהמעסיק צריך להיערך לקראתו במסגרת ניהול עסקו.
כך, למשל, נקבע בעניין עב' (ת"א) 3942/04 דוד פרנס - אברהם לב, (פורסם בנבו, מיום 19.4.07 )–
"הפרת חוזה עבודה גוררת, בדרך כלל, שיפוי כספי של הצד הניזוק. כאשר המפר הוא העובד, מתעוררת השאלה, "... אם באיזו מידה ובאילו נסיבות, חייב עובד לפצות – מדיני חוזים – את המעביד על נזק שנגרם למעביד עקב הפרת חוזה" (דב"ע מב/18 –3 ג.את ר. אורבך, מהנדסים יועצים בע"מ נ' חיים גלנצר, פד"ע יד 92 בעמ' 103). התשובה לכך תלויה במידת היקף חובת העובד לנהוג בזהירות במילוי תפקידו ולטפל ברכוש המעביד בזהירות סבירה. כך, לדוגמה, חויב שליח בפיצוי מסוים למעביד בשל נזק, שגרם למעביד בעת הובלת תכשיטים בניגוד להוראות חוזה העבודה – עובדה שהביאה לאובדן התכשיטים (דב"ע נז/16-3 אורי שיק נ' רונן שנטל, סע' 6 לפסק דין מיום 14.9.97).
אנו סבורים, כי הטלת פיצוי כספי על עובד, שהפר את חוזה העבודה כתוצאה מרשלנותו, צריכה להיעשות בזהירות ותוך כדי התחשבות בכך, שפעולה מוטעית שנעשתה בתום לב– במסגרת יישום הסכם עבודה – היא חלק מסיכון, שהמעביד צריך להיערך לקראתו במסגרת הפעלת עסקו. זאת, בין בדרך של רכישת פוליסת ביטוח ובין על ידי נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים. לפיכך גם כאשר מחויב עובד בנזקי המעביד, שבוצעו על ידו אגב עבודתו, אין להסיק, כי בית הדין יחייב אותו לשאת במלוא נזקו של המעביד". ( ההדגשה אינה במקור. ו.ש.).
(ראו, לעניין זה, גם "חוזה עבודה וזכויות העובד", השופט ד"ר י. לובוצקי, פרק 7, עמ' 12).

ב. נזכיר כי בתביעה שכנגד נתבעו הרכיבים הבאים –
ראשית, פיצוי בסך 573,758 ₪ מכוח חוות דעתו של המומחה מכוח הטענה שהתובע לא ביצע את משימותיו, והנזקים שנגרמו למערכת ההשקיה והיבול בעקבות מחדליו.
שנית – דרישה להחזר הלוואות ומפרעה שניתנה לתובע, וכן כספים נוספים שהנתבעת שילמה בעבורו והיה אמור להשיב לה.

ג. בענייננו, מושתת כימות נזקי הנתבעת שנגרמו למערכת ההשקיה וליבול במטעים באופן בלעדי על חוות דעת המומחה.
דע עקא שבכל הנוגע לקביעות שבחוות דעת זו מצאנו מספר היבטים שיש בהם כדי להפחית את משקלה –
ראשית – המומחה חזר והדגיש בחקירתו הנגדית שמדובר בחוות דעת ראשונית, ובתור שכזו הסתמך במספר הקשרים על הערכות בלבד (ראו, למשל, התייחסותו לשאלה האם ערך השוואה בין היבול בשנת 2015 לזה שהיה בשנה שקדמה לה).
שנית, חלק נכבד מההנחות העובדתיות ששימשו בסיס לחוות הדעת – הסתמכו על מידע שנמסר למומחה על ידי הנתבעת או מסקנות שהסיק על בסיס הבנתו מידע זה, ואלה לא תמיד תא מו את העובדות שהוצגו על ידיה ומצד עדיה לבית הדין , כמו למשל שהתובע התחייב לבוא בתקופת הקטיף בכל ערב למטעים ולבדוק את מערכות המים ויטפל בהן, או שעבודת הטיפול במערכת ההשקיה בוצעה על ידי עובד אחר שבא בערב למטעים במקום התובע, בעוד שלטענת מר קידר התובע לא אמור היה ולא עבד דרך קבע בשעות הערב, למעט לעיתים רחוקות לצורך ריסוסים, מעבר לכך שקבענו שביצוע משימותיו של התובע באמצעות עובד אחר טרם פציעתו לא הוכחה.
זאת ועוד – המומחה אישר בחקירתו הנגדית שנזק דוגמת זה שנמצא על ידיו יכול להיגרם גם בתוך חודש וחצי חודשיים, ואילו הוא הגיע לראשונה למטעים ב יום 19/07 /15, כאשר התובע הפסיק לעבוד ביום 11/ 06/15 כלומר כחמישה שבועות לפני כן, ולכן יתכן להסיק מדבריו ש לפחות חלק ממצב ה של מערכת ההשקיה ומצבם של העצים והיבול יכול היה להיגרם לאחר שהתובע כבר לא היה שם.
בפרק הזמן שבין פציעת התובע לבין ביקורו הראשון של המומחה לא ברור האם רק מר קידר המנוסה והמקצועי טיפל במערכת ההשקיה , או גם מי שתפקד באופן זמני כמחליפו של התובע, על דעת הנתבעת , ולא ברור האם מחליף זה רק נהג במשאית או במלגזה כדי להוביל את הפרי שנקטף , או גם אמור היה לבצע פעולות הנוגעות להשקיה.
די באמור לעיל כדי להביא למסקנה שיקשה לקבוע, בהתבסס על חוות דעתו של המומחה, שעל התובע לשלם פיצוי לנתבעת בשיעורים שנאמדו בחוות דעת המומחה, ככל שהיא נוגעת למחדלי התובע בטיפול במערכת ההשקיה.
דברים אלה יפים גם לעניין הערכת המומחה בכל הנוגע לצריכת היתר של סולר, שכבר קבענו לעיל שעצם הוכחתה לוקה בחסר נוכח ההתעלמות מכך שצריכת הסולר במשק לא נבעה רק מתדלוק הטנדר של התובע.
לבסוף, המומחה העריך שתיקון הפגוש של המשאית שהידרדרה בשל מחדלו של התובע אמור לעלות 2,000 ₪, ובחוות דעתו נטען כי הערכה זו מושתתת על הצעת מחיר שקיבלה הנתבעת.
דע עקא שעותק מהצעת מחיר זו לא צורף לחוות הדעת או לתצהירי הנתבעת, והמומחה לא התיימר לטעון שראה את הנזק במו עיניו.
זאת ועוד – התובע טען, ובצדק, שהמשאית הייתה מבוטחת, ולא ברור מדוע הנתבעת לא השתמשה בביטוח לעניין זה, והיא מצידה אף לא ניסתה לספק הסבר או הנמקה מדוע לא עשתה או תעשה זאת.
משכך, איננו מוצאים לנכון לקבוע שעל התובע לשלם לנתבעת סך כלשהו בגין מי מבין הרכיבים שפורטו בחוות דעתו הראשונית של המומחה.

ד. אשר לחובות שנותר התובע חייב לנתבעת –
ראשית, אין חולק שנכון למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים נותר התובע חייב לנתבעת סך של 25,000 ₪, בגין החזר הלוואה על סך 20,000 ₪ שניתנה לו וכן מקדמה על סך 5,000 ₪ שהנתבעת לא הספיקה לנכות משכרו.
בנוסף, טענה הנתבעת כי נשאה בהוצאות שונות עבור התובע שהיה עליו להשיבן לה וטרם עשה זאת נכון למועד סיום העסקתו.
התובע, מצדו, הודה בחובתו להשיב חלק מהכספים ולגבי סכומים מסוימים טען שלא שולמו על ידי הנתבעת אלא על ידיו.
ראיות הנתבעת בעניין זה צורפו לתצהיריה וסומנו נספח י"ג, ונתייחס להלן אליהן ולמחלוקות הנוגעות לחלקן –
1. חשבונית/קבלה שהוצא ה על שם הנתבעת ביום 31/03/15, בגין שיפוצים שנעשו לטנדר של התובע, על סך 3,657 ₪.
בחשבונית נרשם שהתשלום נעשה כך ש2,000 ₪ מתוכו שולמו במזומן והיתרה בכרטיס אשראי של הנתבעת.
התובע טען שהתשלום במזומן נעשה על ידיו, אולם טענה זו לא הוכחה.
מאחר שהחשבונית על שם הנתבעת, הוא זה עליו מוטל הנטל להוכיח שחלקה שולם על ידיו במזומן, ונוכח התרשמותנו הכוללת מעדותו של התובע, עליה התקשינו לבסס ממצאים עובדתיים, אנו קובעים שלא עלה בידו להרים את נטל ההוכחה, ועל כן אנו קובעים שהתובע נותר חייב לנתבעת בגין רכיב זה סך של 3,657 ₪.

2. שתי חשבוניות /קבלות מחברת ניתוב עבור שיפוץ שנעשה לטנדר של התובע, האחת על סך של 2,714 ₪ והשנייה על סך 650 ₪.
התובע טען בתצהירו ששילם את הסך של 2,714 בהמחאות מטעמו והנתבעת שילמה את היתרה במזומן.
בחקירתו הנגדית תיקן גרסה זו, והודה כי הוא שילם דווקא את הסך של 650 ₪ במזומן, והנתבעת היא זו ששילמה את היתרה.
גם כאן יפים הדברים לעניין נטל ההוכחה שמוטל על התובע ודעתנו לפיה לא הורם.
במאמר מוסגר נאמר כי החשבוניות בהקשר זה הוצאו על שם חברת א.ק גידולים ויעוץ בע"מ, שניתן להניח שהנה החברה שבבעלותו של מר קידר.
משאין חולק שההוצאה נעשתה בקשר לטנדר של התובע, ומשהתובע לא טען מאומה בעניין העובדה שהחשבוניות לא הוצאו על שם הנתבעת – לא מצאנו לנכון ליתן נפקות לעניין זה.
על כן אנו קובעים שבהקשר זה התובע נותר חייב לנתבעת סך שך 2,714 ₪.

3. חשבונית בגין ביטוח חובה לטנדר של התובע בגין התקופה שמחודש 11/13 ועד 10/14 על סך 2,260 ₪.
התובע טען בתצהירו ששילם סך 1,600 ₪ בהמחאות של אשתו והיתרה בסך של 660 ₪ שולמה ע"י הנתבעת.
לתצהירו צורה אסמכתא מחברת הביטוח אודות העברת השקים כנטען, וזו לא נסתרה.
על כן אנו קובעים שבגין ביטוח החובה לשנים 2013-2014 נותר התובע חייב לנתבעת סך של 660 ₪ בלבד.

4. חשבונית בגין ביטוח חובה לטנדר של התובע בגין התקופה שמחודש 11/14 ועד 10/15 על סך 2,198 ₪ .
התובע טען בתצהירו ששילם סך 1,544 ₪ בהמחאות של אשתו והיתרה בסך של 654 ₪ שולמה ע"י הנתבעת.
לתצהירו צורה אסמכתא מחברת הביטוח אודות העברת השקים כנטען, וזו לא נסתרה.
על כן אנו קובעים שבגין ביטוח החובה לשנים 2013-2014 נותר התובע חייב לנתבעת סך של 654 ₪ בלבד.
5. חשבונית מחודש 10/14 בגין תשלום עבור השכרת רכב שם נרשם כנהג שמו של התובע, על סך 814 ₪.
בכתב התשובה לתביעה שכנגד טען התובע כי התשלום עבור השכרת הרכב לא נעשה על ידי הנתבעת, אלא רק פרטי כרטיס האשראי של הגב' קידר נמסרו לביטחון, והוא זה ששילם את הכספים במזומן.
טענה זו שלו דינה להידחות, הן משום שטענה זו לא הופיע כלל בתצהירו, הן משום שלא הובאו כל אסמכתאות לתשלום במזומן, והן משום שעיון בחשבונית מראה שגם היא הוצאה עבור חברת א.ק. גידולים וייעוץ בע"מ שכבר הוזכרה לעיל, הגם שהתובע לא הכחיש שההטבה הוענקה לו בקשר ליחסיו עם הנתבעת) – אלא שבנסיבות אלה קשה להניח שפרטי כרטיס האשראי של הגב' קידר ניתנו כבטחון לעמידת חברה שאיננה הנתבעת בהתחייבויותיה.
בנסיבות אלא אנו מקבלים את הטענה שהתובע נותר חייב לנתבעת סך של 814 ₪.
לסיכום – אנו קובעים שעם סיום יחסי העבודה בין הצדדים התובע - הנתבע שכנגד, נותר חייב לנתבעת סך של 33,499 ₪.
בכך מתקבלת התביעה שכנגד בחלקה הקטן, כדי הסך האמור.

19. לסיכום לעניין התובע –

קבענו כי הנתבעת נותרה חייבת לתובע בגין פדיון חופשה ומספר זכויות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות סך של 27,963 ₪.
לצד זאת קיבלנו את הטענה שעם סיום יחסי העבודה נותר התובע-הנתבע שכנגד, חייב לנתבעת-התובעת שכנגד, סך של 33,499 ₪.
התוצאה היא שעל התובע-הנתבע שכנגד לשלם לנתבעת-התובעת שכנגד, סך של 5,536 ₪.
מאחר והן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד נדחו בחלק הארי שלהן, מצאנו שלא לחייב איש מהצדדים בהוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

אשר לתביעת התובעת –

20. מה היה היקף עבודתה בפועל של התובעת ומה שיעור השכר הקובע שלה?

א. התובעת טענה שהיקף העבודה הממוצע שלה עמד על 159 שעות בחודש, ושכרה השעתי האחרון עמד על 25 ₪ לשעה.
לצד זאת, טענה כי הנתבעת לא הקפידה להמציא לה את תלושי השכר שהופקו בגינה, וזאת החל מחודש 09/14, ואכן לשכרה צורפו רוב תלושי השכר עד לחודש 08/14 (ביחס לתקופה בת 30 חודשים שמחודש 03/12 עד לחודש 08/14 הוגשו רק 20 תלושים).
התובעת נחקרה בעניין זה בחקירה נגדית וחזרה על הטענה לפיה לא קיבלה תלושי שכר לאחר התלוש בגין חודש 08/14, וקיבלה רק צ'ק.
הנתבעת, מצידה, טענה להיקף שעות עבודה נמוך יותר, שעמד בממוצע על 153.9 שעות לחודש, ושחישובי התובעת שגויים, שכן רק בשני חודשי העבודה האחרונים שלה שכרה הועלה מ – 23 ₪ לשעה ל – 25 ₪ לשעה.
למרבית הצער, הנתבעת לא טרחה להמציא את תלושי השכר שהופקו בגין התובעת החל מחודש 09/14, ואף לא לטעון כי הפיקה ומסרה לתובעת תלושי שכר כדין בגין מלוא תקופת עבודתה.

ב. זה המקום להזכיר את חובתה של הנתבעת כמעסיקה לנהל רישום של שעות העבודה של העובד, וודאי להפיק בגינו תלושי שכר ערוכים כדין וכמובן למסור לו אותם.
סעיף 24 לחוק הגנת השכר התשי"ח 1958 קובע כהאי לישנא -
"24(א) מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר; בחוק זה –
"פנקס שכר" – פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדים ופרטי השכר ששולם להם;
"תלוש שכר" – רישום נתונים מתוך פנקס השכר, המפרט את פרטי השכר ששולם לעובד.
(ב) פרטי השכר בפנקס השכר ובתלוש השכר יכללו את הפרטים המנויים בתוספת.
(ג) הרישום בפנקס השכר ומסירת תלוש השכר לעובד ייעשו לא יאוחר מהיום הקובע".

המחוקק אף רואה בחומרה את הפרת החובה להמציא תלושי שכר וקובע זכאות לפיצוי בגין אי מילוי חובה זו -
26א (ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו,
ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף
2(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו
פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב)
רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים
לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;

המחוקק אף קבע חובה של ניהול דוחות נוכחות מפורטים, אשר בהיעדרם מוטל נטל ההוכחה על המעסיק לסתור טענות של עובד בדבר היקף עבודתו -
26ב.(א)בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו;"
(ב).....

בענייננו, הנתבעת גם לא הציגה דו"חות נוכחות של התובעת, למעט צילומים מתוך יומן עבודה שמתייחס לחלק מתקופת העבודה, חלק נכבד מהם אינו קריא, וכך או כך הרישומים שבו אינם מתייחסים לשעות העבודה.

ג. לאור האמור לעיל, ומשאין בידינו את מלוא הנתונים בכל הנוגע להיקף שעות עבודתה ושכרה של התובעת לכל אורך תקופת עבודתה, והחל מחודש 09/14 ואילך, נתונים שהיה על הנתבעת לספק והיא לא עשתה כן, אנו קובעים שלא עלה בידי הנתבעת להפריך את טענת התובעת לפיה היקף שעות העבודה הממוצע שלה בתקופת עבודתה עמד על 159 שעות.
נעיר, כי הדרך הנכונה לחישוב שכרה הקובע של התובעת הייתה לפעול בהתאם להלכה שנקבעה בע"ע (ארצי ) 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' ADHENOM BERH TEAMI (פורסם בנבו, 04.06.2017) שהעיקרון העולה ממנה הוא חישוב השכר לפי חלקיות המשרה של העובד, מקום בו עסקינן בעובד שעתי שהיקף עבודתו לכל אורך תקופת העבודה משתנה מדי חודש.
ברם, משאין בידינו גם את הראיות לבירור השאלה מתי עלה שכרה השעתי של התובעת מ – 22 ₪ ל – 25 ₪, (ושוב, לא ברור מדוע לא טרחה הנתבעת לקיים חובתה ולהמציא את רישומי הנוכחות ובעיקר תלושי השכר של התובעת) אנו מקבלים את טענתה תובעת לגבי שכרה הקובע לצורך חישוב זכויותיה, וקובעים שיש להעמידו על סך של 3,975 ₪.

21. האם קיבלה התובעת חופשה בתשלום ודמי הבראה בהתאם לזכאותה מכוח הדין?

א. התובעת טענה כי במהלך כל תקופת עבודתה לא קיבלה חופשה בתשלום ודמי הבראה כלל.
הנתבעת, מצידה, טענה כי התובעת יצאה לימי חופשה רבים, הן בימים גשומים בהם לא ניתן היה לעבוד, והן בחגי היהודים וחגי המוסלמים.
אשר לדמי הבראה, הפנתה הנתבעת לאותן טענות אשר נטענו לעניין התובע, דהיינו שמימנה נסיעתם של התובעת ובעלה לחו"ל ע"ח דמי הבראה.
כפי שקבענו לעניינו של התובע, יש לזקוף את מחצית התשלום שהוכח בכל הנוגע לנסיעה לחו"ל (אשר התובעת גם מודה בו) ואשר עומד על 2,166.5 ₪.
כמו כן קיבלנו את טענת מר קידר לפיה נתן לשני התובעים יחד לצורך הוצאות הנסיעה סך של 500 אירו, שמחציתו בעת הרלבנטית עמדה על 1,055 ₪.
המסקנה היא שבגין דמי הבראה קיבלה התובעת סך כולל של 3,221 ₪.

ב. בכל הנוגע לזכאות לדמי הבראה –
התובעת תבעה תשלומם בגין מלוא תקופת עבודתה, אלא שניתן להורות על תשלומם רק בכל הנוגע לשתי שנות עבודתה האחרונות.
בנוסף, התובעת התעלמה מהעובדה שלא עבדה בהיקף של משרה מלאה, אלא שגם לפי טיעוניה, עמד היקף המשרה הממוצע של על 85%.
משכך, הייתה התובעת זכאית ל – 14 ימי הבראה (7 לכל אחת משתי השנים האחרונות), במכפלת ערכו של יום הבראה בעת הרלבנטית (374 ₪), ובמכפלת 85% דהיינו לסך של 3,261 ₪.
מכאן שהתבעת נותרה חייבת לתובעת בגין דמי הבראה סך של 40 ₪.

ג. אשר לחופשה בתשלום –
ראשית, נאמר כי טענותיה הכלליות של הנתבעת בדבר ימי החופשה שניתנו לתובעת , מעבר לכך שלא נתמכו במסמכים ולא כללו פירוט של מועדים, הרי שהנתבעת לא טרחה להראות ולו מועד אחד מסוים שבו התובעת קיבלה חופשה בתשלום. שהרי – כאשר עסקינן בעובד יומי או שעתי, אין די בכך שהעובד לא עבד במועד כזה או אחר, ויש להראות שקיבל תשלום בגינו.
עיון בתלושי השכר שהופקו בגין התובעת מראה שלא נוהל בהם רישום של ניצול ויתרת חופשה, ולא ניתן לראות תשלום כלשהו בגין חופשה.
כאמור, גם לא הוצג פנקס חופשה.
זה המקום להפנות להוראות סעיף 26א(ג) לחוק הגנת השכר שקובע כך –
"בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת".

משלא הוכח, בענייננו, ולו מתן יום אחד של חופשה בתשלום, יש לחשב את מלוא זכאותה של התובעת לפדיון חופשה, וזאת בכל הנוגע לשנה האחרונה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה.
יוער כי גם לעניין העובדה שהתובעת שהתה בחופשה בחו"ל על חשבון הנתבעת לא ניתן לתת ביטוי לענייננו, שכן לא הוכח שבגין הימים בהם נעדרה לרגל חופשה זו – שולמו לה דמי חופשה.
היקף זכותה של התובעת בתשלום נקבע לפי צו ההרחבה בענפי החקלאות שכבר אוזכר לעיל כזה שלפיו יש לקבוע גם זכויות התובע.
התובעת הייתה זכאית לחופשה בתשלום ב – 12 ימים בכל אחת משלוש שנות עבודתה הראשונות, ו – 4 ימים בגין חלק השנה הרביעית.
אשר לערכו של יום חופשה – מעדויות הצדדים עולה כי אין כמעט חולק שיום העבודה הרגיל של התובעת עמד בדרך כלל על 6 שעות, אשר במכפלת השכר השעתי האחרון עמדה התמורה בגינו על סך של 150 ₪.

המסקנה היא שעל הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך של 6,000 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/08/15 ועד לתשלום המלא בפועל.

22. התביעה לדמי חגים –

גם לעניין זה יפים הדברים שנאמרו לגבי חופשה בתשלום.
אמנם הנתבעת טענה כי התובעת נעדרה מעבודתה הן בחגי היהודים והן באלה של המוסלמים, אלא שמעבר לכך שהדבר לא הוכח על ידי הנתבעת, הרי שלא הוכח ולו יום אחד שבו נעדרה התובעת לרגל חג כזה או אחר – ושולמו לה דמי חגים בגינו.
כאמור, בתלושי השכר אין זכר לתשלום דמי חגים, והנתבעת לא הפנתה למועד כלשהו בגינו שולמו דמי החגים.
על פי סעיף 28 לצו ההרחבה התובעת זכאית לדמי חגים בגין 10 ימי חג בשנה, לרבות ימי חג שחלו בשבת.
הסעיף גם איננו מתנה את זכאות העובד לדמי חג בכך שלא נעדר מעבודתו לפני ואחרי החג, ועל פי ההלכה הפסוקה תשלום בגין יום החג הוא "עקב העבודה ולא בגין העבודה" בהנחה כי עובד אינו עובד בחג. עוד קובעת ההלכה הפסוקה כי מקום שהעובד עבד בחג, זכאי הוא לתשלום שכר בצירוף גמול עבודה בחגים וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום בגין החג מכוח ההסכם הקיבוצי (ראו, למשל, דב"ע מג/3-91 מולה נוהד - חב' אל-וו בע"מ פורסם בנבו, פד"ע ט"ו 163).
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת דמי חגים בעבור 27 ימי חג (כפי שתבעה) במכפלת השכר היומי שקבענו 150 ₪, דהיינו סך של 4,050 ₪. גם סך זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/08/15 ועד לתשלום המלא בפועל.

23. זכויות נוספות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות –

א. ראשית, נציין כי אין חולק שצו ההרחבה בענף החקלאות שכבר אוזכר לעיל חל על מערכת היחסים שבין הצדדים.
שנית, בהינתן שהתובעת עבדה בשירות הנתבעת תקופה שעולה על 6 חודשים, ושלא נטען שהיה מקום להגדירה כעובדת עונתית (והלכה למעשה מהעובדות שעולות מהמסמכים שבתיק לא הייתה כזו, הרי שיש לראותה כעונה על הגדרת "עובדת קבועה" בצו ההרחבה, ובתוקף הגדרה זו לבחון זכויותיה.

ב. זכאות התובעת למענק שנתי –
על פי סעיף 36 לצו ההרחבה, עובד קבוע יומי יקבל מענק שנתי בהתאם לנספח ב' לצו בגין כל יום עבודה בפועל.
על פי נספח ב' עובד קבוע יומי יקבל מענק של 4 ₪ לכל יום עבודה.
היקף ימי העבודה הנטען פורט בתצהיר התובעת, ולא הופרך על ידי הנתבעת, שכאמור לא המציא את מלוא תלושי השכר ולא רישומים מפורטים אודות ימי העבודה של התובעת.
על כן תתקבל גרסת התובעת ותביעתה בכל הנוגע למענק במלואה, ואנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לתובעת בגין מענק שנתי סך של 3,796 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/08/15 ועד לתשלום המלא בפועל.

ג. זכאות התובעת לדמי כלכלה –
על פי סעיף 37 לצו ההרחבה, עובד בשכר יומי יקבל דמי כלכלה בהתאם לנספח ב' לצו בגין כל יום עבודה בפועל.
על פי נספח ב' עובד יומי יקבל דמי כלכלה בסך של 4 ₪ לכל יום עבודה בפועל.
היקף ימי העבודה הנטען פורט בתצהיר התובעת, ולא הופרך על ידי הנתבעת, שכאמור לא המציאה את מלוא תלושי השכר ולא רישומים מפורטים אודות ימי העבודה של התובעת, והסתפקה בטענה שלתובעת סופקה כלכלה.
דע עקא שטענתה האחרונה של הנתבעת איננה רלבנטית שכן אספקת ארוחות בפועל איננה פוטרת, לפחות על פי הצו, ממתן דמי כלכלה, ומעבר לכך, טענת הנתבעת בעניין זה נטענה באופן כללי וסתמי ולא הוכחה.
על כן תתקבל גרסת התובעת ותביעתה בכל הנוגע לדמי כלכלה במלואה, ואנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לתובעת בגין דמי כלכלה סך של 3,796 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/08/15 ועד לתשלום המלא בפועל.

ד. זכאות התובעת להשתתפות במעונות וגנונים –
נספח ב' לצו ההרחבה קובע גם כי כל אם עובדת , המתגוררת בעיר, עיירת פיתוח, מושב או מושבה, ואשר לה ילד עד גיל גן חובה, תקבל מן המעסיק סך 98 ₪ לכל ילד ולא יותר מאשר שני ילדים סך 196 ₪, במשך כל חודשי עבודתה, בעבור עזרה בהשגחה על הילדים. אין להפחית מן המענק החודשי אלא בהיעדרות העולה על 5 ימים בחודש.
הנתבעת, מצידה, הכחישה שמתקיימים בתובעת תנאי הזכאות שפורטו בצו.
למרות זאת, התובעת, בתצהירה, הסתפקה באמירה שבכל תקופת עבודתה בנתבעת היה לה "ילד בגיל הגן", וזאת מבלי שטרחה לציין את תאריך הלידה שלו, או להמציא צילום מתעודת הזהות שלה.
פרטים אלה הומצאו רק בסיכומי ב"כ התובעת.
התובעת ניסתה, בסיכומי בא כוחה, להסתמך על דברי מר קידר בחקירתו בבית הדין, לפיה הסכימו לקבל את התובעת כעובדת של הנתבעת מאחר וביקשה מהם לעשות כן כדי שתקבל מהם תלושי שכר ואלה ישמשו אותה כדי לקבל מענק מועדף בפעוטון.
איננו סבורים שיש בדברים אלה של מר קידר, שמזכיר את את טיעוני התובעת, כדי לתמוך בטענת התובעת לגבי גילו של בנה במהלך תקופת עבודתה בשירות הנתבעת.
אשר על כן דין תביעת התובעת ברכיב זה להידחות בהיעדר הוכחה.

ה. זכאות התובעת לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות בגינה –
לעניין שאלת זכאותה של התובעת בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בכל הנוגע לתובע, לפיהם למעשה, המקור הנכון לחיוב לכאורה בהפרשות לקרן השתלמות הינו ס' 38 לצו ההרחבה אשר קובע חובת הפרשה ל- "קרן השתלמות ומלגות לפועלים חקלאיים ובניהם בע"מ", אלא שעיון בסעיף האמור מעלה כי אין מדובר בקרן השתלמות אישית, שבה נעשה חסכון אישי לזכות העובד, אלא בקרן כללית שמטרתה לדאוג, בין היתר, להשתלמויות. בהינתן האמור לעיל, אין התובעת זכאי ת לתשלום פיצוי בשיעור הכספים שהיו אמורים להיות מופרשים על ידי המעסיק לאותה קרן, ודין תביעת ה בהקשר זה להידחות.

24. פיצוי בגין היעדר הפרשות לפנסיה –

א. התובעת טענה כי היה על הנתבעת להפריש בעבורה 6% משכרה לתגמולים.
הנתבעת הכחישה באופן כללי את זכאות התובעת להפרשות בגינה, תוך שהיא נתלית בעיקר בעובדה שהתובעת לא הפנתה לסעיף הנכון בצו ההרחבה, הגם שהודתה בדיון המוקדם שלמצער הייתה מוטלת עליה חובה להפריש מכוח צו ההרחבה בעניין פנסיה חובה.
בסיכומיו שהוגשו מצד התובעת, חזר בא כוחה על תחשיב הפיצוי שנתבע בהקשר זה, תוך הכפלת השכר המצטבר בגין כל שנה ב – 6%.
בסיכומי ב"כ הנתבעת, שב בא כוחה על ההכחשה הכללית של זכאות התובעת, והוסיף והלין על כך שלא ברור מנין נלקחו סכומי השכר המצטבר, וכיצד הגיע ב"כ התובעת לתחשיב ההשתכרות שאיננו עולה מתלושי השכר שצורפו לתצהירי התובעת.

ב. על פי צו ההרחבה "..לעובד הזמני, או עובד בניסיון, הקבוע, העונתי קבוע והחודשי- יפריש המעסיק משכרו הכולל של העובד או ממשכורתו הכוללת לקרן ביטוח או לקרן פנסיה.." תגמולי מעסיק - בשיעור של 6%. (וראו הדברים שנפסקו בעד"מ (ארצי) 1013/04 מוסלמי עטאף - אברמוביץ צבי את יצחק , מיום 08.08.05)]. והזכאות קמה החל מיום העבודה הראשון.
הנתבעת לא הוכיח ה, ולמעשה לא התיימרה לטעון כי הפרישה עבור התובע ת לקרן פנסיה או לקרן ביטוח כמתחייב מצו, ועל כן זכאית התובע ת לפיצוי ח לף הפרשה לפנסיה.
אשר לנתוני השכר המצטבר עליהם הסתמכה התובעת – הנתבעת , כאמור, טענה שלא ברור מנין הנתונים נשאבו, אולם לא טרחה להציג תחשיב חלופי וגם לא נתונים או מסמכים אשר יפריכו את נתוני התובעת, למרות שלא הייתה כל מניעה שתעשה כן, שכן נתוני ההשתכרות של התובעת היו בחזקתה.
יפים לעניין זה הדברים שהובעו כהסתייגות מעצם העובדה שהנתבעת לא טרחה להציג את תלושי השכר שהופקו בגין התובעת אשר לטענת התובעת לא נמסרו לה.

בנסיבות אלה, אנו מקבלים את תחשיבה של התובעת וקובעים כי על הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה, וזאת בסך של 9,309 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/08/15 ועד לתשלום המלא בפועל.

25. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים –

א. נזכיר כי לטענת התובעת לא שילמה לה הנתבעת את הזכויות הנלוות להן הייתה זכאית, ועל כן ביום 17/07/15 שוגרה לה ע"י ב"כ התובעת דרישה לתשלום מלוא זכויותיה שאם לא כן תעזוב את עבודתה בדין מפוטרת.
התובעת טענה כי בו ביום נמסר מכתב הדרישה לגב' קידר, ולאחר קבלתו הוציאה האחרונה את התובעת לחופשה כפויה בת שבוע.
הוסיפה התובעת וטענה כי בתום אותו שבוע התקשרה לגב' קידר ושאלה מתי תשובץ לעבודה, וזו השיבה לה כי היא יכולה לבוא ביום א' אולם עליה לדאוג לעצמה להסעה.
לטענתה, הגיעה התובעת בעצמה לכניסה למושב, אולם הגב' קידר אמרה לה כי אין לה עבודה עבורה, ומשבחרו היא ובעלה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הנתבעת – ייפגשו בבית המשפט.
בנסיבות אלה, לטענת התובעת יש לראותה כמי שפוטרה על אתר, מבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים וניתנה לה הודעה מוקדמת, וביקשה לחייב את הנתבעת לשלמם לה.

ב. מצד הנתבעת, נטען כי עם פיטוריו של התובע, ביקשה גם התובעת שיפטרו אותה, שכן לא רצתה לעבוד ללא בעלה, אלא שהנתבעת הבהירה לה שאין כל קשר ביניהם מבחינתה, ושהתובעת היא עובדת חיונית עבורה והיא מתבקשת להמשיך לעבוד.
ברם – התובעת, שלא רצתה להמשיך בעבודה, החלה לנקוט בשביתה איטלקית, המרידה את העובדים במטעים, הפרה הוראות שקיבלה והוציאה חופשת מחלה.
בנוסף, שלחה התובעת שליחים לנתבעת כדי לשכנעה ליתן לה מכתב פיטורים.
ביום 17/07/15 יצאה התובעת לחופשת חג, ולאחריו כבר לא הגיעה לעבודה.
בידי הנתבעת אכן נתקבל מכתב ההתראה מטעם התובעת, אולם התובעת הפסיקה להגיע לעבודה עוד בטרם היה סיפק בידי הנתבעת להשיב למכתב.
על כן התובעת התפטרה על אתר ולא פוטרה, איננה זכאית לפיצויי פיטורים, והיא זו שצריכה לתת לנתבעת תמורת הודעה מוקדמת, שאותה יש לקזז מכל סך שייפסק לזכותה.

ג. התובעת ביקשה להציג בפני בית הדין דיסק ואליו הועתקו שלושה קטעים של הקלטות שלטענת התובעת היו של שלוש שיחות שקיימה עם הגב' קידר (להלן: "ההקלטות").
בתצהיר התובעת נטען כי מכשיר ההקלטה היה מכשיר קטן שהותקן במכשיר הטלפון הסלולרי שלה, ולאחר מכן העבירה את ההקלטות לדיסק אותו מסרה לבא כוחה, מבלי שהתערבה בתוכן ההקלטה.
לבית הדין הוגשו גם תמלילי ההקלטות.

הנתבעת הודיעה מלכתחילה על התנגדותה לקבלת התמלילים כתצהיר, ונטען כי מדובר בחלקי שיחות שלא משקפים את הדברים לאשורם, וגם לא את כל השיחות שנערכו בין הגב' קידר לתובעת.

ד. התובעת נחקרה בבית הדין אודות ההקלטות והתמלילים, וטענה כי ביצעה את ההקלטות באמצעות "מכשיר קטן" שקנתה ואשר בינתיים התקלקל, ושאת תמלול השיחות עשתה בעצמה.
למרות זאת לא ידעה לומר באילו מועדים בדיוק בוצעו השיחות שתמליליהן הוגשו, לפי איזה סדר, למעט העובדה שהשיחה הראשונה בוצעה ביום 17/07/15 וכן לא ידעה פשרן של חלק מהמילים שהודפסו בתמלילים.
זה המקום לומר שעדותה של התובעת לא הרשימה אותנו במהימנותה.
היא הייתה עקבית, ולא תמיד עלתה בקנה אחד עם כלל הראיות בתיק.
גם לגבי התובעת, כמו גם התובע, התרשמותנו הייתה שתאמר אותם דברים שיתמכו בקבלת תביעתה ותביעת בעלה, ולאו דווקא הקפידה לתאר נכוחה את הנסיבות.
כך, למשל, התובעת התעקשה שמעולם לא עבדה במטעי הנתבעת כעובדת של הקבלן מר זנגריה, שהעסיק פועלים במטעי הנתבעת, וזאת למרות שאפילו התובע אישר שאשתו עבדה מספר חודשים קודם לתחילת עבודתה בשירות הנתבעת, וכך גם עולה מדו"ח מעסיקים של התובעת שהומצא ע"י הביטוח הלאומי.
התובעת גם הכחישה שהיא והתובע קיבלו הלוואות כלשהן מהנתבעת, למרות שלא הייתה מחלוקת בעניין זה.

ה. נאמר כי בהינתן העובדה שהתובעת טוענת שפוטרה, מוטל עליה הנטל להוכיח את מעשה הפיטורים, וכי הנתבעת, לענייננו הגב' קידר, אכן סיימה את העסקתה באופן ברור וחד משמעי.
אלא שאיננו סבורים שנטל ההוכחה הורם.
ראשית, העדפנו את גרסת הגב' קידר, שעדותה הייתה מהימנה בעיננו והייתה עקבית וקוהרנטית, לפיה עם פיטורי התובע לא רצתה התובעת להמשיך בעבודה בשירות הנתבעת וביקשה מכתב פיטורים, ומשנאמר לה שלא תפוטר – הפסיקה לבצע עבודה כנדרש והמרידה את הפועלים כנגד הגב' קידר.
הוסיפה הגב' קידר וטענה שמאז יום ה – 17/7/15 בו נמסר לה המכתב מב"כ התובעת – לא הופיעה עוד התובעת לעבודה למעט פעם אחת בה באה ביום שישי שבו לא הייתה עבודה עבורה, בעוד שהתבקשה לבוא רק ביום ראשון.
שנית, וגם אם היינו מוצאים שההקלטות ותמליליהן עומדים בדרישות לצורך הצגתן כראיות, וספק הוא שכך לאור הספקות בדבר שלמות ההקלטות והפרצים בגרסת התובעת לגבי האופן בו בוצעו ותומללו, הרי שעיון בתמלילים אינו תומך בגרסת התובעת כלל, והגם שניתן לחוש אוירה של כעב מצידה של הגב' קידר, הרי שלא ניתן לשמוע בהם כל אמירה שיש בה כדי לסיים את העסקתה של התובעת, אלא דווקא הדגשה שהגב' קידר מעוניינת בהמשך העסקתה של התובעת, שהיא תישא בהוצאות הנסיעה שלה, ורק מסבירה לה שלא בכל יום יש עבודה בעבורה.
גם בשיחה שכפי הנראה הייתה האחרונה, שהתקיימה על פי הנטען באותה הזדמנות בה התובעת הגיעה למושב והגב' קידר הודיעה לה שאין עבודה באותו היום, עולה שהתובעת הגיעה ביום שישי , כאשר מהשיחה שקדמה לה עולה שנאמר לה לבוא ביום ראשון.
התובעת לא התיימרה לטעון שלאחר מכן הגיעה לעבודה, למרות שהתבקשה לעשות זאת, כך שלא נותר אלא לקבוע שהתובעת לא פוטרה אלא עזבה את עבודתה, וזאת בסמוך מאוד למועד בו הומצא מכתב התראה מצד בא כוחה בו הנתבעת נדרשה לפעול בהתאם לאמרו במכתב בתוך 30 יום , ללמדנו שגם עזבה את העבודה מבלי שנתנה הודעה מוקדמת.

לאור כל האמור לעיל לא נותר לנו אלא לדחות את תביעת התובעת לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, ולקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת בה התבקש בית הדין להפחית המגיע לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בשיעור שכר עבודה בגין חודש ימים (שכבר קבענו לעיל שעומד על 3,975 ₪.

ו. יוער, כי לראשונה בסיכומי ב"כ התובעת, הופיעה דרישה לתשלום פיצוי בגין היעדר הפרשות בגין פיצויי פיטורים.
ב"כ הנתבעת, בסיכומיו, הודיע כי הנתבעת מתנגדת מכל וכל להרחבת חזית זו, ולהוספת רכיב תביעה בשלב זה של הדיון.
הצדק עם הנתבעת.
ככל שהתובעת הייתה מבקשת לפעול כדין לעניין רכיב תביעה שכזה, היה עליה לבקש תיקון של תביעתה, לכלול אותו בתביעה, לשלם אגרה לגביו, וליתן לנתבעת הזדמנות להתמודד עמו.
משהועלה רכיב תביעה זה לראשונה בסיכומים – אין מקום להידרש לו.

26. סיכומו של דבר לגבי התובעת –
קיבלנו את מרבית רכיבי התביעה למעט התביעה לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת וכן לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות והשתתפות בתשלום מעונות, ומצאנו כי הנתבעת נותרה חייבת לתובעת סך כולל של 23,671.
מסך זה יש לקזז תמורת הודעה מוקדמת, ועל כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 19,696 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/08/15 ועד לתשלום המלא בפועל.
כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

27. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ט, (02 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר אמנון סבח
נציג ציבור (עובדים)

ורד שפר
שופטת בכירה

מר גד פרנק
נציג ציבור (מעסיקים)