הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 21249-10-15

לפני:

כב' השופטת הבכירה ורד שפר
נציג ציבור (עובדים) מר מרדכי חזיזה

התובעת
גטו איינאדיס
ע"י ב"כ: עו"ד דלית כסלו-ספקטור

-

הנתבעת
ב. הדר ניהול ואחזקות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד יאיר ארן

פסק דין

התובעת הועסקה משך יותר מ-5 שנים, על ידי הנתבעת, כעובדת ניקיון בקניון ביוקנעם, אשר לו סיפקה הנתבעת שירותי ניקיון. בתביעה שהניחה לפנינו, עתרה התובעת לשורה של זכויות בקשר לתקופת עבודתה, ובין היתר היא נסמכת על צו ההרחבה בענף הניקיון. כמו-כן, טענה התובעת כי פוטרה מעבודתה לאלתר וללא שימוע – ומתוקף כך עתרה לסעדים בקשר לסיום העסקתה.

להלן יפורטו העובדות העיקריות הצריכות להכרעתנו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת:
הנתבעת הינה חברה בע"מ, אשר לפחות אחד מעיסוקיה הוא מתן שירותי ניקיון ( לטענתה – לצד עיסוקה במתן שירותי ניקיון היא עוסקת בשמירה, אבטחה ותחזוקת מבנים).
התובעת הועסקה בשירות הנתבעת החל מחודש 02/2009. יחסי העבודה בין הצדדים נותקו בסוף חודש 10/2014 ( לגישת התובעת), או בתחילת חודש נובמבר 2014 ( לגישת הנתבעת).
במסגרת כל התקופה האמורה, שימשה התובעת עובדת ניקיון בקניון ביוקנעם, אשר לו סיפקה הנתבעת שירותי ניקיון. נציין כי מטענות הנתבעת בדיון המוקדם, עלה כי לגישתה היא הייתה קבלנית משנה: התקשרותה הייתה עם חברת SIH, אשר סיפקה לקניון שירותי שמירה וניקיון.
התובעת הועסקה במשרה מלאה, לפחות ברוב המכריע של תקופת העסקתה.
לתובעת שולם שכר על בסיס שעתי, שכרה השעתי האחרון עמד על 25 ₪.

תמצית טענותיה העיקריות של התובעת -
התובעת טענה כי הלכה למעשה הנתבעת פיטרה אותה מעבודתה בתום חודש 10/2014, שאז הפסיקה הנתבעת לספק שירותי ניקיון לקניון דנא. עוד טענה התובעת כי פוטרה מבלי שנמסרה לה הודעה מוקדמת כחוק, ומבלי שנערך לה שימוע. על יסוד טענות אלו עתרה התובעת לסעדים הבאים:
פיצויי פיטורים – בסך של 26,737.5 ₪, ולצדם פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
תמורת הודעה מוקדמת – בסך של 4,650 ₪.
פיצויים בגין פיטורים בחוסר תום לב וללא שימוע – בסך של 13,950 ₪.
כמו-כן, כלל כתב התביעה את רכיבי התביעה והסעדים הבאים:
פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה ( תגמולי מעסיק) – בסך של 13,861 ₪.
דמי חגים – בסך של 10,400 ₪.
פדיון חופשה – בסך של 10,800 ₪.
הפרשי דמי הבראה – בסך של 5,292 ₪.
פיצוי בגין מתן תלושי שכר פגומים – 20,700 ₪.
פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה/אישור על תקופת ההעסקה – בסך של 10,000 ₪.
גמול שעות נוספות – בסך של 43,125 ₪.
לגבי חלק מן הסעדים דלעיל, גרעה התובעת מן הסכומים הנתבעים, וזאת בשלבים שלאחר הגשת כתב התביעה. כדי שלא להאריך מעבר לצריך, יובאו הסכומים הנתבעים העדכניים בגוף פסק הדין, וזאת לצד טענותיה המפורטות של התובעת לגבי כל אחד מרכיבי התביעה.

תמצית טענותיה העיקריות של הנתבעת –
התובעת הועסקה בנתבעת החל מחודש 02/2009 ועד ליום 03/11/14, שאז " נטשה" את מקום עבודתה לאלתר. משכך, אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, לתמורת הודעה מוקדמת, ולפיצויים בגין פיטורים שלא כדין. אדרבא, בנסיבות אלו, יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובעת, ככל שייפסק, תמורת הודעה מוקדמת בסך של 4,650 ₪.
הנתבעת הכחישה את מרבית טענות התובעת, ואף בהקשר זה, על מנת שלא להאריך מעבר לדרוש, נביא את טענותיה המפורטות בפרקים הרלבנטיים בגוף פסק הדין.

הפלוגתאות בהן עלינו להכריע –
האם חלים על יחסי הצדדים צווי ההרחבה בענף הניקיון?
האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין. לצורך הכרעות אלו, נקבע את נסיבות סיום ההעסקה. לאחר קביעתן ניתן גם יהיה להכריע בטענת הקיזוז.
אחר הדברים הללו, נבחן האם זכאית התובעת ליתר הרכיבים שתבעה.

מסכת הראיות –
מטעם התובעת הוגש תצהירה, וכן שורה של מסמכים. בפרט, הגישה התובעת דו"חות ריכוז תשלומים לשנים 2009 – 2014 ( נספח ז'3 לתצהירה), מספר לא רב של תלושים, מסמכים בהם רשומות שעות נוכחות בכתב יד, אשר הומצאו לה על ידי המעסיקה, ועוד.
מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר עירן בן-עזרי, אשר על-פי תצהירו משמש מנכ"ל הנתבעת ולפי עדותו בפנינו גם " בעלים" (להלן: "מר בן-עזרי"). נעיר כי לעתים נקטו הצדדים בשם " ערן" והכוונה היא למר בן-עזרי. אף הנתבעת הגישה שורה של מסמכים, אשר יש לציין שבמקרים לא מעטים חלקים בעותקים שהונחו לפנינו היו מטושטשים. כיוון שהייתה חפיפה בחלק מן הראיות שהגישו הצדדים, ניתן היה להיעזר באלו שהגישה התובעת.
התובעת ומר בן-עזרי נחקרו נגדית על תצהירם בפנינו.
יצויין כי בית הדין התרשם מכנות עדותה של התובעת, וגם אם לא קיבל את עדותה לכל אורך היריעה – נתן אמון בעיקרי גרסתה.
ההדגשות בציטוטים שבפסק דין זה במקור, אלא אם כן נאמר אחרת.

דיון והכרעה
א. תחולת צווי ההרחבה בענף הניקיון על יחסי הצדדים
כאמור, התובעת טענה כי על יחסי הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון. בכתב ההגנה, גישת הנתבעת בקשר לסוגייה זו הייתה מתחמקת. הנתבעת ציינה כי האמור בסעיפים 1 – 3 לכתב התביעה ( סעיף 3 הוא הסעיף בגדרו טענה התובעת את הטענה דלעיל) "מוכחש בחלקו", תוך שכאמור הוסיפה כי לנתבעת מגוון עיסוקים: שמירה, אבטחה וכן מתן שירותי ניקיון ותחזוקת מבנים. דא עקא, שבחקירתו הנגדית הודה מר בן-עזרי כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא בניקיון, וזאת ללא כל סייג. לפיכך, אנו קובעים כי צווי ההרחבה בענף הניקיון חלים על יחסי הצדדים.

ב. התביעות בזיקה לניתוק יחסי העבודה – כללי
כאמור, התובעת תבעה: פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

אין מחלוקת כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו. מכאן, שאלו הפלוגתאות העיקריות בהן עלינו להכריע בזיקה לתביעות האמורות -
מה היו נסיבות סיום ההעסקה?
האם התובעת פוטרה, או שמא התפטרה?
האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים?
האם התובעת זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים?
האם מי מהצדדים זכאי לתמורת הודעה מוקדמת –
האם נמסרה הודעה על סיום ההעסקה? אם כן – מתי?
האם הופרה הזכות להודעה מוקדמת?
ככל שהתובעת פוטרה – האם זכאית התובעת לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין? אם כן – מהו הסעד הראוי בנסיבות העניין.

ניגש עתה להכריע בפלוגתאות אלו.

ג. נסיבות סיום העסקה
ג(1) הראיות העיקריות
עדות התובעת -
ימים ספורים לפני סוף חודש 10/2014, מסר ערן לתובעת מכתב – נספח א' לתצהירה, בגדרו הודע לתובעת כי הנתבעת מסיימת את מתן שירותי הניקיון בקניון, ולכן תסתיים העסקת התובעת בקניון, והנתבעת תדאג לתובעת למקום עבודה חלופי, גם כן בניקיון. התובעת התבקשה להגיע לקניון ביום 02/11/14 בשעה 08:00, על מנת שייקחו אותה " למקום אחר ביקנעם להתחיל ולעבוד שם בניקיון באותם תנאים.". התובעת הסכימה לעבוד " היכן שיגידו" לה, וזאת נוכח העובדה כי היא אם לילדים ומפרנסת.
התובעת ציינה כי אומנם נספח א' לתצהירה נושא תאריך 01/10/14, אולם בפועל קיבלה אותו מידי מר בן-עזרי ביום 26 או 27 לחודש 10/2016 ( צ"ל 10/2014 – ו.ש.), מספר ימים לפני תום עבודתה בקניון. היא הוסיפה כי אותו מכתב נמסר לה סמוך לתחילת השבוע, והיא התבקשה לעבוד ( בקניון) עד ליום 31/10/14 ( סוף אותו שבוע וחודש), ולהגיע ביום ראשון לאחר מכן לקניון לצורך איסופה למקום העבודה החדש.
התובעת פעלה כאמור באותו מכתב, התייצבה ביום המיועד (02/11/14) בקניון והמתינה, אך איש לא הגיע. כעבור שעה וחצי החלה התובעת להתקשר למר בן עזרי, אך הוא לא ענה לה, ולאחר מכן המתינה במקום עוד שעה שלמה והוסיפה להתקשר אליו - ללא תשובה. באותו היום התובעת נכנסה לקניון וראתה שבמקום יש עובדי ניקיון של חברה אחרת. לאחר שהות נוספת חזרה התובעת לביתה וחיכתה שייצרו עמה קשר.
בחקירתה הנגדית, חזרה התובעת על עיקרי גרסה זו, וציינה כי באותו היום (02/11/14) כלל לא עבדה. התובעת נשאלה מדוע לא הסכימה להצעה לעבוד במקום חלופי, אולם היא חזרה על עדותה שלפיה הסכימה להצעה, וחזרה על גרסה זו כשנשאלה שאלה דומה.
למחרת ( כך בהמשך לגרסתה) התובעת ניסתה שוב ליצור קשר טלפוני עם ערן, אשר הוסיף שלא לענות לה, וגם " אף אחד לא התקשר" אליה.
משראתה כך, שבה לקניון, כדי לברר כיצד ניתן ליצור קשר עם הנתבעת. בבואה למשרדי חברת הניקיון החדשה בקניון, גוללה את אשר אירע, ואז הוצעה לתובעת עבודה בקניון עבור " החברה חדשה". התובעת הסכימה להצעה והחלה לעבוד במקום, בשים לב שערן לא ענה לה ולא לקח אותה ל"שום מקום".
מחקירת התובעת בפנינו, עלה כי לגרסתה ביום 03/11/14 היא שהתה בביתה, והגיעה לשוחח עם החברה החדשה " אחרי שלושה ימים". בהמשך היא נשאלה, מתי החלה לעבוד ב"חברה החדשה", וכך באו הדברים לידי ביטוי בחקירתה:
"ש. מתי התחלת לעבוד בחברה החדשה.
ת. תאריך אני לא יודעת.
ש. אחרי כמה ימים שאת לא עבדת. כמה ימים ישבת בבית עד שהתחלת לעבוד בחברה החדשה.
ת. שלושה ימים לא עבדתי.
ש. וביום הרביעי התחלת לעבוד בחברה החדשה.
ת. אני חושבת שכן."
דהיינו, לפי גרסתה בפנינו, התובעת החלה לעבוד בחברה החדשה ביום 04/11/14, או 05/11/14. עם זאת, ברור מחקירתה בפנינו כי התובעת לא זכרה פרטים אלו לאשורם.
התובעת הכחישה את טענת הנתבעת לפיה היא עבדה בנתבעת גם " בחודש 11/2015" ( צ"ל 11/2014 – ו.ש.), והפנתה לכך שאין בנמצא תלוש שכר ורישום נוכחות לאותו חודש.
לטענת התובעת בנסיבות אלו, יש לומר כי פוטרה מעבודתה לאלתר, דהיינו מבלי שנמסרה לה הודעה מוקדמת, וללא שימוע.

עדות מר בן-עזרי -
בתחילת חודש 10/2014, או במועד אחר סמוך לו, פנתה הנתבעת לתובעת באמצעות מכתב נושא תאריך 01/10/14 ( נספח ב' לתצהירו/נספח א' לתצהיר התובעת), והודיעה לה כי הנתבעת תפסיק את עבודתה באתר שבו הועסקה. בדיון המוקדם, הוסיפה הנתבעת כי בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2014, הגיעו " הצדדים" (דהיינו – הנתבעת וחברת SIH) להחלטה להפסיק את ההתקשרות, וחברת SIH החליטה לקחת קבלן משנה אחר, או להעסיק את עובדי הניקיון ישירות.
לפי גרסתו, לצד הודעה זו שנמסרה לתובעת, הציעה לה הנתבעת, כמו גם לעובדים אחרים, שיבוץ עבודה באתר אחר. בהתאם, הנתבעת הודיעה לתובעת כי עליה להתייצב ביום 02/11/14 באתר העבודה שבו הועסקה ( הקניון), על מנת לקבל שיבוץ עבודה תואם את תנאי עבודתה הקודמים, מבחינת מרחק, היקף שעות העבודה, ימי העבודה ושכר העבודה.
מר בן-עזרי, כך לפי גרסתו, גם הסביר לתובעת כי מדובר באתר עבודה חדש במשרדי חברת הייטק סמוך לקניון שבו הועסקה. בתגובה, הודיעה התובעת למר בן-עזרי כי אינה מעוניינת בשיבוץ עבודה חדש, וזאת לאור " נסיבותיה האישיות", שכן היא צריכה לטפל בילדיה וכי יש לה תינוק בבית. משראה מר בן-עזרי כך, הסביר לתובעת כי אתר העבודה המוצע לה הוא אתר עם תנאי עבודה טובים יותר, כך שעבודתה באתר זה תהיה מתאימה לה יותר ותאפשר לה לטפל בילדיה במקביל לעבודה. בתגובה השיבה התובעת למר בן-עזרי, כי היא תחשוב ותודיע לו על אודות רצונה מאוחר יותר, ולאחר " זמן קצר" הודיעה לו כי אינה מעוניינת לעבור לאתר החלופי ומבקשת להישאר באותו האתר בו עבדה – קניון G. מכאן שלפי גרסת מר בן-עזרי, אין ממש בטענת התובעת לפיה המתינה לאיסוף לעבודה באתר חלופי.
מר בן-עזרי טען כי לאור זאת פנה למנהל חברת SIH וביקש ממנו לאפשר לתובעת להמשיך ולעבוד בקניון באמצעות הנתבעת, וזאת מאחר שמדובר בעובדת ותיקה של הנתבעת. לטענתו מנהל SIH הסכים לבקשה. בכתב ההגנה הוצגו הדברים בצורה שונה מעט. נטען שם כך: "במקביל ולאור יחסיה הטובים של הנתבעת עם מזמין העבודה באתר קניון G, הגיעו הצדדים להסכמה לבוא לקראת התובעת כך שהיא תמשיך לעבוד באותו אתר עבודה וכי היא תהיה העובדת היחידה אשר תשאר לעבוד באמצעות הנתבעת באתר שבו הועסקה.".
מר בן-עזרי הוסיף וטען כי פנה לתובעת ועדכן אותה כי היא תמשיך לעבוד באותו אתר באמצעות הנתבעת – כפי שביקשה. לטענתו, הנתבעת אף העלתה על הכתב "...את הנושא המתאר את מאמציה הרבים לרצות את התובעת ולאפשר לה להישאר באותו אתר עבודה.". הוא הפנה למכתב נושא תאריך 01/11/14 שצורף כנספח ג' לתצהירו.
לגרסתו, ביום 02/11/14 התובעת אכן המשיכה בעבודתה בקניון באמצעות הנתבעת, אולם ביום 03/11/14, במהלך יום העבודה, בסביבות השעה 13:30, החליטה התובעת לעזוב את העבודה, מבלי שהודיעה על כך לאיש. מר בן-עזרי טען כי למיטב זכרונו הוא קיבל פנייה מצד נציגי הקניון, או חברת SIH, על כך שהתובעת עזבה את העבודה במהלך יום העבודה. מצדו הוא התקשר לתובעת וביקש לדעת מדוע נטשה את העבודה באמצע היום, ובתגובה השיבה לו התובעת כי היא עובדת עכשיו עם החברה החדשה, אין היא רוצה לעבוד יותר בנתבעת ולצערה היא לא תשוב יותר לעבודה. נעיר כי בכתב ההגנה הוצגו הדברים בצורה שונה מעט, ונכתב כי בתגובה "... השיבה לו התובעת כי היא לא רוצה לעבוד יותר שכן רק היא תקבל שכר מהנתבעת ושהיא מצטערת אבל היא לא תחזור יותר לעבודה.". בדיון המוקדם ציינה הנתבעת כי באותה שיחה השיבה התובעת שהיא לא רוצה לעבוד אצלו משום " שהוא לא הקבלן של הקניון יותר".
לאור זאת פנתה הנתבעת אל התובעת במכתב נוסף, נושא תאריך 04/11/14, נספח ד' לתצהירו, בו מתוארת השתלשלות העניינים האמורה.

מכתבי הנתבעת לתובעת ( נספחים ב' – ד' לתצהיר מר בן-עזרי/נספחים א' – ג' לכתב ההגנה):
כאמור, לתצהירו צירף מר בן-עזרי 3 מכתבים, שלפי הטענה נכתבו ונמסרו לתובעת בזמן אמת.
נספח ב' לתצהירו הוא מסמך נושא תאריך 01/10/14, שכאמור אין מחלוקת שנמסר לתובעת, ובו נכתב כך:
"הנדון: סיום עבודתינו בקניון.
עובדת יקרה בתאריך 31/10/14 חברת ב.הדר תפסיק לעבוד ולתת את שירותיה בקניון G יוקנעם. עקב כך אנו מבקשים כי בתאריך 2/11/14 תתיצבי בקניון בשעה 8:00 על מנת שנוכל לקחת אותך למקום עבודתך החדש ביוקנעם. מקום עבודתך החדש יכלול את אותם השעות והימים שעבדת בקניון G....".
נספח ג' לתצהירו הוא מכתב מטעם הנתבעת, שממוען לתובעת, נושא תאריך 01/11/14, ובו נכתב כך:
"...הנדון: המשך העסקתך בקניון G יוקנעם
לאחר בקשותייך הרבות להמשיך את עבודתך בקניון G יוקנעם בגלל סיבותייך האישיות, כגון תינוק בבית וכן הטיפול ביילדייך, ראינו לנכון להתחשב בכך ועשינו כל מאמץ על מנת לאפשר את המשך העסקתך בקניון. עבודתך תמשיך באותה מתכונת שעבדת עד היום ולא יכול ( כך במקור – ו.ש.) שום שינוי בתנאי השכר ושעות העבודה. משכורתך תמשיך לשולם (כך במקור – ו.ש.) ע"י ב.הדר כל עוד לא יוחלט אחרת. מאחלים לך המשך הצלחה בחברתינו...".
נספח ד' לתצהירו הוא מכתב מטעם הנתבעת, שממוען לתובעת, נושא תאריך 04/11/14, ובו נכתב כך:
"הנדון: עזיבת מקום העבודה ללא הודעה מוקדמת
בתאריך 03.11.14 בשעה 13:30 לערך עזבת את מקום עבודתך בקניון G יוקנעם ללא כל הודעה מוקדמת או סיבה המצדיקה את עזיבת מקום העבודה.
אנו רואים בצד (כך במקור – ו.ש.) זה כי הנייך (כך במקור – ו.ש.) התפטרת ממקום עבודתך.
למרות כל המאמצים להתחשב ברצונך להמשיך לעבוד בקניון ולא לשנות את מקום עבודתך בחרת להתעלם ממאמצים אלו ונהגת בחוסר אחריות כלפי החברה ומקום עבודתך.
אנו רואים בחומרה את עזיבת מקום עבודתך ללא שום הודעה והתראה מוקדמת, כאשר לא היה באפשרותינו להערך לעובדת מחליפה בהתראה כל כך קצרה.
אין ספק שאקט זה מצידך הסב לנו נזקים רבים כאשר קומה שלימה בקניון שהייתה באחריותך נשארה שעות ללא ניקיון ופגעה ברמת השרות שאנו מעניקים.
אנו שומרים לעצמנו את הזכות לתבוע אותך על כל הנזקים שנעשו וכן קנסות או סנקציות שיטלו עלינו מצד הלקוח...".
התובעת ציינה כי המכתבים דנא – מלבד נספח ב' הנ"ל לתצהירו, אשר הודתה שקיבלה לידיה - הם " שיקריים" והיא לא קיבלה אותם מעולם. היא הפנתה לכך שהנתבעת לא הציגה אישורים בדבר משלוח אותם מכתבים. בנוסף, הצביעה התובעת על תמיהות העולות לשיטתה מעיון באותם מסמכים ( סעיף 21 לתצהירה). בין היתר, היא הפנתה לדו"ח המוסד לביטוח לאומי, שלפיו בחודש נובמבר 2014 היא הועסקה בקניון באמצעות ספקית הניקיון " החדשה".
לאחר שבחנו את המכתבים האמורים, וכן את יתר חומר הראיות, לרבות העדויות – לא שוכנענו כי נספחים ג' ו-ד' לתצהירו של מר בן-עזרי נמסרו לתובעת, ומראיית המכלול מתעורר חשש שמא הם נוצרו לצורך התביעה או לצורך תביעה עתידית.
תחילה, על גבי אותם נספחים ג' ו-ד' נרשם כי הם נשלחו בדואר רשום. אלא, שהנתבעת לא הציגה ראייה כלשהי בדבר משלוח אותם מכתבים לתובעת. מר בן-עזרי נשאל כיצד לגרסתו נשלחו המכתבים. תשובתו הייתה: "לא זוכר אבל מעריך שנשלחו בדואר רגיל אבל אני לא זוכר.". בהמשך הוא נשאל האם יש לו אסמכתא על כך שהתובעת קיבלה את המכתבים האמורים והוא השיב בשלילה. עוד בהמשך הופנה העד לנספח ג' לתצהירו, ונשאל האם הוא זה שהדפיס את המכתב, והשיב על כך בחיוב. לאחר מכן נשאל האם הכניס אותו למעטפה ושלח אותו, והשיב " לא שלחתי אותו.". בחקירתו החוזרת, התבקש מר בן-עזרי להתייחס לתשובתו בנושא שליחת המכתב נושא תאריך 01/11/14. תשובתו הייתה " נתתי לה את המכתב שהיא עובדת בקניון". אלא שתשובה זו, אינה מתיישבת עם האמור באותו מכתב, כשם שאינה מתיישבת עם גרסתו הקודמת לפיה הוא אינו זוכר ומעריך שאותם מכתבים נשלחו בדואר רגיל. מר בן-עזרי אף הופנה לכך שהתאריך 01/11/14, אשר מתנוסס על גבי אותו מכתב, הוא יום שבת, עובדה המעוררת תמיהה. תשובתו הייתה כי אכן כתב את אותו המכתב ביום שבת במסגרת עבודתו.
זאת ועוד: עיון במכתבים אלו, על רקע מכלול חומר הראיות, מותיר רושם כבד כי הם חלק ממגמה מחושבת לחסום טענה של התובעת שיש לראות בה כמפוטרת, ולהציג מצג לפיו הנתבעת חפצה בהמשך העסקתה. כך, למשל, במסגרת נספח ב' לתצהיר מר בן-עזרי ניכר כי נעשה מאמץ להראות שהנתבעת מעוניינת להמשיך את יחסי העבודה. בגדר האמור, במסגרת אותו מכתב הוצעה לתובעת הצעת עבודה חלופית, במקום עלום שם ש"יכלול את אותם השעות והימים". יצויין כבר כעת, ועוד נידרש לכך בהמשך, כי המדובר בהצעה כללית, נעדרת פרטים ומסוימות, שניכר כי נרשמה כדי לצאת מידי חובה. בהמשך לכך, מצאנו את נספח ג' לתצהיר מר בן-עזרי, בו מתוארים מאמצים כבירים של הנתבעת להמשיך ולהעסיק את התובעת בקניון באמצעותה, כעובדת יחידה של הנתבעת בקניון לצד עובדי הקבלן החדש, הגם שהנתבעת הפסיקה לספק לקניון שירותי ניקיון. כפי שנסביר בהמשך, גרסה זו – שיש לומר בפה מלא כי היא תמוהה ביותר – אינה משכנעת והיא גם סותרת את המסמכים שהגישה הנתבעת עצמה. גם הפנייה הנטענת ביום 01/11/14, בכתב דווקא, נראית מגמתית בנסיבות העניין, וכמוה נראית מגמתית ההדגשה באותו מכתב לפיה: "עבודתך תמשיך באותה מתכונת שעבדת עד היום ולא יכול שום שינוי בתנאי השכר ושעות העבודה.".
מכאן, אנו קובעים כי נספחים ג' ו-ד' לתצהיר מר בן-עזרי לא נמסרו לתובעת. לכן, איננו סבורים כי יש לייחס להם משקל ראייתי ממשי. התרשמותנו היא כאמור שנוצרו לצורך התביעה.

נספחים ה'1 ו-ה'2 לתצהיר מר בן-עזרי, ונספחים ד'-ה' לתצהיר התובעת-
בחקירתה הנגדית, הוצגו לתובעת נספחים ה'1 וה'2 הנ"ל, שהם לכאורה תלוש שכר על שם התובעת לחודש 11/2014, וכן דו"ח נוכחות לאותו החודש – על פי הכתוב בהם שניהם הופקו לכאורה על ידי חברת SIH.
מתלוש השכר הנ"ל – ניתן להבין כי נרשם בו שתחילת עבודת התובעת ב-SIH הוא 01/11/14. מדו"ח הנוכחות הנ"ל – ניתן להבין כי התובעת עבדה בפועל בחברת SIH כבר ביום 02/11/14, וכך גם ביום 03/11/14, אך לא עבדה בימים 04-05/11/14.
נספחים ד'-ה' לתצהיר התובעת הם תלושי שכר מטעם SIH, ע"ש התובעת. תאריך תחילת העבודה שנרשם בהם הוא 01/11/14.
נתונים אלו אינם מתיישבים עם גרסת התובעת. בין היתר, עם הטענה שלפיה ביום 02/11/14 היא לא עבדה. הם גם סותרים בבירור את טענות הנתבעת וגרסת מר בן-עזרי, שלפיה התובעת הועסקה אצלה בתאריכים 02/11/14 ו-03/11/14, הוא היום שבו לפי טענת הנתבעת התובעת נטשה את עבודתה.
בחקירתה בפנינו, התבקשה התובעת להסביר כיצד נספחים ה'1 ו-ה'2 הנ"ל מתיישבים עם עדותה. בעיקר הדברים תשובתה הייתה " אני לא יודעת, אני לא עבדתי".
בחקירתו של מר בן-עזרי בפנינו, הוא הופנה לנספחים אלו לתצהירו, ונשאל למקורם. תשובתו הייתה, כי לאחר הגשת התביעה הוא פנה וביקש מחברת SIH, ואחת הפקידות שם מסרה לו את המסמכים. למשמע דברים אלו, ציינה באת-כוח התובעת, כי היא מתנגדת להגשת המסמכים שלא על ידי " מי שהנפיק" אותם ושלא על ידי החברה.
אשר לדעתנו –
כטענת התובעת המסמכים הוגשו שלא באמצעות נציג החברה שהפיקה אותם, נתון שמעורר קושי בכלל ונוכח מסקנות שעולות מתוכנם בפרט. כך, בין היתר, הראיות עצמן אינן מתיישבות במלואן אחת עם רעותה. בעוד שעל-פי תלוש השכר התובעת החלה לעבוד ב-SIH ביום 01/11/14 ( שהוא כאמור יום שבת), על פי דו"ח הנוכחות התובעת החלה את עבודתה דווקא ביום 02/11/14. בדומה לכך, השעות הנקובות בדו"ח הנוכחות עגולות תמיד, דבר אשר מעלה חשש לכך שאותם נתונים הוזנו/תוקנו באופן ידני. עם זאת, ממילא גם התובעת הציגה ראיות בהן נכתב כי החלה את עבודתה ב-SIH ביום 01/11/14, ובהקשר זה נפנה גם לנספח ו' לתצהירה.
מכל מקום, להגשת ראיות אלו על ידי מנהל ובעלי הנתבעת, יש משמעות כלפי הנתבעת. לכל הפחות, ניתן לייחס לנתבעת טענות ברוח הנתונים שבהם. כך, בהגשת המסמכים, יש לראות את הנתבעת כמי שטענה שהתובעת הועסקה ב-SIH כבר ביום 01/11/14 ( כפי שנכתב בתלוש), ולכל המאוחר ב-02/11/14 (כפי שנכתב ברישום הנוכחות). כאמור, טענות שכאלו אינן מתיישבות עם טענות הנתבעת ועדות מר בן-עזרי, לפיהן התובעת עבדה בקניון בשירות הנתבעת עד ליום 03/11/14, שאז לשיטתן נטשה את עבודתה.

ג(2) לאחר שבחנו את חומר הראיות באנו לכדי המסקנות הבאות
ההודעה על אודות הפסקת מתן השירותים בקניון והפסקת עבודת התובעת בקניון - אין מחלוקת כי בחודש 10/2014 הנתבעת מסרה לתובעת את נספח ב' לתצהירו של מר בן-עזרי, בו פורטה הודעה על כך שהנתבעת מפסיקה לספק שירותים לקניון בו הועסקה התובעת, ושלכן התובעת תסיים את עבודתה בקניון. כמו-כן, אין מחלוקת כי במסגרת אותה הודעה התבקשה התובעת להתייצב ביום 02/11/14 בקניון, וזאת ( כך על פי אותה הודעה) על מנת שנציג הנתבעת ייקח את התובעת למקום עבודה חדש ביוקנעם ( להלן: "ההודעה על סיום ההעסקה בקניון").

אשר למועד מסירת ההודעה על סיום ההעסקה בקניון – כזכור, על-פי עדות מר בן-עזרי המכתב נושא תאריך 01/10/14 נמסר לתובעת בתחילת חודש 10/2014 " או במועד אחר סמוך אליו". התובעת הודתה כי קיבלה אותו מכתב, אך ציינה כי היה זה ב-26 או 27 בחודש אוקטובר 2014. גרסת התובעת עדיפה עלינו. מר בן-עזרי לא מסר גרסה ברורה באשר למועד מסירת המכתב. בנוסף, הנתבעת לא חיזקה את עדותו בראיה משכנעת – כגון אישור בכתב של העובדת על מועד המסירה, וזאת חרף הכחשתה הנמרצת של התובעת את טענות הנתבעת. בתצהירה התובעת מסרה גרסה קונקרטית מפורטת למדי, שלא נסתרה. לא רק שבנקודה זו נתנו אמון בגרסת התובעת שכאמור הייתה מפורטת, אלא שנוסף על כך יש להניח כי היא זכרה את פרטי האירוע, שהיה בעל השפעה על שגרת חייה, טוב יותר. לפיכך, אנו קובעים כי נספח ב' לתצהיר מר בן-עזרי נמסר לתובעת בתאריך 26/10/14 או 27/10/14, ולא לפני כן.

הצעת ההעסקה במקום עבודה חלופי –
כאמור, אין מחלוקת כי ההודעה על סיום ההעסקה בקניון כללה הצעה להוסיף ולעבוד בשירות הנתבעת במקום עבודה אחר. נזכיר את לשון ההצעה, כפי שהיא נזכרת שם: "עקב כך אנו מבקשים כי בתאריך 2/11/14 תתיצבי בקניון בשעה 8:00 על מנת שנוכל לקחת אותך למקום עבודתך החדש ביוקנעם. מקום עבודתך החדש יכלול את אותם השעות והימים שעבדת בקניון G....". מהצהרות התובעת עולה כי ידעה שההצעה היא לבצע עבודת ניקיון באתר אחר " באותם התנאים", ובעיקר הדברים הפנתה התובעת לפרטים שהוזכרו בנספח א' לתצהירה.
כפי שכבר נאמר לעיל, הצעה זו, שנמסרה לתובעת בשלהי חודש אוקטובר 2014 - לאו הצעה היא. בין היתר היות ואינה מסוימת דיה. כך למשל, הנתבעת לא פירטה מהו שם מקום העבודה החדש, מהו מיקומו הפיזי ( מעבר לציון כי הוא מצוי בעיר יוקנעם), ולא סיפקה פרטים מינימאליים באשר למהות העבודה ופרטיה ( מעבר לכך שהיה ידוע לתובעת שדובר על עבודת ניקיון).
בנסיבות אלו, אנו סבורים כי לא ניתן לומר שהוצע לתובעת מקום עבודה חלופי ממשי וסביר.
כאמור, נחה דעתנו כי הודעה זו באה כדי לצאת ידי חובה, ולהציג מצג שלפיו הנתבעת חפצה ביחסי העבודה. גם המועד בו נמסרה לתובעת ההצעה ( נטולת הפרטים) – ימים ספורים לפני הפסקת פעילות הנתבעת בקניון – מכבידה על האפשרות לראות בה הצעה סבירה [ וראו דברי השופטת גליקסמן בע"ב ( ת"א) 9118/08 אשר בן זריה ואח' – מ.גלבוע שירותים בע"מ (22/01/12), בסעיף 16 לפסק הדין].
גרסת מר בן-עזרי, לפיה הסביר לתובעת שאתר העבודה החדש הוא משרדי חברת היי-טק סמוך לקניון שבו הועסקה, ואף ציין בפניה פרטים נוספים לגבי ההצעה – אינה משכנעת. ראשית, אם כך היו פני הדברים, כי אז מצופה היה שיימצא לכך תימוכין בהודעה על סיום ההעסקה בקניון, או במכתב אחר; כל שכן כאשר לפי הראיות שהציגה הנתבעת, באותה עת היא נהגה לפנות אל התובעת בכתב, כמעט בכל עניין. שנית, הנתבעת טענה כי נמסרו הצעות העסקה חלופיות גם לעובדים נוספים. הואיל וכך, היה בידי הנתבעת לזמנם לעדות על מנת שיאשרו, כי אכן נמסרו להם הצעות מפורטות מבעוד מועד, כנטען.
הנה כי כן - אנו קובעים כי פרטי ההצעה שנמסרו לתובעת הם אלו שנזכרו בנספח ב' לתצהירו של מר בן-עזרי – והם בלבד. כנובע מכך, אנו קובעים כי עובר ליום בו הפסיקה הנתבעת לספק שירותים לקניון - 31/10/14 - היא לא הציעה לתובעת הצעת עבודה חלופית מסוימת סבירה וממשית.

עמדת התובעת ביחס להצעה –
נוכח קביעותינו לעיל, הרי פוחת הצורך להכריע בשאלת התנהגות התובעת ביחס לאותה הצעה. אולם פטור בלא כלום אי אפשר.
גרסת התובעת הייתה, כי הסכימה להצעת העבודה החלופית של הנתבעת, ובהתאם ביום 02/11/14 התייצבה בקניון לצורך הסעתה למקום העבודה החדש, אלא שאיש לא הגיע לאספה, וניסיונותיה ליצור קשר טלפוני עם מר בן עזרי העלו חרס - הכל כפי שפירטנו לעיל. מנגד, טענתה המרכזית של הנתבעת הייתה כי התובעת סירבה לאותה הצעה.
אשר לדעתנו - בנקודה זו התקשינו לקבל את גרסת התובעת והעדפנו את טענתו של מר בן-עזרי שלפיה התובעת דחתה את הצעת הנתבעת לעבוד במקום עבודה חלופי. לכל הפחות ניתן לומר כי התובעת הביעה הסתייגות ממעבר למקום עבודה אחר. התובעת לא תמכה את גרסתה בראיות רלבנטיות, שניכר כי היו בהישג ידה, וזאת ללא נימוק ממשי. כך, למשל, יש להניח כי היה בידי התובעת להציג ראיות שיתמכו בטענתה שלפיה בתאריכים 02-03/11/14 היא התקשרה למר בן-עזרי פעמים רבות. בדומה לכך, היה בידי התובעת לזמן לעדות את נציגי " חברת הניקיון החדשה" (SIH), אשר התובעת טענה כי בזמן אמת פנתה אל נציגיה בקניון, וגוללה באוזניהם את אשר אירע. משכך נהגה התובעת, אנו מניחים שאילו היו מוצגות אותן ראיות היו הן מחלישות את גרסתה ומחזקות את גרסתו של מר בן-עזרי בנקודה זו. לפיכך, אנו מעדיפים את עדותו של מר בן-עזרי – שבנקודה זו מצאנוה סבירה יותר – לפיה התובעת דחתה את הצעת הנתבעת כפי שהיא מפורטת בנספח ב' לתצהירו, ולמצער הסתייגה ממנה, והביעה רצון להוסיף לעבוד בקניון.
במאמר מוסגר, אך מבלי לפגוע בחשיבות הדברים נאמר, כי בהיעדר פרטים מינימאליים באשר להצעה ולמקום העבודה החלופי, סירוב התובעת להצעה או הסתייגותה ממנה, אך מובנים ומוצדקים.

המשך השתלשלות העניינים, ומועד ניתוק יחסי העבודה -
הצדדים היו עקביים בנטייתם להשמיע באוזנינו גרסאות קוטביות גם באשר להמשך ההתנהלות ביניהם.
כאמור, הנתבעת ומר בן-עזרי טענו, כי בעקבות סירוב התובעת להצעה ורצונה להמשיך לעבוד בקניון הוא פנה לחברת SIH (" חברת הניקיון החדשה"), ביקש ממנה שהתובעת תוסיף לעבוד בקניון באמצעות הנתבעת, ו-SIH הסכימה. לפי אותה גרסה, כך אכן היה והתובעת הוסיפה לעבוד בקניון באמצעות הנתבעת בימים 02-03/11/14, כאשר ביום 03/11/14 התובעת נטשה את עבודתה. מנגד, התובעת טענה, כי לאחר שמר בן-עזרי לא הגיע לאספה, שהתה מספר ימים בביתה, שלאחריהם התקשרה עם חברת הניקיון החדשה, והחלה לעבוד בה.
לאחר שעיינו במכלול הטענות ובחומר הראיות, ראינו לנכון לדחות במלואה את גרסת הנתבעת, שנסמכת על עדות מר בן-עזרי, ולקבל בחלקה את עדות התובעת.
טענות הנתבעת בהקשר זה נתקלות בקשיים מכל עבר, ולהלן נסביר.
גרסת מר בן-עזרי לגבי מגעיו והסכמותיו עם חברת SIH לגבי התובעת – אינה נראית לנו סבירה כלל ועיקר, והיא לא נתמכה בראיות משכנעות. ודוק: הנתבעת לא טענה כי פעלה להמליץ ל-SIH להעסיק את התובעת, אלא היא טענה כי פעלה ש-SIH תאפשר לה להמשיך להעסיק את התובעת בקניון, למרות שהנתבעת חדלה מלספק שירותי ניקיון לקניון. כך שהתובעת – והיא בלבד – תועסק באמצעות הנתבעת, וכל יתר עובדי הניקיון בקניון יועסקו באמצעות SIH (!). טענה בלתי סבירה זו, לוותה בטענה שעל פניה סבירה עוד פחות לפיה חברת SIH הסכימה לבקשתה זו של הנתבעת, כשבהקשר זה נזכיר כי לפי גרסת הנתבעת עצמה SIH ביקשה לסיים את ההתקשרות עמה.
זאת ועוד: בין אם נוכח אי סבירות הטענות על פניהן, ובין בכלל, מצופה היה כי הנתבעת תתמוך את טענותיה אלו בראיות משכנעות, ובעדותו של מר בן עזרי לא מצאנו את המטען הראייתי הדרוש לכך. כך, למשל, כי הנתבעת תזמן לעדות את מנהל SIH, או נציגים רלבנטיים אחרים, שיאשרו את הטענות. משלא הוצגו ראיות כאלו, פועל הדבר לחובת הנתבעת, ואנו דוחים את טענת הנתבעת בדבר מגעים/הסכמה בין הנתבעת ל-SIH שתכליתם הייתה המשך העסקת התובעת בקניון כעובדת יחידה של הנתבעת. לכל היותר, ניתן להניח כי הנתבעת המליצה ל-SIH לקבל את התובעת לעבודה אצלה.
מכאן נדחית גם טענת הנתבעת לפיה בתאריכים 02-03/11/14 התובעת אכן הועסקה בקניון באמצעותה, אשר מעוררת קשיים גם כשלעצמה.
ראשית, נראה כי בסיכומיה הנתבעת חזרה בה מטענה זו, משציינה כך: "התובעת החלה את עבודתה אצל מעסיקתה החדשה SIH כבר ביום 1.11.14 ואף הדבר אף עלה מרישום שעות עבודתה.". נציין כי חרף טענה זו, הנתבעת הוסיפה לעמוד בסיכומיה על הטענה הסותרת שלפיה בתאריכים 02-03/11/14 היא זו שהעסיקה את התובעת בקניון, ושביום 03/11/14, בעוד התובעת מועסקת אצלה, היא נטשה את מקום עבודתה.
שנית, אילו היה ממש בטענתה זו של הנתבעת, הרי מצופה היה למצוא תלוש שכר מטעם הנתבעת ע"ש התובעת, לחודש 11/2014. אלא שמר בן- עזרי הצהיר בפנינו כי תלוש כזה לא קיים. הנתבעת עומתה עם קושי זה כבר בדיון המוקדם, ותשובתה הייתה כי לא שולמה לתובעת משכורת כי התפטרה ללא הודעה מוקדמת. הסבר זה אינו מתקבל על הדעת. שהרי, גם בהינתן שהתובעת התפטרה ללא הודעה מוקדמת, עדיין מצופה היה למצוא תלוש לחודש 11/2014 ובו תשלום שכר ( בעד יומיים) וקיזוז כנגד תמורת הודעה מוקדמת ( בגובה שכר חודש שלם). אף בהתעלם מן הקושי שבאי קיומו של תלוש שכר, הרי לפחות מצופה היה למצוא דו"ח נוכחות לחודש נובמבר 2014, אלא שאף דו"ח שכזה לא הונח לפנינו.
לבסוף, נחזור ונפנה לכך, שגרסתה דנא של הנתבעת עומדת בסתירה לנתונים העולים מנספחים ה'1 וה'2 לתצהירו של מר בן עזרי, וגם מדו"ח הביטוח הלאומי שצורף כנספח ו' לתצהירו.
לפיכך, איננו מקבלים את הטענה לפיה התובעת הועסקה בנתבעת בימים 02-03/11/14, ומכאן קובעים כי יום עבודתה האחרון של התובעת בנתבעת היה יום 31/10/14, הוא המועד בו חדלה לספק שירותי ניקיון לקניון.
משאלו קביעותנו, ממילא אנו דוחים את הטענה לפיה התובעת נטשה את עבודתה אצל הנתבעת באמצע יום 03/11/14, בעודה עובדת בקניון. טענה זו נדחית לא רק נוכח קביעתנו כי באותם תאריכים התובעת כלל לא הועסקה על ידי הנתבעת. נזכיר, כי לפי עדות מר בן עזרי, באותו היום הוא קיבל דיווח מצד נציגי הקניון/SIH על כך שהתובעת עזבה את העבודה במהלך היום. משלא זומנו עדים אלו, ללא הסבר סביר, פועל הדבר לחובת הנתבעת.

מועד תחילת עבודת התובעת ב-SIH
לא יכולה להיות מחלוקת כי במהלך חודש נובמבר 2014 התובעת הועסקה בחברת SIH, ואין גם מחלוקת – והדבר גם מסתבר - שהתובעת הועסקה על ידי חברת SIH באותו הקניון שבו הועסקה על ידי הנתבעת.
כאמור, טענת התובעת שלפיה היא החלה את עבודתה ב-SIH מספר ימים לאחר תחילת החודש, נחלשת נוכח ראיות שהיא עצמה הציגה ( נספחים ג' – ה' לתצהירה). הראיה הראשונה - היא אישור מהמוסד לביטוח לאומי על תקופות העסקה, ממנה עולה כי התובעת הועסקה על-ידי חברת SIH כבר מיום 01/11/14. הראיות הנוספות – הן תלושי שכר של חברת SIH אליהם כבר התייחסנו. ככל שכוונת התובעת הייתה לשכנע כי גרסתה היא הנכונה, ולא זו שבמסמכים האמורים, היה עליה להתייחס לכך ולהביא ראיות משכנעות ( למשל מחברת SIH) – אולם היא לא פעלה כך.
מכל האמור יוצא אפוא, כי ההתקשרות בין התובעת ובין SIH נוצרה כבר ביום 01/11/14, או ב-02/11/14 בהינתן כי המועד הראשון הוא יום שבת, כפי שאף עלה מנספחים ה'1 ו-ה'2 לתצהיר מר בן-עזרי.

נסכם את עיקרי קביעותנו עד כה:
בתאריך 26/10/14, או 27/10/14 מסרה הנתבעת לתובעת הודעה שלפיה בסוף חודש 10/2014 היא תפסיק לספק שירותי ניקיון בקניון בו הועסקה התובעת, ושעבודת התובעת בקניון תופסק.
בגדר אותה הודעה, הציעה הנתבעת לתובעת לעבוד באתר עבודה אחר, אולם אותה " הצעה" כמעט ולא הכילה פרטים.
התובעת סירבה ל"הצעת" הנתבעת, או הסתייגה הימנה, ובהתאם עבודתה בקניון מטעם הנתבעת הסתיימה ביום 31/10/14.
מייד לאחר מכן התקשרה התובעת עם חברת השירותים שבאה תחת הנתבעת ( SIH), כך שההתקשרות בין השתיים נוצרה ביום 01/11/14, או ביום 02/11/14.
בהתאם לאותה התקשרות – קרוב לוודאי ביום 02/11/14 - החלה התובעת לעבוד בקניון מטעם חברת SIH.

ד. האם התובעת פוטרה, או שמא התפטרה?
תחילה, עלינו להתייחס לטענות הנתבעת בסיכומיה שלפיהן התובעת הרחיבה את חזית המחלוקת והעלתה טענות עובדתיות חלופיות. כך טענה הנתבעת: "לכל אורך ההליך טענה התובעת כי פוטרה וכי היא זכאית לפיצויי פיטורים, ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין וחלף הודעה מוקדמת. בסיכומיה, לראשונה, הוסיפה התובעת טענה חלופית כי היא זכאית לפיצויים בגין התפטרותה לפי הלכת דינמיקה. מעבר לכך כי מדובר בהרחבת חזית, התובעת לא יכולה לטעון טענות עובדתיות חלופיות – או שהיא טוענת שפוטרה או שהיא טוענת כי היא התפטרה.".

טענות אלו, אין להן על מה שתסמוכנה, והן האריכו את הדיון שלא לצורך. נסביר בקצרה:
תחילה, הטענה לפיה התובעת העלתה טענות עובדתיות חלופיות, אינה מדויקת בלשון המעטה. התובעת טענה, לכל אורך ההליך, כי פוטרה, וכך גם בסיכומיה ( בפתח סיכומיה נכתב: "התובעת עבדה בנתבעת משרה מלאה....עד לפיטוריה...".). גם במסגרת הסתמכות התובעת על הלכת דינמיקה בסיכומיה, היא ציינה בפירוש כי על יסוד אותה הלכה יש לראותה כמי שפוטרה. ואכן, בהלכת דינמיקה, שאליה נתייחס מייד, נקבעה תוצאה של פיטורים - ולא של התפטרות בדין פיטורים – מקרה בו מוחלפים קבלני שירותי ניקיון והעובד נותר לעבוד באותו מקום עבודה אצל הקבלן החדש.
כך, גם אין בטענות הנתבעת להצביע על הרחבת חזית אסורה. טענות התובעת באשר לחילופי קבלנים בקניון, ולכך שלאחר ניתוק יחסי העבודה עם הנתבעת היא התחילה לעבוד בקניון באמצעות " הקבלן החדש" - נזכרו כבר בכתב התביעה. לכן " עילת דינמיקה" נזכרה כבר בכתב התביעה. אזכורו של פסק הדין בעניין דינמיקה, לראשונה בסיכומי התובעת - ברי כי אינו מהווה הרחבת חזית.

ולגופם של דברים: נפנה להשיב על השאלה שהוזכרה בראש הפרק. מסקנתנו היא כי התובעת פוטרה, וזאת על בסיס שני נימוקים שהוכחו לפנינו:
הנימוק הראשון - כפי שציינו לעיל, עבודת התובעת בקניון מטעם הנתבעת הופסקה ביום 31/10/14. עד אותו מועד לא מסרה הנתבעת לתובעת הצעה ממשית וסבירה למקום עבודה חלופי. בהתנהלות זו, יש לראות מעשה פיטורים מצד הנתבעת. בהתאם, אנו קובעים כי התובעת פוטרה ביום 31/10/14.
הנימוק השני – מבוסס על הלכת דינמיקה - עד"מ ( ארצי) 1011/04 א. דינמיקה שירותים 1990 בע"מ – טטיאנה וורונין (21/08/05) - כפי שפותחה בפסקי הדין שבאו בעקבותיה – לזו ולאלו נדרש להלן.

ד(1) חילופי קבלני שירותי ניקיון – המסגרת הנורמטיבית
בפסק הדין דינמיקה, נדון עניינן של עובדות בענף הניקיון, אשר הועסקו באותו אתר פיזי, אך באמצעות מעסיקים שונים, וזאת בעקבות חילופי ספקי שירותי ניקיון. בגדר האמור לעיל, הועסקו העובדות על-ידי חברת דינמיקה. בשנת 2003 הפסידה דינמיקה במכרז. העובדות עברו לעבוד בחברה הזוכה, כך שהוסיפו לבצע את עבודתן באותו אתר פיזי. הסוגיה שנדונה בפסק הדין היא: שאלת חובתה של דינמיקה לשלם לעובדות פיצויי פיטורים, בעד התקופה בה היו מועסקות אצלה. אגב כך, ערך בית הדין הארצי דיון כללי בשאלת זכאות עובדים בענף הניקיון לפיצויי פיטורים, בנסיבות האמורות בהן מוחלפים ספקי ניקיון, אך עובדיהם מוסיפים להיות מועסקים באותו אתר פיזי, על ידי ספק הניקיון שנבחר על ידי המשתמש.

הכלל העולה מפסק הדין בעניין דינמיקה – כפי שהגדירו הנשיא אדלר בע"ע 324/05 אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ (27/03/06) - הוא כי: "...עובדת בענף הניקיון, כמו עובדים בענף השמירה, שעבדה במקום עבודה אחד או אצל הקבלן (כך במקור – ו.ש.) אחד יותר משנה, זכאית לפיצויי פיטורים מהקבלן היוצא בעת החלפת קבלני ניקיון במקום העבודה."

לאחר פסק הדין בעניין דינמיקה ניתנו פסקי דין נוספים, אשר פיתחו והבהירו את הלכת דינמיקה, שהוחלה גם בענף השמירה. במקרה שלפנינו, אין צורך שנידרש לכל אחד מפסקי דין אלו, ונסתפק בהפניה לדיון המקיף שנערך בע"ע 4893-10-12 גושן שירותי בטחון פרטיים ומסחריים בע"מ – ביתן ואח' (04/03/18), בסעיפים 24 – 30 לפסק הדין. כך סוכמה ההלכה שם:
"ניתן אפוא לסכם כי לאור ההלכה כפי שפותחה וחודדה בחלוף העיתים, רואים את אירוע חילופי ספקי שירות במפעל - שעה שהעובד נותר לעבוד במפעל, תחת ספק השירות הבא שזכה במכרז - כפיטורים, אשר בתור שכאלו מקנים לעובד שנשאר במפעל אצל ספק השירות החדש, זכאות לפיצויי פיטורים, כל זאת ללא תלות בהוראה מסוימת בהסכם הקיבוצי או בהתקיימות תנאי סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים, לרבות קיומה של הצעת עבודה כזו או אחרת מצד המעסיק."

במאמר מוסגר נציין כי הלכותיו האמורות של בית הדין הארצי קיבלו ביטוי סטטוטורי, במסגרת תיקון 33 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, שנערך לאחרונה ( ס"ח תשע"ט 2752, מיום 29/10/18, בעמ' 11), ובגדרו הוסף לחוק סעיף 9 א.

ד(2) יישום הלכת דינמיקה בענייננו
כאמור, הוכח בפנינו כי בקניון בו הועסקה התובעת משך למעלה מ-5 שנים, הוחלפו ספקי שירותי הניקיון. כן הוכח בפנינו כי התובעת נותרה לעבוד בקניון באמצעות קבלנית שירותי הניקיון הנכנסת – SIH. בנסיבות אלו, ומכוח הלכת דינמיקה, כפי שפותחה, יש לקבל את טענת התובעת שלפיה יש לראותה כמי שפוטרה מעבודתה. זאת, כנימוק חלופי לכך שהנתבעת פיטרה את התובעת, בכך שלא מסרה לה הצעת עבודה חלופית ממשית וסבירה. יושם אל לב - וכך הוטעם גם בע"ע 4893-10-12, עניין גושן הנ"ל, ובפסקי דין אחרים - כי העובדה לפיה הנתבעת הציעה לתובעת עבודה חלופית, ואפילו הייתה ממשית וסבירה – אינה מעלה או מורידה לעניין תוצאת הפיטורים הנובעת מהלכת דינמיקה.

ה. התביעה לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת שכר
ה(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי היא זכאית לפיצויי פיטורים, בסך של 26,737.5 ₪ (4,650 ₪ * 5.75 שנים), וכן לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, על יסוד הטענות הבאות:
שכרה הקובע עומד על סך של 4,650 ₪ (25 ₪ * 186 שעות); התובעת הועסקה 69 חודשים (5.75 שנים).
לאור העובדה כי אין מחלוקת של ממש בנוגע לזכאותה, הרי שיש לפסוק לזכותה " פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ו/או הפרשי הצמדה וריבית".

כטענה חלופית, טענה התובעת כי על הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין הפרשה בחסר לקרן פנסיה - מרכיב פיצויי הפיטורים. בגדר האמור לעיל, היא טענה כי היה על הנתבעת להפריש עבורה " לקרן פיצויים" בהתאם " לצו ההרחבה הכללי במשק". בהמשך טיעון זה, היא ציינה כי מקרן הפנסיה " מנורה מבטחים" נמסר לה, כי הופרשו לזכותה בגין פיצויים סך של 5,554 ₪ בלבד, בעוד שהיה על הנתבעת להפריש בגינה סכומים העולים על סכום זה ( מבלי שפירטה טענה זו). התובעת הוסיפה כי לא נמסר לה מכתב לשחרור הכספים. מכאן, עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בגובה החֶסר ( התובעת לא פירשה סכום).

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי במקרה שתידחה טענתה בדבר התפטרות – כפי שאכן אירע – הרי שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 26,389 ₪ בלבד, בהתאם לתחשיב הבא: 5.675 * 4,650 ₪. עוד ציינה הנתבעת, כי בקופת חברת " מנורה מבטחים" "נצברו לטובת התובעת 8,979 ₪ ברכיב הפיצויים אשר שוחחרו...". היא ציינה, כי הכספים שוחררו ביום 19/05/16, " כחלק מההסכמות הדיוניות בהליך המשפטי". כך, לשיטתה, אם תחויב בפיצויי פיטורים, הרי שמדובר על השלמת פיצויי פיטורים בסך של 17,410 ₪ בלבד.

אשר לתביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים - בכתב ההגנה עתרה הנתבעת כי בית הדין לא ישית עליה " פיצויי הלנה", וזאת נוכח " התיישנות ו/או מחלוקת של ממש בדבר עצם הזכאות של התובעת לתשלום בגין הרכיבים הנדרשים ו/או טעות כנה.". בסיכומיה, הסתפקה הנתבעת בטענה כי אין להשית עליה פיצויי הלנה " עקב חילוקי דעות בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש.".

ה(2) דיון והכרעה
אשר לתביעה לפיצויי פיטורים –
נוכח קביעתנו לפיה התובעת פוטרה מעבודתה, הרי אנו קובעים כי היא זכאית לפיצויי פיטורים. אין מחלוקת כי שכרה הקובע של התובעת עומד על 4,650 ₪. כמו-כן, על יסוד האמור לעיל, ותלושי השכר שהונחו לפנינו, אנו קובעים כי הנתבעת העסיקה את התובעת החל מ-01/02/09 ועד 31/10/14, דהיינו 69 חודשים, שהם 5.75 ₪ שנים. מכאן, שעם פיטוריה הייתה התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 26,737.50 ₪ - כטענתה.
התובעת הצהירה בסיכומיה כי " בקופת הפיצויים" נצבר לזכותה סך של 9,130 ₪ - סכום גבוה מזה שטענה הנתבעת, ומכאן טענה כי היא זכאית ל"הפרש" בסך 17,607 ₪. נעיר כי ספק אם ניתן לראות בנספחים ז'1 ו-ז'2 לתצהירו של מר בן-עזרי ראיות לכך שכספי הפיצויים שנצברו בקרן אכן שוחררו, וספק אם ניתן לראות בהן ראיות לגבי הסכום ששוחרר לידיה. אולם, מטענות התובעת נובע כי אכן שוחרר לידיה סך של 9,130 ₪.
כללו של דבר – אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הפרש פיצויי פיטורים בסך של 17,607 ₪.

אשר לתביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים –
בהתייחס לטענה בדבר התיישנות העילה – טענה זו נזנחה בסיכומים, וממילא דינה להידחות. שכן, התביעה הוגשה ביום 13/10/15, דהיינו עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.
אשר ליתר טענות הנתבעת – קשה לראות כיצד אי תשלום פיצויי פיטורים בנסיבות דנא, מהווה טעות כנה ( טענה שאף היא נראה כי נזנחה בסיכומים), כשם שקשה לראות מחלוקת של ממש באשר לעצם הזכאות לפיצויי פיטורים. זאת, בשים לב למצב המשפטי ולקלישות טענותיה העובדתיות של הנתבעת.
אכן, בשים לב לנסיבות העניין, שבהן לא נמסרה לתובעת הצעת עבודה ממשית וסבירה – ברי כי מדובר בפיטורים, והיה על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים עם סיום העסקתה בקניון מטעמה. זאת ועוד, משראתה הנתבעת כי הפסיקה לספק שירותי ניקיון לקניון בו הועסקה התובעת; ומשראתה כי התובעת הוסיפה לעבוד בקניון באמצעות חברת SIH - הרי היה עליה לשלם לתובעת פיצויי פיטורים מכוח הלכת דינמיקה, וגם על רקע זה, קשה לראות בהלנתם כנסמכת על מחלוקת שיש בה ממש. נציין כי קרוב לוודאי שהנתבעת ידעה על תחילת עבודת התובעת בקניון באמצעות SIH, לכל המאוחר סמוך לאחר מועד הגשת כתב התביעה בגדרו נטענה אותה טענה; ואם עוד נותר בדל ספק אזי במועד הגשת התצהירים אליהם צירפו הצדדים תלושי שכר ואישור המל"ל – כאמור.
מנגד, יש לשקול לזכות הנתבעת את העובדה כי במהלך ההליכים, שיחררה לידי התובעת חלק מפיצויי הפיטורים, כאמור סך של 9,130 ₪ שהיו צבורים בקרן.
בנסיבות אלו, ונוכח אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, סבורים אנו כי נכון יהיה לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים [ עיינו: ע"ע 43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ – יעקוב ( קובי) מרדכי (28.08.17), בסעיף 54 ואילך; ע"ע 28228-03-15 איזבלה לוקס – ארז זיסמן (31.10.16), בסעיף 8 לפסק הדין].
עם זאת, איננו סבורים כי המקרה דנא בא בקהל המקרים בהם יש לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מופחתים בסך של 9,000 ₪.

ו. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת
ו(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי בהתאם לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001 ( להלן בפרק זה: "חוק הודעה מוקדמת", או " החוק"), לאור נסיבות סיום ההעסקה, תקופת ההעסקה ושכרה של התובעת - יש לחייב את הנתבעת לשלם לה חלף הודעה מוקדמת בסך של 4,650 ₪.

הנתבעת טענה, כי מאחר שהתובעת התפטרה לאלתר, הרי שדווקא יש לקבוע שהיא זו שזכאית לתמורת הודעה מוקדמת מהתובעת, בסך של 4,650 ש"ח, שיש לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת, ככל שייפסק.

ו(2) דיון והכרעה
מקביעתנו כי התובעת פוטרה ביום 31/10/14, נובע כי היה על הנתבעת למסור לתובעת הודעה מוקדמת, כמתחייב בסעיף 2( א) לחוק הודעה מוקדמת. בהתאם לסעיף 4 לחוק, זכאית התובעת להודעה מוקדמת שאורכה חודש ימים.

לעיל קבענו, כי הנתבעת מסרה לתובעת הודעה בכתב על הפסקת מתן שירותים לקניון ועל הפסקת עבודת התובעת בקניון ( נספח ב' לתצהיר מר בן עזרי), בתאריך 26/10/14, או 27/10/14. בהקשר דנא, יש להניח לטובת הנתבעת כי אותה הודעה נמסרה לתובעת כבר ביום 26/10/14. כמו-כן, נוכח קביעתנו כי לצד ההודעה על סיום עבודת התובעת בקניון, לא הוצעה לתובעת הצעת עבודה סבירה וממשית – הרי שיש לראות בהודעה זו כהודעה בדבר פיטורים. הנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לתובעת הודעה מוקדמת בכתב, כמתחייב מסעיף 2( ג) לחוק, בטרם יום 26/10/14. מכאן, המסקנה היא שהנתבעת הפרה את זכות התובעת להודעה מוקדמת. לפיכך, מכוח סעיף 7( א) לחוק, עליה לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת.

בהיעדר טענות אחרות, ובהתבסס על קביעותנו לעיל, אנו קובעים כי התובעת זכאית לחלף הודעה מוקדמת, בסך של 3,720 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/11/14 ועד למועד התשלום המלא בפועל. יוצא מכך שטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת – נדחית.

ז. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין
התובעת טענה, כי בהתאם לפסיקה בעניין זכות השימוע, ובשים לב לכך שהתובעת " פשוט נזנחה" על ידי הנתבעת, ולאור תקופת עבודתה – יש לפצותה בשל הדרך בה הסתיימו יחסי העבודה, מבלי שניתנה לה כל הזדמנות לטעון כנגד הגזירה או כל אפשרות אחרת. לטענתה, גובה הפיצוי הראוי הוא שלוש משכורות – בסך של 13,950 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

הגנת הנתבעת התרכזה סביב הטענה שלפיה התובעת אינה זכאית לסעד זה, מאחר שהתפטרה.

אשר לעמדתנו –
אנו סבורים כי היה זה מחובת המעסיקה לערוך לתובעת שימוע מבעוד מועד, להציג בפניה את מצב העניינים שנוצר, לשמוע את עמדתה, צרכיה ומבוקשה, זאת בטרם תקבל החלטה בעניינה.
הנתבעת לא נהגה כך. כאמור, מספר ימים לפני המועד שבו חדלה הנתבעת לספק שירותי ניקיון לקניון, מסרה לתובעת את מכתב הפסקת העסקה בקניון ללא כל הצעה ממשית ( נספח ב' לתצהיר בן-עזרי). בגדרו של אותו מכתב הוצגה לתובעת החלטה מוגמרת שהתקבלה בעניינה – שכפי שציינו בנסיבות העניין יש לראותה כהחלטת פיטורים. בכך יש פגם בהליך הפיטורים.
זאת ועוד: התנהלות הנתבעת בהקשר זה מעוררת קושי אף במנותק ממסקנת הפיטורים. אכן, זימונה של התובעה להתייצב בקניון, לשם " לקיחתה" ל"מקום עבודה חדש"-עלום, שכל שידוע עליו זה שהוא " יכלול את אותם השעות והימים" שהתובעת עבדה בקניון – מציגה תפיסה פסולה של העובדת כפיון על לוח השחמט, או כיתר אמצעי הייצור. יש בה התעלמות מענייניה של העובדת, צרכיה וציפיותיה הסבירות ליחס הוגן. כנובע מכך, יש בה משום בפגיעה בכבוד התובעת ובזכותה לאוטונומיה.
עמדתנו היא כי הפרה זו של זכות התובעת לשימוע, או הפרת חובתה הכללית של המעסיקה לנהוג בהגינות ובתום לב, מצדיקה פסיקת פיצוי.
אשר לשיעור הפיצוי – נפנה להלכה הפסוקה אשר דנה בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין והבחינה בין נזק ממוני לכזה שאיננו ממוני.
בפסק דין שניתן לא מכבר, ציין בית הדין הארצי כהאי לישנא -
"הפיצוי בגין נזק ממוני נועד לפצות את העובד על אובדן הכנסותיו בתקופה שלאחר הפיטורין. הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני נועד לפצות את העובד על הפגיעה בכבודו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. בעניין פלוני הודגש כי "עגמת הנפש היא סוג של נזק לא ממוני, שככלל אין מניעה לפסוק עבורו פיצוי וזאת במקרים המתאימים, כגון פגיעה בזכויות חוקתיות, ובכלל זה פיטורים על רקע של הפליה, או במקרה של פיטורים בהליך לקוי". פיטורים על יסוד עילה שחל איסור לפטר בגינה (כגון, הפליה אסורה, מימוש זכות חוקתית או חוקית, עקב חשיפת שחיתות, הפרת חובת תום הלב המוטלת על המעסיק לאורך יחסי העבודה לרבות בסיומם, ועוד) – הינם פיטורים שלא כדין, המזכים בפיצוי בגין נזק בלתי ממוני, ואף משפיעים על שיעורו. בנוסף, הליך פיטורים לקוי עשוי אף הוא להצדיק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. כפי שציינו לעיל מטרת השימוע היא בעיקרה לאפשר לעובד להביא בפני מעסיקו את ה'אידך גיסא' ולנסות לשכנע את בעל הסמכות שלא לממש את כוונת הפיטורים. בהתחשב במעמדה וחשיבותה של העבודה עבור האדם העובד מבחינה כלכלית ומבחינת זהותו האישית הרי שהזדמנות זו יש ליתן בצורה הוגנת והולמת, וזאת אף אם עילת הפיטורים חוקית. אך מובן הוא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר ההליך הלקוי הוא בעצם מסווה לעילת פיטורים שאינה חוקית (שם; וע"ע (ארצי) 25805-12-11 מדינת ישראל - מירון חומש [פורסם בנבו] (29.11.16))."
(ראו, ע"ע (ארצי ) 10940-10-15 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ - יונתן רון (פורסם בנבו, 06.09.2018) .
בעניין מנורה שאוזכר לעיל, ובכל הנוגע לקביעת שיעור הפיצוי, נאמר כך -
"יש לזכור כי הפיצוי הוא אמנם כלי לביטוי מורת הרוח מהתנהלות המעסיק בהליך הפיטורים וזאת כחלק מצדק קונקרטי בין העובד למעסיק, אך הוא מקפל בתוכו גם תכלית של הכוונת התנהגות הצדדים ליחסי עבודה, ותכלית נוספת זו אינה קשורה לגובה שכרו של העובד. דומה כי כיום קיימת תמימות דעים כי פסיקת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני צריכה להיקבע כסכום גלובלי בהתאם לאמות מידה שפותחו בפסיקה, ולא כמכפלת השכר."

בענייננו, התובעת לא טענה כי נגרם לה נזק ממוני כלשהו. מחומר הראיות למדנו
כי התובעת נותרה לעבוד בקניון, ולמעשה התחילה לעבוד אצל הקבלן הנכנס, מייד עם סיום עבודתה אצל הנתבעת. לפיכך, אנו קובעים כי לא נגרם לתובעת נזק ממוני בעקבות ההפרה.
אשר לנזק הבלתי ממוני – בשים לב לתקופת העבודה הלא קצרה, עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת, אשר לפי תיאורה חשה כי " נזנחה על ידי הנתבעת", הפגיעה בכבודה של התובעת, ושיקולי הרתעה – מצאנו שהשיעור הנכון של הפיצוי יהא סך של 10,000 ₪.

ז. כללו של דבר – אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בסך של 10,000 ₪, במונחי מועד פסק דין זה.

ח. התביעה לפדיון דמי הבראה
ח(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי בהתאם לצו ההרחבה הענפי, היה על הנתבעת לשלם לה פדיון 14 ימי הבראה, בסך של 5,292 ₪, וזאת בעד שתי שנות עבודתה האחרונות ( להלן: "התקופה הרלבנטית"), בהתאם לתחשיב הבא: 14 ימים X 378 ₪ ליום הבראה.

בתצהירה הציגה התובעת תחשיב אחר. לפיו בגין התקופה הרלבנטית – 11/2012 – 10/2014 – היה על הנתבעת לשלם לה דמי הבראה בסך של 5,264 ₪. לטענתה, במהלך תקופה זו שולמו לה דמי הבראה בסך של 4,272 ₪. משכך, היא צמצמה את הסעד המבוקש והעמידה אותו על ההפרש בסך של 992 ₪ בלבד.

הנתבעת הכחישה את התביעה לרבות הסכומים שנתבעו ואופן חישובם. היא טענה כי במהלך שתי שנות עבודתה האחרונות של התובעת שילמה לה דמי הבראה בסך של 4,272 ₪, ובכך לשיטתה מוצו זכויותיה.

ח(2) דיון והכרעה
הצדדים מסכימים כי התובעת זכאית לפדיון ימי הבראה שמקורם בשתי שנות עבודתה האחרונות. עוד הם מסכימים כי במהלך התקופה הרלבנטית שילמה הנתבעת לתובעת דמי הבראה בסך של 4,272 ₪. לפי עמדת התובעת, יש לגרוע את הסכום הנ"ל מסכום דמי ההבראה המגיעים לה בעד התקופה הרלבנטית – הנחה זו לא בהכרח תקפה ( מאחר שדמי הבראה ששולמו בשנתיים האחרונות לא מתייחסים בהכרח לאותן שנתיים). אולם משכך הניחה וצמצמה את הסעד המבוקש - כך נניח גם אנו.

אשר למספר ימי ההבראה להם הייתה זכאית התובעת בעד התקופה הרלבנטית –
בנקודה זו הנתבעת לא הציגה עמדה ברורה כלשהי וגישתה הייתה מתחמקת.
על פי צו ההרחבה הענפי משנת 1979, במהלך כל אחת משנות העבודה הרביעית עד העשירית זכאי עובד ל-7 ימי הבראה. על פי צו ההרחבה הענפי משנת 2014, היקף הזכאות גדול יותר ( וראו – סעיף 11 לצו הנ"ל). אולם נוכח טענות התובעת, די שנתייחס לצו 1979.
התקופה בה עסקינן – 11/2012 – 10/2014 – מצויה כולה בקטגוריה של שנת העבודה הרביעית עד העשירית. לכן, בהתאם לצו ההרחבה הענפי משנת 1979 בגין התקופה דנא זכאית התובעת ל-14 ימי הבראה – כטענתה.

אשר למחיר יום הבראה – על פי צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה 2014 [ י"פ תשע"ה מס' 6891 מיום 05/10/14, בעמ' 48], במועד ניתוק יחסי העבודה עמד מחיר יום הבראה על סך של 378 ₪. כמו-כן, בהתאם לצו ההרחבה הענפי משנת 2014, מחיר יום הבראה בענף עומד על 423 ₪.

הכפלת מחיר יום הבראה, ולו הנמוך מביניהם, ב-14, וניכוי דמי ההבראה ששולמו לתובעת בסך 4,272 ₪ - מוביל לכך שהיא זכאית לסכום גבוה מזה שתבעה, וממילא לסכום שתבעה.

כללו של דבר – אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פדיון הבראה בסך של 992 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/11/14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ט. התביעות לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד ובגין אי מסירת אישור על תקופת העסקה
ט(1) טענות הצדדים
בכתב התביעה, טענה התובעת כי מעולם לא נמסר לה חוזה העסקה, ואף לא ניתנה לה הודעה על תנאי העסקה – וזאת בניגוד לחוק. עוד היא טענה כי לאחר שפוטרה מעבודתה לא ניתן לה אישור על תקופת העסקה – תוך הפרת חובות הנתבעת. על יסוד טענות אלו, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת " לשלם לה סך של 10,000 ₪.".

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת. היא טענה כי למיטב ידיעתה ניתנה לתובעת הודעה על תנאי העסקה ואישור על תקופת העסקה. במישור המשפטי, טענה הנתבעת כי הסעיף שמסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי בגין אי-מסירת הודעה לעובד, אינו חל במקרה דנא, זאת בשים לב למועד שבו נכנס לתוקפו.

ט(2) דיון והכרעה
האם נמסרו לתובעת הודעה על תנאי העסקה/אישור על תקופת העסקה?
מדברי באת-כוח התובעת בדיון המוקדם, עולה כי במהלכו הנתבעת הציגה בפניה " הסכם העסקה". באת-כוח התובעת הצהירה כי התובעת מזהה את חתימתה על גבי המסמך, וכן הצהירה " אנו נבדוק אותו".
בתצהירה, התובעת לא הניחה תשתית עובדתית כלשהי באשר לרכיב תביעה זה. כל טענותיה התמצו בדברים הללו: "בקשתי ואני עומדת על תביעתי גם בעיניין אי מסירת טופס הודעה לעובד בסך 10,000 ₪...". בפרט, התובעת לא חזרה בתצהירה על טענותיה, שנזכרו בכתב התביעה, לפיהן לא נמסר לה חוזה העסקה והודעה על תנאי העסקה, ואף לא התייחסה לעובדה שהסתברה לכאורה בדיון המוקדם, לפיה אכן נמסר לה " חוזה העסקה". התובעת אף לא חזרה על הטענה שלפיה לא נמסר לה אישור על תקופת העסקה.
מנגד, מר בן-עזרי חזר בתצהירו על הטענות שנזכרו בכתב ההגנה, לרבות הטענות שלפיהן למיטב ידיעתו אכן נמסרה לתובעת הודעה על תנאי העסקה, וכן נמסר לה אישור על תקופת העסקה. לתצהירו צירף מר בן-עזרי מסמך שהוכתר במילים " הסכם העסקה" שבו מפורשים פרטים כאלו ואחרים לגבי תנאי העסקת התובעת, ועל גביו מתנוססות חתימות מצד המעסיק וכן מצד העובדת. על פי תוכנו של אותו מסמך הוא נחתם ביום 01/07/11.
בשים לב לעדותו של מר בן-עזרי בתצהירו, ובהעדר עדות מפורטת אחרת בתצהיר התובעת, ובשים לב להצהרת באת-כוחה בדיון המוקדם, ולאחר שעיינו בנספח ט' לתצהירו של מר בן-עזרי – אנו קובעים כי אותו מסמך אכן נחתם על ידי התובעת במועד הנקוב בו, וכן נמסר לה באותו מועד.
אשר לאישור על תקופת העסקה – טענה זו לא נזכרה בתצהיר התובעת ואף לא בסיכומיה, ומכך יש להבין כי נזנחה. נאמר כבר כעת, שגם בהתעלם משאלת ההפרה, התובעת לא הוכיחה זכות לפיצוי. נפנה לדברינו בסע"ש ( נצ') 54896-10-15 גומן – א.פ.ד.ר סופה יזמות והשקעות בע"מ (24/04/18), בסעיפים 139 – 144. לכן, ניתן כבר כעת לדחות רכיב תביעה זה, ככל שהוא נסמך על הטענה בדבר אי - מסירת אישור על תקופת העסקה, וכך אנו מחליטים.

אשר לתביעה לפיצוי בגין אי-מסירת הודעה לעובד – דינו להידחות, ולו בשל היעדר הוכחה. התובעת לא התיימרה לטעון כי ההודעה שנמסרה לה חסרה איזה מן הפרטים הכלולים בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד", או "החוק"). משכך, לא הוכחה הפרה בהקשר זה.

משאמרנו את הדברים הללו, נתייחס לשתי טענות שהעלתה התובעת -
התובעת טענה כי טופס ההודעה שצורף על ידי הנתבעת כתוב כולו בשפה העברית, בעוד שהיא כלל אינה יודעת לקרוא עברית. דא עקא, שהתובעת לא הצביעה על מקור נורמטיבי אשר בנסיבות העניין חייב את המעסיקה למסור לה הודעה לעובד בשפה שאינה עברית. מה גם שהתובעת העידה בפנינו כי בעלה יודע לקרוא " קצת" עברית, וכך גם בתה שהתגוררה עמה בעת שעבדה בנתבעת. משכך, טענה זו אינה מבססת מסקנה בדבר הפרה מצד הנתבעת [ ראו בשינויים המחוייבים: דב"ע נו/3-45 גנדלר – תחנת הדלק פז חוף הכרמל ואח' פד"ע ל 25].
טענה אחרת של התובעת הייתה כי טופס ההודעה לעובד נערך ביום 01/07/11, " כשנתיים וחצי לאחר תחילת עבודת התובעת.". היא הוסיפה וטענה כי בכך למעשה, הפרה הנתבעת את חובתה למסור לה הודעה על תנאי עבודה, במועד שנקבע בסעיף 1 לחוק, דהיינו לא יאוחר מ-30 ימים מהיום שהחלה לעבוד אצלה. אלא, שבנסיבות העניין לא השתכנענו כי עובדה זו מצדיקה פסיקת פיצוי, אף בהתעלם מהסוגייה המשפטית שעוררה הנתבעת בדבר סמכותו של בית הדין. הלכה היא, כי לא בכל מקרה של הפרת החובה למסור הודעה על תנאי עבודה קמה זכות לפיצוי, ונפנה לע"ע 24649-10-14 לירן לחיאני – פיינסטון בע"מ (10/01/16), בסעיפים 11 ו-29 לפסק הדין. בענייננו, די לציין כי התובעת לא התיימרה לטעון שהנתבעת לא מסרה לה הודעה על תנאי עבודה ( במועד) ביודעין. ממילא טענה כזו לא הוכחה, ואף לא נוכחנו כי היא מסתברת. אשר למסגרת הנורמטיבית בהקשר זה, נפנה לדיון שערכנו בסע"ש ( נצ') 54896-10-15 גומן – א.פ.ד.ר סופה יזמות והשקעות בע"מ (24/04/18), בסעיפים 129 – 138 לפסק הדין.

כללו של דבר – התובעת לא שכנעה כי המקרה דנא מצדיק פסיקת פיצוי בגין הפרת הוראות חוק הודעה לעובד, וזנחה את תביעתה לפיצוי בגין אי-מסירת אישור על תקופת העסקה, שממילא אף היא לא הוכחה. התביעות שנזכרו בפרק זה – נדחות אם כן.
י. התביעה לפדיון חופשה
י(1) טענות הצדדים
בכתב התביעה עתרה התובעת לפדיון חופשה בסך של 10,800 ₪, על בסיס הטענות שם. בתצהירה צמצמה התובעת את טענותיה ובפרט את הסעד המבוקש, ומשכך נתרכז בטענות שהובאו בתצהירה ( סעיף 36). התובעת עתרה לפדיון ימי חופשה שהיה על הנתבעת לצבור לזכותה בתקופה שמחודש 02/2011 ועד 10/2014. לטענתה, בתקופה זו היה על המעסיקה לזקוף לזכותה 50 ימי חופשה. מכאן, חישבה התובעת את " שווים" של ימי חופשה אלו, אשר לטענתה עומד על סך של 9,378.56 ₪, וזאת על פי תחשיב שפורש בסעיף 36 לתצהירה. התובעת הוסיפה וטענה כי באותה תקופה שילמה לה הנתבעת דמי חופשה בסך של 7,157 ₪. לפיכך, עתרה להפרש בסך של 2,221 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת. בפירוט היא טענה כך: התובעת " רשאית לתבוע בגין רכיב זה את שלוש שנות עבודתה האחרונות", שבעדן הייתה זכאית ל-36.5 ימי חופשה. בפועל, בשנים 2012 – 2014 שילמה הנתבעת לתובעת דמי חופשה בעד 34 ימים. מכאן, לשיטת הנתבעת, "לכל היותר" התובעת זכאית לפדיון 2.5 ימי חופשה, לפי ערך יום חופשה בסך של 200 ₪, ובסך הכל לתשלום בסך 500 ₪.

י(2) דיון והכרעה
תחילה, התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה שהייתה זכאית לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתה, בצירוף הימים שנצברו לזכותה בשנת העבודה השוטפת [ ע"ע 547/06 משה כהן – ויליאם אנויה (08/10/07)]. דהיינו, בגין התקופה שמ-01/2011 ועד 10/2014 ( להלן: "התקופה הרלבנטית")– ולא כפי שטענו הצדדים.

למעשה, די בניתוח לפי חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 ( להלן: "חוק חופשה שנתית"), כנוסחו במועדים הרלבנטיים לתביעה, כדי לקבוע כי התובעת זכאית לסעד לו עתרה - לניתוח זה נפנה כעת.

כמה ימי חופשה היה על הנתבעת לזקוף לזכות התובעת במהלך התקופה הרלבנטית? בהתאם לטענות התובעת, שנתמכו בטופס הודעה לעובד ( נספח ט' לתצהירו של מר בן-עזרי) התובעת הועסקה 6 ימי בשבוע. מכאן, שבהתאם לחוק חופשה שנתית, כנוסחו במועדים הרלבנטיים לתביעה, במהלך התקופה הרלבנטית, היה על הנתבעת לזקוף לזכות התובעת 51 ימי חופשה.

כמה ימי חופשה ניתנו לתובעת לתובעת במהלך התקופה הרלבנטית – המעסיקה טענה, כאמור, כי בשנים 2012 – 2014 שולמו לתובעת דמי חופשה בעד 34 ימי חופשה. הטענה לא נומקה ולא הוכחה, מה גם שאינה מעידה בהכרח על יציאה לחופשה. הנתבעת לא הציגה בפנינו פנקס חופשה ערוך כדין, ואף לא חשבון חופשה רציף ומהימן על גבי תלושי השכר. מדפי ריכוז התשלומים לשנים 2011 – 2014 ניתן להסיק ( באמצעות חלוקת תשלומים החופשה שפורטו שם, בקירוב של השכר היומי של התובעת) כי במהלך התקופה הרלבנטית שולמו לתובעת דמי חופשה בעד 39 ימי חופשה, בהיעדר טענות אחרות, ובשים לב להנחות הנובעות מתחשיב התובעת - כך אנו קובעים.

לפיכך, בעת ניתוק יחסי העבודה היה על הנתבעת להעמיד לזכות התובעת לא פחות מ-12 ימי חופשה לפדיון. כמו-כן, הצדדים מסכימים כי בעת ניתוק יחסי העבודה עמד ערכו של יום חופשה על סך של 200 ₪.

אשר על כן, בעת ניתוק יחסי העבודה הייתה התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של לא פחות מ-2,400 ₪ (12 ימים * 200 ₪), וממילא לסכום שתבעה.

כללו של דבר – אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך של 2,221 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/11/14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יא. התביעה לפיצוי בגין אי-הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה
יא(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה בסך של 13,861 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, על בסיס הטענות הבאות:
בהתאם, להוראות צו ההרחבה הענפי היה זה מחובת הנתבעת להפריש בגינה לקרן פנסיה, "ובכלל זה 6% לפנסיה ותגמולים".
"חרף האמור לא הפרישה הנתבעת כספים כדין". הנתבעת החלה להפריש כספי תגמולים רק בחודש 07/2011, כפי שעולה מאישור קרן הפנסיה מנורה מבטחים, בו צויין כי הופרש לזכות התובעת סך של 5,390 ₪ בלבד.

בתצהירה גרעה התובעת מן הסעד המבוקש. היא טענה כי במהלך תקופה העבודה היה על הנתבעת להפריש בגינה סך של 17,804 ₪, ולאחר ניכוי הסכומים שהופרשו (5,390 ₪), העמידה את הסעד המבוקש על סך של 12,414 ₪.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת, תוך שהוסיפה וטענה כדלקמן:
הנתבעת פתחה לזכות התובעת קרן פנסיה בחברת מנורה מבטחים החל מחודש 05/2011, אליה הופרשו מלוא הכספים המגיעים לתובעת.
הנתבעת ביקשה להפריש עבור התובעת לפנסיה ממועד תחילת עבודתה, אך התובעת סירבה, שכן לא רצתה ששכרה יפחת, ורק בחודש 05/2011 " הסכימה לכך".
התובעת זכאית, לכל היותר, לפיצוי בסך של 6,185 ₪ ( בכפוף לטענת הקיזוז שהעלתה) בהתאם לתחשיב הבא:
" שכר בתקופה 242,555 ₪ * 6% = 14,553 ₪
הופרש בפועל 8,368 ₪-
6,185 ₪
יא(2) דיון והכרעה
אין מחלוקת כי התובעת זכאית להפרשות לקרן פנסיה החל ממועד תחילת עבודתה בנתבעת, ושבגדר חובה זו היה על הנתבעת להעביר תגמולי מעסיק בשיעור של 6% מהשכר המבוטח.

טענת הנתבעת לפיה התובעת ויתרה על זכותה להפרשות לקרן פנסיה, מוטב היה אילולא נטענה, ומשנטענה טוב עשתה הנתבעת כשזנחה אותה בסיכומיה. המדובר בטענה חסרת בסיס עובדתי ומשפטי, בהינתן כי מדובר בזכות קוגנטית.

עיון בתחשיבי הצדדים, מלמד כי שיטת החישוב בה נקטו אינה מדויקת. הדרך הנכונה, הייתה לחשב את החסר בהפרשה, ככל שקיים, בכל חודש מחודשי העבודה ולצרף לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, למן היום שבו היה על המעסיקה להעבירו לקרן הפנסיה. הצדדים, כפי שעינינו רואות נהגו אחרת, ובנסיבות העניין אין לנו אלא לילך בעקבותיהם.

הצדדים חישבו את סך ההפרשות ( קרן) שהיה על הנתבעת להפריש בגין התובעת משך כל תקופת עבודתה. זאת, באמצעות חישוב סך השכר המבוטח לכל תקופת העבודה והכפלתו ב-6%. כאמור, בתצהיר מר בן-עזרי מונח כי סך השכר המבוטח עומד על 242,555 ₪, ומנגד בתצהיר התובעת מונח כי הסכום הנכון הוא 296,738 ₪. הנחתו זו של מר בן-עזרי – לא ברור על מה היא נסמכת, ואילו הנחתה של התובעת מבוססת על שתי טעויות לפחות. ראשית, התובעת הניחה שכר כזה ואחר, במנותק מנתוני השכר בפועל, ולא היה עילה לעשות כן. שנית, לגבי שנת 2014 התובעת הניחה כי עבדה משך כל השנה. במצב עניינים זה, נידרש לנתונים העולים מדו"חות ריכוזי השכר שצורפו כנספח ז'3 לתצהיר התובעת. מדו"חות אלו ניתן להסיק, כי סך השכר המבוטח ששולם לתובעת במהלך תקופת עבודתה עומד על 273,787 ₪, ובצירוף דמי החגים שנפסקו לתובעת בפסק דין זה, נקבל 277,754.84 ₪, ובהיעדר טענות מבוססות אחרות, כך אנו קובעים.

מכאן שסכום ההפרשות ( במונחי קרן) שהיה על הנתבעת להפריש בגין התובעת במהלך תקופת עבודתה, עומד על סך של 16,665 ₪ (0.06 * 277,754.84 ₪).

אשר להפרשות בפועל –
בעוד שהנתבעת טענה כי במהלך תקופת עבודתה הפרישה בגין התובעת סך של 8,368 ₪, התובעת טענה כי בתקופה האמורה הופרש בגינה סך של 5,390 ₪ בלבד.
נפתח ונאמר כי בהקשר זה נטל השכנוע מוטל במלואו על שכם המעסיקה ועליה להגיש ראיות מתאימות. אכן, "כלל הראיה הטובה ביותר דורש הצגת אישור מקרן הפנסיה על העברת הכספים או כל מסמך אחר המעיד על תשלומם. המבקשת [המעבידה] לא המציאה הוכחה זו, ולכן לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת התשלום לקרן הפנסיה'..." [ראו: ע"ע 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) – נגריית שירן בע"מ (18.03.13); בר"ע 29175-07-12 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ – טקלה פנטה (14.11.12)].
הראייה שצירף מר בן-עזרי, כנספח ח' לתצהירו, מעוררת קושי, שכן מדובר במסמך פנימי של הנתבעת, נוסף על כך שלעתים קרובות הכיתוב באותה ראייה אינו ברור די הצורך. לעדות מר בן-עזרי בתצהירו בנקודה זו אין לייחס כל משקל, משהעיד בפנינו כי " זה היה באחריות רואה החשבון שלי". מנגד, גם הראייה שהציגה התובעת – כנספח ו' לתצהירה – מוקשית. שכן מדובר בדו"ח רבעוני לעמית לתקופה שעד 31/03/14.
לפיכך, כל שניתן לקבוע בוודאות הנדרשת, הוא שהופרשו בגין התובעת סך של 5,390 ₪, כפי שהודתה התובעת.

אשר על כן, ובשים לב לנטל השכנוע כאמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן:
אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה בסך של 11,275 ₪ (=5,390 ₪ - 16,665 ₪).
מהסכום המפורש בסעיף א' לעיל, תהא המעסיקה זכאית לגרוע את סך ההפרשות לתגמולי מעסיק שהעבירה לקרן הפנסיה בגין התובעת, ככל שהעבירה, בזיקה לעבודתה מיום 01/04/14 ועד לתום תקופת עבודתה. הכל בכפוף לכך שהנתבעת תציג מסמך רשמי מקרן הפנסיה, אשר מאמת את ביצוע ההפקדות האמורות.
לא תממש הנתבעת את הזכות המוקנית לה בסעיף ב' ותשלם לתובעת את הסכום לאחר מימושה, תוך 30 ימים מיום שתקבל לידיה פסק דין זה, כי אז תפוג אותה זכות ויהא עליה לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בסעיף א' (11,275 ₪), אף זאת בתוך 30 ימים מיום שתקבל לידיה פסק דין זה.
הסכום שישולם לתובעת – לפי סעיף א' לעיל, או לפי סעיף ב' לעיל – יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, שמשיקולי יעילות יחושבו מיום 17/12/11 ( אמצע התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יב. התביעה לדמי חגים
יב(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי היא זכאית לדמי חג/הפרשי דמי חג בסך של 5,362 ₪, על יסוד הטענות הבאות:
במהלך תקופת עבודתה חלו 52 ימי חג מוכרים. מתוך אלו, 8 ימי חג חלו בשבת, ו-2 ימי חג נוספים חלו במהלך חופשת הלידה בה שהתה התובעת.
בהתייחס לתנאי הזכאות ציינה התובעת, כי היא עבדה במתכונת עבודה של 6 ימים, ושכפועל יוצא ממתכונת זו יש לומר כי עבדה יום לפני ויום אחרי החג כנדרש בהוראות צו ההרחבה בענף הניקיון. משכך, למעט ימי חג מוכרים שחלו בשבת ( ובחופשת הלידה) התובעת הייתה זכאית לתשלום דמי חג בעד כל ימי החג שחלו במהלך תקופת עבודתה.
מכאן היא טענה כי בתקופת עבודתה היה על הנתבעת לשלם לה דמי חג בעד 42 ימים, בסך של 8,400 ₪ [25 ₪ * 8 שעות * 42 ימים]. התובעת צירפה לתצהירה תחשיב שערכה, אשר מתייחס לשנים 2013 – 2014 בלבד.
היא ציינה כי בפועל שולמו לה דמי חג בסך של 3,038 ₪.
לפיכך, טענה התובעת כי היא זכאית להפרש בסך של 5,362 ₪ (3,038 ₪ - 8,400 ₪).

הנתבעת טענה כי במידה והתובעת זכאית לתשלום בגין דמי חגים הרי ש"לכל היותר" מדובר על סך 1,600 ₪, בעד 8 ימי חג בלבד. כך היא הסבירה עמדה זו:
"לכל היותר" התובעת זכאית לדמי חג בעד 43 ימים. בהקשר זה, הגנת הנתבעת לא הייתה ברורה די הצורך. ברם, ניתן להבין כי לשיטתה, לגבי 16 מתוך 43 ימים אלו, לא הייתה התובעת זכאית לדמי חג, משתי סיבות: הראשונה – התובעת לא עבדה יום לפני או יום אחרי החג. השנייה – מדובר בימי חג במהלכם שהתה התובעת בחופשת לידה.
הנתבעת הציגה פירוט ימי החג שחלו בתקופת העבודה, למעט שלושת חודשי העבודה הראשונים, כשלצד כל יום חג ציינה האם לגישתה עמדה התובעת בתנאי הזכאות, אם לאו.
הנתבעת טענה כי שילמה לתובעת דמי חג בסך של 3,583 ₪, בעד 19 ימי חג.
מכאן באה הנתבעת למסקנה שלפיה התובעת זכאית (" לכל היותר") לתשלום דמי חג בעד 8 ימי חג (19 – 16 – 43), 200 ₪ לכל יום חג, ובסך הכל ל-1,600 ₪.

יב(2) דיון והכרעה
בצו ההרחבה הענפי משנת 1979, בסעיף ז.2. נקבע כך: "ימי חג: המעסיק ישלם לעובדים שכר בעד ימי חג. הוראה זו תחול על העובדים שעבדו ביום הסמוך לחג, לפניו ואחריו, או שלא עבדו בם מחמת סיבה מוצדקת ומוסכמת: ימי החג הם כדלהלן: 2 ימי ראש השנה, 1 יום הכיפורים, 1 יום סוכות, 1 שמיני עצרת ( שמחת תורה), 2 ימי פסח, 1 חג השבועות, 1 יום העצמאות.".

זכאות התובעת לדמי חג בשלושת חודשי עבודתה הראשונים -
כאמור, עיון בטענות הנתבעת מלמד כי היא התעלמה מעבודת התובעת בשלושת החודשים הראשונים. אלא, שהנתבעת לא הצביעה על הוראה שחלה על יחסי הצדדים, ובה נקבעה " תקופת אכשרה" שכזו. עינינו הרואות, כי בצו ההרחבה הענפי משנת 1979, אשר חל על יחסי הצדדים במועד הרלבנטי – אין הוראה כזו. ודוק: הוראה כזו קיימת בצו הענפי משנת 2014, בו גם קיימת הפנייה " להוראות ההסכם הקיבוצי עם לשכת התיאום בעניין זה.". אלא, שצו זה אינו רלבנטי לשלושת חודשי עבודתה הראשונים.
לפיכך, אנו קובעים כי אין מקום להחריג את שלושת חודשי עבודתה הראשונים של התובעת.

כמות ימי החג המוכרים, שלא נפלו בשבת או במהלך חופשת הלידה של התובעת, אשר חלו בתקופת עבודתה –
למעשה המחלוקת בין הצדדים מצומצמת ביותר. לפי טענות הנתבעת ( כפי שהן משתקפות מהטבלה שבסעיף 36 לתצהיר מר בן-עזרי), כמות ימי החג המוכרים, שלא נפלו בשבת או בחופשת הלידה של התובעת, עומדת על 39 ימים. מטענות התובעת, עולה כי לשיטתה כמות ימי החג הנ"ל עומדת על 42 ימים. כפי הנראה, הפער בין הצדדים נובע מהנחת הנתבעת – שלא קיבלנו - לפיה התובעת לא זכאית לדמי חג בשלושת חודשי עבודתה הראשונים. שכן, בתקופה זו חלו 3 ימי חג שלא נפלו בשבת (2 ימי חג הפסח, ויום העצמאות).
לפיכך, אנו קובעים כי במהלך תקופת עבודת התובעת, חלו 42 ימי חג מוכרים, שלא נפלו בשבת או בחופשת הלידה שלה.

מכאן נפנה לטענות הנתבעת שלפיהן קיימים מקרים שבהם התובעת לא עבדה יום לפני או יום אחרי החג –
מן הטבלה שהציג מר בן-עזרי בתצהירו עולה כי לעמדת הנתבעת לגבי 13 מימי חג שחלו בתקופת עבודתה, התובעת אינה זכאית לדמי חג, מחמת שלא עבדה יום לפני או יום אחרי החג. טענות אלו של הנתבעת איננו מקבלים מאחר שלא הוכחו.
כאמור, בצו ההרחבה הענפי משנת 1979 נקבע כי ההוראה המקנה זכות לדמי חגים "תחול על העובדים שעבדו ביום הסמוך לחג, לפניו ואחריו, או שלא עבדו בם מחמת סיבה מוצדקת ומוסכמת...". בצו הענפי משנת 2014 נקבע תנאי דומה. לפי הנוסח שם נדרש כי העובד לא "נעדר מהעבודה סמוך ליום החג ( כלומר יום לפני ו/או יום אחרי החג) אלא בהסכמת המעסיק...".
הלכה היא, כי הנטל להוכיח שהעובד נעדר מעבודתו בסמוך לחג מוטל על המעסיק. שכן, קיימת חזקה עובדתית כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן.
ככל שמתברר כי העובד נעדר בסמוך לחג, יש לעבור לשלב הבא ולברר: האם ההיעדרות הייתה בהסכמת המעסיק ( או: "מסיבה מוצדקת ומוסכמת"). לגבי ענף השמירה פסק בית הדין הארצי כך: "... בענף השמירה ההנחה היא, כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת.". בעניין מנצור, נדונה בין היתר פרשנות הסדר דמי החגים בצו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 09/01/95 . בית הדין הארצי הבהיר שהקביעות דלעיל שנקבעו לגבי ענף השמירה יפות " ככלל" ואינן מוגבלות לאותו ענף. בהתאם, נפסק שהנטל להוכיח כי היעדרות העובד הייתה שלא בהסכמת מעסיקו - מוטל על המעסיק. נוכח פסיקה זו, וכן נוכח הדמיון בלשון ההסדרים בענף השמירה והניקיון, והעובדה שבמובנים רבים חולקים ענפי השמירה והניקיון מאפיינים משותפים – מסקנתנו היא כי דין זהה חל גם בענף הניקיון.
במקרה דנא, אף אם נקבל, ללא דיון, את טענות מר בן-עזרי לגבי היעדרויות התובעת בימים מסוימים בסמיכות לימי החג, הרי שהנתבעת לא התיימרה לטעון, וממילא לא הוכיחה, שהיעדרויות אלו היו מסיבות שאינן מוצדקות ומוסכמות.
לפיכך, אנו קובעים כי התנאי דנא מתקיים גם לגבי 13 ימי החג שביקשה הנתבעת להחריג, כך שגם בעדם זכאית התובעת לדמי חגים.

המסקנה הנובעת מדיוננו עד כה היא כי במהלך תקופת עבודתה הייתה התובעת זכאית לתשלום דמי חג בעד 42 ימי חג.

תשלומי דמי חג במהלך תקופת עבודת התובעת - הנתבעת טענה, כאמור, כי שילמה לתובעת דמי חגים בעד 19 ימים. בהיעדר טענות ממשיות אחרות, ומהצלבת טענה זו עם דו"חות ריכוז התשלומים, אנו קובעים כי יש לקבל טענת הנתבעת ברובה. ההסתייגות היא, כי הנתבעת הכלילה במניין ימי החג, תשלום בעד יום בחירות. משכך, אנו קובעים כי שולמו לתובעת דמי חג בעד 18 ימים, כמפורט בסעיף 39 לתצהיר מר בן-עזרי ( תוך התעלמות מאותו יום בחירות בשנת 2009). מכאן, ולפי שיטת החישוב בה נקטו הצדדים, יוצא כי התובעת זכאית לתשלום בעד 24 ימים חג.

אשר לשווי יום חג –
התובעת לא עשתה מלאכתה כדבעי, בכך שלא הציגה תחשיב ברור, שבו מצויין – בין היתר – לגבי כל יום חג מהו גובה דמי החג לו היא זכאית. הדרך בה נקטה התובעת שבה הציגה תחשיב " לשם המחשה" לשנים 2013 – 2014 ( סעיף 33 לתצהירה) – תמוהה.
מכל מקום, מן התחשיב החלקי שהציגה התובעת עולה כי שווי יום חג בשנת 2013 עומד על סך של 184.96 ₪, ובשנת 2014 על סך של 200 ₪. מהצלבת טענות מר בן-עזרי בסעיף 39 לתצהירו, עם דו"חות ריכוז התשלומים ( נספח ז'3 לתצהיר התובעת) - נובע כי יש לקבל את טענותיה אלו של התובעת, והן מתקבלות.
כמו-כן מהצלבת אותן ראיות, אנו קובעים כי בשנים 2009 – 2012 עמד ערכו של יום חג על התעריפים הבאים: בשנת 2009 – 144.90 ₪ ( בהתאם לתעריף יום הבחירות הנקוב בריכוז לשנת 2009); בשנת 2010 – 165.6 ₪ ( שכר מינימום שעתי מוכפל ב-8 שעות); בשנת 2011 – 176.32 ₪ ( בהתאם לתעריף דמי החג שפורש בריכוז התשלומים לשנת 2011); בשנת 2012 – 179.8 ₪ ( כנובע מריכוז התשלומים לשנת 2012). יוער כי ביצוע חישוב על בסיס שכר המינימום מוביל לתוצאות דומות.

מכלול קביעותנו ומוסכמות הצדדים יובאו בטבלה שלהלן:
(א)
(ב)
(ג)
(ד)
(ה)
(ו)
שנה
כמות ימי חג לה הייתה זכאית
שולם ע"ח
יתרת ימי חג לתשלום
שווי יום חג
יתרה לתשלום
2009
6
0
6
144.90 ₪
869.4 ₪
2010
8
0
8
165.6 ₪
1,324.8 ₪
2011
8
1
7
176.32 ₪
1,234.24 ₪
2012
8
5
3
179.8 ₪
539.4 ₪
2013
4
4
0
184.96 ₪
0
2014
8
8
0
200 ₪
0
סה"כ
42
18
24
---
3,967.84 ₪

כללו של דבר –
אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שפורטו בעמודה ו' בטבלה שלעיל.
סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מאחר שהתובעת לא הציגה תחשיב כדבעי, בנסיבות העניין אנו קובעים כי ההפרשים האמורים ייחושבו מסוף השנה בה קשור התשלום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
יג. התביעה ל"פיצוי בגין מתן תלושי שכר פגומים"
יג(1) טענות הצדדים
התובעת טענה, כי תלושי השכר שנמסרו בידיה " אינם עומדים בדרישות החוק, ומטרתם להטעות את הקורא על מנת ' לחסוך' כפסים ( כך במקור – ו.ש.) שעל הנתבעת לשלם.". על יסוד טענה כללית זו, עתרה התובעת לפיצוי בסך של 20,700 ₪ - קרי 300 ₪ בעד כל תלוש שכר שהוצא.

בתצהירה פיתחה התובעת את עילת התביעה, תוך שטענה לפגמים הבאים: (א) "שעות נוספות רשומות כרגילות [ גם 207 ואף יותר], (ב) "משך 4 שנים התלושים לא כללו כל זכות למעט שכר ולא פרטו את צבירת ימי המחלה, החופשה או הוותק שלי כראוי". לצד זאת, פירטה התובעת טענות כלליות חסרות נפקות כגון: "התלושים אינם מפרטים דבר וחצי דבר ולא ניתן להבין מהם דבר".

בכתב ההגנה, ציינה הנתבעת כי כתב התביעה חסר, לא ניתן להבין ממנו מהו הפגם עליו מלינה התובעת, תוך שציינה כי פעלה כדין. בתצהירו חזר מר בן-עזרי על טענת הנתבעת שלפיה כתב התביעה אינו מפורט, אך לא התייחס לטענות שהעלתה התובעת בתצהירה.

יג(2) דיון והכרעה
נעיר כבר כעת כי כתב התביעה חסר, שכן התובעת לא ציינה בו מהו הפגם/הפגמים עליהם היא מלינה, ולא פירטה את טענתה שלפיה התלושים " אינם עומדים בדרישות החוק" - כל זאת ללא עילה נראית לעין. עובדה זו לא הפריעה לתובעת לדרוש, כבר בכתב התביעה, פיצוי בסך 300 ₪ לחודש ( לתלוש) בעד 69 חודשי עבודה, ובסך הכל 20,700 ₪. בנסיבות אלו, לא ניתן להשתחרר מהתחושה כי מדובר ברכיב תביעה שהוסף עוד בטרם היה ברור לתובעת כי בידיה עילת תביעה מוצקה. משכך, צודקת הנתבעת בטרונייתה על חוסר הפירוט בכתב התביעה.

אפילו נתעלם מכך, הרי שגם בתצהיר התובעת הטענות בדבר פגמים בתלושים נטענו כלאחר יד, באופן מעורפל, ללא פירוט וללא הפנייה לתלושים ספציפיים. מה גם שמרבית תלושי השכר לא הונחו לפנינו. נציין כי התנהלות התובעת בקשר לרכיב זה אינה סבירה: הן בכללות והן בשים לב לכך שמדובר בתביעה נכבדה, אשר גם בשלב התצהירים עמדה על בלימה. הואיל וכך, יש לומר כי התביעה לא הוכחה.

למעלה מן הצורך, נציין כי טענות התובעת נותרו כלליות גם בסיכומיה, כאשר גם שם חוזרת התובעת על תביעתה לפיצוי בעד כל תלוש, וזאת על בסיס דוגמאות. ראשית, בהעדר נימוקים מיוחדים אין מקום להעתיק את זירת ההתדיינות לסיכומים. שנית, אף אותן דוגמאות הועלו בצורה לקונית.

כללו של דבר – התובעת לא שכנעה כי הנתבעת הפרה את חובותיה בקשר לתלושי השכר באופן שמצדיק פסיקת פיצוי – על כן תביעה זו נדחית.

יד. התביעה להפרשי שכר: שכר רגיל וגמול שעות נוספות
יד(1) טענות הצדדים
בכתב התביעה, טענה התובעת בכללות כי היא זכאית ל"שכר עבודה וגמול שעות נוספות בגין עבודה שביצעה". היא ציינה כי אין בידיה דו"חות נוכחות, ולהערכתה מדובר ב-20 שעות מדי חודש. מכאן, בכתב התביעה עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה סך של 43,125 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר ו/או הפרשי הצמדה וריבית. זאת בהתאם לתחשיב הבא: 31.25 ₪ (125% שכרה השעתי) * 20 שעות לחודש * 69 חודשים. התובעת ציינה כי היא " שומרת לעצמה את הזכות" לתקן את הסכום הנתבע בהתאם לדו"חות הנוכחות שיועברו אליה, ככל שיועברו ו"יהיו מהימנים".

בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת – בכלליות אף היא - את טענות התובעת לרבות הסכומים שנתבעו ואופן חישובם. לצד זאת היא טענה, בין היתר, את שורת הטענות הבאה, שהפכה למחלוקת העיקרית בין הצדדים: "...לא ברור האם התייחסה התובעת ברכיב תביעה זה להפסקות אשר ניתנו לו (כך במקור – ו.ש.) במהלך העבודה בין 30 דקות ל-45 דקות ביום עבודה, זמן אותו הנתבעת לא קיזזה לה משכרה. מדובר בהפסקות לצורכי מנוחה, אכילה ושתייה שהתובעת הייתה מבצעת מעת לעת ואף רשאית הייתה לצאת מחוץ לתחומי הקניון לצורך ביצוע מנוחתה.".

הנתבעת צירפה לכתב ההגנה ( כנספח ד') מסמכים, אשר מהווים לטענתה דו"חות נוכחות של התובעת לשנים 2013 – 2014. לצד זאת, ציינה הנתבעת כי היא עושה מאמצים לאתר את יתר דו"חות הנוכחות. עוד היא ציינה כי עיון בדו"חות שהגישה מלמד שלתובעת לא הייתה מסגרת עבודה קבועה.

בתצהירה ציינה התובעת כי לבקשתה, ורק לאחר מאמצים משמעותיים, קיבלה ( מן הנתבעת) דו"חות נוכחות חלקיים בלבד ( אותם צירפה כנספח ז'2 לתצהיר), תוך שהוסיפה וטענה כדלקמן:
"נוהל עבודתה" היה כזה שמדי יום התחילה לעבוד בשעה 07:30 וסיימה ( בימי חול) בד"כ בשעה 16:00, לעתים ( סיימה) בשעה 15:30 ולעתים בשעה 17:30. בימי שישי עבדה עד השעה 12:30 או 13:30 " תלוי בכל תקופה".
עד חודש 11/2012, משך כמעט 4 שנים, לא שולם לה גמול שעות נוספות כלל, למרות שתלושי השכר מלמדים שלעתים עבדה 200 שעות ויותר.
כמו-כן, הנתבעת החסירה ממנה שכר בעד שעות רבות. לטענתה, בדיקה של דו"חות הנוכחות מלמדת על " קיזוז" של בין 10 ועד 40 שעות מדי חודש מנתוני הדו"חות שנוהלו על-ידי הנתבעת. אשר לטענת הנתבעת בדבר הפסקות שהוענקו לתובעת וטיבן – אלו הוכחשו נמרצות על ידי התובעת, שציינה כי כלל לא הבינה שהנתבעת " מורידה" לה " הפסקות בשכר".

התובעת צירפה, כנספח ז' לתצהירה, תחשיב ממנו עולה כי סך דרישותיה מהנתבעת, בעד הפרשי שכר עומד על 22,160 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ( להלן: "תחשיב התובעת"). דהיינו, לאחר עדכון טענותיה בתצהירה, היא ויתרה על חלק ניכר מהסעד שנתבע וזנחה את התביעה לפיצויי הלנת שכר. במסגרת אותו תחשיב פורטה התייחסות התובעת לגבי כל אחת משנות עבודתה. מאחר שהתייחסותה לכל שנה/קבוצות שנים הייתה שונה, ובהתאם נדרש טיפול שונה - נביא את עיקרי הדברים:
לגבי שנת 2009 - ציינה התובעת את הנתונים הבאים: (א) כמות השעות שעבדה ( לטענתה) בכל חודש בשנה זו; (ב) כמות השעות שבעדה שולם לה שכר בכל חודש. התובעת עתרה לשכר בעד הפרש השעות שכנגדו לא שולם לה שכר, כאשר חלקן המכריע של השעות סווגו כשעות רגילות. בנוגע לשנה זו עתרה התובעת להפרשי שכר בסך של 2,439.5 ₪.
לגבי השנים 2010 – 2011 - החשבון שערכה התובעת נעשה בדרך שונה. התובעת ציינה את הנתונים שציינה לגבי שנת 2009 ( כמות השעות שעבדה לטענתה מדי חודש, וכמות השעות שבעדן שולם לה שכר). מכאן: חישבה את כמות השעות השנתיות שעבדה ( לטענתה); סיווגה אותן כשעות רגילות, או כשעות נוספות; חישבה את התמורה שהיה על הנתבעת לשלם לה עבורן; ולבסוף חיסרה את התמורה ששולמה לה בפועל. אשר לשנים אלו, עתרה התובעת להפרשי שכר ( שעות רגילות ונוספות) בסך 3,815 ₪, ו-6,259 ₪ - בהתאמה.
לגבי שנת 2012 – התובעת לא פירטה את שעות עבודתה, תוך שהבהירה כי לגבי אותה שנה לא נמסרו לה רישומי נוכחות כלל. לצד זאת, היא טענה כי באותה השנה לא חל שינוי משמעותי במתכונת העסקתה. לפיכך, עתרה להפרשי שכר בסך של 5,000 ₪ לפי " חישוב לקולא".
לגבי השנים 2013 – 2014 – התובעת דרשה הפרשי שכר רגיל בלבד. תביעה זו מבוססת, באופן בלעדי, על הטענה לפיה מדי יום הופחתה משעות נוכחותה בעבודה חצי שעה, ללא קשר למשך המשמרת ( קרי, כולל ימי שישי), הגם שכלל לא ניתנו לה הפסקות. לשון אחר, היא טענה כי לא שולם לה שכר בעד כל שעות עבודתה. מכאן פנתה לחישוב: היא טענה כי במהלך שנים אלו עבדה 402 ימים, ולפיכך עתרה לשכר רגיל בעד 201 שעות, בסך של 4,647 ₪, בהתאם לתחשיב הבא: 23.12 ₪ ( שכר לשעה) * 0.5 שעה * 402 ימים.

בתצהירו חזר מר בן-עזרי על הטענות שנטענו בכתב ההגנה. בפרט, הוא חזר על הטענה שלפיה מדי יום ניתנה לתובעת הפסקה שארכה 30 – 45 דקות, ואף הוא טען כי מדובר ב"זמן אותו הנתבעת לא קיזזה משכרה". עם זאת, הוא לא העלה טענות ממשיות כנגד תחשיב התובעת וטענותיה שבתצהירה.

נעיר כי טענת מעסיק לגבי הפסקותיו של עובד נטענת תדיר כחלק מטיעון שמסקנתו היא שיש לקבוע ששעות עבודתו של העובד אינן כוללות את זמן ההפסקה. דא עקא, שכאמור הן בכתב ההגנה, והן בתצהירו של מר בן - עזרי, נטען שזמן ההפסקות הוא " זמן אותו הנתבעת לא קיזזה לה משכרה". בכך יצרה הנתבעת חוסר בהירות לגבי מבוקשה בנוגע לסוגיית ההפסקות, וכן לגבי המוסכם בכל הנוגע לזמני ההפסקות, כאשר מהצהרות אלו משתמע כי הוסכם שהתובעת זכאית לשכר בעד ההפסקות.

בניגוד לטענות אלו של הנתבעת ומר בן-עזרי - הרי שמטענות התובעת והצלבת רישומי הנוכחות עם ריכוזי השכר, ניתן להבין כי במהלך תקופת העבודה הנתבעת גרעה מזמני הנוכחות של התובעת פרקי זמן כאלו ואחרים. כך גם הסתבר מעדות מר בן-עזרי בפנינו, ממנה עלה, בניגוד לתצהירו, כי הנתבעת גרעה משעות הנוכחות של התובעת את זמני הפסקות, תוך שהוסיף כי בתצהירו " יש טעות של המלל".

חרף הקושי שיצרה הנתבעת בהבנת טיעונה בקשר להפסקות, מוכנים אנו להניח כי הטיעון שהעלתה הנתבעת הוא זה: במהלך תקופת העבודה הנתבעת גרעה זמני הפסקות (30-45 דקות) מזמני הנוכחות שנרשמו ברישומי הנוכחות; זאת לאור העובדה כי התובעת שהתה בהפסקה מידי יום בנסיבות האמורות – משכך הנתבעת הייתה רשאית לפעול כפי שפעלה.

עד כאן באשר לטענותיהם העיקריות של הצדדים, אשר דרשו הבהרה לאור האופן המכביד בו הועלו. מכאן נפנה לטענות שונות של הנתבעת שהועלו במטרה לשכנענו כי יש לדחות את התביעה ללא דיון, וכן להוציא מן התיק ראיות שצורפו לסיכומים.

יד(2) טענותיה המקדמיות של הנתבעת
בסיכומיה הקדישה הנתבעת חלק נכבד ל"טענות מקדמיות". בקשר לרכיב תביעה דנא העלתה את הטענות הבאות:
תצהיר התובעת וסיכומיה, כוללים רכיב תביעה של " הפרשי שכר", שלא נכלל בכתב התביעה. המדובר בהרחבת חזית אסורה, אליה התנגדה הנתבעת והיא עומדת על התנגדותה.
התובעת צירפה לסיכומיה תחשיבים ומסמכים, מבלי שביקשה רשות, אשר ממילא לא ניתנה לה. הנתבעת מתנגדת להגשת המסמכים.
לפיכך, "אין להתיר תיקון התביעה והוספת סעד שלא כדין והוספה של מסמכים לסיכומים לאחר שנערכו חקירות.

לאחר שעיינו בטענות אלו, ראינו לדחות ברובה את הטענה הראשונה בדבר הרחבת חזית. לגבי התנגדות הנתבעת להגשת התחשיבים שצורפו לסיכומים – הרי שאין צורך להכריע בה. להלן נפרט.

אשר לטענה בדבר הרחבת חזית
טיעון הנתבעת היה זה –
בתצהיר התובעת ובסיכומיה העלתה התובעת טענה חדשה ולפיה על הנתבעת לשלם לה "פיצוי בגין הפרשי שכר בסך של 29,035 ₪ ( בתצהיר הופיע תחשיב ודרישת סעד של 22,160 ₪), וזאת בגין הפרשי שכר בטענה כי התובעת לא שהתה בהפסקות." המדובר בהרחבת חזית אסורה. שכן, תצהיר התובעת וסיכומיה כוללים סעד שלא נכלל בכתב התביעה. כתב התביעה הכיל תביעה ל"גמול שעות נוספות", אין בו זכר לרכיב " הפרשי שכר", וגם לא כל טענה שבוצע ניכוי זמני הפסקה שלא כדין.
במהלך הליך הגילוי ועיון במסמכים הועברו לתובעת דו"חות הנוכחות וריכוז תלושי השכר. בתצהירה התובעת " שינתה את גרסתה", ודרשה " הפרשי שכר" בלבד, כפי שעולה מנספח ז' לתצהירה, והדרישה לגמול שעות נוספות נעלמה לחלוטין.
הנתבעת התנגדה להרחבת החזית כבר בפתח ישיבת ההוכחות והיא עומדת על התנגדותה להרחבת חזית המחלוקת.
היה על התובעת להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, ומשלא עשתה כן, אין לאפשר לה לבצע מקצה שיפורים בדמות הוספת סעד " שלא כדין".

כאמור, בעיקר הדברים איננו מקבלים טיעון זה, ולהלן נסביר:
ראשית, אין זה מדויק שבכתב התביעה אין זכר לתביעה לשכר עבודה. כאמור, בסעיף 49 לכתב התביעה טענה התובעת כי היא זכאית "לשכר עבודה וגמול שעות נוספות בגין עבודה שביצעה.". אומנם, הכותרת של אותו מקבץ טענות היא " שעות נוספות וגמול שעות נוספות", וכך גם הסעד שהתבקש חושב על-פי תעריף של שעות נוספות. אולם, הטענה הקטגורית שלפיה בכתב התביעה אין זכר לרכיב הפרשי שכר - אינה מדויקת.
זאת ועוד: מעיון בכתב התביעה ברור כי באותו שלב, העובדות לא היו בידי התובעת, והיא המתינה לדו"חות הנוכחות שהיה על הנתבעת להמציא. בכתב הגנתה התייחסה הנתבעת לרכיב תביעה זה, תוך שהעלתה את סוגיית ההפסקות לדיון, וגם באותו שלב הבהירה כי לא איתרה את מרבית דו"חות הנוכחות של התובעת.
מכאן, ניתן לומר כי כתב התביעה כלל תביעה להפרשי שכר בסך של 43,125 ₪, על יסוד הטענה כי הוחסר מן התובעת שכר בעד 20 שעות מדי חודש.
לא זו אף זו, בדיון המוקדם ציינה באת-כוח התובעת כך: "אנו עומדים על טענתנו ששעות נוספות חסרות וגם שעות עבודה בפועל." – ללא הסתייגות מצד הנתבעת. עוד הבהירה התובעת בדיון המוקדם כי היא ממתינה לשאר רישומי הנוכחות.
לאחר שהומצאו לתובעת רישומי הנוכחות ( למעט שנת 2012) במידה רבה היא הבהירה בתצהירה את פרטי תביעתה האמורה. במאמר מוסגר יוער כי הנתבעת לא דייקה גם בטענתה לפיה התביעה לגמול שעות נוספות נעלמה לחלוטין מתצהיר התובעת. שכן, מתוכן נספח ז' לתצהיר התובעת, עליו נסמכת הנתבעת בטענתה זו, עולה בפירוש כי התובעת עתרה הן לשכר רגיל והן ל גמול שעות נוספות.
על רקע זה, ניתן לומר כי מהתנהלות הנתבעת לאחר הגשת כתב התביעה, ניתן להסיק כי היא הסכימה לניסוח הכללי בו נקטה התובעת, שלווה בהבהרה, ושנבע מן העיכוב בהמצאת דו"חות הנוכחות על-ידי הנתבעת.
גם בתצהירו של מר בן-עזרי לא נזכרה התנגדות ברורה לעצם העלאת טענות התובעת בקשר לרכיב תביעה זה בתצהירה. רק בפתח דיון ההוכחות העלתה הנתבעת התנגדות, כהאי לישנא: "לעניין נושא הפרשי שכר ושעות שלא שולמו, שצצו בתצהיר ולא הוזכרו בכתב התביעה.".
נסכם ונאמר כי " הטרנספורמציה" המסוימת שקיימת בקשר לרכיב תביעה זה, במעבר בין כתב התביעה לתצהיר, אף אם היא מהווה הרחבת חזית – הרי שהיא מוסכמת ומוצדקת.
המסקנה היא, כי יש לדון בטענות התובעת, כפי שנזכרו בכתב התביעה בשילוב עם האמור בתצהירה.
נימוקים נוספים ביסוד קביעה זו הם: (א) העובדה שמדובר בזכות קוגנטית; (ב) המועד שבו הועלו הטענות בהן עסקינן – שלב הגשת תצהיר התובעת [ וראו בשינויים המחוייבים: רע"א 8500/15 ד"ר ירקוני ואח' נגד עו"ד אליאש (07/02/16), בסעיף 9 להחלטת השופט דנציגר]; (ג) העובדה כי הנתבעת לא מצביעה על נזק שנגרם לה בעקבות מועד העלאת הטענות. כשלעצמנו, לא התרשמנו כי נגרם לנתבעת נזק כלשהו, ונחה דעתנו כי ניתן לנתבעת יומה להתמודד עם הטענות.

לצד האמור לעיל, אנו מקבלים את טענת הנתבעת שלפיה, התובעת לא הייתה רשאית להגדיל את הסעד הנתבע בסיכומיה, לאחר שויתרה על חלק מן הסעד שנכלל בכתב התביעה. כאמור, בכתב התביעה התובעת עתרה להפרשי שכר בסך של 43,125 ₪, אולם בתחשיבה הועמדה תביעתה להפרשי שכר על סך של 22,160 ₪ בלבד. מכאן ניתן להסיק שהתובעת ויתרה על חלק מן הסעד לו עתרה בכתב התביעה. כך רשאית הייתה הנתבעת להניח. מכאן, שבסיכומיה לא הייתה התובעת רשאית להגדיל הסעד המבוקש ללא רשות, בוודאי ובוודאי כשמהלך זה נעשה ללא בדל הנמקה. לפיכך, אנו קובעים כי הסעד הנתבע הוא זה שצויין בתצהיר התובעת – סך של 22,160 ₪, ומקבלים את התנגדות הנתבעת בנקודה זו.

אשר להתנגדות לצירוף מסמכים לסיכומי התובעת
הנתבעת טענה, כי התובעת צירפה לסיכומיה מסמכים "... שלא גולו ולא נחשפו ורק צורפו לסיכומים מבלי להסביר מי ערך את המסמכים? מדוע צורפו רק לסיכומים?" על רקע זה, התנגדה הנתבעת לצירופם.

אשר לדעתנו – מעיון בסיכומי התובעת עולה כי המסמכים שצורפו אליהם מהווים למעשה תחשיב הפרשי שכר, אשר לטענת התובעת מגיעים לה. תמימי דעים אנו עם הנתבעת, בטענתה לפיה יש טעם לפגם בהתנהלות התובעת בהקשר זה. זה אולי המקום להעיר כי התנהלות התובעת שנטלה דרור לעצמה לשנות את הסעד המבוקש בסיכומיה ולהוסיף מסמכים נוספים – משל אין קיימים כללי דיון מחייבים – אינה ראויה. ככל שהתובעת ביקשה להגיש תחשיב שלא צורף לתצהירה, הרי היה עליה לעתור לרשותו של בית הדין. ציון התובעת לפיו אותו תחשיב מוגש " לנוחות ביה"ד" – אינו עילה להגשתו.

מבלי לגרוע מדברים אלו, נזכיר כי ממילא בידי הערכאה המבררת שורה של כלים לצורך קביעת הסכום הנכון המגיע לעובד. בכלל זאת, רשאי בית הדין "...להטיל על הצדדים להכין תחשיבים...". מכאן שבשלב זה ניתן להסתפק בקביעה, לפיה תחשיבי התובעת שצורפו לסיכומים לא יהוו בסיס לקביעות בית הדין, אלא לאחר שיבטיח את זכויות הנתבעת.

לאחר שאמרנו כל זאת, ניתן להידרש לגופה של תביעה.

יד(3) גדר המחלוקת
ניתן לומר כי באשר לחודשים שלגביהם מסרה הנתבעת לתובעת רישומי נוכחות, אין מחלוקת בכל הנוגע לשעות הכניסה ולשעות היציאה של התובעת מן העבודה – והם כאמור באותם רישומים.
לצורך הכרעה בטענות התובעת יש להבחין בין תקופות שונות:
באשר לשנים 2009 - 2012 עלינו להכריע בשאלות הבאות -
מהן שעות עבודתה של התובעת? בגדר האמור, האם הנתבעת הייתה רשאית לגרוע מזמני הנוכחות של התובעת בעבודה פרקי זמן כאלו ואחרים, שגרעה לטענתה כנגד הפסקות.
האם שולם לתובעת שכר בעד מלוא שעות עבודתה האמורות?
האם שולם לתובעת שכר בעד כל השעות הרגילות?
האם התובעת עבדה שעות נוספות? ככל שהתשובה חיובית - האם שולם לה מלוא הגמול בעד שעות נוספות?
ככל שהתובעת זכאית להפרשי שכר – מה גובהם?
אשר לשנים 2013 – 2014 - אין לנו צורך לקבוע מה בדיוק היו שעות עבודתה של התובעת. בהינתן כי נגרעו משעות הנוכחות של התובעת לפחות חצי שעה ביום, הרי שדי להכריע בשאלת זכות הנתבעת לגרוע את זמן ההפסקות. ככל שהנתבעת לא הייתה זכאית לעשות כן – מה גובה הפרשי השכר להם זכאית התובעת עקב ניכוי זמן ההפסקות? לצורך הקביעה האמורה די לקבוע את התעריף השעתי וכמות ימי העבודה.

יד(4) נטל השכנוע
תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 ( להלן: "חוק הגנת השכר" או " החוק") "הוסיף כלים מענפי משפט שונים להתמודדות עם התופעות של העדר עריכת רשום שעות כנדרש." [ע"ע 47715-09-14 ריעני – אליאסי שיווק בע"מ ואח' (29/03/17), בסעיף 7 ואילך לפסק הדין].

כך נקבע בסעיפים 26 ב(א)-(ב) לחוק:
"26ב. (א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –
'גמול שעות נוספות', 'גמול עבודה במנוחה שבועית' – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
'פנקס שעות עבודה' – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות."

בע"ע 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ (24/02/15) – נקבע הלכה לפיה מכוח סעיף חוק זה על העובד מוטל נטל של מתן גרסה עובדתית, ומשזו ניתנה עובר נטל השכנוע – הוא ולא נטל הבאת הראיות – למעסיק.

לעניין נטל השכנוע, יש להבחין בין שתי תקופות:
אשר לתקופה שמחודש 02/2009 ועד חודש דצמבר 2012 – אנו קובעים כי מכוח סעיף 26 ב(א) לחוק, עבר נטל השכנוע לנתבעת להראות כי התובעת לא עמדה לרשותה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת.
אשר ליתר תקופת העבודה – לא עבר נטל השכנוע מכוח אותו סעיף חוק. אולם, מאחר שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם התובעת שהתה במהלך נוכחותה בעבודה בהפסקות ( שאינן חלק משעות העבודה) - הרי שהנטל להוכיח את אותן הפסקות מוטל על המעסיקה מכוח ההלכה הפסוקה, ו/או מכוח המצגים העולים מאותם הרישומים שערכה הנתבעת.
להלן ננמק את המסקנות האמורות.

לגבי התקופה הראשונה (02/2009 – 12/2012) –
מטענות התובעת בתצהירה – שלא נסתרו – בשלב התצהירים מסרה לה הנתבעת רישומי נוכחות לכל תקופת עבודתה, למעט שנת 2012. לתצהירו צירף מר בן-עזרי רישומים הנחזים כרישומי נוכחות לשנת 2012 – אולם מרבית הפרטים שבהם אינם קריאים.
אומנם, לגבי השנים 2009 - 2011 התובעת נסמכת על שעות הכניסה ושעות היציאה שבאותם רישומים. אולם, הסכמתה זו של התובעת, אינה הופכת את אותן ראיות ל"רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה", כמובן הדברים בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה – התשי"א – 1951, כנדרש בסעיף 26 ב(א) לחוק הגנת השכר.
רישומי הנוכחות שהונחו לפנינו בנוגע לתקופה שמחודש 02/2009 ועד חודש 09/2012, וכן לחודש 12/2012 – מולאו בכתב יד, כשבתחתית הרישום של כל חודש קיימת " חתימת הבודק". אופן התיעוד כאמור, אינו מתיישב עם דרישות החוק. נפנה לסעיף 25( א1)(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, בו נקבע כי אם לא בוצע הרישום בפנקס שעות העבודה באמצעים מכניים דיגיטאליים, או אלקטרוניים – " ייחתם הרישום מדי יום בידי העובד ויאושר בחתימת אחראי שהמעסיק מינה לכך.". רישומי הנוכחות לחודשים 10-11/2012, נחזים שונים מיתר הרישומים, אך ( גם) הם אינם קריאים.
מכאן קביעתנו לפיה מכוח סעיף 26 ב(א) לחוק הגנת השכר עבר נטל השכנוע אל הנתבעת.

לגבי התקופה השנייה (01/2013 – 10/2014) –
רישומי הנוכחות שהמציאה הנתבעת ושהונחו לפנינו בקשר לתקופה זו אינם קריאים, וקשה להסיק מסקנות לגביהם.
אף על פי כן, בנספח ז' לתצהיר התובעת, מצויין כי בכל הנוגע לשנים אלו הנתבעת ביצעה רישום שעות באמצעות שעון נוכחות, וניתן להבין מהניתוח שם כי העותקים שמצויים בידיה קריאים.
כך גם בדיון המוקדם התייחסה באת-כוח התובעת לרישומים אלו, כהאי לישנא: "דו"חות הנוכחות שצורפו לכתב ההגנה הן למעשה כרטיס מגנטי, ליד הדיווח של ההדפסה רשומות שעות בכתב יד, השעות שליד עושות שני דברים, אחד מעגלות את השעות כלפי מטה, זאת אומרת שאם התובעת הגיעה בשעה 07:15, ויצאה בשעה 16:15, ההתייחסות היא כאילו הגיעה בשעה 08:00 וסיימה לעבוד בשעה 16:00 ועוד מקוזזת חצי שעה.".
לכן, קבענו כי לגבי שנים אלו, אין מקום להעביר את נטל השכנוע למעסיקה מכוח סעיף 26 ב(א) לחוק.

לגבי תקופת העבודה כולה –
מאחר שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם התובעת שהתה בהפסקות שאינן באות בחשבון שעות העבודה, הרי יפות קביעותיו אלו של בית הדין הארצי לעבודה: " ככלל, הנטל להוכיח את ' ההפסקות' שלפי חוק שעות עבודה אינן באות בחשבון ' שעות העבודה', מוטל על המעסיק. לפיכך, כך נקבע בפסיקה, על המעסיק להוכיח את מועדי ההפסקות ולמצער מתכונת של הפסקות." [ע"ע 19460-04-11 ואדים מזור – פרידנזון שירותים לוגיסטיים, הובלה ופרוייקטים בע"מ (03/11/16), בסעיף 186 לפסק הדין].
מסקנה זו מתחזקת, בשים לב לכך שעל פי הרישומים ( הקריאים) שנערכו בכתב יד שהנתבעת עצמה הציגה, נוצר מצג שכל שעות הנוכחות מהוות שעות עבודה. שכן, אין ביטוי יומי לניכוי זמן ההפסקה, ובמישור היומי כל שעות הנוכחות מוצגות כשעות עבודה. הניכוי אותו ביצעה הנתבעת, נעשה בתהליך שאינו ברור ואינו שקוף, ואותו תהליך לא קיבל ביטוי עלי רישומי נוכחות. בנסיבות אלו, מוצדק להטיל את הנטל על הנתבעת, שברוב המקרים טוענת כנגד רישומיה.

יד(5) שעות עבודתה של התובעת
סוגיית ההפסקות
נקדים אחרית לראשית, ונאמר כי איננו מקבלים את טיעון הנתבעת אשר לזכותה לנכות זמני הפסקות – מאחר שלא הרימה את הנטל להוכיחו. להלן, נימוקינו כשלפני שנפרטם נעמוד על חומר הראיות.

עדות התובעת –
התובעת הצהירה כי מעולם לא קיבלה הפסקה בעבודה, ומעולם לא עצרה את עבודתה לרבע שעה רצופה, ובוודאי לא לחצי שעה. לפי גרסתה, במקום העבודה כלל לא היה חדר אוכל. בד"כ היא עבדה ברציפות ואם רצתה לאכול, אזי נהגה " לכרסם" "איזה כריך" שהביאה מהבית, תוך כדי עבודה: "עומדת עם חומרי הניקוי או יושבת בהחבא באיזור האוכל של הקניון כמה דקות ולא מעבר לכך.". היא הוסיפה כי לא יכלה לצאת מהקניון, לעצור או להעלם אפילו לא לדקה, וכן ציינה כי חששה שיראו שהיא עומדת ואוכלת, שכן מיד היו " מעירים" לה.
התובעת נחקרה על טענותיה אלו, ולאחר חקירתה לא מצאנו עילה טובה להטיל בהן ספק. בחקירתה, התובעת התבקשה לאשר כי בכל יום אכלה במקלט שבקניון. הגם שעומתה עם היגד זה מספר פעמים, חזרה והכחישה אותו, ומנגד אישרה כי אכלה בתוך הקניון משך 5 דקות בלבד. נעיר כי מן השאלה שהופנתה לתובעת באותו מעמד ( פרוט', עמ' 15 , ש' 5 – 6), ניתן להבין כי לגרסת הנתבעת הפסקותיה של התובעת בוצעו בצוותא עם עובדות אחרות. הואיל וכך, אילו היה ממש בגרסת הנתבעת, מצופה היה כי אותן עובדות יזומנו לעדות, על מנת שיתמכו בטענות מר בן-עזרי - דבר שלא נעשה.

עדות מר בן-עזרי –
חרף הכחשתה הנמרצת של התובעת בתצהירה, הראיה היחידה שהציגה הנתבעת, כדי לתמוך בטענה כי ניתנו לתובעת הפסקות ( שאינן באות בגדר שעות העבודה), הייתה עדותו של מר בן-עזרי בתצהירו, אשר בעיקר הדברים חזר על האמור בכתב ההגנה. דהיינו הוא טען כי: (א) התובעת יצאה מדי יום להפסקה בת 30 – 45 דקות, ו-(ב) מדובר בהפסקות " לצורכי מנוחה, אכילה ושתיה שהתובעת הייתה מבצעת מעת לעת ואף רשאית הייתה לצאת מחוץ לתחומי הקניון לצורך ביצוע מנוחתה.".
ראשית, נאמר כי מדובר בעדות כללית ודלה בפרטים. שנית, אף בהתעלם מסוגיית משקל עדותו של מר בן-עזרי בכללות, מתעורר ספק לגבי מידת בקיאותו בהקשר זה. שלישית, מעדותו של מר בן-עזרי עולה כי קיימים גורמים יודעי דבר, ואף בקיאים ממנו, שלא הוזמנו לעדות - מחדל אשר פועל לחובת הנתבעת.
כך, מעדותו בפנינו, עלה כי הוא לא שהה כל העת בקניון, אלא שימש כמפקח באזור יוקנעם, והגיע לקניון בין 3 ל-4 פעמים בשבוע בשעות לא קבועות, כשלפי אותה גרסה היו מקרים בהם הגיע על בסיס יומי. מר בן-עזרי נשאל כך: "אמרת שלא בהכרח היית מגיע כל יום אז מי בדק מה היא עושה כל יום". תשובתו הייתה: "יש אנשי אחזקה בקניון, יש מנהל תפעול בקניון, מן הסתם גם היו צריכים לפקח והיו איתי בקשר על בסיס יומי לגבי כל נושא של ניקיון ודברים למיניהם.". בהמשך הוא הסביר כי עבודת התובעת בוצעה בקומה העליונה של הקניון שם מצויים משרדי ההנהלה וכו', ואישר כי היו מנהלים שראו את התובעת במהלך יום עבודתה ואף מסרו לו דיווח על כך. כאמור, מצופה היה שיזומנו לעדות אותם גורמים שחזו בתובעת באופן שוטף ויאשרו את טענות הנתבעת בדבר הפסקות שניתנו לתובעת וטיבן.

אשר לרישומי הנוכחות ( אלו הקריאים) שהונחו לפנינו - מעבר לכך שלא נערכו כדין, הרי שכאמור הם נערכו באופן שאינו ברור דיו ובלתי שקוף, באופן שבמרביתם נוצר מצג שלפיו כל שעות הנוכחות הן שעות עבודה.

נבקש להתייחס לעובדה שבולטת מתוך טענות הצדדים, הגם שלא עלתה מפורשות כנימוק בהקשר זה, והיא: שהנתבעת ביצעה הפחתות מזמן הנוכחות של התובעת ( לשיטת הנתבעת כנגד הפסקות) בזמן אמת. אמנם, בנסיבות מסוימות, עובדה זו עשויה להוביל למסקנה העובדתית שהעובד ידע בזמן אמת על אודות אותה גריעת שעות, אשר בצירוף העובדה שהעובד לא בא בטרונייה על אודותיה, להוביל למסקנה שהעובד אכן קיבל את זכותו להפסקות – ומכאן לבסס את זכות המעסיק לגרוע את זמן ההפסקות. אלא שבמקרה דנא, אין בסיס עובדתי מספק לטיעון שכזה, ומכל מקום אין מדובר בטיעון בעל משקל משמעותי. במה דברים אמורים?
תחילה, בהיעדר טענות וראיות ברורות - לא ניתן לקבוע באופן סביר שהתובעת ידעה, משך כל תקופת עבודתה, כי היא לא מקבלת שכר בעד כל שעות נוכחותה בעבודה. מר בן עזרי לא התיימר לטעון כי הבהיר לתובעת שקיימת לה זכות להפסקות, לא בתחילת עבודתה ולא בכלל. אף לא נטען כי הודע לתובעת שאינה זכאית לשכר בעד כל שעות נוכחותה בעבודה. בטופס ההודעה לעובד - שכאמור נמסר לתובעת - אין זכר לגילויים שכאלו, כפי שאף אישר מר בן-עזרי בעדותו בפנינו. התובעת העידה בתצהירה כי לא הבינה שהחברה מורידה לה " הפסקות בשכר". איננו רואים עילה להטיל ספק בהצהרה זו, אשר מתחזקת נוכח התרשמותנו כי מדובר בעובדת מוחלשת בעלת מודעות נמוכה לזכויותיה. אף אם נאמר כי הצהרתה זו של התובעת נחלשה בחקירתה הנגדית – ואיננו קובעים כך נוכח השאלה הכללית והתשובה הלקונית של התובעת – עדיין איננו סבורים שניתן לקבוע ממצא גורף בדבר ידיעת העובדת במשך כל תקופת העבודה.
זאת ועוד. אפילו נניח, לצורך הדיון, שהתובעת ידעה בזמן אמת על אודות גריעת השעות – אנו סבורים כי בנסיבות העניין לא היה בכך לשנות את הכרעתנו. המדובר בחוזה עבודה, שמצדו האחד חברת שירותים, שבזמנים הרלבנטיים לתביעה העסיקה עשרות עובדים, ומצדו השני, כאמור, עובדת מוחלשת בעלת מודעות נמוכה לזכויותיה. בנסיבות אלו, לא רק שהסבירות להבנה ברורה של פעולות המעסיק " מאחורי הקלעים" פוחתת. אלא שאף תחת הנחה של הבנה ברורה של פעולות המעסיק, הסבירות לכך שהיעדר מחאה מצד העובד הוא ביטוי לחולשתו היחסית – ולא ביטוי לכך שקיבל את זכותו להפסקות – גוברת.
ניתן ללמוד מדבריו אלו של בית הדין הארצי, בעניין מידת ההוכחה בקשר לסוגיית ההפסקות, במקרה בו דובר על נהג שעבד מחוץ לחצרי המעסיק: " יודגש כי בבחינת השאלה האם הורם הנטל מצדו של המעסיק יש ליתן את הדעת לקשיים הנובעים מעבודתו של העובד מחוץ לחצרי המעסיק, גם אם קשיים אלה אינם מובילים לכך שהחוק האמור אינו חל על העובד. כך למשל, לא מן הנמנע כי נטל זה יורם, או למצער יועבר לכתפי העובד הנטל לסתור את גרסת המעסיק, מקום שבו המעסיק העמיד את העובד על זכותו להפסקה בזמן עבודתו בדרכים. ככל שהמעסיק עשה כן – בין בדרך של פירוט בהודעה על תנאי העבודה, בין בפרסום נהלים ובין בדרך אחרת – ניתן להניח שהעובד ניצל את זכותו להפסקה ויהא מקום להפחית אותו זמן משעות נוספות שביצע." [ע"ע 19460-04-11, עניין ואדים מזור הנ"ל].

המקרה שלפנינו שונה, במובן זה שהמעסיקה דנא לא התמודדה עם אותם קשיים עמם מתמודדים מעסיקים בענף ההובלה, ויכולת הפיקוח שלה הייתה גבוהה יחסית. מה גם שמדובר בענף שבו פער כוחות חריף. לכן, לא מן הנמנע שבמקרים כגון דא, נדרשת החמרה של מידת ההוכחה האמורה.
אשר על כן, אנו סבורים כי במקרה דנא, יש לדרוש ראיות משמעותיות כדי לבסס מסקנה לפיה התובעת קיבלה את זכותה להפסקות. בין היתר, יש לתת משקל לשאלת מידת הגילוי מראש מצד המעסיק. כגון: האם ניתן לעובד גילוי מפורש בדבר זכותו להפסקה, ובדבר כך שלא ישולם לו שכר בעד זמני ההפסקות? וכן, האם נמסרו לעובד דו"חות נוכחות בזמן אמת, אשר מצביעים באופן שקוף וברור כי זמני ההפסקה מנוכים מזמני הנוכחות בעבודה?
אכן, נוכח פערי הכוחות הבולטים בענף הניקיון, ובאופן ספציפי במקרה דנא, ומכוח חובות תום הלב המוגברות בתחום יחסי העבודה, שמכוחן אף נובעות חובות גילוי ושקיפות – מצופה כי המידע יגולה לעובד מראש. מעסיק שלא עושה כן מסתכן בכך שיאלץ לשלם לעובד תמורה בעד כל שעות נוכחותו בעבודה, גם אם גריעת השעות נעשתה בזמן אמת.

נסכם ונאמר כי מסקנתנו באשר לסוגיית ההפסקות היא, כי איננו מקבלים את טענות הנתבעת בנקודה זו, שנסמכות על עדותו של מר בן-עזרי, ומעדיפים את עדות התובעת. דהיינו, אנו קובעים כי לא הוכח שניתנו לתובעת " הפסקות" שאינן חלק משעות העבודה, כמובן הדברים בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה. על יסוד עדות התובעת, ניתן לקבוע כי כן הוענקו לתובעת הפסקות " קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואוויר", ולכל היותר הפסקות שבהן התבקשה להישאר במקום העבודה – אלו גם אלו הן חלק משעות העבודה. נובע מכך, כי הנתבעת לא הייתה זכאית לגרוע משכי זמן כאלו ואחרים מזמני הנוכחות של התובעת בעבודה ( הפער בין שעת הכניסה לשעת היציאה ברישומי הנוכחות שהונחו לפנינו). נובע מכך כי אנו מקבלים את טענת התובעת לפיה כל משך נוכחותה בעבודה מהווה שעות עבודה.

לאחר הכרעה בסוגייה כללית זו, נפנה לדיון בשאלת שעות עבודת התובעת בשנים השונות.

שעות העבודה בשנים 2009 – 2011 - לאחר שעיינו בטענות הצדדים, ונוכח קביעותנו לעיל, אנו קובעים כי שעות עבודת התובעת בשנים אלו הן כמפורט בנספח ז' לתצהירה. נבהיר כי מנספח ז' הנ"ל לתצהיר התובעת עולה כי שעות העבודה חושבו מתוך הרישומים שהציגה הנתבעת תחת ההנחה – שקיבלנו לעיל - כי ההפרש בין שעת הכניסה לעבודה לבין שעת היציאה מהעבודה מהוות שעות עבודה. אשר להיבט החישובי - הנתבעת לא השיגה על חישובים אלו של התובעת, ומכאן שהם מתקבלים.

שעות העבודה בשנת 2012 - בהיעדר רישומי נוכחות ערוכים כדין, אנו מקבלים את טענת התובעת, וקובעים כי בשנת 2012 לא חל שינוי משמעותי בהיקף העסקתה. בהתאם, אנו קובעים כי היקף העסקתה בשנת 2012 הוא כממוצע היקף עבודתה בשנים 2010 – 2011. על פי נספח ז' לתצהיר התובעת, בשנת 2010 - עבדה התובעת 2,188 שעות רגילות ועוד 265 שעות נוספות (125%); ובשנת 2011 – עבדה 2,060 שעות רגילות ועוד 299 שעות נוספות (125%). לפיכך, אנו קובעים כי בשנת 2012 עבדה התובעת 2,124 שעות רגילות ועוד 282 שעות נוספות (125%).

משקבענו את שעות עבודתה של התובעת, נפנה לדיון פרטני בתביעותיה בנוגע לכל אחת מהשנים האמורות.

יד(6) הכרעה בתביעות
התביעה בנוגע לשנת 2009
הסעד בעד שנה זו מורכב בעיקרו מהפרשי שכר רגיל, אשר נובעים מהפער בין שעות עבודת התובעת לבין שעות העבודה שקבעה הנתבעת. עוד כולל אותו סעד, רכיב של " גמול עבודה ביום בחירות" בסך של 72 ₪. טענה זו לגבי יום בחירות שורבבה ללא כל הנמקה – ולכן לגביה דין התביעה להידחות. כן נכלל בסעד האמור, גמול שעות נוספות 125%, בעד 9.5 שעות ( בחודש נובמבר 2009).

בכל הנוגע להפרשי שכר רגיל - בהיעדר טענות מצד הנתבעת, יש לומר כי טענות התובעת לא נסתרו. על אף האמור לעיל, הנתון לגבי חודש אוקטובר 2009 נראה חריג על פניו, ומבדיקת רישום הנוכחות לאותו חודש נמצא כי הוא שגוי. לפיכך, מן הסכום אותו תבעה התובעת נדרשת הפחתה בסך של 460 ₪.

אשר לגמול השעות הנוספות – לגבי החודש האמור – נובמבר 2009 – עותרת התובעת לשכר בעד 11.5 שעות, שלטענתה הוחסרו משכרה. מתוך שעות אלו סיווגה התובעת 2 שעות כרגילות והיתר כנוספות, כאשר ניכר כי השעות שסווגו כנוספות הן אלו שמעבר ל- 186 שעות. הנחה זו מעוררת קושי, שכן שעות נוספות נבחנות ברמה היומית והשבועית. עם זאת, מעיון ברישום הנוכחות קל לראות כי מתוך זמן העבודה שהופחת לתובעת באותו החודש רק 2.5 שעות הן שעות רגילות ( בשבוע הראשון של החודש בלבד), וכל היתר הן נוספות, אגב חלקן 150%. מכאן, שיש לקבל את טענת התובעת לגבי חודש זה, הגם שלא מנימוקיה.

כללו של דבר – אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר בסך של 1,908 ₪ [=72 ₪ - 460 ₪ - 2,439.5 ₪], בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, אשר משיקולי יעילות יחושבו מיום 01/07/09 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעה בנוגע לשנת 2010
הסעד לשנה זו – 3,815 ₪ - הוא כנגד גמול שעות נוספות. מתחשיב התובעת עולה כי לטענתה: (א) בשנה זו היא עבדה 2,188 שעות רגילות, ועוד 265 שעות נוספות 125%, שבעדן היה על הנתבעת לשלם לה סך של 52,149 ₪; (ב) בפועל שולם לה שכר ( שעות רגילות) בסך של 48,334 ₪. מכאן, היא עתרה להפרש בסך האמור של 3,815 ₪.

אשר לדעתנו –
את טענות התובעת באשר לשעות עבודתה – קיבלנו לעיל.
לכן, נותר לנו לבחון האם התובעת אכן עבדה 265 שעות נוספות – כטענתה. מעיון ברישומי הנוכחות עולה כי אין ספק שהתובעת עבדה בשעות נוספות בשנה זו. מתחשיב התובעת עולה כי גם כאן היא סיווגה כשעות נוספות את שעות העבודה שמעבר ל-186 שעות בחודש. כאמור - הנחה זו של התובעת מעוררת קושי.
הנתבעת לא העלתה גרסה נגדית, או הסתייגות קונקרטית כלשהי מעמדת התובעת. מר בן-עזרי העיד בפנינו בכללות כי התובעת החלה את עבודתה בקביעות בשעה 07:30, ולגבי שעת סיום עבודתה "זה היה בדרך כלל דינמי, שעות העבודה היו יכולות לנוע בין 15:00 עד 18:00." . טענות שאף הן מעידות שהתובעת ביצעה שעות נוספות.
על רקע זה, ניתן היה להורות לצדדים לערוך תחשיבים ( או להורות לנתבעת להגיב לתחשיב שצירפה התובעת לסיכומיה). אלא שנחה דעתנו כי אין צורך להאריך את ההליכים, ויש לקבל את הנחתה זו של התובעת.
תחילה, הגם שניתנה לנתבעת אפשרות, היא לא התנגדה לאותה הנחה, לא בתצהירו של מר בן-עזרי, ואף לא בסיכומי הנתבעת שבקשר לרכיב זה עוסקים בעיקר בטענות פרוצדוראליות. אגב כך, בחקירת מר בן-עזרי, עומת העד עם טענות התובעת לפיהן ביצעה שעות נוספות מבלי שקיבלה תשלום, אך הוא גילה חוסר בקיאות, תוך שציין כי הדבר היה באחריות רואה החשבון. על רקע זה, ניתן להניח כי הנתבעת הסכימה לאותה הנחה, משמצאה כי היא מובילה לתוצאה שאינה מקפחת אותה, או מכל סיבה אחרת.
נוסף על כך, נחה דעתנו כי אותה הנחה אינה מקפחת את הנתבעת. ראשית, מאחר שהנחת התובעת הוחלה על פני מספר חודשים, הרי סביר להניח שקיימים חודשים שבהם אותה הנחה דווקא מקפחת את התובעת, מאחר ש"אינה תופסת" את כל השעות הנוספות שביצעה. שהרי שמחישוב השעות הנוספות ברמה היומית והשבועית, עשוי לנבוע כי גם בחודשים בהם התובעת עבדה פחות מ-186 שעות, ביצעה שעות נוספות. ואכן כך עולה מבדיקה מדגמית שערך בית הדין. שנית, התובעת עתרה לגמול שעות נוספות בשיעור של 125%, כאשר קיימות שעות שבעדן היא זכאית ל-150%.
לכן, יש לקבל את טענת התובעת כי בעד שנת 2010 היה על הנתבעת לשלם לה שכר בעד שעות רגילות בסך של 45,292 ₪, וגמול שעות נוספות בסך של 6,857 ₪, ובסך הכל 52,149 ₪ ( במעוגל). מריכוזי השכר עולה כי באותה שנה אכן שולם לתובעת שכר רגיל בלבד בסך של 48,334.80 ₪ - כטענתה.
אשר על כן, אנו מקבלים את טענת התובעת ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר בזיקה לעבודתה בשנת 2010, בסך של 3,815 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/07/10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעה בנוגע לשנת 2011
על בסיס הטעמים שהטעמנו בנוגע לשנת 2010, אנו מקבלים את טענות התובעת וקובעים כי בשנה זו התובעת עבדה 2,359 שעות, מתוכן 2,060 שעות רגילות, ו-299 שעות נוספות.

מטענות התובעת, עולה כי לשיטתה, בעד שעות אלו היה על הנתבעת לשלם לה שכר רגיל בסך של 45,402 ₪, וגמול שעות נוספות בסך של 8,237 ₪, ובסך הכל 53,642 ₪. חרף שהנתבעת לא טענה דבר בנקודה זו, איננו מקבלים טענות אלו במלואן. שכן, התובעת נסמכת על תעריף שעתי – ללא הנמקה מספקת. בהיעדר טענה אחרת נסתמך על ממוצע משוקלל של שכר המינימום לאותה שנה, שעומד על 21.425 ₪. לפיכך, על בסיס הנחות התובעת, באותה שנה היה על הנתבעת לשלם לה שכר ( רגיל וגמול שעות נוספות), בסך של 52,143 ₪.

על פי ריכוזי השכר באותה שנה שולם לתובעת שכר רגיל בלבד, בסך של 47,383.77 ₪ - כפי שטענה התובעת.

אשר על כן, בגין שנה זו, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת גמול שעות נוספות בסך של 4,759 ₪ (=47,383.77 ₪ – 52,143 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/07/11 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעה בנוגע לשנת 2012
נוכח שיקולי נטל השכנוע, הטענות והראיות שהובאו לפנינו, קבענו לעיל כי בשנה זו, עבדה התובעת 2,124 שעות רגילות ועוד 282 שעות נוספות. לאחר שחישבנו ממוצע משוקלל של שכר המנימום, אנו קובעים כי בעד שעות עבודה אלו, בשנה זו היה על הנתבעת לשלם לתובעת: שכר בעד שעות רגילות בסך של 47,386.44 ₪ (2,124 שעות * 22.31 ₪), וגמול שעות נוספות בסך של 7,864.28 ₪ (282 שעות * 22.31 ₪ * 1.25), ובסך הכל 55,250.72 ₪. על פי ריכוזי השכר שולם לתובעת שכר רגיל בסך של 48,181.38, וגמול שעות נוספות בסך של 1,560.60 ₪, ובסך הכל 49,741.98 ₪. לכן, ההפרש לזכות התובעת עומד על 5,508.74 ₪, אלא שאין לפסוק לתובעת יותר משתבעה.

כללו של דבר – בעד שנת 2012 אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת גמול שעות נוספות בסך של 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/07/12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעה בנוגע לשנים 2013 - 2014
לעיל קבענו כי הנתבעת לא הייתה זכאית לנכות מזמני הנוכחות של התובעת, משכי זמן כלשהם, ושעל כן כל שעות נוכחותה בעבודה מהוות שעות עבודה. טענת התובעת שלפיה בכל יום עבודה בשנים אלו גרעה הנתבעת חצי שעה משעות נוכחותה – לא נסתרה. למעשה היא אושרה בתצהירו של מר בן- עזרי, בכפוף לתיקון בחקירתו לפנינו, לפיו הנתבעת קיזזה הפסקות משעות הנוכחות של התובעת. לפיכך, בנוגע לשנים דנן זכאית התובעת לשכר – בעד חצי שעה מדי יום. מריכוזי השכר עולה כי בשנת 2013 עבדה התובעת 187 ימים, ובשנת 2014 – 215 ימים. בסך הכל, 402 ימים - כפי שטענה התובעת.

אשר על כן, בעד שנים אלו, על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר כדלקמן-
בעד שנת 2013 – 2,162 ₪ (187 ימים * 0.5 שעה * 23.12 ₪ לשעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/07/13 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בעד שנת 2014 – 2,485 ₪ (215 ימים * 0.5 שעה * 23.12 ₪ לשעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/06/14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

טו. אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת ברובה.

בהתאם, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים מהיום שתקבל לידיה פסק דין זה, את הסכומים הבאים:
פיצויי פיטורים – בסך של 17,607 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים – בסך של 9,000 ₪. סכומים אלו, באם לא ישולמו במועד האמור, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
תמורת הודעה מוקדמת – בסך של 3,720 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/11/14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – בסך של 10,000 ₪, במונחי מועד פסק דין זה.
פדיון דמי הבראה – בסך של 992 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/11/14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
פדיון חופשה - בסך של 2,221 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/11/14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה ( תגמולי מעסיק) – בסך של 11,275 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17/12/11 ( אמצע התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובכפוף לקביעותינו הנוספות בפרק הרלבנטי.
דמי חגים – בסך של 3,967 ₪, בהתאם לפירוט בטבלה שבסעיף 85 לפסק הדין.
הפרשי שכר וגמול שעות נוספות –
לשנת 2009 - בסך של 1,908 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/07/09, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
לשנת 2010 - בסך של 3,815 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/07/10, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
לשנת 2011 - בסך של 4,759 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/07/11, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
לשנת 2012 - בסך של 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/07/12, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
לשנת 2013 - בסך של 2,162 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/07/13, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
לשנת 2014 - בסך של 2,485 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/06/14, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
כמו-כן, לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הרלבנטיים, והעובדה כי הן התובעת והן הנתבעת לא הקלו האחת על רעותה ( כשם שלא הקלו על מלאכתו בית הדין) - ראינו לנכון לחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת בסך של 700 ₪, וכן בשכ"ט עורך-דינה בסך של 7,000 ₪.

כל צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מן היום שיקבל לידיו פסק דין זה.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ט, (14 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר מרדכי חזיזה
נציג ציבור (עובדים)

ורד שפר,
שופטת בכירה