הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 19392-11-18

לפני:

כב' השופטת לובנא תלחמי סוידאן
נציג ציבור (עובדים): מר דוד לוי
נציג ציבור (מעסיקים): מר אלישע שחם

התובעת
נתיב אקספרס - תחבורה ציבורית בע"מ
ח.פ. 513069682
ע"י ב"כ: עו"ד עינת כרמי ברק

-

הנתבע
וג'די סעד
ע"י ב"כ: עו"ד כרם הנו

פסק דין

א. רקע עובדתי תמציתי
התובעת היא חברה פרטית, אשר עוסקת במתן שירותי תחבורה ציבורית ומפעילה קווי תחבורה ציבוריים (להלן: "התובעת" או "המעסיקה").

הנתבע הוא עובד לשעבר של התובעת, אשר הועסק על-ידה כנהג אוטובוס מתאריך 11/06/14 עד תאריך 02/11/15, עת פוטר לאלתר, בנימוק של מעילה בכספי המעסיקה. הנתבע הועסק בשכר שעתי בסך של 32.88 ₪.

בתאריך 26/08/15, זי מנה התובעת את הנתבע לשיחת בירור, שנקבעה לתאריך 30/08/15, בנימוק של "עבודה בניגוד לנהלי החברה", וזו התקיימה במועד שנקבע (להלן: "הבירור").

בתאריך 03/09/15 הודיעה התובעת לנתבע, כי בעקבות שיחת הבירור, הנתבע ישהה בחופשה בתשלום עד תום בירור הטענות נגדו וקבלת החלטה בעניינו.

בתאריך 01/10/15, או בסמוך לכך, זומן הנתבע לשיחת שימוע שנקבעה לתאריך 06/10/15. במסגרת מכתב הזימון הודע לנתבע כי התובעת שוקלת להפסיק את עבודתו, עקב חשד למעילה בכספיה וגניבת תקבולים.
בתאריך 02/11/15 הוציאה התובעת תחת ידה החלטת פיטורים מפורטת ומנומקת, תוך שדחתה את טענות הנתבע שהועלו במהלך השימוע, וקבעה כי הנתבע מעל בכספיה בהיקפים משמעותיים.

בזיקה לחשדות אלו הגישה התובעת תלונה במשטרה, שבעקבותיה נפתחה חקירה בחשד ל"גניבה בידי עובד ממעבידו" (תיק פל"א 421164/2015). בתאריך 05/11/18, נסגר התיק בעילה של חוסר ראיות מספיקות.

ב. עיקר טענות התובעת
טענת התובעת המרכזית היא כי הנתבע, בהיותו עובד בשירותה, גנב תקבולי נוסעים כמפורט להלן: הנתבע החזיק ברשותו כרטיסי רב קו אנונימיים ועשה שימוש בחלקם, ב דרך של תיקוף כרטיס נסיעה וביטולו מי יד לאחר מכן. בתקופה שמחודש ינואר 2015 ועד חודש אוגוסט 2015, הנתבע פעל בדרך האמורה כ-2,891 פעמים, כשדפוס זה היה חלק ממסכת שיטתית של גניבות תקבולים , פעולות הכרטוס משקפות כרטיס שנמכר בפועל לנוסע, והביטולים משקפים את ביטול העסקה לפי המתכונת הבאה: כשעלה נוסע ששילם במזומן, הנתבע השתמש בכרטיס הרב קו האנונימי שבחזקתו, תיקף כרטיס נסיעה ומסר אותו לנוסע, ומייד לאחר מכן ביטל את אותו כרטיס נסיעה, ושלשל את התקבול של הנוסע לכיסו. לטענת התובעת, הנתבע שיתף פעולה עם נהגים אחרים, תוך שהחליפו ביניהם כרטיסי רב קו אנונימיים, בהם עשו שימוש בדפוס האמור. לפי הנטען, באמצעות אותו דפוס של תיקוף-ביטול, גנב הנתבע מן התובעת סך של 165,231.80 ₪.

התובעת טענה כי במעשיו אלו הנתבע הפר את חובת האמון וחובת תום הלב המוגברות שהוא חב לה במסגרת חוזה העבודה בין הצדדי ם; עשה עושר ולא במשפט על חשבונה והפר את חובותיו מכוח חוק השומרים, התשכ"ז - 1967, בהיותו שומר שכר, שנדרש מתוקף תפקידו לשמור על כספים שמופקדים בקופת המזומנים במהלך הנסיעה, כשבתמורה לכך קיבל שכר עבודה. כמו-כן, טענה התובעת כי גניבה ממעסיק בנסיבות דנן, מהווה עילה לשלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים ושל תמורת הודעה מוקדמת. על יסוד טענות אלו, עתרה התובעת לסעדים הבאים: פיצוי בגין הפרת חובת הנאמנות ותום הלב בסך של 25,000 ₪, סעד הצהרתי לפיו יש לשלול מן מהנתבע את זכאותו לשחרור הפיצויים הצבורים (בקופת הגמל) בסך של 7,343.84 ₪, השבת תמורת הודעה מוקדמת אשר שולמה לנתבע, בסך של 6,115.68 ₪ ו השבת סכום הגזלה – סך של 165,231.80 ₪.

ג. עיקר טענות הנתבע
הנתבע טען כי יש למחוק או לדחות את התובענה על הסף, מחמת היותה קנטרנית וטרדנית ו/או מחמת היעדר יריבות.

לגוף העניין טען הנתבע, בין היתר, כי טענות התובעת בגדרן מיוחסים לו מעילה, או גניבה, או מעשים פסולים הן עלילת שווא, שמטרתן להתעשר שלא כדין על חשבונו, או להתחמק מתשלום זכויותיו בעקבות פיטוריו. בכתב ההגנה, הכחיש הנתבע את טענות התובעת תוך שטען כי "מעולם לא רכש כרטיסים אנונימיים ו/או ביצע פעולות ביטול ו/או כל מעורבות במעשי מעילה ו/או גניבה של תקבולים.", וכן הפנה לכך כי הוא נחקר במשטרה והתיק נגדו נסגר. הנתבע טען כי לאורך כל תקופת עבודתו הוא עבד בשקידה ובמסירות, בהתאם להנחיות והנהלים שנקבעו על-ידי התובעת ומי מטעמה. לבסוף טען הנתבע, "למען הזהירות", כי כל הסכומים והנזקים שנתבעו מוכחשים, ולחלופין טען כי מדובר בסכומים מופרזים.

ד. השאלות השנויות במחלוקת
האם קיימת עילה לסילוק התביעה על הסף?

ככל שיש לדון התביעה לגופה: האם הנתבע מעל בכספי המעסיקה, היינו האם נטל תקבולי נוסעים ושלשל אותם לכיסו? ככל שכן:
מהו סכום הגזלה?
האם יש בכך כדי להקים לתובעת זכות לפיצוי, בשל הפרת חובת האמון ותום הלב, או בשל הפרת הוראות חוק השומרים?
האם קמה עילה לשלול מן הנתבע את פיצויי הפיטורים הצבורים?
האם התובעת זכאית להשבת תמורת הודעה מוקדמת, אשר נטען כי שולמה בשוגג לנתבע?

ה. מסכת הראיות
מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר נאיף דעקה, סמנכ"ל תפעול בתובעת ומי שבזמנים הרלבנטיים לתביעה שימש כסמנכ"ל תחזוקה ולוגיסטיקה (להלן: "מר דעקה" או "הסמנכ"ל"). נציין כי מר דעקה טען בפנינו, וטענתו זו לא נסתרה, כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה היה גם אמון על מערך השימועים ושיחות בירור עם נהגים. כמו-כן, הגישה התובעת את תצהירו של מר מוחמד אבו אלהיג'א, מי שהועסק בעבר בתובעת, ושימש בזמנים הרלבנטיים לתביעה פקיד/אחראי מערכות מידע (להלן: "מר אבו אלהיג'א"). מטעם הנתבע הוגש תצהירו, אליו צורף, בין היתר, תיק חקירת התלונה שהגישה התובעת כנגדו במשטרה (פל"א 421164/2015).

נציין כבר כעת, כי ככלל בית הדין לא נתן אמון בעדות הנתבע. מעבר לסתירות המרובות שעלו בגרסאותיו, עדותו הייתה מתחמקת ומתחכמת, והרושם היה כי הוא מנסה לסכל ולערפל את בירור האמת.

ו. טענת הסף: היעדר יריבות
כאמור, בכתב ההגנה, הנתבע טען כי יש למחוק או לדחות את התובענה על הסף, מחמת היותה קנטרנית וטרדנית ו/או מחמת היעדר יריבות . בסיכומיו הסתפק הנתבע בטענה להיעדר יריבות תוך שטען כי מאחר שהתובעת אישרה כי הכספים שנגנבו ממנה (תקבולי נוסעים) הם כספיו של משרד התחבורה, הרי שאין יריבות בינו לבינה וכי התובעת לא הביאה ראייה כלשהי בדבר הרשאה להיכנס בנעליו של משרד התחבורה.

איננו מקבלים טיעונו זה של הנתבע, אשר משולל כל יסוד ודינו להידחות. במוקד כתב התביעה, מונחת הטענה לפיה הנתבע הפר את חוזה העבודה בין הצדדים, בכך שגנב תקבולים שקיבל במהלך עבודתו ושהיה עליו להעבירם במלואם לתובעת. התובעת עתרה להשבת כספי הגזלה וכן לסעדים נוספים על יסוד טענות בדבר הפרת חוזה העבודה. הואיל וכך, הרי ככל שתוכח ההפרה וגובה הנזק (טענת הגניבה וסכום הגניבה), אזי התובעת תהא זכאית לקבל מן הנתבע את הגזלה, ומכאן שקיימת יריבות בין הצדדים. הנתבע נסמך על טענת מר דעקה שהעיד בפנינו כי "...על פי ההסכם הפדיון של האוטובוס הולך למדינה. אנו מקבלים דרך פעילות בק"מ של האוטובוסים" (פרוט', עמ' 34, וגם בהמשך עדותו). אולם, נתון זה אינו מעלה ואינו מוריד לעניין שאלת היריבות בין התובעת לנתבע. ראשית, ובמישור העובדתי, הנתבע לא טען, וממילא לא הוכיח, מה טיבו של אותו "הסכם" בין המדינה לבין התובעת. שנית, גם אם אותו "הסכם" מטיל חובה על התובעת להעביר למדינה את התקבולים, או את חלקם, או סכומים כאלו ואחרים, אין בכך כדי לגרוע מחובתו של הנתבע, כעובד התובעת, להעביר את התקבולים שהגיעו לידיו במהלך עבודתו למעסיקתו.

אי לכך, הטענה לסילוק התביעה על הסף בשל היעדר יריבות, נדחית.

ז. השתלשלות העניינים - בהרחבה
מעדותו של מר דעקה עלה כי בחודש יולי 2015, התקבלה במחלקת תלונות הציבור אצל התובעת תלונה מאת נוסע, לפיה באחת מהפעמים שבהן המתין לאוטובוס בתחנה, עבר אוטובוס מלא עד אפס מקום, ולא עצר להעלאת נוסעים נוספים (להלן: "התלונה"). התובעת ערכה בדיקה ראשונית של התלונה ומצאה כי בשעה הרלבנטית לתלונה, הנתבע הוא שנהג באותו אוטובוס ובאותה נסיעה נמכרו רק 21 כרטיסים, שעה שאוטובוס מלא, כולל ההיתר המקסימאלי לנוסעים בעמידה , מאפשר העלאת 61 נוסעים. מר דעקה ציין כי נוכח ממצאים אלו, התעורר חשדה של התובעת אשר החליטה לערוך "בירור פרטני בעניין" (ראו גם עדותו לפנינו, פרוט', עמ' 23, ש' 9 ואילך).

הנתבע התייחס אף הוא בתצהירו לאותה תלונה שבלשונו היוותה "יריית הפתיחה" לבדיקות שערכה התובעת בעניינו. הנתבע לא הכחיש את קיומה של התלונה, אך טען שאינו זוכר את האירוע מושא התלונה (ראו גם: סיכומי הנתבע, בעמ' 4, סעיף א.).

על פי תצהירו של מר דעקה, בעקבות התלונה וממצאיה ביצעה התובעת מספר בדיקות: בדיקה של בסיס הנתונים במערכות הטכנולוגיה; בדיקות באמצעות לקוחות סמויים; חקירה שבוצעה באמצעות חוקרים פרטיים ובדיקות מבק ר. להלן נידרש בקצרה לבדיקות אלו.

בדיקת בסיס הנתונים במערכות הטכנולוגיה – לטענת מר דעקה, בדיקה זו העלתה כי בקווים בהם נהגו נהגים מסוימים , ובתוכם הנתבע, נרשמו באופן חריג פעולות מרובות של רכישת כרטיס ("תיקוף"), ומייד לאחר מכן ביטול העסקה שבוצעה. מר דעקה הוסיף, כי התופעה ניכרה בנסיעות ארוכות, אשר מחירן בהתאם, ובפרט בקווים ששירתו את הקהילה החרדית מצפת או סביבתה לירושלים ו/או לבני-ברק (סעיף 5 לתצהירו). מר דעקה ציין כי תחילה בוצעה הבדיקה לגבי היום הרלבנטי לתלונה, אך מאחר שנמצאו לא מעט ביטולים, התקבלה החלטה להרחיב את הבדיקה ל-7 חודשים (פרוט', עמ' 24, ש' 1-2). על פי תצהירו, הנתבעת ביצעה בדיקה של כמות הביטולים שביצע כל נהג במסלולי הנסיעה הרלוונטיים, החל מחודש ינואר 2015, ומצאה כי ישנם 6 עובדים חשודים בביצוע פעולות ביטול. לטענת מר דעקה, הבדיקה העלתה כי מתחילת שנת 2015, בקו שבין צפת לירושלים בוצעו 3,907 ביטולים, בעוד שהממוצע במסלולים האחרים עמד על כ-2 ביטולים בלבד (סעיף 11 לתצהירו ). מר דעקה הוסיף וטען, כי בעניינו של הנתבע, העלתה הבדיקה, כי עד חודש אוגוסט 2015 הנתבע ביצע, באמצעות כרטיסי רב קו אנונימיים שהיו ברשותו, 2,891 פעולות ביטול כרטיסי נסיעה.

בדיקה על ידי לקוחות סמויים - לפי תצהירו של מר דעקה, בהמשך לכך ביצעה הנתבעת בדיקה באמצעות לקוחות סמויים , אשר חיזקה את החשד לפי ו הנהגים דיווחו על כמות נוסעים נמוכה בהרבה מאלו שנסעו בפועל, תוך שהם משלשלים את כספי הנסיעה של הנוסעים "הלא מדווחים" לכיסם (סעיף 6 לתצהירו). מעיון בטענות הנתבע בתצהירו, עולה כי אי נו מכחיש את טענות התובעת בדבר עצם ביצוע הבדיקות האמורות על ידי לקוחות סמויים, וכן לא הכחיש כי אותם לקוחות סמויים מסרו גרסה באשר לבדיקה שערכו. הנתבע צירף לתצהירו הודעות שמסרו לכאורה אותם לקוחות סמויים בפני חוקרים פרטיים (נספח ד' לתצהירו). על פי הודעת אחד הלקוחות הסמויים, מר יאיר זילברמן, בפני החוקר הפרטי מיום 09/08/ 15 (נכלל בנספח ד' הנ"ל לתצהיר הנתבע), אושרה טענת התובעת לפיה הנתבע מכר כרטיסי נסיעה וביטל אותם מייד לאחר מכן. עם זאת, הנתבע הכחיש את דבריהם ומסקנותיהם של אותם לקוחות סמויים מכל וכל ו טען כי עיון בדברי הלקוחות הסמויים במשטרה, מלמד כי הוכנסו מילים לפיהם, וכי עדויותיהם בנויות על מסקנות אישיות וניחושים, ולא על "תיאור מצב עובדתי עם הוכחות". על כך הוסיף הנתבע כי אותם לקוחות מתארים מקרים נקודתיים בודדים, שלא ברור כיצד ניתן להסיק מהם את מסקנות התובעת בדבר העלמת כספים שיטתית (סעיפים 32 ו- 34 לתצהיר הנתבע).
התובעת לא זמנה את אותם לקוחות סמויים, או מי מהם, להעיד לפנינו. מכאן, לעמדתנו, אין לייחס לטענות התובעת, אשר נסמכות על אותן בדיקות של לקוחות סמויים, משקל ראייתי כלשהו .

חקירה פרטית מטעם התובעת - מר דעקה מסר, כי בנוסף ללקוחות הסמויים, התובעת פנתה לשירות חקירות "מקצועי חיצוני", וצירף לתצהירו דו"ח חוקר פרטי, מתאריך 06/09/15, ובו תיאור חקירה, שלכאורה הזמינה התובעת, שלפי אותו דו"ח נפתחה בתאריך 06/08/15, והוא נערך לכאורה על-ידי מר איציק מייזלר, אשר לא זומן להעיד בפנינו. הנתבע אומנם לא התנגד להגשת הדו"ח, אך נראה כי הוא חולק על תוכנו (סעיף 35 לתצהירו). על רקע זה, ובשים לב לטיב ההאשמות המופנות לנתבע, אנו סבורים כי אין לייחס משקל ראייתי כלשהו לדו"ח החוקר ולממצאיו, ונוסיף כי ראייה זו אף אינה דרושה לצורך הכרעה בתיק שלפנינו.

מר דעקה טען בתצהירו, כי בעקבות הבדיקות שנערכו, התגבשו חשדות לגבי דרכים שונות שבהן הנתבע, ונהגים נוספים , מעלו בכספי התובעת. לטענתו, הדרך העיקרית שבה בוצעה המעילה הייתה העלמת תקבולים באמצעות תיקוף וביטול כרטיסי רב קו אנונימיים ( סעיפים 7-10 לתצהירו). דרכים נוספות היו: שימוש בקבלות פיקטיביות ומכירת כרטיסי נסיעה משומשים (סעיף 12 לתצהירו). מכל מקום, מטענות התובעת בסיכומיה, עולה כי תביעתה ממוקדת סביב הטענה לגניבת תקבולים באמצעות שימוש בכרטיסי רב קו אנונימיים בדרך של תיקוף וביטול.

שיחת הבירור שנערכה לנתבע - אין חולק כי בתאריך 26/08/15 הנתבע זומן לשיחת בירור, בנימוק של "עבודה בניגוד לנהלי החברה", וכי שיחת הבירור התקיימה בתאריך 30/08/15 בפני חוקרים מטעם התובעת (נספח א' לכתב התביעה; סעיפים 16-17 לתצהיר מר דעקה; סעיפים 53-54 לתצהיר הנתבע). בכתב התביעה (סעיף 22) ובתצהיר מר דעקה (סעיף 17), נטען כי באותה שיחת בירור סירב הנתבע למסור הודעה תוך שטען: כי אינו משתמש בכרטיסי רב קו אישיים; כי רכש מספר מוגבל של כרטיסי רב קו אנונימיים אותם מכר לנוסעים תמורת 10 ₪ לכרטיס; וכי אין לו כל מעורבות במעשי מעילה ו/או גניבה של תקבולים. טענות אלו של התובעת לגבי תוכן שיחת הבירור – לא נסתרו.
בתצהירו (סעיפים 53-54) התייחס הנתבע לסוגיית שיחת הבירור, לא הכחיש את טענות המעסיקה לגבי תוכן השיחה, אלא מסר להן הסבר, לפיו באותו היום הוא הופתע, מאחר שלא ידע מראש שזומן לחקירה במשרד חקירות, ומעולם לא היה בחקירה במשטרה או במקום אחר (וראו גם, הודעת הנתבע במשטרה, עמ' 4, ש86-90). בסיכומיו, הוסיף הנתבע כי במהלך אותה שיחה בחר שלא לשתף פעולה "תחת ההלם הראשוני" וטען כי זוהי זכותו.
בהמשך ל שיחת הבירור, בתאריך 03/09/15, התובעת הודיעה לנתבע כי החל מתאריך 30/08/15 הוא ישהה בחופשה בתשלום (נספח ב' לכתב התביעה). בתאריך 01/10/15, או בסמוך לכך, זומן הנתבע לשימוע, שנקבע לתאריך 06/10/15, וזאת באמצעות מכתב הזימון שצורף כנספח ג' לכתב התביעה.

השימוע – התובעת צירפה, כנספח ד' לכתב התביעה, פרוטוקול ישיבת השימוע מתאריך 06/10/15 (להלן: "פרוטוקול השימוע"). לפי פרוטוקול השימוע, בישיבת השימוע נכחו הנתבע, מר דעקה, הגב' חנין אבו תנהא - מנהלת משאבי אנוש וגב' סלווא שאמי-שוקחה - קצינת ציות. מר דעקה התייחס בתצהירו לדברי הנתבע בשימוע (סעיפים 21 ו-22 לתצהירו). הנתבע לא התיימר לטעון כי הפרוטוקול אינו משקף נכונה את דבריו בשימוע, ולא חקר את מר דעקה בנוגע להצהרותיו אשר לתוכן השימוע, ולפיכך מקבלים אנו את פרוטוקול השימוע כראיה בדבר מהלכו.

בעיקר הדברים זו הייתה גרסת הנתבע בשימוע, בכל הנוגע לטענת המעילה:
"... ביום עולים איתי מאות נוסעים. בחודש אלפי נוסעים. ידוע לכם שיש הרבה תקלות בקופות. עובדה שאתם מחליפים את המכונות. אחד המנהלים שלכם אומר שיש באג ומחליפים את המכונות כרטוס.
היו הרבה תקלות בעינית שמתחממת. לפעמים אתה שם כרטיס והמנורה מהבהבת והכרטיס נתקע. אז, אני ראיתי שאם אני שם כרטיס רב-קו אחר ואז המכונה הייתה משתחררת. וכך, התרגלתי לעשות במהירות לשים כרטיס רב קו אחר, ולאחר מכן מחזיר הרב-קו של הנוסע.
אם הייתי יודע שהייתי מגיע לחקירה לא הייתי עושה את זה. לשאלת סלווא- אני לא זוכר אם פניתי למנהל הסניף באופן ספציפי על הפתרון שמצאתי (לשים כרטיס רב-קו אחר על מנת לשחרר את המכונה). אני סיפרתי שיש תקלות, גם למנהל הסניף וגם לקצין הבטיחות וגם לקופאית בסניף.".
בהמשך נשאל הנתבע, מדוע הוא מבצע ביטול אחרי כל נוסע שעולה לאוטובוס, ותשובתו הייתה: "כי התרגלתי לעבוד ככה, כדי לא להיתקע בלי מכונת כרטוס ואנשים יעלו ויסעו באוטובוס ללא כסף.
אני אשם בדבר אחד, שלא העלמתי עין מהתקלות במכונת הכרטוס כמו יתר הנהגים. לפעמים הייתי מגיע מוקדם לסידור והייתי יוצא לסידור באיחור רבע שעה או חצי שעה בגלל שיש תקלה במכונת הכרטוס ואין אוטובוס חלופי.
אני לא מבצע רכישה בפועל אני רק מנקב ומבטל.".

במהלך השימוע הנתבע הכחיש את טענת המעילה מכל מכול וטען כי שגה במעשיו, וציין שהיה עליו לאשר לנוסעים לעלות בחינם ולא לחפש פתרון, אולם הכחיש בתוקף ששלשל כספים לכיסו, והוסיף שעשה מה שעשה לטובת החברה, מתוך כוונה טובה, בתום לב, כדי לפתור את הבעיה במכשיר הכרטוס.

לפי גרסת התובעת, לאחר ישיבת השימוע נערכו בדיקות נוספות, לרבות בדיקה פרטנית ומדויקת של כל עסקה ועסקה, והתברר כי בתקופה שמחודש 01/2015 עד 08/2015 היקף העסקאות שבוטלו (תיקוף וביטול מיידי של כרטיסים) עומד על סך של 165,231.8 ₪, ולא 121,778.1 ₪, כפי שנרשם בהזמנה לשימוע.

פיטורי הנתבע - בתאריך 02/11/15, או בסמוך לכך, הודיעה התובעת לנתבע, בהחלטה מפורטת ומנומקת על פיטוריו לאלתר מעבודתו אצלה (נספח ה' לכתב התביעה - להלן: "מכתב הפיטורים"). במכתב הפיטורים, ציינה התובעת, בין היתר, כי בתום ישיבת השימוע, והגם שטענות הנתבע נשמעו בלתי משכנעות, היא החליטה לבצע בדיקה מעמיקה נוספת של "מקור הנתונים של מערכות הכרטוס", ומצאה, "באופן חד משמעי", כי אין מקום לקבל את טענותיו. בגדר האמור ציינה התובעת כי לא ניתן "לשחרר" את הקופה /מכונת הכרטוס שאינה "מצליחה" לקרוא כרטיס רב קו אחד, באמצעות שימוש בכרטיס רב קו אחר , וכי גרסת הנתבע אינה מתיישבת עם דו"ח פעילות הנהגים, שהראה תיקוף וביטול מיידי, ללא רכישה של נוסע לאחריהם (סעיף 10 למכתב הפיטורים). עוד ציינה התובעת כי הנתבע עשה שימוש לפחות בארבעה כרטיסים אנונימיים, שמספריהם פורטו , ונטען כי נעשו בהם פעולות רבות של רכישת כרטיסי נסיעה מייד לאחר מכן פעולות ביטול. התובעת ציינה כי לאור מכלול הנתונים, הנתבע, במסגרת עבודתו כנהג אוטובוס, שלשל לכיסו תקבולים, שאינם שלו, מכאן שהוא מפוטר לאלתר, ללא זכות לתשלום פיצויי פיטורים, או תמורת הודעה מוקדמת.

ח. גניבה ממעסיק – המסגרת הנורמטיבית
סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע: "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת." (וכן ר' גם סעיף 383 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, אשר כותרתו "גניבה – מהי" ).

הנטל לשכנע כי עובד גנב ממעסיקו מוטל על כתפי המעסיק, אשר טוען לכך. בהינתן כי גניבה היא טענה מסוג הטענות, אשר יש בה כדי לפגוע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת, התלבטו בתי המשפט בשאלה מהי מידת ההוכחה החלה בנוגע להוכחתה: האם כמידת ההוכחה במשפט האזרחי, האם כמידת ההוכחה במשפט הפלילי, או מידת הוכחה שונה משתי אלו . בע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ (מיום ,26/08/86 להלן: "ענין זיקרי"), קבע כב' השופט ברק כי : "...יש להמשיך ולנקוט את הגישה, כי בכל המשפטים האזרחיים מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל-פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשור במהותו ובחומרתו של הנושא.". עמדתו של השופט ברק היוותה דעת הרוב, כשמנגד הביע כב' השופט בך עמדה לפיה קיימת מידת הוכחה שלישית, גבוהה יתר מהנטל האזרחי הרגיל. שנים לאחר מכן, חזר בית המשפט העליון על עמדתו הנ"ל של כב' השופט ברק ופסק: "כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות..." (ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ. מלחי אמנון, מיום 11/04/13 - להלן: "הלכת בר נוי").

בכל הנוגע לגניבה ממעסיק, עובר לפסק הדין בעניין זיקרי, קבע בית הדין הארצי כי: "מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורין באשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה." [דב"ע (ארצי) 3-1/לו יגאל הלמן נ' יוסף וישנגרד, מיום 03/05/76]. בהמשך נראה היה כי הלכת זקרי אומצה בבתי הדין לעבודה – בעניין יונייב בית הדין הארצי אימץ את גישת בית הדין האזורי שלפיה: "...מידת ההוכחה של אקט פלילי במשפט אזרחי נבחנת על-פי 'מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו על פי מבחנים של שכר ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא', וכי ככל שמבקשים 'לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עימה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים'". [דב"ע (ארצי) 3-79/נג לובה יונייב - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ, מיום 25/11/93 , להלן: "עניין לובה יונייב"). בפסיקה מאוחרת קבע בית הדין הארצי כי יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, "מעבר למאזן ההסתברות." [ע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ – עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, מיום 25/04/06; ע"ע 85/07 שוויש – גלאט ירושלים מוצרי בשר כשר למהדרין, מיום 07/02/08; ע"ע 39929-01-16 מטיילי קשת אילת בע"מ – תורג'מן, מיום 13/06/17].

באשר לטענת גניבה אשר נסמכת על ראיות נסיבתיות, כפי המצב בענייננו, פסק בית הדין הארצי כך: "ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת ( בענייננו למשל טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען". (עניין לובה יונייב).

לעניין הוכחת טענה גניבה באמצעות ראיות נסיבתיות ניתן גם ללמוד, בשינויים המתחייבים, מהדין הפלילי בו נפסק: "כוחן הראייתי של ראיות נסיבתיות אינו נופל מזה של ראיות ישירות, וההבדל העיקרי בין השתיים נוגע למורכבות מלאכתו של בית-המשפט בהסקת המסקנה המפלילה על-פיהן. כאשר מדובר בראיה ישירה, מתמצית מלאכתו של בית-המשפט בבחינתה של מהימנות הראיה, ואילו כאשר מדובר בראיה נסיבתית, המסקנה המרשיעה מושתתת על הליך תלת שלבי: 'בשלב ראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר... בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו....' (ע"פ 10635/08 ‏ציון נעים נ' מדינת ישראל, מיום 13/12/10). לעניין יישום עקרונות אלו בגדרי המשפט האזרחי, ראו: ע"א 545/96  Sheridon Exim Ltd. נ' רשות הנמלים והרכבות, מתאריך 18/04/99 , בעמ' 326.

ט. האם הנתבע גנב תקבולי נוסעים במהלך עבודתו?
להלן נבחן את היסודות שעליהם נסמכת המעסיקה במסקנתה כי הנתבע גנב תקבולי נוסעים, בראי המסגרת הנורמטיבית שפירטנו לעיל .

ט.1. האם הנתבע החזיק בכרטיסי רב קו אנונימיים?
בנקודה זו, כמו בהקשרים אחרים, שינה הנתבע גרסה, אך בסופו של יום הודה כי במהלך עבודתו בתובעת החזיק ברשותו כרטיסי רב קו אנונימיים. כאמור לעיל, בשיחת הבירור טען הנתבע כי רכש מספר מוגבל של כרטיסי רב קו אנונימיים, אותם מכר לנוסעים תמורת 10 ₪ לכרטיס, וכך גם טען בהודעתו במשטרה (עמ' 2, ש' 33-34). מנגד, בכתב ההגנה, טען הנתבע כי "מעולם לא רכש כרטיסים אנונימיים" (סעיף 13 לכתב ההגנה). בתצהירו הודה שהחזיק בכרטיסי רב קו אנונימיים, תוך שהוסיף כי באותה תקופה, נהגים החזיקו בכרטיסים כאמור במטרה למכור אותם, "בהתאם להנחיות של החברה" (סעיף 17 לתצהירו). אם כן, המסקנה היא כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה, הנתבע החזיק בכרטיסי רב קו אנונימיים. להשלמת התמונה נעיר, כי מוסכם בין הצדדים שעצם ההחזקה בכרטיסי רבי קו אנונימיים במטרה למכרם ללקוחות הייתה לגיטימית (פרוט', עמ' 36, ש' 4-9, ש' 15-21).

ט.2. האם הנתבע עשה שימוש בכרטיסי רב קו אנונימיים שהיו ברשותו?
בעניין זה גרסת הנתבע היתה פתלתלה. בשיחת הבירור, הנתבע לא ציין כי השתמש בכרטיסי הרב קו האנונימיים שרכש, אלא טען שמכר אותם לנוסעים. אולם, בשימוע הודה שעשה שימוש בכרטיסי רב קו, והוסיף כי היה זה לצורך שחרור מכונות כרטוס תקולות. בכתב ההגנה, טען כי לא רכש כרטיסים אנונימיים כלל (וממילא לא עשה שימוש ב הם), אך בתצהירו (סעיף 22) ובסיכומיו (עמ' 5, סעיף א.) הודה כי במסגרת עבודתו אכן עשה שימוש בכרטיסים אנונימיים. מכאן, הנתבע עשה שימוש בכרטיסי רב קו אנונימיים שהחזיק, ולא החזיק בהם רק לצורך מכירתם ללקוחות, כשלטענתו השתמש בהם לצורך "שחרור" מכונת הכרטוס שנתקעה.

ט.3. אופן השימוש בכרטיסים האנונימיים: האם הנתבע עשה שימוש בכרטיסי רב קו אנונימיים שהחזיק, בדרך של תיקוף כרטיס נסיעה וביטול הכרטיס מייד לאחר התיקוף?
בעניין זה היו לתובע מספר גרסאות. במסגרת השימוע, כשנשאל מדוע ביצע ביטול אחרי כל נוסע, הנתבע מסר כי כך התרגל לעבוד, לצורך טיפול בתקלות. גרסה זו הנתבע כבש ולא העלה כלל במסגרת שיחת הבירור. בהודעתו במשטרה נשאל הנתבע האם היו מקרים שבהם תיקף את כרטיס הרב קו האנונימי האישי שהיה ברשותו, בעד נסיעת הלוך-חזור לנוסעים שלא היה להם רב קו, והשיב בשלילה (הודעת הנתבע במשטרה עמ' 3, ש' 39-41). בהמשך, כאשר נשאל מה הסיבה בגינה החזיק כרטיסי רב קו אנונימיים, על אף שלא השתמש בהם (לפי טענתו שם) בתיקוף נסיעות, הנתבע מסר גרסה מתחמקת והשיב כי היו ברשותו כרטיסי רב קו במטרה "לאפס" את מערכת הכרטוס שנתקעה "רוב הזמן". בהמשך חקירתו במשטרה (למשל, שורה 55) הודה שתיקף את כרטיס הרב קו האנונימי שלו, במטרה לאפס את המכונה. כך או אחרת, בתצהירו (סעיף 22) ציין הנתבע בפירוש ובפירוט כי השתמש בכרטיסים אנונימיים שהחזיק בדרך האמורה: של תיקוף כרטיס נסיעה וביטול התיקוף מייד לאחר מכן. מכאן, אין מחלוקת כי הנתבע עשה שימוש בכרטיסי רב קו אנונימיים שהחזיק ברשותו, בדרך של תיקוף כרטיסי נסיעה, וביטול התיקוף מייד לאחר מכן.

להשלמת התמונה, נבהיר את משמעות פעולות תיקוף כרטיס נסיעה וביטולו, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי בעדותו של איש מערכות המידע לשעבר בתובעת, מר אבו אלהיג'א: "נהג מקבל נוסע לאוטובוס, הוא מגיע עם רב קו, הנהג או הנוסע מצמיד את הכרטיס למכונת הכרטוס ומבוצע התיקוף. התיקוף משמעו שהמכשיר כרטוס בודק האם כרטיס הרב קו שיש בו 'חוזה' שמתאים לנסיעה ומאשר את הנסיעה עצמה. זה התיקוף. ביטול התיקוף זה שהנהג מבחין בטעות שלו או של הנוסע או טעות כלשהי שחלה, אז הנהג עושה כמה פעולות על מנת לבטל את התיקוף. הוא נכנס לתפריט, כרטיס, ביטול כרטיס אחרון, הוא מצמיד את הכרטיס שוב והמכשיר מוודא שזה אותו כרטיס שבוצע בו התיקוף ואז הוא מבצע את פעולות הביטול ואז הוא מחזיר בחזרה את הסכום שנגבה ממנו." (פרוט', עמ' 11, ש' 19-26). מר אבו אלהיג'א הוסיף והבהיר כי פעולת ביטול אורכת 5-7 שניות, ועוד עלה מעדותו כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה ניתן היה לבטל את פעולת התיקוף האחרונה בלבד (פרוט', עמ' 13, ש' 20-22), ורק תוך 30 שניות מביצוע פעולת התיקוף (פרוט', עמ' 12, ש' 6-13).

בשימוע הציג הנתבע מצג לפיו כביכול לא ידע שהשימוש שעשה בכרטיסי הרב קו הוא בבחינת רכישת כרטיס וביטול הרכישה, אך בהמשך חזר בו ממצג זה. בגדר האמור לעיל, הנתבע ציין בשימוע כי הוא לא מבצע "רכישה בפועל", אלא רק "מנקב ומבטל", וכאשר עומת עם הטענה כי במערכות החברה נרשמו פעולות תיקוף/רכישה, וביטול מייד לאחר מכן, הצהיר כי לא ידע שניקוב זה רכישה. אולם, מגרסאות הנתבע שנמסרו לאחר מכן – למשל בה ודעתו במשטרה ובסעיף 22 לתצהירו, עלה כי ידע היטב כי פעולת "הניקוב" שעשה בכרטיסי רב קו אנונימיים שהחזיק פירושה הוא רכישת כרטיס. כך ציין הנתבע בהודעתו במשטרה: "אני הייתי מעביר את כרטיס הרב האנונימי שלי כפעולת ניקוב, אז היה נדלק אור ירוק שהיה מעיד על כך שהמכונה תקינה, ואז הייתי תולש את הקבלה, זורק אותה לפח האשפה, מבצע פעולת ביטול ניקוב על מנת שאני לא אשא בעלות הנסיעה, לאחר מכן הייתי מעביר בשנית את כרטיס הרב קו של הנוסע ומתקף לו עסקה ונותן לו קבלה." (הודעת הנתבע במשטרה, עמ' 3, ש' 48-50, ההדגשה לא במקור).

ט.4. כמות כרטיסי הרב קו האנונימיים בהם עשה שימוש הנתבע בדרך של תיקוף כרטיסי נסיעה וביטולם –
מר דעקה העיד בתצהירו, כי הנתבע עשה שימוש במספר רב של כרטיסים אנונימיים, ובהסתמך על נתוני מערכות המידע של התובעת, לכל הפחות עשה הנתבע שימוש בארבעה כרטיסי רב קו אנונימיים שמספרם: 52556516, 52556510, 52556505, 52556519. בחקירתו במשטרה נשאל הנתבע כמה כרטיסי רב קו אנונימיים "אישיים" (קרי - אלו שבהם עשה שימוש) היו ברשותו. אלא, שעל אף סמיכות הזמנים בין חקירת המשטרה לאירועים מושא התביעה השיב כי אינו זוכר, והוסיף כי הוא חושב שהיו לו שניים "או יותר" (הודעתו במשטרה, ש' 42 -43). בתצהירו, התייחס הנתבע לסעיף 30 לכתב התביעה, שבו פורטו מספרי הכרטיסים האנונימיים דלעיל, אך נמנע מלמסור תשובה ברורה ועניינית לשאלה האם אלו הכרטיסים בהם עשה שימוש, ומסר גרסה מתחמקת ומעורפלת (סעיף 27 לתצהירו). בסיכומיו הודה הנתבע כי עשה שימוש בארבעת הכרטיסים האמורים (סיכומי הנתבע, עמ' 6, סעיף ג.). מכאן, אנו קובעים כי הנתבע עשה שימוש בארבעת הכרטיסים האנונימיים שלעיל, בדרך של תיקוף כרטיסי נסיעה וביטולם. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע עשה שימוש בכרטיסים אנונימיים נוספים.

ט.5. כמות ביטולי כרטיסי הנסיעה שביצע הנתבע באמצעות כרטיסי הרב קו האנונימיים שהחזיק –
עמדת התובעת היא כי בתקופה ש מחודש ינואר 2015 ועד חודש אוגוסט 2015, הנתבע ביצע, באמצעות הכרטיסים האנונימיים שהיו ברשותו, 2,891 פעולות תיקוף כרטיסי נסיעה וביטולם. כדי לתמוך בטענה זו הגישה התובעת את תצהירו של מר אבו אלהיג'א, מי שכאמור שימש, בתקופה הרלבנטית לתביעה, כפקיד/אחראי בתחום מערכות המידע בתובעת. מר אבו אלהיג'א צירף לתצהירו (נספח א') דו"ח מפורט, אשר מחזיק 53 עמודים, ובו מתוארות, כ נטען, פעולות ביטול הכרטיסים שביצע הנתבע באמצעות כרטיסי הרב קו שמספרם פורט לעיל (להלן: "דו"ח הביטולים"או "דוח הפעילות" כפי שכונה על-ידי הצדדים , דו"ח הביטולים צורף גם לתצהירו של מר דעקה, כנספח 1). דו"ח הביטולים מכיל את העמודות הבאות: מספר הכרטיס (כרטיס הנסיעה), קוד הפעולה (בכל השורות נרשמה הספרה 2), שם פרטי ושם המשפחה של הנהג, מספר אישי של הנהג, תאריך ושעת ביצוע הפעולה, ומספר הרב קו שבאמצעותו בוצעה הפעולה.

מר אבו אלהיג'א הבהיר בפנינו, כי סיים את עבודתו בתובעת בשנת 2016 וציין כי בהיותו איש מערכות מידע בתובעת, היה מעורב בחקירת הפרשה מושא התובענה וחקר את נושא הביטולים (פרוט', עמ' 8, ש' 18-21; עמ' 9, ש' 1-4). יש לציין כי עדותו של מר אבו אלהיג'א היתה אמינה ומהימנה, והתרשמותנו היא שהוא השתדל לתאר דברים באופן חסר פניות, שעה שעדותו נמסרה כאשר כבר לא הועסק בתובעת, באופן שמחליש תלות בה. ובנוסף, התרשמנו כי למר אבו אלהיג'א לא היה אינטרס להאדיר את כמות הביטולים שביצע הנתבע, אלא ההיפך מכך – מעדותו לפנינו עלה כי "בשוטף", כחלק מעבודתו בתובעת, מידי כמה חודשים מר אבו אלהיג'א בחן דו"חות, לרבות של כמות הביטולים, אך בתקופה הרלבנטית לתביעה, "הודה באשמה" (כלשונו) כי זמן ממושך לא הוצאו דו"חות, מאחר שהייתה זו תקופה "לחוצה" (פרוט', עמ' 16, ש' 16 ואילך; עמ' 17, ש' 1-4).

בתצהירו העיד מר אבו אלהיג'א כי בחודש יולי 2015 פנה אליו מר דעקה, על מנת שיערוך בירור ובדיקה של כמות הביטולים בתקופה שמחודש ינואר 2015 ועד אותו מועד, והצהיר כי בבדיקתו מצא מקרים בהם בוצעו, באופן חריג, פעולות ביטול במכשירי תיקוף הנסיעה, וכל הכרטיסים שבאמצעותם בוצעה כמות חריגה של פעולות ביטול, היו כרטיסי רב קו אנונימיים. לפי הצהרותיו, בהמשך לכך בוצע פילוח של הכרטיסים, לפי שמות הנהגים שנסעו על אותם קווים בהם בוצעו הפעולות החריגות, שבעקבותיו נמצאו 6 עובדים-נהגים, וביניהם הנתבע.
מר אבו אלהיג'א התייחס בתצהירו ולפנינו לדו"ח הביטולים ו אישר כי הוא זה אשר הוציא וערך את הדו"ח, והצהיר כי הדו"ח נסמך על מאגר הנתונים של החברה (פרוט', עמ' 10, ש' 2 ואילך). מר אבו אלהיג'א, הסביר בתצהירו ולפנינו את עמודות הטבלה : לגבי העמודה "מספר כרטיס הנסיעה ממכשיר הכרטוס" – הסביר כי היא מתארת את מספר כרטיס הנסיעה שהודפס על הקבלה של הלקוח. לגבי העמודה "פעולה" – ציין כי הספרה 1 מסמלת פעולת תיקוף, והספרה 2 מסמלת פעולת ביטול, והסביר כי הדו"ח שצירף מכיל את פעולות הביטול בלבד, הגם שקדמה לכל פעולה כזו, בהכרח, פעולת תיקוף. לגבי העמודה "קוד הנסיעה" – ציין כי היא כוללת את קוד המחיר של הנסיעה לפי "חיוב במכשיר הכרטוס", דהיינו "הקוד שהנהג חייב בו את כרטיס הנסיעה מבחינת מחיר". העד הוסיף כי כל קוד "מפנה" למחיר קבוע, בודד, "מחיר רגיל ולא עם הנחה". העמודות הנוספות הן כאמור שם פרטי ושם משפחה של הנהג ומספר הנהג, כפי שהן רשומות במערכות; תאריך ושעה של ביצוע הפעולה, והעמודה השמאלית ביותר – מספר הרב קו שבוצעה באמצעותו הפעולה (תצהיר מר אבו אלהיג'א, סעיפים 6 -7; פרוט', עמ' 10 ש' 6-14).

אשר למשקל הראייתי של דו"ח הביטולים - אומנם, לא היה חולק כי התובעת הגישה את דו"ח הביטולים באמצעות עורכו – מר אבו אלהיג'א; ואומנם העד עשה על בית הדין רושם מהימן; אולם, התנהלות התובעת בנוגע לדו"ח זה מעוררת קושי, ולהלן נסביר – מר אבו-אלהיג'א העיד כי דו"ח הביטולים נסמך על נתונים מתוך מערכות המידע של התובעת, אך בד בבד הודה כי הנתונים יוצאו לתוכנת אקסל, ו הופקו באמצעותה, ואישר כי עובדה זו פירושה הוא שתיאורטית ניתן לערוך שינויים בנתונים. העד נשאל מדוע לא צורף "הדו"ח שלא ניתן לערוך בו שינויים", ותשובתו הייתה כי לא ניתן להוציא דו"ח שכזה במישרין ממאגר הנתונים של החברה, ובלשונו: "להוציא ממאגר הנתונים ישירות לקובץ לא ניתן לעריכה, לפי מערכות המחשוב אי אפשר ולכן מוציאים את זה באקסל ומדפיסים" (פרוט', עמ' 10, ש' 16-23). אכן, מדברי מר אבו אלהיג'א ניתן להבין כי לא ניתן היה להפיק דו"ח פעולות בפורמט אשר לא ניתן לעריכה, ישירות ממאגרי המידע של החברה. ובכל זאת , העובדה כי הדו"ח ניתן לעריכה מעוררת חוסר נוחות, ומצופה היה כי התובעת תציג הסבר מוצק ומנומק בעניין זה. אשר לסינון הנתונים - מר אבו אלהיג'א אישר כי לצורך ה פקת דו"ח הביטולים בוצע "סינון" של פעולות הביטול בלבד, וזאת להבדיל מהדו"ח שנמסר למשטרה, שם מופיעות הן פעולות התיקוף והן פעולות הביטול. בד בבד, הסביר כי פעולת סינון אינה נחשבת כעריכה של הנתונים, והיא בוצעה "כדי לחסוך את כמות הדפים", תוך שהדגיש כי לא נעשה "שום שינוי" של הנתונים כפי שהם מופיעים במאגר החברה, והוסיף כי ניתן לוודא זאת, באמצעות השוואת הדו"ח למאגר הנתונים (ראו בין היתר, פרוט', עמ' 11, ש' 4-6, ש' 13-14; עמ' 10, ש' 26 ואילך). גם בהחלטה זו של התובעת מוצאים אנו קושי. אכן, רצון התובעת להציג את נתוני הביטולים באופן ממוקד יש בו הגיון ואין הוא פסול, אלא שבשים לב לטיב ההאשמות המיוחסות לנתבע, מצופה היה כי לצד הדו"ח המסונן יוגש גם דו"ח הנתונים בצורתו ה"גולמית", כלומר כך שיכלול את כל הפעולות שביצע הנתבע באמצעות מכונת הכרטוס , והסברו של מר אבו אלהיג'א בדבר חסכון בדפים אין בכוחו להצדיק את מחדלה של התובעת בעניין זה . אומנם, הנתבע הניח לפנינו גם דו"ח נוסף שהפיקה המעסיקה, אשר היה חלק מתיק המשטרה, ואשר כולל את הן את פעולות התיקוף והן את פעולות הביטול. אולם, גם דו"ח זה חלקי, באשר הוא כולל רק פעולות שבוצעו לכאורה באמצעות הכרטיסים האנונימיים של הנתבע (סיכומיו, עמ' 4, סעיף ד., תיק המשטרה, עמוד חמישי ואילך).

על רקע מחדלים אלו של התובעת , לכאורה יש טעם בטענת הנתבע בסיכומיו לפיה נפגם משקלו הראייתי של דו"ח הביטולים, חרף האמון שנתן בית הדין בעדותו של מר אבו אלהיג'א . אלא שלצד טענת הנתבע כנגד משקלו הראייתי של דו"ח הביטולים , לא אחת נסמך הנתבע עצמו בסיכומיו על דו"ח הביטולים והעלה טיעונים על יסודו . כך למשל, במסגרת עמ' 10 סעיף ג' לסיכומיו ובנספח 2 לסיכומיו; בעמ' 6, סעיף ב. לסיכומי ם (במענה לטענת התובעת ב דבר שיתוף פעולה בין הנהגים), וכן בעמ' 6 סעיפים א. ו-ב. (במענה לטענות התובעת בדבר השעות שבהן בוצעו הביטולים; המשכו של סעיף ב. בעמ' 7). הסתמכותו החוזרת ונשנית של הנתבע על דו"ח הביטולים מחלישה את טענתו כנגד משקלו , ויש בה משום חיזוק למטען הראייתי של הדו"ח, חרף מחדליה הראייתים של התובעת.

זאת ועוד, טענת התובעת לגבי כמות הביטולים - 2,891 במספר – נתמכת בטענות הנתבע עצמו, אף בהתעלם מדו"ח הביטולים. כך, למשל, בסיכומיו (עמ' 9 ואילך), טען הנתבע כי אילו ביצע מעילה, הרי שמערך הביקורת בתובעת היה אמור לגלות זאת, וכדי לתמוך בטענה זו, פירט הנתבע מספר נימוקים. בין היתר, ציין הנתבע כך: "חשוב לציין, כי לפחות במהלך חודש ימים לאחר פתיחת החקירה הסמויה המשיך הנתבע באותו דפוס של עבודה ולא שינה כלום (ראה נספח 2 לכתב סיכומים זה – ריכוז היקף הביטולים, שנגזר מפלט המחשב של הנסיעות, ומתייחס לחודש אוגוסט 2015). בהקשר זה ראוי להעיר שתי הערות:....התנהגות הנתבע בנסיעותיו במהלך חודש אוגוסט 2015, לאחר שהחקירה כבר החלה מלמד על כך שהוא פעל בתום לב ומנקודת מבטו הוא פעל כשורה. לאמור, שאם היה ניצוץ של אמת בטענותיה של התובעת לגבי מעילה בכספים, קשה לראות מצב שהנתבע היה ממשיך באותו דפוס פעולה עברייני, כפי שהתובעת מנסה לייחס לו." (סיכומיו, עמ' 10, סעיף ג' – ההדגשה לא במקור ). נספח 2 לסיכומי הנתבע הוא טבלה, אשר לפי טענותיו בסיכומיו מתארת את כמות פעולות הביטול שביצע הנתבע בחודש אוגוסט 2015, במסגרת שימוש בשני כרטיסי רב קו בהם החזיק (המסתיימים בספרות 6516 ו-6519), מפולחת לפי ימים. בהערותיו לטבלה שבנספח 2 הנ"ל, ציין הנתבע, בין היתר, כי כל הפעולות הללו בוצעו לאחר "חשיפת הפרשה ותחילת החקירה הסמויה", ובהמשך ציין כי "נראה מהנתונים", כי "ההתנהלות הייתה טבעית ואופיינית לכל התקופה שקדמה.". על פי נספח 2 הנ"ל, בחודש אוגוסט 2015, החל מתאריך 02/08/15 ועד תאריך 23/08/15, במשך 17 ימי עבודה, ביצע הנתבע 464 פעולות ביטול: 243 פעולות ביטול באמצעות כרטיס רב קו שמסתיים בספרות 6516; ו-221 פעולות ביטול באמצעות כרטיס רב קו שמסתיים בספרות 6519. אם כן, על פי גרסה זו של הנתבע: בחודש אוגוסט 2015 הוא ביצע 464 ביטולי כרטיסים, דפוס עבודתו בחודש אוגוסט 2015 היה אופייני וזהה לתקופה שקדמה לאותו חודש. מכאן, המסקנה המתבקשת כי בתקופה שמחודש ינואר 2015 ועד אוגוסט 2015 (להלן: "התקופה הרלבנטית"), ביצע הנתבע למעלה מ-3,000 ביטולים (464 X 8=3,712), וממילא יש בכך חיזוק משמעותי , מקל וחומר , לטענת התובעת כי בתקופה הרלבנטית הנתבע תיקף וביטל 2,891 כרטיסי נסיעה בכרטיסי הרב קו שהחזיק, זאת אף בהתעלם מ נתוני דו"ח הביטולים.

טענת התובעת בדבר היקף ביטולי כרטיסי הנסיעה מתחזקת אף מטענות נוספות של הנתבע. כך, למשל, בחקירתו במשטרה עומת הנתבע עם הטענה כי בכל נסיעה שלו ישנן פעולות תיקוף וביטול. הנתבע נשאל האם זה הגיוני שמכונת הכרטוס הייתה נתקעת בכל הנסיעות שביצע, ותשובתו הייתה כי כמעט בכל נסיעה הוא היה נתקל באותה תקלה הרבה מאוד פעמים (הודעת הנתבע במשטרה, עמ' 3, ש' 61-63). בסיכומיו, טען הנתבע כי "הביטולים בוצעו בכל הנסיעות ולאורך כל התקופה, שהתובעת טוענת לה. יתרה מזו, התובעת לא הניחה אף מסמך או נתון שמראה נסיעות שהנתבע ביצע ובהן לא בוצעו ביטולים כלל." (סיכומי הנתבע, בעמ' 6, סעיף א. האחר ון בעמ' ). בדומה לכך, בתצהירו ציין הנתבע, כי התקלה במכונת הכרטוס הייתה שכיחה, וכי הוא השתמש בפרקטיקה של תיקוף וביטול כ"שיטת עבודה". ואילו מעדותו לפנינו עלה כי הנתבע הנהיג "שיטת עבודה" של תיקוף וביטול, מאחר ששכיחות התקלה עשויה הייתה להגיע לעשרות פעמים – 50 לפי עדותו – בנסיעה אחת (פרוט', עמ' 23 -28). ועוד, בעמ' 7 לסיכומיו (תחת הכותרת "התביעה סותרת את עצמה.."), הודה הנתבע כי היו מקרים רבים בהם ביצע 3 פעולות תיקוף וביטול בדקה אחת.

מכאן, ולאור כל המפורט לעיל, אנו קובעים כי בתקופה שמחודש ינואר 2015 ועד תום תקופת עבודתו בפועל של הנתבע, בחודש אוגוסט 2015, ביצע הנתבע, באמצעות כרטיסי רב קו אנונימיים שהיו ברשותו, 2,891 פעולות תיקוף כרטיסי נסיעה, וביטולם מייד לאחר מכן.

ט.6. האם הנתבע חלק שימוש בכרטיסים אנונימיים עם עובדים אחרים?
מר אבו אלהיג'א העיד בתצהירו כי חלק מכרטיסי הרב קו בהם בוצעו ביטולים "שויכו" לכמה נהגים, דהיינו שהיה יותר מנהג אחד שביצע כמות חריגה של פעולות תיקוף וביטול באותו כרטיס רב קו (סעיף 8 לתצהירו). בתצהירו מר דעקה פירט כי בכרטיסי הרב קו האנונימיים שמסתיימים בספרות 6516 ו-6505, עשו שימוש הן הנתבע והן נהג נוסף "אשר כנגדו ניתן פסק דין" (שמו נזכר בתצהיר), נתון אשר חיזק את חשדות התובעת כי העובדים שיתפו פעולה ביניהם (סעיף 26 לתצהירו).

הגם שתחילה הנתבע התכחש לטענה כי חלק שימוש בכרטיסי רב קו אנונימיים עם נהגים אחרים, לבסוף נאלץ להודות כי כך היה. לפי פרוטוקול השימוע, מר דעקה שאל את הנתבע: "איך אתה מסביר שמצאנו שכרטיס רב קו אנונימי שהיה איתך מסרת אותו לעובד אחר", אך הנתבע התכחש לכך שמסר כרטיס רב קו לנהג אחר ("אין דבר כזה. יכול להיות ששכחתי אותו באוטובוס והוא לקח אותו"). אלא שבתצהירו שינה הנתבע גרסה והודה כי קיימת העברה מודעת של כרטיסי רב קו בין נהגים, וכך הצהיר: "לפעמים נהגים נתקעים ללא כרטיסים, ולכן נהוג לפעמים שהם מבקשים כרטיסים מנהג אחר. לחלופין, הנהגים היו מחליפים אוטובוסים, ובהחלט יכול להיווצר מצב שכרטיס שהיה ברשותי נשכח באוטובוס והוא שימש נהג אחר." (סעיף 37 לתצהירו). הנתבע גם אישר בתצהירו כי בנסיעה אחת השתמש נהג אחר בכרטיס הרב קו שלו (שמסתיים בספרות 6516). בסיכומיו הנתבע הודה כי הנהג האחר עשה שימוש באותו כרטיס פעמיים, וכן הודה כי הוא (הנתבע) עשה שימוש פעמיים, בכרטיס רב קו שמספרו 6505, אשר שימש את הנהג האחר. מר דעקה העיד לפנינו כי השימוש המשותף של הנתבע והנהג האחר היה אינטנסיבי יותר (פרוט', עמ' 36, עמ' 1-3), אולם אין צורך לקבוע מה היה היקף השימוש המשותף, וניתן להסתפק במסקנה לפיה הדבר אירע מספר פעמים, בסתירה לגרסתו הראשונית של הנתבע. אף שנתון זה עשוי ללמד ע ל שיתוף פעולה בין הנהגים, לצורך הכרעה בתיק שלפנינו, אין צורך לקבוע כי אכן התקיים שיתוף פעולה שכזה.

ט.7. הנתבע גנב לכאורה תקבולי נוסעים –
כסיכום ביניים נאמר כי הוכח לפנינו, שבמהלך עבודתו בתובעת החזיק הנתבע במספר כרטיסי רב קו אנונימיים, וכ- "שיטת עבודה", עשה בהם שימוש נרחב, בדרך של תיקוף כרטיסי נסיעה וביטולם מייד לאחד מכן, לכל הפחות ביטל הנתבע 2,891 כרטיסי נסיעה בתקופה הרלבנטית לתביעה (ינואר עד אוגוסט 2015).

כזכור, התובעת טענה כי דפוס זה היה חלק ממסכת שיטתית של גניבות תקבולים. לפי עמדתה, פעולות הכרטוס משקפות כרטיס שנמכר בפועל לנוסע, והביטולים משקפים את ביטול אותו כרטיס, והכל במתכונת הבאה: כשעלה נוסע ששילם במזומן, הנתבע השתמש בכרטיס הרב קו האנונימי שברשותו, תיקף כרטיס נסיעה ומסר אותו לנוסע, ומייד לאחר מכן ביטל את אותו כרטיס נסיעה, ושלשל את התקבול שנתקבלו מהנוסע לכיסו.

התובעת לא הציגה ראיה ישירה לכך שהנתבע נטל לכיסו תקבולים שקיבל מנוסעים במהלך עבודתו. נציין כי אין מדובר בעבודת קופה טיפוסית, שבה ניתן לצפות בקופאי משלשל לכיסו – פשוטו כמשמעו – כספים שמקומם בקופה. מהודעת הנתבע במשטרה עולה כי כאשר קיבל כסף מזומן מנוסעים, הוא הכניס אותו לתיקו האישי, וכל יומיים שלושה, ביצע "פריקה" של מכונת הכרטוס בקופה שבתחנה המרכזית בצפת, ואז העביר לקופאית כסף מזומן, בהתאם לנתוני הנסיעות. אולם, התובעת לא השכילה להוכיח את נטילת הכספים בדרך אחרת, וטענותיה בדבר ממצאי הבדיקות שערכה (לקוחות סמויים וחוקר פרטי) – נעדרי מטען ראייתי.

הראיות שהניחה התובעת להוכחת הנטילה הן "נסיבותיות". השאלה היא האם, בנסיבות העניין, יש באותן ראיות כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לנתבע. לדעתנו התשובה לשאלה זו הינה חיובית. לעמדתנו, "שיטת עבודה" שכוללת פעולות כרטוס וביטול מיידי של כרטיסי נסיעה, בוודאי בהיקף של אלפי ביטולי עסקאות, כפי שהוכח במקרה שלפנינו, מקימה מסקנה לכאורה של גניבת תקבולים, ודורשת מתן הסברים ברורים ומוכחים לאותה שיטה. זאת גם בשים לב לשינויי גרסאות הנתבע, לגישתו המתחמקת, לניסיונותיו לטשטש את מעשיו, ולהתרשמותנו מעדותו. כפי שקבענו לעיל, הנתבע גם ידע היטב כי כל פעולת תיקוף פירושה רכישת כרטיס נסיעה, אשר בד בבד מחייבת הימצאות תקבול. בנסיבות אלו, הנטל על הנתבע לספק הסבר ברור משכנע ומוכח לעילת הביטולים שביצע.

ט.8. הנתבע לא סיפק הסבר מוכח ומשכנע לאלפי ביטולי העסקאות –
הסברו של הנתבע לאלפי הביטולים הוא זה: הנתבע אימץ "שיטת עבודה" של תיקוף וביטול מיידי של כרטיסי נסיעה, באמצעות כרטיסי רב קו אנונימיים שהחזיק, כאמצעי לתיקון תקלות חוזרות ונשנות במכונת הכרטיסים. בפירוט, טען הנתבע כך:
שימושי הנתבע בכרטיסי הרב קו האנונימיים שהחזיק היו למטרות לצורך מכירתם לנוסעים ולצורך "שחרור מכונת הכרטוס" "שנתקעה רבות".
במכונת הכרטוס בה עשה שימוש במסגרת עבודתו, הייתה תקלה "שכיחה", אשר באה לידי ביטוי בכך שהנורה במכונה הבהבה בצבע כתום, והמכונה לא קלטה/זיהתה את כרטיס הרב קו (סעיף 19 לתצהירו).
הנתבע דיווח על התקלה מספר פעמים "לגורמים הרלבנטיים בסניף", אך בכל פעם "הם" טענו שהתקלה ידועה ושהנושא בטיפול, תוך שהם מאיצים בנתבע באומרם "תסתדר בינתיים" (סעיף 20 לתצהירו).
בהיעדר מתן מענה (מצד התובעת) לתקלה "במכונת הכרטוס הבעייתית", הנתבע "זיהה" שבמקרים בהם המכונה נתקעה בעת שימוש בכרטיס רב קו של נוסע, אם מניחים כרטיס רב קו אחר ומבצעים פעולת תיקוף, המכונה "משתחררת" (סעיף 21 לתצהירו).
מייד לאחר שחרור המכונה, הנתבע ביצע תיקוף כרטיס הנוסע (שקודם לכן כרטיס הרב קו שלו "תקע" את המכונה), ומסר לו כרטיס נסיעה כדין (סעיף 23 לתצהירו).
לאחר שהנתבע זיהה שהמכונה "השתחררה" בעקבות הכנסת כרטיס רב קו אחר כאמור, הנתבע סיגל לעצמו "שיטת עבודה", להשתמש בכרטיס הרב קו האנונימי שברשותו, כדי לשחרר את המכונה ו"לייעל את העבודה" (סעיף 22 לתצהירו).
"הבעיה של מכונת הכרטוס", ואופן שחרור המכונה כשהיא נתקעת, עלתה גם ב"עדויותיהם" של נהגים נוספים, אשר לפי הטענה דיווחו אף הם על התקלה (סעיף 24 לתצהירו).

נקדים אחרית לראשית, ונציין כי לא נתנו אמון כלל בהסבר יו של הנתבע. מדובר בהסברים אשר אינם מתיישב ים עם השכל הישר, נסמכים על עדות יחידה של הנתבע, אשר בית הדין התקשה ליתן בה אמון; כשהנתבע לא הביא לפנינו ראיות לתמוך ב אותם הסבר ים אשר אינם מתיישב עם המארג ה ראייתי שהונח לפנינו. ונפרט.

הנתבע לא הוכיח קיומן של תקלות במכונת הכרטוס - הטענה בדבר תקלות במכונת הכרטוס הושמעה על-ידי הנתבע בשימוע ובחקירתו במשטרה. בכתב ההגנה הנתבע לא העלה טענה זו כלל, אשר שבה והופיעה בתצהירו. התובעת הכחישה באופן עקבי ותוקף את גרסת הנתבע בדבר תקלות כאמור, וציינה כי היא אינה מתיישבת עם חומר הראיות.

נקודת המוצא היא, כי בכל מערכת טכנולוגית ישנן תקלות, כפי שגם העיד איש מערכות המידע, מר אבו אלהיג'א בפנינו. עם זאת, מר אבו אלהיג'א שלל את טענת הנתבע בדבר תקלות מן הסוג הנטען ובתדירות הנטענת ו אישר לפנינו כי תקלה שבה מכונת הכרטוס נתקעת בעת שמנסים לתקף כרטיס מתרחשת "בצורה נדירה". בנוסף, העד שלל, מכל וכל, את האפשרות לתקלה שמהותה היא מכונת כרטוס שנתקעת באופן "סלקטיבי", והצהיר כי אם מכונה נתקעת, אזי היא נתקעת כלפי כל כרטיסי הרב קו, ולא כלפי חלקם. העד גם ציין כי הסבריו של הנתבע אינם מתיישב ים עם הנתונים שלפיהם נעשו פעולות ביטול אחת אחרי השנייה, והוסיף כי אילו היה בו ממש, הרי שלכל הפחות היה צריך להיות "הבדל של כרטוס אחד" "אותנטי" (דהיינו של נוסע) בין הפעולות (קרי - בין שתי פעולות של תיקוף וביטול שביצע הנתבע באמצעות כרטיסי הרב קו האנונימיים בהם החזיק).לבסוף, הוא טען כי אילו היה ממש בטענה, הרי שהתובעת הייתה מקבלת דיווחים בזמן אמת, אך לא היו דיווחים על תקלה קריטית שקיימת בשטח, הגם שבאותה תקופה הייתה כמות של 350 – 400 אוטובוסים בתובעת. עוד עלה מעדות מר אבו אלהיג'א כי בזמן אמת פנו אליו מטעם התובעת כדי לבחון את טענת הנהגים (החשודים) בדבר שחרור מכונה תקועה באמצעות כרטיס רב קו, אך הוא לא מצא בה ממש, וזאת בשל הנימוקים האמורים (סעיפים 9 -11 לתצהירו; פרוט', עמ' 17-18).

הנתבע חזר וטען כי התובעת לא התמודדה עם טענתו בדבר תקלות חוזרות ונשנות במכונת הכרטוס, אולם אנו סבורים כי טענה זו בטעות יסודה, שכן בשים לב לכמות ומשקל הראיות המסבכות שנצברו נגד הנתבע , נטל הבאת הראיות עבר לכתפיו להוכיח את הגנתו. למרות שהתובעת הכחישה את הסברי הנתבע מכל וכל, וחרף התמונה הבעייתית המצטיירת מחומר הראיות, הנתבע בחר שלא לבסס את הטענה העומדת ביסוד הגנתו, קרי: שבמכונות התיקוף בהן השתמש הייתה "תקיעה סלקטיבית" של המכונה, כלפי חלק מכרטיסי הרב קו, בטח ובטח הנתבע לא הוכיח כי תקלה כזו אירעה אלפי פעמים. מבלי למצות, הנתבע לא פעל להציג חוות דעת מומחה טכני שבחן את המכונה, או ראיות אחרות שמאששות את טענתו בדבר התקלה הנטענת ולא טרח לזמן לעדות נהגים נוספים, ובפרט אלו שלא נחשדו במעילה , על מנת שיתמכו בטענתו בדבר תקלה בתקופה הרלוונטית בכלל ובהיקפים ה נרחבים הנטענים בפרט.

אומנם, מעדות מר אבו אלהיג'א בפנינו עולה לכאורה כי בזמן אמת התובעת ערכה "בדיקה פיזית" של כמה מכונות הכרטוס. בסיכומיו, הנתבע מפנה לכך שהתובעת לא הציגה את נתוני הבדיקה, ומסיק מכך שבדיקה כזו לא בוצעה מעולם, ומנסה להיבנות ממסקנה זו. אלא שטיעון זה של הנתבע דינו להידחות, הואיל ומעדות מר אבו אלהיג'א לפנינו עולה, כי בזמן אמת הוא הביע בפני הנהלת התובעת עמדה שלפיה אין צורך בבדיקה פיזית של המכונות (נוכח הנימוקים שפורטו לעיל ומסקנתו כי תקלה כאמור לא תיתכן), אך ההנהלה התעקשה להוציא אנשים לשטח, ולפי עדותו אכן ניגשו אנשים מהצוות שלו לאוטובוסים, בדקו מכשירים בודדים, מסרו תשובתם לצוות התפעול שביקש את הבדיקה, ולא אליו. לא הוברר מה טיבה של אותה בדיקה פיזית, ככל שנערכה כזו, ובגדר האמור לא ברור כי מדובר בבדיקה פורמאלית שנערכה בכתב. הרושם הוא שבשים לב לעמדתו החד-משמעית של איש מערכות המידע, מר אבו-אלהיג'א, לפיה לא תיתכן תקלה מן הסוג הנטען, ככל שנערכה כזו, הייתה זו בדיקה בלתי פורמאלית, ולמען הסר ספק. מכל מקום, הסמנכ"ל, מר דעקה, העיד בתצהירו, כי התובעת ערכה בדיקות, לרבות בדיקה שנערכה על-ידי אנשי מקצוע בתחום המחשוב, אשר העלו כי אין ממש בטענות הנתבע (סעיפים 23-24 לתצהירו) - גרסה אשר לא נסתרה. אך גם אם אותה בדיקה לא נערכה כלל – כפי שהנתבע הדגיש בסיכומיו – אין בכך לסייע לו, מאחר ועליו רובץ נטל משמעותי לספק הסבר סביר ומוכח לאלפי ביטולי העסקאות שהוא הודה שביצע.

זאת ועוד, אילו היה ממש בטענת הנתבע בדבר תקלות חוזרות ונשנות במכונת הכרטוס, משך חודשים ארוכים, ובהיקפים הנטענים בפרט, מצופה היה כי ה וא ידווח על התקלה. הנתבע אומנם טען כי דיווח על התקלה בזמן אמת, אולם איננו נותנים אמון בטענתו הכללית והלא מפורטת לגבי דיווח, שנסמכת על עדותו בלבד ושלא הובא ה כל ראיה לחיזוקה. מעבר לקושי הכללי לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד עדות הנתבע, הרי שגרסתו בנקודה זו הייתה מתחמקת ומשתנה. בישיבת השימוע (פרוט' השימוע, עמ' 2-3), טען כי הוא לא זוכר אם פנה למנהל הסניף לגבי "הפתרון" שמצא (שחרור המכונה באמצעות כרטיסי רב קו אנונימיים), אך ט ען כי סיפר "שיש תקלות" הן למנהל הסניף, הן לקצין הבטיחות, והן לקופאית בסניף. בהודעתו במשטרה הציג גרסה מעורפלת, לפיה "ת מיד" דיווח, התקלה הייתה "ידועה" ו"תמיד" השיבו לו: "תסתדר, התקלה ידועה, אנחנו נטפל בעניין" (ה ודעת הנתבע במשטרה, עמ' 3, ש' 65-66). בתצהיר הנתבע, ועל אף שמדובר בטענה מהותית לצורך הגנתו, הוא הציג גרסה עמומה לפיה דיווח על התקלה מספר פעמים "לגורמים הרלבנטיים בסניף", והוסיף כי בכל פעם (אותם גורמים עלומים) השיבו לו שהתקלה ידועה ושהנושא בטיפול והאיצו בו לצאת לנסיעה באומרם "תסתדר בינתיים" ( סעיף 20 לתצהירו). בחקירתו לפנינו מסר הנתבע כי פנה "לחברה" מספר פעמים, וכשהתבקש לפרט, ציין כי פנה למנהל סניף צפת, "מר שוקרי", ובשונה מתצהירו הוסיף כי פנה אף לפקחים ולסדרנים. כך או כך, הנתבע לא זימן אף לא עד אחד מאלו שהזכיר (מנהל הסניף, קצין הבטיחות, הקופאית, או הפקחים והסדרנים שנזכרו בגרסתו המאוחרת) , על מנת שיאשר כי דיווח להם או למי מהם בזמן אמת על תקלות כטענתו; להתרשמותנו מהסיבה הפשוטה שבזמן אמת הנתבע לא דיווח לאיש על התקלה הנטענת במערכת הכרטוס.

לאור כל האמור לעיל , אנו קובעים כי הנתבע לא הוכיח את טענתו בדבר תקלה שבמסגרתה מכונת הכרטוס נתקעה באופן "סלקטיבי", כל שכן משך חודשים ארוכים, ובהיקפים הנרחבים כנטען.

הטענה בדבר "שיטת עבודה" ש"גילה" הנתבע כדי להתמודד עם אלפי התקלות (שלא הוכחו) – מדובר בטענה ש אינה משכנעת, בלשון המעטה . תחילה, במישור העובדתי-טכני הנתבע לא הניח ולו ראשית ראייה בדבר היתכנות טענתו כי ניתן לשחרר מכונה שנתקעה לאחר שימוש בכרטיס X באמצעות תיקוף בכרטיס Y. נוסף על כך, הטענה לפתרון שמצא הנתבע, לבעיה שלא הוכח קיומה, בדמות אימוץ "שיטת עבודה", שפירושה הוא ביטול של מאות ואלפי כרטיסי נסיעה, מבלי לדווח לאיש – רחוקה מלהתיישב עם השכל הישר.

הוכח לפנינו כי הנוהל בחברה היה כי במקרה של תקלה במכונת הכרטוס, יש להעלות את הנוסעים ללא תשלום, ונחה דעתנו כי הנתבע ידע על כך. על רקע זה, לא סבירה הטענה בדבר צורך לגלות וליישם פתרון של הנתבע, כל שכן פתרון רדיקאלי שכרוך בביטול נרחב של עסקאות. מר דעקה העיד בפנינו, כי לפחות בכל הנוגע לנוסע שמחזיק רב קו, בעת שמערך הכרטוס תקול, הנהג מעלה את הנוסע בחינם (פרוט', עמ' 37, ש' 14-15), וגרסה דומה הציג לפנינו מר אבו אלהיג'א (פרוט', עמ' 17, ש' 24-25). הנתבע נשאל לפנינו האם קיים נוהל של משרד התחבורה לגבי מכונה תקולה, והשיב בשלילה (פרוט', עמ' 50, ש' 1-2), וכאשר נשאל מה נוהל החברה במקרה של תקלה כאמור, השיב כי היה עליו לדווח לסדרן ולקרוא לעזרה, להשבית האוטובוס ולתקן את המכונה. בהמשך הוסיף "אסור לצאת לנסיעה כשהמכשיר לא עובד" (פרוט', עמ' 49, ש' 9 -13), והרושם היה כי הנתבע התייחס למקרה בו התקלה התגלתה בטרם החלה הנסיעה. אך במהלך השימוע הנתבע מסר: "הייתי צריך לתת לנוסעים לעלות בחינם ולא לחפש פתרון" – גרסה אשר מחזקת את טענת התובעת בדבר קיומו של נוהל כאמור, ואף מעידה על כך שהנתבע הכיר את הנוהל בזמן אמת (פרוטוקול השימוע, עמ' 3). על רקע זה, הסברו של הנתבע בדבר "בעיה" שדרשה ממנו לאתר וליישם "פתרון" רדיקלי כאמור – נחלשת עוד יותר.

יתר על כן, אילו היה ממש בטענת הנתבע בדבר אותה "שיטת עבודה" שנועדה למטרה כשרה בדמות טיפול בתקלות, מצופה היה כי הנתבע ידווח על אותה שיטה לממונים עליו, בוודאי כשמהות השיטה הוא ביטול סיטונאי של עסקאות. הנתבע לא התיימר לטעון כי דיווח בזמן אמת על אותה "שיטת עבודה" (להבדיל מטענתו בדבר דיווח על התקלה), וכאשר נשאל על כך בשימוע התחמק ממתן תשובה, וטען כי אינו זוכר אם דיווח אם לאו (פרוטוקול השימוע, עמ' 2, ש' אחרונה, עמ' 3, ש' 1-2).
הנתבע אף לא סיפק הסבר סביר מדוע השתמש במספר כרטיסי רב קו אנונימיים במקביל, נתון אשר מעורר חשד כי ניסה לטשטש את מעשיו. טענת הנתבע בסעיף 28 לתצהירו לפיה ייתכן שעשה שימוש בכרטיסים שונים, מקום בו לא מצא את אחד הכרטיסים ומכר אותו - אינה משכנעת, שכן אין בה כדי להסביר שימוש אינטנסיבי ולסירוגין לפחות בשני כרטיסים, כפי שעולה גם מנתוני דו"ח הביטולים, לרבות נתוני חו דש 08/2015 שהובאו בסיכומי הנתבע.

הנתבע גם לא סיפק הסבר סביר מדוע בחר "לשחרר" את מכונת הכרטוס באמצעות כרטיסי רב קו בהם החזיק, למרות שבחירה כאמור חייבה ביטול אינטנסיבי של עסקאות, ולא בחר ל"שחררה" באמצעות כרטיסי רב קו של נוסעים אחרים, אשר הייתה מייתרת את הצורך בביטולי העסקאות. אכן, בחקירתו במשטרה הנתבע אישר כי ניתן היה לאפס מכונת כרטוס שנתקעה בשל שימוש בכרטיס של נוסע פלוני, באמצעות תיקוף כל כרטיס רב קו אחר, וכנשאל מדוע לא ניסה לשחרר את המכונה באמצעות כרטיס רב קו של נוסע אחר (אשר עמד מאחורי הנוסע שתיקוף הכרטיס שלו נתקע), טען כי מצב בו שניים או שלושה נוסעים עומדים בכניסה לאוטובוס הוא מצב "לא נעים ולא ראוי" (הודעת הנתבע במשטרה, עמ' 3, ש' 53 -60). טענת הנתבע כי מצב "לא נעים ולא ראוי" של שניים או שלושה נוסעים שעומדים בתור באוטובוס, מצב שכנראה שכיח למדי, מצדיק מצב לא ראוי בעליל של ביטול אלפי כרטיסים , הינה טענה אשר נחזית כתירוץ משולל הגיון. בנוסף, טענת הנתבע כי שימוש בכרטיס הרב קו שברשותו קיצר את התור גם היא משוללת הגיון שכן שחרור תקלה של נוסע אחד באמצעות כרטיס רב קו של נוסע אחר, דווקא מקצר את משך הטיפול בתקלה הנטענת, ולהלן נסביר: לפי מערכת הנחותיו של הנתבע, במקרה של שני נוסעים בתור , ככל שנעשה שימוש בכרטיס רב קו של נוסע אחר לשחרור התקלה, הרי מתבקשות הפעולות הבאות: (1) תיקוף נוסע א' (תקיעת המכונה), (2) תיקוף נוסע ב', (3) תיקוף נוסע א'. מנגד, ככל שנעשה שימוש בכרטיס הרב קו של הנהג לשחרור התקלה, מתבקשות אותן הפעולות דלעיל, וכן פעולה נוספת של ביטול הכרטיס שהפיק הנהג מכרטיס הרב קו שלו, לאמור: (1) תיקוף נוסע א' (תקיעת המכונה), (2) תיקוף כרטיס רב קו של הנהג, (3) ביטול פעולת תיקוף רב קו של הנהג, (4) תיקוף נוסע ב'.

לבסוף, גרסת הנתבע בדבר שימוש בכרטיס הרב קו שלו למטרה כשרה של שחרור מכונת הכרטוס, אינה מתיישבת עם נתוני מכונת הכרטוס, כמפורט להלן: גרסתו המוקדמת של הנתבע שנטענה בשימוע, היא כי השתמש בכרטיס הרב קו שלו בדרך של תיקוף וביטול כאמצעי לשחרור המכונה התקולה, ולאחר מכן כרטוס הנוסע שכרטיסו תקע את המכונה. בהינתן גרסה זו, הרי צודקת התובעת בטענתה כי בין כל צמד פעולות תיקוף וביטול שבוצעו בכרטיס הרב קו של הנתבע, חייבת להימצא פעולת כרטוס בכרטיס רב קו של נוסע; אולם מגרסת הנתבע עצמו עולה כי לפחות בחלק מהמקרים לא זה היה המצב. כבר בהחלטת הפיטורים (סעיף 10), ציינה התובעת כי רישומיה מצביעים על כך שהנתבע עשה שימוש שיטתי בכרטיסי רב קו אנונימיים בדרך של תיקוף וביטול, מבלי שנרשמה לאחר מכן רכישה של כרטיס על-ידי נוסע המחזיק בכרטיס רב קו אחר. לאחר שנכתבו דברים אלו בהחלטת הפיטורים , הנתבע פיתח את גרסתו במסגרת תצהירו, והעלה טענות שלא בא זכרן קודם לכן, כהסבר לאותו רצף של פעולות תיקוף וביטול באמצעות כרטיסיו האנונימיים. כך מסר הנתבע בתצהירו: "לפעמים אכן ביצעתי פעולה כזו לקראת הגעה לתחנה או אפילו בזמן הפסקה, וזאת כדי להכין את המכונה שלא תיתקע בזמן הפעולה. לא עומד מאחורי זה כל כוונת זדונית של מרמה. זאת ועוד, היו מקרים שהמכונה לא הייתה משתחררת אחרי ניסיון אחד של שימוש בכרטיס אחר, באופן שהייתי מבצע את הפעולה פעם נוספת." (סעיף 29 לתצהיר ו).

טענת הנתבע כי ביצע פעולות של תיקוף וביטול לצורך "הכנת המכונה", שלא בזיקה "לתקיעת" המכונה ואף בהפסקות – היא גרסה כבושה, שנולדה מאחר שהסברו הראשון לא התיישב עם המציאות. הנתבע גם לא הציג כל ראיה לכך שהיה צורך להכין את המכונה שלא בזיקה לתקלה: לא באמצעות עדות מקצועית, ולא באמצעות זימון לעדות של נהגים נוספים.

ט.9. הוכח במידה הדרושה כי הנתבע גנב תקבולי נוסעים –
הנתבע ביצע אלפי ביטולי עסקאות, לפחות 2,891 במספר, בתוך תקופה של כ- 8 חודשים, וזאת בדרך של תיקוף וביטול כרטיסי נסיעה באמצעות כרטיסי רב קו אנונימיים בהם החזיק, ואשר היה אמור להחזיקם לצורך מכירה לנוסעים בלבד. מסכת ביטולי עסקאות זו, על רקע מכלול הנסיבות והשיקולים הראייתיים שפירטנו לעיל, מערבת לכא ורה את הנתבע במעשי גניבת תקבולי נוסעים , ומעבירה את נטל הבאת הראיות אליו לספק להם הסבר. הנתבע לא הרים נטל זה. הסבריו לא הוכחו, הם רצופים קשיים פנימיים, ואינם מתיישבים עם שכל ישר. סתירות ותמיהות דבקו בגרסאות הנתבע כמעט בכל עניין, החל משיחת הבירור עד לסיכומיו, ואלו מחזקים את עמדת התובעת. התרשמנו כי הנתבע הינו אדם מתוחכם ואף מניפולטיבי, אשר ניסה באופן עיקש לטשטש את מעשיו ואת גילוי האמת.

בהינתן כל המפורט לעיל, ולאחר בחינה זהירה וקפדנית של הראיות, ובשים לב לריבוי הראיות המסבכות ולמשקלן, אנו סבורים כי הוכח במידה הדרושה במשפט האזרחי , ולעמדתנו אף הרבה מעבר להטיית מאזן הסתברויות, כי הנתבע גנב תקבולי נוסעים. היינו, הוכח כי ביטולי העסקאות שביצע הנתבע באמצעות כרטיסי הרב קו האנונימיים בהם החזיק, בוצעו בזיקה לעסקאות שבהן קיבל לידיו תקבולים ב כסף מזומן מנוסעים, ושאותם שלשל לכיסו. האפשרות לכך שאותם אלפי ביטולי כרטיסים בוצעו על ידי הנתבע כאמצעי לתיקון אלפי תקלות, אינה סבירה כלל וקלושה ביותר .

לאחר שאמרנו את הדברים הללו, נבחן את טענות ההגנה של הנתבע, ונכריע האם יש בה כדי לשנות ממסקנה זו.

ט.10. טענת ההגנה: "היכן היו המבקרים"
בתצהירו ותחת הכותרת "היכן היו המבקרים", הנתבע מסר כי אילו ביצע מעילה בהיקפים הנטענים, או בכל היקף אחר, מערך ביקורת הפנים בתובעת היה אמור לגלות זאת, ומשלא גילה זאת הרי שלא בוצעה כל מעילה. בפירוט, טען הנתבע כי לאורך חודשי עבודתו עלו א יתו "מדי יום" מבקרים מטעם החברה ומטעם משרד התחבורה, ומעולם לא הפנו אותו לכך שקיים נוסע, ולו אחד, שמחזיק בכרטיס נסיעה מבוטל. הנתבע הוסיף כי במסגרת ביקורת, המבקר הוציא דו"ח של כל פעולות הרכישה שבוצעו במכונת הכרטוס, לרבות שעת ביצוע הפעולה, ואימת אותם עם הכרטיסים שבידי הנוסעים באוטובוס, בהתאם למספר הסידורי שעל גבי כל כרטיס, כך שהיה בידי המבקר לגלות חריגות לגבי הנפקת כרטיסים. הנתבע תהה מדוע לא הוצג ולו דו"ח ביקורת אחד שמצביע על "תקלות כאלה" אצל אף נהג.

לטענת התובעת אין ממש בטיעון התובע הנ"ל . טענתה המרכזית היא, כי שעות עבודת המבקרים, גם הסמויים, היו ידועות לנהגים, ובכל מקרה המבקרים לא עבדו "בשעות קיצוניות", קרי מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, אלא במהלך יום העבודה. לטענתה, אכן ניתן לראות כי את רוב הביטולים ביצע הנתבע דווקא בשעות הקיצוניות, כפי שניתן לראות בדו"חות שהגישה, וכפי שאישר הנתבע עצמו. מר דעקה נשאל לפנינו ארוכות לעניין נושא ביקורת הנסיעות בתובעת, בזמנים הרלבנטיים לתביעה. הוא העיד כי בכל "אשכול" מועסקים 13-14 פקחים, ולפעמים מופעלים גם "סמויים" (פרוט', עמ' 28, ש' 25 -27; עמ' 29, ש' 1-2). מר דעקה נשאל גם לגבי אופן הביקורת, ואישר כי לאחר שהמבקר עולה לביקורת באוטובוס, הוא מוציא פלט ממכונת הכרטוס, ובודק את כרטיסי הנוסעים אל מול הדו"ח (פרוט', עמ' 29, ש' 3-7). בחקירתו לפנינו מר דעקה נשאל מדוע לא השתקפ ו אותם ביטולים בפעולות הביקורת, ובהגינותו השיב כי אינו יודע, אך סיפק שני הסברים אפשריים: האחד - כי כל הביטולים שהנתבע ביצע היו בשעות לא שגרתיות: בשעות הבוקר המוקדמות, או בשעות לילה מאוחרות; והשני – כי היה קושי לבקר את קווי 900, בין צפת לירושלים בשל היותם ארוכי טווח (פרוט', עמ' 29, ש' 8-4).

לעניין השעות שבהן ביצע הנתבע את הביטולים – התובעת נסמכת בהקשר זה על דו"ח הביטולים, וכך גם הנתבע (סיכומיו, עמ' 6, בסעיף ב. בתחתית העמוד, וכן עמ' 7 בראש העמוד). מעיון בדו"ח הביטולים עולה כי לא כל הביטולים בוצעו בשעות הקיצוניות, אך נכון לומר כי רובם המכריע בוצעו בשעות הערב והלילה, וחלק נכבד מהם בשעות הלילה ממש. מסקנה זו מתיישבת גם עם טענת הנתבע לפנינו לפיה בתקופה האחרונה לעבודתו התחיל את עבודתו מכיוון צפת לירושלים בשעה 18:00, ושב מירושלים בשעה 23:00 (ור' גם סיכומי הנתבע, עמ' 7 בראש העמוד).

אשר לטענת הנתבע בדבר היקף פעולות הביקורת – בתצהירו טען כי מדי יום עלו איתו מבקרים מטעם התובעת ומשרד התחבורה (סעיף 47 לתצהירו), אך לא תמך טענה זו בראיה כלשהי. לעומת זאת, כשנשאל בחקירתו החוזרת מה הייתה תדירות הביקורת, השיב בהיסוס שהוא לא יכול להגיד במאה אחוז, ואם לא כל יום, "יום כן יום לא". הנתבע נשאל האם פעולות הביקורת בוצעו בשעות היום עד השעה 18:00 , ושלל טענה זו, והוסיף כי המבקרים עבדו "יום ולילה", אך לא עשה דבר לאישוש גרסתו. בסופו של דבר, הנתבע לא סתר את הטענה כי בשעות בהן עבד, לא בוצעו , או שבוצעו פחות , פעולות ביקורת, ושכלל קווי 900 היו פחות מבוקרים.

לדעתנו, העובדה כי מערך הביקורת של התובעת לא הצליח לחשוף את דבר המעילה, אין בה כדי לערער את המסקנה כי הנתבע אכן גנב תקבולים בדרך שתוארה לעיל. הנתבע לא התמודד עם הסברי התובעת, ולא הביא ראיות לתמוך בטענתו בעניין זה. אך חשוב מכך, ככל שמנגנוני הביקורת של התובעת לא פעלו כראוי או שלחלופין מצא הנתבע פרצה בהם, אף אם אותה פרצה לא הוכחה לפנינו, הנתבע אינו יכול להיבנות מכך.

ט.11. טענת ההגנה: סגירת תיק המשטרה
בסיכומיו טען הנתבע (סעיפים 9 – 12), כי הפרקליטות החליטה לסגור את התיק נגדו, לאחר "חקירה מאומצת ומקיפה של המשטרה, אשר לרשותה עומדים כל המיומנויות המקצועיות וגבתה עדויות מכל המעורבים מכל הזוויות", וכי למרות זאת התובעת הגישה את התביעה דנן, בחוסר תום לב, בתקווה שבית הדין יגיע למסקנות שונות מאלו של הפרקליטות, על אותו בסיס עובדתי, ואף מצומצם יותר, הגם שיכולתו של בית הדין לחקור מוגבלת ביחס למשטרה.

הנתבע לא הסביר מהי המסקנה שיש לגזור לדעתו מטענות אלו, אך מוכנים אנו להניח כי עמדתו היא כי אין זה סביר שבית דין זה יקבע שהנתבע גנב, חרף סגירת התיק על ידי הפרקליטות. טיעון זה לא ניתן לקבל. סגירת תיק חקירה מבלי להגיש כתב אישום אינה מעידה, כלל ועיקר, כי אין ראיות לקיומה של אשמה, או כי לא בוצעה עבירה, ובפרט כשעילת סגירת התיק היא בשל חוסר ראיות מספיקות, כפי שהיה בענייננו (עובדה שהנתבע הצניע).

במסגרת הליך זה, עניין לנו בהליך אזרחי, בו בית הדין השתכנע, בהתאם למבחן של מאזן הסתברויות, ומעבר אליו, ובהתאם להדגשים שנקבעו בפסיקה לגבי הוכחת טענות בעלות גוון פלילי, שהנתבע מעל בכספי התובעת. סגירת תיק המשטרה בעילה של חוסר ראיות מספיקות, יכולה להעיד על הערכת הפרקליטות בדבר הסיכוי להרשיע את הנתבע בפלילים, במידת הוכחה הנדרשת בפלילים שהינה מעבר לספק סביר, אך אין בה כדי ללמד על היעדר אשמה או לשנות את המסקנות ב הליך אזרחי.

ט.12. טענת ההגנה: התלונה שהגיש נוסע כנגד הנתבע אינה מוצדקת; התובעת לא הוכיחה את הבדיקות הפנימיות שערכה בעניינו של הנתבע
הנתבע טען כי סיפק הסבר משכנע לתלונה שבעקבותיה "החלה ההתעסקות באירוע"; כשהכוונה היא לתלונת אותו נוסע, שמבדיקתה מצאה התובעת חוסר התאמה בין טענת הלקוח לאוטובוס מלא, לבין מספר הכרטיסים שנמכרו בפועל. הנתבע טען כי התרחיש המתואר בתלונה, של אוטובוס מלא לצד כמות כרטיסים פחותה עשוי להתרחש שכן חיילים, שוטרים, בנות שירות לאומי, וילדים עד גיל 5, עלו לאוטובוס בכפוף להצגת תעודת חוגר/שוטר, ולא היה צורך להעביר את התעודה במכונה ולהפיק כרטיס בגינם; ובפרט כשאין מחלוקת כי הקו בו נהג הנתבע שירת בעיקר אוכלוסייה חרדית ומשפחות מרובות ילדים. הנתבע המשיך וטען כי התובעת לא סתרה הסבר זה שמסר, לא הביאה נתונים לגבי "נסיעותיהם של האוכלוסיות המיוחדות", והוסיף שעדות מר דעקה, אף חיזקה את הסבריו.

לעמדתנו, טענות אלו של הנתבע אינן מעלות ואינן מורידות לענייננו. קביעת ממצאים לגבי אותה תלונה אינה הכרחית, ואף אם נניח כי אותה תלונה לא הוכחה כמוצדקת, לא יהא בכך להועיל לנתבע. השאלה העיקרית שעומדת לפנינו, אינה האם אותה תלונה כנגד הנתבע הייתה מוצדקת ואם לאו, אלא האם הנתבע ביצע אלפי ביטולים של עסקאות, והאם היה זה בזיקה לגניבות תקבולים. אותה תלונה, כפי שטען הנתבע, הייתה "יריית הפתיחה" לבדיקות שהתקיימו בעניינו. אותן בדיקות העלו ממצאים, כי הנתבע ביצע כמעט 3,000 ביטולים, בפרק זמן של כ-8 חודשים, באמצעות כרטיסי רב קו שהחזיק ברשותו, וממצאים אלו הם שעומדים במוקד התביעה, ובבסיס מסקנת הגניבה.

הגם שטענות אלו של הנתבע בנוגע לתלונה אינן בעלות משמעות, לא למותר לציין כי עדות הנתבע לא הייתה משכנעת גם בנקודה זו, ונתגלעו בה סתירות. כך, למשל, בחקירתו במשטרה מסר הנתבע, כי בדרך כלל הוא מקפיד להנפיק כרטיסים לחיילים ולמי שמבצע שירות לאומי, אך בעת עומס לא תמיד הוא מקפיד להוציא כרטיסים לאוכלוסיות אלו (ה ודעת הנתבע במשטרה, עמ' 4, ש' 81-82). בדומה לכך, אישר הנתבע, בחקירתו בפנינו, כי כאשר עולה חייל במדים הוא לוחץ חייל, מדפיס, ויוצא כרטיס (פרוט', עמ' 44, ש' 7-8). מייד לאחר מכן נראה היה שהנתבע הבין כי אותה גרסה אינה משרתת את עניינו, ומייד שינה גרסה והעיד כי רוב הזמן לא הוציא כרטיס לחיילים (פרוט', עמ' 44, ש' 11 -12; ש' 14-15), בסתירה להודעתו במשטרה. בסיכומיו (עמ' 5, פסקה ראשונה) התחמק הנתבע מן השאלה האם הוציא כרטיס לאוכלוסיות אלו, אם לאו, תוך שהסית את הדיון לעבר הטענה כי אותן "אוכלוסיות" אינן משלמות, אשר ממילא אין עליה מחלוקת (הסברו של הנתבע לתלונה, הוא שפער משמעותי בין מספר הנוסעים למספר הכרטיסים שנמכרו הוא אפשרי, מאחר שאוכלוסיות אלו אינן מכורטסות).

הנתבע גם טען בסיכומיו (עמ' 8-9), כי "התביעה" לא הביאה את העדים שבממצאיהם היא נתלית כדי לבסס את "האשמה". בגדר האמור, הלין הנתבע על כך שהתובעת בחרה שלא להעיד את אותם לקוחות סמויים שנזכרו לעיל, וכן את "נציג משרד החקירות, שכביכול ניהל את החקירה והניח בפני התובעת את ממצאיו". מכאן, סבור הנתבע כי "...כל זכר לאותן עדויות ו/או התבססות על אותם ממצאים דינם להימחק..." . טענה זו של הנתבע קיבלנו לעיל, וקבענו כי יש להתעלם מדו"ח החקירה ומן הטענות לגבי בדיקות שערכו הלקוחות הסמויים. אלא שקביעה זו אינה מסייעת לנתבע, שעה שהנתבע מודה כי ביצע ביטולי עסקאות באופן נרחב, ואין באמתחתו הסבר סביר ומוכח להתנהלותו. נוסיף כי אפילו טען הנתבע שמדובר בראיות משמעותיות, ואין זה המצב, הרי בהינתן שנטל הבאת הראיות הועבר לכתפיו, ניתן לתהות מדוע הנתבע לא זימן אותם העדים.

ט.13. טענת ההגנה: התובעת טופלת האשמות שווא על נהגים
בתצהירו טען הנתבע כי טענות התובעת הן "אוסף של שקרים וטענות שווא", וכתמיכה לכך הוא טען כי התובעת ניסתה "להלביש" "סיפור שלא היה" גם על נהג נוסף. לפי גרסת הנתבע בתצהירו, אותו נהג אחר (שמו נזכר בתצהיר) אישר במסגרת חקירתו במשטרה, כי לאחר השימוע הראשון התוודה בפני נציג החברה "כיצד השיטה עובדת", אך בחקירה במשטרה חזר בו מאותה הודאה, וציין כי נציג החברה הכניס מילים לפיו, תוך ניצול רצונו להישאר במקום העבודה וניצול מצוקותיו. כדי להוכיח טענה זו צירף הנתבע לתצהירו את "עדויות" אותו נהג ב"שימועים" שנערכו לו בתאריך 30/08/15 ו-01/09/15, וכן את הודעתו של אותו נהג במשטרה מתאריך 18/01/16 (תצהיר הנתבע, בסעיף 42).

טיעון זה אינו מסייע לנתבע – במקרה הטוב. נקודת המוצא העובדתית של הנתבע היא כי אותו נהג אחר, אשר נחשד ביחד עמו בביצוע מעילה, הודה בשיטת מעילה זהה לזו שמיוחסת לו. הנתבע אף צירף את נוסח הודאת הנהג האחר, שנכללה בהודעה שמסר לכאורה אותו נהג בתאריך 01/09/15, בפני חוקרים פרטיים מטעם התובעת. לפי אותה הודעה: "יום אחד", "במקרה", גילה הנהג האחר "שאפשר לעשות פעולת ביטול מבלי שאף אחד ירגיש". בהמשך לכך תיאר אותו נהג כיצד ניצל אותו גילוי לצורך העלמת תקבולים, וכך באו הדברים לידי ביטוי באותה הודעה: "... אני מצאתי בעת שעשיתי סריקה כרטיס אנונימי בלי שם בלי כלום והחלטתי לעשות בו שימוש. טענתי את הרב קו פעם אחת וכשעלו אנשים לאוטובוס בנסיעה מצפת לבני ברק שלא מחזיקים רב קו הייתי מוריד להם ניקוב מהכרטיס. אנשים עלו לאוטובוס ביקשו הלוך ושוב מצפת לבני ברק ולא החזיקו רב קו וזאת בשביל לקבל את ההנחה במקום לשלם 39.5 לכל כיוון שסך הכל זה 79 ₪ הייתי לוקח את הכסף מהם ומטעין להם בסך של 67.20 ₪ הפעולה שלהם זה רכישת כרטיסים לאחר מכן הייתי מבטל את הנסיעות.
...
שאלה: איך בסיום הנסיעה היית לוקח את הכסף איך עקבת אחרי סכומי הכסף של הביטולים?
תשובה: תראה זה לא 10 פעמים שעשיתי ביום הייתי עושה פעם פעמיים. כל נהג יודע מה הקופה שלו בסיום המשמרת. לפני תחילת משמרת ובסיום משמרת יוצא דו"ח פריקה של סיכום ביניים והקופה ממוחשבת הייתה אומרת לי את הסכום שאני צריך להפקיד אני מפקיד את הכסף אצל הקופאית ומה שנשאר לי זה הכסף של הביטולים.
...
אני מתחרט על כל מה שקרה אני מביע צער רב ומוכן להחזיר את הכסף שלקחתי מחברת נתיב אקספרס לפי חשוב של 92 מקרים שביצעתי ביטולים כפול 67.2 ₪ סך הכל אני חייב לחברה 6.182 ₪. אני מבקש להחזיר את הכסף ב-6 תשלומים באמצעות משכורתי..." (ר' נספח ח' לתצהיר התובע).

ההודאה הנ"ל של העובד האמור מחלישה את טענת הנתבע, שממילא לא הוכחה, לפיה גם נהגים אחרים, אשר ביטלו כרטיסי נסיעה, ונחשדו יחד איתו במעילה, התמודדו עם אותה תקלה. אומנם, הנתבע טען כי אותו נהג אחר חזר בו מאותה הודאה, הואיל והיא הוצאה ממנו בלחץ ועקב ניצול מצוקה. אלא שטענת הנתבע לגבי משקלה של אותה הודאה טעונה הוכחה, ולכל הפחות היה עליו לזמן לעדות את העובד האמור, דבר שלא נעשה.

ט.14. טענת ההגנה: מספר פעולות תיקוף וביטול באותה דקה מלמדות כי מדובר בפעולות סרק שמטרתן שחרור המכונה
בעמ' 7 לסיכומיו טען הנתבע כך: "בפסקה האחרונה בסעיף 47 בסיכומי התובעת נטען " ...היו מקרים בהם בוצעו 3 פעולות תיקוף וביטול באותה דקה! אם אכן היה מדובר בשלושה נוסעים שונים, לא ניתן היה לבצע את כל הפעולות בפחות מדקה אחת...". הנתבע סומך ידיו על מסקנה זו ואף מבקש להטעים, כי מהדו"ח עולים הרבה מקרים כאלה. המסקנה הזו תומכת בגרסת הנתבע, שלפיה הביטולים לא בוצעו אל מול כרטיסים בפועל לנוסעים אמיתיים, אלא שפעולת התיקוף והביטול היו פעולות סרק כדי לשחרר את מכונת הכרטוס התקועה.".

אין בטענות הנ"ל כדי לסייע לנתבע – הנתבע מביא ציטוט חלקי מסעיף 47 לסיכומי התובעת , תוך שהוא מוציא אותו מהקשרו ומבקש להסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת. מעיון בסיכומי התובעת, עולה כי לעמדתה הנתון שלפיו הנתבע ביצע סדרה של 3 צמדי תיקוף וביטול בתוך דקה אחת (והנתבע מודה שהיו "הרבה מקרים כאלה"), אינה מתיישבת עם גרסתו שלפיה כל צמד פעולות כזה היה תגובה לתקיעה של המכונה בעקבות ניסיון תיקוף של נוסע. לשיטתה, אילו דובר בשלושה נוסעים שונים שתקעו את המכונה, היו אורכים הדברים יותר מדקה (ראו פירוט הפעולות שהיו צריכות להתרחש בתוך אותה דקה, בסעיף 47 לסיכומיה). לדעתנו, יש הגיון רב בטיעון זה של התובעת, והוא דווקא מחליש את גרסת הנתבע, בוודאי שאין באותו טיעון של התובעת כדי לחזק את גרסתו, כפי שטען הנתבע בסיכומיו.

ט.15. לסיכום סוגיית הגניבה
לאור כל המפורט לעיל, הוכח לפנינו, במידה הדרושה בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה , כי הנתבע ביצע 2,891 ₪ מעשים של גניבת תקבולי נוסעים, בדרך המתוארת לעיל, של מכירת כרטיסי נסיעה לנוסעים במזומן, ביטולם המיידי של הכרטיסים, ונטילת תקבולי הנוסעים לכיסו .

י. סכום הגזלה
הנתבעת טענה כאמור, כי הנתבע שלשל לכיסו "סכומי עתק", בסך של 165,231.80 ₪. לדעתנו, לא ניתן לקבל טענה זו, אשר לא הובהרה ולא הוכחה על ידי התובעת.

בכתב התביעה, אין הסבר ממשי ברור לסכום שנתבע, ובאופן תמוה עוד יותר גם בתצהירם של עדי התובעת לא ניתן היה לאתר הסבר ברור שכזה, חרף הכחשתו הנמרצת של הנתבע את הסכומים בכתב הגנתו. מר דעקה העלה בסעיף 14 לתצהירו טענות כלליות והסביר כי: "...עמודת קוד הנסיעה מבחינה בין סוגי הנסיעות, להם מחירים שונים. סך כל הנסיעות מגיעות לסכום של 165,231.80 ₪ לכל הפחות, אותם שלשל לכיסו. יוער בהערת אגב בעניין זה, כי לתובעת אין מידע האם במעמד תיקוף הנסיעה גבה הנתבע מחיר נסיעה מלאה ובכך למעשה ייתכן ששלשל לכיסו סכומים גבוהים אף יותר. על אף האמור, הסכום הנתבע מבוסס על סכומים וודאיים שאותם לכל הפחות שלשל לכיסו באופן המתואר לעיל.".

מר אבו אלהיג'א אף הוא סיפק בתצהירו (סעיף 7) הסבר חסר למדי לסכום הנתבע, משציין כי עמודת קוד המחיר בדו"ח הביטולים, מסמלת מחיר הנסיעה לפי חיוב במכשיר הכרטוס.

אם כן, נראה כי הסכום הנתבע מהווה, כפי שנטען, סכום מחירי כרטיסי הנסיעה שבוטלו, שחושב בהתאם לקודי המחיר המפורטים בדו"ח הביטולים, תחת הנחה בדבר מחירי כרטיסים מינימאליים. בהינתן קביעתנו כי הנתבע ביצע 2,891 מעשי גניבה (לפחות), ובהינתן מידע לגבי מחירי הכרטיסים שבוטלו, ניתן היה להגיע לחישוב אריתמטי מדויק של סכום הגזלה. התובעת לא הציגה לפנינו תחשיב כזה, וגם לא הציגה נתונים שמאפשרים עריכתו. התובעת לא טרחה לפרט את מחירי הנסיעות, המתאימים לקודי הנסיעות שפורטו בדו"ח הביטולים, ואף לא טרחה להציג ראיות להוכחת המחירים בתקופה הרלבנטית לתביעה, מבלי שסיפקה הצדק סביר למחדלים הראייתיים (ר ' עדות מר אבו אלהיג' א, פרוט', עמ' 20, ש' 1-5). בחקירתו החוזרת, נשאל מר אבו אלהיג'א אשר לאותם מחירים, וציין כי למיטב זכרונו המחירים המתאימים לקודי המחיר בתקופה הרלבנטית, הם: קוד 123 – 44 ₪, קוד 120 – 37.5 ₪, וקוד 101 – 4.8 ₪. מר אבו אלהיג'א הוסיף בפנינו, כי המחיר שציין לגבי קוד 123 הוא לכיוון אחד, וכאשר נוסע רוכש 2 נסיעות, אזי יש לו הנחה של 20 אחוז. לשאלת בית הדין השיב כי לא ניתן להבין מהדו"ח האם מדובר בנסיעה לכיוון אחד או לשני כיוונים (פרוט' עמ' 20, ש' 10 ואילך).

הנתבע אישר בחקירתו לפנינו כי "בתקופה האחרונה" של עבודתו בתובעת עבד בקו צפת-ירושלים-צפת (פרוט', עמ' 48, ש' 1-3), וכן אישר כי מחיר נסיעה בודדת מצפת לירושלים היה 44 ₪ (פרוט', עמ' 42, ש' 27-28). אולם, לא ניתן לתחום בדיוק את אותה "תקופה אחרונה". בנוסף עלה מעדות הנתבע כי בקו מצפת לירושלים היו גם תחנות ביניים, שלגביהן היה מחיר שונה (פרוט', עמ' 43), ולא ברור כיצד בא הדבר בדו"ח הביטולים, אם בכלל.

על רקע זה, ובשים לב למחדלי התובעת המתוארים לעיל, אנו קובעים כי לא ניתן לקבל את עמדתה לגבי גובה הגזלה. התובעת אף לא הניחה לפנינו טיעון משכנע, שעל-יסודו ניתן היה לשקול לקבוע את סכום הגזלה באמצעות אומדן, על ההיבטים המשפטיים הכרוכים בכך. בהקשר זה הנתבע הצביע על כך שהתובעת לא תמכה טענותיה בנתוני הכנסות "בין השנים", ואכן ניתן לסבור כי נתונים כאמור עשויים היו להוות כלי לאמוד היקף הגזלה. עם זאת, במקרה שלפנינו ספק רב אם קיימים נתונים כאלו, בשים לב לעדותו של מר דעקה, כי הפעלת האשכול והקו דנן החלו בשנת 2014.

הגם שהסכום הגזלה לא הוכח כראוי, ניתן לקבוע במידה הדרושה, כי גובה הגזלה אינו פוחת מסך של 13,877 ₪ (ר' ע"ע 33306-01-15 יצחקוב – אילן אלייב, מיום 09/10/16), ולהלן נסביר מסקנה זו –
בהתאם לקביעתנו לעיל, הנתבע ביטל (לפחות) 2,891 כרטיסי נסיעה, תוך ששלשל את תקבולי הנוסעים לכיסו. מעדותו של מר אבו אלהיג'א בפנינו, עולה כי הקוד בעל המחיר המינימאלי שאותו תיקף וביטל הנתבע הוא קוד 101, שמחיר הכרטיס המתאים לו הוא סך של 4.8 ₪. הנתבע לא חקר את מר אבו אלהיג'א אודות מחירי הכרטיסים, ואף אישש חלק מעדותו לגבי עלות הנסיעה מצפת לירושלים, ובסופו של יום לא התיימר לטעון כי מכר כרטיסי נסיעה, שמחיר כרטיס בודד נמוך מהסך של 4.8 ₪. הואיל וכך, ובשים לב להתרשמותנו מעדותו של מר אבו-אלהיג'א, אנו קובעים כי עלות כרטיס בודד, מאלו שביטל הנתבע, עומדת על 4.8 ₪. כמו-כן, מעדות מר אבו אלהיג'א עולה כי לא ניתן לדעת אלו מבין 2,891 ₪ הביטולים מתייחסים לנסיעות בכיוון אחד, ואלו לנסיעות הלוך ושוב. מכאן, ובהעדר טענות אחרות, ניתן להסיק כי כנגד כל אחד מהביטולים שביצע הנתבע הוא קיבל סכום שלא פחת מסך של 4.8 ₪.

מכאן, אנו קובעים כי לכל הפחות נגרם לתובעת נזק ממוני בסך של 13,877 ₪ (2,891 * 4.8 ₪). נדגיש, כי קרוב לוודאי שמרבית הכרטיסים שביטל הנתבע הם כרטיסים בקו שבין ירושלים לצפת, שמחירם גבוה בהרבה, וכנובע מכך סכום הגזילה גבוה בהרבה מהסכום האמור, אך בעניין זה אין לתובעת אלא להלין על עצמה .

יא. התביעה להשבת סכום הגזלה
אי לכל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבע להשיב לתובעת את הגזלה שהוכחה, בסך של 13,877 ₪, אשר משיקולי יעילות, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 03/05/15 (אמצע התקופה 01/01/15 – 01/09/15), ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יב. התביעה לפיצוי בעד הפרת חובות הנאמנות ותום הלב
התובעת טענה כי הנתבע הפר כלפיה את חובות האמון ותום הלב המוגברות החלות ביחסי עבודה, אשר מאופיינים בקרבה גדולה בין הצדדים. לטענתה, מתוקף חובות אלו, לא רק שעל העובד להימנע מפגיעה במעסיק, אלא עליו לפעול למען האינטרסים של המעסיק ולהבטיח אותם, אך הנתבע לא נהג כך כלפיה. לטענתה, הנתבע קיבל ממנה מקום עבודה קבוע יציב ומתחשב, והוא ניצל את תפקידו לרעה, פעל כנגדה ופגע בה, באשר מעל בסכומי כסף גדולים ביותר תוך זמן קצר, ומדובר בהתנהגות חמורה במיוחד, שיוחדה לה עבירה מחמירה בחוק העונשין. על רקע זה, טענה התובעת כי היא זכאית לפיצוי בעד הפרת חובות הנאמנות ותום הלב, בסך של 25,000 ₪.

עמדת הנתבע בכתב ההגנה הייתה הכחשת טענת הגניבה, וכן הכחשת "כל הסכומים והנזקים" שנתבעו, ולחלופין טען כי נתבעו "סכומים מופרזים ומוגזמים". מעבר לכך, הנתבע לא הציג טענות הגנה ספציפיות כנגד התביעה לחייבו בפיצוי.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, על רקע הדין החל, מצאנו כי יש לקבל את התביעה לפיצוי בעד הפרת חובות הנאמנות ותום הלב, במלואה.

הלכה היא כי הפרת חובות תום הלב והנאמנות בידי עובד, עשויה להוות בסיס לחיוב העובד בפיצוי, אף לא נגרם – או שלא הוכח – נזק של ממון. וכך קבע בית הדין הארצי: "כפי שנפסק לא אחת, מוטלת על עובד מכוח חובת תום הלב ' חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות', אשר הפרתן תזכה את המעסיק, בנסיבות חמורות, בפיצוי לא ממוני גם אם לא עלה בידי המעסיק להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו". (ע"ע 42510-06-15 פינדיורין – זיסמן ואח', מיום 03/05/17, וכן ר': ע"ע 35403-12-11 קאנטרי פלורס בע"מ – נחמני, מיום 29/11/16; ע"ע 47156-06-14 אלמונית חברה בע"מ – אלמונית ואח', מיום 26/11/17; ע"ע 17760-07-17 פרבר – סופר מרקו לימור שלי, מיום 22/09/19).

בית הדין הארצי הביע את עמדתו, כי מקום בו המעסיק הוא תאגיד, כבענייננו, חיוב העובד על יסוד קביעה בדבר קיומו של נזק בדמות עוגמת נפש, "אינה מובנת מאליה והיא מוקשית" (עניין פינדיורין ועניין אלמונית הנ"ל ), והדגיש כי החיוב מושת בגין הפרת חובת תום הלב והנאמנות. מכאן ניתן להסיק כי הפיצוי בו עסקינן מבוסס על אדנים הרתעתיים-עונשיים ( ראו: דברי השופט איטח ביחס למצב המקביל של פיצוי העובד בשל הפרת חובת תום הלב על-ידי המעסיק, ע"ע 43380-06-11 פלוני – אלמונית, מיום 09/12/14). בנסיבות אשר לפנינו, ובהנחה כי חובת תום הלב והנאמנות הופרה באופן חמור, ההלכה היא כי קמה עילה לחיוב העובד בפיצויים.

בענייננו, מדובר במקרה בו הוכחה גניבה שיטתית של תקבולים, אגב ביצוע אלפי ביטולי כרטיסי נסיעה, וברור כי מדובר בהפרות חמורות של חובות תום הלב והנאמנות, אשר מוטלות על הנתבע. לעמדתנו, הפרות אלו מצדיקות חיוב העובד בפיצוי, ובשים לב לנסיבות המקרה, ולסכומי הפיצוי שנקבעו במקרים אחרים שנדונו בפסיקה, לטעמנו הפיצוי שנתבע הינו סביר בהחלט.

מכאן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין הפרת חובות תום הלב והנאמנות, בסך של 25,000 ₪. אי לכך, מתייתר הדיון בטענת התובעת בדבר הפרת הוראות חוק השומרים.

יג. התביעה להצהרה על אי זכאות לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת
התובעת טענה כי מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, קמה עילה לשלול מן התובע את פיצויי הפיטורים שנצברו בגינו בקופת הגמל. בגדר האמור, טענה כי בהתאם לתקנון העבודה בתעשייה, שהוא ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים, גניבה ממעסיק היא עבירה שהעונש המרבי עליה הוא שלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, וכך יש לקבוע בענייננו, לאור התנהגות הנתבע. התובעת הוסיפה וטענה כי לפי הדין, מאחר שהנתבע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, הרי לא הייתה חובה למסור לו הודעה מוקדמת, ואומנם שולמה לו הודעה מוקדמת בזמן אמת, אולם היה זה שלא על פי שורת הדין ובשוגג. הנתבע, גם בהקשר זה, מיקד את טענותיו, סביב הכחשת עצם מעשי הגניבה.

בשים לב לשכרו של הנתבע ובהנחה של עבודה במשרה מלאה, הרי אילו פוטר הנתבע בנסיבות "רגילות" היה הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 8,500 ₪ (32.88 ₪ * 186 * 1.39 שנים). על פי תצהירו של מר דעקה, נצבר בגינו ב"הראל פנסיה" סך של 7,693.55 ₪, נכון ליום 26/09/19.

האם הוכחה עילה לצורך הקביעה לפיה יש לשלול את פיצויי הפיטורים מן הנתבע באופן מוחלט? ככל שהתשובה חיובית - ממילא קמה עילה לשלול מן הנתבע את פיצויי הפיטורים שנצברו בקופת הגמל.

בסעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, נקבע כך:
"16. לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעסיק והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.מיום 15.7.2014תיקון מס' 29
17. בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים."

ס"ח תשע"ד מס' 2459 מיום 15.7.2014 עמ' 603 ( ה"ח 535)
הלכה היא כי שלילת הזכות לפיצויי פיטורים נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר, נוכח התפיסה כי הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, מהווים עונש. תכלית ההסדר המאפשר שלילת פיצויי פיטורים, שתי פנים לה: להעניש את העובד על עבירת משמעת חמורה שביצע, ולהעביר מסר מרתיע לכלל העובדים, פן יבצעו מעשים דומים (ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ – צ'רניאקוב, מיום 31/05/07). שלילת פיצויי פיטורים, חלקית או מלאה , נעשית בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ונפסק כי: "בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן:
השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו..." (ע"ע 214/06, עניין אלוניאל הנ"ל).

בענייננו, וכמפורט לעיל, הנתבע ביצע מעשי גניבה באופן שיטתי, ובראי תכליות ההסדר, והשיקולים שפורטו לעיל – נחה דעתנו כי קמה עילה לשלילה מלאה של פיצויי הפיטורים. מדובר במעשי גניבה מרובים, שהנתבע ביצע בתקופת עבודה קצרה יחסית, שאין צורך להכביר מילים באשר לחומרתם, ואשר נעשו על ידי מי שניתן בו אמון רב בניהול קופה, תוך תכנון ובתחכום. מעשי הנתבע גרמו למעסיקה נזקים משמעותיים, שכאמור אף לא ניתן להתחקות אחר היקפם המלא. במצב עניינים זה, קיימת פגיעה במשמעת במקום העבודה כאשר יש לתת את המשקל המתאים גם ל שיקול ההרתעתי. מנגד, הנתבע לא מצא לנכון להניח טענות הגנה, למקרה שהכחשתו את דבר הגניבה לא תתקבל, ולא הניח שיקולי נגד משמעותיים ובכלל.

לאור כל המפורט לעיל, אנו קובעים כי יש מקום לשלילה מלאה של פיצויי הפיטורים, ובהתאם אנו מצהירים כי כספי הפיצויים שנצברו בגין הנתבע בקרן הפנסיה הראל, בגין תקופת עבודתו אצל התובעת שייכים למעסיקה.

יד. אשר לתביעה להשבת תמורת ההודעה מוקדמת
בהתאם לסעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות – תשס"א – 2001(להלן: "החוק"), החובה למסור הודעה מוקדמת לפיטורים, שחלה מכוח סעיף 2(א) לחוק, לא תחול "בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, או על פי החלטת בית דין למשמעת אשר הורה על פיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי.".
הואיל וכך, ונוכח קביעתנו כי הנתבע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, המסקנה היא כי לא חלה על המעסיקה חובה למסור לנתבע הודעה מוקדמת עובר לפיטוריו, ובהתאם הגם שפוטר לאלתר, אין הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת. ואכן, במכתב הפיטורים כתבה המעסיקה כי בנסיבות פיטוריו, הנתבע אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת (סעיף 21 למכתב הפיטורים).

בניגוד להצהרה בסעיף 21 למכתב הפיטורים, במסגרת תלוש 11/2015, כללה המעסיקה גם סעיף של תמורת הודעה מוקדמת בסך של 6,115.68 ₪ ברוטו (נספח 5 לתצהיר מר דעקה). התובעת טענה באופן עקבי כי אותו "תשלום" בוצע בטעות. כך טענה בכתב התביעה, ועל כך חזרה בדיון המוקדם, תוך שהסבירה כי התשלום נעשה "באופן אוטומטי", וכי מחלקת השכר לא הייתה מודעת לנסיבות הפסקת עבודתו של כל עובד (פרוט', עמ' 2, ש' 10-13). בדומה לכך, טענת הטעות הועלתה בתצהירו של מר דעקה (סעיף 29), והנתבע אף לא ראה לנכון לחקרו בעניין זה. מכל מקום, הדיון בשאלה האם אותו רכיב נכלל בטעות אינו נחוץ, שכן מן הנתונים שהונחו לפנינו נראה כי אותו רכיב כלל לא שולם לנתבע, כך שממילא אין מה להשיב, ולהלן נסביר.

בתלוש חודש 11/2015, במסגרת ניכויי רשות, נכלל סעיף שסומן "מ.ע"ח הפרש", שלא הוברר מהותו, שסכומו זהה לשכר הנטו בתלוש, ושלמעשה "איפס" את התלוש. התובעת לא טרחה להסביר באופן ישיר וברור את עובדת איפוס התלוש. עם זאת, בתצהיר מר דעקה, נטען כי התובעת "שילמה" את רכיב ההודעה המוקדמת בכדי להפחית את חוב הנתבע כלפיה (סעיף 28). בהעדר הסברים ברורים התמונה המצטיירת היא: שלמרות עמדת התובעת כי הנתבע אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת, היא כללה , בטעות, תמורת הודעה מוקדמת בתלוש שכרו האחרון, וקיזזה אותה במלואה.

בסיכום הדברים, אנו קובעים כי הנתבע לא היה זכאי לתמורת הודעה מוקדמת עם פיטוריו, אך משנראה לכאורה שהסכום שנכלל בתלוש 11/2015 לא שולם לו, הרי שאין מה להשיב, ולפיכך התביעה להשבת תמורת ההודעה המוקדמת, נדחית.
טו. לסיכום
התביעה מתקבלת בחלקה. אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
סך של 13,877 ₪, בגין השבת סכום הגזלה שהוכח, בצירוף הפרשי ריבית הצמדה כחוק, מתאריך 03/05/15, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
סך של 25,000 ₪, בגין פיצוי בשל הפרת חובת תום הלב והנאמנות.
סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות משפט, וכן סך של 6,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

הסכומים המפורטים לעיל, ישולמו תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו, מלבד הסכום המפורט בסעיף א. לעיל, הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל .

בנוסף, אנו מצהירים כי מרכיב פיצויי הפי טורים שנצבר בגין הנתבע בקרן הפנסיה הראל, בגין תקופת עבודתו אצל התובעת, שייכים למעסיקה.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום י"ז ניסן תשפ"א, (30 מרץ 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

_________________ ___________________ ____________________
מר דוד לוי לובנא תלחמי סוידאן מר אלישע שחם
נציג ציבור עובדים שופטת נציג ציבור מעסיקים