הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 19783-12-20

לפני:
כב' השופטת רויטל טרנר
נציג ציבור (עובדים) מר עזמי תחאוחו
נציג ציבור (מעסיקים) מר אליאס ג'טאס

המבקש/הנתבע:
טוני קנאזע
ע"י ב"כ: עו"ד אמל מזואי-בדען

-
המשיב/התובע:
ג'רג'ורה קנאזע
ע"י ב"כ: עו"ד איאד ג'ובראן
פסק דין חלקי
לפנינו בקשה לסילוק על הסף.
רקע עובדתי
התובע והנתבע הם אחים שעבדו יחד שנים ארוכות בחנות התבלינים המשפחתית "טחנת הגליל - אלבאבור" (להלן: העסק).
ביום 19.12.20 הגיש התובע תביעה נגד הנתבע בה הוא טוען כי הוא הבעלים של העסק, וכי הנתבע הועסק אצלו כשכיר. עוד טוען התובע כי הנתבע ביקש לסיים את עבודתו בעסק, אך קודם לכן השתלט על אתר האינטרנט של העסק, החליף את מספר הטלפון והחל מקבל הזמנות לטלפון האישי שלו. על רקע זה, כולל כתב התביעה עילות תביעה שעניינן מתן צו מניעה קבוע המורה לנתבע להימנע מעשיית שימוש באתר האינטרנט של העסק, השבת הרכוש שנטל עם סיום העסקתו וכן פיצוי בגין הפרת חובת האמון, הנאמנות ותום הלב המוגברות החלות ביחסי העבודה משום שגזל את אתרי האינטרנט ותכולתם; גזל והשתלטות ללא זכות שבדין על רכוש של מעסיק; גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999, והפרת זכויות יוצרים.
במצורף לתביעה, הגיש התובע בקשה לצו מניעה, במסגרתה ביקש לבטל את רישום מספר הטלפון של הנתבע באתר האינטרנט, לנתב מחדש את הרכישות המקוונות באתרי האינטרנט לתובע עצמו ולהשיב את אמצעי השליטה באתרים.
ביום 17.12.20 התקיים דיון בבקשה לסעד הזמני, במעמד הצדדים, ובסיומו של הדיון הודיע התובע כי אינו עומד על הבקשה.
ביום 20.1.21 הגיש הנתבע כתב הגנה וטען כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתיק כיוון שעילות התביעה הן נזיקיות, ובין הצדדים מתקיימים יחסי שותפות, ולא יחסי עבודה. כמו כן, הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד מטעמי זהירות במידה ובית הדין יחליט כי מדובר ביחסי עבודה בין הצדדים, על מנת לשמור על זכויותיו.
בין לבין, הגיש הנתבע תביעה לפירוק השותפות בעסק בביהמ"ש לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 46940-01-21). ביום 29.4.21 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי יש לעכב את ההליכים בפניו עד להכרעת בית הדין בשאלת קיומם של יחסי עבודה בין האחים.
ביום 3.5.21 הגיש הנתבע בקשה זו לסילוק על הסף, ולאחריה התובע את תשובתו. ביום 10.6.21 התקיים דיון בבקשה.
ביום 23.6.21 דחה ביהמ"ש המחוזי בקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע בנוגע להחלטת ביהמ"ש לענייני משפחה וקבע כי הכרעה במחלוקת לעניין פירוק השיתוף מחייבת הכרעה בשאלה אם בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה, מחלוקת אשר הכרעה בה נתונה לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה (רמ"ש 20023-05-21).
ביום 18.7.21 סיימו הצדדים להשלים טיעונים בכתב, והתיק עבר למתן החלטה.
טענות הצדדים בנוגע לסילוק על הסף
הנתבע טוען כי לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בתביעה כיוון שבין הצדדים לא התקיימו יחסי עבודה. הנתבע מתאר בבקשתו באריכות את היסטורית העסק, וטוען כי בינו לבין התובע התקיימו יחסי שותפות: השניים התנהלו כשותפים לכל דבר ועניין, ניהלו את העסק במשותף, התחלקו ברווחים, נשאו יחד בחובות, בסיכונים, והתנהלו האחד כלפי השני וכלפי כולי עלמא כשותפים שווים. לטענתו של הנתבע, רישומו כעובד נעשתה למראית עין בלבד. הנתבע נימק את טענתו באופן הבא:
ראשית, לטענתו זכה במעמד של דייר מוגן במושכר בו מתנהל העסק, ויש בכך כדי ללמד על כך שהוא שותף בעסק, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 23(ב) ו- 26 חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. לטענתו, אם לא היה ממשיך את ניהול העסק, במקום אביו המנוח, לא היה זוכה במעמד דייר מוגן. שנית, לאחר משבר האמון בין האחים, פנו השניים לישוב הסכסוך והגיעו להסכמה זמנית לפיה העסק ינוהל ברוטציה, כך שבמשך תקופה מסוימת כל אחד מהאחים ינהל את העסק לבדו. לטענת הנתבע יש בכך כדי ללמד שהיחסים בינו לבין התובע הם יחסי שותפות, משום שאם היה מדובר ביחסי עבודה, לא היה בסיס להסכם הרוטציה האמור. שלישית, התובע לא הוכיח את טענתו לקיומם של יחסי עבודה באמצעות ראיות ממשיות. כך, יכול היה להציג תלושי שכר מהשנים המוקדמות, טופס 161, ומכתב לשחרור הכספים שמצויים בקופת הגמל, אך נמנע מלעשות כן. עוד נטען בהקשר זה כי אין ללמוד מתלושי השכר לשנים 2014-2020 כי התקיימו יחסי עבודה, כיוון שהם פיקטיביים, שכן אין בהם אזכור לשעות עבודה, ימי חופשה, ימי מחלה וכדומה, ובפרט כשהנתבע סיים את עבודתו בחודש 3/19. כמו-כן טוען הנתבע כי אין לקבל את טענת התובע כי המשכורת שולמה במזומן, בפרט כאשר יתר העובדים קיבלו את משכורתם באמצעות העברה בנקאית או המחאה. רביעית, גם מהאתר העסקי ניתן ללמוד על יחסי שותפות בין הצדדים. חמישית, העובדה כי הנתבע עבד שעות ארוכות יותר משאר העובדים מלמדת כי לא היה עובד מן המניין. שישית, תעודות רישום הסימנים המסחריים כשלעצמן מוכיחות את השותפות, כיוון שלנתבע יש בעלות בסימן המסחרי. לטענתו, אם היה עובד מן המניין, לא היה רישום ככזה.
הנתבע מוסיף וטוען כי התובע מושתק מלהתכחש לשותפות כיוון שהודה במסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו כשותפים ביחס לעסק (ת"א (נצ') 3921/98 ח'ורי נ' קנאזע (03.08.2004) (להלן: פסק דין ח'ורי)). באותו עניין, דן בימ"ש השלום בבקשת גב' ח'ורי לסילוק האחים מהמבנה בו פועל העסק. לטענת הנתבע, יש ללמוד מתצהירו של התובע, עדותו של עו"ד מאזן נאסר, וסיכומי הצדדים כי בין האחרים התקיימו יחסי שותפות. עוד טוען הנתבע כי יש לראות בקביעותיו של בימ"ש השלום השתק פלוגתא שכן מתמלאים התנאים לקיומו של השתק זה על פי מבחני הפסיקה. כמו-כן, לטענתו מתקיים השתק שיפוטי שכן התובע הצהיר בתיק האמור כי בשנת 1988 התקיימו יחסי שותפות בין האחים, הוא מנוע מלטעון כעת להעדר יחסי שותפות. בנוסף, טוען הנתבע כי מתקיים בעניינם של הצדדים השתק שבהתנהגות כיון שהשניים התנהלו כלפי כולי עלמא כשותפים.
בדיון שהתקיים הוסיף הנתבע וטען גם כי לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בתביעה כיוון שמדובר בתביעה נזיקית בעיקרה. עוד טוען הנתבע לסילוק על הסף מחמת שיהוי, שכן שני האתרים הוקמו ונוהלו על ידו החל משנת 2014, לכן התביעה יוצאת כנגד מצב שקיים זמן רב.
עוד טוען הנתבע להטעיה והעלמת עובדות מבית הדין. כך נטען כי התובע העלים מבית הדין את העובדה שהאחים הם שותפים בשותפות הרשומה 'טחנת הגליל', וכי התובע ניסה בדרכי תחבולה לנכס לעצמו את הסימן המסחרי "אלבאבור- טחנת הגליל- Galilee mill".
מנגד, טוען התובע כי לבית הדין קיימת סמכות עניינית לדון בתביעה משום שבין הצדדים התקיימו יחסי עבודה ובירור טענותיו של הנתבע מקומו במסגרת ההליך העיקרי שכן מדובר במחלוקות עובדתיות ומשפטיות שצריכות להתברר לגופן תוך שמיעת עדויות. כמו-כן, טוען התובע כי אין לתת משקל למסמכים שהוגשו מטעם הנתבע במסגרת בקשה זו, כיוון שהוגשו בחסר וללא הצגת המקור (על אף שלטענת התובע המסמכים המקוריים מצויים בידי הנתבע), לא חתומים ובניגוד לסעיף 41 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א 1971. עוד טוען התובע כי אין לראות בפסק דין ח'ורי מעשה בית דין שכן בהליך זה לא נדרש בית המשפט להכריע במחלוקת באשר למהות היחסים בין הצדדים, אלא במושכר. עוד נטען כי בימ"ש השלום נעדר סמכות עניינית לדון במערכת היחסים שבין האחים שכן זו מצויה בסמכות ביהמ"ש לענייני משפחה או לחילופין בסמכותו של בית הדין לעבודה. בנוסף טוען התובע כי הדברים אותם ציטט הנתבע מפסק דין ח'ורי אינם חד משמעיים כפי שניסה להציגם, וגם אם יוכח שבזמן כתיבת פסק הדין בעניין ח'ורי התקיימה שותפות בין הצדדים, אין להשליך מאז על היחסים שבין הצדדים כיום. לעניין הדיירות המוגנת, טוען התובע כי בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר גם בן של דייר מוגן, שאינו שותף בעסק רשאי לקבל את זכויות הדיירות המוגנת. לכן, לא ניתן לקשור בין השותפות לזכויות בדיירות המוגנת, לצורך הוכחת השותפות.
המסגרת הנורמטיבית
בתי הדין לעבודה הינם ערכאה מיוחדת להם הוקנתה סמכות ייחודית לדון בנושאים מוגדרים. על פי ההלכה הפסוקה, את הוראות החוק המגדירות את סמכותו של בית הדין יש לפרש בצמצום: "קו הפרשנות של בית הדין לעבודה בפסקי דין רבים היה מאז ומתמיד כי יש לפרש את מסגרת הסמכות שלו באופן דווקני" (דב"ע נג/3-254 יהושע אורנשטיין הוצאת ספרים יבנה בע"מ נ' אמיר דוידזון, פד"ע כז 425).
סמכויות בית הדין לעבודה נקבעו בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. סעיף 24(א)(1) קובע כדלקמן: "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]...".
לפי תקנות 44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, רשאי בית הדין בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לסלק על הסף כתב טענות. ההלכה הפסוקה הינה כי הסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים בלבד, וכי "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע מז/3-15 אפנר יצחק ואח' נ' מפעלי הנדסה לחינוך, מיום 18.8.1987).
כך גם נקבע בע"ע (ארצי) 408/07 מדינת ישראל – כהן (13.2.2008): "הלכה מושרשת היא, כי סעד המחיקה על הסף הוא סעד קיצוני ובית הדין אינו נוקט בו אלא במקרים חריגים. בתי הדין לעבודה נוהגים בזהירות יתרה בבואם להכריע בבקשה למחוק תביעה על הסף ומעדיפים להורות על בירור הענין לגופו, על פני סילוק התביעה על הסף. כדברי חברי הנשיא סטיב אדלר: 'בבתי הדין לעבודה מחיקה על הסף אינה יכולה ואינה צריכה לשמש דרך המלך ויש להכריע במחלוקת לגופו של ענין' וכבר נפסק, כי 'בית דין זה אימץ את ההלכות במשפט הכללי שיצאו מבית המשפט העליון לעניין מחיקה על הסף, על פיהן יש לנהוג בזהירות ולבחון בקפדנות את העובדות והטענות המופיעות בתביעה וכל אימת שניתן לתקן פגם בתביעה אין למחקה על הסף' זאת מן הטעם ש'מחיקה על הסף אינה הדרך המועילה מבחינה דיונית... ואין היא טובה ליחסי עבודה', 'על מנת שלא לשלול מבעל דין לממש את זכותו המשפטית'".
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שהוצגו בשלב זה, שוכנענו כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, רק ביחס לעילת התביעה של גניבת עין, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
יחסי עבודה
מטיעוני הצדדים, הן בכתבי הטענות והן בבקשה לסילוק על הסף, עולה שורה של מחלוקות עובדתיות ומשפטיות באשר לקיום יחסי עבודה בין הצדדים. אין חולק, כי הנתבע הוצג בפני רשויות המס כעובד שכיר בעסק, כאשר התובע הינו המעסיק. בהתאם לכך הופקו לנתבע תלושי שכר ושולמו תשלומים לביטוח לאומי והפרשות לקרן פנסיה. הנתבע אף מציין בבקשה לסילוק על הסף כי נרשם כשכיר בעסק עוד בשנת 1990, כחלק מהחלטה משותפת וכלכלית של שני האחים בצוותא. נתונים אלו מלמדים לכאורה על קיומם של יחסי עבודה, כאשר טענתו של הנתבע ליחסי שותפות בלבד דרושה בירור מעמיק והוכחה.
גרסתו של הנתבע כי לא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין התובע וכי רישומו כשכיר מהווה מראית עין בלבד, אינה יכולה להתברר עד תומה במסגרת בקשה לסילוק על הסף. יש לתת לתובע את יומו בבית הדין על מנת שישכנע בדבר קיומם של יחסי עבודה וזכאותו לסעדים אותם הוא מבקש. שאלת ההגדרה המשפטית של יחסי הצדדים צריכה להתברר במסגרת ההליך העיקרי על דרך של שמיעת ראיות, בירור אשר מצוי בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, ולכן אין לקבוע בשלב זה כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. לטענת הנתבע יש ללמוד כי בין הצדדים מתקיימים יחסי שותפות בין הצדדים נוכח הסכם הרוטציה שנעשה ביניהם במסגרת הליך הגישור. אין לקבל טענה זאת בשלב זה שכן לא מן הנמנע שהצדדים הגיעו להסכם זה רק על מנת לייצר שקט תעשייתי עד לבירור התביעה ביניהם, ולכן הסכם זה לא מייתר את ההכרעה בשאלת יחסי העבודה שבין הצדדים.
הנתבע טוען כי העובדה ששני האחים זכו במעמד דייר מוגן בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר מלמדת על כך שניהלו את העסק במשותף עם האב, כלומר היו שותפים ולא מעסיק ושכיר. מנגד, טוען התובע כי הפרשנות אותה מציג הנתבע אינה נכונה, שכן סעיף 26 לחוק הגנת הדייר מאפשר לבן שעבד עם אביו כעובד, ואף אם לא עבד עמו כלל, לזכות במעמד דייר מוגן. היות ומדובר בשאלה שבפרשנות החוק, מקומה להתברר בהליך העיקרי, ולא במסגרת בקשה זו.
השתק
הנתבע טוען כי קיים השתק לגבי קיומה של שותפות בין האחים, כפי שנקבע בפסק דין ח'ורי. אין לקבל טענה זאת מהטעמים שיפורטו להלן.
בבר"ע (ארצי) 24381-09-18 טרה הנדסה ובניה בע"מ נ' ברקאת (21.01.2019) נקבע כי "השתק פלוגתא... מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה". בבר"ע (ארצי) 21332-01-18 סעדו גוטאני נ' המוסד לביטוח לאומי (15.04.2018) נקבע כי הכלל המשפטי של השתק פלוגתא נועד למנוע פסיקה סותרת כאשר הוכרעה מחלוקת בשאלה עובדתית שאז מנועים הצדדים מלשוב ולהתדיין באותה מחלוקת. ארבעת התנאים המצטברים להחלת הכלל של השתק פלוגתא הינם:
"א. פלוגתא זהה בשני ההליכים, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
ב. התקיימה התדיינות באותה פלוגתא בהליך הראשון בין אותם צדדים. תנאי זה דורש זהות בין הצדדים בשני ההליכים. הדוקטרינה של השתק פלוגתא יכול שתחול גם על מקרה בו אין זהות פורמלית בין בעלי הדין אם קיים ביניהם קשר מחייב, קירבה משפטית או עניינית או כאשר קיימת 'זהות אינטרסים' בין בעלי הדין בהליך הראשון לבעלי הדין בהליך השני...
ג. ההתדיינות הראשונה מסתיימת בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא תוך קביעת ממצא פוזיטיבי לגביה להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.
ד. יש לבחון את מידת חיוניות ההכרעה בפלוגתא הנדונה לצורך מתן פסק הדין בהליך הראשון."
פסק דין ח'ורי עוסק בשאלת סילוק התובע והנתבע (ואמם) מהמבנה המושכר בו מצוי העסק. אביהם של האחים שכר את המבנה בהתאם לחוזה שכירות מוגנת מחודש 6/1950. לאחר פטירת האב, עברו זכויותיו במושכר לאלמנתו, אמם של התובע והנתבע. באותו תיק נטען בין היתר כי האם איבדה את זכויותיה או העבירה אותן שלא כדין לבניה. מנגד, טענו התובע והנתבע כי לאחר פטירת אביהם, זכויותיו כדייר מוגן במושכר עברו אליהם כדין. המחלוקת בפני ביהמ"ש היתה, לפיכך, למי עברו זכויות האב כדייר מוגן, לאשתו או לבניו – מחלוקת אשר שונה מהותית מן המחלוקות אשר הובאו בפני בית הדין במסגרת תיק זה.
זאת ועוד, מעיון בפסק הדין עולה כי בימ"ש השלום לא דן לגופו של עניין באופן בו התנהל העסק ובחלקו של כל אחד מהאחים בתפעול העסק. הנתבע מפנה לפסקאות מפסק דין ח'ורי אשר לטענתו מלמדות על יחסי השותפות בין הצדדים, כך למשל כי "לאחר מספר שנות עבודה המושכר ובשנת 88, נכנסו הנתבעים 2-3 לשותפות יחד עם אביהם איליא ". אולם, מעיון בפסק הדין עולה כי אין מדובר בקביעה פוזיטיבית של ביהמ"ש לאחר בחינת ראיות, אלא תיאור העברת המושכר על בסיס הנתונים שהציגו הצדדים באותו תיק. נציין כי בהמשך לאותו ציטוט, נרשם כי בשנת 1988 רכש האב את חלקיהם של שותפיו בעסק (אחיו של האב), ולא נרשם כי האב ובניו – כשותפים – רכשו את חלקיהם של השותפים האחרים. נציין גם את דבריו של עו"ד מאזן בחקירתו הנגדית: "...הבן הבכור שלו ג'ורג'ורה שיושב כאן מאז שאני זוכר אותו הוא עבד איתו, הבן השני טוני בא בשלב יותר מאוחר והתחיל לעבוד בעסק". כשנשאל בהמשך "כיצד עבדו הילדים אצל האבא כשכירים או כעצמאיים ובאיזה סטטוס", השיב: "מה שאני יודע שהם תמיד עבדו איתו יום ולילה", וכי לאחר פטירת האב "המשיכו לעבוד שני הילדים בעסק...". מדברים אלו לא עולה בבירור מה הייתה חלוקת התפקידים בין הצדדים, למעט העובדה כי עבדו יחד בעסק. כך גם מדבריו של התובע בחקירה הנגדית לא עולה בבירור כי התקיימו יחסי שותפות בין הצדדים. בתחילה נשאל "...מי מנהל את בפועל את העסק", והשיב "אני ואחי טוני". אולם, כשנשאל על שם מי העסק ברשויות המס, השיב "על שמי בלבד". בהתאם לכך הגיע בית המשפט למסקנה כי האחים ניהלו את העסק במשך תקופה ממושכת ולא האם. שוב יודגש, כי קביעתו של בית המשפט בפסק דין ח'ורי היא קביעה שעוסקת בהעברת הזכויות בין אימם של התובע והנתבע אליהם, ולא ביחסים שביניהם. בהתאם לכל האמור לא ניתן להשתכנע, בשלב זה, כי מתקיים השתק פלוגתא בנוגע ליחסים בין הצדדים וסוגיה זו מקומה להתברר במסגרת ההליך העיקרי.
בכל הנוגע להשתק שיפוטי, ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625 (2005) נקבע כי "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים. התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט." הנתבע טוען כי בפרשת ח'ורי התובע טען לקיומם של יחסי שותפות, ולכן הוא מנוע מלטעון אחרת בתיק שלפנינו. אולם, משעה שלא התבררה מערכת היחסים בין הצדדים בפסק דין ח'ורי, גם בהקשר זה לא ניתן לקבוע כעת כי מתקיים השתק שיפוטי. מעבר לכך, חלפו שני עשורים לערך מאז שנטענה על פניו טענת התובע ליחסי שותפות, כך שגם אם התובע מושתק מלטעון אחרת לגבי התקופה שהסתיימה במועד פסק הדין בפרשת ח'ורי, הרי שאין בכך כדי להשליך בהכרח על מערכת היחסים שהתקיימה בין הצדדים בשנים האחרונות.
באשר לטענת הנתבע להשתק בהתנהגות, בע"א 578/88 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אורית נצר, מג(3) 828 (1989) נקבע כי "השתק מכוח התנהגות ...אין זו טענה משפטית גרידא, אלא טעונה היא הנחת תשתית עובדתית בדבר ההתנהגות עצמה...." במילים אחרות, השתק בהתנהגות דורש הנחת תשתית עובדתית, באמצעות ראיות, דבר שטרם נעשה בענייננו.
לפיכך אין לקבל את הבקשה מטעמי השתק.
דיון מקביל בסכסוך בין הצדדים
הנתבע טוען כי יש לעכב את ההליכים בבית הדין עד תום הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה, שאמור לדון בבעלות בעסק ופירוק השיתוף, שכן מחלוקת זו רחבה יותר משאלת הבעלות באתרי האינטרנט, לה יידרש בית הדין. בטיעוניו מפנה הנתבע לשני מקרים בהם בתי הדין לעבודה עיכבו את ההליכים שהתנהלו בפניהם עד להכרעה בבתי המשפט האזרחיים. לאחר עיון בפסקי הדין, הגענו למסקנה כי אין מדובר במקרים דומים למקרה שנדון לפנינו:
בנוגע לע"ע (ארצי) 32379-09-16 כהן נ' מנגלוס (21.08.2017), באותו עניין הוחלט לעכב את ההליכים בבית הדין לעבודה עד להכרעה בבית המשפט המחוזי משום שמדובר היה במחלוקות זהות וההליך בבית המשפט המחוזי היה מצוי בשלב מתקדם יותר. לא כך הוא הדבר בענייננו: ראשית, בפסק דין מנגלוס העילות הנדונות היו זהות, בעוד במקרה שלפנינו בכל אחת מהערכאות עילות התביעה הן שונות שכן בבית הדין נדונה שאלת הבעלות באתרים ובביהמ"ש לענייני משפחה נדונה שאלת הבעלות בעסק; שנית, לבית הדין סמכות ייחודית לדון בקיומם של יחסי עבודה, ולבית המשפט לענייני משפחה אין את הכלים להכריע בשאלה זו; שלישית, בפסק דין מנגלוס ההליך בבית המשפט המחוזי היה מצוי בשלב מתקדם בעוד במקרה שלפנינו שני ההליכים מצויים בתחילתם, לכן אין קדימות להליך כזה או אחר משיקולי יעילות; רביעית, כשבית הדין דן בשאלת עיכוב ההליכים בפסק הדין מנגולס, לא עמדה בפניו החלטה של הערכאה המקבילה אשר החליטה קודם לכן לעכב את ההליכים בפניה. במקרה שלפנינו ביהמ"ש לענייני משפחה כבר החליט על עיכוב ההליכים שהתנהלו בפניו, החלטה שאושרה כאמור בבית המשפט המחוזי.
בנוגע לבר"ע (ארצי) 52969-09-19 אורג'ניקס בע"מ נ' יפת (07.01.2020), גם באותו עניין עיכב בית הדין הארצי את ההליכים על למתן פסק דין בבית המשפט המחוזי משום שההליכים בבית המשפט המחוזי היו מצויים בשלב מתקדם, כאשר בפני שתי הערכאות נדונו שאלות זהות. במקרה שלפנינו, כאמור, שני ההליכים מצויים בשלב התחלתי והשאלות העומדות להכרעה אינן חופפות במלואן.
טענות בעל-פה מול מסמכים בכתב
הנתבע טוען כי טענת התובע לפיה התקיימו יחסי עבודה עומדת בניגוד לתעודות רישום הסימנים המסחריים, שכן הנתבע הינו בעלים בסימן המסחרי של העסק. עוד טוען הנתבע שגם מאתרי האינטרנט, חשבוניות המס, ודף כרטיס האשראי ניתן ללמוד כי מדובר ביחסי שותפות. אין לקבל טענה זו, בשלב מקדמי זה, שכן מנגד הוצגו בפנינו מסמכים המעידים על קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים: תלושי שכר, מסמכים המעידים על תשלומים לביטוח לאומי, הפרשות לקרן פנסיה, ועוד. אותנטיות המסמכים ומעמדם אינם יכולים להתברר במסגרת דיון בבקשה לסילוק על הסף. מהות המסמכים צריכה להתברר במסגרת ההליך העיקרי, כך גם בנוגע לטענתו של הנתבע בדבר הטעיה והעלמת עובדות מבית הדין, שכן מדובר בטענות עובדתיות הדרושות הוכחה.
סמכות עניינית
הנתבע מוסיף וטוען כי לבית הדין אין את הסמכות העניינית לדון בעילות התביעה ובסעדים המפורטים בכתב התביעה, שכן מדובר בעילות נזיקיות או עילות שאינן נעוצות ביחסי עבודה, כגון עשיית עושר ולא במשפט והפרת זכויות יוצרים.
סוגיית תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה ולערכאות אזרחיות נדונה ברע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15) שם נקבע מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים, היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק או חליפיהם; מבחן העילה, האם העילה נובעת מיחסי עבודה; ומבחן העילה שהוחרגה מסמכות בית הדין, ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה. בהתאם לכך נפנה ליישם את המבחן התלת שלבי בעניינו. בכל הנוגע למבחן זהות הצדדים, עיקר המחלוקת בתיק זה נוגעת לקיומם של יחסי עובד-מעסיק, שאלה שבירורה מצוי בסמכותו של בית הדין. בהתאם לכך ניתן לומר כי גם המבחן השני – האם העילה נסובה על יחסי העבודה, מתקיים בענייננו, שכן מדובר בסכסוך שבו המחלוקת בין הצדדים נסבה על זכויות התובע וחובות הנתבע הנובעות מיחסי העבודה ביניהם, בכפוף להכרעה שהתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. בכל הנוגע למבחן השלישי – העילות שעליהן נסובה התביעה, עיון בכתב התביעה מלמד על עילות התביעה הבאות: הפרת חובות האמון, הנאמנות ותום הלב של הנתבע כעובד של התובע; גזל והשתלטות שלא כדין על רכוש התובע כמעסיק; גניבת עין; והפרת זכויות יוצרים.
אחת מעילות התביעה העיקריות, אשר גם נוגעת לעילות האחרות, היא הפרת חובת האמון, הנאמנות ותום הלב של הנתבע כלפי התובע, מכח יחסי העבודה ביניהם. עילת תביעה זו מצויה בלב משפט העבודה ובסמכות העניינית של בית הדין.
לעניין טענת הגזל, התובע מבסס את טענתו למתן צו המורה על הנתבע להשיב לידיו את אמצעי השליטה באתרי האינטרנט על סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) (עילת הגזל); סעיף 31 לפקודת הנזיקין לעניין הסגת גבול במיטלטלין; וסעיף 63 לפקודת הנזיקין לעניין הפרת חובה חקוקה. כמו כן, טוען התובע בהקשר זה לפיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.
אכן, סעיף 52 לפקודת הנזיקין העוסק בגזל אינו מצוי בסמכותו של בית הדין. ככלל תביעות נזיקיות אינן בסמכותו של בית הדין, למעט הסעיפים שהוחרגו בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. אולם, התובע מבסס את טענתו להשבת אמצעי השליטה באתרי האינטרנט גם על סעיפים אחרים בפקודת הנזיקין, אשר מצויים בסמכותו של בית הדין – השגת גבול במיטלטלין והפרת חובה חקוקה. אומנם אין לקבוע בשלב זה כי טענותיו של התובע בהקשר זה נכונות, אולם גם אין לסלק על הסף עילת תביעה זו משעה שהתובע מבקש לבסס את הסעדים על סעיפים מפקודת הנזיקין המצויים בסמכותו של בית הדין.
ביחס לעשיית עושר ולא במשפט נקבע בפסק דין רוחם כי עילה זו מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה: "בית המשפט המחוזי סבר שעילות מכוח חוק זה אינן מצויות בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. דעתנו אחרת, והיא מבוססת על שני טעמים – פורמאלי ומהותי, כמפורט להלן... במישור הפורמאלי – שלמעשה די בו – הוראת החוק המגדירה את סמכותו של בית הדין לעבודה מפקידה בידיו את מכלול הסכסוכים הנובעים מיחסי העבודה בין העובד למעסיקו, ומוציאה מכלל זה, כחריגים, עילות לפי פקודת הנזיקין. העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט אינה נופלת לגדר החריג, וממילא היא נותרת בגדר הכלל. כן יש להזכיר, במישור המהותי, את הקשר ואת נקודות החפיפה שבין דיני החוזים ובין דיני עשיית עושר ולא במשפט (דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 12-5, 125-117 (מהדורה שנייה, 1998)). כידוע, הדין אף אינו שולל את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על מערכת יחסים חוזית (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 264 (1982); ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 316-315 (1991)). ואמנם, הלכה למעשה בתי הדין לעבודה דנים בעילות הנוגעות לעשיית עושר גם כיום (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושרותי בריאות נ' קדם (23.9.2008)).
מטעמים דומים ומשלא הוחרגו עילות מכוח חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, באופן מפורש בסעיף 24 לחוק, וכשמדובר באותה מסכת עובדתית, טעמי היעילות, וחיסכון זמן שיפוטי, כל אלו מצדיקים את אי פיצולה של התביעה במקרה זה. הנתבע מפנה בהקשר זה לסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 שעניינו בסמכות בימ"ש מחוזי לדון בתביעות מסוג קניין רוחני. אולם, הוראה זו מטרתה להגדיר את סמכויות בימ"ש מחוזי ביחס לסמכויות בתי המשפט האזרחיים האחרים, ואין בה כשלעצמה לשלול סמכות שיפוט מקבילה לבתי הדין לעבודה בנוגע לזכויות יוצרים שעה שנטען להפרה במסגרת מערכת היחסים שבין עובד למעסיק. נפנה בהקשר זה לסעיף 34 לחוק זכות יוצרים, שדן ביצירה אשר נוצרה על ידי עובד וקובע כך: "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת". זאת ועוד, סעיף 52 לחוק זכויות יוצרים קובע כי הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית היא עוולה לפי פקודת הנזיקין, ומשעה שהתובע בתיק דנן משתית את עילות התביעה בין היתר על עילות נזיקיות אשר מצויות בסמכותו של בית הדין, כאמור לעיל, לא שוכנענו בשלב זה כי יש לסלק על הסף עילת תביעה זו (ראו גם בשא 724/13 ‏ אפ.אמ.אר. מחשבים ותוכנה בע"מ נ' שטיין ואח', מיום 17.4.13; סע"ש (ת"א) 1639-11-13‏ ‏ דפנה נבארו נ' סלע מעבדות תוכנה בע"מ, 31.10.17; סע"ש (תל אביב-יפו) 10839-02-14 ברטה (ציונה) ימפולסקי נ' אגודת ידידי הבלט הקלאסי בישראל, מיום 16.9.18; ס"ע (י-ם) 31284-07-11 סלמאן אלאמיר עאמר נ' מינרווה יעוץ והדרכה בע"מ, 24.3.14).
באשר לגניבת עין - לבית הדין אין סמכות לדון בעילה זו. לבית הדין לעבודה קיימת סמכות מוגבלת על פי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות:
"(א) לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענה בין עובד לבית מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', והנובעת מיחסי עובד ומעביד;
(2) בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור."
פרק ב' לחוק עוולות מסחריות דן בגזל סוד מסחרי, ולעומת זאת פרק א' לחוק דן בהלכות מסחר לא הוגנות, בין עוסק לעוסק. כאמור בסעיף 22 האמור, לבית הדין אין סמכות לדון בעילות של גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת. לפיכך, יש לקבל את טענת הנתבע לסילוק על הסף של עילת התביעה שעניינה גניבת עין (ראו למשל סע (חי') 10596-11-08 סטאטוס סקול בע"מ נ' תיב"מ פלוס בע"מ, מיום 5.3.09; סע"ש (ת"א) 13311-03-16 וורק ליס בע"מ נ' גליק, מיום 11.10.16; ס"ע (ת"א) 37887-04-12 ג.ק. - מערכות מתקדמות לניק נ' עובדיה, מיום 6.9.16).
סיכום
מכל האמור לעיל, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת באופן חלקי, כך שהתביעה בגין עילת גניבת עין מסולקת על הסף. שאר טענותיו של הנתבע נדחות.
נוכח תוצאה זו, יימשכו ההליכים בתיק כסדרם, למעט ביחס לטענת התובע לגניבת עין. משעה שהוגשה תביעה שכנגד, יגיש התובע תוך 30 ימים כתב הגנה שכנגד.
דיון מוקדם בתיק יתקיים ביום 31.10.21 בשעה 12:00.
להמשך מעקב המזכירות.

ניתנה היום, ל' אב תשפ"א (8 אוגוסט 2021) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

מר עזמי תחאוחו
נציג ציבור (עובדים)

רויטל טרנר, שופטת

מר אליאס ג'טאס
נציג ציבור (מעסיקים)