הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 26290-08-13

לפני:

כב' הנשיאה ורד שפר
נציג ציבור (עובדים) מר מנחם פישר

התובע
דמיטרי שכטר, ת.ז. XXXXXX296
ע"י ב"כ: עו"ד איגור גלידר

-

הנתבעים

  1. שיראל אינטגרציית מערכות בע"מ, ח.פ. 512840828
  2. אלכסנדר פשיץ', ת.ז. XXXXXX419

3. רמי ברנשטיין, ת.ז. XXXXX856
4. שמואל לוי, ת.ז. XXXXXX068
הנתבעים 3 -4 ע"י ב"כ: עו"ד נדב מאיוסט

פסק דין

התובע עבד בשירות הנתבעת משך כשנתיים והתפטר מעבודתו. בתביעה המונחת לפנינו עתר לחייב את הנתבעת - אשר לאחר הגשת התביעה ניתן צו לפירוקה - לשלם לו רכיבים שונים לרבות פיצויי הלנת שכר, פיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל, דמי הבראה, דמי חופשה, פיצויי פיטורים, ופיצוי בגין הפרת חובת תום הלב. כמו-כן, עתר לייחס את חיובי הנתבעת לנתבעים 2 – 4, בעלי מניותיה, מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך.

להלן יפורטו העובדות העיקריות הצריכות להכרעתנו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת:
הנתבעת מס' 1, (להלן: "הנתבעת" או "החברה") היא חברה הרשומה בישראל, אשר הפעילה מפעל, במסגרתו, כך ככל הנראה, מכרה שירותי ייצור לחברות הייטק.
הנתבעים 2 – 4 היו, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, בעלי מניות הנתבעת. הצדדים הסכימו כי הם היו " המנהלים" של הנתבעת, אולם במהלך פרשת ההוכחות התבהרו, במידת מה, התפקידים שמילא כל אחד מהם - כפי שיפורט בגוף פסק הדין.
הצדדים הסכימו כי התובע החל את עבודתו בנתבעת ביום 26.06.11, והוא עבד אצלה עד ליום 30.06.13.
אשר להסכמה זו, נעיר כדלקמן:
בתלושי השכר שצירף התובע לכתב התביעה, הנתבעת רשומה כמעסיקה רק החל מחודש ינואר 2013, כאשר בתלושים שקדמו לחודש זה המעסיקה שרשומה ככזו היא: "אלג'יטק טכנולוגיות בע"מ.". בחקירתו הנגדית נשאל התובע לפשרם של דברים, וכך השיב: "לא יודע מתי שבאתי ראיתי שאני עובד באל.ג'י, אבל זו חברה שנייה...(תורגם מרוסית – כשקיבלתי את התלוש זה מה שהיה רשום).".
בחקירתו הנגדית של הנתבע 3 הוא נשאל אשר לקשר שבין הנתבעת לבין אלג'יטק, והשיב כי מדובר בחברה אחות ( חברות אחיות).
בהמשך חקירתו הנגדית, הנתבע 3 לא ידע לספק מידע אשר לנסיבות שינוי שם המעסיק בתלושים, תוך שציין כי הוא לא היה חלק מ"החברה הזו" (אלג'יטק). לצד זאת, הצהיר ב"כ הנתבעים 3 – 4, במהלך דיון ההוכחות, כי למיטב ידיעתו, הנתבע מס' 2 ("אלכס") היה בעל המניות היחיד באלג'יטק.
התובע לא צירף את אלג'יטק כבעלת דין, הגם שהסעדים שביקש נוגעים גם לתקופה שטרם חודש ינואר 2013. התובע גם לא טען מאומה על יסוד השינוי שנערך בתלושי השכר.
בסעיף 8 לסיכומיהם טענו הנתבעים, כי היריבות שבין התובע לבין הנתבעת הינה חלקית ונוגעת לתקופה קצרה של 6 חודשים מתוך שנתיים אליהן הוא מתייחס בתביעתו.
אלא, שבהיעדר נימוקים ממשיים לסטות מהסכמת הצדדים הנובעת מהשוואת כתב התביעה וכתב ההגנה, איננו מוצאים לנכון לעשות כן. על יסוד אותה הסכמה, אנו קובעים כי הנתבעת היא שהעסיקה את התובע בתקופות הרלבנטיות לכתב התביעה.
התובע שימש בתפקיד " מפעיל".
במכתב נושא תאריך 22.05.13 פנה ב"כ התובע לנתבעת, וטען להפרת זכויותיו על ידיה, לרבות: הלנת שכר, אי הפרשת כספים לקרן פנסיה, אי תשלום דמי הבראה, אי תשלום תוספת וותק. בהמשך, במכתב נושא תאריך 27.06.13, הודיע התובע לנתבעת כי משום שדרישותיו לתיקון ההפרות ( הנטענות) לא נענו, הוא נאלץ להתפטר בדין פיטורים " החל מיום 01/07/13". יחד עם זאת, הצדדים הסכימו כי יחסי העבודה נותקו ביום 30.06.13.
בשלב כלשהו הנתבעת נקלעה לקשיים – ככל הנראה פיננסיים. לפי חומר הראיות, הסתמן כי קשיים אלו שררו במהלך כל תקופת עבודת התובע, ובעטיים, לעיתים תכופות שולם שכרו באיחור. אולם דומה כי קשיים אלו החמירו, עד שלאחר סיום העסקת התובע ניתן כנגד הנתבעת צו פירוק.

נפרט להלן את תמצית טענותיו העיקריות של התובע -
התובע טען כי כמעט מדי חודש הלינה הנתבעת את שכרו. הוא הציג תחשיב, שעל יסודו עתר לפיצויי הלנת שכר בסך של 25,054.2 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
נוסף על כך, בכתב התביעה עתר התובע לסעדים הבאים:
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה - סך של 13,709 ₪.
דמי הבראה– סך של 4,114 ₪.
דמי חופשה–סך של 3,262 ₪.
פיצויי פיטורים– סך של 8,972 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.07.13 ועד למועד התשלום המלא בפועל
עוד טען התובע, כי התנהגות הנתבעים במהלך שנות העסקתו הייתה נגועה, לכל אורך הדרך, בחוסר תום לב, תוך הפרה " גסה ובוטה של חוקי העבודה", "הפרה של חוזה העבודה", והפרת " חוקי החוזים", וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על רקע זה, התבקש בית הדין לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצוי בגין נזק לא ממוני, בגובה של 6 משכורות, בסך של 26,917 ₪.
לבסוף, טען התובע, כי המסכת המתוארת בכתב התביעה מצדיקה הרמת מסך וחיוב הנתבעים 2 - 4 בכל סכום שבו תחוייב הנתבעת.
יצוין כבר כעת, כי לאחר הגשת התביעה דנא, במסגרת הליכי הפירוק, הגיש התובע תביעת חוב לתיק הפירוק, ושולמו לו סכומים שונים. בהתאם, זנח התובע חלק מן הרכיבים דלעיל – כפי שיפורט להלן.

תמצית טענותיהם העיקריות של הנתבעים -
הנתבעים הגישו כתב הגנה משותף, עליו חתומים, לכאורה: הנתבעים 2 – 4, כאשר הנתבע 2, אף חתם מתוקף היותו " מנהלת ( כך במקור – ו.ש.) הנתבעת 1".
ואלו הטענות העיקריות שהעלו -
הנתבעים הכחישו את טענות התובע אשר להלנת שכר, ככל שהדברים אמורים לעניין חישוב הסכומים הנתבעים. הם לא הכחישו שמפעם לפעם שכר התובע שולם באיחור. הם טענו כי תחשיב התובע פגום, כך שגם אם התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר, אזי סכומי הזכאות נמוכים משמעותית.
אשר לתביעה לפיצוי בשל הפרה נטענת של חובת תום הלב, הכחישו הנתבעים את טענות התובע מכל וכל.
אשר לתביעה להרמת מסך, טענו הנתבעים (2 – 4) כי התובע לא הראה טעם של ממש שמצדיק הרמת מסך כלפיהם.
מכיוון שכאמור, מספר רכיבי תביעה נמחקו, איננו מוצאים לנכון לפרט את טענות ההגנה שפורטו בקשר לאותם רכיבים.
הנתבעים טענו כי התובע התפטר מן הנתבעת על אתר, מבלי שמסר הודעה מוקדמת כחוק. לפיכך, טענו כי מכל סכום שייפסק לתובע, יש לקזז תמורת הודעה מוקדמת וכן נזקים שגרם לנתבעת עקב התפטרותו כמתואר.

השתלשלות ההליכים בתיק –
פסק הדין שניתן בדיון המוקדם–
דיון מוקדם בתיק נקבע ליום 02.02.14. התובע התייצב לדיון, אך הנתבעים לא עשו כן, הגם שזומנו כדין. לפיכך, נתן בית הדין פסק דין בגדרו חייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 8,972 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 01.07.13; סך של 73,356 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01.07.13; וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ ( להלן: "פסק הדין מיום 02.02.14" ).
ההודעה על מתן צו לפירוק החברה, וביטול פסק הדין נגדה–
ביום 03.03.14 הוגשה לתיק " הודעה על מתן צו פירוק לנתבעת 1 ובקשה לביטול פסק הדין שניתן לאחר פירוקה ולעיכוב ההליכים בתיק." (להלן: "הודעת הפירוק"). ההודעה הוגשה על ידי עו"ד נדב מאיוסט, מי שעל פי ההודעה מונה כמנהל מיוחד של הנתבעת.
לפי הודעת הפירוק ביום 25.12.13 ניתן על ידי בית משפט המחוזי בחיפה צו פירוק זמני כנגד הנתבעת, וביום 07.01.14 ניתן צו לפירוקה.
להודעה צורף פרוטוקול הדיון בבית משפט המחוזי בחיפה ( השופט א' קיסרי), וכן פסק הדין שניתן באותו מעמד והורה על פירוק הנתבעת בידי בית המשפט. על פי פסק הדין, עו"ד מאיוסט שמונה ביום 25.12.13 להיות מפרק זמני ימשיך בתפקידו. עוד הורה בית המשפט של פירוק על מינוי בעלת תפקיד לבדיקת תביעות חוב של העובדים.
בהודעת הפירוק שהניח לפנינו, ציין עו"ד מאיוסט, בין היתר, כי למיטב ידיעתו התובע הגיש תביעת חוב לתיק הפירוק.
על רקע זה, עתר עו"ד מאיוסט לבטל את פסק הדין שניתן לאחר מועד הפירוק, לכל הפחות ביחס לנתבעת, וכן להורות על עיכוב הליכים בתיק, ולהפנות את התובע להמשך ניהול ההליכים בדרך של הגשת תביעת חוב במסגרת תיק הפירוק.
בתגובה שהגיש הודיע התובע כי איננו מתנגד לביטול פסק הדין כנגד החברה ועיכוב ההליכים נגדה, "וזאת נוכח העובדה שהתגלתה לתובע רק לאחר הדיון והיא כי כנגד החברה ניתן צו פירוק.". באותה תגובה הבהיר התובע כי אכן הגיש תביעת חוב למנהל המיוחד.
ביום 07.03.14 הורה בית הדין על ביטול פסק הדין מיום 02.02.14, ככל שהוא מתייחס לנתבעת.
ביטול פסק הדין כנגד הנתבעים 3 – 4 בהסכמה –
ביום 04.03.14 הגיש עו"ד מאיוסט, בשם הנתבעים 3 - 4, " בקשה דחופה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות ולקביעת מועד חדש לדיון". לאחר שהוגשה תגובת התובע, ובית הדין הפנה את הצדדים להידבר ביניהם, הגישו הצדדים הודעה מוסכמת שלפיה פסק הדין כנגד הנתבעים 3 – 4 יבוטל, כנגד תשלום הוצאות בסך של 2,500 ₪. בהחלטת בית הדין מיום 03.04.14 נתן בית הדין תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, והורה על ביטול פסק הדין מיום 02.02.14, ככל שהוא נוגע לנתבעים 3 – 4.
ביום 02.06.14 התקיים דיון מוקדם בתיק. באותו דיון הצהיר עו"ד מאיוסט, ב"כ הנתבעים 3 – 4, כי הוא גם המפרק של החברה, והציע להקפיא את ההליכים בתיק עד להכרעה בתביעת החוב שהגיש התובע בתיק הפירוק, ושטרם הוכרעה באותה עת. התובע הביע את הסכמתו להמתין עד להכרעה בתביעת החוב שהגיש, ובהתאם הורה בית הדין לצדדים לעדכנו בהתאם. עוד נקבע כי ככל שב"כ התובע יעמוד על התביעה כנגד הנתבעים 3 - 4 תינתן החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית.
ביום 05.07.14, בעקבות בקשת התובע, הורה בית הדין על הגשת תצהירים בתיק.
בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 22.02.15 הודיע ב"כ התובע, כי שבוע קודם לכן התקבל מכתב מהמוסד לביטוח לאומי שהכיר בחלק מן הרכיבים המצויים בכתב התביעה, לפי הפירוט הבא: פדיון חופשה – 3,262 ₪, דמי הבראה – 4,099 ₪, פיצויי פיטורים – 8,972 ₪, "אחר"– 3,562 ₪.
בהמשך ציין ב"כ התובע: "כאשר אני משווה את הסכומים לאישור של הנאמן – עו"ד שירי וולטמן, אנו רואים שהסכומים האלו שולמו במלואם, יחד עם זאת נוסף סעיף פנסיה שהועמד על סך של 6,688 ₪.".
על רקע זה, ציין ב"כ התובע: "לכן, אבקש למחוק את הרכיבים הרלבנטיים מכתב התביעה. לגבי סעיף הפנסיה – אנו מבקשים להשאיר את הסעיף כמו שהוא וכן לברר את הסעיף ' האחר'".

הפלוגתאות העיקריות אשר עומדות להכרעתנו -
כאמור, התובע עתר למחוק את התביעות לפדיון חופשה, לדמי הבראה ולפיצויי פיטורים. לכן, אלו אינן חלק מן הפלוגתאות.
כמו-כן, מסעיפים 2 – 3 לסיכומי התובע עולה כי התביעה מצומצמת לדיון בשאלות הבאות בלבד: זכות התובע לפיצויי הלנת שכר; זכות התובע לפיצוי בעד נזק לא ממוני בשל הפרה נטענת של חובת תום הלב; וכן שאלת הרמת המסך בין הנתבעת לנתבעים 3 – 4.
נאמר כי ניתן, אולי, להבין שהתובע אינו עומד התביעה ככל שהיא מתייחסת לנתבעת. זאת ניתן להבין, בין היתר, מסעיף 3 לסיכומיו, ומן ההשתלשלות הדיונית כפי שתוארה לעיל. יחד עם זאת, מקריאת סיכומי התובע, אין הדברים חד משמעיים. לפיכך, למען הסר ספק נניח כי התביעה מופנית גם כנגד הנתבעת.

מסכת הראיות –
מטעם התובע הוגש תצהירו בלבד, אף מטעם הנתבעים 3 – 4 הוגשו תצהיריהם בלבד. העדים כולם נחקרו בפנינו.

דיון והכרעה

נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין, כי לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים, על רקע חומר הראיות, נחה דעתנו כי דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות בשל קיומם של הסדרי שיפוט מיוחדים במסגרת הליכי הפירוק. אשר לתביעה כנגד הנתבעים 3 – 4 דינה להידחות לגופה.

להלן נרחיב ונפרט.

התביעה נגד החברה
סמכות בית הדין לעבודה ויחסה להסדרי פירוק חברות
המסגרת הנורמטיבית
שעה שניתן צו פירוק, הטריבונל המתאים– והמוסמך - לדון בטענות כנגד החברה שבפירוק הוא המפרק ( הגשת תביעת חוב לתיק הפירוק), ובית המשפט של פירוק. ויוסבר:

בסעיף 24( א1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 ( להלן: "חוק בית הדין לעבודה"), נקבע כך:"האמור בסעיף קטן (א) אינו בא לגרוע מהוראות כל דין לענין השיפוט בהליכי פשיטת רגל, פירוק חברה או פירוק אגודה שיתופית."

תכליתו של סעיף 24(א1) הנ"ל הוא לשמר ולכבד סמכויות הקשורות להליכי פשיטת רגל, פירוק חברות ואגודות שיתופיות. משמעות ההסדר הקבוע בסעיף היא: "שככל שקיימים בחוקים אחרים הסדרים מיוחדים לעניין שיפוט בהליכי פירוק, תיסוג סמכות השיפוט של בתי הדין לעבודה מפניה.".

בכל הנוגע לפירוק חברות, קיימים הסדרים מיוחדים לעניין שיפוט.
סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג – 1983 (להלן: "פקודת החברות"), שכותרתו "צו פירוק מעכב הליכים", מורנו כך:
"משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד חברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע."
סעיף 267 דנא, מספק לתהליך הפירוק סביבה משפטית מוגנת, באמצעות סעד של עיכוב הליכים. עיכוב הליכים הוא "סעד ראשוני וחיוני בכל הליך חדלות פרעון", והוא "האמצעי המנתב את הנושים השונים לזירה המשפטית הקיבוצית.". משמעות סעד זה היא, שלא ניתן לנקוט הליך משפטי נגד חברה בפירוק, אלא באישור בית המשפט המפקח על הפירוק הוא בית משפט המחוזי.
לצד עיכוב ההליכים, הכלל הוא כי עם מתן צו פירוק מוסמך המפרק להכריע בתביעות חוב של נושים, ובכללם העובדים, בכפוף להוראות שהוא מקבל מן הגורם שמפקח עליו. על החלטת המפרק בעניין תביעת חוב רשאי נושה לערער בפני בית המשפט של הפירוק.

מכל האמור לעיל יוצא אפוא, כי בכל הקשור לחובות שהתגבשו לפני מתן צו פירוק, הסדרים אלו מתחום דיני הפירוק מסיגים את סמכותו של בית הדין לעבודה, וזאת מכוח סעיף 24(א1) לחוק בית הדין לעבודה.

מן הכלל אל פרט
במקרה דנן, בתגובתו להודעת הפירוק, כאמור, התובע הביע הסכמתו לעיכוב הליכים נגד החברה. התובע בחר לפנות ולהגיש תביעות חוב כנגד החברה בפני בעלי התפקידים בהליך הפירוק, עובדה שנודעה לבית הדין מהודעת הפירוק שמסר עו"ד מאיוסט.
התובע הותיר ערפל אשר להליכים במסגרת תיק הפירוק. בפרט, הוא לא טען, כי עתר בפני בית משפט המחוזי, כי יינתן לו היתר לדיון בטענותיו כנגד החברה הן במסגרת הליך הפירוק והן בפנינו, או כי ניתן לו היתר לפצל את הדיון בטענותיו בין בעל התפקיד לבין בית הדין לעבודה. התובע אף לא הציג בפנינו טעם טוב לפיצול הדיון או לכפל דיון.

אשר על כן, ולמקרה שבו התובע לא זנח את תביעתו כנגד החברה, אנו קובעים, כי דין התביעה כנגד החברה להידחות, בשל קיום הסדרי שיפוט מיוחדים בהליכי הפירוק. משכך, אין לנו צורך להיזקק לטענת הנתבעים 3 - 4 בסיכומיהם בדבר מעשה בית דין.

נותר לנו, אם כן, לברר את התביעה כנגד הנתבעים 3 – 4 בהתאם לחומר הראיות שהונח בפנינו, זאת נעשה בהמשך.

הערות לגוף העניין
למעלה מן הצריך, נבקש להעיר מספר הערות לא ממצות לגוף העניין.

ראשית, באשר לתביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש. נאמר כי אפילו היינו דנים בתביעה זו לגופה, איננו סבורים כי טענות ההפרה אשר בפי התובע מצדיקות פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני, שנפסק במקרים חריגים, אשר מקרה זה איננו נמנה עליהם.בנסיבות רגילות, "הפרת חוקי העבודה", עליה מצביע התובע כעילה המצדיקה פיצוי בגין נזק לא ממוני, מצדיקים סעדים מתאימים לפי הדין הספציפי שהופר, ולא פיצוי בגין נזק לא ממוני.

שנית, באשר לתביעה לפיצויי הלנת שכר. יש להפנות את תשומת לב התובע להסדרים המיוחדים החלים על פיצויי הלנת שכר, במקרה בו ניתן צו פירוק. בגדר האמור לעיל, נקבע בסעיף 19( א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 כך: "ניתן לגבי מעסיק צו כאמור בסעיף 127נה לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, לא יהיה המפרק כמשמעותו בסעיף 127סא(א) לחוק האמור חייב בתשלום פיצוי הלנת שכר; אולם בהחלטתו בדבר אישור החוב רשאי הוא לקבוע כי על השכר שהולן יתווספו הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום השכר עד יום תשלומו; הפרשים אלה יהיו לכל דבר, פרט לענין סעיף זה, חלק משכר העבודה.".

התביעה כנגד הנתבעים 3 – 4
הערכאה הנאותה
כפי ששנינו לעיל, דין התביעה כנגד החברה להידחות מכוח הקבוע בסעיף 24( א1) לחוק בית הדין לעבודה, בהינתן שקיימים הסדרי שיפוט מיוחדים במסגרת הליכי הפירוק.
ברם, עדיין נשאלת השאלה האם בית דין זה מוסמך לדון בתביעת עובד שמוגשת כנגד בעלי מניות חברה בפירוק, בטענה של הרמת מסך ההתאגדות?

הגם שהצדדים לא התייחסו לסוגייה דלעיל באופן ממשי, מצאנו לומר מספר מילים בקשר אליה.

נפסק כי נקודת המוצא היא שבית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעה ממין זה שמונחת לפנינו. יחד עם זאת, קיימים מקרים שבהם יהא זה נכון לברר טענה להרמת מסך, שמועלית על-ידי עובד, לפני המפרק או בית המשפט של פירוק. כך יהא, כאשר טענות העובד בכתב התביעה לובשות אופי קולקטיבי ורחב, מתייחסות להתנהגות כלפי כלל עובדי התאגיד ונושיו, ודיון בהן יוצר השלכות רוחב כלפיהם.יוער כי בבחינת טענות עובדים להרמת מסך על ידי מפרק או בית המשפט של פירוק, מתבקש כי תינתן הדעת להלכות בית הדין הארצי לעבודה בסוגיית הרמת מסך, ולהטעמות המיוחדות הנוגעות לעובדים.

הטענה העיקרית של התובע היא שיש להרים מסך, בשל כך שהנתבעת הלינה את שכרו באופן שיטתי. לצד זאת, התחוור מטענותיו כי לא דובר בהתנהגות ספיצפית כלפיו. וכך הוא ציין בסיכומיו: "ואכן, במשך שנים הולן שכרם של העובדים וביניהם גם שכרו של התובע.".

מכל מקום, משהצדדים לא מצאו חשיבות בסוגייה זו, ולאור מסקנותינו להלן – לא נוסיף מעבר לכך.

התביעה להרמת מסך ההתאגדות
טענות הצדדים-
התובע טען כי " המסכת המתוארת בכתב התביעה" מצדיקה הרמת מסך וחיוב הנתבעים בכל סכום שבו תחוייב הנתבעת, על יסוד הטענות הבאות:
בעלי המניות הנתבעים, מנהלים אותה בפועל בעצמם, וקיבלו בשמה כל החלטה ביחס לתובע.
"התנהלותם של הנתבעים והחלטותיהם, אשר קיבלו בשם הנתבעת, ההתנערות המוחלטת משורת הדין ומחוקי מגן קוגנטיים, התנערות שיטתית ממוסר מינימאלי ונישול תחושת ההגינות והצדק מחייבים הרמת מסך.".
המעשים המהווים את העילות העיקריות להרמת מסך הם: (א) "אי שמירת חוק הגנת השכר והלנת שכר מובהקת ושיטתית" ו-(ב) "אי תשלום פנסיית חובה.".

הנתבעים 3 - 4 דחו את טענות התובע מכל וכל, תוך שטענו כי התובע לא הראה כל טעם של ממש להרמת מסך כלפיהם.

המסגרת הנורמטיבית -
עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, כשלצדו עיקרון האחריות המוגבלת - הם מאבני היסוד של דיני החברות, ותנאי לחיי מסחר ומשק תקינים וכן לצמיחתה והתפתחותה של מערכת כלכלית. על כן, נקודת המוצא היא כי יש ליתן תוקף לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.
עם זאת, הכרת מערכת המשפט בקיום אישיות משפטית שאינה טבעית, "פותחת פתח לניצול לרעה בידי פרטים אופורטוניסטיים, העלולים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות שנטלו על עצמם". תובנה זו, הובילה לצמיחת תורת הרמת מסך ההתאגדות, אשר מהווה חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ומאפשרת לבית הדין "... להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו...".

התנאים להרמת מסך מעוגנים כיום בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999, אשר זו לשונו:
"6(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)( א) או ( ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
[...]"

נוסחו זה של הסדר הרמת מסך הינו פרי תיקון מס' 3 לחוק החברות [ ס"ח 1989 התשס"ה, עמ' 238]. הוא משקף כוונת המחוקק להקשחת התנאים לשימוש בדוקטרינה של הרמת מסך, ולצמצום שיקול דעת בית המשפט. לכל הפחות: "התיקון הגדיר בצורה ברורה, מהודקת וחדה יותר את מסגרת התנאים והאיזונים הנדרשים" לצורך הרמת מסך.

בעיקר הדברים, בית הדין יורה על הרמת מסך במקרים חריגים שבהם צודק ונכון לעשות כן, בהתקיים התנאים הבאים:
כאשר השימוש באישיות המשפטית של התאגיד נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
בעל המניות היה מודע להתנהגות הפסולה; כאשר, גם חשדות בדבר טיב ההתנהגות או קיום הנסיבות, כשלצידן הימנעות מבירורן, ייחשבו למודעות, למעט אם עסקינן ברשלנות בלבד.
עוד נקבע, כי בבוא בית המשפט לקבוע האם יש מקום להרים מסך, יילקחו בחשבון: אחזקות בעל המניות, שאלת מילוי חובותיו כלפי החברה כאמור; ויכולת החברה לפרוע את חובותיה.

מן הניסיון שנרכש במרוצת השנים, עולה כי מקרים טיפוסיים שבהם בתי משפט עשויים להרים את מסך ההתאגדות כוללים: תרמית או מקרים הגובלים בתרמית, הקמת חברות סדרתית, עירוב נכסים, מימון דק או יחס מינוף גבוה במיוחד, הטעיית נושים.

בתחום משפט העבודה מיושמת תורת הרמת המסך ב"שינויים המחויבים". קרי, מתוך ראיית העובדים כקטגוריה מובחנת של נושים, אשר בינם לבין החברה קרבה מיוחדת. קרבה זו, מקורה בחובת האמון וחובת תום הלב המוגברות שחלות בין צדדים ליחסי עבודה, וכן בתלות הכלכלית של העובד במעסיק,והיא יוצרת אצל החברה אחריות מוגברת כלפי עובדיה. בכללות ניתן לומר כי נפקות התאמה זו של תורת הרמת המסך לדיני העבודה, היא הרחבה, במעט, של הנסיבות החריגות שיצדיקו הרמת מסך. יחד עם זאת, הובהר בפסיקה, למען הסר ספק, כי גם ביחסי עבודה הרמת מסך איננה דרך המלך, ויש ליישמה במקרים המתאימים.

מן הכלל אל הפרט -
עיון בטענות הצדדים - בפרט בכתב התביעה, בתצהיר התובע ובסיכומיו - מעלה כי טיעון התובע לוקה בחולשות בכמה מישורים.

תחילה, חוששים אנו כי " סיכום ההלכה" כפי שהציגה התובע בסעיף 6 לסיכומיו - איננו מדויק ואיננו מתיישב עם המצב המשפטי.

לטענת התובע: "ניתן לסכם את ההלכות בעניין הרמת מסך למקבץ של סיבות שבקרותה של אחת מהן די שיורם המסך ועל אחת כמה וכמה שעה שמתקיימות חלקן או כולן. ואלו הסיבות שהוכרו על ידי בתי הדין: א.מימון דק וסיכון עסקי ב. עירוב נכסים ג. אי תשלום עקבי של זכויות העובדים ד. הלנת שכר מתמשכת וקבועה ה. אי הבטחת זכויות העובדים ו. אי דאגה לגורל העובדים ז. אי פירוק החברה ח. חוסר תום לב כללי וספציפי.".

אלא שכפי שהובהר לעיל, הרמת מסך מותנית בקיומם של תנאים ושיקולים מספר: יש להשתכנע כי בנסיבות העניין צודק ונכון להרים מסך, בהינתן אחת העילות, ובשים לב ליתר השיקולים. בגדר האמור לעיל מתבקש לומר, כי הרמת מסך איננה עילה גורפת כלפי בעלי מניות באשר הם, ויש לבחון האם היא מוצדקת כלפי אותו בעל מניות שכלפיו היא מתבקשת.

אף לאחר שמעמידים דברים על דיוקם, ורואים בקטגוריות שציין התובע ככפופות לתנאים ושיקולים נוספים, יש להוסיף ולחדד כי גם את אותן הקטגוריות שהציג התובע, אין המשפט רואה באופן מוחלט וקשיח, כפי שהציג אותן.

כך, למשל, לא כל עירוב נכסים מהווה עילה להרמת מסך, אלא יש לבחון מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו עירוב.בדומה לכך, לא בכל מקרה שבו מימונה של חברה הוא דק, כי אז ירים בית המשפט מסך מניה וביה; ובאותו אופן לא כל הפרה של חיובי משפט העבודה המגן בידי חברה, מהווה תנאי מספיק להרמת מסך, ודאי לא כלפי בעלי מניות באשר הם.

על רקע זה, הטענות הקונקרטיות המועטות שהציג התובע, ואשר לדעתו מצדיקות הרמת מסך – אינן משכנעות. חלקן אינן רלבנטיות כלל לסוגייה שעומדת לדיון, חלקן מוצגות באופן כללי ולא נתמכו בתשתית ראייתית מינימאלית.

בגדר האמור לעיל, בסעיף 19 לסיכומיו מציג התובע רשימת טענות, שלדעתו מצדיקות הרמת מסך, כהאי לישנא: "התובע יטען כי הנתבעים אכן: א. פעלו במימון דק ותוך סיכון עסקי ב. נושאים באחריות לאי תשלום עקבי של זכויות העובדים ג. אחראים להלנת שכר מתמשכת וקבועה ד. לא דאגו להפרשות ובכך ביצעו אי הבטחת זכויות העובדים ה. איש מהנתבעים לפעל (כך במקור – ו.ש.) לסגירת החברה ובכך למעשה גילו אי דאגה לגורל העובדים ו. הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, כללי וספציפי."

טענות אלו אינן מבססות עילה להרמת מסך. איננו מוצאים לנכון להתייחס לכל טענה וטענה, נסתפק בהערות הבאות: הטענה שלפיה " הנתבעים פעלו במימון דק", לא נתמכה בראיות ממשיות. אומנם, הנתבע 3 העיד כי ( בשלב כלשהו) החברה הפכה להיות ממונפת. אולם, ברי כי אין סגי בטענה זו. בדומה לכך, הטענה שהנתבעים/החברה נטלו סיכון עסקי - אין בה דבר. שהרי, כל פעילות עסקית כרוכה בסיכון עסקי. הטענה שלפיה הנתבעים ( בעלי המניות) "נושאים באחריות" לאי תשלום זכויות העובדים הינה המסקנה הרצויה לתובע, אילו הוכיח עילה להרמת מסך. שימוש בהן באופן שנחזה כנימוק להרמת מסך, לוקה אם כן בכשל של מעגליות.

למעשה, העילה המרכזית שאותה מטעים התובע כמצדיקה הרמת מסך כלפי הנתבעים 3 -4, היא הטענה להלנת שכר שיטתית. התובע אומנם ציין גם טענה בדבר אי הפרשה לפנסיה, אלא שזאת עשה באופן סתמי בלבד. מה גם, שעצם שהטענה בדבר אי הפרשה, כמו גם נסיבות אי ההפרשה, לא התבררו כדבעי, וכאמור מסיכומי התובע ניתן ללמוד כי התובע זנח רכיב תביעה זה.

נבחן, אם כן, האם טענות התובע בדבר הלנת שכרו מצדיקות הרמת מסך.
בסעיפים 10 - 13 לתצהירו מפרט התובע את טענותיו באשר להלנת שכר. בסעיף 12 לתצהיר הציג התובע טבלה בה פורטו המועדים בהם שולם שכרו במהלך תקופת עבודתו. מן הטבלה עולה כי מתוך כשנתיים בהם עבד בנתבעת, רק בשלושה חודשים שולם שכרו במועד החוקי. ביתר החודשים הולן השכר לתקופה שבין 11 ל-31 ימים, כשבמרבית החודשים הולן השכר לתקופה של עד 15 ימים. התובע טען כי בזיקה להלנות שכר אלו הוא זכאי לפיצויי הלנה בסך של 25,054.2 ₪.
כאמור, כבר בכתב ההגנה הנתבעים לא הכחישו " שמפעם לפעם שולם שכרו של התובע באיחור". בסיכומיהם, ציינו הנתבעים כי שכרו של התובע שולם באמצעות שיק, ומכאן שאין לחברה ולנתבעים 3 – 4 שליטה על מועד הפקדתו – אולם טענה זו לא הובררה די הצורך.
מכל מקום, לצורך הדיון: נקבל כנכונים, את מועדי תשלום השכר, כפי שפירט התובע בטבלה שבסעיף 12 לתצהירו; וכן את טענתו לפיה בגין הלנות אלו, יש מקום לחייב את החברה לשלם לו פיצויי הלנת שכר בסכום שתבע. לצד זאת, ובמאמר מוסגר, יצויין כי קביעת גובה פיצויי הלנה איננה פעולה טכנית, או אוטומאטית, והיא מצריכה דיון ואיזון עדין בין מכלול של שיקולים: הן כאלו שנוגעים לעובד והן כאלו שנוגעים למעסיק.
אף תחת הנחות אלו, איננו סבורים כי התובע הוכיח עילה לייחוס חיוב היפותטי זה לנתבעים 3 -4.
ראשית, לא הונחה בפנינו תשתית המצביעה על שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
אין עדות לכך שהחברה או מי מנציגיה - ודאי לא הנתבעים 3 -4 - הציג בפני התובע מצגים כוזבים לגבי מצבה של החברה, או הסתיר ממנו מידע לגבי מצבה. אין גם בסיס ראייתי מספק לטענות התובע בדבר תלונות מצדו בזמן אמת. התובע העיד כי התלונן בפני אדם בשם איגור, אשר לא זומן לעדות בפנינו, והדבר פועל לחובת התובע. אדרבא, מטבע הדברים התובע היה מודע בזמן אמת לאיחורים בשכרו, וניכר מעדותו בפנינו כי ההחלטה להמשיך לעבוד בנתבעת, חרף אותן הלנות הייתה מודעת ומחושבת, לאור העובדה שרצה לרכוש ניסיון.
בנוסף, ומבלי להקל ראש בהלנת שכר ובהשלכותיה האפשריות על עובדים, אין מדובר במצב שבו שכרו של התובע לא שולם כלל, אלא במצב שבו שולם השכר באיחור, מה גם שנסיבות ההפרה ( משך ההלנה) אינן ברף הגבוה. עוד נאמר, כי התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק ממשי כתוצאה מהלנת השכר. אכן, אין מדובר ביסוד של העילה, אולם אפשר שתהא לו נפקות באשר לשאלת הרמת המסך.
שנית, אפילו סברנו כי קיימת עילה להרמת מסך, לא השכנענו כי נכון וצודק לעשות כן כלפי הנתבעים 3 – 4.
טענתו ( הכללית) של התובע שלפיה " הנתבעים" קיבלו בשם הנתבעת " החלטות", שמצדיקות הרמת מסך, הינה חסרת בסיס ראייתי, ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 3 – 4.
אדרבא, מעדות התובע בפנינו התקשינו להסיק מעורבות מצד הנתבעים 3 – 4 בענייני העובדים בכלל, ובענייניו של התובע בפרט. התובע העיד כי מי שקיבלו לעבודה היה אלכס, אליו גם פנה אם רצה העלאת שכר. אם רצה חופש, פנה לאדם בשם איגור, וזה האחרון היה הכתובת כאשר הייתה לתובע " בעיה בשכר". התובע העיד, כי במקרה של בעיה בשכר איגור דיבר עם " שמוליק" או עם אלכס, אך הוסיף בהגינותו כי הוא לא יודע ( למי איגור פנה). מנגד, לגבי הנתבע 3 (" רמי"), העיד התובע: "אני ראיתי אותו הרבה פעמים, לא יודע מי זה, לא דיברתי איתו.". התובע נשאל האם הוא היה צריך לפנות ל"רמי" או ל"שמוליק" "בשביל משהו של עבודה – כמו חופש או כסף", ותשובתו הייתה כי לא פנה. בהמשך, לשאלת בית הדין הפטיר כי בקשר לרכיב הפנסיה, "אלכס ושמוליק אמרו שיעשו פנסיה וגם איגור.".
זאת ועוד: התובע לא התייחס כדבעי לשאלת היקף האחזקות של כל אחד מבעלי המניות, בזמנים הרבלנטיים לתביעה. מנספח ז' לכתב התביעה, שנחזה כפלט מידע על הנתבעת מרשם החברות, מעודכן לתאריך 01.08.13, עולה כי מתוך 340 מניות שהוצאו לבעלי המניות: הנתבע מס' 2 – מר פשיץ' – מחזיק 215 מניות; הנתבע מס' 3 - מר ברנשטיין - מחזיק ב-81 מניות; הנתבע מס' 4 – מר לוי – מחזיק ב-27 מניות; החברה עצמה מחזיקה ב-17 מניות. התובע לא ערך הבחנות מתבקשות בין בעלי המניות, ולא נימק מדוע שיעור אחזקות הנתבעים 3 – 4 מצדיק הרמת מסך כלפיהם, בפרט בשים לב לשיעור האחזקות הגבוה של הנתבע 2.
אף מעדויות הנתבעים 3 -4 לא יוכל התובע להיוושע.
כך, למשל, מעדות הנתבע 3 בפנינו, אשר לא נסתרה, מתחוור כי עד תחילת שנת 2013 היה בעל מניות פאסיבי למדי. לפי עדותו בשנת 2008 הלה השקיע בחברה סכום כסף פלוני, אולם במקביל המשיך לעבוד כסמנכ"ל תפעול בחברות הייטק. הנתבע 3 ציין שרצה להיות חלק פעיל מן הנתבעת, אך הדבר הסתייע רק בתחילת שנת 2013 " כשהמצב של הנתבעת היה קשה" ו"ביקשו" ממנו לעזור בשיקום החברה. אשר לתפקידו בחברה ציין כי התעסק רק בצד העסקי, קרי: תר אחר שותפים ולקוחות לאור הכרותו את התחום.
הנתבע 3, נשאל בחקירתו הנגדית האם ידע על האיחורים בתשלום השכר, אך השיב בשלילה וציין כי " העניין של התשלומים היה באחריות של אלכס.". מהמשך עדותו עלה, כי שמע על " מקרה פה ומקרה שם", אך לא כשיטה. בהמשך העיד כי מעולם לא פנה אליו עובד ואמר שיש בעיה במשכורת. על רקע זה, טענת התובע בסעיף 8 לסיכומיו לפיה הנתבע 3 היה מודע " להלנות שכר העובדים" – איננה משכנעת, ולמצער לא הוכחה.
מעדות הנתבע 4 בפנינו, עלה כי הוא השקיע בחברה סכום פלוני, אשר הקנה לו אחזקה בשיעור של 5%. עוד הוא העיד כי שימש כמנהל ייצור, ולא טיפל במשכורות או בפנסיות, אשר היו תחת אחריותו של אלכס.יחד עם זאת, הנתבע 4 ציין בהגינותו, כי ידע שהחברה שילמה משכורות בפיגור, וציין כי אף הוא עצמו לא קיבל את משכורתו בזמן. וכך העיד בפנינו: "אני ידעתי שהחברה שילמה בפיגור אבל כל עובד הודיעו לו שהוא צריך לקבל בפיגור, ומי שלא הסכים קיבל בזמן. אני בטוח במה שאני אומר." בהמשך, לשאלת ב"כ התובע, הוא ציין כי הסכמת העובדים ניתנה בעל פה, ואישר כי לא בדק האם " זה בסדר" שעובד יסכים לקבל את משכורותו באיחור. אולם, הוא לא נחקר בסוגייה זו מעבר לכך.
עוד יש להוסיף, כי על פי חומר הראיות שהונח לפנינו, הרי לא התרשמנו כי מדובר בחברה משפחתית או קטנה במיוחד.

כללו של דבר: לא שוכנענו כי קיימת עילה להרמת הרמת מסך כלפי הנתבעים 3 -4. התוצאה המתבקשת מכך, היא כי דין התביעה כנגד הנתבעים 3 -4 להידחות.
מכאן, מתייתר הדיון בטענת הקיזוז שהעלו הנתבעים 3 – 4, וכן ביתר טענות הצדדים. אף על פי כן, להלן נאמר מספר מילים אשר לתביעה לפיצוי בגין לא ממוני.

התביעה לפיצוי בגין נזק לא ממוני
מעיון בטענות התובע עולה כי תביעה זו מבוססת על חבות נגזרת של בעלי המניות מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך. אולם משמצאנו, כי אין עילה לחייב את החברה לשלם פיצוי בשל נזק לא ממוני, ומשמצאנו כי אין עילה להרים מסך - הרי ממילא נדחית הטענה לייחוס אותו חיוב נטען לנתבעים 3 – 4. למען הסר ספק, נציין כי ככל שטענת התובע היא לחייב את הנתבעים 3 – 4, מכוח אחריות אישית, הרי שלא הובהר מהו המקור הנורמטיבי לטיעון כזה; וכמו-כן לא התייחס התובע לשאלת הסמכות, בשים לב לכך שלא נטען כי הנתבעים 3 – 4 היו מעסיקיו.

סוף דבר
התביעות כנגד הנתבעים 1, 3, ו-4 – נדחות בזאת.

למען הסר ספק, פסק הדין שניתן ביום 02.02.14, עומד על מכונו בכל הקשור לנתבע 2 – מר פשיץ' אלכסנדר.

בשים לב למכלול נסיבות העניין, הרי שחרף החולשות שמצאנו בטענות התובע, החלטנו שלא ליתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

כל צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מן היום שיקבל לידיו פסק דין זה.

ניתן היום, ‏ט' סיון תשע"ו, ‏15 יוני 2016, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מנחם פישר
נציג ציבור (עובדים)

ורד שפר, שופטת
נשיאה