הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת סע"ש 1261-09-18

לפני:

כב' השופטת לובנא תלחמי סוידאן
נציג ציבור (עובדים) מר עזמי תחאוח'ו
נציג ציבור (מעסיקים) מר אריה להב

התובע
יניב גיל
ע"י ב"כ: עו"ד מארון אבו נסאר

-

הנתבעת
ורסנו תעשיות אופטיות בע"מ, ח.פ. 511756959
ע"י ב"כ: עו"ד רחל עדן

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר יניב גיל (להלן: " התובע") להכרה במעמדו כעובד חברת ורסנו תעשיות אופטיות בע"מ (להלן: "הנתבעת"), ולחי וב הנתבעת בתשלום זכויות כעובד שכיר.

רקע עובדתי

הנתבעת היא חברה בע"מ, העוסקת בייצור ציפוי ושיווק של " עדשות אופטלמיות".

התובע, ולעתים אחרים מטעמו, הסיע את עובדי הנתבעת באמצעות רכב הסעות בבעלותו, משך כ-21 שנים, החל מחודש 07/1994 ועד ליום 01/07/15, שאז הסתיימה ההתקשרות בין התובע לנתבעת ביוזמת האחרונה.

תמורת ההסעות שביצע, שילמה הנתבעת לתובע סכומים שונים שכנגדם הוציא התובע חשבונית.

עיקר טענות התובע
התובע טען כי בכל תקופת ההתקשרות בינו לבין הנתבעת שררו ביניהם יחסי עובד – מעסיק, ולמרות זאת לא קיימה הנתבעת את חובותיה בהתאם למשפט העבודה המגן. לטענתו, בין היתר, לא מסרה לו הנתבעת הודעה לעובד; לא שילמה לו דמי הבראה, פיצויי פיטורים, ודמי חגים; לא הפקידה בגינו לקרן פנסיה; ולא העניקה לו חופשות. בנוסף, לטענתו, הנתבעת פיטרה אותו מבלי שערכה לו שימוע, והחליטה להעסיק תחתיו עובד שהוא קרוב משפחה של מנהל הנתבעת, למרות שהתובע ביצע עבודתו בנאמנות ולשביעות רצון הנתבעת. על יסוד טענותיו, התובע עתר לשורה של סעדים כספיים מכוח משפט העבודה המגן, תוך שהעמיד את תביעתו, לפי כתב התביעה המתוקן, על סך של 376,783 ₪.

עיקר טענות הנתבעת
הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שקדמה לחודש 10/2011; או מחמת היעדר יריבות, בהינתן כי מעולם לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. לגוף העניין, טענה הנתבעת, בין היתר, כי התובע מעולם לא עבד אצלה, אלא סיפק לה שירותי הסעה עבור עובדיה, למפעל ובחזרה לביתם, וזאת כקבלן, במסגרת עסק עצמאי שניהל בתחום ההסעות, ובאמצעות רכב הסעות בבעלותו. הואיל וכך, הנתבעת סבורה כי לא עומדות לתובע זכויות כלשהן מכוח משפט העבודה המגן, והיא שילמה לו את זכויותיו בהתאם למוסכם בין הצדדים. בהתייחס לסיום ההתקשרות – הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי כיוון שמעולם לא העסיקה את התובע, הרי ממילא לא פיטרה אותו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הפסקת ההתקשרות בין הצדדים נעשתה משיקולים ענייניים, ובהתאם להסכם ההתקשרות ביניהם. הנתבעת פירטה כי במהלך השנים מספר העובדים אצלה גדל ולא היה די ברכבו של התובע כדי לספק את צרכיה, ובשל כך ומטעמי כדאיות כלכלית, החליטה לסיים את ההתקשרות עמו. בהתאם לכך, בתחילת חודש 06/2015 מסרה לתובע הודעה על סיום ההתקשרות בין הצדדים, תוך מתן התראה בת חודש ימים, כך שההתקשרות בין הצדדים הסתיימה בתאריך 01/07/15.

למען הזהירות, ולמקרה שבית הדין יקבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד - מעסיק, טענה הנתבעת ל"קיזוז והשבה". לפי טיעון זה, התמורה ששולמה לתובע כקבלן עצמאי עלתה בהרבה על עלות העסקה של עובד שכיר בתפקיד ובהיקף משרה דומה לזה של התובע, כך שהיא מכסה את מלוא הזכויות הסוציאליות להן היה זכאי התובע אילו נחשב עובד. בפירוט, טענה הנתבעת כי במהלך התקופה שמחודש 10/2011 עד לחודש 4/2015 שולמה לתובע תמורה בסך של 491,155 ₪, אשר משקפת תשלום חודשי ממוצע בסך של 11,422 ₪; כך שאילו הועסק עובד שכיר בתפקיד דומה, ובשים לב להיקף עבודתו החלקי של התובע, משכורתו לא הייתה עולה על סך 6,000 ₪ לחודש. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע הוא שבחר את צורת ההתקשרות עמה, תוך שהיה מודע היטב להשלכותיה ונהנה מיתרונותיה, לרבות תמורה גבוהה יותר ביחס לעובד שכיר. מכאן, ובהסתמך על ה"גישה החישובית" עתרה הנתבעת, כי מכול סכום שייפסק לתובע, אם ייפסק, יש לקזז סך של 455,448 ₪, הוא הסכום העודף ששילמה לתובע בשל מעמדו כנותן שירותים עצמאי [=84 חודשים * (6,000 ₪ - 11,422 ₪)]. כמו-כן, למקרה שייקבע כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, העלתה הנתבעת שורה של טענות הגנה לגוף זכויות המגן הנטענות.

גדר המחלוקת
תביעת התובע נסמכת על הטענה כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, ולכן יש להקדים ולברר את המחלוקת לגבי מהות ההתקשרות בין הצדדים. ככל שייקבע כי התקיימו יחסי עבודה – נדון בכל אחת מן התביעות שהעלה התובע; וככל שתידחה הטענה ליחסי עבודה – הרי שיש לדחות את התביעה כליל.

מסכת הראיות
מטעם התובע הוגש תצהירו; וכן תצהירם של מר טדלה יואב ממן ומר נורמן הסק ( להלן: "מר הסק"). מטעם הנתבעת, הוגש תצהירו של מרק סימנוביץ, שלפיו הינו עובד בחברה משנת 1998, משמש " מנהל החזקה" ומנהל רכב בנתבעת, ובתקופה הרלבנטית שימש " כסגן מנהל בחברה" (להלן: "מר סימנוביץ").

בפתח ישיבת ההוכחות, אשר התקיימה לפנינו ביום 11/11/2020, הודיע ב"כ התובע כי המצהיר מטעם התובע, מר טדלה יואב ממן, נמצא בבידוד, ומכאן ביקש למשוך את תצהירו. בהתאם, הורה בית הדין על הוצאת תצהירו של העד האמור מהתיק.
העדים נחקרו על תצהיריהם בישיבת הוכחות הנ"ל. נעיר כבר עתה, כי מלבד אישור העובדה – המוסכמת – שהתובע ביצע הסעות עבור הנתבעת, מר הסק לא סיפק מידע שהיה בו כדי לתרום באופן ממשי לבירור המחלוקות בתיק, מה גם שלפי עדותו מאז שנת 2004/2005 הוא כלל לא הוסע על ידי התובע.

יחסי עבודה – המסגרת הנורמטיבית
הלכה היא, כי המבחן לקיומם של יחסי עבודה הוא המבחן המעורב, שבמרכזו מבחן ההשתלבות, ולצדו מבחני משנה נוספים. התפיסה היא כי הכרעה בשאלת קיומם של יחסי עבודה אינה טכנית או כמותית, אלא היא מתבצעת בהתאם לתמונה הכוללת, על פי מכלול הסממנים והעובדות, לאחר שניתן משקל מתאים לכל אחד מן הסממנים, כשכל אחד מן הסממנים אינו מוחלט אלא יחסי ( בג"ץ 5168/93 שמואל מור נגד בית הדין הארצי לעבודה, מיום 17/11/96; ע"ע 15868-04-18 גבריאל כותה – עיריית רעננה ואח', מיום 07/04/21 ).

למבחן ההשתלבות, שבמרכז המבחן המעורב, שני פנים מצטברים: חיובי ושלילי, וכך סיכם לאחרונה בית הדין הארצי את ההלכות החלות: "הפן החיובי של מבחן ההשתלבות בוחן האם ישנו מפעל יצרני להספקת שירותים או לביצוע עבודה אחרת שניתן להשתלב בו, האם הפעולה המבוצעת הינה פעולה נחוצה לפעילות הרגילה של אותו מפעל, והאם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל ולא גורם חיצוני לו.
שאלות אלו נבחנות על ידי הפסיקה לפי מספר מאפיינים וביניהם: מידת הפיקוח של המעסיק על שעות העבודה, על מקום ביצועה, על חלוקת המשימות בין העובדים, על הרכב צוותי העבודה ועל ההיררכיה בין העובדים השונים; מרכזיותן וחיוניותן של פעולות מבצע העבודה לפעילותו הכוללת של המעסיק; הליכי ההתקשרות עם המועסק; רציפות הקשר בין הצדדים; כוחו של המעסיק להטיל על מבצע העבודה משימות משתנות; שליטת המעסיק על אופן ביצוע המלאכה; כפיפות מבצע העבודה אל המעסיק; בלעדיותו של מבצע העבודה וזיקתו למפעל; הסתייעות מבצע העבודה בעובדים אחרים לצורך ביצוע עבודתו; מקום ביצוע המלאכה; אופן התשלום; הספקת החומרים לביצוע המלאכה ועוד.
הפן השלילי לעומת זאת, בוחן האם למבצע העבודה עסק משלו, או לייתר דיוק, האם ההשתלבות במפעל המדובר לא נעשתה באמצעות עסקו...כמו כן, הפן השלילי אף הוא נבחן על ידי הפסיקה לפי מספר מאפיינים וביניהם: נשיאה בסיכונים, הנאה מייעול, בעלות על ציוד או גורמי ייצור, נשיאה בהוצאות ועוד." (עניין כותה, בסעיף 10 לחוות דעת הנשיאה וירט ליבנה, וראו האסמכתאות שם).

לצד מבחן ההשתלבות מצויים כאמור מבחני משנה, אשר מהווים "סימני היכר נוספים להיותו של אותו אדם עובד, וינתן להם משקל במקרים שבהם כפות המאזניים אינן נוטות לכיוון זה או אחר...", ובין אלו: אופיו האישי של העיסוק, הכוח לשכור עובד ולפטרו, צורתם של ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי ולמע"מ, ואופן ראיית הצדדים את היחסים ביניהם (עניין כותה, בסעיף 10 לחוות דעת הנשיאה וירט ליבנה, וראו האסמכתאות שם).

אשר לנטל השכנוע – ככל שבמשך ההתקשרות התנהלו הצדדים כמי שאין ביניהם יחסי עבודה, הנטל להוכיח כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים מוטל על שכם הטוען לכך. ובענייננו – על התובע.

שאלת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים
התובע טען כאמור, כי כל משך ההתקשרות בינו לבין הנתבעת, שררו ביניהם יחסי עובד-מעסיק. לגישתו, בכל הקשור לפן החיובי של מבחן ההשתלבות הוא נחשב ל"עובד לכל דבר ועניין", מאחר שהרחקתו מעבודתו הייתה פוגעת באופן ממשי בפעילותה הרגילה של הנתבעת, כיוון שהוא היה היחיד שהסיע עובדים לנתבעת. לעמדת התובע, זו גם המסקנה המתבקשת בראי הפן השלילי, מאחר ש"מסגרת העבודה הייתה קבועה וזאת במשך 21 שנה בכל ימי השבוע לרבות בימי חג וזמינות 24 שעות ביום אשר כוללים משמרות בוקר, ערב, צהריים וכו'."

הנתבעת סבורה כאמור כי התובע מעולם לא עבד אצלה, אלא סיפק לה שירותים כקבלן, שירותי הסעה עבור עובדיה למפעל ובחזרה לביתם, וזאת במסגרת עסק עצמאי שניהל בתחום ההסעות. לפי עמדתה, יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק מוביל למסקנה חד משמעית כי ההתקשרות בינה לבין התובע הייתה התקשרות למתן שירותי הסעות, מול נותן שירותים עצמאי. בגדר האמור טענה הנתבעת, כי לא מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, הואיל והעבודה שביצע התובע ( הסעות) אינה חלק בלתי נפרד מליבת פעילותה העסקית הרגילה ( אופטיקה), אלא היא נלווית לפעילות הרגילה, בדומה לשירותי ניקיון או שירותי שמירה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הפן השלילי של מבחן ההשתלבות לא מתקיים אף הוא. שכן, לתובע עסק עצמאי למתן שירותי הסעות, שהיה קיים עוד לפני תחילת ההתקשרות בין הצדדים, ובמסגרתו הוא סיפק שירותים לה וללקוחות נוספים זולתה, לרבות הדרכת טיולים באופן עצמאי. עוד טענה הנתבעת כי אף מבחני המשנה אינם תומכים בקיומם של יחסי עבודה. בין היתר טענה הנתבעת כי התובע סיפק את שירותיו באמצעות רכב בבעלותו; התמורה שולמה לו כנגד הוצאת חשבונית ולא באמצעות תלוש שכר; התובע לא נדרש לבצע את השירות באופן אישי והעסיק נהגים נוספים מטעמו; התובע הבין היטב את מהות ההתקשרות בין הצדדים, לרבות ההבדל בין יחסי עובד-מעסיק לבין התקשרות כנותן שירותים עצמאי, ומעולם לא העלה טרוניה בעניין זה.

ההתקשרות ומשכה – נקודת המוצא היא כי בין הצדדים התקיימה התקשרות, שבמסגרתה הסיע התובע - ולעתים גם אחרים מטעמו - את עובדי הנתבעת, וזאת משך כ-21 שנים: החל משנת 1994 ועד 01/07/15. לא נערך בין הצדדים הסכם בכתב, ולכל הפחות לא הוצג לפנינו הסכם שכזה. עיקר המחלוקת כאמור נוגעת למהותה של אותה התקשרות.

עסקו של התובע – אין מחלוקת כי התובע היה בעל עסק עצמאי. עם זאת, גרסת התובע לגבי עסקו לא הייתה שקופה והתפתחה לאורך ההליך: פרטים מהותיים לגביה לא הוזכרו בכתב התביעה, אלא התגלו לשיעורין, בעיקר בחקירתו הנגדית של התובע, כשנוסף על כך, סובלת הגרסה מסתירות פנימיות, ולהלן נפרט.

הוכח לפנינו, כי התובע היה בעל עסק כבר כשהחל לבצע עבודה עבור הנתבעת ( בשנת 1994), וככל הנראה תקופה ממושכת קודם לכן ( עדות התובע, פרוט', עמ' 8, ש' 34; עמ' 9, ש' 1 – 8), התובע נשאל בפנינו האם עסקו קיים עוד משנת 1987: תחילה השיב בשלילה, אך כשעומת עם הטענה כי אישור העוסק המורשה שלו הוא משנת 1987, השיב כי הוא " מאמין" שכן, ציין כי אינו זוכר בדיוק, והוסיף כי הוא עוסק מורשה מאחר והוא בעל משק חקלאי, עובדה שלא הוזכרה קודם. מכאן, שאין מדובר במי שהקים עסק לצורך ההתקשרות עם הנתבעת.

גרסת התובע לגבי תחומי פעילותו במסגרת עסקו הלכה והתפתחה עם התקדמות ההליכים, ולא רק זאת אלא שטענותיו בעניין זה לא תמיד היו עקביות. בדיון המוקדם הצהיר ב"כ התובע, כי התובע עבד רק בשביל הנתבעת ולא ביצע הסעות לגורמים אחרים, וכי הוציא חשבוניות רק עבור הנתבעת, ולא נתן חשבוניות עבור שום גורם אחר. מנגד, במעמד אותו דיון התובע עצמו מסר גרסה סותרת והעיד כי " מידי פעם", "לא באופן קבוע", ביצע הסעות ל"גורמים אחרים", ל"כל מיני מזדמנים" (פרוט', עמ' 1, ש' 15 ואילך). בתצהירו ( סעיפים 12 – 13) ציין התובע כך: "הריני להצהיר כי זו הייתה עבודתי היחידה והבלעדית ופרנסתי אשר הייתי מתקיים ממנה לרבות בני משפחתי בכל תקופת העסקה." בסתירה לגרסתו בדיון המוקדם ( שם כאמור טען שביצע הסעות מידי פעם), בתצהירו ציין כי מידי פעם ביצע הובלות ל"גורמים אחרים" "לכל מיני מזדמנים", ובחקירתו בפנינו, לשאלת בית הדין השיב כי לא ביצע הסעות לגורמים אחרים, אלא אך ורק לנתבעת. מעבר לכך, בחקירתו התגלה כי לתובע היה משק חקלאי במסגרתו מכר " כל מיני תוצרת חקלאית", כנגד הוצאת חשבוניות ( פרוט', עמ' 11, ש' 1 – 4). בנוסף, בחקירתו הנגדית הודה התובע, לראשונה, כי בד בבד עם עבודתו עבור הנתבעת, פעל במסגרת עסקו – ולטענתו גם כשכיר - כמדריך תיירים, וכי שמו מופיע ברשימת מורי הדרך של משרד התיירות. לטענת התובע, פעילותו כמדריך תיירים הייתה בעתות בהן הנתבעת לא הייתה זקוקה לו, בעיקר בשבתות ובחגים, ומאחר שהכנסותיו מן הנתבעת לא הספיקו לפרנסתו ( פרוט', עמ' 9, ש' 8 – 14).

התובע לא סיפק הסבר משכנע מדוע לא גילה את הפרטים לגבי עסקיו במקשה אחת, ואף ניסיונו ליישב את המתח בין גרסאותיו לא עלה יפה. כך, למשל, התובע הסביר, כי כאשר ציין בסעיף 13 לתצהירו כי ביצע הובלות, התכוון לשירותי תיירות שסיפק, טענה שאינה משכנעת, בוודאי לאור הקשיים בעדותו.

לפיכך, אנו קובעים כי לצד ההסעות שביצע עבור הנתבעת, התובע פעל במספר תחומים במסגרת עסקו: מכר תוצרת חקלאית, סיפק שירותי תיירות, וככל הנראה ביצע הסעות לגורמים אחרים ( כעדותו בדיון המוקדם), ואולי גם הובלות.

היקף העבודה שביצע התובע עבור הנתבעת/השירות שסיפק – לפי גרסת מר סימנוביץ מטעם הנתבעת, התובע ביצע את עבודתו במשך שעות ספורות מידי יום. התובע הסיע את עובדי משמרת הבוקר לעבודתם, לאחר מכן בשעות אחר הצהריים, עם סיום העבודה הסיע את עובדי משמרת הבוקר מן המפעל לביתם. כמו-כן, מר סימנוביץ ציין , כי לעתים ולפי הצורך, התובע ביצע הסעות בשעות לילה, עבור עובדי משמרת צהריים שסיימו את עבודתם בשעה מאוחרת, ובמקרה כזה " היו" פונים לתובע טלפונית ומתאמים עמו את שעת האיסוף ( תצהיר מר סימנוביץ, בסעיף 10).

במהלך הדיון המוקדם הצהיר ב"כ התובע כי התובע עבד " כל היום למשך שעות ארוכות", והוסיף כי אין מדובר במשרה חלקית, אלא במשרה " מעל המלאה" (פרוט', עמ' 5, ש' 4 – 5). הצהרות אלו נסתרו באותו מעמד על-ידי התובע עצמו , אשר מסר כי עבד כל יום "מס' שעות: שעתיים בבוקר, שעתיים אחר הצהריים ושעה וחצי בלילה" ( פרוט', עמ' 5, ש' 7 – 11), כך שלפי גרסתו זו עבד התובע לכל היותר 5.5 שעות ליום. התובע הוסיף בדיון המוקדם, כי הסעות משמרת לילה התבצעו חמישה – שישה ימים בשבוע, כולל ערבי חג, שבת, ומוצאי שבת.

בחקירתו הנגדית פירט התובע כי הסעת הבוקר החלה בשעה 06:30 עד 08:15 - 08:20; אחר הצהריים החל להחזיר עובדים מהשעה 16:30 וסיים בשעה 19:00; ואף בלילה הסיע עובדים, כשהאיסוף היה " פעם בחצות, פעם ב 01:00...", ונזכיר כי לפי גרסתו בדיון המוקדם, ההסעות בלילה ארכו שעה וחצי; גרסה אשר מתיישבת עם גירסת מר סימנוביץ כי הסעות הלילה היו של עובדי משמרת הצהריים ש"גלשו" בעבודתם לתוך הלילה. מכל מקום, לפנינו העיד התובע כי בשנת 2010 פסקו הסעות הלילה, ומאז עבד בהסעת עובדי משמרת הבוקר והצהריים. התובע הוסיף בחקירתו הנגדית, כי " מידי פעם" באמצע היום " הם" (הנתבעת) דרשו ממנו שירותי הובלה, אולם מדובר בטענה כבושה, שלא פורטה ולא הוכחה, ועל כן היא נדחית. (פרוט', עמ' 14, ש' 23 – 28; עמ' 15, ש' 1 – 12).

אם כן, לפי גרסת התובע באשר למשך הזמן שהקדיש להסעת עובדי הנתבעת, המסקנה היא כי עד שנת 2010 התובע עבד לכל היותר משך 5.5 שעות ביום במפוצל, ומאז שנת 2010 עבד לכל היותר 3.8 שעות ליום במפוצל (1.8 שעות בבוקר, ו-2.5 שעות בצהריים – ערב). עדותו של מר סימנוביץ מחזקת את המסקנה שהזמן שהקדיש התובע לנתבעת היה מצומצם יחסית ( פרוט', עמ' 19).
טענת התובע כי היה צריך להיות זמין עבור דרישות הנתבעת 24 שעות ביממה ( סעיף 15 לתצהירו), נדחית בהיותה טענה מהותית כבושה, שלא נזכרה בכתב התביעה, שנטענה בעלמא, ללא ראיות שיתמכו בה, חרף הכחשתה הנמרצת של הנתבעת כבר בדיון המוקדם. זאת ועוד, הטענה בדבר זמינות מוחלטת אינה משתלבת עם עדות התובע עצמו , ממנה עולה כי שעות ביצוע ההסעות היו מצומצמות וקבועות פחות או יותר. כאשר עומת התובע עם מתח זה, לא סיפק הסבר משכנע, אלא טען: "זה תפס את כל היום, מהשעה 06:30 עד 19:00, אני לא יכולתי לנסוע ליוון בזמן הזה." ( פרוט', עמ' 15, ש' 21 – 23). על כך יש להוסיף כי בחקירתו החוזרת העיד התובע כי בין " סבב הבוקר" ל"סבב הצהריים" חזר לביתו, אשר בכפר ברוך, וכך גם היה בין הסעת הצהריים לבין הסעת הלילה, כשהייתה כזו ( פרוט', עמ' 16, ש' 8 - 11). מכאן שלא מצאנו כי הנתבעת דרשה מן התובע זמינות מעבר לשעות שתיאר, ואף לא הוכח כי התובע היה זמין עבורה מעבר לשעות אלו, בוודאי שלא הוכחה זמינות משך 24 שעות ביממה, שלהתרשמותנו נוצרה לצורך התביעה.

לפיכך, אנו קובעים כי בתקופה שעד שנת 2010 – לכל היותר ביצע התובע הסעות משך 5.5 שעות ביום במפוצל, ומשנת 2010 – לכל היותר 3.8 שעות ביום במפוצל.

בלעדיות הקשר ומידת התלות בנתבעת – כאמור לעיל, התמונה העולה מעדות התובע בדיון המוקדם, ובסעיפים 12 – 13 לתצהירו, היא כי התקשרותו עם הנתבעת היא בלעדית, או כמעט בלעדית, באשר מידי פעם ביצע הסעות/הובלות עבור " כל מיני מזדמנים". אולם, התובע לא טרח להציג ראיות, על מנת לאשש את טענתו שלפיה, ביצוע אותן הסעות/הובלות עבור אחרים, לא הייתה משמעותית, כפי שמצטייר מגרסאותיו אלו. בחקירתו הנגדית, אף נחלשה טענתו לבלעדיות, כאשר עלה כי במסגרת עסקו התובע גם מכר תוצרת חקלאית וסיפק שירותי תיירות ( וראו גם, תצהיר מר סימנוביץ, בסעיפים 12 – 13).

בחקירתו הנגדית, התבקש התובע להסביר את המתח בין גרסאותיו ( בתצהיר, בדיון המוקדם, ובחקירתו הנגדית) לגבי פעילותו במסגרת עסקו. תחילה טען כי 95% מהזמן " זו" (כלומר, עבודתו עבור הנתבעת) הייתה עבודתו היחידה, והוסיף כי מעשיו בזמנו הפנוי זה עניין שלו ( פרוט', עמ' 9, ש' 21 – 24). טענה זו של התובע, נתמכת בעדותו בלבד, אולם אין אנו מוצאים מטען ראייתי מספק בעדותו. זאת ועוד, מדובר בטענה שאינה מתיישבת עם ראיות אחרות. ככל שהטענה היא כי 95% מתקופת ההתקשרות עם הנתבעת (21 שנים) הייתה זו התקשרותו היחידה של התובע, או מקור פרנסתו היחיד – הרי שהיא נסתרת מהחשבוניות שצירף התובע לכתב התביעה, כפי שנסביר בהמשך. בדומה לכך, ככל שהטענה כי 95% מזמנו בתקופה נתונה הוקדש לנתבעת, הרי שטענה זו אינה מתיישבת עם עבודה בהיקף של 3.8 – 5.5 שעות ליום, עם טענות התובע לגבי עיסוקיו האחרים ועם החשבוניות שהגיש.

עיון בחשבוניות שצירף התובע לכתב התביעה, ואשר אין מחלוקת כי הוציא לנתבעת כנגד התמורה שקיבל ממנה בעד ביצוע ההסעות, מלמד כי בתקופות האמורות התובע הוציא חשבוניות רבות לגורמים אחרים-עלומים, מלבד הנתבעת. כך, למשל, בשנת 2014 הוציא התובע לנתבעת 12 חשבוניות, אחת לכל חודש, הראשונה נושאת תאריך 01/01/14, ומספרה הסידורי 1974, והאחרונה נושאת תאריך 01/12/14, ומספרה הסידורי 2013. פירוש הדבר, כי במהלך אותה שנה הוציא התובע לגורמים שאינם הנתבעת - 28 חשבוניות. ניתוח דומה מלמד כי בשנת 2013 הוציא התובע לנתבעת 12 חשבוניות, ולגורמים אחרים 21 חשבוניות; כי בשנת 2012 הוציא התובע לנתבעת 12 חשבוניות, ולגורמים אחרים 26 חשבוניות; וכי בשנת 2011 הוציא התובע 60 חשבוניות, מתוכן רק 12 לנתבעת.

כאשר עומת התובע עם מסקנות אלו העולות מן החשבוניות, חזר על הטענה כי בשבתות ובחגים נתן שירותי הדרכה, וכן על הטענה כי מכר תוצרת חקלאית. בהמשך שינה מגרסתו וטען כי 95% מפרנסתו הייתה מהנתבעת, תוך שהסביר כי " לפעמים" התוצרת החקלאית נמכרה " בגרושים" (פרוט', עמ' 11, ש' 1 – 11), אלא שאף טענות כבושות אלו נטענו באופן כללי וסתמי, ללא כל תימוכין, ומכאן הן נדחות.

מעבר לקשיים בעדותו, יש לזקוף לחובת התובע מחדלים ראייתיים. טענת הנתבעת בדבר הוצאת חשבוניות לגורמים אחרים, אשר נסמכת על המספרים הסידוריים של החשבוניות שהגיש, הועלתה בפירוש בדיון המוקדם ( פרוט' דיון מוקדם, עמ' 3, ש' 5 – 9), ולמרות זאת בחר התובע שלא לפרוס לפנינו את התמונה העובדתית המלאה, וכאשר נשאל מדוע לא הגיש חשבוניות נוספות, כדי להראות שעיקר הכנסתו נובע מן הנתבעת, השיב: "לא רלוונטי לעניין" (פרוט', עמ' 11, ש' 12 – 14). בנסיבות אלו, חלה החזקה כי אילו הציג התובע את אותן חשבוניות, הן היו סותרות את טענותיו.

המסקנה המתבקשת היא כי ההתקשרות בין התובע לנתבעת לא הייתה בלעדית, ובמקביל אליה ביצע התובע עסקאות רבות עם גורמים אחרים. כך גם, דחינו את הטענה כי עיקר זמנו של התובע הוקדש לנתבעת, ואת הטענה כי עיקר פרנסתו נבעה מן הנתבעת.

פיקוח ושליטה – התובע העיד לפנינו, כי שעות ביצוע הסעות העובדים נקבעו על ידי מר יורם חזן, ומר סימנוביץ ( פרוט', עמ' 14, ש' 11 – 14). מר סימנוביץ אישר זאת, והוסיף כי הסידור היה קבוע ואם היו עובדים חדשים, התובע עודכן בהתאם ( פרוט', עמ' 23, ש' 16 – 21). מעבר לכך, לא הוכחו יסודות המעידים על פיקוח של הנתבעת, ובוודאי לא כאלו שמעידים על שליטתה בהיבט כלשהו מהיבטיה המהותיים של העבודה.

הבעלות על רכב ההסעות – התובע הודה כי הסעת עובדי הנתבעת בוצעה באמצעות " רכב הסעות מורשה משרד התחבורה" בבעלותו, והוסיף כי במהלך השנים החליף את רכב ההסעות לעדכני וחדש יותר, וכל הרכבים היו שלו ( פרוט', עמ' 1, ש' 23; עמ' 2, ש' 1; תצהיר התובע, בסעיפים 10 ו-11; תצהיר מר סימנוביץ, בסעיף 14).

נשיאה בהוצאות ותשלום מיסים – אין מחלוקת כי התובע נשא בכל העלויות הנלוות של רכב ההסעות, לרבות ביטוח, דלק ורישיונות, והיה עליו לדאוג שהרכב יהיה מותאם ובעל האישורים המתאימים להסעת נוסעים, כך שהנתבעת לא נשאה באופן כלשהו בעלויות הרכב ( עדות התובע, פרוט', עמ' 10, ש' 5 – 7; דיון מוקדם, עמ' 5, ש' 17 – 18; תצהיר מר סימנוביץ בסעיף 14). התובע גם אישר לפנינו כי שילם מס הכנסה וביטוח לאומי, וכי הוא נעזר בשירותי רואה חשבון/מנהל חשבונות ( פרוט', עמ' 16, ש' 14 – 17).

התמורה ששולמה לתובע – התובע אישר כי בתמורה להסעות שביצע, שילמה לו הנתבעת תמורה בהתאם למספר סבבי ההסעות שביצע ( עדות התובע: פרוט', ש' 15, ש' 15 – 16; פרוט' דיון מוקדם, עמ' 5, ש' 12 – 14); וכן אישר כי בעקבות התייקרות הוצאותיו – הסכום ששילמה לו הנתבעת " פר סבב" הלך ועלה. עוד הוסכם בין הצדדים, כי כנגד תשלום התמורה על-ידי הנתבעת, מידי חודש בחודשו הוציא לנתבעת חשבונית מס ( תצהיר מר סימנוביץ, סעיף 11; תצהיר התובע בסעיף 4).

ביצוע אישי – מר סימנוביץ העיד בתצהירו, כי התובע לא נדרש לספק את שירותיו באופן אישי, והוא נהג להביא נהגים מחליפים שהעסיק, שעה שסיפק שירותים לגורמים אחרים, או כאשר חלה, או כששהה בחופשה. מר סימנוביץ הוסיף והצהיר, כי כאשר התובע התבקש לבצע הסעות בשעות לילה, פעמים רבות אשתו הגיעה (להסיע) במקומו ( תצהירו, בסעיפים 15 – 16). על כך חזר בחקירתו לפנינו ( פרוט', עמ' 21, ש' 28 – 33). הטענה כי לעתים התובע ביצע את עבודתו באמצעות אחרים קיבלה חיזוק מעדות התובע, אשר נשאל האם במקרה של מחלה/חופשה/הדרכה, דאג שמישהו אחר יבצע את העבודה במקומו, ותשובתו הייתה כי במשך 21 שנים לא יצא לחופשות ( מלבד חגים), ולא היה חולה. תשובתו זו של התובע הוכחשה נמרצות על-ידי מר סימנוביץ בחקירתו, ואף שאינה בלתי אפשרית, לא נחזית סבירה במיוחד. התובע גם הכחיש כי אשתו ביצעה הסעות עבור הנתבעת. כך או אחרת, בהמשך אישר התובע כי אכן היו מקרים שדאג לממלא מקום, זאת כאשר רכבו היה במוסך, וכדי " להמשיך את הרצף השירותי לחברה" (פרוט', עמ' 10, ש' 8 – 17), ונוסיף כי על פי עדות התובע היה לו רכב הסעות אחד בלבד. גם בסיכומיו הודה התובע כי אכן הביא עובד אחר מטעמו, אלא שלטענתו היה זה " במקרה קיצוני ביותר", ובמקום אחר בסיכומיו טען כי היה זה " במקרים בודדים וקיצוניים". מכאן שהתובע אישר את טענת הנתבעת כי לעתים שלח עובדים אחרים במקומו, אך לא עשה דבר כדי לאשש את טענתו כי מקרים אלו היו כה נדירים.
המסקנה העובדתית היא כי עקרונית, התובע היה רשאי לבצע את עבודת ההסעות באמצעות נהג אחר ואף רכב אחר, והוא אף עשה כן במידה כזו או אחרת, שלא השתכנענו כי הייתה זניחה.

הפן החיובי של מבחן ההשתלבות – אין מחלוקת כי לנתבעת מפעל יצרני שניתן להשתלב בו. בעיקר הדברים, התובע נסמך על טענות לפיהן: שעות העבודה היו עפ"י הדרישה של הנתבעת; שעות עבודתו היו קבועות; היה צריך להיות זמין עבור דרישות הנתבעת 24 שעות ו"כפוף אליה למשך כל הזמן וזאת בשל הספקת העובדים" – טענה אשר נדחתה כמפורט לעיל במישור העובדתי; הרחקתו מעבודתו הייתה פוגעת באופן ממשי בפעילותה הרגילה של הנתבעת, כיוון שהוא היה היחיד שהסיע עובדים עבורה; משך הקשר בין הצדדים.

נקדים ונציין כי לעמדתנו לא מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. כפי שציין התובע בסיכומיו, אחד מנדבכי הפן החיובי של מבחן ההשתלבות הוא "... שמבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל..." (סעיף 10 לסיכומיו). אלא שהתובע לא הציג טיעון עובדתי סדור שניתן להסיק ממנו השתלבותו במערך הארגוני של הנתבעת, לא הצביע על סממני השתלבות בעלי משקל וממילא לא הביא ראיות לתמוך במסקנה כזו. בגדר האמור: לא הוכח פיקוח ממשי כלשהו על ההסעות שביצע התובע, לא במישור הטכני-ארגוני ולא במישור המהותי; לא נטענו ולא הוכחו סממנים אשר מצביעים על כפיפות התובע לגורם כלשהו בנתבעת; לא נטען ולא הוכח כי היה לנתבעת כוח להטיל על התובע משימות שונות במהותן מעבודת ההסעות שביצע; לא נטען ולא הוכח שהתובע היה כפוף משמעתית לנתבעת; לא הוכחו זיקות למפעל הנתבעת, ועיקר עבודת התובע בוצעו מחוץ לחצרי הנתבעת.

לצד זאת, הוכח כי לצורך ביצוע ההסעות התובע השתמש בגורמי ייצור ( כלי עבודה) בבעלותו, ובפרט ברכב ההסעות, שהוא נדבך מרכזי בתוצר הסופי שקיבלה הנתבעת, ולא הוכח כי הנתבעת סיפקה לו כלי עבודה כלשהם. נתון זה, אשר מתקשר הן לפן החיובי והן לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, מחליש מאוד את הטענה בדבר קיומן של יחסי עבודה, ודברים ברוח זו אף נכתבו בפירוש בנספח הראשון לסיכומי התובע, ובזו הלשון: "השאלה אם בעלות בכלי העבודה הופכת את המשתמש בו לבעת ( צ"ל לבית – ל.ת.ס) עסק עצמאי תידון אף היא בהתאם לגודל ההשקעה. לכן – השקעה במשאית תהפוך את בעל המשאית לבעל עסק עצמאי וזאת אף אם הנהג נותן שירותי הובלות למפעל אחד ויחיד.".

אכן, הכלל הוא כי הבעלות על כלי עבודה אינה מטה בהכרח את הכף לצד זה או אחר, אלא הכל תלוי בטיב הכלי, בשוויו הכספי, ובמשקל שנועד לו בהתקשרות בין הצדדים (ראו למשל, דב"ע תשן/147-3 חברת מלונות דן בע"מ – ברנט (26/06/91), בסעיף 11 לפסק הדין, וראו האסמכתאות שם). עם זאת, במקרים בהם נדון מעמדו של נהג כלי רכב כגון משאית או רכב מסחרי אחר, אפילו הועסק בלעדית על ידי מזמין אחד, נטיית הפסיקה היא שלא להכיר ביחסי עבודה (ראו למשל, עניין ברנט הנ"ל, בסעיף 10 לפסק הדין; ע"ע 300049/98 ז. וילשטיין בע"מ – עזבון המנוח מרדכי תהילה ז"ל, מתאריך 21/03/99, בסעיף 8.( ח) ואילך לפסק הדין), וכך אף נפסק לגבי מי שסיפק שירותי הסעה באמצעות מיניבוס שבבעלותו ( דב"ע נה/3-43 ‏ פרץ נ' המועצה האזורית לב השרון, מתאריך 10/08/95). אכן, בעלות על גורם ייצור " מסחרי", כגון משאית או מיניבוס, משמעותי בשוויו, ושמהווה תשומה מרכזית בתוצר הסופי - מחליש את המסקנה בדבר השתלבות, ומחזק את המסקנה בדבר מתן שירות באמצעות עסק עצמאי, שבמרכזו השקעת הון. בנוסף, המדובר בהתקשרות שבה משולבים הרכב וכוח עבודתו של הנהג, משקלו היחסי של זה האחרון מצטמצם, ולעתים אף קיים קושי מעשי לבודדו ( עניין ז. וילשטיין הנ"ל).

נוסף על כך, הוכח כי התובע רשאי היה לבצע את עבודת ההסעות באמצעות רכב ו/או נהג אחר, וכי עשה כן בהיקף כזה או אחר, ומדובר בשיקול משמעותי שמחליש אף הוא את הטענה לקיומם של יחסי עבודה, כפי שאף עולה מהנספח הראשון לסיכומי התובע. עוד הוכח כי התקשרות התובע עם הנתבעת לא הייתה בלעדית, אלא התובע ביצע עסקאות רבות עם אחרים, ונדחתה הטענה כי היקף העסקאות האחרות היה זניח; כי משך הזמן שהקדיש התובע לנתבעת היה מצומצם יחסית; וכי התמורה בעד ההסעות נקבעה על פי כמות ההסעות (" פר סבב"), ולא לפי יחידות זמן, ומטבע הדברים היא כללה מרכיב משמעותי בעד העמדת רכבו של התובע לצורך ביצוע ההסעות.

בהתייחס לקביעת שעות העבודה - אין מחלוקת כי הנתבעת קבעה את שעות ביצוע ההסעות של עובדיה וכי שעות העבודה היו על פי רוב קבועות. אולם, שעות ביצוע ההסעות נקבעו בהתאם לשעות תחילת/סיום משמרות עובדי הנתבעת, שהיו קבועות מצדן, ולכן אין כאן מופע ברור של כפיפות עובד לכוחו של מעסיק לקבוע סידור עבודה.

בהתייחס למשך הקשר בין הצדדים – ההתקשרות בין הצדדים היא אכן ממושכת – 21 שנים. נתון זה עשוי, בנסיבות מסוימות, לתמוך בקיומם של יחסי עבודה. אולם, אין מדובר במבחן יחיד או מכריע, ובוודאי שאין בו על מנת להתגבר על כך שמכלול הסממנים מטים את כפות המאזניים בבירור לעבר מסקנה בדבר התקשרות בין מזמין לקבלן.

בהתייחס ליחס בין עבודת התובע לפעילותה הרגילה של הנתבעת – בנקודה זו טענות הצדדים היו קוטביות, כשכל צד סבור כי מבחן זה מצדיק את עמדתו. התובע סבור, כאמור, כי מחיוניות הפונקציה שמילא ( הסעות עובדים), יש להסיק כי מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות; ואילו לשיטת הנתבעת, הפונקציה שמילא התובע היא מרוחקת מ"הפעילות העסקית הרגילה" שלה ( אופטיקה), ולכן לא מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. לעמדתנו, בנסיבותיו של מקרה זה, המבחן דנן אינו מהווה שיקול משמעותי. אכן, תיאורטית אפשר היה שהנתבעת תעסיק עובד/י הסעות, או שתרכוש שירותי הסעות. הואיל וכך בבואנו ליישם את מבחן ההשתלבות על נסיבות המקרה, מרכז הכובד צריך שיהא בשאלת השתלבות העובד במפעל, ולא בשאלת השתלבות הפונקציה שמילא בתהליך הייצור. במקרה דנן, בו אין ראיות לקיומה של השתלבות ארגונית ממשית של התובע במפעל, וקיימות ראיות לכך שהתובע סיפק את השירות באמצעות עסקו – כפי שנראה בהמשך, הרי אפילו אם נניח שהפונקציה שמילא התובע היא משמעותית, אין בכך כדי להצדיק מסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד – מעסיק .

מכאן, התובע לא הציג טענות וראיות אשר מצביעות על השתלבותו במערך הארגוני של הנתבעת, ולא שכנע בדבר התקיימות הפן החיובי של מבחן השתלבות, ודי בכך כדי להצדיק דחיית המסקנה בדבר יחסי עבודה בין הצדדים.

הפן השלילי של מבחן ההשתלבות – כפי שקבענו לעיל, לתובע היה עסק עוד טרם החל את התקשרותו עם הנתבעת, ולצד ביצוע ההסעות עבור הנתבעת, לכל הפחות מכר תוצרת חקלאית, סיפק שירותי תיירות, ככל הנראה גם ביצע הסעות עבור אחרים, וייתכן ואף ביצע הובלות. בחינת מאפייני ההתקשרות מלמדת כי התובע סיפק לנתבעת שירותי הסעות במסגרת אותו עסק. מסקנה זו נתמכת בעובדה כי במשך כל תקופת ההתקשרות התובע היה בעליו של גורם יצור עיקרי – רכב ההסעות, והניתוח המשפטי שלעיל יפה גם לעניין הפן השלילי וביתר תוקף; כן התובע נשא בכל העלויות הנלוות של רכב ההסעות, עובדות אשר מצדן אפשרו לו להשפיע על שורת הרווח. לכך מצטרפים גם סממנים נוספים כגון: היעדר מעורבות הנתבעת בנוגע לאופן ביצוע העבודה, והעובדה שהתובע רשאי היה לבצע את העבודה אף באמצעות נהג אחר ו/או רכב הסעות אחר. מכאן, שגם הפן השלילי אינו מתקיים, ואין צורך שנידרש למבחני עזר נוספים.

לסיכום שאלת יחסי עבודה – התובע לא הוכיח קיום הפן החיובי והפן השלילי של מבחן ההשתלבות, ומכאן שלא הוכיח כי בינו לבין הנתבעת שררו יחסי עבודה, ומסקנתנו היא כי הוא סיפק לנתבעת שירותי הסעות, במסגרת עסקו, כך שיחסי הצדדים הם יחסי מזמין – קבלן.

התוצאה הנובעת מהמפורט לעיל היא שהתובע אינו זכאי לאף אחת מהזכויות שתבע, שמקורן במשפט העבודה.

לסיכום
לאור כל המפורט לעיל, התביעה, על כל ראשיה, נדחית.

בנסיבות העניין, על התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪, אשר ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י ' תמוז תשפ"א, (20 יוני 2021) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

_________________ ___________________ ____________________
מר עזמי תחאוח'ו לובנא תלחמי סוידאן מר אריה להב
נציג ציבור עובדים שופטת נציג ציבור מעסיקים