הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 22531-04-17

לפני:

כב' השופט מוסטפא קאסם
נציגת ציבור (עובדים) גב' יהודית שמעוני
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב בר-אל

התובעת
אח'לאס סואעד
ע"י ב"כ עו"ד מואייד הייב

-

הנתבעת
פירות ומשתלות בן דור בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רעות פורסטנר אברהם

פסק דין

1. התובעת הגיש ה תביעה בה ביקש ה לחייב את הנתבעת בתשלום סכומים שונים בגין הפרשי שכר מינימום , פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, מענק שנתי, דמי כלכלה, תוספת ותק, תוספת משפחה ופיצויי הלנה.

2. הנתבעת הגישה כתב הגנה, בו ביקשה לדחות את התביעה, בין היתר, נוכח העובדה שהתובע ת "נעלמה" מעבודת ה בנסיבות שאינן מזכות אות ה בתשלום פיצויי פיטורים וכן לאור תשלום זכויותי ה על פי דין. הנתבעת הדגישה, כי התובעת עבדה בשירות ה תקופה קצרה בלבד, ולא כפי שנטען בכתב התביעה.

3. על מנת להימנע מהרחבת היריעה שלא לצורך, יפורטו טענות הצדדים באשר לכל רכיב מרכיבי התביעה בהמשך ובהקשר לאותו רכיב.

רקע

4. הנתבעת עוסקת בענף החקלאות והמשתלות , והצדדים אינם חלוקים באשר לחלותו של צו ההרחבה בחקלאות, התשס"א (14.1.01) (ראו ע' 2 ש' 12 לפרוטוקול).

5. התובעת החל ה את עבודתה בשירות הנתבעת בעבודות חקלאיות, החל מיום 1.7.10, בצוות שנוהל על ידי עובד הנתבעת, מר מוחמד זבידאת (להלן: "מר מוחמד").

6. ביום 12.5.13, התובעת נפגעה במהלך עבודתה. פגיעתה זו הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. מאז הפגיעה, התובעת חדלה, בפועל, מלעבוד בשירות הנתבעת.

7. ביום 2.10.17 התקיים דיון מוקדם, אך משהצדדים לא הצליחו להגיע להבנות, התיק נקבע לישיבת הוכחות אשר התקיימה ביום 25.10.18.

ראיות שנשמעו בדיון

8. התובעת הגיש ה תצהיר עדות ראשית מטעמ ה, וכן את תצהירה של גב' סעדיה סואעד, אשר הצהירה כי עבדה יחד עם התובעת בשירות הנתבעת (להלן: "גב' סעדיה").

בנוסף, התובעת ביקשה, לאחר שהנתבעת הגישה את ראיותיה, לזמן לעדות את מר מוחמד, מי שלטענתה הסיע אותה לעבודה ובחזרה במשך כל תקופת ההעסקה – ועדיין מועסק על ידי הנתבעת , וכן את גב' אסמהאן זבידאת, בתו של מר מוחמד, שלטענת התובעת, עבדה יחד עמה בשירות הנתבעת במרבית תקופת ההעסקה (להלן: "גב' אסמהאן").
בית הדין נעתר לבקשה והורה על זימונם של העדים שנתבקשו. דא עקא, העדים לא התייצבו לישיבת ההוכחות, לכן ב"כ התובעת הסתפק בעדותן של התובעת ושל גב' סעדיה וויתר על עדותם של מר מוחמד וגב' אסמהאן (ראו ע' 13 ש' 1-2 לפרוטוקול).

הנתבעת הסתפקה בהגשת תצהיר עדות ראשית מטעם האחראית על מנהלות החשבונות בנתבעת, גב' אתי אשבל (להלן: "גב' אתי").

המצהירים נחקרו בבית הדין על תצהיריהם.
דיון והכרעה

9. טרם נבחן את זכאותה של התובע ת לכל אחד מהסעדים, נבהיר כבר כעת, כי הנתבע ת לא מילא ה אחר הוראות סעיף 1 לחוק הודעה לעובד המחייב אות ה למסור לתובעת, ככל עובד/ת, הודעה בכתב, בה יפורטו תנאי העסקתה (ראו ע' 7 ש' 13 לפרוטוקול).

על פי סעיף 2 לחוק הודעה לעובד, פירוט תנאי ההעסקה של העובד בהודעה אמור לכלול, בין היתר, עניינים אלה:
"(1) זהות המעסיק וזהות העובד;
(2) תאריך תחילת העבודה ואם חוזה העבודה הוא לתקופה קצובה – תקופת העבודה; היה חוזה העבודה שלא לתקופה קצובה, יציין זאת המעסיק;
(3) תיאור עיקרי התפקיד;
(4) ציון שמו או תואר תפקידו של ממונה ישיר על העובד;
(5) סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר ואולם אם נקבע שכר עבודתו על פי דירוג, מכוח הסכם קיבוצי או לפיו – דירוג העובד ודרגתו;
(6) אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד, לפי הענין;
(7) יום המנוחה השבועי של העובד;
(8) סוגי תשלומים של המעסיק ושל העובד בעבור תנאים סוציאליים של העובד, וכן פירוט הגופים שאליהם המעסיק מעביר בפועל את התשלומים האמורים, ואולם אם התחיל מעסיק להעביר בפועל את התשלומים לאחר מסירת ההודעה, ימסור על כך הודעה נפרדת לעובד;
..."

לו הייתה הנתבע ת ממלא ת אחר חובת ה כאמור ומ וסרת לידי התובע ת הודעה לעובד, לא היינו נדרשים במסגרת פסק הדין למספר לא מבוטל מהפלוגתאות שבין הצדדים.

בשים לב למחדלי הנתבעת בעניין זה, הרי שעל פי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד, נטל ההוכחה באותם עניינים השנויים במחלוקת, הנמנים בסעיף 2 לחוק, אשר הזכרנו רק חלק מהם לעיל, יהא על הנתבעת, משהתובעת העיד ה על טענותי ה באותם עניינים, במסגרת התצהיר שהגיש ה.
תקופת העבודה

10. התובעת טענה בכתב התביעה כי הועסקה על ידי הנתבעת ברציפות מיום 1.7.10 ועד ליום 12.5.13 (מועד הפגיעה בעבודה).

11. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, באופן כללי ולקוני כי "על פי רישומיה, תקופת העסקת התובעת הינה שונה לחלוטין מכפי שציינה התובעת בכתב תביעתה...". בהמשך כתב ההגנה, ציינה הנתבעת כי "התובעת הייתה מעורבת בתאונת עבודה מיד בתחילת עבודתה אצל הנתבעת...". מכאן, ניתן ללמוד ולכאורה כי התובעת הועסקה בשירות הנתבעת מספר ימים בודדים. ולא כך היא.

בתצהירה של עדת הנתבעת, גב' אתי, הוצגה גרסה חדשה, שלא הועלתה בכתב ההגנה, ולפיה התובעת עבדה בשתי תקופות עבודה שונות: האחת- בתקופה 7/2010-3/2011, והשנייה – 10 ימי עבודה בחודש 5/2013 .

בדיון מיום 25.10.18 טענה ב"כ הנתבעת כי "חשוב לציין שמדובר בעובדים עונתיים והעסקתם בד"כ לתקופות קצובות ולא מדובר בהעסקה קבועה לכל השנה. גם בתקופת ההעסקה הראשונה שלה מדובר ב-9 חודשים בלבד שהסתיימו בפיטורים בגלל צמצומים" (ראו ע' 7 ש' 15-17 לפרוטוקול).

12. כפי שכבר ציינו, בהתאם לסעיף 2 לחוק הודעה לעובד, היה על הנתבעת לפרט בהודעה לעובד את תאריך תחילת העבודה ואם חוזה העבודה הנו לתקופה קצובה או עונתית.
משהנתבעת לא עשתה כן, נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה.

13. עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לתצהירה מעלה כי היא החלה את עבודתה בשירות הנתבעת בחודש 7/2010. כך מופיע אף בתלוש שכר חודש 5/2013 (חודש העבודה האחרון – במהלכו נפגעה התובעת בעבודה).
גב' אתי נשאלה במהלך עדותה, באשר לרישום בתלוש האחרון והסבירה: "...כשנכנסים למערכת ומקלידים ת.ז חדשה, אם המערכת מזהה את העובד, כל הנתונים נשלפים למסך כעזר לעובדת ומנהלת החשבונות שמקלידה את העובד החדש והיא פשוט לא שמה לב ולא תיקנה את התאריך הזה" (ראו ע' 17 ש' 20-22 לפרוטוקול). מעבר לכך שטענה זו לא נתמכה בראיה כלשהי, הנתבעת בחרה שלא להעיד את אותה מנהלת חשבונות שלטענתה "טעתה".

14. זאת ועוד, לשם הוכחת טענתה בדבר ניתוק יחסי העבודה לאחר תקופת העבודה הראשונה, הנתבעת צירפה לתצהירה מכתב הפסקת עבודה מיום 15.4.11, עליו ביקשה להתבסס, שזו לשונו:

"הננו מצטערים להודיעך כי אנו נאלצים להפסיק את עבודתך מתאריך 1.04.2011 עקב צמצומים עבוד (כך במקור – מ.ק) גמר העונה. אנו מאחלים את ההצלחה בהמשך דרכך".

גב' אתי נשאלה במהלך עדותה, כיצד מכתב זה מתיישב עם טענת הנתבעת כי התובעת הפסיקה לעבוד בשירותה בחודש 3/2011, שכן מכתב הפסקת העבודה נושא תאריך 15.4.11 וקובע סי ומם של יחסי העבודה באופן רטרואקטיבי ביום 1.4.11, ועל כך השיבה "בטוחה שמדובר בטעות דפוס" (ראו ע' 16 ש' 20-28 לפרוטוקול).
חרף טענה זו, הנתבעת לא העידה את מי שחתום על המכתב, מר ספי בן דור, בעל השליטה בנתבעת (להלן: "מר ספי") – והדבר פועל לחובתה.

אם לא די בכך, הרי שלצד חתימתו של מר ספי על מכתב הפסקת העבודה, מתנוססת חתימה שאינה מזוהה. גב' אתי, נשאלה במהלך עדותה אודות החתימה הנוספת, והיא השיבה כי זו חתימתה של התובעת, והוסיפה כי היא אישית לא החתימה אותה. כשהוצגה לה חתימתה של התובעת על גבי תצהירה אל מול החתימה הנחזית על מכתב הפסקת העבודה, גב' אתי העידה כי "אני רואה חתימה אחרת לגמרי אבל אני לא החתמתי אותה כדי להגיד לך בוודאות..." (ראו ע' 17 ש' 1-8 לפרוטוקול). גם בעניין זה הנתבעת נמנעה מלזמן את העד הרלוונטי – מר ספי – אשר לטענת גב' אתי החתים את התובעת והדבר פועל שוב לחובתה.

15. זאת ועוד, על אף שהנתבעת טענה כי ניהלה רישומי נוכחות, היא לא הציגה דוחות כלשהם. גב' אתי ציינה במהלך עדותה, כי היה בידי הנתבעת קלסר ישן בארכיב וכי זה כורסם על ידי "חבורה של עכברים", כך שהניירות היו מפוררים לגמרי (ראו ע' 14 ש' 27-29 וע' 15 ש' 1-2 לפרוטוקול).

16. מעבר לכך, יש לציין כאמור כי התובעת ביקשה לזמן לעדות את מר מוחמד ואת גב' אסמהאן, אולם אלו זומנו ולא התייצבו לעדות. משכך, התובעת ויתרה על העדתם.
הנתבעת, מצידה, טענה בסיכומיה ל -"מחדלה" של התובעת בכל הנוגע לוויתור על העדת העדים וזקפה מחדל זה לחובתה. אלא שאין בידינו לקבל את טענתה.
כפי שכבר ציינו, נטל ההוכחה מונח לפתחה של הנתבעת. מר מוחמד, שהינו עד מרכזי ונדרש למחלוקת שבפנינו, עדיין עובד של הנתבעת.
מר מוחמד, לטענת הנתבעת בעצמה, הוא עד מרכזי שכן: "השכר שולם למנהל הקבוצה שאיגד את העובדים, כנגד תלוש, הוא היה מחלק את השכר לכל אחד עפ"י התלוש שהופק והסכום המדויק. אנו טוענים שהתשלום היה בהמחאות על שם ראש הקבוצה" (ראו ע' 6 ש' 16-18 לפרוטוקול).
עדותו של מר מוחמד הייתה רלוונטית, בשים לב לכך שהתובעת טענה כי לא קיבלה את תלושי השכר בזמן אמת וכן בשים לב לכך שעובדתית, השכר הגיע לידי התובעת לאחר שמר מוחמד היה מקבל המחאה אחת בגין שכר כלל העובדים והוא זה שהיה מחלק אותו בין העובדים כפי שהעידה גב' אתי.
יוצא אפוא, ש אי זימונם של העדים להעיד מטעם הנתבעת – פועל לחובת הנתבעת, ולא להיפך.
בהקשר זה חשוב להדגיש, כי הנתבעת הגישה את ראיותיה ולא ביקשה לזמן לעדות את מר מוחמד. הייתה זו התובעת שביקשה את זימונו, לאחר שהנתבעת כלל לא ביקשה זאת.

17. לאור האמור, בשים לב לנטל ההוכחה המונח לפתחה של הנתבעת כאמור, ונוכח עדותה האמינה, הסדורה והקוהרנטית של התובעת בעניין זה, אשר נתמכה בעדותה של גב' סעדיה, אנו קובעים כי התובעת עבדה בשירות הנתבעת, ברציפות, בתקופה 7/2010-12.5.13.

ימי ושעות העבודה

18. בתצהירה, התובעת ציינה כי עבדה בממוצע 24 ימים בחודש בין השעות 6:00 ל- 14:00. בעדותה העידה כי בחורף היא עבדה בשעות 6:00-14:00 ובקיץ בשעות 5:00-13:00 – בהתאם למזג האוויר.
19. מטעם הנתבעת, גב' אתי הצהירה כי התובעת עבדה 6 שעות ביום עם הפסקה בת חצי שעה (הנתבעת לא התייחסה בתצהירה למספר ימי העבודה בשבוע/בחודש).
בדיון המוקדם מיום 19.12.17, גב' אתי טענה כי: "התובעת עבדה 5 שעות ביום ולכן שולם לה שכר לפי תעריף של שעה, ואם התעריף היומי היה 115 ₪ בשנת 2010, זה תואם 5 שעות ליום" (ראו ע' 2 ש' 17 לפרוטוקול) .
בסיכומי הנתבעת נטען, כי התובעת עבדה 6 ימים בשבוע, כאשר בכל יום עבדה 6.5 שעות כולל הפסקה בת חצי שעה (בגינה לא שולם). שעות העבודה הינם 6:00-12:30 או 6:30-13:00 תלוי בעונה ובשעות האור.

20. בהתאם לסעיף 2 לחוק הודעה לעובד, היה על הנתבעת לפרט בהודעה את ימי ושעות העבודה של התובעת. משהנתבעת לא עשתה כן, נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה.
זאת ועוד, תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") קובע, כי בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר - במקום בו המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה - תהא חובת ההוכחה מוטלת על המעסיק להראות כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת.

הנתבעת, כאמור, לא הציגה רישומי נוכחות ונמנעה מזימונם של עדים רלוונטיים שיש בכוחם לשפוך אור באשר למחלוקת.

21. מנגד, התובעת הציגה גרסה אחידה וקוהרנטית ועדותה בעניין זה הייתה אמינה.
גרסתה של התובעת אף נתמכה בעדותה של העדה מטעמה, בניגוד לנתבעת שכאמור העלתה מספר גרסאות בעניין זה.

22. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת עבדה במתכונת של 6 ימי עבודה בשבוע (בעניין זה הצדדים אינם חלוקים) ו-8 שעות עבודה מידי יום , בחורף החל מהשעה 6:00 ועד לשעה 14:00, ובקיץ החל מהשעה 5:00 ועד לשעה 13:00.

שכרה של התובעת

23. התובעת טענה בכתב התביעה, כי שכרה שולם על בסיס יומי מתחת לשכר המינימום כך שבשנים 2010-2012 שולם לה שכר יומי בסך של 115.44 ₪, ובשנת 2013 שולם לה שכר יומי בסך 145 ₪.

24. גב' אתי ציינה בתצהירה, כי לתובעת שולם שכר שעתי על פי שכר המינימום הקבוע בחוק בתקופה הרלוונטית לתביעה, ולא שולם לה שכר על בסיס יומי כנטען בכתב התביעה.

בסיכומיה, הנתבעת שינתה את גרסתה וטענה כי בשנת 2010 התעריף היומי עמד ע"ס של 154 ₪ והוא תואם שכר שעתי עבור 6 שעות עבודה יומיות (154/6 = 25.60 ₪ לשעה כאשר שכר המינימום השעתי עמד על 20.70 ₪).
עוד נטען, כי בשנת 2013 התעריף היומי עמד ע"ס של 186 ₪ התואם שכר שעתי עבור 6 שעות עבודה (186/6 = 31 ₪ לשעה כאשר שכר המינימום השעתי עמד ע"ס של 25 ₪).
הנתבעת ציינה עוד בסיכומיה כי בשתי תקופות ההעסקה שולם לתובעת מעבר לשכר המינימום השעתי הקבוע בחוק. עוד הוסיפה הנתבעת, כי החליפה את הנהלת החשבונות ותיקנה את תלושי השכר באופן שכיום הם משקפים את אופן התשלום – יומי או שעתי וכן משקפים את כלל הרכיבים כחוק.

25. נקדים ונציין כבר כעת כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת . ונסביר.

26. בהתאם לסעיף 2 לחוק הודעה לעובד, היה על הנתבעת לפרט בהודעה לעובד את "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר ואולם אם נקבע שכר עבודתו על פי דירוג, מכוח הסכם קיבוצי או לפיו – דירוג העובד ודרגתו" . משהנתבעת לא עשתה כן, נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה.

27. מתלושי השכר שצורפו לתיק עולה, כי הנתבעת שילמה לתובעת שכר יומי קבוע כפול מספר ימי העבודה בחודש.
28. זאת ועוד, כאמור, בתצהירה של עדת הנתבעת נטען כי שולם לתובעת שכר מינימום שעתי ולא שכר יומי. בסיכומיה, הנתבעת שינתה את גרסתה וטענה ש כביכול השכר ששולם בפועל עולה על שכר המינימום . הנתבעת לא הסבירה את הפער בין גרסאותיה.

אם לא די בכך, הנתבעת הייתה מודעת לבעייתיות באופן התשלום ועל כן, כך נטען בסיכומיה, החליפה הנהלת החשבונות ותיקנה את תלושי השכר כך שכיום ברור מתלושי השכר באם מדובר בעובד יומי או שעתי.

29. לאור האמור, ולנוכח גרסתה הברורה של התובעת , שלא נסתרה, אנו קובעים כי התובעת השתכרה שכר יומי, כדלקמן:
בשנים 2010-2012: שכר יומי של 115.44 ₪.
ובשנת 2013: שכר יומי של 145 ₪.

השלמה לשכר מינימום

30. התובעת טענה בכתב התביעה כי שולם לה שכר יומי בסך של 115.44 ₪ ליום בשנים 2010-2012, וסך של 145 ₪ ליום בשנת 2013. זאת, כאשר שכר המינימום היה כדלקמן:

בשנת 2010: 177.70 ₪.
בשנת 2011: 177.70 ₪.
בשנת 2012: 189.23 ₪.
בשנת 2013: 198 ₪.

לפיכך, התובעת ביקשה להשלים את שכרה לשכר המינימום היומי, ובסה"כ עתרה לתשלום בסך של 54,507.84 ₪.

31. הנתבעת, מנגד, העלתה מספר גרסאות כאמור ובין היתר כי התובעת השתכרה שכר מינימום שעתי.
הנתבעת לא צירפה כל תחשיב נגדי מטעמה.
32. התובעת התייחסה בתחשיביה לשכר מינימום יומי לעובד המועסק 5 ימים בשבוע, כאשר בענייננו אין חולק כי התובעת הועסקה 6 ימים בשבוע.
על כן, נפלה שגגה בחישובי התובעת בעניין זה, והשכר היומי אמור להיות שונה.
החישוב הנכון אמור להיות כדלקמן:

שנת 2010: 154.01 ₪ (שכר מינימום יומי) – 115.44 (שולם) = 38.57 ₪ * 144 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 6 חוד') = 5,554.08 ₪.

שנת 2011: 159.4 (שכר מינימום יומי ממוצע) – 115.44 (שולם) = 43.96 ₪ * 288 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 12 חודשים) = 12,660.48 ₪.

שנת 2012: 166 (שכר מינימום יומי ממוצע) – 115.44 (שולם) = 50.56 ₪ * 288 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 12 חודשים) = 14,561.28 ₪.

שנת עבודה 2013: 172 (שכר מינימום יומי) – 145 (שולם) = 27 ₪ * 106 ימי עבודה (24 ימי עבודה בחודש * 4 חודשים + 10 ימי עבודה בחודש 5/2013) = 2,862 ₪.

33. לאור האמור, התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום בסך של 36,639 ₪ .

פיצויי פיטורים

34. התובעת טענה בכתב התביעה, כי לאחר שנפגעה בעבודה בחודש 5/2013, היא הודיעה לנתבעת על הפסקת ע בודתה לאור מצבה הבריאותי הלקוי וכי יש לראות בהתפטרותה כדין פיטורים.
לפיכך, בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 13,828.32 ₪ (198 ₪ שכר קובע ליום * 24 ימי עבודה בחודש * 2.91 שנות עבודה).
לחילופין, ככל שבית הדין יקבע כי התפטרות התובעת איננה בגדר התפטרות מחמת מצב בריאותי, אזי התובעת זכאית לפיצוי בגין העדר הפרשה לפיצויי פיטורים לפי הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני במשק – ובסה"כ ל- 5,799.05 ₪.

35. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי התובעת כל ל לא הודיעה לה על הפסקת עבודתה, וכי נעדרה לאחר התאונה ומעולם לא שבה לעבודתה.
גב' אתי הוסיפה בתצהירה, כי התובעת אף לא פנתה אליה או למי מ טעם הנתבעת באשר למצבה הרפואי ולא אפשרה לה למצוא עבורה עבודה שתתאים למצבה הרפואי הנטען .

36. התובעת נשאלה במהלך עדותה, באשר לנסיבות התפטרותה, כדלקמן:

"ש. אחרי שנפצעת הגשת מכתב התפטרות או מכתב שמעיד שלא תחזרי לעבודה?
ת. אני שלחתי ואמרתי לו שמבחינה בריאותית אני לא יכולה לעבוד. הודעתי לאחראי מר מוחמד זבידאת" (ראו ע' 8 ש' 21-23 לפרוטוקול).

מעדותה של התובעת עולה כי שלחה מכתב התפטרות למר מוחמד. מאחר שהתובעת ויתרה על עדותו של מר מו חמד ומאחר ונטל ההוכחה מוטל עליה, הרי שטענה זו לא הוכחה ואף לא גובתה בראייה אובייקטיבית מתאימה.

בהמשך עדותה, התובעת שינתה את גרסתה עת ציינה כי הודיעה על התפטרותה מעבודתה רק 7-8 חודשים לאחר שחדלה להופיע במקום העבודה:

"ש. עד מתי היית בחופשת מחלה לאחר הפציעה?
ת. 7-8 חודשים ועברתי ניתוח ברגל. מצבי היה קשה ולא יכולתי לעמוד.
ש. מתי הודעת שאת לא מסוגלת לחזור לעבודה? בזמן הפציעה או אחרי אישורי המחלה ל-7,8 חודשים?
ת. אחרי שעברתי את הניתוח ואת יודעת מה זה עבודת חקלאות, הודעתי להם שאני לא יכולה לחזור לעבוד.
ש. מתי היה הניתוח?
ת. אני נפגעתי בחודש מאי ועברתי את הניתוח בחודש דצמבר. 4 חודשים הייתי מטופלת" (ראו ע' 9 ש' 3-11 לפרוטוקול).

37. זאת ועוד, מעיון בדו"ח הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אותו צירפה התובעת לתצהירה, עולה כי הוועדה קבעה במפורש כי התובעת מסוגלת לחזור לעבודה.
התובעת לא צירפה אישור מרופא תעסוקתי המלמד על יכולותיה ומסוגלותה לעסוק בעבודה או בעבודה מתאימה אחרת.

38. זאת ועוד, התנהלותה של התובעת בתקופה שלאחר תום עבודתה בפועל מחזקת את המסקנה לפיה לא הודיעה על התפטרותה בדין מפוטר. כך, התובעת טענה בכתב התביעה כי פנתה לנתבעת פעמים רבות בדרישה לשלם לה את זכויותיה. דא עקא, התובעת לא הוכיחה ולו פנייה אחת לנתבעת, וכל שכן – פנייה בנושא זכאותה לפיצויי פיטורים כמתפטרת בדין מפוטרת מחמת מצב בריאותה.

39. לאור האמור, לא שוכנענו שהתובעת התפטרה בדין מפוטרת מחמת מצב בריאותה. התובעת חדלה להגיע לעבודתה לאחר שנפגעה בעבודה, ושיקוליה עימה. כמו כן, לא הוכח כי התובעת נתנה לנתבעת הזדמנות למצוא עבורה עבודה חלופית התואמת את מצבה.
על כן, התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים כמי שהתפטרה בדין מפוטרת.

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה (חלק הפיצויים)

40. נציגת הנתבעת, גב' אתי ציינה כבר בקדם המשפט כי לא הופרשו בעבור התובעת כספים כלשהם לקרן פנסיה (פיצויים ותגמולים – ראו ע' 3 ש' 8 לפרוטוקול).
מנגד, התובעת לא טענה כי היה לה ביטוח פנסיוני קודם. לפיכך, מאחר ו התובעת עבדה בשנת 2010, 6 חודשים בלבד – התובעת אינה זכאית להפרשות פנסיוניות בעבור שנה זו.

על כן, ובהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, אשר מכוחו ביקשה התובעת לפסוק לה פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בגין חלק הפיצויים , ובשים לב לקביעתנו באשר לגובה שכר המינימום, להלן הסכומים להם זכאית התובעת:

שנת 2011: 159.4 (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 288 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 12 חודשים) * 3.34%= 1,533.3 ₪.

שנת 2012: 166 (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 288 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 12 חודשים) * 4.18% = 1,998.3 ₪.

שנת עבודה 2013: 172 (תעריף מינימום יומי) * 106 ימי עבודה (24 ימי עבודה בחודש * 4 חודשים + 10 ימי עבודה בחודש 5/2013) * 5%= 911.6 ₪.

41. לאור האמור, התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה (חלק הפיצויים), בסך של 4,443.2 ₪ .

פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה

42. התובעת טענה בכתב התביעה, כי ה יא זכאית לפיצוי בגין העדר הפרשה לפנסיה בשיעור של 6% (חלק מעסיק) וזאת מכח צו ההרחבה בענף החקלאות.

43. כאמור, הנתבעת אישרה שלא הופקדו לזכות התובעת כספים לפנסיה.

44. על מנת שלא להרחיב שלא לצורך נציין, בדומה למרכיב ההפרשות לפיצויים, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.
מאחר ובגין רכיב זה, התובעת ביקשה לפסוק פיצוי על סמך צו ההרחבה בחקלאות ולא על בסיס הצו הכללי במשק, הרי שבהתאם לאמור בסעיף 43 לצו, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן:

שנת 2010: 154.01 ₪ (שכר מינימום יומי) * 144 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 6 חוד')* 6% = 1,330 ₪.

שנת 2011: 159.4 (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 288 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 12 חודשים) * 6%= 2,754 ₪.

שנת 2012: 166 (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 288 ימי עבודה (24 ימים בחודש * 12 חודשים) * 6% = 2,868 ₪.

שנת עבודה 2013: 172 (תעריף מינימום יומי) * 106 ימי עבודה (24 ימי עבודה בחודש * 4 חודשים + 10 ימי עבודה בחודש 5/2013) * 6% = 1,093 ₪.

45. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 8,045 ₪ בגין רכיב זה.

פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות

46. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית, בהתאם לסעיף 43 לצו ההרחבה בענף החקלאות, לפיצוי בגין העדר הפרשה לקרן השתלמות בשיעור של 1% (חלק מעסיק).

47. בדיון קדם המשפט אישרה נציגת הנתבעת כי לא הופקדו כספים לקרן השתלמות (ראו ע' 3 ש' 8 לפרוטוקול).
בסיכומיה, טענה הנתבעת כי אין מדו בר בזכות אישית של העובד, כך שהתובעת אינה זכאית לה. הנתבעת הוסיפה כי רכיב זה מיועד לטובת קרן השתלמות ומלגות לפועלים חקלאים. התובעת אינה נהנית ואינה ניזוקה ישירות מאי ביצוע ההפרשה, ועל כן איננה יכולה לת בוע בגין רכיב זה.

48. התובעת הסתמ כה על סעיף 43 לצו ההרחבה , בו מוזכרת חובת המעסיק להפריש אחוז אחד משכר העובד לקרן ההשתלמות לפועלים חקלאיים, וביקשה על בסיסו לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין העדר הפרשות כאמור. למעשה, המקור הנכון לחיוב לכאורה בהפרשות לקרן השתלמות הינו ס' 38 לצו ההרחבה אשר קובע חובת הפרשה ל- "קרן השתלמות ומלגות לפועלים חקלאיים ובניהם בע"מ". עיון בסעיף האמור מעלה, כי אין מדובר בקרן השתלמות אישית, שבה נעשה חסכון אישי לזכות העובד, אלא בקרן כללית שמטרתה לדאוג, בין היתר, להשתלמויות. בהינתן האמור לעיל, אין התובע ת זכאי ת לתשלום פיצוי בשיעור הכספים שהיו אמורים להיות מופרשים על ידי המעסיק לאותה קרן, ודין תביעתה בהקשר זה להידחות.

פדיון חופשה שנתית

49. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית לפדיון -35 ימי חופשה, בהתאם לסעיף 25 לצו ההרחבה בענף החקלאות, בסך של 6,346.33 ₪.

50. בדיון קדם המשפט ציינה נציגת הנתבעת כי לא שולם לתובעת בגין חופשה או פדיון חופשה (ראו ע' 3 ש' 17 לפרוטוקול).
בתצהירה, ציינה גב' אתי כי התובעת זכאית לפדיון 9 ימי חופשה שנתית בגין תקופת ההעסקה הראשונה.
בסיכומיה, טענה הנתבעת , כי התביעה לפדיון חופשה שנתית התיישנה שכן חלפו 4 שנים מתום תקופת ההעסקה. לחילופין, וככל שהתביעה בגין רכיב זה לא התיישנה, הרי שהתובעת זכאית לא יותר מ-10 ימי חופשה.

51. כידוע, הנטל להוכיח יתרת ימי חופשה של עובד רובץ על מעסיקו, ובענייננו על הנתבעת. מעסיק חייב לנהל פנקס חופשה, שבו יירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שבתקנות. כך מצוונו סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית").

52. אי-ניהול פנקס חופשה, עלול לגרור קבלת עמדת העובד אשר ליתרת החופשה העומדת לזכותו ( ראו למשל: ע"ע ( ארצי) 700/06 באסמה רג'בי - מרוז בע"מ, פס"ד מיום 09.10.2007).
יחד עם זאת, פנקס חופשה איננו כלי בלעדי, שבאמצעותו רשאי מעסיק להוכיח את יתרת החופשה של עובדו. כך, למשל, נקבע כי תלוש שכר מהווה ראשית ראיה בכתב לגרסת המעסיק ( דב"ע נה/3-193 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ ואח', פס"ד מיום 13.05.96).

לצד החובה לנהל פנקס חופשה, מחויבים מעסיקים - כחלק מתיקון 24 לחוק הגנת השכר, לציין על גבי תלוש השכר פרטים שונים, כמפורט בתוספת לחוק. בפרט, חייב המעסיק לציין עלי תלוש את "מספר ימי החופשה שניתנו בתקופת התשלום ויתרת ימי החופשה" ( סעיף 4(5) לתוספת לחוק הגנת השכר).

53. נבהיר כבר כעת כי משלא הועלתה טענת התיישנות במסגרת כתב ההגנה, אלא רק בסיכומים, לא מצאנו מקום לקבל אותה.
לגופו של עניין, נציין כי הנתבעת לא ניהלה, ומכל מקום לא הציגה, פנקס חופשה ואף לא ניהלה רישום מסודר כאמור בתלושי השכר. לפיכך, החלטנו לקבל את התביעה ברכיב זה (בשינויי תחשיב קלים).

54. יוצא אפוא, שבהתאם לסעיף 25 לצו ההרחבה בענף החקלאות, התובעת זכאית לפדיון חופשה כדלקמן:

7/2010-12/2010: 154.01 ₪ (תעריף מינימום יומי) * 6 ימים = 924.06 ₪.
2011: 159.4 ₪ (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 12 ימים = 1,912.8 ₪.
2012: 166 ₪ (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 12 ימים = 1,992 ₪.
1/2013-12.5.13: 172 ₪ (תעריף מינימום יומי) * 4.4 ימים = 756.8 ₪.

55. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 5,585.6 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.

דמי הבראה

56. התובעת טענה בכתב התביעה, כי היא זכאית ל דמי הבראה בגין 20 ימים , בהתאם לסעיף 32 לצו ההרחבה בחקלאות, בסך של 7,396 ₪.

57. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה, את זכאותה של התובעת לרכיב זה , משלא השלימה שנת עבודה מלאה. כמו כן, מאחר שחלפו שנתיים ממועד סיום ההעסקה הרי שתביעתה התיישנה.

58. נקדים ונציין כי, אין חולק שהתובעת לא קיבל ה תשלום בגין דמי הבראה.
זאת ועוד, התובעת תבעה דמי הבראה בגין מלוא תקופת עבודתה, בעוד שבעת הרלבנטית ניתן היה לתבוע דמי הבראה לאחר שהסתיימו יחסי העבודה רק בעבור שתי שנות העבודה האחרונות.
על כן, התובעת זכאית לתשלום בגין 14 ימי הבראה. מאחר ויום הבראה עמד על סך של 374 ₪, התובעת זכאית לסך של 5,236 ₪.

דמי חגים

59. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית לתשלום דמי חגים בגין 29 ימים, בהתאם להוראות סעיף 28 לצו ההרחבה בחקלאות, בסך של 5,451 ₪.

60. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את זכאותה של התובעת לתשלום בגין רכיב זה. מנגד, מתצהירה של גב' אתי, עולה כי התובעת זכאית לתשלום עבור 5 ימי חג. בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובעת זכאית ל-8 ימי חג.

61. בדיון קדם המשפט אישרה נציגת הנתבעת כי לא שולם לתובעת בעבור חגים (ראו ע' 3 ש' 13 לפרוטוקול).
על פי סעיף 28 לצו ההרחבה, התובעת זכאית לדמי חגים בגין 10 ימי חג בשנה, לרבות ימי חג שחלו בשבת.
הסעיף איננו מתנה את זכאותו של העובד לדמי חג בכך שלא נעדר מעבודתו לפני ואחרי החג.

62. לפיכך, התובעת זכאית לתשלום דמי חגים, כדלקמן:

7/2010-12/2010: 154.01 ₪ (תעריף מינימום יומי) * 5 ימים = 770 ₪.
2011: 159.4 ₪ (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 10 ימים = 1,594 ₪.
2012: 166 ₪ (תעריף מינימום יומי ממוצע) * 10 ימים = 1,660 ₪.
1/2013-12.5.13: 172 ₪ (תעריף מינימום יומי) * 3 ימים (במקום 3.6 ימים – חלק של יום חופשה לא יובא במנין) = 516 ₪.

63. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 4,540 ₪ בגין דמי חגים.

מענק שנתי

64. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית לתשלום מענק שנתי של 4 ₪ ליום , בהתאם להוראות סעיף 36 לצו ההרחבה בענף החקלאות, ובסה"כ 2,592 ₪.

65. הנתבעת טענה בכתב ההגנה ובתצהיר מטעמה כי התובעת אינה זכאית לתשלום מענק שנתי מאחר ולא השלימה שנת עבודה.
מנגד, בסיכומיה טענה הנתבעת, כי התובעת זכאית לתשלום של 4 ₪ ליום בגין רכיב זה, אולם נוכח תקופת עבודתה הקצרה, התובעת זכאית לתשלום בסך של 924 ₪ בלבד (4 ₪ ליום * 231 ימי עבודה).

66. על פי סעיף 36 לצו ההרחבה, עובד קבוע יומי יקבל מענק שנתי בהתאם לנספח ב' לצו, בגין כל יום עבודה בפועל.
על פי נספח ב', עובד קבוע יומי יקבל מענק של 4 ₪ לכל יום עבודה.
היקף ימי העבודה הנטען פורט בתצהיר התובעת, ולא נסתר, על ידי הנתבעת, שכאמור לא המציאה את מלוא תלושי השכר ולא רישומים מפורטים אודות ימי העבודה של התובעת. עוד נוסיף, כי התובעת עתרה לתשלום בגין 27 חודשים בלבד ולא בעבור כל תקופת העבודה אותה קבענו לעיל.

על כן, אנו מקבלים את גרסת התובעת וקובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,592 ₪, בגין מענק שנתי.

דמי כלכלה

67. התובעת טענה בכתב התביעה, כי היא זכאית לתשלום דמי כלכלה בסך של 4 ₪ ליום , בהתאם להוראות סעיף 37 לצו ההרחבה בחקלאות, ובסה"כ 2,592 ₪ .

68. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את זכאותה של התובעת לתשלום בגין רכיב זה.
מנגד, בסיכומיה טענה הנתבעת, כי התובעת זכאית לתשלום בסך של 4 ₪ ליום בגין רכיב זה, אולם נוכח תקופת עבודתה הקצרה, היא זכאית לתשלום של 924 ₪ בלבד (4 ₪ ליום * 231 ימי עבודה).

69. על פי סעיף 37 לצו ההרחבה, עובד בשכר י ומי יקבל דמי כלכלה בהתאם לנספח ב' לצו, בגין כל יום עבודה בפועל.
על פי נספח ב', עובד יומי אמור לקבל דמי כלכלה בסך של 4 ₪ לכל יום עבודה בפועל .
היקף ימי העבודה הנטען פורט בתצהיר התובעת, ולא נסתר על ידי הנתבעת, שכאמור לא המציאה את מלוא תלושי השכר ולא רישומים מפורטים אודות ימי העבודה של התובעת. עוד נוסיף, כי התובעת עתרה לתשלום בגין 27 חודשים בלבד ולא בגין כל תקופת העבודה אותה קבענו לעיל, שהנה ארוכה יותר.

על כן אנו מקבלים גרסת התובעת , וקובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת דמי כלכלה בסך של 2,592 ₪.

תוספת ותק

70. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית לתשלום תוספת ותק, בהתאם להוראות סעיף 21 לצו ההרחבה בענף החקלאות, בסך של 595 ₪.

71. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, בתצהיר מטעמה ובסיכומיה כי התובעת אינה זכאית לתשלום בגין רכיב זה מאחר ולא השלימה שנת עבודה.

72. על פי סעיף 21 לצו ההרחבה, כל עובד קבוע ועונתי קבוע יקבל תוספת ותק לשכרו הכולל בהתאם לנספח ב' לצו.
על פי נספח ב', בגין שנת העבודה השנייה יקבל העובד תוספת ותק בת 17.5 ₪ לחודש, בגין שנת העבודה השלישית יקבל 35 ₪ לחודש.
תוספת הוותק שנתבעה בתביעה חושבה נכונה, למעט לעניין חודשי העבודה בשנה השלישית לעבודה – אז התובעת עבדה 10.4 חודשים ולא 12 חודשים כפי שנתבע.
התחשיב הנכון הינו כדלקמן:

7/20111-6/2012: 17.5 ₪ לחודש * 12 חודשים = 210 ₪.
7/2012-12.5.13: 35 ₪ לחודש * 10.4 חודשים= 364 ₪.

73. על כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת תוספת ותק בסך של 574 ₪ .

תוספת משפחה

74. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית לתשלום תוספת משפחה, בהתאם להוראות סעיף 29 לצו ההרחבה בחקלאות, בסך של 391.5 ₪.

75. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה, את זכאותה של התובעת לתשלום בגין רכיב זה. בסיכומיה , הוסיפה הנתבעת , כי הרכיב כפוף להוכחת התובעת בדבר תעסוקת בן הזוג במהלך תקופת עבודתה אצל הנתבעת וכן בדבר תעסוקת ילדים מעל גיל 21. התובעת לא הוכיחה זכאותה לתוספת זו.

76. סעיף 29 לצו ההרחבה בענף החקלאות קובע כדלקמן:
"תוספת משפחה-
(א) כל עובד קבוע ועונתי קבוע נשוי, יקבל תוספת משפחה לשכרו, בהתאם לטבלת השכר המצורפת כנספח ב' להסכם זה.
(ב) עובדת קבועה ועונתית קבועה שבעלה אינו עובד, תקבל תוספת משפחה כנ"ל; על העובדת להמציא אישור מתאים.
(ג) בעבור ילדים בגיל 18 ועד סיום שירות החובה בצה"ל או ילד שאינו עובד עד גיל עשרים ואחד, יקבל העובד/ת תוספת משפחה בהתאם למפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח ב' להסכם זה, ואשר תתעדכן מעת לעת בהסכמה בין הצדדים להסכם זה".

נספח ב' לצו ההרחבה, אליו מפנה סעיף 29 כאמור, קובע כדלקמן:
"תוספת משפחה:
כל עובד קבוע ועונתי קבוע נשוי יקבל תוספת משפחה כדלקמן:
עבור בן או בת זוג שאינו/ה עובד/ת 1.16 שקל חדש ליום;
לעובד במשכורת חודשית – 29.00 שקלים חדשים לחודש.
עבור בן או בת זוג עובד/ת - 0.58 שקלים חדשים ליום, או 14.50 שקלים חדשים לחודש;
עבור ילדים מגיל 18 עד תום שירות חובה בצה"ל או ילד שאינו עובד עד גיל 21 שנה – 14.50 שקלים חדשים לחודש;
בעבור הורה נתמך – 14.50 שקלים חדשים לחודש".

77. הנה כי כן, עולה כי תוספת המשפחה טעונה הוכחה מצד התובעת והמצאת אישורים מתאימים. התובעת עתרה לתשלום בסך של 14.5 ₪ לחודש, ולא פירטה בגין מה היא זכאית לתשלום - בן זוג/ילדים/הורה נתמך. על אף האמור, עיון בתלושי השכר בתיק מעלה כי מופיע בהם שהתובעת נשואה ובן זוגה עובד. די בכך כדי לקבוע שהתובעת זכאית לתשלום בגין חודשים אלו בסך של 136.3 ₪ (9.4 חודשים * 14.5 ש"ח). התובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לתשלום מעבר לכך.

78. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 136.3 ₪ בגין תוספת משפחה.

פיצויי הלנה

79. התובעת ביקש ה בכתב התביעה לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת שכר מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

80. בשים לב למועד הגשת התביעה, התביעה לפיצויי הלנה התיישנה בהתאם לסעיפים 17א ו-20(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") ועל כן דין התביעה בעניין זה, להידחות.

סיכום

81. לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן:

סך של 36,639 ₪ בגין הפרשי שכר מינימום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 4,443.2 ₪ בגין אי הפרשה לקרן פנסיה (חלק הפיצויים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 8,045 ₪ בגין אי הפרשה לקרן פנסיה (תגמולים – חלק מעסיק), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 5,585.6 ₪ בגין פדיון חופשה , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך ש ל 5,236 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 4,540 ₪ בגין דמי חגים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 2,592 ₪ בגין מענק שנתי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 2,592 ₪ בגין דמי כלכלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 574 ₪ בגין תוספת ותק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 136.3 ₪ בגין תוספת משפחה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.17 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 7,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

82. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלתו.

ניתן היום, י"ט אדר א' תשע"ט, (24 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' יהודית שמעוני
נציגת ציבור עובדים

מוסטפא קאסם שופט

מר יעקב בר-אל
נציג ציבור מעסיקים