הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ס"ע 66844-03-16

לפני:
כב' השופטת רויטל טרנר
נציג ציבור (עובדים) מר מרדכי חזיזה
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' איריס קליין

התובע: מוחמד עוסמאן
ע"י ב"כ עו"ד תמיר שטינוביץ

-

הנתבע: ליאור גולדברג
ע"י ב"כ עו"ד יניב נשיא

פסק דין
התביעה שלפנינו עניינה בזכויותיו של התובע בגין תקופת עבודתו עבור הנתבע.
רקע עובדתי והשתלשלות האירועים
הנתבע הינו עוסק מורשה אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה הפעיל את חוף 'גרין' בטבריה (להלן: החוף). התובע הינו מבקש מקלט מאריתריאה ולטענתו הועסק על-ידי הנתבע ב ין השנים 2011- 2013, ואילו לטענת הנתבע בין השנים 2012-2013, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת היקף העבודה.
כתב התביעה המקורי הוגש באמצעות עמותת קו לעובד. ביום 4.7.16 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, אשר בוטל ביום 25.3.19 וההליכים חודשו. ביום 3.4.19 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, הבקשה התקבלה, והוגש כתב תביעה מתוקן בתיק.
ביום 9.7.20 וביום 4.8.20 התקיימו ישיבות הוכחות בתיק. מטעם התביעה העיד ו התובע בעצמו ומר מסגנה פסה, חבר של התובע אשר נטען כי עבד עמו בחוף עבור הנתבע. מטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו ומר אלי אלון, עובד שכיר של הנתבע. לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב והתיק עבר למתן פסק דין.
טענות הצדדים בתמצית
התובע טוען כי הועסק במשרה מלאה וברציפות החל מחודש 3/11 ועד לפיטוריו בחודש 10/13, בעבודות ניקיון ותחזוקה. לטענת התובע, השתכר שכר של 25 ₪ לשעה, עבד שעות נוספות רבות, ובסמוך למועד פיטוריו נפצע בזמן העבודה ונזקק לתקופת החלמה ארוכה. עוד טוען התובע כי יש לחשב זכויותיו על פי צו ההרחבה לאולמות וגני אירועים. בגין כל האמור מבקש התובע פיצוי בגין אי-מתן הודעה על תנאי עבודה; הפרשי שכר עבודה; גמול שעות נוספות; דמי חופשה שנתית; דמי חגים; דמי הבראה; פיצוי בגין אי-ביצוע הפקדות לביטוח פנסיוני; פיצוי בגין פגיעה בעבודה; דמי מחלה; פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות; תמורת הודעה מוקדמת; פיצויי פיטורים; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ; פיצוי בגין אי מסירת תלושים והלנת שכר. כתב התביעה המתוקן עומד על סך של 122,738.25 ₪.
הנתבע טוען כי התובע הועסק על-ידו על בסיס מזדמן, בין החודשים 5/12 – 9/12,[ ובהמשך בין החודשים 6/13 – 8/13, בהיקף של שעות בודדות מדי פעם, ושכרו עמד על 30 ₪ לשעה. עוד טוען הנתבע כי בחוף אין אולם אירועים, וכי האירועים מתקיימים תחת כיפת השמים, במתכונת של השכרת המקום לחברות ואירועים פרטיים, ללא שירותי מזון. לכן, לטענת הנתבע לא חל עליו צו ההרחבה הנטען. כמו-כן טוען הנתבע כי חלה התיישנות על חלק מרכיבי התביעה שכן יש לספור את מניין תקופת ההתיישנות החל מהגשת כתב התביעה המתוקן. לבסוף מבקש הנתבע לקזז מכל סכום שיקבע בתביעה את הוצאות הטיפול בתובע במשך שלושה שבועות בהם השתקם מפציעתו, תמורת ההודעה המוקדמת ועלות טקס 'הסרת דיבוק'.
דיון והכרעה
המחלוקת המרכזית בין הצדדים, אשר משליכה על חישוב זכויותיו של התובע, הינה לעניין היקף עבודתו של התובע אצל הנתבע. הצדדים חלוקים לגבי מועד תחילת עבודתו של התובע ומועד סיום עבודתו, האם עבד ברציפות לאורך כל השנה או רק בתקופת עונת הרחצה, האם עבד בהיקף משרה מלא או חלקי, והאם עבד שעות נוספות.
התובע טוען כי לפי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד) הוכחת תחילת מועד העסקתו, שכרו, שעות עבודתו וכן נסיבות סיום העסקתו של התובע מוטלים על הנתבע. הנתבע טוען מנגד כי משלא הרים התובע את נטל ההוכחה ביחס לתקופת עבודתו והיקפה, יש לדחות את טענותיו בהקשר זה.
סעיף 5א לחוק הודעה לעובד קובע כי "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר...". הנתבע לא מסר לתובע הודעה על תנאי עבודה, ולא נחתם הסכם עבודה. הנתבע גם לא ניהל עבור התובע רישומי נוכחות, לא מסר לו תלושי שכר ואף לא דיווח עליו לרשויות המס. עם זאת, על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, על התובע להציג גרסה ראשונית משכנעת. כאשר עובד מציג גרסה עובדתית משכנעת כנדרש בסעיף 5 א לחוק הודעה לעובד, מובן מאילו כי מדובר בגרסה עובדתית אשר בית הדין משתכנע במהימנותה, ולא בגרסה עובדתית נטענת. לכן, אין די בכך כי התובע "העיד על טענותיו באותו עניין" בהתאם לדרישת סעיף 5א האמור, אלא עליו לשכנע את בית הדין באמצעות 'דבר מה נוסף' בדבר גרסתו לעניין היקף עבודתו או תנאי שכרו.
במקרה שלפנינו, לאחר עיון בראיות ובעדויות הצדדים, שוכנענו כי התובע הציג גרסה עובדתית משכנעת בנוגע למועד תחילת עבודתו ומועד סיום עבודתו, וכי עבד ברציפות במהלך עונת הקיץ והחורף, במשרה מלאה. עם זאת לא השתכנענו כי ביצע שעות נוספות, ונפרט להלן את קביעותינו.
נדרשת התייחסות בשלב זה לאופן שמיעת העדויות. התובע והעד מטעמו אינם דוברים עברית (מר פסה אומנם הצליח להתבטא גם בעברית, אולם באופן מוגבל). בכל הנוגע לעדותו של התובע, הוזמנה לבקשתו מתורגמנית לשפה הערבית, אשר התקשתה לעיתים להבין את דבריו של התובע אשר מדבר לדבריה בניב שאינו שגור בפי דוברי השפה הערבית. בכל הנוגע לעדותו של מר פסה, הוזמן מתורגמן לשפה הטיגרית, אשר דומה היה כי הוא מיטיב להבין את דברי העד, אולם הוא עצמו התקשה לתרגם את התשובות בשל שליטה חלקית בשפה העברית. במהלך חקירתם של התובע ושל מר פסה, באי כוח הצדדים הרבו להעיר הערות, חלקן כלל אינן רלוונטיות לחקירות וחלקן פולמוסיות ובעלות תוכן פוגעני זה כלפי זה, אשר קטעו הן את רצף התשובות והן את רצף התרגום. בסופו של יום ולאחר קריאת הפרוטוקולים, ניתן להתחקות אחר תשובות התובע והעד מטעמו, ויש לקרוא את דבריהם תוך הבנה של קשיי השפה והתרגום.
מועד תחילת עבודתו של התובע
התובע טוען כי החל את עבודתו אצל הנתבע בחודש מרץ 2011. על טענה זו חזר התובע בעקביות בעדותו, כאשר הסביר כי לאחר כניסתו לישראל, הגיע ישירות לטבריה שם התגורר בן דודו, והחל לעבוד אצל הנתבע. הנתבע טוען מנגד כי החוף לא פעל בשנת 2011, אולם עדותו בהקשר זה לא היתה עקבית. מצד אחד טען הנתבע בתצהירו "בשנת 2011 לא החזקתי אף עובד במתחם כאשר גם אני הייתי מצוי בתקופת החלמה מתאונה קשה שעברתי, לא יכולתי לעבוד במשך תקופה ארוכה", ומצד שני טען כי בשנה זו השכיר את החוף לצדדים שלישים לצורך אירועים. כשנשאל לעניין זה במהלך עדותו השיב כי עסקו נפתח בשנת 2005 ו "בין לבין היה תקופה שלא היה רישיון עסק, החוף היה סגור". כשנשאל איך טענה זו מתיישבת עם העובדה שבתצהירו טען כי "עד לשנת 2012 לא היה לי רישיון עסק לתפעל דבר מה בחוף מעבר לקיום חוף רחצה בלבד", השיב כי "לא, לא עבדתי", אולם בהמשך עדותו הודה כי העסק תמיד פעל. הנתבע נמנע מהצגת מסמכים שיכלו לתמוך בגרסתו, כגון הסכם השכרת החוף או חשבוניות שיכולות ללמדנו כמה אירועים נערכו בחוף מידי שנה, וכשנשאל לעניין זה במהלך עדותו השיב בלקוניות ובכלליות. זאת ועוד, הנתבע טוען כי את ההכרות עם התובע ערך אדם בשם חיים אותו הוא מכיר כנהג מונית בעיר, ומר אלון אישר כי גם הוא מכיר את אותו אדם ואף יש לו את פרטי ההתקשרות עמו. בניגוד לתובע, לו אין היכרות מוקדמת עם מר חיים, הנתבע יכול היה לזמן את מר חיים על מנת שיסביר לבית הדין מתי החל התובע לעבוד, אך הוא בחר שלא עשה זאת. לכן, אנו קובעים כי התובע החל את עבודתו בחודש מרץ 2011.
רציפות העבודה
מחלוקת מרכזית בין הצדדים הינה לגבי רציפות עבודתו של התובע אצל הנתבע. לטענת התובע, עבד אצל הנתבע החל מחודש 3/11 ועד לחודש 10/13 בעבודות ניקיון ושיפוצים בחוף וגם בביתו הפרטי של הנתבע. מנגד, הנתבע ט וען כי החוף היה סגור בחודשי החורף ובשנת 2011 כאשר עבר תאונת דרכים. בהתאם לכך, טען כי התובע עבד אצלו רק בחודשי הקיץ, בחודשים 5-9/12 ולאחר מכן בחודשים 6-8/13.
לאחר בחינת הגרסאות השונות, שוכנענו כי התובע עבד עבור הנתבע לאורך כל השנה. בכתב התביעה ציין התובע כי בתקופות שלא היו אירועים היה עובד בביתו של הנתבע, וכי שימש כעובד ניקיון וביצע כל מטלה שניתנה לו, ובדיון המוקדם הסביר התובע את אופי המטלות שנדרש לעשות במסגרת עבודתו : "בהתחלה ביקשו ממני לשטוף כלים ושאנקה מסביב. בחורף שיניתי לוחות ליד הים, שיניתי כל מיני דברים, שיפוצים. הם אמרו כדי שלא אעזוב אותם, שאעבוד איתם, שלחו אותי לבית, עשיתי שם עבודת ניקיון, כל יום, אבל בבית, לא כל יום". בתצהירו חזר התובע על טענותיו כי עבד ב רציפות וביצע כל מטלה שניתנה לו, וכך גם השיב במהלך עדותו בבית הדין:
"ש. כן. בכתב התביעה המקורי שאתה הגשת דרך קו לעובד, אתה אמרת שעבדת בשטיפת כלים, בניקיון אולם האירועים ובחורף בסידור, בסידור, סיוד, סיוד המקום.
...
ת. הוא אומר הייתי צובע, כל דבר הייתי עושה. הייתי שוטף כלים ומנקה. כל דבר. והיו מובילים אותי לבית של ליאור".
בניגוד לטענת הנתבע בסיכומיו, שוכנענו כי במשך כל תקופת עבודתו אצל הנתבע, התובע לא עבד אצל מעסיק נוסף. כך הסביר התובע בחקירה :
"ש. במרץ. האם עבדת בעוד עבודות חוץ מאשר בחוף?
ת. מה שהבנתי ממה שהוא אמר, שהוא עבד בניקיון.
...
ת. ניקיון של חצרות. הוא אומר שהוא היה הולך לבתים. אני כנראה לא מצליחה להבין אותו.
...
ת. לבתים,
ש. ניקיון בבתים?
ת. כן.
...
ש. בכמה עבודות עבדת?
ת. רק שנייה, רגע, אני אחדד לו את השאלה.
ש. או. קיי.
ת. כי הוא שואל זה. האם אתה מתכוון לכמה מעסיקים או?
ש. אצל כמה מעסיקים עבדת בין השנים 2011 ל-2013?
...
ת. הוא אומר שרק אצל אותו מעסיק".
התובע הסביר בכתב טענותיו ותצהירו כי גם בחורף התקיימו בחוף אירועים, וכך גם עלה מעדותו: "אירועים יש. בחורף לא היו הרבה... הוא אומר שהיו בודדים... הוא אומר 3-4, לא הרבה", וכשנשאל בהמשך עדותו אודות סוג האירועים השיב כי "בהתחלה היו לילדים מסיבות, בהתחלה כשהגעתי לעבוד. דבר שני, לאחר מכן הם עשו כמה חתונות לחתן". הנתבע טען בהקשר זה כי יש סתירה בטענתו של התובע כי מצד אחד קיבל שכר מלא עבור חודשי החורף, ומצד שני התקיימו בחורף 3-4 אירועים, אולם שוכנענו כי התובע ביצע עבודות נוספות בחודשי החורף ושכרו לא נקבע רק בהתאם לכמ ות האירועים בחוף. כמו-כן, לא מצאנו מניעה לכך שבימות החורף יתקיימו אירועים, בימים לא גשומים, או כי החוף יהיה פתוח לשימוש שאינו כולל רחצה, כפי שעולה מדבריו של מר פסה: "אם אין גשם יש הרבה אנשים, נכנס בים ככה זה". עוד טען התובע באופן עקבי כי עבד בביתו של הנתבע, בימות החורף וכי עסק שם בעבודות גינון וניקיון: "היינו מורידים ציוד, אם היה צורך היינו מסדרים את העצים, גוזמים אותם... בחורף הייתי עושה דברים בבית. והיה עוד כמה דברים, 3-4 דברים שהייתי עושה. הייתי מנקה לו, ככה, מהר, את המקום". התובע כבר בכתב תביעתו טען כי עבד, בין היתר , בביתו של הנתבע כשלא היו אירועים בחוף , ולכן לא מצאנו סתירה בדבריו כ שאמר בתחילה שהיה מבצע עבודות גינון ובהמשך כשהתבקש לפרט את עבודתו בחורף, השיב כי היה מבצע עבודה גם בתוך ביתו של הנתבע. התובע ידע לתאר במהלך עדותו את ביתו של הנתבע, את מרחקו מהחוף ואת טיב עבודתו, תשובותיו היו שוטפות ולא מהוססות, והשתכנענו בגרסתו.
מדברים אלו עולה כי התובע ביצע עבודת ניקיון ושיפוצים עבור הנתבע גם במהלך החורף. טענת הנתבע כי החוף היה סגור במהלך החורף, לא נתמכה כאמור בראיה כלשהי. כך, יכול היה הנתבע להציג תדפיסי בנק, דו"חות מס או חשבוניות עבור אירועים, המעידים על היקף הפעילות בחוף, אך לא עשה כן. כשנשאל הנתבע במהלך עדותו מדוע לא הציג דו"חות עסקיים כדי לתמוך בטענתו, השיב בלקוניות "לא יודע". הנתבע טען עוד בעדותו כי כל עובדיו הינם עובדים עונתיים אשר בתקופת החורף מקבלים דמי אבטלה, אולם בחר שלא להציג ראיות התומכות בכך, כגון תלושי שכר או דיווחים בגין העובדים לרשויות המס. למעשה, אם נקבל את טענתו של הנתבע כי כל עובדיו לא עבדו בחורף וקיבלו אבטלה, ומאחר והנתבע לא דיווח על התובע למוסד לביטוח לאומי כך שהתובע לא יכול היה לדרוש אבטלה בתקופה בה החוף סגור לכאורה, הרי שיש בכך כדי לחזק דווקא את טענת התובע כי הנתבע בחר להעסיק אותו גם בתקופת החורף לתחזוקה שוטפת של החוף כאשר שאר העובדים אינם מועסקים על ידו.
מר אלון טען כי בחורף לא עבד אלא חתם אבטלה (טענה שלא נתמכה במסמכים כלשהם), כך שעל פניו לא היה בחוף ב מהלך החורף ולכן אינו יודע האם התובע עבד או לא. גם עדותו של מר אלון לא היתה חפה מסתירות, כאשר טען תחילה כי לא קיבל את התובע לעבודה, אבל בהמשך החקירה שינה את גרסתו: " אני יודע שאני קיבלתי אותו לעבודה, כאילו מה זה, אני והוא, מה זה כאילו, אני והוא היחידי שהיינו בחוף אז אין מי שיקבל אותו חוץ ממני". יצוין גם כי מר אלון הציג בתצהירו גרסה עובדתית מפורטת אודות אופן העסקתו של התובע, היקף העבודה ואופיו של המקום. לעומת זאת, במהלך עדותו הרבה להשתמש בביטוי "לא זוכר" ולא ידע להסביר את הכתוב בתצהירו. כך לדוגמה בתצהירו פירט באריכות אודות הקשר שלו עם מר חיים "התקשרתי לחיים, ביקשתי ממנו ליצור קשר עם התובע ולהביא אותו אלי לצורך עזרה בחוף. אמרתי לחיים שיש לנו אירוע של השכרות בחוף....". ואילו במהלך חקירתו כשנשאל אודות מר חיים, נדמה היה כי אינו יודע על מי מדובר וכן המעיט מהיכרותו עמו. באופן דומה, בתצהירו מסר מר אלון לוחות זמנים מפורטים אודות היקף עבודתו של התובע, אולם בחקירה הסתבר כי כלל אינו יודע באיזו שנה או באיזה חודש החל התובע את עבודתו.
גם העד מטעם התובע טען בתצהירו ובעדותו כי עבד עבור הנתבע בתקופת החורף. לדברי העד, לא עבד באופן קבוע אלא באופן מזדמן, כאשר היה נקרא לעבוד עם התובע או במקומו בימים עמוסים. מר פסה נחקר ארוכות לעניין תקופת ומתכונת העבודה והוא חזר בעקביות כי בימים גשומים אכן לא נקרא לעבוד, אולם גם במהלך החורף היו ימים לא גשומים שאז החוף היה פעיל והוא עבד בניקיון ותחזוקה: " אם אין גשם יש הרבה אנשים, נכנס בים ככה זה, יש עבודה...", " אחרי שהפסיק הגשם כל השיטפון שהוא שטף הגשם קוראים לי לנקות". לא נעלמו מעינינו סתירות שעלו בחקירה הנגדית של מר פסה, כגון כאשר טען תחילה כי בחוף היתה מסעדה פעילה לאורך כל השנה, אולם לאחר מכן אישר כי בחוף היה רק מקום לממכר שתייה ועמדות גריל פזורות בשטח. כמו כן, התובע העיד כי לרוב היה צריך סיוע בעבודתו בשעות הלילה, בשטיפת כלים, אולם מר פסה העיד כי הגיע לעבוד אצל הנתבע ככוח עזר לתובע, במהלך שעות היום ולא בלילות, שכן בשעות הערב החל את עבודתו הקבועה במלון, וגם טען כי עבד בניקיון אולם לא בשטיפת כלים. עם זאת, ובדומה לעדותו של התובע, גם בחקירתו של מר פסה עלו קשיי תרגום ותשובותיו של העד נקטעו לעיתים תכופות על ידי המתורגמן וכן על ידי באי כוח הצדדים. בסופו של דבר, התרשמנו כי העד מהימן, ולאורך כל עדותו חזר באופן קוהרנטי כי עבודתו נמשכה גם בעונת החורף בימים לא גשומים: "אם יש גשם לא עובד, אם אין גשם עובד". ויוזכר, כי גם לגרסת העד, לא היה עובד קבוע אלא רק באופן מזדמן ובהתאם לעומס המבקרים בחוף. יצוין, כי הנתבע והעד מטעמו, כלל לא הכחישו את העסקתו של מר פסה, ואין בתצהיריהם התייחסות כלשהי לטענת העד כי עבד עבור הנתבע בחוף החל מחודש 2/2012 ועד 10/2013.
אכן, כפי שטוען הנתבע בסיכומיו, עדותו של התובע לא היתה חפה מסתירות. כך התובע טען במהלך עדותו כי עבד בביתו של הנתבע בין 3-4 שעות, וזאת בניגוד לטענה בתצהירו כי ימי העבודה נמשכו שעות ארוכות ביותר. סתירה אחרת נוגעת למגוריו של התובע עם מר פסה: התובע טען כי התגורר עם חברו עד חודש 2/2013 שאז עזב מר פסה את העיר , ואילו מר פסה טען כי עזב את טבריה רק בחודש 10/2013. עם זאת, אין אנו סבורים שיש בסתירות אלו כדי להשליך על העובדה כי התובע עבד לאורך התקופה הנטענת. התובע היה עקבי בעדותו ביחס למטלות אותם נדרש לעשות אצל הנתבע במשך כל התקופה בה עבד אצלו, וידע להסביר מה המטלות שעשה בחודשי הקיץ ובחודשי החורף. התרשמנו גם כי השינויים בגרסאות לאורך העדות נבעו בין היתר מקשיי השפה והתרגום . תמוהה בעינינו טענתו של הנתבע כי התובע סתר עצמו בנוגע למקום מגוריו של הנתבע: התובע טען בחקירתו כי מר אלון הסיע אותו לביתו של הנתבע, לצרכי עבודה, וכי הנסיעה ארכה 20-25 דקות אל מחוץ לעיר. הנתבע טוען בסיכומיו כי יש בגרסה זו כדי לערער את מהימנות התובע שכן ביתו נמצא בטבריה, אולם טענה זו עומדת בסתירה לאמור בתצהיר שהגיש הנתבע כתמיכה לבקשה לביטול פסק הדין, שם טען כי כבר שנים רבות אינו מתגורר בטבריה אלא ביישוב כרכום. מכאן, כי טענת הנתבע בתצהיר זה לגבי מגוריו בישוב כרכום דווקא תומכת בגרסתו של התובע בכל הנוגע למשך זמן הנסיעה הנדרש לביתו של הנתבע.
מנגד הנתבע בחר שלא להציג מסמכים כלשהם אשר היו תומכים בגרסתו. בחירתו של הנתבע שלא להציג ראיות מעוררות תמיהה ועומדות לחובתו, בהיותו הגורם אשר מחזיק בידו את כל המידע והמסמכים הנוגעים לפעילות החוף לאורך השנה. יצוין בהקשר זה, כי מאחר והנתבע לא הציג את הנתונים הרלוונטיים, הרי שלא ניתן היה ללמוד האם החוף שימש רק לרחצה או גם כאזור פנאי ונופש, אשר ניתן לשהות בו גם בעונת החורף למשל לעריכת פיקניקים והתכנסויות שונות, שהרי הנתבע עצמו אישר בעדותו כי בחוף פזורים עמדות גריל רבות. במילים אחרות, לא רק שהנתבע לא מילא את חובותיו הבסיסיות למסור לתובע הודעה על תנאי עבודה, תלושי שכר ורישומי נוכחות, אלא שגם בחר שלא להציג לבית הדין את מלוא המסמכים הנוגעים לניהול העסק. במצב דברים זה בו שוכנענו בגרסתו של התובע, ולא בגרסתו של הנתבע, אנו קובעים כי התובע עבד ברציפות החל מחודש 3/2011 ועד לחודש 10/2013.
מתכונת העסקתו של התובע (שעות העבודה)
התובע טוען כי עבד שישה ימים בשבוע, בימים א'-ה' בין השעות 08:00 ועד 21:00 או 22:00, ובימי ו' מהשעה 08:00 ועד 15:00, ולעיתים אף עבד עד שעות מאוחרות יותר, בהתאם לדרישת העבודה. מנגד, טוען הנתבע כי התובע עבד במתכונת מצומצמת, על בסיס מזדמן, ולכל היותר ארבעה ימים בשבוע ועד 8 שעות ליום. הכרעה לעניין מתכונת העבודה דרושה לצורך השאלה האם עבד התובע במשרה מלאה, וזאת כדי לחשב את זכויותיו הסוציאליות, והן לצורך שאלת הזכאות לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות.
סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, קובע כדלקמן:
"(א) מעסיק חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות.
(א1) (1) לעניין שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות ייערך הרישום בפנקס שעות העבודה באופן שוטף ויכלול רישום שעות עבודה בפועל;
ביחס להוראה זו ציין בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ , מיום 24.2.2015, כי "המנגנון המפורט הזה נותן בידי המעסיק כלים מעולים לסתור טענות בדויות ככל שישנן, של העובד לגבי מספר שעות עבודה אותן עבד, כך שהיפוך נטל השכנוע אינו כרוך בנטל כבד לגבי המעסיק, ובלבד שהמעסיק יישם מנגנון זה כראוי. העובד מאידך אינו צריך ליגע את עצמו בחיפוש אחר ראיות להוכחת מספר שעות העבודה, בה בשעה שמידע זה מצוי או צריך להיות מצוי על פי החוק בידי המעסיק ."
סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, קובע כדלקמן: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו ". הוראה זו משלימה כאמור את הוראת סעיף 5א לחוק הודעה לעובד שהובאה לעיל.
פסק הדין המקיף לעניין נטלי ההוכחה בנוגע לשעות עבודתו של העובד הינו ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (מיום 29.3.17) אשר דן כידוע בארבעה מצבים אפשריים להעברת נטל ההוכחה לכתפי המעסיק, שעה שקיימת מחלוקת עובדתית לעניין העסקת עובד ב מתכונת עבודה הכוללת שעות נוספות:
"לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:
המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".
עוד נקבע בע"ע (ארצי) 18024-12-18 אביחסרה נ' זכאי (19.05.2019) כי יש ליישם את הלכת ריעני גם שעה שהמחלוקת בין הצדדים עניינה בשעות העבודה הרגילות :
"כאשר עסקינן במחלוקת על שעות עבודה, בין רגילות ובין נוספות, נדרש העובד להעמיד גרסה עובדתית, ביחס להיקף המשרה הרגיל וביחס להיקף שעות העבודה הנוספות, לפי מהות המחלוקת. העמדת גרסה זו נדרשת כתנאי להפעלתו של סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ושל סעיף 26א'(ב) לחוק הגנת השכר (ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת - איי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.16); וראו לאחרונה בהקשר נוסף: ע"ע (ארצי) 34111-07-15‏ גנאדי אוקראינסקי - שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ (7.2.19)).
... בענין ריעני קבענו מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. הגיונם של דברים, קרי החלוקה למצבים לצורך בחינת עמידת המעסיק בנטל ההוכחה אם לאו, יפה בשינויים המחויבים גם ביחס למחלוקת על שעות העבודה הרגילות. לצד זאת נעיר כי בהתאם למארג הראייתי הקונקרטי העומד בפני בית הדין - אין ההכרעה או הבחירה במצב זה או אחר לפי עניין ריעני חייבת להיות זהה בהקשר להיקף המשרה ובהקשר לעבודה בשעות נוספות, וזאת אם וככל שבית הדין מתרשם שיש טעם המצדיק הבחנה כאמור והוא מציין נימוקו להבחנה זו. היינו, ניתן לקבוע (תיאורטית ומבלי שהדבר יחשב כהבעת עמדה כלשהי לגופו של תיק זה) שביחס לעבודה בהיקף המשרה הרגיל מצויה התשתית הראייתית במצב השני שנקבע בעניין ריעני וביחס לעבודה בשעות נוספות במצב הרביעי, או להיפך, וכיו"ב. לבסוף, עת ההכרעה נעשית מכוחן של החזקות השונות או היפוכי הנטל הרי שיש להתחשב גם במועד תחולתן של אלה בציר הזמן (שכן במקרה שלפנינו, למשל, העובד הועסק גם בתקופה שקדמה לתיקון 24 לחוק הגנת השכר)."
במקרה דנן, אין בידי הצדדים מסמכים כלשהם המלמדים על היקף העבודה בפועל. גרסתו של התובע הינה כי עבד לכל הפחות במשרה מלאה, וחיזוק לכך ניתן למצוא דווקא בטענתו של הנתבע כי לכל היותר התובע עבד ארבעה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום, גרסה המלמדת כי לעיתים עבד התובע בהיקף משרה כמעט מלא.
טענתו של התובע בנוגע לשכר ששולם לו בפועל לא נסתרה. התובע טען בתצהירו כי שולם לו שכר על פי חישוב שעתי לפי 25 ₪ לשעה וכי השכר הגיע לסך של 7,000 ₪. בחקירה הנגדית טען התובע כי קיבל 5,000-6,000 ₪ לחודש, ולאחר מכן הוסיף כי "אם עבדתי הרבה בחודש הייתי מקבל 7,000". גובה השכר הנטען לא נסתר על ידי הנתבע, אשר טען בלקוניות כי אינו יודע למעשה כמה בדיוק שילם לתובע, וממילא גם לא הציג רישומים או ראיות בנוגע לגובה השכר. לכן, מאחר ושוכנענו כי שולם לתובע שכר בהיקף של 5,000 ₪ עד 7,000 ₪ לחודש, הרי שיש בכך כדי לשקף היקף משרה מלא ולא חלקי. למעשה, התובע כלל לא נחקר בחקירה הנגדית לגבי מתכונת העבודה הרגילה, ועיקר השאלות הופנו לעניין שעת סיום העבודה בשעות הערב והלילה, אליהן נתייחס בהמשך.
הנתבע העלה בסיכומיו מספר טענות הנוגעות לסתירות בעדותו של התובע ואשר רלוונטיות לעניין היקף המשרה, אולם לאחר עיון בחומר הראיות, מצאנו כי אין לקבל טענות אלו. כך למשל, טוען הנתבע כי יש הבדל בין הגרסאות בכתב התביעה המקורי לבין כתב התביעה המתוקן ועדותו של התובע בבית הדין, כאשר בכתב התביעה המקורי התובע אינו טוען לקיומם של אירועים בחורף. בהקשר זה יש לציין כי משעה שתוקן כתב התביעה והוגש כתב תביעה מתוקן, הרי משקלו של כתב התביעה המקורי זניח. מעבר לכך, וכפי שקבענו לעיל, עדותו של התובע לעניין קיומם של אירועים בחורף היתה עקבית ונתמכה בעדותו של מר פסה. סתירה אחרת אליה מפנה הנתבע היא לעניין טענתו של התובע כי עבד במתכונת עבודה קבועה עד לשעה 21:00 או 22:00 בערב. אומנם, כפי שנדון בהמשך, עלתה בעדותו של התובע חוסר עקביות בנוגע לשעת סיום עבודתו, אולם ממילא מדובר על סיום עבודה בשעות הלילה המאוחרות, ואין בכך כדי לסתור את עצם הטענה לעניין עבודה במשרה מלאה. כמו כן, נטען על ידי מר פסה כי לא היתה עבודה בחוף בכל ימי החורף, אולם כאמור התובע גם עבד בניקיון בביתו של הנתבע, ומר פסה לא נדרש להיות בחוף בכל ימות השבוע, ועבד במקביל במקום אחר. הנתבע גם הפנה לעדות מר פסה לעניין המפגש הראשון עם התובע בתחנה המרכזית באחד מימות חודש פברואר, כאשר מר פסה נשאל "הוא לא עבד באותה תקופה, נכון?", והשיב בחיוב – כך שיש באמירה זו לטענת הנתבע להראות כי התובע לא עבד בחודש זה או לכל היותר עבד באופן חלקי בלבד . אולם , מקריאת המשך עדותו של מר פסה עולה ספק האם כוונתו היתה כי התובע היה מחוסר עבודה לגמרי באותה תקופה והאם התכוון לומר כי באותו היום לא עבד בחוף.
ממכלול הראיות שוכנענו כי התובע הציג גרסה ראשונית משכנעת לעניין עבודה במתכונת של משרה מלאה, כאשר מנגד הנתבע לא ערך רישום כלשהו של שעות עבודתו ולא הציג אסמכתאות כלשהן המלמדות על היקף העבודה בפועל. הנתבע לא הציג גרסה חלופית ביחס לשאלה מאיזו שעה עד איזו שעה עבד התובע בחוף או ביתו, או ביחס לשעות הפעילות של החוף, שמהווה אינדיקציה מסוימת לשעות העבודה, כאשר התרשמנו כי הנתבע רק מנחש כמה שעות עבד התובע וכלל אינו יודע בוודאות מה היה היקף משרתו. אף אם נאמר כי כפות המאזניים נותרו שקולות בתום שמיעת העדויות, כך שההסתברות כי התובע עבד במשרה מלאה שקולה להסתברות כי עבד בהיקף חלקי כלשהו, הרי שנטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע, אשר לא עמד בנטל לסתור את טענות התובע בדבר שעות עבודתו הרגילות.
עבודה במתכונת שעות נוספות
שונה הדבר בנוגע לגרסתו של התובע לעניין עבודה במתכונת שעות נוספות. כאמור בעניין אביחסרה, "אין ההכרעה או הבחירה במצב זה או אחר לפי עניין ריעני חייבת להיות זהה בהקשר להיקף המשרה ובהקשר לעבודה בשעות נוספות, וזאת אם וככל שבית הדין מתרשם שיש טעם המצדיק הבחנה כאמור והוא מציין נימוקו להבחנה זו".
התובע טוען כאמור כי עבד בין 14-16 שעות ביום, כלומר 6-8 שעות נוספות מדי יום, וכי סיים לעבוד בשעות הלילה המאוחרות, 21:00/22:00, בשל הצורך לנקות במהלך ולאחר אירועים מרובי משתתפים. אולם, גרסה זו נסתרה על ידי התובע מספר פעמים, ולא נתנו בה אמון, וזאת מהטעמים הבאים:
התובע טוען כאמור כי תפקידו היה לנקות את החוף ולשטוף כלים בסוף אירוע, עד שעות הערב מדי יום, אולם, כאשר נשאל בחקירה הנגדית בנוגע לטענתו לעניין שעות עבודתו בערב, השיב: "השעות לא היו ידועות. לפעמים הייתי הולך יותר מאוחר, לפעמים יותר מוקדם. אלי היה קובע". אמירה זו מלמדת למעשה כי היו ימים בהם התובע לא נדרש לעבוד שעות נוספות, וזאת בניגוד לטענתו הראשונית כי כל יום עבד עד שעות הלילה. כשנשאל כיצד מתיישבת טענתו לגבי תפקידו העיקרי בשטיפת כלים בסוף אירוע, עם טענתו כי הנתבע שחרר אותו דווקא בשעות אלו, השיב כי "מה אני אעשה? אם אני הייתי מתעייף או משהו הייתי מביא לעובד אחר ואלי היה משחרר אותי... אני לא יודע. אני לא יודע מה החוקים של ישראל. מה שהיו מבקשים ממני הייתי עושה". גם אמירה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת התובע למתכונת קבועה של עבודה עד שעות הלילה. בהמשך ציין התובע כי "לפעמים הייתי עוזב ב-23:00 ומביא לו עובד אחר, כי זה היה קשה". בהמשך תיקן את דבריו וטען כי "תקשיבי, אני, אם היה עבודה, הייתי נשאר עד 23:00-24:00. 23:00-24:00, ככה הייתי. אם לא הייתה עבודה הייתי גם הולך ב-21:00. הוא אמר אני לא נתתי לכם רשימת שעות קבועה, זה היה משתנה. כך הוא אומר". בסופו של דבר, הודה כי "השעות היו שונות. השעות היו משתנות. לפעמים 14 שעות, 16 שעות, זה משתנה". מדברים אלו לא עולה גרסה סדורה ומשכנעת לעניין שעת סיום עבודתו של התובע, כאשר גם לדבריו מתכונת שעות העבודה הייתה משתנה מיום ליום ומחודש לחודש.
זאת ועוד, גם לגרסתו של התובע, לא בכל יום התקיימו אירועים בחוף, במיוחד בעונת החורף ובימים גשומים. התובע אינו מסביר כיצד טענתו למתכונת קבועה של עבודה בשעות נוספות מדי יום, עד שעות הלילה, מתיישבת עם טענתו כי בחורף היו אירועים מרובי-משתתפים בודדים בחוף. אכן, גם גרסתו של הנתבע לא חפה מכשלים נוכח העדר תיעוד שעות עבודתו של התובע, אולם בהקשר זה טענתו היתה עקבית ולפיה התובע נדרש לעבוד לכל היותר שמונה שעות עבודה ביום. כיוון שלא השתכנענו בגרסתו הראשונית של התובע ביחס לאופן שבו עבד בסיום יום העבודה, וטענתו בהקשר זה לא היתה משכנעת, הרי ש נטל השכנוע אינו עובר אל הנתבע, ותביעתו של התובע לגבי רכיב זה נדחית.
מועד ונסיבות סיום העסקתו של תובע
התובע טוען כי נפצע בחודש 10/13 במהלך עבודתו כאשר נפל על רגלו מתקן גריל בחוף, לאחר מכן היה מאושפז כמה ימים וחזר להתגורר בחוף שכן לא יכול היה להסתדר בעצמו בדירתו. עוד טוען התובע כי לאחר מספר שבועות נאמר לו כי עליו לעזוב, ובכך הסתיימה העבודה. עדותו של התובע בנוגע למועד הפציעה ונסיבות הפציעה היתה עקבית, והוא ציין מספר פעמים במהלך עדותו שסיים את עבודתו בחודש 10/13, וכי " נשברה לי הרגל, הובילו אותי לבית החולים, אחרי זה טיפלו בי וישבתי כ-3 שבועות...". דבריו של התובע תואמים את התיעוד הרפואי בו נרשם ביום 17.10.13 בעת הקבלה לבית החולים כי "היום בזמן עבודה נפל מנגל כבד על כף רגל וקרסול ימין, עקב כאבים פונה למיון". לא נעלמה מעינינו העובדה כי התובע טען בתצהירו כי פוטר כבר בחודש 10/13, ואילו מחקירתו הנגדית עלה כי שהה בחוף עד לאמצע חודש 11/13 בשל הפציעה ורק לאחר מכן הסתיימו יחסי העבודה. עם זאת, התרשמנו כי התובע חזר וציין בחקירתו את חודש 10/13 מאחר ובפועל לא המשיך לעבוד לאחר הפציעה, אלא שהה במנוחה והחלמה.
מנגד, גרסתו של הנתבע כי התובע סיים את עבודתו כבר בחודש 8/13 וכי רק סייע לו לאחר הפציעה בחודש 10/13 לא היתה מהימנה בעינינו. הנתבע טוען כי במהלך חודש 8/13 התובע 'יצא מדעתו' ובסופו של דבר הפסיק את העבודה בטענה שהוא רוצה לעבור לירושלים שכן מצא שם עבודה. הנתבע מוסיף וטוען כי התובע עבר אפיזודות קשות של פסיכוזה וכי ביקש מהנתבע שיעזור לו 'להוציא את הדיבוק ממנו' ולכן הזמין לחוף רב ידוע מטבריה כדי לערוך טקס הסרת דיבוק. מצאנו את גרסת הנתבע בלתי מבוססת, ואף מצאנו פגם בכך שהנתבע בחר לתאר בפרטי פרטים בכתב ההגנה ובתצהירו טענות רבות כלפי התובע, וזאת מבלי להציג ולו ראיה אחת משכנעת כדי לבסס גרסה זו. כך למשל, הנתבע טען כי התובע אושפז במחלקה פסיכיאטרית ממנה ברח, אולם לאחר שביקש צו כלפי בית החולים פורייה למסירת התיעוד הרפואי הנוגע לתובע, הסתבר כי אין כל תיעוד לגבי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. הנתבע בעצמו הודה במהלך עדותו כי אין לו ידיעה אישית כלשהי בנוגע למצבו הנפשי של התובע: "אני יכול להסכים איתך שאני לא הייתי איתו במחלקה פסיכיאטרית". הנתבע טען במהלך עדותו כי ישנם עדים רבים שיכולים להעיד על מצבו הנפשי של התובע, אך לא זימן אף עד לעניין זה, ואף לא פירט את זהותם. עוד טען הנתבע כי שילם עבור טיפול "להוצאת שדים" סך של 700 ₪, אולם לא הציג אסמכתא לכך, וכשנשאל האם ישנה קבלה שיכולה לאשרר את הטיפול השיב: "לא, לא אני, הוא שילם את זה". כשהוסבר לו שדבריו עומדים בסתירה לתצהירו, שינה את גרסתו וטען כי הוא שילם לרב עבור הטיפול לגירוש שדים, אולם כאמור ללא הצגת ראיה תומכת כלשהי כאשר הנתבע אף לא ציין מתי בדיוק התרחש הטקס האמור.
זאת ועוד, הנתבע טען בתצהירו כי גייס עובד חדש במקום התובע לאחר עזיבתו בחודש 8/13, אולם טענה זו נטענה בכלליות ובלקוניות, כאשר הנתבע אינו מציין את שמו של העובד החדש או מציג אסמכתאות כלשהן בדבר העסקת עובד אחר. גם בחקירה הנגדית לגבי מועד סיום העבודה התגלו סתירות בגרסתו של הנתבע , כאשר טען כי "התובע כבר באוגוסט לא היה בחוף", וזאת בניגוד לטענתו בתצהיר כי בחודש זה עדיין עבד בפועל, וגם לאחר מכן טען כי " אני לא זוכר אם הוא עבד באוגוסט... יכול להיות שהוא עבד, אני לא זוכר", ולכן התרשמנו כי הנתבע כלל אינו יודע בוודאות מתי סיים התובע את עבודתו. עוד יצוין, כי אף אם נקבל את טענתו של הנתבע כי רק סייע לתובע בחודש 10/13 לאחר שיצא מבית החולים, הרי שהנתבע אינו מציג גרסה כלשהי כיצד נותקו היחסים בשלב זה, שהרי אם התובע אכן התגורר בחוף לצורך קבלת עזרה וטיפול, היה מצופה מהנתבע לדעת אודות נסיבות עזיבתו. כל אלה מערערים את אמינותו של הנתבע בעינינו בכל הנוגע לאופן סיום העבודה. בנוסף לכך, לא מצאנו באי הצגת חוזה שכירות על-ידי התובע כדי לחזק את טענת הנתבע כי התובע לא שהה בטבריה בין חודש 8/13 לחודש 10/18, וזאת כיוון שלא מן הנמנע שהתובע לא חתם על חוזה שכירות. לפיכך במקרה זה אנו מעדיפים את גרסתו של התובע על פני גרסתו של הנתבע, ולכן יש לקבוע כי יחסי העבודה נמשכו על לחודש 10/13.
בכל הנוגע לנסיבות סיום העבודה, על התובע להוכיח כי פוטר מהעבודה. לאחר בחינת הגרסאות השונות, לא עלה בידינו להשתכנע בגרסתו של התובע. בתצהירו ציין התובע כי "בהסכמת הנתבע נותרתי לישון במקום העבודה תקופה בת 3 שבועות, כאשר לאחריה נדרשתי לעזוב את המקום ... ובכך למעשה פוטרתי מעבודתי". תיאור זה אינו מפרט מי הגורם אשר פיטר בפועל את התובע וגם לא נטען בבירור כי התובע נדרש לסיים את עבודתו, להבדיל מהדרישה שלא להמשיך ולהתגורר בחוף. זאת ועוד, בחקירה הנגדית הסתבר לראשונה כי לטענת התובע, הנתבע לא פיטר אותו, אלא מר אלון הוא שאמר לו לטענתו כי עליו לעזוב את המקום. הנתבע ציין בעדותו כי מר אלון שימש איש קשר בינו לבין התובע בשל בקיאותו בשפה הערבית, ולא ברור מחומר הראיות האם התובע נדרש לעזוב את המקום על דעתו של הנתבע. כאשר גם גרסת התובע וגם גרסת הנתבע מעוררות שאלות רבות, ומאחר ונטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח את פיטוריו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", לא שוכנענו כי פוטר על-ידי הנתבע. לפיכך התובע לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי קיומו של שימוע ותמורת הודעה מוקדמת.
שכרו של התובע
התובע לאורך כל ניהול ההליך, עמד על כך ששכרו השעתי עמד על 25 ₪ לשעה . הנתבע כאמור לא הכחיש כי העסיק את התובע. עם זאת, הסביר כי אין לו הסכם עבודה מול התובע, וכי השכר ששולם לתובע לא דווח לרשויות בדוחות הרלוונטיים. במצב בו התובע טען לשכר שעתי של 25 ₪, לא נוכל לקבוע כי הוא זכאי לשכר גבוה מזה. לפיכך, מאחר וקיבלנו את טענת התובע כי עבד במשרה מלאה, הרי ששכרו לצורך חישוב זכויותיו עומד על סך של 4,650 ₪ (186 שעות* 25 ₪) .
התיישנות
התובע הגיש את תביעתו ביום 30.3.16 בגין רכיבי תביעה של פיצויי פיטורים, ביטוח פנסיוני, דמי חגים, פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה. בהמשך ניתן פסק דין בהעדר הגנה, ביום 4.7.16. הנתבע הגיש ביום 16.1.19 בקשה לביטול פסק הדין, וביום 25.3.19 ניתנה החלטה על ביטול פסק הדין. ביום 11.7.19 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, והוסיף רכיבי תביעה שעניינם אי מתן הסכם עבודה, פיצוי בגין חוק הגנת השכר, שעות נוספות, פגיעה גופנית, ימי מחלה, אובדן כושר השתכרות, הודעה מוקדמת, הפרת חובת שימוע והלנת שכר. כתב התביעה המקורי הוגש בחלוף שנתיים וחצי שנים ממועד סיום העסקה, וכתב התביעה המתוקן הוגש בחלוף שש שנים ועשרה חודשים ממועד סיום העסקתו, ולכן לא חלה התיישנות למעט חלק מרכיבי התביעה כפי שיפורט בהמשך.

תחולת צו ההרחבה
התובע טוען לתחולת צו ההרחבה בענף האולמות וגני האירועים בישראל (להלן: צו ההרחבה) על היחסים שבין הצדדים שכן בחוף התקיימו אירועים, הוגשו משקאות ואף מזון. כמו-כן טוען התובע כי במקום היה מטבח ששימש ככלי עזר להכנת האוכל. מנגד הנתבע טוען כי צו ההרחבה לא חל על היחסים ביניהם שכן בשנים בהם עבד התובע אצל הנתבע, הוא היה משכיר את המקום לאחרים לצורך אירועים, כאשר את האוכל הם היו מביאים מחברות קייטרינג חיצוניות למקום. כמו-כן הנתבע טען כי במקום לא היה כלל מטבח.
צו ההרחבה קובע כך: "אולם שמחות - אולם לשמחות ואירועים לסוגיהם השונים, לרבות גן אירועים, בריכת אירועים וכל מקום שבו מקיימים שמחות ואירועים, ולרבות מטבח המשמש להכנת מזון לארועי שמחות באולמות ו/או גני אירועים". עוד קובע הצו כי מעסיק הינו " בעל ו/או המנהל ו/או המפעיל של אולם שמחות לרבות בעלים ו/או מפעיל של מטבח ו/או חברה להכנת מזון לאירועים".
בע"ע (ארצי) 673-01-19 המטבח של רמה בע"מ נ' בן דוד (05.07.2020) נקבע כי "כידוע, שאלת חלותו של צו ההרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סוג עיסוקו של המעסיק. בענייננו, בית הדין האזורי התרשם נכונה כי ההגדרה שבצו ההרחבה רחבה למדי, אולם לצד זאת לא יישם נכונה את המבחן המכריע לצורך הקביעה בדבר חלות צו הרחבה, דהיינו מבחן עיקר עיסוקה של החברה. התוצאה לה יכולה להביא הקביעה ביחס לחלות צו ההרחבה על המערערת היא כי כל מסעדה שניתן לקיים בה אירועים - ללא כל תלות בהיקף ההכנסה מהם או חלקם בפעילות המסעדה בכלל - היא גם אולם או גן אירועים לצורך צו ההרחבה. תוצאה זו אינה רצויה וללא ספק אינה הולמת את תכליתו של צו ההרחבה משהיא חורגת מהענף לגביו הייתה כוונה להחיל את הצו לכתחילה. דעתי היא כי בחינת עיקר פעילותה של המסעדה מעלה כי צו ההרחבה אינו חל בה. ואדייק: מסעדה בה נערכים מעת לעת אירועים סגורים אינה אולם אירועים. מסעדה משרתת לרוב לקוחות מזדמנים, וישנן גם מסעדות בהן ניתן לערוך גם אירועים מוזמנים מראש לקבוצת סועדים מוגדרת. לעומת זאת אולם אירועים מכוון כולו לקיום אירועים מוזמנים מראש, ולרוב אין הוא מפעיל פעילות משנית של מסעדה בין האירועים".
בדומה לענייננו התובע לא הוכיח כי עיקר עיסוקו של הנתבע בחוף הוא אירועים. גם אם בין הצדדים אין מחלוקות שהתקיימו במקום אירועים, אין בכך כדי להעיד על עיקר עיסוקו של הנתבע. התובע אישר בעדותו כי לא התקיימו בחוף אירועים החל מחודש אוקטובר ועד חודש אפריל באופן קבוע, וכי חלק מהאירועים היו מסיבות ילדים. בנוסף מעדותו של הנתבע אנו למדים שהחוף שימש בין היתר גם לרחצה וקמפינג "לא מסיבות, היו באים קמפינג של ישיבות". למעלה מכך לא הוכח כי במקום היה קיים מטבח ששימש להכנת אוכל , אלא כי השוהים בחוף היו מביאים עמם את מצרכי המזון:
"ת. היו מביאים הרבה אוכל, אבל המטבח היה קטן. קטן מאוד.
...
ת. המטבח היה קטן. הדברים שהיו מביאים מבחוץ, והיו מביאים מנגל גדול לעל האש, לבשר. עכשיו,
כב' הש' טרנר: מי הביא את המנגל?
ת. הוא יושב שם. רק היו צולים עליו".
גם מדבריו של התובע ניתן להבין כי במקום היו עמדות מנגל וכי בעלי האירועים השתמשו ב הם לצליית בשר. בנוסף, גם מר אלון אישר במהלך עדותו כי במקום היה מטבח קטן מאוד "זה מכולה פשוט, זה לא מטבח ... יש בה כיור, תנור וגז". טענתו של מר פסה בעדותו כי במקום הופעלה מסעדה לא נתמכה בראיות כלשהן, ואף היתה מבולבלת ולא עקבית, וממילא קיומה של מסעדה במקום אינה מלמדת כאמור על תחולת צו ההרחבה. בנסיבות אלו כשלא הוכח כי עיקר עיסוקו של הנתבע הוא קיום אירועים, וכי המקום אינו עונה להגדרה של אולם אירועים כפי שהובאה בצו ההרחבה, אנו קובעים כי צו ההרחבה אינו חל על היחסים שבין התובע לנתבע.

בחינת זכויותיו של התובע
הודעה לעובד בדבר תנאי העסקה
התובע טוען כי לא ניתנה לו הודעה בדבר תנאי העסקתו, ומשכך בהתאם לחוק הודעה לעובד, יש לפסוק לזכותו פיצוי בסך 2,500 ₪. הנתבע טוען כי עילה זו התיישנה. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד קובע כי "מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו" הודעה על תנאי העסקה. כלומר, מועד היווצרות העילה הוא 30 ימים ממועד תחילת עבודתו של התובע (וראו לעניין זה גם ע"ע (ארצי) 40952-10-19 טל נ' נעים ואח', מיום 1.10.20), כלומר מניין ההתיישנות החל בחודש 4/11. היות וחלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד זה ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן בחודש 7/19 (אף בניכוי החודשים בהם התביעה המקורית היתה תלויה ועומדת עד מועד מתן פסק הדין בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות) , הרי שהתביעה בגין רכיב זה התיישנה.
אי מתן תלושי שכר לתובע
התובע טוען בכתב התביעה המתוקן כי לא ניתנו לו תלושי שכר לאורך כל תקופת העסקתו אצל הנתבע, בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. הנתבע טען כי עילה זו התיישנה. היות ולא חלפו שבע שנים ממועד סיום העסקתו של התובע לבין הגשת כתב התביעה המתוקן, עילה זו לא התיישנה לגבי מקצת מהתקופה . בהתאם להוראות סעיף 26א ל חוק הגנת השכר, רשאי בית הדין לפסוק פיצויים לדוגמא ללא הוכחת נזק כאשר מעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר  בהתאם למועדים שנקבעו בחוק. גובה הפיצוי הקבוע בסעיף הינו 5,000 ₪ בגין כל תלוש שלא נמסר לעובד.
בע"ע (ארצי ) 28228-03-15  לוקס נ' זיסמן (31.10.2016) נקבע בכל הנוגע לפסיקת פיצויים בגין ליקויים בתלושי שכר כי "בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן. בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין "רשאי" (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה; תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין "ביודעין" (וראו החזקה בסעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר); הרשות לפסיקת הפיצויים היא "בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור"; סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ (כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום לבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר".
אין חולק כי לתובע לא נמסרו תלושי שכר. המחלוקות בתיק זה מלמדות ביתר שאת על חשיבות התלושים והצגת מלוא נתוני השכר לעובד בהתאם להוראות הדין. בהתחשב בתקופת העסקתו של התובע וכן בתקופה שטרם התיישנה לעניין מסירת תלושי השכר, אנו קובעים כי התובע זכאי לסך של 6,000 ₪ בגין רכיב זה.
פדיון דמי חופשה
התובע טוען כי הוא זכאי לפדיון חופשה בגין 31.5 ימים וכי הנתבע לא מילא את חובתו כמעסיק למלא ולהציג פנקס חופשה או כל ראיה אחרת שיכולה לסתור את טענתו. מנגד הנתבע טוען כי השכר ששולם לתובע גילם בתוכו דמי החופשה, ושכך או כך התובע זכאי לימי חופשה בהתאם למספר החודשים שעבד אצלו כפי העולה מכתב ההגנה ולחילופין יש לראות בתקופת ההחלמה בחוף כניצול ימי החופשה .
משקבענו כי התובע עבד אצל הנתבע החל מ 3/11 ועד לחודש 10/13 באופן רציף, מרוץ ההתיישנות לצורך חישוב זכות זו החל עם סיום יחסי העבודה בין הצדדים, בחודש 10/13, ולכן רכיב זה לא התיישן עד למועד הגשת כתב התביעה המקורי .
סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, קובע כי על המעסיק לנהל פנקס חופשה לכל עובד ושככלל נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על המעסיק: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים". משלא הציג הנתבע ולו ראשית ראיה לעניין ניצול ימי חופשה בפועל, הרי שיש לקבל את טענת התובע בנוגע לפדיון חופשה מלא. טענתו של הנתבע כי שכרו של התובע כלל גם דמי חופשה אינה נתמכת במקור נורמטיבי כלשהו, ותקופת ההחלמה לאחר הפציעה בוודאי שאינה יכולה להיחשב כניצול ימי חופשה, אלא תקופת מחלה בגינה זכאי התובע לדמי מחלה.
הנתבע לא הציג כל חישוב חלופי לחישוביו של התובע. התובע עבד כאמור 31.5 חודשים, שישה ימים בשבוע, ולכן הוא זכאי לפדיון חופשה עבור 31.5 ימים. שכרו היומי של התובע לצורך חישוב פדיון החופשה הינו בסך 200 ₪ (25 ₪ לשעה * שמונה שעות), ולכן זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 6,300 ₪.
ימי חג
התובע הוא בן הדת המוסלמית, אך לטענתו הוא זכאי לדמי חגים שכן לא עבד בחגים היהודיים. מנגד הנתבע טוען כי התובע לא עבד בתקופות הנקובות בטבלה אותה הציג בכתב התביעה, כי התובע לא עבד בסמוך לימי החג, ושכך או כך הוא אינו זכאי לדמי חגים בגין שלושת החודשים הראשונים לעבוד תו. עוד ט וען הנתבע כי התיישנה הזכות לתבוע דמי חגים לגבי התקופה שקודמת לחודש 7/12.
היות וקבענו כי צו ההרחבה לא חל במקרה שלפנינו, זכאותו של התובע לדמי חגים קמה החל מחודש עבודתו הרביעי. אין לקבל את טענת הנתבע להתיישנות רכיב זה, משעה שהוא נכלל בכתב התביעה המקורי אשר הוגש כשלוש שנים לאחר תום תקופת העבודה.
נטל ההוכחה לעניין תשלום דמי חגים מוטל על העובד. בע"ע (ארצי) 38313-03-18 איל''ן איגוד ישראלי לילדים נפגעים נ' מוחדינוב (01.06.2020) נקבע כי "יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג בהתאם להוראות המקור הנורמטיבי – הסכם קיבוצי או צו הרחבה. כך שעל עובד התובע דמי חגים מוטל נטל ראשוני לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג המקנה לו זכאות לדמי חגים. כך שהחג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים, או שנפל ביום שבת, פירוט האם מדובר בימי חג בהם לא עבד, ואם כן – מהם, ואם מדובר בימי חג בהם עבד - מהם. תביעה המנוסחת באופן כוללני ללא פירוט באיזה ימי חג מדובר, תוך שהתובע מסתפק במכפלה של מספר שעות העבודה במספר ימי החג השנתיים לא תעמוד בנטל הראיה הראשוני המוטל על העובד ."
בכתב התביעה המתוקן מצרף התובע טבלה מפורטת ובה המועדים בהם התקיימו החגים בכל אחת משנות עבודתו אצל הנתבע. במהלך עדותו חזר וטען כי "בחגים שלנו הייתי עובד ובחגים של היהודים, לא הרבה". כשנשאל באיזה חגים יהודיים היה עובד, השיב כי אינו יודע "אני לא יודע מה השמות של החגים. היה אומר לי להגיע, הייתי בא... כן, הוא היה אומר שזה חג או שהייתי שומע מאלי, לא יודע". הגיוני בעניינו שהתובע, שאינו בן הדת היהודית, לא ידע למנות את החגים של הדת היהודית, ולכן אין לראות סתירה בדבריו. גם לשיטתו של הנתבע, החוף היה סגור בחגים היהודים, כאשר אין ספק כי לפחות מקצת מחגי היהודים התרחשו בעונת הקיץ כאשר לשיטתו החוף פעל באופן סדיר (כגון יום העצמאות וחג השבועות), ובכל זאת לא הציג הנתבע כל ראיה המלמדת כי שילם לתובע את דמי החגים בגין מועדים אלו. הנתבע גם לא טען כי נפלה טעות כלשהי ברישום ימי החג אשר התקיימו בתקופת העבודה הנטענת על ידי התובע, כגון שימים אלו חופפים את ימי המנוחה השבועית. בהעדר כל חישוב חלופי, ומשעה שקיבלנו את טענת התובע לגבי תקופת העבודה ומתכונת העבודה במשרה מלאה, זכאי הוא לדמי חגים בגין 22 ימים, בשיעור של 200 ₪ ליום, סך הכל 4,400 ₪.
דמי הבראה
התובע טען כי הוא זכאי ל - 14.75 ימי הבראה, בסכום כולל של 5,575.5 ₪, לפי שיעור של 378 ₪ ליום הבראה. מנגד הנתבע טען כי התובע לא זכאי לדמי הבראה שכן לא עבד תקופה של שנה. עוד טען הנתבע שכך או כך הנתבע לא עבד ברצף ולכן לא זכאי לגובה דמי ההבראה כפי שהובאו בכתב התביעה.
צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש 1998 קובע "כי עובד יהיה זכאי לדמי הבראה, רק לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו", עוד קובע כי "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו". כאמור קבענו כי לא חל נתק ביחסי העבודה בין הצדדים, וכי התובע עבד באופן רצוף החל מחודש 3/11 ועד לחודש 10/13. היות והתובע סיים את עבודתו בשנת 2013, הוא רשאי לתבוע פדיון דמי הבראה עבור שנתיים בלבד . לפיכך, התובע זכאי לדמי הבראה בגין 11.5 ימים לפי החישוב הבא: 5 ימים * 5/12 חודשים מהשנה הראשונה + 6 ימים בגין השנה השנייה + 6 ימים * 7/12 מהשנה השלישית. סך הכל, זכאי התובע לדמי הבראה בסך 4,347 ₪ (11.5 ימים * 378 ₪).
פנסיה
התובע טוען כי הוא זכאי לביטוח פנסיוני בשיעור 6% כמתחייב על-פי דין לאחר חצי שנת עבודה . מנגד, הנתבע ט וען כי טענתו של התובע ברכיב זה נשענת על צו ההרחבה בגני אירועים, ולא מכוח צווים או חוקים אחרים, ולכן היות וצו ההרחבה הנטען קובע כי החובה לביטוח פנסיוני חלה רק לאחר 12 חודשים, לא קמה לתובע זכות בגין רכיב זה.
התובע בכתב תביעתו המתוקן טען לפיצוי בגין רכיב זה מכוח צו ההרחבה ומכוח כל דין. היות וקבענו שבמקרה זה לא חל צו ההרחבה כאמור לעיל על הצדדים, נפנה לבחון את עניינו של התובע על-פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, הקובע כי עובד יהיה זכאי לביטוח פנסיוני מיד בתום שישה חודשים מתחילת העבודה אלא אם קיים היה ביטוח פנסיוני קודם. התובע לא הציג ראיה כלשהי המלמדת כי בוטח בביטוח פנסיוני קודם, וממילא לטענתו נכנס לישראל בסמוך למועד תחילת עבודתו אצל הנתבע . על כן, התובע זכאי להפרשות הנתבע לתגמולים עבור 25.5 חודשי עבודה בסך 5,381 ₪ (2011- 4 ח'* 4,650 ₪*3.33%+ 2012- 4,650*4.16% *12 + 2013- 4,650 *5%* 10.5 ח' ).
בכתב תביעתו המתוקן, טוען התובע כטענה חלופית כי אף אם לא תתקבל טענתו כי פוטר מהעבודה, הרי שהוא זכאי לכספים שהיה על הנתבע להפריש לפיצויים. לפיכך, בהתאם להוראות צו ההרחבה לפנסיה חובה, היה על הנתבע להפריש בגין התובע לפיצויים את אותם הסכומים שהיה עליו להפריש לתגמולים. לכן, התובע זכאי בגין רכיב זה ל סך של 5,381 ₪.
דמי מחלה
התובע נפצע ביום 17.10.13, ולאחר פציעתו אושפז בבית החולים ושוחרר ביום 21.10.13 לצורך מנוחה. התובע טוען כי הוא זכאי לדמי מחלה בגין שלושה חודשים בהתאם להמלצת רופאיו. מנגד הנתבע טוען כי פציעתו של התובע ארעה לאחר שהסתיימו יחסי העבודה, ולכן התובע אינו זכאי לתשלום דמי מחלה.
כאמור לעיל, שוכנענו כי פציעתו של התובע ארעה במהלך תקופת עבודתו, ולכן זכאי התובע לדמי מחלה על פי חוק. עם זאת, לא מצאנו בחומר הראיות תימוכין ל תקופת מחלה שנמשכה שלושה חודשים. בסיכום האשפוז מבי"ח פורייה ביום 21.10.13 נרשם כי על התובע להגיע לבית החולים ביום 4.11.13 לצורך ניתוח, אך אין תיעוד כלשהו כי התובע אכן עבר ניתוח, כאשר לדברי התובע עצמו לאחר שלושה שבועות בחוף עבר להתגורר עם חבריו בלוד. על כן, אין לקבל את טענת התובע כי תקופת המחלה נמשכה שלושה חודשים. עם זאת, עולה מהמסמך הרפואי כי ניתנה לתובע הנחיה שלא לדרוך על רגל ימין. התקופה שבין 17.10.13 ועד 4.11.13 מתיישבת עם הסכמת הצדדים כי התובע שהה בתקופת מנוחה והחלמה של שלושה שבועות. על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לדמי מחלה בגין שלושת השבועות האמורים.
על פי סעיף 2(ב)(2) לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, "לגבי עובד בשכר שעבד עבודה מלאה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה – תהא תקופת המחלה כל ימי מחלתו, למעט ימי מנוחה שבועית וחגים". על כן, בתקופה של שלושה שבועות, ניצל התובע 18 ימי מחלה (6 ימים בשבוע * 3). התובע אינו זכאי לדמי מחלה בגין היום הראשון, ולמחצית מד מי המחלה בגין היום השני והשלישי. על כן, זכאי התובע לדמי מחלה בגין 16 ימים בלבד, בסך של 3,200 ₪ (16 ימים * 8 שעות ליום * 25 ₪ לשעה).
אובדן כושר עבודה
התובע טוען כי בעקבות הפציעה נמנעה ממנו האפשרות לבצע את עבודתו לתקופה של שלושה חודשים, וכי אילו היה הנתבע עורך קרן פנסיה או מדווח על העסקתו למוסד לביטוח לאומי, הרי שיכול היה התובע לקבל מקרן הפנסיה או מהמוסד לביטוח לאומי פיצוי בגין תקופת אי-הכושר, ולכן הוא זכאי לפיצוי מהנתבע בגין אובדן כושר עבודה. אכן, הנתבע לא ערך לתובע ביטוח פנסיוני כאמור לעיל וגם לא דיווח עליו כעובד למוסד לביטוח לאומי. אולם , התובע לא הציג ראיה כלשהי כי איבד את כושר עבודתו מעבר לתקופה הנקובה בסיכום האשפוז. לא הוצג כל אישור רפואי המלמד כי כושרו לעבוד נפגע במהלך שלושה חודשים. זאת ועוד, לא ברור מהו הבסיס הנורמטיבי לזכאותו של התובע לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בגובה שכר מלא, שכן אף אם היה התובע מקבל דמי פגיעה או תשלום כלשהו מכוח ביטוח פנסיוני או מהמוסד לביטוח לאומי, לא היה תשלום זה עומד על שיעור של 100% משכרו. לכן, התביעה בגין רכיב זה נדחית.
פיצוי בגין פגיעה גופנית
התובע טוען כי יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הפגיעה ברגלו במהלך העבודה, אשר נבעה מרשלנות או התרשלות של הנתבע וכן העדר בטיחות בעבודה. בסיכומיו, התובע אינו חוזר על טענת הרשלנות/התרשלות, אשר אינה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, אלא טוען לראשונה להפרת חובה חקוקה בהקשר לחוקי הבטיחות בעבודה. גם אם נאמר כי עילת התביעה של הפרת חובה חקוקה, הושמטה בשוגג מכתב התביעה המתוקן, הרי שהתובע אינו מפרט איזו חובת בטיחות הפר הנתבע, אינו מציג ראיה כלשהי המלמדת כי הנתבע הפר את חובותיו כמעסיק לשמירת הבטיחות בעבודה, והוא אף אינו מפרט באילו נסיבות נפגע ממתקן המנגל ומדוע נפילת המתקן קשורה להפרת חוקי הבטיחות בעבודה. על כן, התביעה בגין רכיב זה נדחית.
שכר חודש 10/13
התובע טוען כי לא קיבל שכר עבור עבודתו עבור מחצית חודש 10/13, ואילו הנתבע הכחיש כי התובע עבד בחודש אלו. בשים לב לכך שקבענו כי התובע עבד עד למועד פציעתו, והנתבע מודה כאמור כי לא שולמה לתובע משכורת בגין תקופה זו, זכאי התובע לשכר עבור 15 ימי עבודה כנטען על ידו בסך 3,000 ₪ (15 * 200 ₪ ליום).
פיצויי הלנה
לטענת התובע בתצהירו, שכרו שולם לו לכל המוקדם ב-10 לחודש העוקב, ולכן הוא זכאי לפיצויי הלנה. לעומת זאת, בחקירה הנגדית שינה התובע גרסתו וטען כי "כל חודש הייתי מקבל בסוף החודש", ומדברים אלו עולה כי למעשה לא חל עיכוב בתשלום השכר. משכך, נדחית תביעתו לפיצוי הלנה.

טענות קיזוז
הצדדים אינם חלוקים כי התובע שהה בחוף לאחר פציעתו במשך שלושה שבועות. הנתבע טוען כי הוא זכאי להחזר הסכומים שהוציא בגין שירותי הלנה והסעדה בסך 4,000 ₪. במהלך חקירת ו נשאל הנתבע כיצד אמד את סכום ההלנה והסעדה , אולם התחמק ממתן תשובה עניינית, ולא ידע לפרט את תחשיבו. בע"ע (ארצי) 52/07 מובילי מים 1994 בע"מ נ' פיסל (25.04.2007) נקבע ביחס לטענת הקיזוז כי "המועד להעלות טענת קיזוז הינו בכתב הגנה ויש להעלות הטענה באופן מפורש ומפורט. הנטל להוכחת קיומה, על הטוען לקיזוז." הנתבע לא הציג תחשיב מפורט, ואף לא הציג אסמכתאות לכך כי אכן הוציא כספים כלשהם לצורך תמיכה בתובע באותה תקופה, ולכן לא מילא אחר הנדרש לצורך הוכחת טענת הקיזוז. באופן דומה, אין לקבל גם את טענת הנתבע לקזז את עלות הטיפול בסילוק שדים שמימן, נוכח העדר פירוט מינימלי מתי התרחש אותו טקס ועל ידי מי, ומבלי להציג ראיה לגבי תשלום עבור הטקס.
בכל הנוגע לקיזוז תמורת ההודעה המוקדמת, אף אם נקבל את טענת הנתבע כי יש לראות את התובע כמי שהתפטר מעבודתו, הרי שגם לגבי טענה זו, הנתבע בוחר שלא להציג תחשיב כלשהו, שכן אף לעמדתו אין הוא יודע מה היתה המשכורת הקובעת של התובע. במצב דברים זה, כאשר הנתבע אינו טורח לערוך תחשיב ולו חלופי, הרי שאין לקבל את טענת הקיזוז האמורה.
סיכום
בטרם סיום, מצאנו לנכון להפנות לע"ע (ארצי) 1064/00 קיניאנג'וי נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, לה(2000) 625 (2000) שם נכתב כי "העסקת עובדים זרים מהווה בעיה חברתית ומוסרית קשה. יש למנוע פגיעה בזכויותיהם כעובדים ובני אדם, ... מקור הבעיה העיקרי הוא בפער הכוחות הניכר בין העובדים הזרים ובין מעסיקיהם (זאת בעיה שמאפיינת את משפט העבודה אלא שלגבי עובדים זרים היא קיצונית ביותר) ... נוסיף, כי ההגנה על זכויותיהם של העובדים הזרים, כפרטים חלשים ופגיעים השוהים בקרבנו, מתחייבת מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא חיונית לשימור אופיה המוסרי של המדינה...". יתכן והנתבע אכן סייע לתובע ותמך בו לאורך התקופה מבחינה כלכלית ורגשית, אולם אין בכך כדי להסיר ממנו את חובותיו כמעסיק. במסגרת ניהול ההליכים בתיק זה, נפרשה בפנינו תמונה עגומה של העסקת עובד זר, אשר אף אם הוא שוהה לטענת הנתבע בישראל שלא כדין, הרי שהוא זכאי לזכויות בסיסיות המוגנות בדיני העבודה. הנתבע בחר להקל ראש באופן העסקתו את התובע, ויש להצטער על כך כי בחר שלא לקיים את חובותיו כמעסיק, כלל לא דיווח על התובע כעובד לרשויות המס ולא דאג לכך כי התובע יהא זכאי לכיסוי ביטוחי מינימלי. אם לא די במחדלים אלו, מצאנו גם להדגיש את מורת רוחנו מבחירתו של הנתבע להעלות כלפי התובע טענות קשות ובלתי מבוססות במהלך ניהול ההליכים בכל הנוגע למצבו הנפשי , ללא הצגת תימוכין כלשהו אשר מתבקש ביתר שאת נוכח חומרת הטענות.

על יסוד כל האמור לעיל , התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים:
אי מתן תלושי שכר 6,000 ₪
פדיון חופשה 6,300 ₪
ימי חג 4,400 ₪
דמי הבראה 4,347 ₪
הפרשות לתגמולים 5,381 ₪
הפרשות לפיצויים 5,381 ₪
דמי מחלה 3,200 ₪
הפרשי שכר 3,000 ₪

לסכומים אלו יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.12.13 ועד למועד התשלום בפועל.
לעניין הוצאות המשפט, נוכח הסכומים אשר נפסקו לתובע בהשוואה לסכומים אשר נתבעו על ידו, ומנגד בשים לב באופן ניהול ההליכים ואופי הטענות הקשות אשר נטענו כלפי התובע, ומכלול המחדלים של הנתבע באופן העסקתו של התובע, ישלם הנתבע לתובע סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט וסך של 5,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. הסכומים האמורים יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.
זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז אדר תשפ"א (11 מרץ 2021) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר מרדכי חזיזה,
נציג ציבור (עובדים)
רויטל טרנר, שופטת
גב' איריס קליין,
נציגת ציבור (מעסיקים)