בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 27468-12-15

לפני:
כב' השופטת רויטל טרנר
נציג ציבור (עובדים): מר יונס ג'בארין
נציג ציבור (מעסיקים): מר אליאס ג'טאס

התובעות

1. מריה אינזלבוך
2. ילנה ציפרוב
3. טטיאנה פריצ'סקו

ע"י ב"כ עוה"ד עזרא יוסף

-

הנתבעים

1. אדלינה שטיינבוק (ניתן פסק דין)
2. בוריס שטיינבוק

ע"י ב"כ עו"ד עאסים סעאידה
3. קווינטט בע"מ (ניתן פסק דין)

פסק דין

התביעה בתיק הנדון עניינה בשאלת זהות המעסיק של התובעות במהלך תקופת עבודתן בחנות אשר היתה בבעלות הנתבע מס' 2 .
רקע עובדתי
במהלך השנים 1998-2007, הפעיל הנתבע מס' 2 (להלן: הנתבע או בוריס) חנות בשם "טעם טוב" ביוקנעם (להלן: החנות או העסק). החל מיום 1.10.2007 ה עביר הנתבע את העסק לנתבעת מס' 3 (להלן: חברת קווינטט), והחל מיום 1.6.2008 עבר העסק לבעלותה של נתבעת מס' 1 , שהינה אמו של הנתבע (להלן: אדלינה).
על פי הנטען, אדלינה העבירה את הבעלות בעסק בחודש יולי 2015 למר אנדרי דונייבסקי, ובחודש דצמבר 2015 עבר העסק לבעלות גב' אולגה סטרטייצ'וק (להלן: אולגה) שהייתה בזמנים מסוימים בת זוגו של הנתבע. על פי מסמכים נוספים שהוצגו, בחודש אוקטובר 2018 נחתם הסכם מכר להעברת הבעלות בעסק מאולגה לצד אחר.
התובעת מס' 1 (להלן: מריה) עבדה בחנות מיום 1.10.1999 ועד ליום 1.5.2015. התובעת מס' 2 (להלן: ילנה) עבדה בחנות מיום 1.3.2013 ועד ליום 21.7.2015. התובעת מס' 3 (להלן: טטיאנה) עבדה בחנות מיום 1.1.2002 ועד ליום 21.7.2015.
ביום 29.6.2015 מסרה טטיאנה מכתב התפטרות במסגרתו טענה לפגיעה בתנאי עבודתה, הלנת שכר והרעת תנאי עבוד ה, תוך מתן הודעה מוקדמת של 30 ימים. בטרם הסתיימה תקופת ההודעה המוקדמת, ביום 21.7.2015 , נ יתן לטטיאנה מכתב פיטורים לפיו תסתיים העסקתה באותו יום. מכתבי פיטורים ניתנו גם למריה ולילנה.
כל אחת מן התובעות הגישה תביעה בנפרד, והדיון בתביעות אוחד. במסגרת כתבי התביעה , טוענות התובעות כי פוטרו מעבודתן בחנות וכי הן זכאיות לתשלום זכויות שונות (לרבות דמי הבראה, דמי נסיעות, דמי חגים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, והפרשות לפנסיה). התביעות של מריה וטטיאנה הוגשו כנגד שלושת הנתבעים, ואילו התביעה של ילנה הוגשה כנגד בוריס ואדלינה בלבד.
ביום 23.2.2016 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד שלושת הנתבעים.
ביום 22.1.2017 הגיש בוריס בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדו, בטענה שהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל ו סבר כי שם יתנהל ההליך. בנוסף הכחיש בוריס את יחסי העבודה בינו לבין התובעות ביחס לתקופה שמיום 1.10.2007. בהחלטת בית הדין מיום 17.1.2018 בוטל פס ק הדין מיום 23.2.2016 כנגד בוריס.
פסק הדין כנגד אדלינה וכנגד חברת קווינטט נותר על כנו, משלא הוגשה בקשה לביטולם.
ביום 1.4.2018 התקיים דיון מוקדם ולאחריו הוגשו תצהירי הצדדים . במועדים 20.3.2019 ו-20.5.2019 התקיימו ישיבות הוכחות . מטעם התובעות העידו הן עצמן וכן גב' ג'ניה אינזלבוך, כלתה של מריה, מר איגור רויטאפל, לקוח בחנות ומר דניס גרוספלד , המנהל הנוכחי של העסק (יחד עם אשתו יוליה אשר העסק רשום על שמה) . בוריס עצמו העיד, ומטעמו העידו גם אדלינה וגב' אלה שילמן, אשר שימשה בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמנהלת החשבונות של העסק. יוער כי מר בוריס אינזלבוך, בנה של מריה ובעל מניות בחברת קווינטט, אשר הגיש תצהיר מטעם התובעות, וכן אולגה, אשר הגישה תצהיר מטעם בוריס, לא התייצבו לישיבות ההוכחות ותצהיריהם נמשכו מהתיק . לאחר ישיבות ההוכחות הוגשו סיכומים בכתב והתיק עבר למתן פסק דין .
תמצית טענות הצדדים
המחלוקת המרכזית בתיק עניינה בזהות המעסיק של התובעות לאחר שהועברה החנות לחברת קווינטט ולאדלינה. התובעות טוענות כי במשך כל שנות עבודתן, בוריס ניהל בפועל את ה חנות, חרף החלפת הבעלות, עוד טוענות התובעות כי כל התנהלותן היתה מול בוריס, הוא זה שקיבל אותן לעבודה והטיל עליהן משימות, והוא אף פיטר אותן בפועל. משכך טוענות התובעות כי יש לראות בבוריס כאחראי לזכויות יהן לאורך כל תקופת העסקתן.
מנגד, טוען בוריס כי הוא שימש כבעל העסק וכמעסיק של מריה וטטיאנה עד לחודש אוקטובר 2007 בלבד ולאחר מכן נותקו יחסי העבודה, כך שכל טענה המופנית אליו כמעסיק התיישנה, וכל הזכויות הסוציאליות שטרם התיישנו מתייחסות אך ורק לתקופה שלאחר סיום יחסי העבודה. בנוגע ל ילנה, טוען בוריס כי מאחר והיא החלה לעבוד בחנות רק בשנת 2013, הרי שבשום שלב לא התקיימו ביניהם יחסי עבודה.
כמו כן טוען הנתבע כי עד ל מועד בו מכר את העסק, שולמו כל זכויותיהן של מריה וטטיאנה למעט פיצוי פיטורים, משום שלאחר שהועברה החנות מבעלותו המשיכו השתיים לעבוד בעסק תחת מעסיק אחר (חברת קווינטט ובהמשך אדלינה), כאשר לפי הסכם הרכישה, חברת קווינטט לקחה על עצמה את כל החובות של העסק ולא היה לו עוד אינטרס ישיר בעסק ממועד זה . בנוסף, מתכחש בוריס לטענה כי היה הרוח החיה של העסק, וטוען כי לאחר שהועברה החנות מבעלותו הוא שימש כשכיר בחנות, בהיקף שעות קטן, ואף תלושי השכר והדיווחים לגורמים השונים מעידים כי אינו המעסיק.

מסגרת נורמטיבית
שאלת זהות המעסיק נדונה בהרחבה בפסיקתם הענפה של בתי הדין לעבודה. זהות המעסיק בכל מקרה נתון תיקבע על סמך בדיקה מהותית של כלל נסיבות המקרה, תוך היעזרות במבחני העזר שנקבעו בפסיקה ושקלולם. בהתאם להלכת כפר רות, יש לברר מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי שיבץ את העובד במקום העבודה; מי קובע את תנאי עבודתו לרבות שכרו; מי נושא בנטל של תשלום שכרו; בידי מי הכוח לפטרו; ועוד. גם בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי דרך הבדיקה המהותית שהותוותה בהלכת כפר רות נותרה על כנה, ונוספו לה מבחני עזר נוספים שעניינם בחינת אותנטיות של מערכת יחסים משולשת בין עובד, מעסיק ומשתמש, אשר אינם רלוונטיים לענייננו בתיק זה.
דיון והכרעה
אין מחלוקת כי תלושי השכר של התובעות נושאים את שמה של חברת קוורטט או את שמה של אדלינה לאחר אוקטובר 2007. אין גם מחלוקת כי מבחינה פורמלית, נרשמו חברת קוורטט ואדלינה כמעסיקות של התובעות כלפי רשויות המדינה, כגון המוסד לביטוח לאומי ומס הכנסה. אולם, לאחר שבחנו את מכלול הראיות והעדויות, שוכנענו כי במישור יחסי העבודה, היה בוריס המעסיק של התובעות לאורך כל תקופת העסקתן, ולהלן נימוקינו.
ראשית, מריה וטטיאנה החלו לעבוד בעסק לפני שנת 2007 כך שאין מחלוקת כי הנתבע קיבל אותן לעבודה. לעומתן, ילנה החלה לעבוד בחנות כאשר העסק היה רשום על שם אדלינה. בוריס טוען כי לא לקח חלק בקבלתה של ילנה לעבודה, אולם לאחר ששמענו את עדויות הצדדים, התרשמנו כי בוריס הוא שקיבל את ילנה לעבודה. כך הסבירה ילנה בעדותה: " אני הגעתי והתקבלתי לעבודה על ידי בוריס. כל השיחות והכל מה שהייתי צריכה לבצע, הוא היה מזמין אותי לעבודה. עוד הרבה זמן לפני זה, הוא היה מזמין אותי לעבודה, אני לא רציתי. עבדתי במקום אחר, בחנות אחרת. כשהייתי באבטלה, האבטלה כבר הייתה נגמרת, בוריס הזמין אותי לעבודה, ועליתי אתו, וישבנו, שוחחנו, הייתה לנו שיחה. דיברנו על כמה שעות אני אעבוד, מה הוא ישלם לי על הסעות, עד איזה שעה אני אעבוד שם. כן, הכל דיברנו אתו". עדותה של ילנה נמצאה מהימנה ומשכנעת , ובהמשך כאשר נשאלה האם אדלינה עבדה בעסק כאשר התקבלה לעבודה בשנת 2013, השיבה ילנה כי אדלינה אומנם נכחה בחנות אך כלל אינה יודעת האם עבדה בפועל, דבר המחזק את טענתה כי אדלינה כלל לא לקחה חלק בקבלתה לעבודה.
שנית, התובעות ראו בבוריס כמעסיק לאורך כל שנות עבודתן בחנות, ועדותן של התובעות היתה קוהרנטית ואחידה . מריה ציינה בחקירתה כי "אודלינה לא הייתה בעלת החנות, בוריס היה בעל הבית שלה ", וכ י "רק הוא היה בעל החנות". גם ילנה חזרה וטענה בעדותה כי ראתה בנתבע כמעסיקה וכרוח החיה של העסק: "בעל הבית בוריס ", "בוריס בעל המקום", והיא היתה עובדת בהתאם להוראותיו והנחיותיו ופונה אליו בעת הצורך. אף מעדותה של טטיאנה עולה כי מבחינתה בוריס המשיך כל השנים להיות מעסיקה וכי חרף חילופי בעלי העסק באופן רשמי, הוא המשיך לשמש לאורך כל התקופה כבעל העסק בפועל ולא חל כל שינוי בהתנהלותו. כך עולה מעדותה: " כל הזמן, חנות של בוריס. כן. בטח. ... בעל הבית אחד, רק אחד, בוריס, כל הזמן רק בוריס ", ו בהמשך: "כל הזמן, בוריס בעל הבית בחנות. הוא תמיד היה בעל הבית, הוא היה משחק משחק כל הזמן". גם כאשר נשאלה טטיאנה בחקירה האם ב וריס שימש כמעסיק רק עד שנת 2007, השיבה: " לא, כשהוא היה, עד היום שאני התפטרתי, הוא תמיד היה בעל הבית. לא השתנה כלום", וכשנשאלה האם לא ידעה כי התחלפו המעסיקים, השיבה: "לא משנה בעל הבית. רק בוריס בחנות. לא ראיתי לא קווינטט, לא אף אחד אחר. בוריס היה. הוא היה בא. זה לא היה ביום המשכורת, היו עוברים כמה ימים". וכן " אני אומרת, בעל הבית רק בוריס". יצוין, כי הבחירה במושג 'בעל הבית' מתייחסת לא בהכרח לשאלת הבעלים הפורמלי של החנות, אלא לזהות הגורם אשר היה אחראי בפועל על פעילות העסק והעובדות. התייחסות התובעות לבוריס כ'בעל הבית' גם לאחר העברת העסק מלמדת כי התובעות לא הבחינו בין היות בוריס הבעלים של החנות לבין היותו המעסיק, וגם כאשר בוריס כבר לא החזיק בבעלות על החנות, התובעות ראו אותו כמי שמעסיק אותן בפועל, כ'בעל הבית'. עדותן של התובעות בהקשר זה היתה עקבית ומהימנה, וניתן היה להתרשם בבירור כי גם לאחר חילופי הבעלים בעסק, לא חל כל שינוי מבחינת אופן התנהלות העבודה מול בוריס. בוריס בעצמו העיד כי תושבים ולקוחות ראו בו כבעל העסק. להשלמת התמונה נציין כי מעדותן של התובעות עולה כי הן לא הכירו את מנהלי החנות כאשר הועברה לחברת קווינטט, ואף מריה לא ידעה שבנה רשום כבעלים בחברה.
שלישית, התנהלותו של בוריס לאחר העברת העסק בשנת 2007, מלמדת כי בפועל הוא המשיך לנהל את החנות. בוריס טען אומנם כי אמו ניהלה את החנות והוא רק ביקש לסייע לה, אולם התנהלותו בעסק מלמדת כי לא הגיע רק כדי לסייע אלא כדי לנהל בפועל את החנות, בעצמו או במשותף עם אמו. בוריס רשם חשבוניות וחתם עליהן , חתם על המחאות, פיקח על הסכום המצוי בקופה, היה אחראי לאסוף את הכספים מהקופה בסוף היום, הגיע לאורך כל היום כדי לבצע מטלות שונות - פעולות אשר מבדילות אותו מהיות עובד שכיר בלבד. יוער כי בוריס לא הכחיש בעדותו כי חתם על חשבוניות והמחאות, וטענתו כי עשה זאת רק כעזרה לאמו לא היתה מהימנה בעניינו, נוכח מעורבותו הגדולה בניהול החנות והעובדים. זאת ועוד, מדבריו של בוריס עצמו עלה בבירור כי הוא המשיך לנהל את החנות ואת העובדים ביחד עם אמו: "אני הייתי כל הזמן לעזור שמה, כל הניסיון שלי, כל הספקים שאני מכיר" – עדות אשר עומדת בסתירה לטענתו של בוריס כי עבד בחנות רק ארבע שעות ביום בגלל נכותו, וגם הסתבר כי המשיך לעבוד ולקבל משכורת גם כאשר חתם אבטלה, כאשר לדבריו הקצבאות לא הספיקו לו למחייה.
למעשה, גם על פי עדותו של בוריס, מדובר היה ב"משפחה, עסק משפחתי היה", כאשר לדבריו כאשר אדלינה הבינה שחברת קווינטט בחובות, הסכימה לסגור את חובות החברה, " שאני לא אהיה בחובות, במשפטים". אם בוריס כבר אינו הבעלים של החנות והחובות הן של חברת קווינטט, מדוע צריכה אדלינה להתגייס לעזרה כדי שבנה לא יהיה בחובות? על כן, לא נתנו אמון בטענתו של בוריס כי העביר את העסק בשנת 2007 לאחר שהבין כי אינו מתאים לתפקיד הניהול, שכן בפועל התרשמנו כי המשיך לנהל את החנות כמקודם, וכי העברת הבעלויות בעסק נעשתה באופן פורמלי בלבד. גם בהמשך החקירה, כאשר תיאר בוריס את סיום עבודתן של התובעות, בחר להתנסח בלשון רבים ביחס להתנהלותו יחד עם אמו (כפי שקרה לאורך כל חקירתו): "אז הם עזבו באותו יום. אמא ואני ביקשנו, אני לא יכול לבד... אז אני אמרתי אם אתם הולכים חנות לא יכולה לעבוד, זה הכל נופל", כאשר יוזכר כי אותה עת החנות כבר על שמה של אדלינה או אולגה ובוריס לכאורה אינו בעל העסק ואינו המעסיק.
גם מעדותה של אדלינה התרשמנו כי היא ראתה את החנות כעסק משפחתי, ולא היתה הפרדה אמיתית בין מטלותיה לבין אלו שמילא בוריס גם לאחר שרכשה לכאורה את העסק. יצוין גם כי בעוד שבוריס ואדלינה טוענים בתצהיריהם כי בוריס מכר את העסק לחברת קווינטט בשנת 2007 וכי אדלינה רכשה את העסק רק בשנת 2008, הצהירה אדלינה בתצהיר שהגישה במסגרת הליכי פשיטת רגל כי בוריס "נאלץ לוותר על ניהול העסק ואז העביר אותו לידי במטרה להציל את העסק מקריסה טוטאלית". במילים אחרות, בתצהיר זה טוענת אדלינה כי רכשה את החנות מידי בנה, ולא מחברת קווינטט. בחקירה הנגדית נשאלה אדלינה לגבי סתירה זו, ותשובתה התמוהה היתה " אז מה".
חיזוק לכך שבוריס המשיך לנהל את העסק ניתן למצוא גם בעדותו של מר גרוספלד, אשר העיד לגבי אופן העברת הבעלות על החנות מאולגה לאשתו ומעורבותו של בוריס בתהליך: " לאחר מכן, דובר על דברים שבוריס ואולגה מעבידים לנו ביחד את העסק, איך מנהלים את העסק נכון, בעצם לאחר שבוע או שבועיים בערך, בוריס ואולגה לקחו את הדברים שלהם ועזבו.... אנחנו ניהלו שיחות לבעל העסק, עם בוריס ואולגה ביחד בשולחן אחד... בעצם הם ביחד הראו לנו איך סוגרים קופה, איך פותחים קופה, מה עושים בעסק, עם מי צריך לדבר, לאיזה גורמים צריך לפנות". בוריס הסתמך בסיכומיו על עדותה של מנהלת החשבונות, גב' שילמן, אולם מעדותה הסתבר כי היא אינה בקיאה באופן ניהול החנות ורק ידעה לומר כי אדלינה היא זו שהביאה אליה את המסמכים הדרושים להכנת התלושים. גם ביחס לטענה זו התגלתה סתירה בין עדות גב' שילמן לבין עדותה של אדלינה, שכן גב' שילמן טענה כי אדלינה היתה מגיעה אליה למשרד למסירת המסמכים, ואילו אדלינה העידה שלא יכלה לעלות למשרדה של גב' שילמן בשל מצבה הרפואי, ולכן גב' שילמן היתה יורדת אליה כדי לקבל מידיה את המסמכים.

רביעית, הנתבע המשיך להתנהל כמעסיק (ולא רק כבעל העסק) גם לאחר העברת הבעלות בעסק. כך למשל, בוריס היה זה שחתם לטטיאנה על טופס המוסד לביטוח לאומי לצורך דמי אבטלה. עוד עולה מן העדויות כי בוריס נהג לחתום על מסמכים שונים בשמו או בשם אימו, כגון תלושי שכר או חתימה על המחאות, כפי שעלה מעדותה של טטיאנה:
"ש: יכול להיות שאודלינה חתמה על השיק בשביל השיק יעבור? יכול להיות,
ת: מה, שהיא חתמה על השיק?
ש: יכול להיות שאודלינה היא זו שחתמה על השיק?
ת: גם אודלינה, חתימה אותו דבר. אותו חתימה הם שמים.
ש: חתימה של, מי חותם על,
ת: מי שבא ראשון, היה לו שיק, היה חותם.
...
ש: יכול להיות שאדלינה חתמה על השיקים?
ת: כן, כן, היא הייתה חותמת, גם בוריס.
...
ש: מה? לא הבנתי את התשובה. את יכולה להגיד לי שבוריס בשמו חתם על השיק בשם שלו? או כן או לא.
ת: לא ,לא בשם שלו, בשם של האמא."
יצוין, כי גם אדלינה אישרה בחקירתה כי בוריס חתם על תלושים.
חמישית, מעדויות הצדדים עולה כי מי שפיקח על עבודת התובעות ונתן הוראות היה הנתבע, אף אם אדלינה היתה שותפה בניהול החנות. התובעות העידו באופן קוהרנטי, אחיד ומהימן כי גם לאחר מכירת העסק, בוריס המשיך לשהות בחנות בתדירות גבוהה, לתת הוראות, להזמין סחורות ולקבוע מחירים. כך למשל העידה ילנה: "היא אף פעם לא הייתה קובעת את הדברים האלה. תמיד הוא היה מנהל הכל, והוא היה מתקשר. מצלמות, בגלל שאצלו כל המקומות עם מצלמות, וכשהיו צריכים להביא סחורה, אז בוריס היה כאילו מודיע לנו שצריכים להביא סחורה, ואם היו איזשהו אי הבנות, אני מתקשרת אליו, הייתי אומרת לו שהגיעו. הוא היה נותן שיק, כאילו היה רושם שיק, היה משלם. היו (לא ברור). היה, כאילו, עושה חשבונות, תמיד היה מתקשר. מוקדם בבוקר, אם הוא לא היה מגיע, הוא היה מתקשר, שואל איזה כסף יש בקופה. הוא היה כל הזמן עושה ביקורת על זה".
וכן: "אני ביצעתי רק עבודה שבוריס היה אומר לי. אם הוא היה אומר לי לעשות הזמנה, אז הייתי עושה. הוא היה רושם על הפתק מה היה צריך לעשות, ואז אני הייתי מתקשרת. אז, הוא היה בא, היה פותח את הקופסאות, היה לוקח את, היה שם המחירים על הסחורה. הוא בעל הבית, הוא עשה כל העבודות שלו". עוד טענה ילנה כי הנתבע פיקח על העבודה המתבצעת החנות באמצעות מצלמות שהותקנו בחנות: "... יש לנו מצלמות שם, בבית יש לו גם משרד, בטלפון, הוא היה עוקב אחרי כולם. היה רואה הכל...". מעדותה של ילנה עולה בבירור כי בוריס היה אחראי לבדו להזמנת הסחורה, וכאשר לא היה בחנות, היה משאיר הוראות כתובות איז ו סחור ה להזמין והתובעות היו פועלות בהתאם להוראותיו. עוד ציינה ילנה: " היה בעל הבית, שהוא היה מנהל הכל, הוא היה אומר מה צריך לבצע, הכל וגם שוטפים רצפות. אם בוריס היה אומר, היינו שוטפים את הרצפה". עדותה של ילנ ה בהקשר זה היתה שוטפת, עקבית ומהימנה.

אף מעדותה של טטיאנה עולות טענות דומות: "... כל הזמן היינו תחת ביקורת. הכל בחנות וידאו, יש לו וידאו בטלפון, בכל החנות... בבית אצלו גם מצלמה במסך. גם במשרד שלו, יש לו וידאו גם. הוא היה עושה בקורת...", וכן: "הכל תחת בקורת של בוריס", וכשנשאלה מפורשות אם יתכן שהוראות ניתנו על ידי אדלינה , דבקה בעמדתה כי אף אם נהג להתייעץ עם אמו, בסופו של יום כל ההנחיות נקבעו על ידי בוריס. גם מריה בעדותה אישרה כי לא הזמינה סחורה אלא הדבר היה באחריותו של בוריס, וכי לעיתים בוריס היה מתקשר אליה ומבקש ממנה להגיע לחנות גם מעבר לשעות עבודתה הרגילות, כאשר היה עומס של לקוחות.

בוריס חזר וטען בעדותו ובסיכומיו כי התובעות הן אלו שביצעו הזמנות של סחורה וכ י שלושתן עבדו על הקופה, אולם שוכנענו מעדויות התובעות כי הזמנת סחורה נעשתה שלא לפי שיקול דעתן אלא רק לפי הנחיות שנמסרו להן על ידי בוריס וכי העבודה על הקופה נעשתה כדבר שבשגרה על ידי כל העובדים, ואם בוריס נכח בחנות, הוא היה עובד על הקופה, ובהעדרו היו שאר העובדות ממלאות את מקומו בקופה בהתאם לצורך. עוד טען בוריס כי כשחברת קווינטט נרשמה כבעלים, אלכס ניהל את החנות באופן תמידי, אך טענתו נסתרה על ידי התובעות שהעידו שלא הכירו את אלכס וכלל לא ראו אותו בעסק. הנתבע בחר שלא לזמן גורם כלשהו מטעם חברת קווינטט כדי לתמוך בטענותיו, והדבר פועל לחובתו.
יצוין בהקשר זה כי לא התגלו סתירות בחקירות הנגדיות של התובעות, אשר לא נכחו באולם כאשר האחרת העידה. כל התובעות טענו באופן אחיד כי בוריס שהה בחנות לסירוגין, כי כאשר היה בחנות נהג לשבת ליד הקופה והאחרות טיפלו בלקוחות, כי נהג לשבת בקומה העליונה ולפקח על הנעשה בחנות באמצעות המצלמות, כי היה אחראי על הזמנת הסחורות, כי נהג לסגור את החנות בסוף היום וכי כל התובעות נדרשו לעבוד בקופה בשעת הצורך. התרשמנו כי התובעות לא תיאמו את עדותן וכי דבריהן נאמרו בפתיחות ובכנות.
שישית, שוכנענו כי בוריס שילם לתובעות את המשכורות גם כאשר החנות לא היתה על שמו, בין לבדו ובין עם אמו. כך למשל עולה מעדותה של מריה כי חרף העובדה שתלושי השכר הונפקו על ידי חברת קווינטט ועל ידי אדלינה, השכר ניתן על ידי הנתבע " אני יודעת שבוריס היה נותן לי משכורת, בוריס היה חותם, ואני לא מכירה אף אחד עד יום אחרון". בנוסף, העידה ילנה כי בוריס " היה עושה חשבון, היה נותן שיקים משלו, היה רושם אותם ונותן. לי, המשכורות היו היה נותן רק מזומנים" וכשנשאלה לצורך הבהרה מי שילם במזומן השיבה "בוריס. רק בוריס". באופן דומה, גם טטיאנה העידה כי בוריס הוא שמסר לה תלושים ואת המשכורת שילם במזומן , וציינה במפורש כי בוריס " היה עושה חישוב, היה נותן מה שנשאר". יצוין, כי עולה מעדותה של טטיאנה כי תלושי השכר לא נמסרו על יד י אדלינה, אלא חיכו ליד הקופה כדי שהעובדים ייקחו אותם בעצמם.
על כן, אין אנו מקבלים את טענתו של בוריס כי שילם משכורות רק כדי לעזור לאמו בניהול החנות. לא הובאה כל ראיה המלמדת כי אדלינה החליטה מה יהיה גובה המשכורות או באיזה מועד הן תשולמנה. זאת ועוד, כאשר אדלינה נשאלה לגבי חישוב המשכורות, השיבה כי המשכורת שולמה בתלוש ובכסף מזומן לאחר הפחתת מיסים ומוצרים שנרכשו בחנות, ולאחר מכן כאשר נשאלה האם העובדים הוחתמו על התלושים השיבה: "לא. אם היו טענות אז הסתכלנו וקיבלנו החלטות". במילים אחרות, חישוב המשכורות נעשה על ידה ועל ידי בוריס במשותף, כאשר אדלינה בדומה לבוריס בחרה להתנסח פעמים רבות בלשון רבים ולא בלשון יחיד.
שביעית, אנו מקבלים את טענת התובעות כי פוטרו על ידי הנתבע. מריה טענה בתביעתה כי בוריס פיטר אותה לאחר שחזרה מחופשת מחלה ומאחר ומצא עובדת אחרת, צעירה יותר. על גרסה זו חזרה מריה בדיון ההוכחות " כן, הוא היה בעל החנות, הוא קיבל אותי, והוא זרק אותי כמו כלב בגלל שהיה לי אסון שהבת שלי, בת שלי הייתה חולה בסרטן והייתה בבית חולים, יצאתי מחופש המחלה. זה לא חברה, זה אשה שצריכה לקחת, היא צעירה, אולגה, ואותי אפילו לא הזהירו אותי, לא כלום, מישהי של 3 חודשים...". עדותה של מריה לא נסתרה, ואף קיבלה תמיכה בעדותה של כלתה אשר העידה כי בוריס הוא זה שפיטר את מריה , כאשר אקט הפיטורים המתואר על ידה עולה בקנה אחד עם גרסתה של מריה: "היא באה מחודש שאצלה בת שהיא גם חולה בסרטן, היא היתה אתה בחנות רב הזמן, ואחר כך, כשהיא חזרה מירושלים, כי (לא ברור) היו בירושלים, שהיא חזרה לעבודה, הוא אמר 'מריה, בינתיים אני לקחתי שאת לא היית בעבודה, לקחתי מהעבודה מוכרת צעירה, יותר מתאימה לי, ואת לא צריכה להיות'". טענתה של מריה כי בוריס הוא זה שפיטר אותה דווקא קיבלה תמיכה בעדותם של בוריס ואמו. כך למשל, נשאל בוריס לגבי נסיבות סיום עבודתה של מריה, ומתשובותיו עולה כי הוא זה שלקח חלק בפיטורים ובהחלטה על העסקתה של עובדת אחרת:
"ש: אבל אתה אמרת לכי, מצאתי מישהי צעירה.
ת: אז היא חודשיים שלא עבדה, כולם, כולם התקשרו לשאול איך מצב של תמרה. אני גם התקשרתי, מריה,
ש: למה אמרת לה ללכת אבל?
ת: לא, שאלתי מה, מה את חוזרת, לא חוזרת, אל תחכו אותי. זה תשובה אחרונה, חודשיים חיכינו כולם, טטיאנה, אמא שלה אמרה מה אנחנו מחכים היא כבר לא יכולה לעבוד. יש בחורה חדשה שרוצה לעבוד, אולגה. אני לא הייתי מכיר עם אולגה, טטיאנה הביאה אותה שהיא טובה לעבודה.
ש: ואז אתה שאלת אותה אם היא חוזרת?
ת: אני שאלתי את מריה, אמרתי לטטיאנה זה לא נעים, לא טוב אם מריה חוזרת ואין מקום, יש עובדת חדשה. זה מה שאני אמרתי...".
מעדותו של בוריס אנו למדים כי הוא היה זה שבירר עם מריה האם היא חוזרת לעבודה, וגם לא הכחיש בעדותו כי היה זה שהחליט שמריה אינה יכולה לחזור לעבוד, בין בעצמו ובין יחד עם אמו. גם אדלינה נשאלה אודות פיטוריה של מריה וכאשר נשאלה באופן ספציפי "למה בוריס צריך להגיד למריה, לכי הביתה יש בחורה צעירה, יותר טוב", לא עמדה על כך כי היא זו שאמרה למריה שלא לחזור לעבודה אלא רק נימקה את ההחלטה בכך כי מריה גידפה את אולגה בחנות.
גם ילנה נשאלה בחקירה הנגדית "איך את מסבירה המכתב פיטורין חתום על ידי אודלינה?" והשיבה: "אודלינה לא חתמה לי שום מכתב", וכן: " בוריס התקשר אליי, והוא אמר, אני הייתי בחופש, בוריס התקשר אליי והוא אמר לי (לא ברור). כשבאתי, הוא נתן לי נייר. כשבאתי הוא, כאילו, הייתי צריכה את החתימה שלו בשביל האבטלה, אז הוא חתם לי". גם בהמשך נשאלה שוב לגבי מכתב הפיטורים אשר חתום לכאורה על ידי אדלינה, ותשובתה היתה כי אינה יודעת מי חתם על המכתב שכן המכתב נמסר לה על ידי בוריס כשהוא חתום.
באשר לטטיאנה, בתחילה היא הגישה מכתב התפטרות ובהמשך פוטרה. ניתן לראות בבירור כי מכתב ההתפטרות הופנה לבוריס אך לאחר מכן שמו נמחק ונרשם שמה של אדלינה. גם טטיאנה, בדומה למריה וילנה, טענה בחקירתה כי בוריס נתן לה את מכתב פיטורים , ו גם לאחר מכן שבה וטענה "... אז הוא נתן לי מכתב פיטורין, חתם את זה. הוא חתם בחתימה של האמא שלו". מצאנו את עדויות התובעות מהימנות ושוכנענו כי בוריס הוא זה שפיטר את התובעות , חרף העובדה כי אדלינה היא שחתומה על מכתבי הפיטורים, כאשר אין זה מן הנמנע כי בוריס חתם בחתימת אמו על המסמכים.
סיכום ביניים
על יסוד כל האמור לעיל וחרף החלפת הבעלות בעסק, שוכנענו כי בוריס המשיך לנהל את החנות בפועל (בין אם לבד ובין אם במשותף עם אמו), פיקח על העבודה בחנות ונתן הוראות לתובעות. בוריס קיבל את התובעות לעבודה, קבע את תנאי העסקתן, היה אחראי לתשלום שכרן ואף פיטר אותן בסופו של יום. מעבר לכך, הן בוריס והן התובעות ראו את בוריס כמעסיק . נוכח כל אלו, מצאנו כי קיימים סממנים רבים המלמדים כי בוריס היה המעסיק של התובעות גם לאחר מכירת העסק ב חודש אוקטובר 2007, ולמשך כל תקופת העסקתן של התובעות בחנות.
לא ברורה טענתו של בוריס בסיכומיו כי התובעות רואות אותו כבעל העסק על סמך טענה להרמת מסך. טענה זו כלל לא נטענה על ידי התובעות וממילא בוריס לא היה בעלים של חברה בע"מ ולכן דוקטרינת הרמת המסך כלל אינה רלוונטית לענייננו.
הזכויות הנתבעות
התובעות פירטו בכתבי הטענות את רשימת הזכויות אותן הן מבקשות. בוריס בכתב הגנתו בחר שלא להתייחס לטענות התובעות ביחס לזכויות הסוציאליות. לא הוצג כל חישוב חלופי לסכומים הנדרשים על ידי התובעות, ולא נטענה טענה כי החישובים שהציגו התובעת אינם נכונים, למעט טענה כללית כי התובעות קיבלו את מלוא זכויותיהן עד למועד סגירת העסק. גם בתצהירו ובסיכומים, בחר הנתבע שלא להתייחס לכל אחת מן הזכויות, ורק לעניין טענתה של מריה לעניין גובה שכרה ניתנה התייחסות בתצהירו של בוריס וכן בישיבת ההוכחות, ולכן נתייחס למחלוקת זו בהמשך בנפרד.
שעה שבוריס בחר שלא לטעון כנגד חישובי התובעות ואף לא הציג חישוב חלופי מטעמו, וכך לא הוכח כי אין לקבל את חישוביהן של התובעות, הרי שהתובעות זכאיות לרכיבים הנתבעים על ידן בכתב התביעה.
בכל הנוגע למריה, נטען על ידה כי השכר החודשי ששולם לה בתלושים לאורך השנים, בסך 900 ₪ , ל א שיקף את מלוא שעות עבודתה בפועל, וכי עבדה בהיקף משרה של 79% (147 שעות לחודש). לכן, טוענת מריה כי אמורה היתה להשתכר סך של 3,673.5 ₪ לחודש, ומכאן שהיא זכאית להפרשי שכר וכן לחישוב זכויותיה על בסיס השכר האמור. מנגד, טען בוריס בתצהירו כי בפועל שולמה למריה משכורת חודשית בסך 3,000 ₪ וכי ביקשה לרשום סכום נמוך בתלוש בשל קבלת קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. במחלוקת זו, לא ניתן לקבל את טענתה של מריה כי שולם לה סך של 900 ₪ בלבד . ראשית, טענתה להיקף משרה של 79% לא נתמכה במסמכים כלשהם ואף עולה מכתב התביעה כי חישוב זה נעשה על דרך ההערכה בלבד. שנית, מעדותה של מריה עלה כי קיבלה את שכרה לא רק במזומן אלא רק באמצעות קבלת מוצרי מזון אשר ערכם לא פורט על ידה. של ישית, מריה בחרה שלא להציג אישור כלשהו לגבי גובה הקצבאות שקיבלה באותן השנים, ולכן לא סתרה את טענתו של בוריס כי ביקשה להפחית את גובה השכר הנקוב בתלוש בשל קבלת קצבאות במקביל.
עם זאת, שעה שבוריס הודה בתצהירו כי שכרה החודשי של מריה עמד על סך של 3,000 ₪ לחודש, ובחקירה הנגדית הודה כי לעיתים שולם סכום הקרוב לסכומים החודשיים להם טוענת מריה, ובהעדר כל תחשיב חלופי מטעמו, הרי שיש לקבל את טענותיה וחישוביה של מריה לגבי רכיבי התביעה, למעט טענתה להפרשי שכר. על כן, זכאית מריה לסכומים הבאים:
א. פדיון חופשה: 12,938 ₪.
ב. דמי הבראה: 6,426 ₪.
ג. תשלום חגים: 9,450 ₪.
ד. תשלום בגין ימי בחירות: 450 ₪ .
ה. תמורת הודעה מוקדמת: 3,674 ₪.
ו. פיצוי בגין אי עריכת שימוע: 57,233 ₪.
ז. דמי נסיעות: 13,608 ₪.
ח. שכר חודש 7/2015: 2,700 ₪.
ט. הפרשות לפנסיה: 10,175 ₪.
י. פיצויי פיטורים: 57,233 ₪.
בכל הנוגע לזכויותיה של ילנה, כאמור לעיל הנתבע בחר שלא לטעון טענה כלשהי בנוגע לזכויותיה, ואף לא הציג חישוב חלופי כלשהו , ולכן היא זכאית לסכומים המפורטים על ידה בכתב התביעה:
א. פדיון חופשה: 216 ₪.
ב. תשלום חגים: 1,092 ₪.
ג. תשלום בגין ימי בחירות: 156 ₪.
ד. תמורת הודעה מוקדמת: 3,668 ₪.
ה. פיצוי בגין העדר שימוע: 44,019 ₪.
ו. שכר חודש 7/2015: 4,390 ₪.
ז. דמי גמולים שנוכו מהשכר: 699 ₪.
ח. פיצויי פיטורים: 8,227 ₪.

גם בכל הנוגע לזכויותיה של טטיאנה, הנתבע בחר שלא לטעון טענה כלשהי בנוגע לזכויותיה, ואף לא הציג חישוב חלופי, ולכן היא זכאית לסכומים המפורטים על ידה בכתב התביעה:
א. פדיון חופשה: 17,472 ₪.
ב. דמי הבראה: 7,813 ₪.
ג. תשלום חגים: 7,488 ₪.
ד. תשלום בגין ימי בחירות: 624 ₪.
ה. תמורת הודעה מוקדמת: 1,644 ₪.
ו. דמי נסיעות: 11,794 ₪.
ז. שכר חודש 7/2015: 8,181 ₪.
ח. הפרשות לפנסיה: 8,098 ₪.
ט. דמי גמולים שנוכו מהשכר: 1,374 ₪.
י. שכר עבודה בשעות נוספות: 72,727 ₪.
יא. פיצויי פיטורים: 59,187 ₪.
סוף דבר
על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התקיימו יחסי עבודה בין התובעות לבין הנתבע מס' 2 לאורך כל שנות עבודתן בחנות ובהתאם למועדים המפורטים לעיל בסעיף 4 לפסק הדין.
בהתאם לכך, על נתבע מס'2 לשלם לתובעות לסכומים המפורטים בסעיפים 38-40 לעיל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד סיום עבודתן ועד למועד התשלום בפועל, בניכוי כל סכום אשר שולם או ישולם לתובעות מכוח פסק הדין שניתן ביום 23.2.2016 כנגד נתבעת מס' 1 ונתבעת מס' 3.
כמו כן, ישלם נתבע מס' 2 לתובעות הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' תשרי תש"פ (2 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר יונס ג'בארין
נציג ציבור (עובדים)

רויטל טרנר, שופטת

מר אליאס ג'טאס
נציג ציבור (מעסיקים)