הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 15847-09-15

לפני:

כב' השופטת הבכירה ורד שפר
נציגת ציבור (עובדים) גב' אסתר מור
נציג ציבור (מעסיקים) מר ראובן גבריאל כהן

התובעת
לורי סילברמן
ע"י ב"כ: עו"ד איתמר בן זאב

-

הנתבע
אבידן וולבוטר
ע"י ב"כ: עו"ד איהאב בסול ואח'

פסק דין

בתביעה המונחת לפנינו, טענתה המרכזית של התובעת היא שבינה לבין הנתבע, בעלים של עסק לתיווך במקרקעין, התקיימו יחסי עבודה משך 14 חודשים. על יסוד טענה זו, עתרה התובעת לשורה של זכויות מכוח יחסי העבודה הנטענים, ובזיקה לסיומם.

להלן יפורטו העובדות העיקריות הצריכות להכרעתנו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת:
התובעת עוסקת בתחום הנדל"ן. בתקופות הרלבנטיות לתביעה התגוררה בטבריה. לפי הנטען בכתב התביעה עלתה ארצה מארה"ב, "לפני מס' שנים".
הנתבע, לפחות במועדים הרלבנטיים לתביעה, היה בעלים של עסק לתיווך במקרקעין בעיר טבריה, וכן של אתר אינטרנט לממכר " מתנות מעוצבות". לטענתו, כיום, ומזה מספר שנים הוא מתגורר בחו"ל, משרד התיווך נסגר בשנת 2013, ומאז אין לו עסקים בישראל.
אין מחלוקת כי בין הצדדים התקיימה התקשרות ( או התקשרויות) שארכה ( ארכו) כ-10 עד 14 חודשים ( קיימת מחלוקת לגבי משך ההתקשרות). הצדדים חלוקים על עצם מהות ההתקשרות ( התובעת טוענת כי שררו יחסי עבודה (בבעלי אופי של יחסי עובד-מעסיק) משך כל תקופת ההתקשרות ביניהם, והנתבע טוען כי התקיימו יחסי עבודה רק בחלקה, ובחלקה האחר התקיים שיתוף פעולה בין עצמאיים). אין מחלוקת כי בין התאריכים 14/08/11 – 30/11/11 התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.

תמצית טענותיה העיקריות של התובעת -
עיסוק התובעת הוא " איתור דירות בארץ לקונים פוטנציאליים בעיקר ממדינות צפון אמריקה".
התובעת הועסקה בעסקי הנתבע החל מחודש מארס 2011. תפקידה היה איתור דירות לקונים פוטנציאליים מצפון אמריקה, והיא ביצעה תפקידים נוספים לפי דרישת הנתבע ואשתו ( גרושתו לימים ).
יחסי העבודה הסתיימו בעקבות זאת שהנתבע פיטר אותה מעבודתה בחודש אפריל 2012, באופן שרירותי ומבלי שקיים לה שימוע. מכאן שבכל התקופה ממארס 2011 ועד אפריל 2012 - 14 חודשים - התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה.
בגדר תנאי העסקתה " הבטיח" לה הנתבע שכר מינימום, וכן " תוספת שכר" ("עמלה/בונוס"), בשיעור של 10% מכל דמי תיווך שיגבה מלקוחות שהביאה התובעת ו/או מעסקאות נדל"ן בהן הייתה מעורבת.
במהלך תקופת עבודתה עבדה 10 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, וכן ימי שישי לפי הצורך. הנתבע לא ניהל פנקס שעות עבודה ומנוחה.
לאורך כל תקופת ההעסקה הנתבע לא שילם לתובעת את שכרה ואת זכויותיה הנלוות – אף לא אגורה אחת. ממילא לא הוצאו לתובעת תלושי שכר.
על יסוד טענות אלו, בכתב התביעה עתרה התובעת לסעדים הבאים:
תשלום שכר לרבות שעות נוספות – בסך של 71,148 ₪.
החזר הוצאות נסיעה – בסך של 1,120 ₪.
"ימי חג" – בסך של 2,079 ₪.
דמי הבראה – בסך של 1,825 ₪.
"הפרשות לגמל" (חלק מעסיק) – בסך של 4,269 ₪.
פדיון חופשה – בסך של 3,696 ₪.
תמורת הודעה מוקדמת – בסך של 5,082 ₪.
פיצויי פיטורין – בסך של 5,895 ₪.
בסך הכל הועמדה התובענה, כפי האמור בה, על סך של 95,114 ₪.
יש לציין כבר כעת כי התובעת שינתה את דרישותיה במהלך ההליך. בגדר האמור לעיל, בתצהירה ובסיכומיה זנחה את התביעה ל"ימי חג", ומשכך פסק דין זה לא יעסוק בה. בד בבד, לגבי חלק מן התביעות שנזכרו לעיל, עתרה התובעת בסיכומיה לסעדים בסכומים גבוהים יותר. על רקע זה, על פי סיכומיה, סך תביעותיה עומד על 104,816 ₪. אלא, שבשים לב לכך שהתובעת לא עתרה לתקן את כתב התביעה, וממילא לא הותר לה לעשות כן, הרי שאנו נתייחס לסכומים שנתבעו בכתב התביעה בלבד.

תמצית טענותיו העיקריות של הנתבע-
יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי ומניעות.
לגוף העניין הכחיש הנתבע את רובן המוחץ של טענות התובעת מכל וכל, והכחיש כליל את זכויותיה לסעד כלשהו. כל שהודה בו הנתבע הוא שהתקיימו בין הצדדים יחסי עבודה בין התאריכים 14/08/11 – 30/11/11.
"ההתקשרות הראשונה" (ההיכרות הראשונה) בין התובעת לנתבע הייתה ביום 13/04/11, ההתקשרות בין הצדדים הייתה מאוחרת יותר, ומהותה היה שיתוף פעולה בין עצמאיים.
ההחלטה להעסיק את התובעת בעסקו של הנתבע באה בעקבות הצעתה, שבאה על רקע צורך לשלם לה עמלה בעד עסקה פלונית, ועל רקע העובדה כי לא היו לה חשבוניות ( לא היה לה תיק עוסק מורשה).
במהלך תקופת העבודה נמסרה לתובעת הודעה לעובד, דו"ח שעות מדי חודש בחודשו, וכן תלושי שכר כדין.
הנתבע הכחיש את טענת התובעת בדבר היקף העסקתה בשעות. לטענתו, היא הועסקה בסך הכל 5 שעות בממוצע ביום, 5 – 6 ימים בשבוע, לפי הצורך, ובסך הכל 100 שעות בחודש.
הנתבע הכחיש בתוקף את טענת התובעת לפיה הבטיח לה תוספת שכר ו/או בונוס כלשהם מדמי התיווך.
הנתבע הכחיש את הטענה כי הפר את חובתו לשלם לתובעת את שכרה וזכויותיה הנלוות, וטען כי היא קיבלה את מלוא זכויותיה. לגרסתו, מסר לתובעת שיקים שנפרעו בחשבונה הפרטי.
הנתבע הכחיש את הטענה כי פיטר את התובעת. לטענתו, יחסי העבודה היו לתקופה קצובה והסתיימו בסוף חודש נובמבר 2011, כמוסכם. לאחר מכן התקיים שיתוף פעולה בינו לבין התובעת ( כעצמאיים), שההסתיים ביוזמת התובעת, על רקע סכסוך בין הצדדים בקשר לעסקה כלשהי.
על בסיס טענות אלו, הכחיש הנתבע את זכות התובעת לכל אחד מהסעדים שתבעה, וכדי שלא להאריך מעבר לצריך, תובאנה טענותיו המפורטות בגוף פסק הדין.
הנתבע העלה טענת קיזוז, לפיה מכל סכום שייפסק לתובעת, אם ייפסק, יש לקזז סך של 35,000 ₪, כמפורט להלן:
סך של 25,000 ₪ - נזקים שנגרמו לו בגין הוצאות משפט מיותרות, "שכירת שירותיו של עו"ד ועוד".
סך של 10,000 ₪ - בגין שימוש שלא כדין ב"קניין הרוחני" של הנתבע ושימוש במוניטין שלו על מנת לקדם את עסקיה האישיים.

הפלוגתאות העיקריות שעומדות להכרעתנו –
מה דינן של טענות הסף שהעלה הנתבע?
ככל שיידחו טענות הסף - מהי התשתית העובדתית הדרושה לצורך הכרעתנו?
לאחר הבהרת המצב העובדתי – נידרש לתביעותיה השונות של התובעת, כפי שפורטו לעיל.
לבסוף, נידרש לטענות הקיזוז שהעלה הנתבע.

מסכת הראיות –
מטעם התובעת הוגש תצהירה, וכן צילום המחאה.
מטעם הנתבע הוגש תצהירו, וכן שורה של מסמכים, לרבות העתקי הודעות דואר אלקטרוני שהועברו לכאורה בין הצדדים. יצויין כי תצהירו של הנתבע היה עמוס לעייפה בטענות עובדתיות לא רלבנטיות, ובפירוט מיותר שהקשה על בירור הסכסוך. עוד יצויין כי התובעת לא הציגה הסתייגויות כלשהן מהודעות הדואר האלקטרוני שצירף הנתבע לתצהירו, ושלפי הכתוב בהן הוחלפו על ידי הצדדים בזמן אמת. הואיל וכך, אנו רואים באותן הודעות, ככאלו אשר הוחלפו על ידי הצדדים בזמן אמת, בהתאם למועדים הנקובים בהם.
כמו-כן, הנתבע עתר לזמן לעדות את העדות שדלקמן:
הגב' אסתר וולבוטר נזרי - גרושתו של הנתבע ( להלן: "גב' וולבוטר-נזרי"), ומי שלטענתו הייתה מעורבת בעסקיו, הייתה נוכחת ב"חתימת כרטיס עובד", וכן בפגישה הראשונה בין התובעת לבינו בחודש מאי 2011.
הגב' אתי חורש – מי שלטענת הנתבע שימשה מנהלת החשבונות של עסקיו ( להלן: "הגב' חורש"), ידעה על העסקת התובעת, ואף נפגשה עמה.
בית הדין נעתר לבקשת הנתבע והורה על זימון העדות. הגב' וולבוטר-נזרי התייצבה לעדות והעידה בפנינו, אולם הגב' חורש לא התייצבה לעדות. ההסבר היחיד שסופק לאי התייצבות הגב' חורש, ניתן על ידי גב' וולבוטר- נזרי, שציינה כי היא אחייניתה של גב' חורש, במסגרת עדותה בפנינו. לפי אותו הסבר גב' חורש לא חשה בטוב והיא שלחה לה " אישור מחלה".
התובעת, הנתבע וגרושתו נחקרו בפנינו על עדותם. יצויין כי עדות התובעת בפנינו תורגמה מאנגלית, על ידי תורגמן בית הדין. כמו-כן, יצויין כי בחקירתה הנגדית בפנינו נשאלה התובעת האם תוכן התצהיר תורגם לה על ידי עורך דינה והאם הבינה את מהותו. תשובתה הייתה: "לפני שחתמתי הבנתי את הרוב...".
נאמר, כבר בשלב זה, כי התקשינו לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד עדות התובעת. טענותיה העובדתיות נמצאו לעיתים קרובות לא נכונות ומגמתיות. גם בעדות הנתבע נמצאו אי דיוקים כאלו ואחרים, אולם במידה פחותה , ועל פי רוב עלו טענותיו בקנה אחד עם האסמכתאות מזמן אמת.
עוד יצויין, כי התובעת טענה כי הנתבע ניצל את " תמימותה" ו"חולשתה" בשל היותה עולה חדשה, וכן בשל " נסיבותיה האישיות" ("חיה בדוחק ומטפלת בבעלה הנכה"). בסיכומיה הוסיפה התובעת שלל תיאורים מוקצנים וטענה כי הפכה " טרף קל" ו"קורבן". איננו מקבלים טענות אלו. כשלעצמנו, לא התרשמנו כי התובעת תמימה וחלשה כפי שטענה. זאת, הן על רקע התנהלותה בהליכים דנא והן על רקע הצהרותיה בכתובים מזמן אמת. כך, למשל, במסגרת הודעת דוא"ל ששלחה התובעת לנתבע ביום 12/03/12 היא העידה על עצמה כך: "I have built and run multimillion dollar international businesses and handled more transactions than you ever dream.". בדומה לכך, היא העידה בפנינו: "לפני שעשיתי עליה, הייתי בעסקים, אני מקצוענית בשטח...". בשים לב לאמירות אלו, אף אם התובעת התמודדה קשיים כאלו ואחרים עקב עלייתה ארצה, תמונת התמימות הקיצונית העולה מטענותיה נחזית מוקצנת ומגמתית.

בפסק דין זה, ההדגשות אינן במקור, אלא אם כן ייאמר אחרת.

דיון והכרעה
א. טענות הסף
א(1) טענות הנתבע
הנתבע טען, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי ומניעות.
ראשית, הוא הפנה לכך שהתובעת הגישה את תביעתה שלוש שנים מעת סיום יחסי העבודה. לטענתו, עקב התנהלותה זו נגרם לו נזק ראייתי, ויש לראות בשיהוי החמור בו נקטה התובעת משום ויתור על זכותה להגיש תביעתה.
בפירוט טען הנתבע כי בשל " חלוף השנים" לא נשתמרו אצלו מרבית המסמכים הרלבנטיים הקשורים לתקופת העסקת התובעת, ובשים לב שהוא מתגורר בחו"ל אין אפשרות מעשית לשחזרם ולמצוא העתקים של כרטיסי עבודתה של התובעת. כמו-כן, הוא טען כי בשל חלוף השנים יבצר הימנו להביא עדים רלבנטיים לעניין היקף שעות עבודתה והשכר ששולם לה. על יסוד טענות אלו, סבור הנתבע כי יש לומר שהוא שינה את מצבו לרעה באופן שאין בידיו להתגונן כראוי ולהוכיח את הגנתו, ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף. לחלופין, טען הנתבע כי יש להביא בחשבון את השיהוי בו נקטה התובעת לעניין הערכת משקל הראיות ונטל הראיה, כך שנטל הראיה בכל רכיבי התביעה יוטל על כתפי התובעת.
שנית, הוא טען כי התובעת לא הקדימה ופנתה אליו בטרם הגישה את תביעתה.

א(2) דיון והכרעה
אשר לטענת השיהוי –
המסגרת הנורמטיבית - הלכה היא כי לצורך ביסוס טענת שיהוי נדרש להוכיח כי "... בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה.". הנטל להוכיח את היסודות הנדרשים לביסוס טענת שיהוי מוטל על הנתבע. לגבי היסוד הראשון, נפסק כי איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. שכן, השתהות בתחום תקופת ההתיישנות היא זכותו של המתדיין. לפיכך, קיימת דרישה להוכחת מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו, והוכחתו של מצג כזה מחייבת " רמת הוכחה נכבדה". לגבי היסוד השני, נפסק כי " התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע.".
מן הכלל אל הפרט - הנתבע לא הוכיח אף לא אחד מיסודות אלו. כל שהוכח הוא שהתביעה הוגשה כ-4 שנים לאחר שיחסי הצדדים הסתיימו ( ולא שלוש שנים כפי שטען הנתבע), וכפי שנאמר השתהות בתוך תקופת ההתיישנות, אין בה כשלעצמה לבסס טענת שיהוי בהליך אזרחי. הנתבע לא טען ולא הוכיח מצג מצד התובעת שיש בו כדי ללמד על ויתור או מחילה על זכות התביעה הנתונה לה. אף בטענות הנתבע לגבי שינוי מצב לרעה לא מצאנו ממש. המדובר בטענות כלליות שלא פורטו כדבעי, ואשר התנהלותו של הנתבע בהליך שלפנינו מלמדת כי אין בהן ממש. אכן, הסתבר כי באמתחת הנתבע נמצאו מסמכים רבים. מה גם שעל הנתבע מוטלת האחריות לשמור את המסמכים הרלבנטיים לפחות לתקופת ההתיישנות. הנתבע גם לא הצביע על עדים רלבנטיים מסוימים, אשר חלוף הזמן מנע ממנו לזמן.
מכאן, שהנתבע לא הוכיח עילה לדחיית התובענה על הסף מחמת שיהוי. בהיעדר ביסוס כלשהו לטענותיו, גם לא מצאנו עילה להושיט לנתבע את הסעד החלופי בדבר החלטה גורפת בדבר היפוך נטל ההוכחה, או אופן הערכת משקל הראיות.

אשר לטענה כי התובעת לא פנתה לנתבע בטרם הוגשה התביעה – התובעת לא הכחישה טענה זו, ואכן יש בכך טעם לפגם. אלא, שאין מדובר בעילה לסילוק על הסף, ולכל היותר יש לשקול זאת בבואנו לקבוע את הוצאות ההליך.

כללו של דבר: אנו דוחים את טענות הסף שהעלה הנתבע.

ב. התשתית העובדתית - כללי
מאחר שהצדדים חלוקים על כל צעד ושעל באשר לתשתית העובדתית, הרי עלינו לפתוח בקביעתה. את הדיון בטענותיהם העובדתיות של הצדדים נחלק למספר פרקים כדלקמן: בפרק ג' - נבחן מהו המועד שבו התקשרו הצדדים לראשונה? ומה היה טיבה של התקשרות ראשונית זו? בפרק ד' - ככל שיימצא כי התקשרות הראשונית לא הייתה בעלת אופי של יחסי עובד-מעסיק, נבחן מהו הרקע ליצירת יחסי העבודה בחודש אוגוסט 2011, ומה היחס בין ההתקשרות הראשונית לבין אותם יחסי עבודה? בפרק ה' – נבחן מה הייתה התמורה המוסכמת בעד עבודת התובעת? בפרק ו' – נבחן מה היה היקף שעות עבודת התובעת? בפרק ז' – נבחן האם שולמה לתובעת תמורה כלשהי בעד עבודתה? בפרק ח' – נבחן מה הייתה מהות ההתקשרות בין הצדדים לאחר חודש נובמבר 2011, ומה היו נסיבות סיום העסקת התובעת?

עם זאת, יוער כי חלוקה זו לפרקים היא משיקולי נוחות הדיון בלבד, וכדי להבין את התמונה הכוללת, יש להביט על המסכת העובדתית כמקשה אחת.

ג. מהו המועד שבו התקשרו הצדדים לראשונה? מה היה טיבה של התקשרות ראשונית זו?
ג(1) גרסת התובעת
גרסת התובעת באשר ליצירת יחסי העבודה הסתכמה בטענה זו: "התחלתי לעבוד אצל הנתבע מחודש מרץ 2011.". לשיטתה, כאמור, התקיימו יחסי עבודה ממארס 2011 ועד חודש אפריל 2012.

ג(2) גרסת הנתבע
בניגוד לגרסתה דלת הפירוט של התובעת, מסר הנתבע גרסה מפורטת יחסית, באשר לאופן התהוות ההתקשרות הראשונית בין הצדדים. לטענתו: "ההתקשרות הראשונה" (לפי הקשר הדברים במובן של היכרות ראשונה) בין התובעת לבינו, הייתה ביום 13/04/11, ולא כפי שטענה התובעת. לפי גרסתו, התובעת יצרה עמו קשר, לאחר שהציגה עצמה כאשת נדל"ן עם ניסיון רב ומנהלת דירות נופש בטבריה, והתעניינה בנכס שהיה ברשותו. לטענתו, הוא נפגש עם התובעת בחודש מאי 2011, ובלשונו: "והוחלט על שיתוף פעולה ביני לבין התובעת לנכסים שהיו ברשותי, ללקוחות תושבי חוץ אותם היא גייסה באופן עצמאי לפני היכרותה עמי...". כדי לתמוך בטענותיו אלו, צירף הנתבע, כנספח א' לתצהירו, תכתובת דואר אלקטרוני, לכאורה בינו לבין התובעת, מיום 13/04/11, וכן תכתובות נוספות בינו לבין התובעת מחודש מאי 2011. כמו-כן, זימן הנתבע לעדות את הגב' וולבוטר-ניזרי, אשר לפי הטענה השתתפה בפגישה הראשונה בין התובעת לבינו בחודש מאי 2011.

ג(3) דיון והכרעה
אשר לטענה לפיה ההתקשרות בין הצדדים נוצרה בחודש מארס 2011-
תחילה, טענת התובעת שלפיה נוצרו יחסי עבודה בחודש מארס 2011 לא פורטה, אף לא באופן מינימאלי. טענתה שלפיה: "התחלתי לעבוד אצל הנתבע מחודש מרץ 2011." – הינה טענה סתמית למדי. בנסיבות העניין, די בכך כדי לדחות את טענותיה. נראה לנו כי הותרת ערפל ביחס לנסיבות שבהן החלה ההתקשרות בין הצדדים אינה תמימה או מקרית, אלא היא נובעת מכך שגרסת התובעת אינה מתיישבת עם הראיות מזמן אמת שאותן לא צירפה לכתב התביעה, הגם שצירפה אליו מסמכים ששירתו את טענותיה.
כך, טענה זו של התובעת אינה מתיישבת עם נספח א' לתצהיר הנתבע, עם הודעות הדואר האלקטרוני שהוחלפו בין הצדדים בחודש מאי 2011 , עם עדותה של הגב' וולבוטר-נזרי, ועם עדות הנתבע. להלן נפרט.
בתצהירו חזר הנתבע על עיקרי גרסתו שנזכרה לעיל, וממנה עולה כי הצדדים התוודעו אחד לשנייה רק בחודש אפריל 2011.
נספח א' לתצהיר הנתבע הוא חלופת הודעות דואר אלקטרוני בין התובעת לנתבע, שעל פי הכתוב שם הוחלפו ביום 13/04/11. מאותה ראייה עולות מספר מסקנות חשובות לצורך ענייננו, כדלקמן:
ברור מאותה ראייה כי טרם יום 13/04/11 התובעת והנתבע כלל לא הכירו. שכן באותה פנייה התובעת מציגה את עצמה ואת פועלה (" My name is laurie silverman…"). זאת בסתירה לטענתה שלפיה היא עבדה אצל הנתבע כבר בחודש מארס 2011.
מתשובתו של הנתבע לתובעת, עולה כי בעקבות פנייתה הוא ערך בירור באשר לתובעת, ראה את מודעותיה ( בקשר לנכסי נדל"ן) באתרים שונים לרבות באתר אינטרנט של התובעת, ולפי הצהרתו שם קיבל מושג באשר לזהותה. אולם, הנתבע מעלה קושי באשר למקום העבודה הקודם של התובעת ולקשריה האפשריים עמו. נתון זה מלמד כי גם באותה עת טרם נקשרו יחסים כלשהם בין הצדדים.
הנתבע גם צירף לתצהירו תדפיסים ובהם נחזית חלופת הודעות דואר אלקטרוני בינו לבין התובעת, בחודש מאי 2011. בגדר האמור, ביום 04/05/11 שלחה התובעת לנתבע הודעה שבה היא סיפקה לו מידע לגבי לקוחותיה שמעוניינים בנכסים בטבריה. מהודעה זו עולה כי באותה עת התקשרות הצדדים התרקמה, אך טרם יצאה אל הדרך. מתשובתו של הנתבע מאותו היום עולה כי המשא ומתן בין הצדדים הוא לשיתוף פעולה ( If you are interested in collaborate"ׂׂ"), ואף ממנה עולה כי באותה עת ההתקשרות טרם נוצרה, באשר הנתבע הציע לתובעת להיפגש, יחד עם אשתו, במטרה לתאם ציפיות ( "I do think it will be better for both of us, to seat down and match expectations from each other"). מהודעת התובעת לנתבע מיום 15/05/11 מתחוור כי היא הציעה לנתבע להיפגש באותו שבוע. בהודעת הנתבע לתובעת מיום 16/05/11 השיב הנתבע כי ייצור עמה קשר במהלך אותו שבוע, על מנת לתאם פגישה בשבוע שלאחר מכן. מכאן נובע כי לכל המוקדם, הצדדים נפגשו בשבוע שחל בתאריכים 22-28/05/11, וכי ההתקשרות ביניהם נוצרה לא לפני שבוע זה.
עדות גב' וולבוטר-נזרי חיזקה את המסקנה העולה מן הראיות האמורות, לפיה פגישתם הראשונה של התובעת והנתבע התקיימה לא לפני שלהי חודש מאי 2011.
ראיות אלו משתלבות ביניהן ומהן עולה כי: (א) הצדדים התוודעו זה לזו רק ביום 13/04/11, ו-(ב) כי באותו מועד – אמצע אפריל 2011 - לדעת הנתבע היה קיים קושי שדרש ליבון ( מסקנתו של הנתבע בדבר קשריה של התובעת עם מקום עבודתה הקודם), ו-(ג) בין הצדדים התקיים משא ומתן לרבות פגישת משא ומתן שהתקיימה בשלהי חודש מאי 2011.
משחזתה התובעת בקשיים אלו, בעדותה בפנינו היא שינתה מגרסתה והעידה כי הכירה את הנתבע " אולי" במרץ, "אולי" באפריל 2011. אלא שלמרות אותם קשיים, בסיכומיה בחרה התובעת לשוב ולטעון כי " הוכח" שהחלה את עבודתה בחודש מארס 2011.
מכאן, ומבלי להידרש בשלב זה למהות ההתקשרות בין הצדדים, אנו קובעים כי זו נוצרה לראשונה לא לפני שלהי חודש מאי 2011, ולא כפי שטענה התובעת.
נעיר כי התרשמותנו בהקשר זה, כמו בהקשרים אחרים, הייתה כי טענות התובעת היו מגמתיות. נראה כי התובעת טענה כי החלה את עבודתה בחודש מארס 2011, כדי להניח תשתית לתבוע זכויות שמותנות בשנת עבודה- פיצויי פיטורים והבראה - וזאת בשים לב לכך כי היא טענה שיחסי העבודה הסתיימו בחודש אפריל 2012.

אשר למהות ההתקשרות הראשונית שנוצרה בין הצדדים בשלהי מאי 2011 או סמוך לאחר מכן -
מעיון בנספח א' לתצהיר הנתבע, וכן מחלופת הודעות הדוא"ל בין הצדדים מחודש מאי 2011 - אין מקום לספק כי הצעתה הראשונית של התובעת היא לשיתוף פעולה עסקי בין בעלי עסקים, ולא הצעה לכריתת חוזה עבודה. כך גם הבין זאת הנתבע בזמן אמת. בגדר האמור לעיל, מהצהרות התובעת באותן התכתבויות – ואף מיתר הודעות הדואר האלקטרוני - עולה כי בעת שהתוודעו הצדדים, היה לתובעת עסק עצמאי בתחום הנדל"ן: היו לה לקוחות שמעוניינים לרכוש דירות, שלהם היא סיפקה שירותים, היא שיווקה נכסים באופן עצמאי, וניהלה ושיווקה דירות נופש.
כך, מהודעת התובעת לנתבע מיום 13/04/11 עולים הנתונים הבאים:
התובעת הצהירה באותה הודעה כי היא השתתפה בלימודים שתכליתם לקבל רישיון בנדל"ן ( Real estate license), אך טרם עברה את המבחן בשל קשיי שפה. בהמשך היא הצהירה כי יש לה מספר לקוחות אשר תרים אחר נכסים "כאן", והיא משווקת נכסים באופן עצמאי. בנוסף, כך לפי הצהרתה שם, היא מנהלת ומשווקת מספר דירות נופש.
בסיום פנייתה הנ"ל היא הציעה לנתבע את ההצעה הבאה:
I see a few properties on your website that may be of interest to my clients, is it possible to work with you and what would be the arrangement? ,
(ובעברית: אני רואה מספר נכסים באתר האינטרנט שלך, אשר עשויים לעורר את עניינם של לקוחותיי, האם יהא זה אפשרי לעבוד עמך ומה יהיה ההסדר?)
אכן, התובעת הציעה לנתבע במפורש לשתף פעולה בין העסקים: התובעת תציע ללקוחותיה, נכסים מתוך מאגר הנכסים של הנתבע.
כך גם, מהודעת התובעת לנתבע מיום 15/05/11 עלה כי התובעת ניהלה בעצמה נכסים; כי באותה עת היא סיפקה באופן עצמאי שירותים ללקוחותיה אשר ביקשו לרכוש נכסים; וכי היא מפרסמת את שירותיה.
הנה כי כן, בעת המשא ומתן הראשוני בין הצדדים, היה לתובעת עסק עצמאי, היא הציעה לנתבע שיתוף פעולה בין העסקים, והתקיים משא ומתן סביב הצעתה זו. מכאן, שאין בסיס לטענת התובעת שלפיה ההתקשרות הראשונית בין הצדדים הייתה יחסי עבודה.
אומנם, יחסי עבודה הם מעמד שאינו תלוי בהכרח בהסכמות הפורמאליות של הצדדים. אולם, התובעת לא התיימרה לטעון, כי חרף העובדה שהתקיים משא ומתן לכריתת חוזה לשיתוף פעולה בין עצמאיים, הקשר שנוצר במאי 2011 נשא מאפיינים של יחסי עבודה, בהתאם למבחן המעורב. טענה כזו שלא נטענה ממילא לא הוכחה.
אשר על כן, אנו מקבלים את טענת הנתבע וקובעים כי ההתקשרות שנוצרה בין הצדדים בשלהי חודש מאי 2011, או סמוך לאחר מכן, הייתה שיתוף פעולה בין עצמאיים, כפי שהציעה התובעת לנתבע בפנייתה אליו מיום 13/04/11.

לסיכום פרק זה -
לא מצאנו ממש בטענת התובעת שלפיה ההתקשרות הראשונה בין הצדדים הייתה בחודש מארס 2011. ניתן לקבוע, ללא כל ספק, כי ההתקשרות הראשונה אירעה לכל המוקדם בשלהי חודש מאי 2011.
כמו-כן, טענת התובעת שלפיה נקשרו יחסי עבודה בין הצדדים טרם חודש אוגוסט 2011 – לא הוכחה. בנקודה זו העדפנו את גרסת הנתבע שלפיה ההתקשרות הראשונית בין הצדדים הייתה שיתוף פעולה בין עסקים עצמאיים לשיווק נדל"ן, ולא יחסי עבודה.

ד. מהו הרקע ליצירת יחסי העבודה בחודש אוגוסט 2011, ומה היחס בינם לבין ההתקשרות הראשונית בין הצדדים?
ד(1) עמדות הצדדים וגדר המחלוקת
גרסת התובעת הייתה, כאמור, כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים משך כל התקופה מחודש מארס 2011 ועד חודש אפריל 2011. הנתבע, כפי שכבר צוין לעיל, הודה כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים בין התאריכים 14/08/11 – 30/11/11.

מצירוף עמדות אלו נובע, כי אין מחלוקת שבתקופה שלגביה הודה הנתבע, התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. עם זאת, כפי שקבענו לעיל, ההתקשרות בין הצדדים החלה מספר חודשים קודם לכן כהתקשרות לשיתוף פעולה בין עצמאיים. בנסיבות אלו מתעוררת השאלה, מה היחס בין יחסי העבודה לבין ההתקשרות הראשונית בין הצדדים? האם יחסי העבודה נוצרו במקום שיתוף הפעולה, או שמא בנוסף אליו? ומה היו נסיבות יצירת יחסי העבודה?

ד(2) הראיות
מכתב ההגנה ומתצהיר הנתבע עלה, כי יצירת יחסי העבודה הייתה קשורה לעסקה פלונית שלגביה שיתפו הצדדים פעולה.

זו הייתה גרסת הנתבע: בעת שלקוח " ברשותה של התובעת" פנה לרכישת נכס שהיה בבלעדיות במשרדו, התובעת דרשה לקבל את חלקה ( בדמי התיווך) במזומן, ללא חשבונית, תוך שהצהירה כי אין באמתחתה " עוסק מורשה", וזאת בניגוד למצג שיצרה כלפיו קודם לכן. הנתבע סירב לביצוע העסקה ללא חשבונית ( מצד התובעת), והציע לפנות למס הכנסה כדי להוציא אישור על " הכנסה חד פעמית". לאחר מכן, באה אליו התובעת בהצעה כי היא תועסק אצלו " על מנת להוציא את העסקה לפועל" ("על מנת לקבל את חלקה כדין"), "תוך כדי שהיא תבצע בנוסף שיווק" לנכסים שהיו ברשות הנתבע. התובעת גם הציעה כי העסקתה תתפרש על פני מספר חודשים, על מנת שתוכל לשלם מיסי הכנסה וביטוח לאומי מופחתים. הנתבע, כך לגרסתו, הסכים להצעתה, מתוך " חמלה" כלפיה, תוך שציין כך: "על מנת שלא אעבור על החוק, הסכמתי להצעתה והוסכם על 4 חודשי עבודה ובתנאי שלא תערב את העסק שלי עם דירות הנופש שלה, כל עוד היא מועסקת אצלי.".

טענת הנתבע שלפיה העסקת התובעת נולדה על רקע חובתו לשלם לה דמי תיווך בקשר לעסקה ספציפית, חלף הוצאת חשבונית מצד התובעת - נתמכת גם בדברי ב"כ הנתבע בדיון המוקדם. לפי הצהרותיו: "...עיקר המחלוקת לפני התלושים, היא רצתה שהנתבע ימסור לה כספים במזומנים, מרשי בן אדם שומר חוק, הוא אמר לה שהיא יכולה מבחינת רשויות המס להגיש חשבונית, תשלום חד פעמי ובמקביל הוא יפרע לה את הסכום שמגיע לה, לפני תלושי השכר. התובעת הלכה ובדקה את עצמה וקיבלה ייעוץ על זה ובגלל שהיא קשת יום, החלה התקשרות של יחסי עובד-מעביד כדי לקבל את התשלום שלה על פי דין.".

בסיכומיו, ציין הנתבע כי התובעת הביאה את הלקוח בויארסקי, אשר לפי העדויות שילם את העמלה, בחודש יולי 2011, דבר אשר מסביר את המועד שבו הוצאו התלושים.

בעדותו בפנינו נראה היה כי הנתבע ניסה לנתק את הזיקה בין אותה עסקה לבין יצירת יחסי העבודה. כך באה עדותו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון:
"ש. הבנו שהשיקים היו בגין עמלה?
ת. לא היו בגין עמלה, אתה מנסה לערבב שני דברים, כדי להוציא את המוץ, זה לא היה בגין עמלה, זה היה בגין תשלומים של חודשים אוגוסט עד נובמבר, והתובעת ידעה את זה, העמלה הזאת אני לא יודע על מה, לא היה עניין של עמלה.".

ובהמשך שם:
"ש. הייתה עסקה בתחילת הדרך, של בוירסקי, שם נאלצת או הבטחת לשלם בצורה כזו או אחרת 10,000 ₪ עמלה לתובעת? נכון או לא?
ת. לא נכון
ש. אז מאיפה היו 10,000 ₪ בגינם הוסכם על הוצאת תלושים פיקטיביים?
ת. אני לא מבין את עניין תלושים פיקטיביים. לא אין את הגרסה של 10,000 ₪.".

למשמע דברים אלו, שלא עלו בקנה אחד עם גרסתו בכתב ההגנה ובתצהירו, במהלך דיון ההוכחות הפנה בית הדין את הנתבע לסעיפים 6 – 7 לתצהירו, והוא נשאל כיצד שולמה אותה עמלה ( שנזכרה שם) לתובעת, וזו הייתה תשובתו: "...אני משיב שלא הייתה עמלה מכיוון שהיא הגיעה עם ההצעה הזאת להיות מועסקת, העמלה הזאת בוטלה. אני לא זוכר כמה הייתה העמלה, אני מעריך ש-30,000 ₪ על כל העסקה. התובעת אמרה שיש את הלקוח בשם איזי שהפקיד את הכסף, התובעת ביקשה עמלה על העסקה הזאת, ביקשתי ממנה להוציא לי חשבונית, לא הייתה חשבונית, רציתי לבטל את העסקה, אמרה שהיא מוכנה להיות מועסקת לתקופה של ארבעה חודשים.".

עינינו הרואות, כי בעקבות שאלת בית הדין, חזר הנתבע על הגרסה שלפיה יחסי העבודה נולדו בעקבות חובתו לשלם את אותה עמלה, אולם נוספה טענה חדשה שלפיה " העמלה הזאת בוטלה". נאמר כבר כעת, כי טענה נוספת זו של הנתבע, שלפיה העמלה בוטלה, איננו מקבלים, שכן מדובר בטענה כבושה, שלא פורטה ולא נתמכה במאומה.

גם בעדות התובעת ובהצהרות בא-כוחה נמצאו יסודות איתנים למסקנה כי יחסי העבודה נוצרו על רקע חובת הנתבע לשלם לה את חלקה בדמי תיווך, שהתקבלו מעסקה בה טיפלו במשותף, שלא במסגרת יחסי העבודה.

כך הצהיר ב"כ התובעת בדיון המוקדם: "ממה שביררתי עם הבנק, מסתבר שאותם צ'קים היו כיבוס של איזושהי עמלה שהתקבלה מעסקה של 35,000 ₪, שהועברה לגורם צד ג' לבקשת הנתבע, ואיכשהו הועברה אליו, את החלק של התובעת, הוא פרס לה ל-4 תשלומים, ב-4 צ'קים, בדיעבד התברר שעבור הצ'קים האלה הוא הוציא תלושים, הוא לא מסר לה באותם זמן תלושים, לא מסר לה פירוט של שעות עבודה, ולא שמענו למה רק על תקופה זה הוצא תלוש ולא על תקופה אחרת.".

גרסה דומה מסרה התובעת בתצהירה: השיקים אשר הנתבע מסר לה ( לטענתו כמשכורת), היו כנגד עמלה שקיבל במסגרת " עסקה כלשהי", שבה היא טיפלה ותיווכה. דמי התיווך בעד אותה עסקה עמדו על 30,000 ₪, וחלקה היה 10,000 ₪. הנתבע אמר לה בזמנו, שאת חלקה בעמלה הוא פורס לארבעה תשלומים חודשיים של 2,500 ₪ כל אחד, ובהתאם מסר לה 3 שיקים " כל חודש בנפרד מספטמבר עד נובמבר". הנתבע לא אמר לה כי מדובר בשכר אלא בפירוש הוסכם שזה חלקה באותה עסקה. "בזמנו" הנתבע ביקש הימנה לגשת ל "רואת החשבון שלו" כל חודש ולשלם כ- 180 ₪ (" למיטב זכרוני") לביטוח לאומי, וכך עשתה, הגם שלא ידעה במה מדובר. הנתבע אישר בתצהירו את טענת התובעת שלפיה היא הגיעה למנהלת החשבונות לשלם את תשלומי הביטוח הלאומי, בזיקה לתשלומים שפורטו בתלושי השכר.

בסיכומיה טענה התובעת בפירוש כי אותו סכום היה עבור " עמלה" ולא היווה שכר עבודה ( סעיף 10 לסיכומיה).

גב' וולבוטר-נזרי התייחסה אף היא לרקע ליצירת יחסי העבודה, ואף מעדותה עלה כי הוצאת תלושי השכר היוותה " תחליף" להוצאת חשבונית על ידי התובעת. כך היא העידה:
"ש. את זוכרת סיטואציה שביקשה התובעת כסף שחור...את זוכרת עסקה ברחוב אחד העם?
ת. הייתה לנתבע דירה בבלעדיות ברחוב אחד העם, והתובעת אמרה שיש לה מישהו שמתעניין בדירה, כך נוצר הקשר, הלקוח מצא חן בעיניו, והוא רצה לסגור את העסקה, והבנו שאין לה עוסק מורשה וחשבוניות, לא היה מצב להמשיך לשלם בשחור בלי חשבוניות, ואפילו היה מצב להפיל את העסקה אם לא מוצאים דרך אחרת, הנתבע לא היה מוכן לשלם בלי חשבונית.
ש. בשלב מסוים התחילה להיות מועסקת אצל הנתבע כעובדת, מתי זה היה?
ת. כשהבינו שאין מצב שיהיה תשלום ללא חשבונית, אחרי כמה ימים התובעת באה עם רעיון שהיא תהיה מועסקת לתקופה מוגבלת של 4 חודשים, היא תעביד ( צ"ל תעבוד – ו.ש.) מהבית 3-4 שעות כל יום, וכל מה שסוכם זה בוטל לחלוטין הכל היה עניין של 4 חודשים מוגבל ותחום בזמן.".

הנה כי כן, בניגוד לנתבע, גב' וולבוטר-נזרי לא ניסתה לנתק בין אותה עסקת תיווך שבגינה הייתה התובעת זכאית לדמי תיווך כנגד הוצאת חשבונית, לבין העסקת התובעת. אלא שבדומה לנתבע אף טענה כי אותו הסכם עמלה בוטל, תוך שהוסיפה כי העסקת התובעת באה חלף אותו הסכם. כך באו הדברים לידי ביטוי בלשונה:
"ש. מקודם אמרת שהארבעה שיקים של 2,500 ₪ זה היה פריסה של עמלה?
ת. זה לא היה עמלה, כל מה שהיה בהסכם בהתחלה בוטל וזה היה עניין של עבודה לתקופה של ארבעה חודשים וזה הכל.
לשאלת בית הדין: למה אני מתכוונת כשאני אומרת שהיה הסכם בהתחלה, אני משיבה שהתובעת הביאה את הלקוח ועל סמך זה אמורה לקבל סכום, כיוון שלא היו חשבוניות ולא הסכמנו להתעסק עם שחור, התובעת באה עם הרעיון להיות מועסקת לארבעה חודשים וזה הכל.
ש. אתם בצדק לא הסכמתם לשלם את העמלה במזומן שלא כנגד חשבונית
ת. נכון
ש. התובעת באה עם רעיון לשלם לה כנגד תלושי שכר פיקטיביים
ת. לא. היא בכל זאת בשעות האלה עבדה מהבית היא עבדה, היא עזרה לנו לתרגם את האתר בעברית וזה לא היה המון שעות, וזה לא היה הקמה של אתר.
ש. כמה שעות עבדה בחודש?
ת. 3 – 4 שעות כל יום.".

בטרם ניגש לקביעותנו נפנה לשני נתונים נוספים העולה מחומר הראיות:
הנתון הראשון הוא שגם בתקופה שלגביה מסכימים הצדדים כי התקיימו יחסי עבודה ביניהם, הוסיף להתקיים ביניהם שיתוף פעולה כבעלי עסקים. בהקשר זה, הנתבע טען בתצהירו כי התובעת, אף לפני תום תקופת העסקתה, הציעה לו לעבוד עמה בשיתוף פעולה לאחר שגייסה לקוחות מאנגליה,תוך שהפנה לנספח ג' לתצהיר. נספח ג' הנ"ל הוא העתק פנייה של התובעת אליו, באמצעות דואר אלקטרוני, מיום 20/11/11. באותה פנייה פירטה התובעת רשימת לקוחות מחו"ל שמעוניינים לרכוש נכסים בישראל, וציינה כי אם הנתבע לא רוצה להיות מעורב בענייני נדל"ן היא תפנה לעבוד עם אחרים ( ששמם פורט שם), אם כי היא ציינה כי היא מעדיפה לעבוד עם הנתבע. נתון זה, מלמד על כך שלתובעת היו לקוחות, ושהיא לא הייתה מחויבת לטפל בהם ביחד עם הנתבע. מהמשך ההתכתבות בין הצדדים, כפי שהיא מובאת באותו נספח לתצהיר הנתבע, ניתן ללמוד כי ככל הנראה בסופו של יום הצדדים אכן הוסיפו לשתף פעולה. זאת ועוד: התובעת הודתה כי גם כאשר הועסקה אצל הנתבע, המשיכה להחזיק באתר אינטרנט אישי, שבו פרסמה נכסים. אולם, לטענתה - שלא הוכחה - היא המשיכה להחזיק באתר, "כדי לשים שם את נכסיו של הנתבע.".
הנתון השני הוא שטרם הגשת התובענה התובעת מעולם לא פנתה לנתבע בדרישה לקבל את השכר והזכויות שנכללו בה - במסגרת התובענה דנא התובעת טענה כי הנתבע העסיק אותה משך 14 חודשים, אך לא שילם לה את שכרה וזכויותיה הנלוות – אף לא אגורה אחת. היא הצהירה כי " במהלך התקופה" דרשה את שכרה, אולם הנתבע התחמק מלשלם לה " באמתלות שונות ובהבטחות כוזבות..". נאמר כי התקשינו לתת אמון בטענות אלו, אשר לא נתמכו בראיות משכנעות. בפרט לא נמצאו להן תימוכין בכתובים, הגם שמן הראיות שהוצגו לפנינו ניתן ללמוד שדואר אלקטרוני היה אמצעי תקשורת שבו הצדדים עשו שימוש לעיתים מזומנות. לא זו אף זו: טענת התובעת שלפיה בזמן אמת היא פנתה לנתבע לקבל את שכרה מוסיפה ונחלשת למקרא הודעת הדוא"ל ששלחה לנתבע ביום 15/03/12. לפי גרסת התובעת בפנינו באותה עת היה הנתבע חייב לה שכר וזכויות נלוות בעד כ-13 חודשי עבודה. אם היה ממש בטענותיה, כי אז מצופה היה למצוא באותה פנייה דרישה מצידה ברוח זו. אלא, שבאותה פנייה התובעת דורשת רק הפרשי עמלה בסך של 2,500 ₪, בגין אותה עסקת מכירה ל-"Isaac". התובעת לא הצליחה לספק הסבר סביר לפער בין טענותיה לבין הראיות מזמן אמת.

ד(3) בשים לב לחומר הראיות אשר הדגשיו הובאו לעיל – אלו מסקנותינו:
ממכלול הראיות שהדגשן הובאו לעיל עולה, כי היה על הנתבע לשלם לתובעת את חלקה בעמלת תיווך – 10,000 ₪ - בקשר בעסקה בה טיפלו השניים במסגרת שיתוף הפעולה ביניהם, שהחל מספר חודשים קודם לכן ( שיתוף פעולה בין עצמאיים). כנגד אותו תשלום היה על התובעת להוציא לנתבע חשבונית, אלא שלפי הצהרותיה בפניו לא היו לה חשבוניות להוציא ( ככל הנראה באותה עת לא היה לתובעת תיק עוסק מורשה וייתכן גם שישנו קשר לעובדה כי באותה עת לתובעת לא היה רישיון לעסוק בתיווך).

על רקע זה, הוסכם בין הצדדים כי כנגד חלקה של התובעת בעמלה יונפקו לה תלושי שכר. מסיבה שאין לנו צורך להידרש אליה, גם הוסכם כי אותה עמלה תתחלק על פני ארבעה תלושים: אוגוסט 2011 – נובמבר 2011, ובהתאם יונפקו 4 תלושים. עוד הוסכם בין הצדדים כי התובעת תשלם לנתבע סכומים בגובה תשלומי הביטוח הלאומי הנובעים מאותם תשלומים ( שפורטו בתלושים) - כפי שהיה עליה לשלם לרשויות המס אילו הוציאה התובעת חשבונית כנגד אותו חלק עמלה ששולם לה.

מכאן, ובשים לב לכך שמשך מספר שנים התובעת כלל לא תבעה את שכרה על פי תלושי השכר, ומאחר שמלבד הודאת הנתבע ועדות גרושתו, אין בפנינו ראיות לכך שהתקיימו בין הצדדים יחסי עבודה – מתעורר בליבנו ספק האם בכלל התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, וזאת חרף הודאת הנתבע ועדותה של גרושתו.

אכן, אפשרות ממשית שעולה מחומר הראיות היא כי מטרתה הבלעדית של הוצאת תלושי שכר לתובעת הייתה תשלום אותו חלק עמלה. על פי אפשרות עובדתית זו, הרי שאין לראות בתלושי השכר - אשר הוצאו למראית עין - עדות ליחסי עבודה בין הצדדים, והחוזה האמיתי והיחיד שהתקיים בין הצדדים בחודשים אוגוסט 2011 – נובמבר 2011, היה החוזה לשיתוף פעולה בין עסקיהם, אשר נכרת בשלהי חודש מאי 2011, או בסמוך לכך.

אפשרות עובדתית זו מסתברת מכלל הראיות, וביתר בירור מעדות התובעת ומדברי בא-כוחה, שכינה את אותו מהלך " כיבוס של איזושהי עמלה". היא גם מתחזקת נוכח המסקנה העולה מנספח ג' לתצהיר הנתבע, לפיה שיתוף הפעולה בין עסקי הצדדים הוסיף להתקיים גם בחודש נובמבר 2011; כמו גם מהעובדה שהתובעת נשאה בתשלומי הביטוח הלאומי.

אף על פי כן, לא ניתן להתעלם מהודאת הנתבע ועדותה של גרושתו שלפיהן בתקופה 14/08/11 – 30/11/11 התובעת עבדה בעסקו של הנתבע.

נוכח עדותם הברורה, ומכיוון שבכל הנוגע לתובענה דנא מדובר בגרסה שנוגדת את האינטרס של הנתבע, נראה לנו כי חלופה עובדתית זו שלפיה התובעת עבדה בעסקו של הנתבע בתקופה האמורה, היא בעלת הסתברות עדיפה, ולו רק במעט, על האפשרות שלפיה תלושי השכר היו פיקציה גמורה.

למעשה, התמונה המשפטית המשתקפת מחומר הראיות, היא שילוב של החלופות העובדתיות דלעיל, ובמה דברים אמורים?

אין ספק בעינינו, כי לכל הפחות, המטרה העיקרית של הוצאת תלושי השכר הייתה תשלום אותו חלק מעמלת התיווך לתובעת. אילולא מטרה עיקרית זו כלל לא היו מופקים בגין התובעת תלושי שכר, והצדדים היו ממשיכים במתכונת של שיתוף פעולה עסקי. לצד זאת – כפי שנובע מעדות הנתבע וגב' וולבוטר נזרי - בתקופה שלגביה הודה הנתבע שהתובעת ביצעה עבודה בעסקו - התקיימו יחסי עובד-מעסיק. ודוק: הנתבע טען במפורש כי העסקת התובעת הייתה דו תכליתית: היא נוצרה " על מנת להוציא את העסקה לפועל" ("על מנת לקבל את חלקה כדין"), "תוך כדי שהיא תבצע בנוסף שיווק" לנכסים שהיו ברשות הנתבע.

אם הסיבה העיקרית וההכרחית להוצאת תלושי השכר הייתה תשלום עמלה שצמחה במסגרת שיתוף הפעולה בין הצדדים, מדוע הוחלט כי התובעת תעבוד בפועל בעסקו של הנתבע?

אין הכרח כי נקבע מסמרות באשר למניעי הצדדים. די בטענת התובעת שלפיה היא עבדה בעסקו של הנתבע, כשלצדה הודאת הנתבע כי היא אכן עבדה בעסקו בתאריכים האמורים, שחוזקה בעדות גב' וולבוטר-נזרי, שלפיה: התובעת ".... בכל זאת בשעות האלה עבדה מהבית היא עבדה, היא עזרה לנו לתרגם את האתר בעברית וזה לא היה המון שעות" – כדי להצדיק קביעה כי בתאריכים האמורים אכן התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.

עם זאת, נציין כי אפשר שהדרישה שהתובעת תעבוד בפועל בעסקו של הנתבע, נולדה מתוך שאיפת הנתבע להימנע ממצגים פיקטיביים כלפי הרשויות. דאגה כזו, היא אלמנט שעולה בבירור מהצהרות הנתבע בפנינו ומן הראיות מזמן אמת. דהיינו, אפשר כי דעתו לא הייתה נוחה ממצב עניינים זה בו מוצאים תלושי שכר שלא כנגד עבודה בפועל, ומשכך הוא דרש שהתובעת תעבוד בפועל בעסקו.

כללו של דבר - אנו קובעים כי: (א) תלושי השכר הופקו כדי לשלם לתובעת את חלקה בעמלה שמקורה בשיתוף הפעולה בין עסקיהם, (ב) הוסכם בין הצדדים כי התובעת תועסק בעסקו של הנתבע לתקופה קצובה, בין התאריכים 14/08/11 – 30/11/11, ( ג) התובעת עבדה בפועל בעסקו של הנתבע בחודשים אלו, ו-(ד) באותה תקופה הוסיף להתקיים בין הצדדים שיתוף הפעולה בין עסקיהם.

ה. מהי התמורה המוסכמת בעד עבודת התובעת?
ה(1) טענות הצדדים
בכתב התביעה התובעת טענה, כי על פי הבטחותיו של הנתבע, היא הייתה אמורה להשתכר שכר מינימום ובנוסף הייתה אמורה לקבל כ"תוספת שכר" ("עמלה/בונוס") 10%, מכל דמי תיווך שייגבה הנתבע מלקוחות שהביאה התובעת ו/או עסקאות נדל"ן בהן הייתה מעורבת.

בתצהירה שינתה התובעת את גרסתה באשר לטיב ההסכמות עם הנתבע, ובניגוד לאמור בכתב התביעה הצהירה כך: "על פי הבטחותיו של הנתבע, הייתי אמורה להשתכר שכר מינימום ובנוסף הייתי אמורה לקבל כתוספת שכר ( עמלה/בונוס) 10% מכל מכירות המתנות והפרחים, ובנוסף 25% מכל דמי תיווך שייגבה הנתבע מלקוחות שהבאתי ו/או עסקאות נדל"ן בהן הייתי מעורבת.".

אשר לשינוי הגרסה ציינה התובעת בתצהירה כך: "אני מבקשת לציין כי בכתב התביעה עורך דיני כתב שמגיע לי עמלה 10% מדמי התיווך, ואני מתקנת את הדברים בהזדמנות זו ( בזמנו הייתה אי הבנה קלה ביני לבין העו"ד בעניין סוגי העמלות להן אני זכאית והשוני ביניהם, וכעת עלינו על טעות זו).".

בחקירתה העידה התובעת כך:
"ש. האם לא היו הסכמות לגבי תקופת העסקה?
ת. בהתחלה היה סיכום בעל פה, לא בכתב.
ש. מה סיכמתם?
ת. שאקבל עמלות אם אמכור נדל"ן. אני מכרתי ואף אחד לא אמר שאם לא אמכור לא אקבל שכר, קיבלתי עמלות ומשכורת.".

עינינו הרואות, כי גם גרסתה בפנינו שונה מגרסתה בכתב התביעה ובתצהירה. כך, בניגוד לגרסתה המוקדמת שלפיה הנתבע הבטיח לה שכר מינימום ( ועמלות), הרי מגרסתה בפנינו עלה כי מדובר במסקנה שלה, לאור העובדה שלא נאמר לה אחרת.

הנתבע טען כי " בזמנו" התובעת קיבלה הודעה על תנאי עבודה, לאחר הקראתו בפניה, ולאחר וידוא הבנתה את תוכנה, וזאת בנוכחות 2 עדים: גרושתו ומנהלת החשבונות. הנתבע הכחיש נמרצות ובאופן עקבי, את טענת התובעת שלפיה הבטיח לה תוספת שכר ו/או בונוס כלשהם מדמי התיווך ו/או עסקאות הנדל"ן בהן הייתה מעורבת. הוא התייחס גם לגרסתה המאוחרת של התובעת שלפיה הבטיח לה גם עמלות בתחום המתנות - והכחיש גם אותה.

ה(2) התמורה המוסכמת בעד עבודת התובעת - דיון והכרעה
לאחר עיון בחומר הראיות, ראינו לדחות את גרסת התובעת שלפיה בהיותה עובדת, הנתבע הבטיח לה שכר מינימום ועמלות. טענות אלו של התובעת נסמכות באופן בלעדי על עדותה, שאותה התקשינו לקבל. זאת, הן לאור העובדה כי בהקשר זה השתנתה גרסת התובעת והן לאור הקשיים בעדותה בהקשרים אחרים.
לצד זאת, איננו מקבלים את טענת הנתבע שלפיה טופס ההודעה לעובד שצורף לכתב התביעה נמסר לתובעת בזמן אמת. התובעת הכחישה טענה זו, וטענה כי הוא הוצג לה לראשונה במסגרת תביעת הדיבה. על גבי הטופס שהוצג לפנינו קיימים מקומות ייעודיים לחתימת העובד והמעסיק, אולם חתימות איִן. הנתבע נחקר על כך וטען כי " הוסבר לו" שהוא לא צריך לחתום, משום שאין מדובר על חוזה עבודה, "כל מה שאני צריך זה לתת את זה לעובד". לשאלת בית הדין השיב הנתבע כי מי שהסביר לו הייתה מנהלת החשבונות. אלא, שבמקרה דנא בהיעדר חתימת התובעת איננו סבורים כי ניתן לקבוע כי היא קיבלה את ההודעה בזמן אמת. בנוסף הנתבע טען כי מנהלת החשבונות הייתה עדה למסירת טופס ההודעה לתובעת ( בזמן אמת), וכך גם נכתב על גבי הטופס, אלא שבסופו של יום מנהלת החשבונות לא הובאה לעדות בפנינו, דבר אשר נזקף לחובת הנתבע. מכאן, איננו סבורים כי ניתן לראות באמור בטופס ההודעה שצורף לכתב התביעה ראייה לתנאי העסקתה המוסכמים של התובעת.

מסקנתנו היא כי הצדדים כלל לא סיכמו את תנאי העסקת התובעת, ומכאן שהתובעת זכאית לתנאי העסקה בהתאם לחוקי המגן. ודוק: בהתאם לקביעותנו תלושי השכר הוצאו כנגד העמלה, ולכן האמור בהם אינו משקף את התמורה המוסכמת. עבודה של התובעת בפועל, הייתה כאמור תוצר לוואי של תשלום העמלה והוצאת התלושים, ומכאן שככל הנראה הצדדים לא הסכימו לגביה דבר.

ו. מה היה היקף שעות עבודתה של התובעת?
ו(1) טענות הצדדים
התובעת טענה, כי במהלך תקופת עבודתה היא עבדה בממוצע 10 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, וכן ימי שישי לפי הצורך, ולטענתה היא לא החסירה ולו יום עבודה אחד. היא ציינה כי הנתבע לא ניהל " פנקס שעות" ואף לא הוציא תלושי שכר. בתצהירה, התייחסה התובעת ל"דו"חות שעות" שהציג לה הנתבע. היא הכחישה את תוכנם, ציינה כי אלו לא הוצגו לפניה מעולם. עוד היא ציינה כי לדעתה דו"חות אלו מזויפים, והם נערכו לאור דרישת בית הדין מהנתבע להציג דו"חות שעות.

הנתבע הכחיש את טענת התובעת בדבר היקף העסקתה. לטענתו, התובעת הועסקה " על פי שעות, לתקופה כפי שנקבע בתלושי השכר...". בתצהירו הוא ציין כי התובעת הועסקה כ-5 שעות בממוצע ביום, 5 – 6 ימים בשבוע לפי הצורך, כשלצד זאת ציין כי התובעת התחמקה מלבצע את משימותיה. במקומות אחרים בתצהיר טען הנתבע כי התובעת עבדה 100 שעות בחודש, אשר נפרסו על פני 22 ימים, כפי שנכתב בתלושי השכר ובטופס ההודעה לעובד שצורפו לכתב התביעה. נאמר, כי העסקה למשך 5 שעות ליום, 5 -6 ימים בשבוע, משקפת היקף העסקה חודשי גדול במשהו מ-100 שעות. אלא, שמסיפת סעיף 11 לתצהיר הנתבע, ניתן להבין כי לטענתו לעתים עבודת התובעת לא הגיעה כדי 5 שעות בממוצע, מאחר שהתחמקה מביצוע משימותיה. מה גם שיש לשים לב שבחודש אוגוסט 2011 פחות ימי עבודה מיתר החודשים, דבר שעשוי להתיישב עם הטענה שבחודשים ספטמבר – נובמבר היקף עבודתה היה פחות מ-5 שעות ליום (3 – 5 שעות כפי שעולה מצירוף גרסת הנתבע וגרושתו). גרסת הנתבע, היא אם כן, כי בתקופת עבודתה התובעת הועסקה 100 שעות לחודש, שעות ספורות מדי יום, כ-5 שעות בממוצע. בתצהירו, הוסיף הנתבע כי התובעת עבדה את השעות האמורות "... בביתה על בסיס אמון שלי איתה."
כדי לתמוך בטענתו הפנה הנתבע לטופס הודעה לעובד ולתלושי השכר. הנתבע גם טען כי נמסר לתובעת דו"ח שעות מדי חודש בחודשו. בדיון המוקדם הצהיר ב"כ הנתבע כי היה " יומן עבודה" שנערך על ידי הנתבע ולא על ידי התובעת. מחקירת הנתבע בפנינו, עלה כי פנקס שעות העבודה שלטענתו ניהל, התבסס על דיווחים שהעבירה התובעת אליו ולגרושתו – בין באמצעות מסרונים ובין באמצעות הטלפון - בשים לב לכך שהתובעת עבדה מהבית.

ו(2) היקף שעות עבודת התובעת - דיון והכרעה
נקודת המוצא היא, כי המעסיק-הנתבע לא הציג לפנינו " רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה", כמובן הדברים בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951. מכאן, ומכוח סעיף 26 ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, על הנתבע הנטל להוכיח כי התובעת לא עמדה לרשותו במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת.

בזכרנו כך, ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים וראיותיהם, נחה דעתנו כי לא ניתן לקבל את גרסת התובעת באשר להיקף העסקה, ויש להעדיף את גרסת הנתבע.

ראשית, חרף העובדה שגם עדות הנתבע אינה חפה מקשיים, הרי שבסופו של יום, ולפחות בהקשר זה, מצאנוה עדיפה.

שנית, נזכיר כי לעיל קבענו כי יחסי העבודה נוצרו כדי לנסוך יסוד של אמת בהוצאת התלושים כנגד העמלה. מכאן, גרסת התובעת שלפיה היא הועסקה באופן אינטנסיבי 10 שעות מדי יום – אינה סבירה בעינינו. בהקשר זה נוסיף כי התובעת לא סיפקה גרסה סדורה ומפורטת באשר לתפקידים שביצעה במסגרת עבודתה האינטנסיבית שביצעה לפי גרסתה. היא הסתפקה באמירות כלליות, וגם בהקשר זה נמצאו סתירות בין טענותיה. כך, בכתב התביעה היא טענה, כי תפקידה היה איתור דירות לקונים פוטנציאליים מצפון אמריקה. כמו-כן, היא טענה בכללות כי ביצעה " תפקידים נוספים" ו"משימות רבות" לפי דרישת הנתבע ואשתו: הן במשרד שהפעילו הנתבע ואשתו בביתם בטבריה והן משימות " בשטח", אליהן נשלחה " בהתאם לצורך לפי דרישות והוראות הנתבע ואשתו.". בנוסף, היא טענה התובעת כי בנתה לבקשת הנתבע אתר אינטרנט באנגלית שישרת את עסקיו.

הנתבע טען, כי מהות עבודת התובעת באותה עת היה שיווק נכסיו באינטרנט, והכחיש את הטענה שלפיה התובעת בנתה עבורו אתר אינטרנט. לטענתו, באותה תקופה, וללא קשר להעסקת התובעת, הוא החליט לשדרג אתר אינטרנט לעסק מתנות שהיה שייך לו ולגרושתו. לטענתו, "התובעת עזרה ביעוץ בנוגע לענייני אחסון, דומיינים, קידום בפייסבוק, כעזרה חברית עוד לפני תחילת העסקתה, וכהכרת תודה לגרושתי אשר עזרה לה, בהיותה עובדת סוציאלית עם בעלה הנכה וליוותה אותה ואת בעלה, לוועדת בריאות בביטוח לאומי, הקדישה מזמנה...".

בתצהירה חזרה התובעת על מרבית טענותיה האמורות. אולם, בניגוד לאמור בכתב התביעה, לא חזרה על הגרסה שלפיה בנתה עבור הנתבע אתר אינטרנט. חלף זאת, היא טענה כי עבדה " בכל המשימות שקשורות בתחזוקת ושיפור אתר אינטרנט באנגלית ששירת את עסקיו של הנתבע ושל אשתו...". כך גם בעדותה בפנינו אישרה התובעת כי לא בנתה עבור הנתבע אתר אינטרנט. עובדה זו לא הפריעה לתובעת לשוב ולטעון בסיכומיה ( סעיף 5), כי בנתה עבור הנתבע אתר אינטרנט. להתרשמותנו, הטענה שלפיה התובעת בנתה אתר אינטרנט, ואחר כך הוכחשה על ידה, הינה מגמתית, ונועדה להצדיק את גרסתה שלפיה היא עבדה שעות מרובות.

הנה כי כן, איננו סבורים כי ניתן לקבל את טענותיה העובדתיות של התובעת באשר להיקף העסקתה, וכן את המסקנה הנובעת מהן שלפיה עבדה שעות נוספות [ לעניין זה, עיינו ע"ע 47715-09-14 ריעני – אליאסי שיווק בע"מ ואח' (29/03/17), " המצב הרביעי", כפי שהוגדר שם על ידי בית הדין הארצי, בסעיפים 11 – 12 לפסק הדין].

בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה, נכתב כי בכל אחד מן החודשים אוגוסט – נובמבר 2011 הועסקה התובעת 100 שעות, בתוך 22 ימי עבודה.

התובעת טענה כי תלושי השכר לא נמסרו לה בתקופת עבודתה, אלא ראתה אותם לראשונה במסגרת תביעת לשון הרע שהגישה כנגד הנתבע. היא הפנתה לכך שהתלושים נושאים תאריך הדפסה 27/04/14, ולדעתה הם הופקו רטרואקטיבית. הנתבע הכחיש את טענותיה אלו, והסביר כי התאריך על גבי התלושים משקף רק את תאריך ההדפסה החוזרת של התלושים.

כפי שציינו לעיל, תלושי השכר הוצאו במטרה לשלם לתובעת עמלה. לכן, לעניין הוכחת נסיבות העסקת התובעת, אין לייחס חשיבות לאמור בהם. מה גם שלא שוכנענו כי התלושים נמסרו לתובעת בזמן אמת. בהקשר זה יש לזקוף לחובת הנתבע את אי העדת מנהלת החשבונות שלטענתו מסרה לתובעת את התלושים. בנוסף, וכפי שעולה מקביעותנו לעיל, איננו רואים לייחס משקל ראייתי לטופס ההודעה לעובד שצירפה התובעת לכתב התביעה.

בהיעדר גרסה אחרת, לא נותר לנו אלא לקבל את גרסת הנתבע, שנסמכת על עדותו ועדות גרושתו, שאותן מצאנו כעדיפות. לפיכך, אנו קובעים כי בחודשים אוגוסט – נובמבר 2011 התובעת הועסקה 100 שעות בחודש. התובעת מסכימה לטענת הנתבע שלפיה היא עבדה 22 ימים בחודש ( נכון לחודשים המלאים), מכאן שמסתברת ועדיפה גרסת הנתבע וגרושתו לפיה היא עבדה שעות ספורות מדי יום, כ-5 שעות מדי יום בממוצע.

ערים אנו לכך כי בחודש אוגוסט 2011 התובעת לא הועסקה חודש שלם. אולם משהנתבע טען כי בכל אחד מחודשי העבודה הועסקה התובעת 100 שעות, מבלי להוציא את חודש אוגוסט מן הכלל, הרי שכך אנו קובעים.

ז. האם שולמה לתובעת תמורה בעד עבודתה?
ז(1) טענות הצדדים
התובעת כאמור טענה, כי הנתבע לא שילם לה את שכרה ולא שילם לה את זכויותיה הנלוות – אף לא אגורה אחת - לאורך כל תקופת העסקתה אצלו.
בחקירת התובעת בפנינו, היא אישרה כי קיבלה מן הנתבע 3 שיקים, וכן כי הנתבע הפקיד שיק נוסף ישירות בחשבונה, וציינה כי אלו נמסרו כנגד העמלה המדוברת. עוד עלה מעדותה כי מי ששילם את " העמלה" הוא אייזיק בויארסקי, ובהמשך הסבירה כי מדובר בלקוח ש"הלך אחריה" ממקום עבודתה הקודם.

הנתבע הכחיש את הטענה לפיה הפר את חובתו לשלם לתובעת את שכרה וזכויותיה הנלוות, תוך שטען בכללות כי התובעת קיבלה את מלוא שכרה וזכויותיה. בגדר האמור הוא טען, כי מסר לתובעת ארבעה שיקים עוקבים " למוטב בלבד מראש" (מספרם – 2630345, 2630346, 2630347, 2630348). הוא הוסיף וציין כי שלושה מהם נפרעו בחשבונה האישי של התובעת, אולם את השיק האחרון היא לא הפקידה ולא פרעה, ועבר מועד פרעונו. הואיל וכך, "הופקד לחשבונה של התובעת שיק נוסף".

בדיון המוקדם ציין ב"כ הנתבע כך: "לשאלת בית הדין, לפני 4 חודשים ואחרי 4 חודשים, עולה מכתב ההגנה שלצדדים הייתה סוג של התקשרות לפני ואחרי 4 חודשים, מה הייתה התמורה, אילו כספים עברו בין הצדדים בתקופה שלפני 4 ואחרי חודשים, אני משיב שהייתה מחלוקת איך לשלם לתובעת, וזה סודר בתלוש השכר שהיא משווקת דירות והיא קיבלה בתלושי השכר 4 חודשים והם נפרעו, לפני חודש 08/2011 לא שולמו לתובעת כספים כלשהם, למיטב ידיעתי.".

דהיינו מצירוף הצהרות ב"כ הנתבע לגרסה בכתב ההגנה עולה, כי הנתבע שילם לתובעת את דמי התיווך, שכנגדם הוצאו תלושי השכר, ואותם בלבד.

עמדה דומה עלתה מדברי ב"כ התובעת בדיון המוקדם, אשר הצהיר כאמור כי אותם שיקים היו " כיבוס של איזושהי עמלה", ואת חלקה של התובעת באותה עמלה הנתבע פרס ל-4 תשלומים, ב-4 שיקים, וכנגדם הוא הוציא תלושים. ב"כ התובעת הצהיר כי מלבד הסכום הזה ( שלגביו הוצאו ההמחאות), התובעת לא קיבלה מהנתבע כל סכום.

הנה כי כן, מעיון בטענותיהם של הצדדים, עולה כי אין מחלוקת שהנתבע העביר לתובעת 4 שיקים ( נתעלם מן הטענה הצדדית בדבר הפירעון המאוחר של השיק הרביעי), בעד חלקה בעמלת תיווך, וכנגד אותם תשלומים הוצאו לתובעת תלושי שכר. כמו-כן, עולה כי לא הועברו לתובעת תשלומים נוספים.

בסיכומיו, טען הנתבע כי מסר לתובעת 4 שיקים עבור " עבודתה בשורותיו".

ז(2) דיון והכרעה
על יסוד טענות הצדדים בכתבי התביעה וההגנה, והתצהירים, ההכרעה פשוטה לכאורה:
הנתבע טוען שהתובעת עבדה אצלו בתקופה 14/08/11 – 30/11/11, 100 שעות בכל חודש, ולצד זאת הוא טוען כי שילם לתובעת את מלוא שכרה וזכויותיה.
מדובר בטענת פרעתי - טענת הודאה והדחה, ומכאן שעליו הנטל לשכנע בדבר נכונות הטענה " המדיחה" - דהיינו הטענה כי שילם לתובעת את מלוא שכרה וזכויותיה.
הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי שילם לתובעת את שכרה.
לא רק שהנתבע לא טען בפירוט ובבירור כי שילם לתובעת את שכרה בגין העבודה שהוא מודה שביצעה עבורו, אלא שמקיבוץ טענותיו עולה כי השיקים היחידים שמסר לה היו כנגד עמלת חלקה בעמלת תיווך.
המסקנה כי השיקים שנמסרו לתובעת היו כנגד חלקה בעמלת תיווך לא רק שהיא נובעת מגרסת הנתבע, אלא שהיא מסתברת בבירור מיתר הראיות שהונחו לפנינו, לרבות: עדות התובעת, העובדה כי השיקים נמסרו מראש ( בשיקים עוקבים), דבר שאינו אופייני לתשלום שכר, והעובדה כי התובעת נשאה בתשלומי הביטוח הלאומי.
טענת הנתבע בסיכומיו שלפיה אותן 4 שיקים נמסרו בעד עבודתה של התובעת, בלשון המעטה אינה משכנעת, ומכל מקום לא הוכחה.

אלא שכאמור, בעדותו בפנינו העלה הנתבע טענה חדשה שלפיה " העמלה הזאת בוטלה". טענה דומה העלתה גב' וולבוטר נזרי בעדותה בפנינו.

כזכור הנתבע העיד כך: "...אני משיב שלא הייתה עמלה מכיוון שהיא הגיעה עם ההצעה הזאת להיות מועסקת, העמלה הזאת בוטלה. אני לא זוכר כמה הייתה העמלה, אני מעריך ש-30,000 ₪ על כל העסקה. התובעת אמרה שיש את הלקוח בשם איזי שהפקיד את הכסף, התובעת ביקשה עמלה על העסקה הזאת, ביקשתי ממנה להוציא לי חשבונית, לא הייתה חשבונית, רציתי לבטל את העסקה, אמרה שהיא מוכנה להיות מועסקת לתקופה של ארבעה חודשים.".

גב' וולבוטר-נזרי העידה בפנינו כך:
"ש. עבור המאה שעות קיבלה תשלום שכר?
ת. כן. בטח.
ש. אז היא לא קיבלה תשלום על העמלה?
ת. ההסכם של העמלה בוטל, זה ירד מעל הפרק.
ש. באיזה אופן בוטל ההסכם של העמלה?
ת. כיוון שהיא באה עם הרעיון הזה הסכמנו, הנתבע הביא לה טופס שנקרא משהו עם הסדר עבודה, היא לקחה אותו, אמרה שהיא תתרגם אותו, וזה בעצם נגמר העניין.".

כפי שכבר ציינו, איננו רואים לנכון לקבל גרסה חדשה זו. מדובר בטענה שנכבשה, לא פורטה, ולא הוכחה.

העובדה כי התובעת לא דרשה את השכר המגיע לה משך חודשים ושנים, עשויה לחזק את האפשרות שלא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. אולם, מאחר שהנתבע עצמו מודה שהתקיימו יחסי עבודה, אזי לגבי אותה תקופה מוסכמת, איננו רואים בכך נתון משמעותי. שכן, אפילו הוסכם על ידי הצדדים כי התובעת לא תהא זכאית לשכר בעד עבודתה, אין הסכמה זו תופסת.

כללו של דבר: אנו קובעים כי הנתבע לא שילם לתובעת תמורה כשלהי בעד עבודתה.

ח. מהות הקשר בין הצדדים לאחר חודש נובמבר 2011, ונסיבות סיום יחסי העבודה
ח(1) עמדות הצדדים וגרסאותיהם
התובעת טענה כאמור כי יחסי העבודה התמשכו עד חודש אפריל 2012, שאז החליט הנתבע לפטרה " באופן שרירותי וחסר רגישות", ללא שימוע ומבלי שמסר לה הודעה מוקדמת. לטענתה, היא פוטרה בשל " טענות קשות" שטען הנתבע כלפיה, על רקע מחלוקת שהתגלעה בינו לבין לקוחות מקנדה ( שלטענתה היא הביאה למשרדו) בעניין שיעור עמלת התיווך שעליהם לשלם לנתבע. לגרסתה, הנתבע הוציא מכתב ( נספח א' לכתב התביעה) אשר מגולל את גרסתו בקשר לפרשה ושאותו יש לראות כמכתב פיטורים.

היא הוסיפה, כי גם לאחר פיטוריה, המשיך הנתבע " למרר את חייה", לאיים עליה, לתקוף אותה מילולית ולהכפישה, ובשל כך היא הגישה כנגדו תלונה במשטרה, וכן תביעת דיבה ( ת"א 39747-02-12).

בתצהירה חזרה על עיקרי טענות אלו, תוך שהוסיפה כי בשעתו אמרה לנתבע " שאי אפשר להמשיך לעבוד כך", ובעקבות זאת החליט הנתבע לפטרה.

זו הייתה גרסת הנתבע –
הטענה לפיה פיטר את התובעת אינה נכונה. התובעת סיימה את עבודתה בחודש נובמבר 2011, או בסמוך לכך, כפי שסוכם מבעוד מועד.
לאחר סיום יחסי העבודה, החל מתחילת דצמבר 2011 הוא והתובעת עבדו בשיתוף פעולה ( בין עסקיהם).
בתקופת שיתוף הפעולה לא היה הסכם כתוב, אלא בעל פה, אולם היו " מיילים". מאחר שהנתבע שהה באותה עת בחו"ל, סוכם כי " כל עסקה של ' שיתוף פעולה' תתקדם לפי תנאים שייקבעו מראש".
אשר לסיום שיתוף הפעולה – בין הצדדים התגלע סכסוך בקשר לעסקת תיווך מכירת נכס לרוכשים מקנדה בה הייתה מעורבת התובעת. הסכסוך נוצר כיוון שהנתבע גילה כי התובעת נהגה בחוסר תום לב כלפיו ( כך לטענתו), והתגלע סכסוך בינו לבין אותם לקוחות. בעקבות אותו סכסוך "... התובעת החליטה לעזוב את שיתוף הפעולה בחודש מרץ 2012.".

ח(2) דיון והכרעה
כפי שקבענו, כבר בחודש מאי 2011, נרקמה בין הצדדים התקשרות לשיתוף פעולה בין עסקיהם, אשר הוסיפה להתקיים גם כאשר התובעת הועסקה בעסקו של הנתבע. מכאן, שיחסי העבודה, אשר נוצרו במטרה לשלם לתובעת עמלה, הסתיימו בחודש נובמבר 2011, כמוסכם. אין מחלוקת, כי גם לאחר חודש נובמבר 2011 המשיכה ההתקשרות בין הצדדים. מאחר שיחסי העבודה נוצרו למטרה מסוימת ומוגדרת ולתקופה מסוימת ומוגדרת, ובשים לב לשיתוף הפעולה שהחל בחודש מאי 2011 - הרי אנו למדים כי לאחר חודש נובמבר 2011 מהות הקשר בין הצדדים הוסיף להיות שיתוף פעולה בין עצמאיים. כך גם העידה גב' וולבוטר-נזרי באמרה כי היה "... ברור מלכתחילה לכולם שזה למשך 4 חודשים. מדצמבר היא לא עבדה יותר, הקשר המשיך להיות, לא כמעביד...".. מנגד, התובעת לא התיימרה להראות כי לאחר חודש נובמבר 2011 הוסיף להתקיים בין הצדדים קשר של יחסי עבודה, חרף העובדה כי הצדדים הסכימו על תקופת העסקה קצובה.

נוסיף כי גם אילו סברנו כי התובעת הועסקה על ידי הנתבע לאחר חודש נובמבר 2011 – ואין זה המצב - הרי שטענתה לפיה פוטרה מעוררת קשיים.

ראשית, הנתבע טען בתצהירו כי בהליך המשפטי האחר ( תביעת הדיבה) התובעת העלתה גרסה עובדתית סותרת שלפיה התפטרה מעבודתה, ובחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי כך היה. כאשר התבקשה התובעת להסביר את פשרן של הגרסאות הסותרות בהליכים השונים השיבה כך: "טענתי כך כי בהתחלה עזבתי, אבל אז לקוח בא לקנות דירה ולא רצו לבוא אל הנתבע או לדבר איתו בלעדי כי הם לא האמינו בו או לא סמכו עליו. הלקוח העיד עבורי בבית משפט השלום בטבריה." חלק עדות זה, לא רק שאינו מספק הצדקה לסתירה בין הגרסאות, אלא שהוא גם לא הוזכר לפנינו קודם, ואיננו מוצאים בו ממש.

שנית, התובעת לא הוכיחה כי ההתקשרות בין הצדדים ( תהא אשר תהא), הסתיימה ביוזמת הנתבע. הצהרותיה מזמן אמת דווקא סותרות את טענת הפיטורין שהעלתה לפנינו. היסוד הברור הוא כי במחצית הראשונה של שנת 2012, יחסי הצדדים עלו על שרטון בעקבות עסקה מסוימת. אלא, שעל פי הצהרות התובעת מזמן אמת היא זו שעזבה. כך למשל, בהודעת דוא"ל לנתבע מיום 20/03/12, היא ציינה כי " עזבה" (This means – I already" felt bad, I said so – but it was not enough. So I left")
כך, גם הצהירה בהמשך אותה הודעה ( "none of this was good enough, so I left.").

סופו של דבר: אנו דוחים את טענת התובעת שלפיה פוטרה מעבודתה בחודש אפריל 2012, וחוזרים על קביעתנו לפיה התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה לתקופה קצובה בין התאריכים 14/08/11 – 30/11/11 בלבד.

ט. התביעה להפרשי שכר: שכר בסיס ושעות נוספות
ט(1) טענות הצדדים
התובעת טענה כי היא זכאית להפרשי שכר בסיס ושעות נוספות בסך של 71,148 ₪, בצירוף " הפרשי הלנת שכר", על יסוד הטענות הבאות:
מדי יום היא עבדה 8 שעות רגילות לפי 22 ₪ לשעה, כך שבעד כל יום עבודה היא זכאית לסך של 176 ₪ בעד השעות הרגילות. כמו-כן, מדי יום היא עבדה שעתיים נוספות לפי 27.5 ₪ לשעה, דהיינו 55 ₪ נוספים לכל יום.
בסך הכל בעד כל יום עבודה היא זכאית לסך של 231 ₪, ומאחר שעבדה 22 ימים בחודש בממוצע, היא הייתה זכאית לשכר חודשי בסך של 5,082 ₪.
בסך הכל היא טענה כי בעד כל תקופת עבודתה - מארס 2011 ועד אפריל 2012 (14 חודשים) - על הנתבע לשלם לה סך של 71,148 ₪.

הנתבע הכחיש את זכות התובעת להפרשי שכר, וטען כי שילם לה את מלוא שכרה.

ט(2) דיון והכרעה
לעיל קבענו כי: (א) התובעת עבדה בשירות הנתבע בתקופה 14/08/11 – 30/11/11, ( ב) בכל אחד מן החודשים האמורים עבדה התובעת 100 שעות; (ג) הטענה כי התובעת עבדה שעות נוספות נדחיתה; (ד) הנתבע לא הוכיח כי שילם לתובעת תמורה בעד עבודתה; (ה) לא הוסכם בין הצדדים דבר בעניין שכר התובעת ( הנתונים הנקובים בתלושי השכר מתייחסים לעמלה).

מכאן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת הפרשי שכר בסך 8,816 ₪ (22.04 ₪ * 400 שעות).

אשר לתביעה לפיצויי הלנת שכר, די בכך שנאמר כי הזכות לפיצויי הלנת שכר התיישנה זה מכבר. לפיכך, הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 15/10/11 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

י. התביעות לתשלום עמלות/בונוס ולמתן חשבונות
מאחר שדחינו את טענת התובעת שלפיה במסגרת חוזה העבודה הנתבע התחייב לשלם לה עמלות/בונוסים כלשהם – אנו דוחים את תביעותיה שנסמכות על טענתה זו.

יא. התביעה להחזר הוצאות נסיעה
יא(1) טענות הצדדים
התובעת טענה, כי הנתבע לא שילם לה החזר הוצאות נסיעה. לטענתה: "הואיל ומדובר בעיר טבריה, זכאית התובעת לכרטיס ' חופשי חודשי' שעלותו החודשית היא 80 ₪ ובסך הכל לתקופת העבודה היה עליו לשלם לתובעת החזר הוצאות נסיעה בסך של 1,120 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.".

מעבר לטענה כי התובעת עבדה כ-4 חודשים בלבד, הנתבע טען כי התובעת עבדה בשיווק באינטרנט, כך ששעות עבודתה היו גמישות והיא עבדה מהבית. כמו-כן, במקרים שבהם התובעת הייתה אמורה להופיע לפגישות, הנתבע היה אוסף אותה מביתה, או במקום אחר שקבעו ביניהם. משכך, כפר הנתבע בזכותה של התובעת להחזר הוצאות נסיעה.

יא(2) דיון והכרעה
בעדותה בפנינו הודתה התובעת, כי מחצית הזמן עבדה " במקום שלו" (ביתו של הנתבע) ומחצית הזמן מביתה. כמו-כן, היא אישרה כי לפחות בחלק מן המקרים היא הגיעה לביתו של הנתבע ברגל והוא הסיע אותה חזרה לביתה. שורת עובדות שהתובעת לא גילתה קודם לכן. כך היא העידה בפנינו:
"ש. כל יום היתה עבודה?
ת. כל יום אבל לא כל היום, בתקופה מסויימת הייתי באולפן, אחרי האולפן הייתי הולכת אליו הביתה ברגל, ובסביבות 3 הוא היה צריך לקחת את הילדה מבית הספר ולוקח אותי הביתה, והמשכתי לעבוד אצלי בבית...".

הנתבע חזר בפנינו על הטענה כי התובעת עבדה מהבית, וכאשר נשאל על ידי בית הדין האם התובעת מעולם לא עבדה אצלו בבית, השיב "לעיתים רחוקות עבדה גם אצלי, אבל אז היא הייתה בדרך לאן שהוא או שהייתי אוסף אותה.".

מאחר שהתובעת מודה כי לעיתים הגיעה לביתו של הנתבע ברגל, ולעתים נהג לאספה – הרי נראה כי כלל לא מתקיים לגביה יסוד ההיזקקות, וכלל לא נגרמו לה הוצאות נסיעה. מכל מקום היא לא שכנעה בדבר התקיימות יסודות הכרחיים אלו. משכך, יש לדחות את התביעה להחזר הוצאות נסיעה, וכך אנו מורים.

יב. התביעה לדמי הבראה
טענות הצדדים - התובעת טענה, כי הנתבע לא שילם לה דמי הבראה לאורך כל תקופת עבודתה אצלו, וכי " בהתאם לדין זכאית התובעת לדמי הבראה לשנה הראשונה המסתכמים לכדי סך של 1,825 ₪...". הנתבע הכחיש את טענות התובעת, וטען כי התובעת עבדה כ-4 חודשים בלבד, וקיבלה את מלוא זכויותיה.

דיון והכרעה - הזכות לדמי הבראה מתגבשת רק לאחר שנת עבודה, וראו: צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש [ י"פ 4689, עמ' 189, בסעיף 5 ב]. נוכח קביעתנו שלפיה התובעת הועסקה על ידי הנתבע פחות מ-4 חודשים, הרי שהתביעה לתשלום דמי הבראה – דינה להידחות.

יג. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות ( גמולי מעסיק)
יג(1) טענות הצדדים
התובעת טענה, כי בתקופת עבודתה היה על הנתבע להפקיד כספים לקרן פנסיה בשיעור של 6% משכרה, בסך נומינאלי של 4,269 ₪. עוד היא טענה כי " סכום זה יש לשערך על פי דין".

הנתבע הכחיש את טענות התובעת. הוא טען כי לתובעת לא היה ביטוח פנסיוני לפני תחילת העסקתה, כך שאין היא זכאית ( להפרשות לקרן פנסיה), אלא רק לאחר 6 חודשים.

יג(2) דיון והכרעה
התובעת לא טרחה להצביע על מקור נורמטיבי אשר תומך בטענתה בדבר זכות להפרשות לפנסיה, בשים לב לתקופת עבודתה הקצרה.

נפנה לכך, כי על פי צו הרחבה [ נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 ( י"פ 6302, עמ' 6938), וכן על פי צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק ( י"פ 5772, עמ' 1736): "העובד יהיה זכאי לביטוח הפנסיוני ולביצוע ההפרשות על פי צו זה, כמפורט בסעיף ד' לעיל, מיד בתום 6 חודשים מתחילת העבודה (להלן – תקופת המתנה). עובד שיתקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, יהיה זכאי לביצוע ההפרשות החל ביום הראשון לעבודתו בשיעורים שנקבעו בפסקה (ד) לעיל...". התובעת הועסקה פחות מ-6 חודשים, ולא התיימרה לטעון כי התקבלה לעבודה כשהיא בוטחה בביטוח פנסיוני כלשהו.

מכל האמור לעיל יוצא אפוא כי התובעת לא הוכיחה זכות להפרשות לקרן פנסיה בתקופת עבודתה הקצרה, לפיכך לא נותר לנו אלא לדחות את תביעתה זו.

יד. התביעה לפדיון חופשה
יד(1) טענות הצדדים
התובעת טענה, כי לאורך כל תקופת עבודתה, הנתבע " לא זקף לזכותה ימי חופשה שנתית, ולא הוציא אותה לחופש", חרף חובותיו על פי חוק חופשה שנתית. לטענתה, על פי חוק היה מקום לזקוף לזכותה 16 ימי חופש, ובעקבות פיטוריה היא זכאית לפדיון אותם ימים, ובהתאם לסך של 3,696 ₪, בצירוף " פיצויי הלנת שכר על פי דין".

הנתבע הכחיש את טענות התובעת. הוא ציין כי היא עבדה בשורותיו " תקופה קצרה, של כ- 5 שעות בממוצע ביום.", וכי היא קיבלה את מלוא זכויותיה לפי חוק.

יד(2) דיון והכרעה
הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי התובעת יצאה לחופשה במהלך תקופת עבודתה, ובפרט לא הציג לפנינו פנקס חופשה. לפיכך, אנו מקבלים את טענת התובעת שלפיה במהלך תקופת עבודתה היא לא יצאה לחופשה.

לכמה ימי חופשה הייתה התובעת זכאית בעד תקופת עבודתה? מאחר שאף אחד מהצדדים לא הניח לפנינו טענות מתאימות בנקודה זו, אנו קובעים כי בעד תקופת עבודתה הייתה התובעת זכאית ל-4 ימי חופשה ( במונחים קלנדריים).

מאחר שהתובעת לא יצאה לחופשה, הרי שבעת סיום יחסי העבודה, בתום חודש נובמבר 2011, היה על הנתבע לשלם לה את פדיונם, ומשלא עשה כן הרי שצודקת התובעת שיש לחייבו לעשות כן כעת.

לאחר חישוב ערך יום חופשה במונחים קלנדריים [ בהתאם לסעיף 10( ב)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"ח – 1951], אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך של 294 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/12/11 ועד למועד התשלום המלא בפועל. יוער כי פדיון חופשה, אינו מהווה " שכר מולן", והדברים ידועים.

טו. התביעות לתמורת הודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים
טענות הצדדים – על יסודה טענתה לפיה פוטרה לאלתר, עתרה התובעת לתמורה הודעה מוקדמת בסך של 5,082 ₪, בצירוף " הפרשי הלנת שכר", כמו-וכן לפיצויי פיטורים בסך של 5,895 ₪.

דיון והכרעה - נוכח קביעתנו שלפיה התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים לתקופה קצובה, ובשים לב לאורכה של התקופה: כ-3.5 חודשים בלבד, הרי שיש לדחות את התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, וכך אנו קובעים.

טז. טענות הקיזוז
טז(1) טענות הנתבע
כאמור, הנתבע העלה טענת קיזוז, לפיה מכל סכום שייפסק לתובעת, אם ייפסק, יש לקזז סך של 35,000 ₪, כמפורט להלן: (א) סך של 25,000 ₪ - נזקים שנגרמו לו בגין הוצאות משפט מיותרות, "שכירת שירותיו של עו"ד ועוד". (ב) סך של 10,000 ₪ - בגין שימוש שלא כדין בקניין הרוחני של הנתבע ושימוש במוניטין שלו על מנת לקדם את עסקיה האישיים.

בתצהירו ציין הנתבע כך: "התובעת השתמשה בטפסים הנושאים את הקניין הרוחני של משרדי דאז, במוניטין שלי, על מנת לקדם את ' עסקיה', היא אף שלחה עלונים דיגיטאליים, הנושאים את הלוגו של המשרד, עם ציון כתובת מייל שאינה שייכת למשרד אלא שלה אישית וטלפון אישי של התובעת, ובכך מנעה גישתי, לתיבת הדואר, ומעקב אחר הפניות למשרדי, תוך סיכון בוטה, לשם המשרד והמוניטין שלי.".

טז(2) דיון והכרעה
אשר לטענה בדבר הוצאות משפט – תחילה ייאמר כי ממילא בית הדין ישקול את הוצאות המשפט שהוציא הנתבע, וזאת בבואו לקבוע את הוצאות ההליך. נוסיף כי הנתבע לא הוכיח כי את טענתו בדבר גובה הוצאות המשפט, שלא נתמכה בראיה כלשהי. עוד נוסיף כי גובה ההוצאות הנטענות אינו הולם את מהות ההליך דנא והיקפו.

אשר לטענה בדבר שימוש שלא כדין בקניין רוחני ומוניטין הנתבע – הנתבע לא הוכיח את יסודותיו העובדתיים של הטיעון. הוא הסתפק בעדות כללית מפיו, ובנסיבות העניין בכך לא סגי. די בכך כדי לדחות טענת קיזוז זו. למעלה מן הצריך, נוסיף כי אפילו קיבלנו את טענותיו העובדתיות של הנתבע – ואין זה המצב - הרי שהנתבע לא הוכיח כי הפעולות המיוחסות לתובעת נעשו שלא כדין. לבסוף, הנתבע לא הוכיח כי נגרם לו נזק בהקשר זה, כל שכן לא הוכיח את היקפו.

כללו של דבר: דין טענות הקיזוז להידחות.

יז. אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית ברובה המכריע.

אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר, בסך של 8,816 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 15/10/11 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
פדיון חופשה בסך של 294 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01/12/11 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות, ובפרט: את העובדה כי התובענה מכילה סדרה של תביעות וטענות סרק קלושות אשר האריכו באופן ניכר את הדיון, וכן את העובדה כי הסכום שנפסק לזכות התובעת עומד על פחות מ-10% מן הסכום שתבעה - ראינו לנכון לחייב את התובעת לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪. בקבענו כך, לקחנו בחשבון גם את בקשת הנתבע לגילוי מסמכים, שנדחתה בהחלטה מיום 26/06/16.

יצויין כי הטיפול בתובענה – שבעיקר הדברים הסתברה כתובענת סרק – גזל משאבים שיפוטיים ניכרים. בית הדין סבר כי בנסיבות אלו, נכון יהיה לשקול לחייב את התובעת לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ורק לפנים משורת הדין לא עשה כן.

כל צד זכאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מן היום שיקבל לידיו פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ט, (02 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' אסתר מור
נציגת ציבור (עובדים)

ורד שפר,
שופטת בכירה

מר ראובן גבריאל כהן
נציג ציבור (מעסיקים)