הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ס"ע 10426-06-12

לפני:

כב' הנשיאה ורד שפר
נציגת ציבור (עובדים) גב' ויולט חורי

התובע
הנתבע שכנגד
משה חלבי, ת.ז. XXXXXX973
ע"י ב"כ: עו"ד תמיר סבאן
-

הנתבעים
התובעים שכנגד
1.אבי סילוק, ת.ז. XXXXXX034
2. דויד סילוק, ת.ז. XXXXXX641
3. א.ס. שרותי הובלה וחקלאות
ע"י ב"כ: עו"ד ש' בר ועו"ד א' כרוב

פסק דין

לפנינו מונחות שתי תביעות שהדיון בהן אוחד וכן תביעה שכנגד.
במסגרת התביעות, טען התובע-העובד לזכויות שונות בקשר לעבודתו, לרבות הפרשי שכר, דמי הבראה, הפרשי פרמיות, דמי חופשה, דמי חגים, תשלום אש"ל, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, החזר דמי ביגוד, ועוד. בנוסף, עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום זכויות שונות בקשר לסיום יחסי העבודה: פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
במסגרת התביעה שכגד, עתרו התובעים שכנגד - שחלקם או כולם היו מעסיקי הנתבע שכנגד לחיוב התובע בפיצוי בגין מספר עילות , לרבות בגין לשון הרע; להשבת סכומים ששולמו לתובע, או בגינו; לתמורת הודעה מוקדמת; וכן לאכיפת חוזה מכר שכרתו לטענתם עם הנתבע שכנגד.

הצדדים, התובענות המונחות לפנינו, והעובדות שאינן שנויות במחלוקת -
הנתבעים 1 - 2, הינם אחים, אזרחים ותושבי ישראל.
התובע, נהג משאית ( סמי טריילר) במקצועו, יליד שנת 1948, עבד אצל הנתבעים ( לטענת התובע), או בנתבעת ( לטענת הנתבעים 1 – 2). תקופת העבודה החלה לא יאוחר מיום 01.02.04, ולטענת התובע כבר ביום 01.02.98.
ביום 06.06.12 , במהלך תקופת עבודתו, הגיש התובע תובענה - ס"ע 10426-06-12 - כנגד מר אבי סילוק ( להלן: " אבי", או " הנתבע 1" ), מר דויד סילוק ( להלן: " דויד", או " הנתבע 2" ), וכנגד הנתבעת מס' 3 ( להלן: " הנתבעת") - מי שלטענתו היו מעסיקיו בזמנים הרלבנטיים לתביעה ( להלן: " התביעה הראשונה").
בגדרה של התביעה הראשונה עתר התובע לזכויות שונות, לרבות שונות בקשר לתקופת עבודתו, כאמור, ו היא הועמדה על סך של 741,159 ₪.
ביום 29.08.12 הגישו הנתבעים כתב הגנה בתביעה הראשונה ( להלן: "כתב ההגנה הראשון").
במהלך חודש ספטמבר 2012, יחסי העבודה בין הצדדים נותקו. קיימות מחלוקות באשר לנסיבות סיום יחסי ההעסקה, לרבות באשר לגורם שיזם את ניתוק היחסים.
ביום 06.12.12, הגיש התובע תובענה נוספת - סע"ש 13089-12-12, כנגד אותם נתבעים, בגדרה עתר לזכויות שונות בקשר לסיום עבודתו, לרבות פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, ועוד ( להלן: "התביעה השנייה"). על פי האמור בתביעה השנייה, היא הועמדה על סך של 398,027 ₪.
ביום 12.02.13 הגישו הנתבעים כתב הגנה כנגד התביעה השנייה ( להלן: "כתב ההגנה השני").
ביום 23.04.13 הגישו הנתבעים תביעה שכנגד, במסגרתה עתרו לסעדים שונים כנגד התובע-הנתבע שכנגד, לרבות פיצוי בגין " הוצאת דיבה", פיצוי בגין " גניבה" ו"גרימת נזק", תמורת הודעה מוקדמת, השבת סכומים שונים שלפיה הטענה שולמו לתובע ביתר, ועוד. על פי כתב התביעה שכנגד, היא עומדת על סך של 520,250 ₪.
ביום 11.06.13 הגיש התובע כתב תשובה לתביעה שכנגד.
הצדדים חלוקים כמעט לגבי כל פרטי העובדות הרלבנטיות, לרבות, כאמור, זהותו המדויקת של המעסיק, תוכן חוזה העבודה לרבות צו ההרחבה החל, תקופת העבודה, התפקידים שמילא התובע במסגרת עבודתו, מהות העסק בו עבד והתפקידים שהתובע מילא בו , שכרו של התובע, ונסיבות סיום ההעסקה.

נפרט להלן את תמצית טענותיו העיקריות של התובע בכתבי התביעה שהגיש-
התובע טען כי עבד אצל הנתבעים, החל מיום 01.02.98 ועד יום 23.09.12, וכי תקופת עבודתו התמשכה 14 שנים ו-7 חודשים - או 175.5 חודשים.
התובע טען כי במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעים ביצע, כנהג משאית-סמי טריילר, עבודות הובלה שונות, עבור צדדי ג' שונים.
התובע טען כי עבד אצל הנתבעים 6 ימים בשבוע: בימים א' – ה' עבד 17 שעות ( ביום), ובימי שישי עבד 9 שעות לערך.
התובע טען, כי שולמה לו משכורת בסך של 8,000 ₪ נטו לחודש, "ללא כל זכויות סוציאליות נוספות".
התובע טען, כי על יחסי הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף ההובלה.
התובע טען, כי השכר הקובע להפרשות עומד על סך של 8,250 ₪ (ללא ציון ברוטו או נטו).
התובע טען, כי הוא זכאי לכל הסכומים הללו:
הפרשי פרמיות - בסך של 14,250 ₪
הפרשי שכר - בגין סכומים שנטען שהוחסרו משכרו, בסך של 31,847 ₪; ובגין עבודה ( נטענת) במלחמת לבנון הראשונה, בסך של 12,000 ₪.
תוספת מקצועית– בסך של 41,890 ₪.
דמי הבראה– בסך של 31,369 ₪.
דמי חופשה–בסך של 88,560 ₪.
דמי חגים – בסך של 40,626 ₪.
דמי אש"ל – בסך של 218,926 ₪.
הפרשי הפרשות לקרן פנסיה ( גמולי מעסיק) –בסך של 59,760 ₪.
ניכויים שנטען כי לא הועברו לכלל ביטוח– בסך של 63,318 ₪.
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות– בסך של 119,621 ₪.
דמי ביגוד – בסך של 13,775 ₪.
התובע טען, כי במהלך חודש ספטמבר 2012 פוטר על ידי הנתבעים.
משכך, עתר לפיצויי פיטורים בסך של 180,465 ₪, וכן לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 8,250 ₪.
התובע טען, כי פיטוריו נעשו שלא כדין, בחוסר תום לב, ללא שימוע, ומשיקולים זרים ופסולים. על יסוד טענות אלו עתר התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בסך של 182,110 ש"ח.
בסך הכל, על פי המפורט בהן, שתי התביעות גם יחד הועמדו על סך של כ-1,100,000 ₪.

תמצית טענותיהם העיקריות של הנתבעים -
הנתבעים 1 – 2 טענו כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפיהם באופן אישי , וכן טענו להיעדר יריבות. משכך, עתרו לדחיית התביעה כנגדם על הסף.
הנתבעים טענו, כי חלה התיישנות החל מיום 06.06.05, וזאת מבלי לגרוע מטענות התיישנות ספציפית. לצד זאת, טענו כי התובע נקט שיהוי קיצוני בהגשת תביעתו, ולפיכך יש להטיל עליו את נטל הראיה בנוגע לכל רכיבי תביעתו.
הנתבעים טענו, כי תקופת עבודת התובע בשירות הנתבעים , החלה רק ביום 01.02.04. לטענתם, קודם לכן הוא עבד בא.א. רביד, שהיא שותפות רשומה שפורקה. הנתבעים הוסיפו טענו, כי מדובר בשתי תקופות העסקה שונות ונפרדות .
הנתבעים טענו כי עיסוקה העיקרי של הנתבעת הוא חקלאות. בהתאם, הכחישו את תחולת צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי בענף ההובלה.
אשר למתכונת עבודתו, טענו הנתבעים כי התובע עבד בשעות משתנות בימים א'-ה', ובימי ו' "כמעט ולא עבד".
הנתבעים הכחישו את טענות התובע אשר לגובה שכרו, וטענו כי התובע עבד במשכורת ( עובד חודשי), ולקראת תום תקופת העסקתו עמדה משכורתו על סך של 6,500 ₪, ולעתים שולמו לו בונוסים ו/או פרמיות עקב מאמץ מיוחד.
הנתבעים טענו, כי התובע התפטר מעבודתו, לאלתר, ביום 10.09.12.
הנתבעים הכחישו את טענות התובע, כולן - או כמעט כולן - וכדי שלא להאריך מעבר לדרוש, טענותיהם המפורטות יובאו בפרקים הרלבנטיים בגוף פסק הדין.

תמצית טענות התובעים שכנגד –
התובעים שכנגד עתרו לחייב את הנתבע שכנגד לשלם להם סך של 520,250 ₪, בשל עילות נטענות שונות, כמפורט להלן -
לטענתם, הנתבע שכנגד הוציא את דיבתם רעה, במטרה לגרום להם נזקים, ותוך שגרם להם נזקים. לפיכך, עתרו לחייב את הנתבע שכנגד לשלם להם פיצוי בסך של 300,000 ₪.
לטענתם, הנתבע שכנגד גנב מתקן השייך ללקוח של התובעת שכנגד, ובכך גרם לה נזק כבד ולשמה הטוב, ועתרו לחייבו לשלם להם פיצוי בסך של 70,000 ₪.
לטענתם, על הנתבע שכנגד להשיב להם הוצאות בהן נשאו בקשר לדו"חות תנועה אותם צבר – כך לפי הטענה - בסך של 3,050 ₪.
לטענתם, הנתבע שכנגד התפטר מבלי שמסר להם הודעה מוקדמת כחוק. משכך, עתרו לחייבו לשלם להם תמורת הודעה מוקדמת בסך של 6,500 ₪.
לטענתם, טענת הנתבע שכנגד לפיה היה שרוי באי כושר עבודה , כטענתו, עובר לניתוק יחסי העבודה, הייתה פיקטיבית. לפיכך טענו, כי על הנתבע שכנגד להשיב להם את דמי המחלה ששולמו לו, ולפצותם בגין הקושי שנגרם להם לשבץ נהגים אחרים. בסך הכל עתרו לחייבו לשלם להם סך של 13,500 ₪.
לטענתם, הם זכאים להשבת הוצאות בהם נשאו בקשר עם כלכלת הנתבע שכנגד, בסך של 67,200 ₪. רכיב תביעה זה נזנח בסיכומי התובעים שכנגד במפורש.
לטענתם, הנתבע שכנגד ביקש לרכוש מהם רכב מסוג טנדר, קיבל לרשותו את הרכב, אך לא שילם את תמורתו. משכך, עתרו לחייבו לשלם להם תמורתו הנטענת בסך של 60,000 ₪.

נעיר, כי במסגרת כתבי ההגנה שהגישו הנתבעים-התובעים שכנגד, הם העלו טענות קיזוז. על מקצת טענות הקיזוז הללו חזרו התובעים שכנגד בכתב התביעה שכנגד; לפחות טענת קיזוז אחת ( שימוש בלתי מורשה במשאית, רכיב תביעה שהועמד על לא פחות מ-947,760 ₪ ומשיקולי אגרה על 250,000 ₪– ראו: סעיף 105 לכתב ההגנה השני), לא נזכרה בכתב התביעה שכנגד. מכל מקום, עיון בסיכומי הנתבעים-תובעים שכנגד – פרק ח' שהוכתר בכותרת " קיזוז ובתביעה שכנגד", מלמד כי הטענות המפורטות דלעיל, ממצות את טענות הקיזוז והתביעה שכנגד.

תשובת הנתבע שכנגד לתביעה שכנגד– בתשובתו הכחיש הנתבע שכנגד את טענות התובעים שכנגד כולן, ואף כאן מסיבות של יעילות ונוחות הדיון, יובאו טענותיו בפרקים הרלבנטיים.

הפלוגתאות העיקריות אשר עומדות להכרעתנו -

בכל הנוגע לתביעות
מיהו ( מיהם) מעסיק ( מעסיקי) התובע? ומהי תקופת העבודה?
האם חלים ההסכמים הקיבוציים, או צווי ההרחבה בענף ההובלה? או שמא צווי הרחבה בענף החקלאות? בגדר האמור לעיל, עלינו לברר מהו עיקר עיסוקה של הנתבעת.
מה היה שכרו של התובע?
מהן נסיבות סיום ההעסקה. בין היתר, האם התובע פוטר, או שמא התפטר?
האם התובע זכאי להפרשי פרמיות?
האם התובע זכאי להפרשי שכר?
האם התובע זכאי לתוספת מקצועית?
האם התובע זכאי להפרשי דמי הבראה?
האם התובע זכאי לדמי/פדיון חופשה?
האם התובע זכאי לדמי חגים?
האם התובע זכאי לדמי אש"ל?
האם התובע זכאי לפיצוי בגין הפרשות בחסר לקרן פנסיה?
האם התובע זכאי להשבת ניכויים שלפי הנטען לא הועברו לכלל ביטוח?
האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות?
האם התובע זכאי לתשלום דמי ביגוד?
האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים?
ככל שהתובע פוטר - האם פיטוריו נעשו שלא כדין? ככל שהתשובה חיובית – מהם הסעדים להם זכאי התובע בהקשר זה ?

בכל הנוגע לתביעה שכנגד
האם הנתבע שכנגד ביצע כלפי התובעים שכנגד עוולת לשון הרע?
ככל שהתשובה חיובית, מהו גובה הפיצוי שראוי לחייבו לשלם להם?
האם יש לחייב את הנתבע שכנגד לשלם לתובעים שכנגד פיצוי בזיקה לפעולות שביצע, כך לפי הנטען, במתקן ששייך ללקוח התובעת שכנגד?
האם התובעים שכנגד זכאים להשבת סכומים בהם נשאו בגין דו"חות תנועה שהנתבע שכנגד " צבר"?
האם על הנתבע שכנגד לשלם לתובעים שכנגד תמורת הודעה מוקדמת?
האם טענות התובע מכוחן שהה בחופשת בשנת 2012 היו פיקטיביות? ככל שהתשובה חיובית - האם התובעים שכנגד זכאים לסעדים אותם תבעו?
האם על הנתבע שכנגד לשלם לתובעים שכנגד סך של 60,000 ₪, בזיקה לעסקת מכר הרכב?

מסכת הראיות –
מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית, כדלקמן: תצהיר התובע; תצהירו של מר אייל רביד, מי שהיה שותף בא.א רביד ( להלן: "מר רביד"); תצהיר מר עמרם בוסקילה, מי שעבד יחד עם התובע בא.א רביד, ולאחר מכן הועסק על ידי מר רביד ( להלן: "מר בוסקילה"); תצהירו של מר גידי זילברשטיין, מי שמשמש סמנכ"ל תפעול של (קואופרטיב) " הגליל העליון" (להלן: "מר זילברשטיין"); תצהירו של מר ערן בראל, בנו של התובע, ומי שלטענתו עבד אצל הנתבע 1 כנהג מחליף בעת הצורך ( להלן: "מר בראל"); תצהירו של מר מיכה בלדב, מי שעל פי הטענה עבד אצל הנתבעים כנהג משאית החל משנת 2000 ועד לשנת 2005 ( להלן: "מר בלדב"); תצהירו של מר יוסי אלימלך, מי שסיפק שירותי הובלה ל"גליל העליון" (להלן: "מר אלימלך").
יוער, כי במכתב המקדים לתצהירי התובע נכללה רשימת המצהירים, ובה נכלל גם שמו של מר יוסי אבו, שלפי הכתוב שם הינו " נהג שעבד בעבר אצל הנתבעים". אלא, שתצהירו של מר אבו לא נמצא בין התצהירים שהוגשו. בהודעת התובע מיום 08.05.14 הוא ציין כי הוא מוותר על תצהירו ועדותו של מר אבו, "אשר טרם הוגשו לתיק בית המשפט".
עוד יוער, כי מר בלדב לא נחקר על תצהירו, משהודע כי הלך לעולמו. לכן תצהירו אינו חלק מחומר הראיות בתיק.
יתר המצהירים מטעם התובע נחקרו בפנינו, למעט העד אלימלך, אשר הנתבעים ויתרו על חקירתו.
מטעם הנתבעים, הוגשו תצהירי עדות ראשית, כדלקמן: תצהיר הנתבע 1; תצהיר הנתבע 2; ותצהירו של מר אילן בן דור, מנכ"ל חברת שלטל, שלפי הטענה מספקת שירותים לנתבעת ( להלן: "מר בן-דור"). עדים אלו כולם נחקרו בפנינו.
כמו-כן, מטעם הנתבעים העידה בפנינו – בחקירה ראשית ונגדית – הגב' בת שבע ביטון, בעלת מסעדה, אשר בה נטען כי התובע סעד באופן קבוע.
בסיכומי הנתבעים, הם טענו כי התובע הודה בכך כי לא קרא את כל העובדות שבתצהירו. מכאן, הם ביקשו שנסיק מסקנות מרחיקות לכת בדמות אי מתן משקל ראייתי כלשהו לעובדות שבתצהיר התובע.
כבר כעת נאמר כי איננו מקבלות טענות אלו.
בחקירתו, נשאל התובע האם קרא את תצהירו, והאם הוא יודע על מה חתם - התובע השיב שקרא. כאשר נשאל האם קראו במלואו - השיב שקרא את חלקו. כאשר נשאל איזה חלק לא קרא - השיב כי אינו זוכר. למשמע הדברים הללו, במהלך הדיון עתר ב"כ הנתבעים " למחוק את התצהיר". תשובת ב"כ התובע הייתה: "כל מה שהוא נשאל לגבי התצהיר הוא ענה. לגבי החישובים הוא לא יודע", מיד לאחר מכן המשיכה עדותו של התובע, וב"כ הנתבעים לא עמד על הבקשה להוצאת התצהיר. בהמשך, נחקר התובע על אודות שאלות טכניות/משפטיות/חישוביות. התובע הבהיר בעדותו, ללא כחל וסרק, כי בעניין חשבונות הוא אינו מבין דבר.למרות זאת, הוסיף ב"כ הנתבעים לשאול את התובע שאלות כגון: "כמה כסף היה צריך לעבור לקרן הפנסיה בשנת 2011". ב"כ התובע חזר והבהיר כי מדובר בייעוץ משפטי, ולא בטענות שהתובע " טוען מעצמו". אף בית הדין בהחלטתו הבהיר כי אין צורך לחקור את התובע לגבי שאלות חשבונאיות ומשפטיות, או כאלה שנתמכות במסמכים כאלו ואחרים. בחקירתו החוזרת חזר התובע על טענתו כי קרא חלק מתצהירו, תוך שהוצגה לו הבחנה בין עובדות לבין עובדות משפטיות ( הבחנה שלא ברורה לבית דין, קל וחומר שלא הייתה ברורה לתובע). על רקע הדברים הללו, בכל הקשור לחלק העובדתי של תצהיר התובע, לא השתכנענו כי התובע לא היה מודע אליו בטרם חתם על התצהיר, והיה על הנתבעים לחקור את התובע לגבי כל עובדה ועובדה שסברו שאין בה ממש. נסכם ונאמר, כי איננו סבורות כי יש להסיק מסקנה גורפת לגבי משקלו הראייתי של חלקו העובדתי של תצהיר התובע, כפי שביקשו הנתבעים.
נעיר, כי גם בעדויות הנתבעים נמצאו קשיים משמעותיים, עליהם עוד נעמוד בפירוט בהמשך. בשלב זה נסתפק בכך ש נאמר, כי בעוד שבתצהיריהם נמצאו טענות מפורטות בענייני שכר, תנאי העסקה, וזכויות התובע, הרי שבחקירתם גילו לעתים קרובות חוסר בקיאות, עליו אף העידו במפורש, כמודגם להלן.
כך, למשל, הנתבע 2 העיד בפנינו כי הוא " יותר" איש שטח. כאשר נשאל האם יש לו נגיעה להנהלת חשבונות, השיב: "אין לי דבר וחצי דבר שם, אני איש שפועל בשטח.". עדות זו, אינה מתיישבת עם טענות הנתבע 2 בתצהירו.
בדומה לכך, הנתבע 1 הציג את עצמו כמי שאינו מעורב בענייניה של השותפות שניהל לכאורה ביחד עם הנתבע 2. כך, נשאל הנתבע 1 כמה נהגים בפועל יש בשותפות ותשובתו הייתה: "לא יודע אני לא מתעסק עם הקטע הזה, זה לא מעניין אותי, יש לי מספיק על הראש.". בהמשך שם העיד כך: "מכיוון שיש לי את העיסוקים שלי, יש לנו בחור במשרד שישה ימים בשבוע שזאת העבודה שלו, הוא מנהל את החשבונות, עושה את העברות, את הגזברות, הכל. אני פעם בשבועיים עולה למעלה ומבקר את אמא שלי, זה. מעבר לזה לא מתעסק.".
הצדדים הגישו מוצגים וחוות דעת, ובין היתר:
הנתבעים הגישו חוות דעת מומחית ברופאה תעסוקתית, ד"ר טטיאנה פובשדני, אשר בחנה את מסמכי התיק הרפואי של התובע, הנוגעים לתקופת המחלה בשנת 2012;
הנתבעים הגישו דו"ח מטעם חוקר פרטי, מר מוטי ברעם, אשר על פי הנטען עקב אחר התובע ביום 26.06.12;
ד"ר פובשדני, ומר ברעם נחקרו בפנינו.
הנתבעים הגישו חוות דעת שמאית, במסגרתה העריך השמאי, מר חיים כהן, ערכו של ה"טנדר", מושא התביעה שכנגד.
הצדדים הגישו תקליטורים, שבהם בין היתר קטעי וידאו בנושא המעקב שבוצע אחר התובע, ובנושא תנאי העסקת התובע.

התביעה העיקרית – דיון והכרעה

זהות המעסיק/המעסיקים ותקופת העבודה
טענות הצדדים
התובע טען, כי החל לעבוד אצל הנתבעים ביום 01.02.98. לטענתו, הנתבעים 1 - 2 היו מעסיקיו הישירים, וכן הבעלים והמנהלים של הנתבעת, שהינה חברה בע"מ ו/או שותפות.
לצד זאת, טען התובע כי תחילה עבד אצל א.א. רביד הובלות, שלפי טענתו הינה שותפות בין הנתבע 1, לבין מר רביד. לטענתו, בתחילת שנת 2004, הנתבע 1 ומר רביד נפרדו. למיטב ידיעת התובע מר רביד עזב את השותפות, ושמה שונה לא.ס. שירותי הובלה. כך שחרף פירוק א.א. רביד הוא המשיך לעבוד אצל הנתבע 1 , באותם תנאים ובאותו מקום, וזכויותיו " עברו איתו" למעסיקו הנוכחי. מכאן, טען התובע כי תקופת העסקתו החלה ביום 01.02.98 והסתיימה ביום 23.09.12, והתמשכה 14 שנים ו-7 חודשים, או 175.5 חודשים.
עמדת הנתבעים היא כי בראשית התובע עבד בא.א. רביד, שלפי הטענה הייתה שותפות רשומה שפורקה, ובה היו שותפים מר רביד והנתבע 2 . לאחר פירוקה של א.א. רביד הציעו הנתבעים לתובע לעבוד עבורם ( והתובע הסכים). משכך, לשיטתם, התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 01.02.04 – כעובד חדש. משמע לגישתם, עד ליום 01.02.04 התובע הועסק על ידי א.א. רביד, ומאותו מועד על ידי הנתבעת, ומדובר בשני מעסיקים שונים, ובשתי תקופות עבודה נפרדות לחלוטין.

גדר המחלוקת
אין מקום למחלוקת אשר לעובדות שדלקמן:
תחילה התובע הועסק בא.א. רביד, שהוא עסק להובלות, ושנוהל על ידי מר רביד ואחד מן הנתבעים 1 – 2. עבודת התובע בא.א. רביד החלה ביום 01.02.98.
בסוף שנת 2003 או בסמוך לכך, יחסי מר רביד ושותפו ( אחד הנתבעים 1 - 2) עלו על שרטון, והללו החליטו כי יפסיקו לנהל את העסק יחדיו, וכך אירע.
החל מיום 01.02.04, ועד לניתוק יחסי העבודה בחודש ספטמבר 2012, התובע עבד בעסק שנוהל בצוותא על ידי הנתבעים 1 – 2.

מכאן שהשאלות שטעונות בירור הן אלו -
מי היו מעסיקי התובע בתקופה שבין 01.02.98 – שלהי חודש ינואר 2004 ( להלן: "התקופה הראשונה")?
מהו טיבו ונפקותו של השינוי שאירע בתחילת שנת 2004?
מי היו מעסיקי התובע בתקופה שבין 01.02.04 – תום תקופת עבודתו בחודש ספטמבר 2012 ( להלן: "התקופה השנייה")?
מהו המועד שבו נותקו יחסי העבודה בשנת 2012?

ניגש עתה לברר את השאלות שטעונות הכרעה.

מי היו מעסיקי התובע בתקופה הראשונה?
מכתבי הטענות של התובע, עולה כי טענתו היא שהוא הועסק אצל הנתבעים החל מיום 01.02.98.
מטענות הנתבעים עולה, כי בתקופה הראשונה, מי שהתקשר עם התובע בחוזה העבודה היו מר רביד ואחד מן האחים סילוק. לצד זאת, הם טענו כי מי שהייתה המעסיקה היא א.א רביד, ושבין הנתבע 1 - 2 לבין התובע אין יריבות. מכאן, ניתן להבין מטענותיהם כי ההתקשרות עם התובע בחוזה העבודה נעשתה על-ידי הנתבעים 1 – 2, אולם בשליחות השותפות א.א רביד. מכאן, עלינו לברר מספר שאלות:
מי מבין הנתבעים 1 – 2 ניהל ביחד עם מר רביד את העסק בתקופה הראשונה, והתקשר עם התובע בחוזה העבודה?
האם משנקשרו בחוזה עבודה עם התובע, פעלו מר רביד ושותפו בשליחותה של שותפות?

בידי מי נוהל העסק א.א רביד?
כזכור, בכתבי התביעה, התובע טען כי מי שהיה שותפו של מר רביד בא.א רביד היה הנתבע 1. בכתבי ההגנה, נקטו הנתבעים גישה של עמימות. בתצהירו חזר התובע על גרסתו שבכתבי התביעה. גרסה דומה מצאנו גם בתצהירי: מר רביד, מר בוסקילה, ומר בראל. גם העד זילברשטיין, התייחס בתצהירו לשיתוף פעולה של קואופרטיב הגליל העליון עם הנתבע 1 . כאשר מחקירתו הנגדית עלה כי שיתוף פעולה כאמור התקיים בין הקואופרטיב לבין א.א. רביד.
אכן, בעדות מר רביד בפנינו – לאורכה ולרוחבה – ציין העד כי מי שהיה שותפו היה הנתבע 1. מר רביד אף נחקר על כך במפורש, והשיב במפורש כי מי שהיה שותפו היה הנתבע 1, תוך שציין: "לא התעסקתי עם דוד בחיים".
חרף הראיות דלעיל, ציין הנתבע 2 בתצהירו, כי הוא היה שותפו שלמר רביד בא.א רביד, וזו הייתה גם גרסת אבי בתצהירו.
מעבר לעדותם של עדי התביעה, עיון בחומר הראיות, מלמד על זיקה ברורה של הנתבע 1 לא.א רביד. כך, בנספח נ'2 לתצהירו של הנתבע 2 - דו"ח חבות פיצויים ליום 30.12.03 - בין הגורמים שכלפיהם קיימת לא.א. רביד חבות פיצויים, ניתן היה למצוא את השם " סילוק אברהם", כאשר אותה שורה נמחקה באמצעות סימון קן חוצה לאורכה. בדומה לכך, צירפו הנתבעים, כחלק מאותו נספח נ'2 הנ"ל, המחאה לפקודת התובע – שלפיה הנטען על ידם הינה בעבור פיצויי פיטורים - כאשר בעלי החשבון שרשומים על גביה הם " סילוק אבי ורביד אייל".
חרף הזיקה שהסתברה מחומר הראיות, הנתבע 2 העיד, כי לנתבע 1 לא היה שום קשר לא.א רביד. רק לאחר שעומת עם ראיות כאלו ואחרות, שינה מגרסתו. כך באו הדברים לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון:
"ש.נכון שלא היית שותף של אייל רביד אלא אחיך היה.
ת.לא, אני הייתי שותף.
ש.זאת אומרת שאתה היית השותף של אייל רביד.
ת.אני ורק אני.
ש.ולאבי סילוק לא היה בכלל קשר לשותפות הזו.
ת.שום כלום.
ש.אני מפנה אותך לנספח לתצהירך – דוח חבות פיצוי מיום 30.12.03. אבי אחיך לא היה....
ת.אני השותף היחיד של אייל רביד. אני בדיוק אגיד לך על המסמך...
ש.מה כתוב במסמך הזה שאני מראה לך שמשהו שם נמחק, מוזכר אחיך.
ת.ייתכן מאוד שאבי סילוק התעסק אך ורק עם הכספים של א. רביד והוא קיבל איזה שכר אבל הוא בטח לא היה שותף.
ש.אז זה נכון מה שכתוב פה.
ת.אני לא יכול לדייק, מה שכתוב ומחוק, הכל התנהל מסודר ופרפקט.
ש.אני מפנה אותך לצ'ק של התובע בסך 4,000 ומשהו ₪ ( נספח לתצהירך), אני מקריא לך מה כתוב על הצ'ק. למה סילוק אבי.
ת. אני הייתי השותף, בגלל שלאבי יש מעמד של כבוד בבנקים אז הוא קיבל את המנדט לנהל את כל הכסף מול הבנקים, אבל השותפות עצמה התנהלה על ידי ועל ידי אייל רביד.
ש. זאת אומרת שכלפי הרשויות אבי סילוק הוא היה השותף של רביד אייל.
ת. לא נכון, הוא לא היה שותף כלפי אף אחד, זה כתובת כדי שיהיה לנו כבוד להיכנס לבנקים.
ש. אני אומר לך שכשיש שותפות ופותחים חשבון בנק בעלי השותפות הם המופיעים בצ'ק, קרי אם הוא רשום אז הוא שותף.
ת. אני הייתי השותף. אני ולא הוא. הבנקים לא הכירו בנו, לא בי ולא באייל רביד, היינו עלה נדף. אבי דאג לנו.
ש. אז החשבון היה רשום על שמו.
ת.אם רשום אז כן.
ש. הוא סידר את כל הצ'קים.
ת. הוא סידר את כל הצ'קים וכל ניהול הכספים, כך נאמר גם בדיוק הקודם.
ש. יש לך מסמך להראות שאת היית השותף.
ת. לא, אבל הכל כתוב בכל המסמכים. גם אייל הודה זאת במפורש.".

הנתבע 1 העיד בפנינו – וזאת בניגוד לגרסתו הראשונה של אחיו - כי הוא התבקש על ידי הנתבע 2 ומר רביד לטפל בצד הכספי של השותפות. בלשונו הוא היה " מן גזבר קטן", בהיקף של חצי שעה בשבוע, ולא קיבל על כך שכר. אלא שכאמור בדו"ח חבות הפיצויים מיום 30.12.13 נרשם כי משכורתו החודשית של הנתבע 1 עמדה על למעלה מ-7,000 ₪. הנתבע 1 עומת עם נתון זה, אך לא סיפק תשובות משכנעות, תוך שציין שאולי הוציאו תלוש או שניים לטובתו. הנתבע 1 נשאל בפנינו, האם הוא היה שותף בחשבון הבנק ( של א.א רביד). לטענתו, הוא אינו יודע אם כך היה, אולם הוא היה מורשה חתימה. עם זאת, הוא אישר כי שיקים שנושאים את שמו ומספר זהותו ואת שמו של מר רביד, הם שיקים של השותפות. בהמשך, העיד כי לא היה בידי הנתבע 2 ומר רביד לקבל " קרדיט" מהבנק, ולכן הוא היה " איש קידמי" שלהם. הנתבע 1 נשאל אשר לשם א.א רביד, והאם הוא מכוון לשמות אבי, אייל, רביד. תשובתו הייתה, בין היתר, כי זה סתם שם יפה, וכי יש לו ( למר רביד כנראה) דוד ששמו אלי.
על רקע הדברים הללו, אנו קובעות כי מי שניהל את א.א רביד בשיתוף עם מר רביד היה הנתבע 1, ודוחות את גרסת הנתבעים, אשר במקרה הטוב הייתה בלתי משכנעת.

מי היו הצדדים לחוזה העבודה בתקופה הראשונה?
טענת התובע כי הועסק על ידי הנתבעים, החל מיום 01.02.98, לא היתה עקבית ומדויקת. שכן, ברור מטענותיו, כי אין הוא טוען שהנתבע 2 היה חלק מא.א רביד, ומצב עובדתי כזה אף אינו מסתבר מן הראיות. יחד עם זאת, טענת התובע מקובלת עלינו, ככל שהיא מתייחסת לנתבע 1 במישרין , ולהלן נסביר.
הטענה כי בתקופה הראשונה התובע הועסק במישרין על ידי הנתבע 1, מתיישבת עם עדות מר רביד, אשר העיד בתצהירו כי: "התובע עבד אצלי ואצל הנתבע 1 החל משנת 1998...". עדות זו עלולה לפעול נגד ענייניו של מר רביד, לכן יש ליתן לה משקל ממשי, מה גם שמר רביד לא נחקר בעניין זה. יתר על כן, גרסה דומה נזכרה בתצהירו של מר בוסקילה.
הנתבעים, לא התמודדו באופן ממשי עם טענת התובע בדבר יחסי עבודה ישירים עמם. כפי שנסביר, טענותיהם היו מתחמקות, חסרות, והן עוררו קשיים.
הנתבעים טענו, כאמור, כי בתקופה הראשונה התובע הועסק על ידי שותפות א.א. רביד. דהיינו, כי השותפים התקשרו עם התובע, אך היה זה בשליחותה של שותפות. טענה אחרונה זו, אפילו נטענה במפורש ובאופן מנומק, מעוררת קשיים.
כך, למשל, מניחים הנתבעים, בבחינת מובן מאליו, כי שותפות א.א. רביד הייתה בבחינת אישיות משפטית נפרדת . בגדר האמור לעיל, הם לא טרחו לטעון כי מדובר ב"שותפות" כמובנה בפקודת השותפויות [ נוסח חדש] תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות", או "הפקודה" ). העובדה שהצדדים – כולל התובע - עושים שימוש במונח " שותפות", אינה כשלעצמה ראיה מספקת לכך שמדובר ב"שותפות" כמובנה בפקודה. בגדר האמור לעיל, הנתבעים לא טרחו להציג ראיות בדבר טיב ההסכמות בין מר רביד לנתבע 1.
גם אם נניח כי א.א רביד הייתה שותפות כמובנה בפקודת השותפויות, הרי לא נטען ולא הוכח כי מדובר בשותפות רשומה ( אצל רשם השותפויות). אכן, בכתבי ההגנה הנתבעים טענו כי א.א. רביד היא שותפות רשומה. אלא, שבתצהירי הנתבעים 1 -2, הובהר כי א.א רביד הייתה שותפות רשומה במע"מ, ולא ברשם השותפויות כפי שהשתמע מכתב ההגנה. לפיכך, אפילו היה מוכח כי מדובר בשותפות כמובנה בפקודה, הרי היה מקום לקבוע כי מדובר בשותפות בלתי רשומה.
למעלה מן הצריך, נעיר כי השאלה האם לשותפות בלתי רשומה אישיות משפטית נפרדת מזו של שותפיה, טרם הוכרעה בשיטתנו המשפטית [ לסקירת דעות המלומדים, ראו: פסק דינה של השופטת ד"ר אבניאלי בת"א 5957-10-14 שור ואח' נגד ישראלי ואח' (08.01.15)]. סוגיה זו בדבר מעמדה של שותפות בלתי רשומה, לא זכתה לליבון כלשהו מצד מי מהצדדים, ובפרט מצד הנתבעים, שטענתם המרכזית לגבי זהות המעסיק בתקופה הראשונה היא שהתובע הועסק על ידי אותה שותפות, ושבין התובע לנתבעים 1 -2 אין יריבות.
סיכום ביניים: לא יכולה להיות מחלוקת כי מר רביד והנתבע 1 התקשרו עם התובע בחוזה עבודה. מנגד, לא הוכח כי הללו פעלו כ"שלוחיה" של " שותפות", בעלת אישיות משפטית נפרדת . לפיכך, אנו קובעות כי מעסיקי התובע בתקופה הראשונה היו מר רביד והנתבע 1 – במשותף.
נעיר, ואף זאת למעלה מן הדרוש, כי אפילו הוכח כי בתקופה הראשונה התובע הועסק על ידי שותפות שעליה חלה פקודת השותפויות, לא היה בכך להצדיק מסקנה של היעדר יריבות בין התובע לנתבע 1.
בהקשר זה נפנה לסעיף 20 לפקודת השותפויות, בו נקבע כך:
"20. (א) כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף, לרבות בכל דבר שהשותפות חבה בו לפי סעיפים 18 ו-19 בהיותו שותף, ואם נפטר השותף יהא עזבונו חב כאמור באותם חיובים במידה שעדיין לא סולקו.
(ב) לא יינתן צו של הוצאה לפועל נגד שותף, מכוח היותו חב לחוד בחיוביה של השותפות כאמור בסעיף קטן (א), אלא אם פורקה השותפות, או אם הנושה בה קיבל פסק דין נגדה בשל החיוב ופסק הדין לא קויים במלואו; במקרה אחרון זה יהא השותף שפרע זכאי לסעד בשיעור יחסי מן השותפות ומשאר השותפים."
כמו-כן, נפנה לסעיף 14 לפקודת השותפויות, בו קבע המחוקק כך:
"כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל ענין של עסקי השותפות; ופעולותיו של כל שותף, כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו, זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק, והאדם שעמו נשא ונתן יודע שאין לשותף הרשאה לכך, או שאינו יודע, או אינו מאמין, שהוא שותף."

מהו טיבם ונפקותם של השינויים שאירעו בסוף שנת 2003 ותחילת שנת 2004 ?
על פי חומר הראיות, בסוף שנת 2003 עלו יחסי מר רביד והנתבע 1 על שרטון, והם החליטו להיפרד כל אחד לדרכו. כמו-כן, אין מחלוקת כי סמוך לאחר שנפרדו, התובע הועסק בעסק שנוהל על ידי הנתבעים 1 – 2. להלן נעמוד על פרטי שינויים אלו, כפי שהשתקפו מחומר הראיות. לאחר מכן נבחן כיצד יש לראותם מבחינת השפעתם על חוזה העבודה של התובע.

התובע העיד בתצהירו כך: בתחילת "...שנת 2004 השותפים הקודמים (מר רביד והנתבע 1 – ו.ש.) נפרדו ואני המשכתי לעבוד אצל הנתבע 1, באותם תנאים ובאותו מקום, למיטב ידיעתי מר אייל רביד עזב את השותפות ושמה שונה לא.ס שירותי הובלה, וזכויותיי עברו איתי למעסיק הנוכחי.".

גרסת מר רביד בתצהירו הייתה זו: בשל התנהלות הנתבע 1, מר רביד החליט לצאת מן השותפות ולהמשיך את ניהול העסק לבדו. לאחר פירוק השותפות, המשיך מר רביד לעבוד עם שני נהגים, והנתבע 1 המשיך לעבוד עם שני נהגים אחרים שאחד מהם היה התובע. לטענת מר רביד, משך כל השנים התובע עבד על משאית שהייתה שייכת לנתבע 1, ולכן לא הייתה לתובע ברירה אלא לעבוד תחת ניהולו של הנתבע 1.

הנתבע 2 העיד בתצהירו, כי לאור חילוקי דעות שנתגלעו בינו לבין מר רביד, החליטו הוא ומר רביד על פירוק השותפות, ו"כל אחד פנה לדרכו", כך שהשותפות עם מר רביד התקיימה עד סוף 2003. הוא הוסיף והצהיר, כי עובדי רביד פוטרו, נערך להם גמר חשבון מסודר, ושולמו להם פיצויי פיטורים מלאים בהתאם לחישובים שנערכו על ידי רואה חשבון. טענות אלו, לא נוכל לקבל, ולו מפאת קביעתנו כי הנתבע 2, לא היה חלק מא.א רביד.

הנתבעים 1 - 2 העידו בתצהירם כי אין שום קשר בין א.א רביד, לבין הנתבעת 3. שניהם גם טענו בתצהירם, כי התובע החל את עבודתו בנתבעת כעובד חדש לכל דבר ועניין, וכי לפי ייעוץ משפטי שקיבלו מדובר בתקופת עבודה נפרדת ושונה.

הנתבעים צירפו לתצהיריהם מסמך, נושא תאריך 30.12.03, אשר מהווה לכאורה פרוטוקול פירוק א.א. רביד ( להלן: "פרוטוקול 2003" ). מפאת חשיבות הדברים נביא את עיקרי פרוטוקול 2003 כלשונו:
"שותפות רביד מפסיקה להתקיים ביום 31.12.03 ע.מ. קיים נשאר רביד יוצא מהשותפות ונכנס במקומו אבי סילוק ת.ז.XXXXXXXXX (במקור קיים מספר – ו.ש.) רביד אייל פותח עוסק מורשה עצמאי ומקבל מהשותפות את הרכבים הבאים...
כנגד הוצאת חשבונית מס מהשותפות לרביד אייל
לפתוח תיק מעמ מחדש לרביד אייל
דוד לוקח....
פועל (כנראה צ"ל " בפועל" – ו.ש.) סילוק דוד (במקור נרשם השם " אבי", אשר נמחק באמצעות שני קווים חוצים ומעליו נרשם השם " דוד"– ו.ש.) מוכר לסילוק אבי 50% מהרכוש הקיים נותר."

אשר לדעתנו-
ממכלול חומר הראיות, אשר הדגשים ממנו הובאו לעיל, למדנו כי בסוף שנת 2003, הוסכם כי מר רביד יחדל להיות מעסיקו של התובע, והסכמה זו יושמה במהלך חודש ינואר 2004.
אשר לטענת הנתבעים, שלפיה ביום 01.02.04 החלה תקופת העסקה חדשה, שממנה והלאה הייתה הנתבעת 3 מעסיקתו של התובע – אין בידינו לקבל טענה זו.
ראשית, הטענה נטענה באופן כללי וכלאחר יד.
שנית, דברינו לעיל אשר לספקות בקשר לאישיותה המשפטית הנפרדת של א.א. רביד יפים גם לגבי הנתבעת 3.
שלישית, אין עדות לניתוק יחסי העבודה עם התובע. בגדר האמור לעיל, לא הונחה לפנינו הודעה על סיום העסקה. בנוסף, לא הונחו לפנינו ראיות שמצביעות על כך שתהליך ה"פרידה" של מר רביד והנתבע 1, כלל הודעות מתאימות לעובדים בדבר מהות מהלך " הפרידה" והשלכותיו על מעמדם, וזאת בניגוד להסדרת מערך היחסים בין מר רביד והנתבעים 1 – 2, כפי שמשתקף לכאורה מפרוטוקול 2003. אדרבא, מן העדויות שהובאו לפנינו, עולה כי הודעות כאלו לא ניתנו. כך, למשל, נזכיר כי מר רביד העיד בתצהירו, כי במהלך פירוק השותפות לא נערכה כל שיחה עם העובדים באשר להחלטה מי יעבור לעבוד עמו ומי יעבור לעבוד עם הנתבע 1, ולא נערך כל שימוע המסביר על אופן " פירוק השותפות". גרסה דומה נמצאה בתצהיר מר בוסקילה.
רביעית, אילו היה ממש בטענות הנתבעים לפיהן ביום 01.02.04 החלה תקופת עבודה חדשה אצל מעסיקה חדשה, מצופה היה כי בקליטתו אצל אותה מעסיקה, תמצא הודעה לעובד.
חמישית, טענת הנתבעים בדבר ניתוק יחסי עבודה וכריתת חוזה עבודה חדש, איננה מתיישבת עם עדות מר רביד, שלפיה כל אחד מן השותפים המשיך עם חלק מן הנהגים.
מחדלים אלו, מצדיקים, כך לדעתנו, הטלת הנטל לשכנע בדבר אמיתות התיזה של שתי תקופות עבודה נפרדות על הנתבעים. מסקנתנו היא כי נטל זה לא הורם, ואין להסתפק בטענת הנתבעים שלפיה בתלושי השכר נכתב כי תאריך תחילת עבודה הינו 01.02.04.

סיכום ביניים: עד חודש ינואר 2004 היו מעסיקי התובע מר רביד והנתבע 1, במשותף. בחודש ינואר 2004 חדל מר רביד מהיות מעסיקו של התובע, כך שהנתבע 1 נותר מעסיקו. אשר לקביעה אחרונה זו, בכך קיבלנו למעשה את עדותו של התובע לפיה לאחר " פירוק השותפות", הוא המשיך לעבוד אצל הנתבע 1, ואת עדותו של מר רביד שלפיה לאחר הפירוק - הנתבע 1 המשיך לעבוד עם שני נהגים, ביניהם התובע.

בטרם סיום פרק זה נעיר כדלקמן:
התמונה העובדתית שניסו הנתבעים לצייר הייתה זו: א.א. רביד פורקה וכל אחד מן השותפים פנה לדרכו; לאחר פירוקה של א.א. רביד הציעו הנתבעים לתובע לעבוד בשותפות חדשה – משל היו הדברים שני אירועים נפרדים לחלוטין. בנוסף, הם ניסו לטעון כי אין שום קשר בין א.א רביד לבין הנתבעת. וכך הם הצהירו: "...אין ולא היה כל קשר בין רביד לבין השותפות המדובר בעסקים שונים העוסקים בתחומי עיסוק שונים ונפרדים לחלוטין.".
נראה לנו כי תמונה עובדתית זו אינה נאמנה למציאות.
תחילה, כאמור, בעיני מר רביד מתואר אותו מהלך, כך שכל אחד מן השותפים המשיך עם שני נהגים.
נוסף על כך, ובניגוד לטענות הנתבעים, חומר הראיות מצביע על זיקה ברורה בין א.א רביד לבין העסק אותו ניהלו הנתבעים 1 – 2 החל משנת 2004.
ראשית, מפרוטוקול 2003 עולה כי לאחר " פירוק" א.א רביד, הנתבעים המשיכו לעבוד באמצעות העוסק מורשה בו נעשה שימוש בא.א. רביד. כזכור נכתב שם כי: "ע.מ. קיים נשאר רביד יוצא מהשותפות ונכנס במקומו אבי סילוק...רביד אייל פותח עוסק מורשה עצמאי.". היגד זה מתיישב עם האופן בו התובע ראה את הדברים, כמתואר בתצהירו: "מר אייל רביד עזב את השותפות ושמה שונה לא.ס שירותי הובלה".
שנית, כפי שנסביר בפרק הבא, ובניגוד לטענות הנתבעים, הן א.א. רביד והן העסק בו הועסק התובע החל מחודש פברואר 2004 – עסקו בהובלות.
לאור עמדתם בדבר שתי שותפויות בלתי תלויות, הנתבעים לא ניסו לטעון, ולו לחילופין, כי השינוי בזהות השותף מהווה חילופי מעסיקים. משכך אף אנו לא נידרש לאפשרות זו ולנפקויותיה. מכל מקום, הערותינו דלעיל הינן למעלה מן הצריך, שכן קביעתנו העיקרית היא, כי ההתקשרות עם התובע בחוזה העבודה לא הייתה בשם שותפות כלשהי.

מי היו מעסיקי התובע בתקופה שבין 01.02.04 ועד תום תקופת עבודתו בשנת 2012?
לגבי תקופת משנה זו, הנתבעים טוענים כי מי שהעסיק את התובע הייתה הנתבעת 3, שהינה שותפות, בה היו שותפים 1 – 2. הווי אומר, לשיטתם, בתקופה זו, מי שהיה צד לחוזה העבודה עם התובע היו הנתבעים 1 – 2, אולם כשלוחיה של שותפות.

בהתאם לקביעותינו לעיל, הנתבע 1 לא חדל מלהיות מעסיקו של התובע בשום שלב. הטענה המשתמעת שלפיה הנתבע 2 היה צד לחוזה העבודה, מקובלת עלינו, אולם מאותם השיקולים שפורטו לעיל, לא נוכל לקבל את הטענה שהיה זה בשליחותה של שותפות.

לפיכך, אנו קובעות, כי מי שהיו מעסיקיו של התובע בתקופה שמ-01.02.04 ואילך היו הנתבעים 1 – 2 במשותף.

זהות המעסיקים ותקופת העבודה - סיכום
בסיכום הדברים, אלו קביעותנו:
בתקופה שבין 01.02.98 ועד חודש ינואר 2004 - התובע הועסק על ידי הנתבע 1 ומר רביד במשותף.
במהלך חודש ינואר 2004 חדל מר רביד מהיות מעסיקו של התובע, אך הנתבע המשיך להעסיקו.
החל מיום 01.02.04, נוסף לתובע מעסיק נוסף – הנתבע 2 . קרי: בתקופה שמ- 01.02.04 ועד חודש ספטמבר 2012 התובע הועסק על ידי הנתבעים 1 – 2 במשותף.
כיוון שהתובע הועסק על ידי הנתבע 1 ברצף החל מיום 01.02.98 ועד חודש ספטמבר 2012 , הרי מדובר למעשה בתקופת עבודה אחת, ויש לקבוע את זכויות התובע בהתאם.

אלו הסכמים קיבוציים / צווי הרחבה חלים על יחסי הצדדים?
טענות הצדדים
התובע טען, כי על יחסי הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף ההובלה. הנתבעים הכחישו טענות אלו, והוסיפו כי עיסוקה העיקרי של הנתבעת 3 הוא חקלאות.

גדר המחלוקת
התובע לא הוכיח כי מי מהנתבעים הוא צד להסכמים הקיבוציים בענף ההובלה. לכן, טענתו בדבר תחולת הסכמים קיבוציים אלו - דינה להידחות. נותר לנו, אם כן, לדון בשאלת תחולת צווי ההרחבה. וזה יהא הילוך הדיון: תחילה נידרש בקצרה למסגרת הנורמטיבית הרלבנטית. לאחר מכן, נפרט את הראיות העיקריות הנוגעות לפלוגתא זו. לבסוף נסיק את מסקנותינו.

תחולת צו הרחבה - המסגרת הנורמטיבית
בסעיף 28( א) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, נקבע, בין היתר, כי בצו ההרחבה יפורטו סוגי העובדים והמעסיקים שעליהם חל הצו. נפסק כי שאלת תחולת צו הרחבה, היא " שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד", ולצרכים מסוימים גם סיווג עבודתו של העובד. לצורך סיווג עסקו של המעסיק, יש לבחון את מכלול נסיבות העניין וליתן משקל, גם, לפעילות העיקרית במפעלו של המעסיק. בנוסף, במידת הצורך ניתן להיעזר בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אשר לנטל ההוכחה, נפסק כי הנטל להוכיח את סיווג העסק, שהיא טענה שבעובדה, מוטל על העובד. עם זאת, במקרים מסוימים עלול הנטל לעבור לכתפי המעסיק. או אז, אי הבאת ראיות מצד המעסיק - למשל ראיות בדבר פעילות המפעל - עלול לחזק את טענות העובד.
ניגש עתה לסקור את עיקרי הראיות באשר לעיקר העיסוק של "המפעל" בו הועסק התובע.

עיקר עיסוק המפעל והתפקידים שמילא התובע – הראיות
בדיון המוקדם, חזר ב"כ הנתבעים על הטענה לפיה הנתבעת עוסקת בתחום החקלאות. בין היתר הוא הצהיר כי יש לנתבעת משאיות, אך חרף זאת אין מדובר בחברה להובלות.

התובע העיד בתצהירו, כי במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעים, הוא ביצע עבודות הובלה. בכלל זה, הוביל לגליל העליון ( קואופרטיב), הוביל פירות בקירור, סיפק שרותי הובלה למפעל נטפים, לקיבוץ יפתח, לחברת מילוז, לחברת תנובה, וכן הוביל עופות בקירור. עוד הצהיר התובע, כי לשם ביצוע עבודות ההובלה החזיקו הנתבעים בבעלותם 3 משאיות קירור, 2 משאיות רגילות ו-3 מיכליות דלק.

לתצהירו צירף התובע מספר מסמכים כדי לתמוך בעמדתו:
כנספח כז' לתצהירו, צירף מסמך מטעם מנהלת בחברת " פלסים תשתיות בע"מ", קיבוץ מרחביה, נושא תאריך 28.10.12, ובו נכתב, בין היתר, כך: "מר משה עבד כנהג בחברת א.ס שרותי הובלה וחקלאות הנותנת לפלסים שרותי הובלה במשך כשנה וחצי. העבודה מול פלסים כנהג דרשה סבלנות, אחריות...משה עשה זאת באופן הטוב ביותר לשביעות רצון הלקוחות ולשביעות רצוננו.[...]" (ההדגשות אינן במקור). בחקירתם הנגדית עומתו הנתבעים 1 - 2 עם מסמך זה. הן הנתבע 1 והן הנתבע 2 העידו כי אין להם קשר עם פלסים במשך שנים (7 – 8 שנים), וכי הם רכשו מפלסים ציוד לעסק שלהם. אולם, בסופו של יום, הם לא סיפקו תשובות מניחות את הדעת.
כאמור, המסמך מטעם פלסים, שנושא תאריך 28.10.12, מדבר בבירור על מתן שירותי הובלה ( לשון הווה) משך שנה וחצי, לשביעות רצונם של לקוחות – נתונים אשר מחזקים את גרסת התובע – אשר כפי שיפורט להלן נתמכת בראיות נוספות.
התובע צירף - כחלק מאותו נספח כז' לתצהירו - גם מסמך מטעם חברת בניאס בע"מ. מן המסמך עולה כי: התובע עבד " בחברת א.ס בעלת העגלה להובלת התופים – וביצע עבורנו הובלות רבות במהלך השנים." אולם המסמך איננו מסויים דיו, ולאור מכלול הראיות שהוצגו בפנינו לא מצאנו צורך להיזקק לו.

עדות הנתבעים 1 – 2:
הנתבע 2 העיד בתצהירו כי עיסוקה של הנתבעת הוא בתחום החקלאות, ו מרכז הפעילות החקלאית הוא במושב דישון. עוד הצהיר הנתבע 2, כי הוא תושב מושב דישון וחבר באגודה השיתופית החקלאית של דישון. בהמשך תצהירו, תיאר הנתבע 2, ביתר פירוט, את הפעילות החקלאית של השותפות. לשיטתו, "הם" עוסקים בגידול עגלים ומקבלים שירותים וטרינריים; מגדלים צאן ומשתמשים בשטחים נרחבים למרעה; ברשותם לול עופות; הם עוסקים בגידול ענבי יין ומשווקים את התוצרת ליקבים כאלו ואחרים; עוסקים בגידול פירות וירקות. כמו-כן, הוא טען כי בבעלות השותפות בית אריזה גדול.
אשר למהות עבודת התובע, העיד הנתבע 2, כי התובע: "...הועסק בשותפות ושינע תוצרת חקלאית שלנו, כן תוצרת חקלאית וציוד חקלאי עבורנו וזאת במשאיות שונות ובכלים שונים בהתאם לצרכים שלנו.".
בגדר האמור לעיל, הצהיר הנתבע 2, בין היתר, כי התובע שינע מזון ופסולת מזון להאכלת בעלי החיים " שלנו"; וזאת בין היתר מקיבוץ שלוחות, ממפעלי מילוז, מילופרי, אלטמן ומרכז מזון נהלל.
כמו-כן, הצהיר הנתבע 2 כי התובע ביצע עבודות מלגזה ועבודות חקלאיות על שופל – הכל לצורך המשק החקלאי " שלהם".
כן נטען, כי התובע ביצע כל עבודה לה היו זקוקים במשק החקלאי, לרבות עבודות בשטחים החקלאיים על פי דרישה, כגון הקמת סככות להרחבת דיר תוך כדי עבודה עם משאית מנוף.
דברים דומים עד כדי זהות, נטענו על-ידי הנתבע 1 בתצהירו.
מחקירתו הנגדית של הנתבע 2 עלו בין היתר הדברים הבאים, שכוללים נתונים מהותיים שלא נזכרו קודם לכן:
לנתבע 2, כמו גם לנתבע 1 יש תיקי עוסק מורשה נפרדים. לצד זאת, וכזכור, הנתבעים טענו כי הנתבעת הינה שותפות רשומה במע"מ. משכך, הרי עולה כי לכל אחד מן הנתבעים 1 – 2 עוסק מורשה משלו, וכמו כן קיים תיק שותפות במע"מ.
הנתבע 2 נשאל אשר ליחס בין " משק סילוק" במושב דישון לבין הנתבעת 3. כך, למשל הוא נשאל האם גידול יין ( דהיינו גידול ענבים ליין) נוגע אליו או לאחיו; וזו הייתה תשובתו: "כל מה שקשור למשק החקלאי, ברובו למעשה זה אני, ויש עוד מסביב שזה משפחה גדולה של 11 ילדים וזה פנים משפחתי.". מהמשך עדותו עלה כי גרסתו היא כי כל פעילות החקלאות מתנהלת תחת השותפות - א.ס הובלות וחקלאות, תחת אותו עוסק מורשה. הנתבע 2 נשאל האם יש לו דו"ח רווח והפסד להציג, אולם הוא השיב בשלילה.
הנתבע 2 נשאל כמה משאיות יש להם, ותשובתו הייתה כי יש לו חמש משאיות. וכאשר נשאל למי המשאיות נותנות שירותי הובלה, ציין בין היתר כי הן תומכות את העסק שלו, אך ורק את החקלאות שלו " רוב הזמן".
הנתבע 2, נשאל האם התובע ביצע הובלות לחברת תנובה. תשובתו הייתה, בין היתר, כי " יצא אולי פעמיים", "לא משהו משמעותי", ולטענתו הכל היה במסגרת עזרה הדדדית לעובד בתנובה.
בהמשך העיד כי: "לכל היותר הוא ( התובע – ו.ש.) הוביל עבור חקלאי או שניים...".
אשר לתפקיד שמילא התובע, הנתבע 2 חזר על הטענה שלפיה התובע ביצע עבודות חקלאיות כאלו ואחרות. הוא העיד כי: "כל העבודות החקלאיות הוא עשה, אם היה נוסע יומיים בשבוע תגיד תודה לבורא עולם.".
אף מחקירתו הנגדית של הנתבע 1 עלו נתונים מהותיים רבים , שלא נזכרו קודם לכן:
לכל אחד מן האחים יש משק חקלאי: לנתבע 1 במושב אמנון, ולנתבע 2 במושב דישון, ומדובר בשני משקים שונים.
הנתבע 1 נשאל, האם הוא והנתבע 2 מתנהלים בשני עוסקים מורשים נפרדים. תשובתו הייתה בזו הלשון: "אנחנו עובדים ביחד, כמו שאח שלי אמר, זה עסק משפחתי, אנחנו הרבה אחים, זה מסובך. הוא נותן לי למשל את כל ההובלה של הפרי שלי, הוא מעביר אותו מנקודה לנקודה.". תשובה זו, אשר הייתה עמומה ומתחמקת מחזקת את טענות התובע בדבר התקשרות למתן שירותי הובלה בין יחידות כלכליות שונות.
מהמשך חקירתו הסתמן בבירור, כי לכל אחד מן הנתבעים 1 – 2 קיימת פעילות במסגרת עוסק מורשה נפרד.
כך, למשל, כאשר הנתבע 1 נשאל אשר לחלקו של כל אחד מהאחים בשותפות השיב כי רואה החשבון: "...מעביר 10% מהעוסק של דוד אלי". כמו-כן, עלה מעדותו שלכל אחד מהם יש מערכת דיווח נפרדת. מנגד, במקום אחר, הוא טען כי א.ס הובלות היא " הכותרת" של משק דישון, וכי יש לו 10% " בזה". במקום שלישי, כאשר נשאל האם הוא שותף עם אחיו 10% במשק, השיב: "אני 10% בפעילות של השותפות.".
לצד זאת הוא העיד כי הוא " מסייע" במכירת אגסים " מהמשק של דוד", ו"עוזר לו" במכירה של טלאים ועגלים. וכן, כי יש לו את המשק שלו, את העיסוקים שלו, ושיש לו " עוד מלא עסקים".
אשר לתפקיד שמילא התובע, הנתבע 1 אישר כי אינו יודע לומר האם התובע ביצע הובלות עבור צדדים שלישיים. הנתבע 1 עומת עם סעיפים 23 – 30 לתצהירו בהם התיימר לתאר את התפקידים שמילא התובע לפרטי פרטים – אלא שתשובותיו לא יישבו את הפער בין עובדות מפורטות שנטענו בתצהירו לבין עדותו הדלה בפנינו . הנתבע 1 עומת עם העובדה לפיה בתלושי השכר של התובע, נרשם, כי המעסיק הינו " א.ס. הובלות" (בפועל הרישום בתלוש הוא " א.ס. שרותי הובלה"). תשובתו הייתה כי: "הקלדנית כנראה לא גמרה לכתוב את השם המלא.

הנתבעים 1 - 2 צירפו לתצהיריהם שורה של מסמכים כדי לתמוך בטענתם שלפיה עיקר עיסוקו של העסק בו הועסק התובע הינו בחקלאות, ושהתובע ביצע עבודות חקלאיות, כמודגם להלן.
כנספח 3 לתצהירו , צירף הנתבע 2 מסמך נושא תאריך 06.08.12, שממוען ל"סילוק דוד/א.ס. הובלות", לכאורה מטעם משרד רואי חשבון " הורוביץ, אושרת מג'ר אפלקר, לוגסי". וכך נכתב בו: "לבקשתך וכרואי חשבון המטפלים בענייני המשק שלך הרינו לדווח כי על פי הדוחות המוגשים לשלטונות המס, עיקר פעילותך הינה חקלאות.".
איננו מוצאות כי ניתן לייחס נפקות בעלת משקל נכבד למסמך זה .
ראשית, המסמך חתום, אולם לא צויין בו מיהו הגורם החותם. הנתבע 2 עומת בחקירתו הנגדית עם קושי זה, אך גילה חוסר בקיאות. שנית, המסמך אינו מפרט על אלו נתונים מבוססת המסקנה בדבר עיקר הפעילות.
שלישית, לא נכתב במסמך לאיזו תקופה הוא מתייחס, כאשר, כאמור המסמך הופק בשנת 2012 לקראת תום תקופת העבודה.
רביעית, במסמך ננקטה עמימות באשר לישות שהמסקנה בדבר עיקר הפעילות מתייחסת אליה. בפרט לא מצויין מספר מזהה כלשהו ( עוסק מורשה / מספרה של השותפות במע"מ). אומנם, המסמך ממוען לדוד סילוק/א.ס. הובלות, אולם מגוף המסמך ניתן להבין כי הישות הנדונה היא המשק של הנתבע 2.
סדרת עמימויות זו פועלת לחובת הנתבעים.
יתר המסמכים שצירפו הנתבעים, סובלים מחולשות דומות.
כך, כנספח 4 לתצהירם , צירפו הנתבעים מסמך, מטעם " החקלאית" אגודה שיתופית, נושא תאריך 19.06.12, ממוען ל"א.ס סילוק מושב דישון", ושעניינו: "אישור קבלת שרות מ'החקלאית'", וכך נכתב בו: "משק סילוק מדישון מקבל שרות ע"י רופא וטרינר של חברת החקלאית בשנת המס 2012." נתון זה, אשר מלכתחילה אין בו כדי לשכנע בדבר עיקר העיסוק, מתייחס, בגוף המסמך להבדיל מן הנמען, ל"משק סילוק בדישון", ולא לנתבעת 3, ושוב בלי ציון מספר מזהה כלשהו.
בדומה לכך, צירפו הנתבעים קבלה ממנהל מקרקעי ישראל, בגין תשלום לרשויות מקנה. אלא שהקבלה נרשמה ע"ש " דוד סילוק דישון" ולא ע"ש הנתבעת 3. זהו המצב גם לגבי האישור מטעם " המועצה לגפן היין בישראל", בו נכתב כי הנתבע 2 מעבד כרמים של ענבי יין. זהו גם המצב אשר לאישור מטעם " מועצת הצמחים".

עדות מר בן דור– מר בן דור העיד בתצהירו ( סעיף 4) כך: "הנתבעים מוכרים לי כמי שעוסקים בתחום החקלאות ואנו מספקים להם מידי פעם שירותים.". ודוק: מר בן דור מתאר את עיסוקים של הנתבעים, מה גם שכאשר נשאל בעדותו בפנינו למי סיפקו שירותים השיב " לדויד סילוק".

התובע הועסק במפעל הובלה
מאחר שלעיל התייחסנו לחומר הראיות בפירוט רב, וכבר הוצגו מקצת מסקנותינו, יובאו הדברים להלן בקצירת האומר.

למצער ניתן לומר כי מחומר הראיות, מתגבשת מסקנה לכאורית לפיה העסק שבו הועסק התובע, ששמו כשמה של הנתבעת 3, הוא מפעל הובלה.
מסקנה לכאורית זו מצדיקה היפוך הנטל על הנתבעים להוכיח כי " א.ס." אינה מפעל הובלה. ונסביר:
ראשית, אין מחלוקת בין הצדדים, כי עיקר עיסוקה של א.א רביד היה הובלות. לצד זאת, כאמור, חומר הראיות מצביע על זיקה בין א.א. רביד, לבין " א.ס.", ואין לקבל את טענת הנתבעים לפיה מדובר בעסקים שונים העוסקים בתחומי עיסוק שונים ונפרדים לחלוטין.
שנית, הטענה שלפיה מדובר בשני עסקים שונים בתכלית, אינה מתיישבת עם העבודה ששמה של א.ס. כולל את התיבה " הובלות" (גם אם כטענתם השם המלא הוא הובלות וחקלאות).
שלישית, כאמור, קיימות ראיות לכך שהעסק " א.ס." סיפק שרותי הובלה לצדדים שלישיים.
רביעית, הקשיים בעדויות הנתבעים, כפי שפורטו לעיל, ועוד יפורטו להלן.

הנתבעים 1 - 2 לא הרימו את הנטל להוכיח כי " א.ס." לא עסקה בהובלה -
הנתבעים לא הציגו ראיות ממשיות אשר לפעילותה " א.ס", שכאמור התנהלה כשותפות במע"מ.
בפרט, הנתבעים לא הוכיחו כי עיקר עיסוקה של " א.ס" הוא חקלאות.
אשר לפעילות החקלאית הענפה שתוארה באריכות בתצהירי הנתבעים, לא השתכנענו כי היא קשורה ל"א.ס." – העסק בו הועסק התובע.
המסקנה המסתברת מחומר הראיות היא, כי אותם עיסוקים חקלאיים, אינם אלא עיסוקיו של הנתבע 2, אשר אפשר ששותפים בהם גם יתר האחים לבית סילוק. במילים אחרות, כאשר הנתבעים תיארו פעילות חקלאית הם תיארו מפעל אחר, ולא את פעילותה של " א.ס.", העסק שבו הועסקו התובע.
אכן, היה בידי הנתבעים, להוכיח את מהות פעילות " א.ס." על נקלה. כך, למשל, באמצעות הצגת דו"חות כספיים שהוצגו לרשויות בקשר לאותה שותפות במע"מ. משלא עשו כן, פועל הדבר לחובתם, ומתחזקת המסקנה שלפיה הפעילות החקלאית הינה פעילות נפרדת של הנתבע 2.
ודוק: הנתבעים אינם מכחישים כי התובע ביצע פעולות הובלה, אלא שלשיטתם הפעולות בוצעו במסגרת עסק חקלאי, ונועדו לשרת את העסק החקלאי בלבד. לגבי דידנו, המסקנה הסבירה יותר, היא שהעסק בו הועסק התובע, שנוהל בשותפות על ידי הנתבעים 1 – 2 , סיפק שירותי הובלה לצדדים שלישיים, ביניהם עסקיו הנפרדים של הנתבע 2. במילים אחרות, בעוד שהנתבעים ניסו להציג את פעילות ההובלה והחקלאות ככאלו שהתבצעו באותו עסק, הרי התרשמנו כי הפעילויות התבצעו בשני עסקים נפרדים, הגם שבשניהם היה מעורב הנתבע 2.
אשר על כן, אנו קובעות כי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי העסק שבו הועסק התובע - " א.ס" - איננו מפעל הובלה. משזו מסקנתנו, נפנה עתה לבחון את הסדרי התחולה של צווי ההרחבה בענף ההובלה.

הסדרי התחולה של צווי ההרחבה בענף ההובלה
לענייננו רלבנטיים צווי ההרחבה הענפיים משנת 2001 ו-2007.

צו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2001 ( פורסם בי"פ 4966, ה' באדר התשס"ה, 28.02.01; להלן: "צו 2001" ), הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף שמספרו 7058/96 - הוא ההסכם הקיבוצי העיקרי בענף. בצו 2001, נקבע כי ההוראות המורחבות יחולו על: "כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם.".
צו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2007 ( פורסם בי"פ 5663, כ"ה באייר התשס"ז, 13.05.07; להלן: "צו 2007" ), הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף שמספרו 7003/06. בצו 2007, נקבע כי ההוראות המורחבות: "יחולו על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים שמשקלו עולה על 4 טון...".

הוכח כי התובע הועסק במפעל הובלה. לכן, בעיקר הדברים עלינו לבחון האם תפקידו הקבוע של התובע, במסגרת עבודתו באותו מפעל, הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים, והאם מתקיים התנאי לגבי משקלו של רכב המשא.

האם תפקידו הקבוע של התובע, היה נהיגת רכב משא להובלת מטענים?
על שאלה זו אנו משיבות בחיוב. בכך, העדפנו את עדות התובע על פני עדות הנתבע 2, שכפי הראינו לעיל, ונראה להלן אינה מתיישבת עם חומר הראיות בנקודות מהותיות ( הנתבע 1, כאמור, העיד כי איננו בקיא אשר לתפקידי התובע).
ראשית, אין מחלוקת שהתובע ביצע פעולות שינוע רבות עבור משק הנתבע 2 במושב דישון, ואין מחלוקת כי מדובר בהובלת מטענים.
שנית, בחוות דעת המומחית מטעם הנתבעים, ד"ר פובשדני, בפרק הסיכום והמסקנות, היא ציינה כי התובע הוא " נהג משאית". ד"ר פובשדני נחקרה על כך בפנינו ונשאלה אשר למקורו של נתון זה. היא השיבה, כי " זה היה במסמכים שנמסרו לה", ואישרה כי " התבקשה" לבדוק אי כושר ( ל)עבודה כנהג משאית.
שלישית, כפי שיסתבר מן הדיון להלן בנסיבות סיום ההעסקה, אחת מטענות הנתבעים היא כי בחודשים אוגוסט – ספטמבר 2012, הם העבירו את התובע לעבודה בחברה אחרת וכן שיבצו אותו לעבודות משרדיות, משום שהמשאית שעליה תוכנן לשבצו היתה תקולה. גרסה זו מחזקת את הטענה שלפיה עיסוקו של התובע היה בהובלות, ולא ברור כיצד היא מתיישבת עם עדות הנתבע 2 שלפיה: "...אם ( התובע – ו.ש.) היה נוסע יומיים בשבוע תגיד תודה לבורא עולם.". אכן, נחזה יותר מסביר, כי במהלך השנים התובע ביצע עבודות חקלאיות כאלו ואחרות עבור עסקיהם הנפרדים של הנתבעים, אולם לאור מכלול הראיות דומה כי היה זה בשוליים.
רביעית, בתעודות הרפואיות שנמסרו לתובע בשנת 2009 ( נספח כו' לתצהירו), נרשם כי האירוע הלבבי, אירע תוך כדי נהיגה במשאית.

הנתבעים טענו, כי היה על התובע להוכיח שמשקלו של רכב המשא עליו עבד היה 12 טון ( כתנאי לתחולת צו 2001) ו-4 טון ( כתנאי לתחולת צו 2007). בתצהירו התובע העיד, כי שימש כנהג הובלה " על משאית סמי טריילר". הנתבעים לא ניסו לערער עדות זו. הנתבעים אף טענו בעצמם, כי ההובלות עבור משקיהם החקלאיים בוצעו על גבי משאית. על רקע זה, ניכר כי קל היה לנתבעים להציג את מסמכי רישוי המשאית עליה עבד התובע, ובנסיבותיו של מקרה זה משלא עשו כן פועל הדבר לחובתם. על כן, נחה דעתנו כי תנאי זה לגבי משקלו של רכב המשא – מתקיים.

כללו של דבר
נוכח כל האמור לעיל, אנו קובעות כי על יחסי הצדדים חלים צו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2001, וכן צו כאמור משנת 2007.

שכרו של התובע
טענות הצדדים–
בכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי שולם לו שכר בסך של 8,000 ש"ח נטו, ללא כל זכויות סוציאליות נוספות. במקום אחר בתצהירו, טען כי בהתאם להסכמותיו עם הנתבעים, הם התחייבו לשלם לו שכר יסוד בסך של 8,000 ₪ לחודש ( ללא ציון ברוטו או נטו). לטענתו, חרף ההסכמות הללו, במהלך תקופת העבודה הנתבעים "שיחקו" עם שכרו. מחקירתו הנגדית עלה כי הכוונה היא ששכרו המוסכם פוצל באופן פיקטיבי, וכך גם הבינו זאת הנתבעים.
הנתבעים טענו, כי התובע עבד במשכורת חודשית, שהלכה ועלתה כך שלקראת תום העסקתו עמדה על סך של 6,500 ₪; וכי לעיתים עקב מאמץ מיוחד ו/או עמידה ביעדים קיבל התובע בונוסים ו/או פרמיות.

גרסת הנתבע 2 בתצהירו הייתה זו: משכורתו החודשית של התובע השתנתה במהלך העסקתו. בתחילה, השתכר סך של 5,000 ₪ לחודש וזאת מתחילת העסקתו ועד לחודש 06/07. לקראת תום תקופת העסקתו, גובה המשכורת היה 6,500 ₪, ובנקודה זו מפנה הנתבע 2 לתלושי השכר אותם צירף התובע לתצהירו, בהם ניתן – כך לטענתו – לראות חלוקה בין השכר לשעות הנוספות.

דיון והכרעה
נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין, כי לאחר שבחנו את חומר הראיות, מצאנו כי החל מחודש יוני 2007, הסכימו הצדדים, ששכר היסוד של התובע יעמוד על סך של 8,000 ₪ נטו. להלן נבאר מסקנה זו.

הוכח כי הוסכם ששכר היסוד של התובע יעמוד על 8,000 ₪ נטו, אולם זאת רק החל מחודש יוני 2007 -
התובע צירף לתצהירו ( נספח ב'), מסמך נושא תאריך 18.06.07, חתום לכאורה על ידי הנתבע 1. מפאת חשיבות הדברים יובא תוכן המסמך כלשונו:
"אילנה שלום
החל מתאריך 1/6/07 שכ"ע משה חלבי
בתלוש המשכורת יהיה בגובה השכר ( מילה לא ברורה – ו.ש.)
שכ"ע העבודה יהיה על בסיס חודשי
שכ"ע יהיה 8000 שח נטו
נא לעדכן חופש שנתי
בסוף שנת מס חופש שנתי שלא נוצל ישולם
ביגוד + נעלים עבודה
לעדן (כנראה צ"ל " לעדכן" – ו.ש.) את הפנסיה + כלל לגובה השכר
משכורת /1/6 תשולם 5,000 פרמיה מיוחדת חד פעמי.
תודה אבי" (במקור קיימת חתימה – ו.ש.).
(להלן: "הסכם 2007" ).
בחקירתו הנגדית, אישר הנתבע 1 את תוכן המסמך, לכל הפחות בנקודה שבמחלוקת, כהאי לישנא:
"ש. בשנת 2007 אתה חותם על המסמך, אתה מאשר שהשכר של חלבי היה 8000 ₪ נטו. מפנה לנספח ב' לתצהיר של התובע.
ת. כן, אני מאשר. אם כתוב זה נכון.".
ובהמשך שם:
"ש. ואתה זה שהגדרת את זכויות העבודה שלו, שהוא יקבל 8,000 ₪.
ת. אני לא יודע מה סוכם בזמנו, מה שסוכם עם דויד אני התבקשתי לכתוב את זה.".
בתצהיר הנתבע 2, מצויה התייחסות לאותו הסכם 2007, כדלקמן: "חלבי צרף לתצהירו את נספח ב', מסמך שלא גולה בתצהיר גילוי המסמכים של התובע. אך מכל מקום סוכם עם התובע כי שכרו כולל שכר יסוד וכן שעות נוספות. בכל תלושי השכר שצרף התובע עצמו לתצהירו יש חלוקה ברורה. חלבי קיבל את התלושים מידי חודש בחודשו ולא בא בכל טענה או טרוניה ורק בדיעבד ובשיהוי של כ-10 שנים טוען את טענותיו המופרכות.".

כיצד, אם כן, יש לפרש את התניה שלפיה " שכ"ע יהיה 8000 שח נטו"?
הנתבע 2 טען, כאמור, כי " סוכם עם התובע כי שכרו כולל שכר יסוד וכן שעות נוספות.". מנגד, התובע טען, כי הוסכם עמו על שכר יסוד בגובה 8,000 ₪.
במחלוקת זו, נראית לנו סבירה יותר טענת התובע.
ראשית, בעוד שהתובע הציג מסמך בכתב, הנתבע 2 הסתפק בטענה בעל-פה, שאף היא הוצגה באופן סתמי למדי, מבלי לפרש מה בדיוק תוכנה של ההסכמה.
שנית, עדותו של הנתבע 2 בפנינו, לא תמכה בגרסה שבתצהירו, וכך הוא העיד:
"ש. אני מפנה אותך לתצהירך לסעיף 91 וכן לסעיף 92. זו טעות שהוא השתכר 6,500 ₪.
ת. אולי אני לא יודע להסביר בצורה חשבונאית.
לשאלת בית הדין אני משיב שהמשכורת שלו היתה אולי 8,000 ₪, אולי לא רשמו את כל הרכיבים.
ש. המשכורת שלו הייתה 8,000 ₪ נטו.
ת. אם אני לא טועה, כן."
נאמר, כי ניסיון הנתבעים בסיכומיהם להסיק מן האמירה העמומה " לא רשמו את כל הרכיבים", כי כוונת הנתבע 2 הייתה שהסך המופיע בהסכם 2007 כולל בתוכו רכיבים שאינם בגדר שכר יסוד – איננה משכנעת.
שלישית, אף אם נתעלם מדלות הפרטים בטענות הנתבעים, הרי שלגרסתם אין אחיזה ממשית בלשון הסכם 2007, שאיננו מתייחס לשעות נוספות כלל ועיקר. מנגד, לאור לשון ההסכם, טענת התובע שלפיה הוסכם עמו על שכר יסוד בגובה 8,000 ₪, מתיישבת באופן סביר עם לשון ההסכם.
רביעית, אין מחלוקת כי לנתבעים היה יתרון בעיצוב תנאי ההסכם, והם שניסחוהו. לכן, ולאור כללי הפרשנות הנוהגים, יש להעדיף פרשנות נגד הנתבעים.
חמישית, אף אילו היינו קובעים כי הוסכם בין הצדדים על שכר הכולל תשלום בעד שעות נוספות, כי אז מכוח סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד.
אמור מעתה: הצדדים הסכימו כי החל מחודש יוני 2007, יעמוד שכר היסוד של התובע על סך של 8,000 ₪ נטו.
מתלושי השכר לא יוכלו הנתבעים להיבנות.
ראשית, נוכח סעיף 5 לחוק הגנת השכר, ובהינתן שהנתבעים מודים כי " סוכם עם התובע כי שכרו כולל שכר יסוד וכן שעות נוספות", לא ברור כיצד תסייע בידם הטענה שלפיה " בכל תלושי השכר שצרף התובע עצמו לתצהירו יש חלוקה ברורה.". במילים אחרות, הנתבעים עצמם מודים כי ההסכמה היא בדבר שכר כולל, ומכאן מתבקש כי תלושי השכר לא משקפים את הסכמות הצדדים.
אכן, אילו ביקשו הנתבעים לטעון, כי הסכמות הצדדים אינן כפי שנראים הדברים בהסכם 2007, אלא שהיו הסכמות אחרות, שראיות להן ניתן למצוא בתלושים - היה עליהם לטעון בפירוט מהן אותן הסכמות. זאת לא עשו. כך, בין היתר טענו, באופן מעורפל, כי לעיתים עקב מאמץ מיוחד ו/או עמידה ביעדים קיבל התובע בונוסים ו/או פרמיות, וכאשר נחקר על כך הנתבע 2, תשובותיו היו מהוססות.
שנית, מרבית התלושים לא הונחו בפנינו – אלא כאמור בסיכומי התובע - מסקנה שבנקודה זו, יש לזקוף לחובת הנתבעים.
שלישית, בחלק מתלושי השכר שצורפו לתצהירי הנתבעים, לא בוצעה אותה " חלוקה ברורה" ושולם לתובע שכר יסוד בגובה 8,000 ₪ מגולם ( ראו: תלוש מאי 2008, תלוש ינואר 2011).
רביעית, נאמר כי מעיון בתלושים שהונחו לפנינו, טענת התובע שלפיה שכרו פוצל באופן פיקטיבי, נראית סבירה. מתלושי השכר עולה דפוס ברור, לפיו הרכיבים: משכורת, שעות נוספות, ופרמיות ( ולעיתים רכיבים נוספים), מוגדרים כסכום קבוע מגולם, והסתכמו באופן עקבי בסכום נטו מסוים .
חמישית, עדות הנתבע 2 בפנינו העידה על חוסר בקיאות בנוגע לתלושי השכר. בהקשר זה, אי העדת מנהל החשבונות נזקף לחובת הנתבעים.
אשר על כן - תלושי השכר שהוגשו, אינם מלמדים על הסכמות אחרות מאלו הנלמדות מהסכם 2007.
הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו כי הסכם 2007 שוּנה. מכאן, שיש לומר כי הסכמה זו שררה עד תום תקופת העבודה.
נעיר, כי מעיון בתלושי שנת 2012, ניתן אולי ללמוד, כי באותה תקופה שכר התובע עלה. כך, בחודשים ינואר ופברואר באותה שנה סך התשלום ( משכורת, שעות נוספות פרמיות) עלה כדי הסך של 9,700 ₪ נטו, ובחודשים מארס ואפריל היה התשלום ל-8,500 ₪ נטו. אולם, הצדדים לא התייחסו לכך.
כאמור, התובע לא דקדק בטענותיו, כאשר לעיתים ציין 8,000 ₪ נטו, ולעתים קרובות טען 8,000 ₪ ללא ציון, כאשר המובן הרגיל של הדברים הוא ברוטו. זאת ועוד: בתחשיבים שערך, לעיתים קרובות הניח התובע שכר בגובה 8,000 ₪ ( ללא ציון ברוטו או נטו). מאחר שהתובע, אכן טען בבירור כי שכרו עמד על 8,000 ש"ח נטו, ומאחר שטענה זו נתמכת בראיות נוספות מלבדו עדותו - קביעתנו העובדתית היא, כי מחודש יוני 2007 שכר היסוד המוסכם עומד על 8,000 ש"ח נטו. עם זאת, לקביעה זו תהיה משמעות מוגבלת – אם בכלל. שכן, בכל מקום שבו נתבע סעד שמבוסס על שכר היסוד ללא ציון נטו – וכך נעשה לגבי מרבית הסעדים שתבע התובע - ייחשב הדבר כאילו הסעד הנתבע הוא במונחי ברוטו.

מה באשר לשכר התובע בתקופה שטרם חודש יוני 2007?
התובע הזניח שאלה זו. מעיון בתלושים המעטים שהונחו לפנינו, ניתן ללמוד על דפוס לפיו, בשנים 2005 – 2006 רכיבי השכר מתכנסים לסכום קבוע בסך 6,500 ₪ נטו, באופן שמתיישב עם טענתו הכללית של התובע לפיה פיצלו את שכרו באופן פיקטיבי. אולם, בהיעדר טיעון ברור מצד התובע, איננו מוצאות לנכון לקבוע כך. על כן, יש לקבל את טענת הנתבעים שלפיה מתחילת תקופת העסקתו - לשיטתם – פברואר 2004- ועד ( לא כולל) חודש יוני 2007 – עמד שכר היסוד על 5,000 ₪ ברוטו.

כללו של דבר: אנו קובעות כי לצורך קביעת זכויות התובע, יהא שכר היסוד שלו כדלקמן:
מחודש פברואר 2004 ועד חודש מאי 2007 -5,000 ₪ ברוטו.
מחודש יוני 2007 ועד תום תקופת העבודה – 8,000 ₪ נטו, בכפוף להערותינו לעיל.

נסיבות סיום ההעסקה – האם התובע פוטר או התפטר? ככל שפוטר, האם פיטוריו נעשו שלא כדין?
עמדת התובע
התובע טען, כי ביום 14.08.12, לאחר שהגיש את התביעה הראשונה, ולאחר ששב מתקופת מחלה, הוא התייצב במקום עבודתו כדי " לקבל סידור עבודה", ומיני אז החלה מצד הנתבעים מסכת של מעשים, שבוצעו בחוסר תום לב, ושכל תכליתם הייתה לטרטר אותו ולגרום לו להתפטר. הכל משום שהעז להגיש תביעה כנגד הנתבעים לאכיפת זכויותיו.
בגדר האמור לעיל, ציין התובע כי הנתבעים מיאנו לשבצו בסידור עבודה, וחלף זאת הפנו אותו לעבוד בחברה אחרת. בנוסף, לאחר שהחברה האחרת סירבה להוסיף ולהעסיקו, הנתבעים שיבצו את התובע לעבודה משרדית בניגוד לרצונו, במבנה שלטענתו היה בלתי ראוי. לשיטת התובע, יש לראות במסכת זו משום פיטורים, שלא כדין.

עמדת הנתבעים
הנתבעים טענו כי התובע התפטר מעבודתו. לטענתם, מאז הגשת התביעה הראשונה, התובע חיפש דרכים שיגרמו לנתבעת לפטרו. בגדר האמור, הם טענו כי התובע הִתחלה, שהה בתקופת מחלה בת " עשרות ימים", וניצל ימי מחלה שלא כדין. בנוסף, לאחר שביום 14.08.12 שב מתקופת המחלה הוא החל לצעוק על מנהל הנתבעת כי אין בכוונתו לשוב לעבודה, וכי הוא רוצה להתפטר. לאחר מכן, התובע הופנה לעבוד זמנית בחברת " שלטל", אולם בעקבות התנהגות בלתי ראויה מצדו, דרשה " שלטל" להפסיק את עבודתו באתרה. בהמשך, החל מיום 10.09.12 התובע שובץ לעבודה משרדית אצל הנתבעים. בו ביום נטש את העבודה, ניתק מגע, ולא התייצב אליה חרף הפצרות הנתבעים. לפיכך, לגישת הנתבעים, יש לראות את התובע כמי שהתפטר, לאלתר, ביום 10.09.12.

דיון והכרעה
בטרם שניגש לדיון, נעיר כי ( גם) בנוגע למחלוקת זו, הושקעו על ידי הצדדים משאבים שחורגים מגדר הסביר, הן במובן של היקף הטענות והן במובן של היקף הראיות. הדבר נובע, בין היתר מכך שבזמן אמת, ובעוד מתקיימים יחסי העבודה, התקיימה חליפת מכתבים אינטנסיבית בין באי כוח הצדדים – וזו נכללה בגדר חומר הראיות. מטבע הדברים, לא נתיימר במסגרת זו להתייחס לכל ראייה וראייה – אלא לעיקרי הדברים.

נקדים מסקנה לדיון, ונציין כי לאחר שעיינו בטענות הצדדים, ובמכלול החומר שבתיק – נחה דעתנו כי התובע פוטר מעבודתו, וכן כי פיטוריו אלו היו שלא כדין: בחוסר תום לב, מבלי שקוים לו שימוע, ומשיקולים פסולים – רק משום שההין להגיש תביעה לאכיפת זכויותיו בבית הדין.

להלן נפרט ונסביר, כאשר תחילה, נידרש להשתלשלות האירועים שקדמו לניתוק יחסי העבודה, תוך ניתוחם, ולאחר מכן נציג את מסקנותינו.

מעיון בחומר הראיות עולה, כי עד למועד הגשת התביעה הראשונה, אין עדות לקושי ממשי ביחסי העבודה בין הצדדים. כאמור, ביום 06.06.12 הגיש התובע את תביעתו הראשונה.

תקופת המחלה ופרשת החוקר הפרטי–
החל מיום 17.06.12 שהה התובע בתקופת מחלה במסגרתה עבר בירור קרדיאלי. זמן קצר לאחר מכן, ביום 26.06.12, מצאו הנתבעים לנכון לשלוח חוקר שיעקוב אחר התובע, ויבדוק פשר מעשיו במהלך יום אחד של תקופת המחלה. בנסיבות מסוימות, ניתן היה, אולי, להבין צעד מרחיק לכת זה, כמהלך של ביקורת לגיטימי על עובד. אולם, לא כך נחזים הדברים בענייננו, ונראה כי הנתבעים היו להוטים להגיע למסקנות לחובת התובע. כך, בזמן אמת, ציין ב"כ הנתבעים, כי התובע " הוציא" ימי המחלה " בכחש ובכזב". למרות שכפי שיוסבר מדיוננו בתביעה שכנגד, דו"ח החוקר הפרטי שנמסר לנתבעים רחוק מלתמוך באופן סביר במסקנה כזו. זאת ועוד: החוקר הפרטי המליץ בגדר חוות דעתו, כי ייערך יום מעקב נוסף, ככל הנראה משום שלא הגיע לממצאים משמעותיים. אילו היו הנתבעים מבקשים לבצע פעולת ביקורת, מצופה היה כי יפעלו לפי ההמלצה, או יפעלו להעמיד את התובע לבדיקה רפואית בזמן אמת - אולם אין מחלוקת כי הם לא עשו כן.

העברת התובע לעבודה בחברת " שלטל"–
ביום 14.08.12 שב התובע מתקופת אי הכושר. עם שובו, הודיעו לו הנתבעים כי הוא ישובץ לעבודה בחברה אחרת– שלטל.
החלטת הנתבעים להעביר את התובע לעבוד בחברה אחרת, אשר נזכרת בתצהירו של הנתבע 2 ובמסמכים מזמן אמת, כדבר שבשגרה, משל היו הדברים דרך הטבע – אינה עניין של מה בכך.
איננו סבורות כי החלטה זו כלולה בגדר הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעים, כפי שטענו בזמן אמת.
כפי שנסביר להלן, העברת עובד מתפקיד לתפקיד – באותו ארגון – הינו צעד המצוי – אם אינו נגוע באי חוקיות כלשהי – בתחום הפררוגטיבה הניהולית. אולם, חוקיות הצעד מותנית בין היתר בתנאים פרוצדורליים, ובראשם הענקת זכות לעובד להישמע בטרם תתקבל החלטה.
אולם בענייננו, אין מדובר בהעברת עובד מתפקיד לתפקיד באותו ארגון, אלא לכל הפחות בהשאלה כפויה של עובד למעסיק אחר. ספק רב בעינינו, אם ניתן להבין מהלך כזה של העברה לעבודה בחברה אחרת, כפעולה המצויה בתחום הפררוגטיבה הניהולית, אשר מבטאת כוחות שמעסיק רשאי להפעיל בתחום העסק, לשם ניהולו התקין.
מכל מקום, אפילו יטען הטוען אחרת – קרי שהחלטה מעין זו עשויה בתנאים מסוימים להימצא בתחום הפררוגטיבה הניהולית – הרי העברת התובע בענייננו: ללא הגדרת לוח זמנים ברור, ללא עריכת שימוע, ללא הנמקה ממשית, ללא הסבר אשר למשמעויות המהלך, חרף התנגדות נחרצת של העובד, תוך התעלמות שיטתית מטענותיו ומבקשותיו להבהרת המהלך, וכפי שיוסבר להלן משיקולים פסולים – ודאי מוציאה את ההחלטה מגדריה של הפררוגטיבה הניהולית.
כל שכן, בשים לב לעדות התובע – אותה קיבלנו - לפיה העבודה בשלטל הייתה שונה באופן מהותי מן העבודה אותה ביצע אצל הנתבעים משך שנים ארוכות.

בין היתר, הוא נדרש לעבוד בסביבה אחרת, על משאית אחרת ( בטון ולא הובלה).
יוזכר ויודגש - "עובד אינו חפץ, הוא אינו פיון על לוח שחמט, שניתן להזיזו מעת לעת ללא נימוק מספיק". "עובד אינו פיגורת משחק על לוח השחמט. עובד הוא בשר ודם, הוא צד לחוזה עבודה, הוא נשכר לביצוע תפקידיו בשרות המעסיק. כמו למעסיק, כך גם לעובד, יש אינטרסים הן כעובד והן כאדם...מעבר לכך, קיים לעובד אינטרס לגיטימי שהתנהגות המעסיק כלפיו והחלטות המתקבלות בעניינו, יעשו בתום לב ובדרך מקובלת, כמרכיב מחייב בחוזה העבודה ( סעיף 39 לחוק החוזים ( חלק כללי). כך, זכאי כל עובד שהמעסיק ינהג כלפיו בהגינות, בסבירות, במידתיות, בתום לב ובכל מידה הראויה לשרור ביחסים בין שני הצדדים לחוזה עבודה."
מעבר לשאלת עצם זכותו של המעסיק והפגמים באופן מימושה, נחה דעתנו כי מהלך זה של העברת התובע לעבודה בחברה אחרת - מקורו בשיקולים בלתי ענייניים, פסולים, ואיננו מקבלות את הטענה כי ההחלטה נבעה מקושי תפעולי.
ראשית, הנתבע 2 מציין אומנם בתצהירו, כי הסיבה לאותה החלטה היא שהמשאית בה רצה לשבץ את התובע הייתה תקולה ותיקונה התארך. דא עקא, שחלק זה של עדותו, אינו מתיישב עם טענות הנתבעים במקום אחר, לפיהן עיקר עבודתו של התובע היה בחקלאות. ריבוי הגרסאות, מחליש את המשקל הראייתי שיש לייחס לטענות הנתבעים בכללות.
שנית, מן המכתבים שהוחלפו בזמן אמת, ניכרת מוטיבציה יתרה מצד הנתבעים שהתובע יתייצב לעבודה בחברת שלטל, חרף התנגדות תקיפה מצדו. אילו היה ממש בטענה, לפיה הנתבעים ניסו לגשר על קושי זמני בדמות תקלה במשאית, מצופה היה כי יציגו לפני התובע את אותו קושי וידונו עמו על פתרונות אפשריים, כגון: מימוש חופשה בהסכמה, חל"ת לזמן מוגדר, עבודה בהיקף פחות וכיוצא באלו - או שילוב של הפתרונות הללו ודומיהם. המוטיבציה החזקה לכוף על התובע פתרון זה דווקא, חרף עמדתו השלילית, מחזקת את הרושם בדבר שיקולים זרים.
שלישית, הטענה בדבר תקלה במשאית נטענה באופן סתמי, ללא תימוכין, והיא אינה מתיישבת עם יתר הראיות, כפי שנבהיר בפרק הבא.
בנסיבות אלו, אפשר שרק מתוך מהלך זה של הנתבעים להעברת התובע לעבודה בחברה אחרת, באופן שבו נעשה, ניתן להבין רצון לסיים את יחסי העבודה. אך, למען הסר ספק, נראה כי רצון זה של הנתבעים משתקף היטב גם מן האירועים שבאו לאחר מכן.
מאחר שלדעתנו עצם ההעברה בדרך שבה נעשתה – איננה לגיטימית, איננו מוצאות חשיבות ממשית בנסיבות עבודתו של התובע בשלטל.
יחד עם זאת, נעיר - מבלי לקבוע ממצא עובדתי כלשהו אשר לאופן בו התנהג התובע במשרדי שלטל - כי במידה מסוימת, ניתן להבין את סערת הרגשות בה היה שרוי התובע, אשר לאחר למעלה מ-14 שנות עבודה, הועבר באופן שרירותי מהכא להתם, חש כנטע זר, וכמי שהוגלה, וכן היה נתון במצב של חוסר ודאות – תחושות שמטבע הדברים עלולות לגרום מצדן לתסכול.

סיום עבודת התובע בשלטל–
ביום 04.09.12, הודיעה חברת שלטל, כי היא איננה מעוניינת בעבודת התובע.
כאמור, אין בדעתנו להתייחס לנסיבות עבודת התובע בשלטל. עם זאת, בשולי הדברים, נעיר כי לתצהירו של מר בן דור, צורף מסמך מיום 04.09.12, בו הוא מודיע לנתבע 2, על כך ששלטל אינה מוצאת לנכון להמשיך בהעסקת התובע. במסגרת אותו מכתב, צוין כי מיום הגעת התובע למשרדי שלטל, 28.08.12, ועד לאותו יום שלטל חוותה " בעיות חמורות" בהתנהלות עם התובע, כולל תיאורים מפורטים למדי. התרשמותנו היא כי תיעוד זה מגמתי. מעדות מר בן דור בפנינו, עלה כי המהלך של קליטת התובע אצלם היה בלתי פורמאלי, בלשונו " טובה" שעשה לנתבעים, ומסיבה זו גם לא נערך ביניהם מסמך בכתב טרם התובע נקלט. כמו-כן, הוא העיד כי הוסכם שהתובע איננו עובד שלטל בשום אופן. על רקע זה, הצורך המוגבר לתעד בפירוט רב כשלים בהתנהגות התובע, לאחר כשבוע עבודה, על ידי מי שאיננו מעסיקו של התובע, במהלך שלכתחילה הוגדר כ"טובה" – נחזה מגמתי ומתיישב עם התמונה הכוללת.

שיבוץ התובע לעבודות משרדיות–
ביום 04.09.12, לאחר הודעת שלטל, פנה ב"כ התובע ועתר להנחיות אשר להמשך עבודת מרשו. כך גם חזר ועתר להנחיות ביום 06.09.12.
ביום 09.09.12, הודיע ב"כ הנתבעים לב"כ התובע, כי למחרת היום, על התובע להתייצב לעבודה במשרדי הנתבעים. עוד הודיע לב"כ התובע כהאי לישנא: "עקב אילוצים של מרשתי ישובץ מרשך באופן זמני לעבודה משרדית, מדובר בעבודה קלה ובהטבת תנאי עבודה, למען הסר ספק לא תהא פגיעה בשכרו של מרשך.".
ייאמר מיד: גם החלטה זו להעביר את התובע מתפקיד נהג לעבודה משרדית – איננה דבר פעוט ערך. אפילו נקודת המוצא היא כי העברת עובד מתפקיד לתפקיד מצויה בגדריה של הפררוגטיבה הניהולית, ואפילו נניח כי התקבלה ממניעים לגיטימיים – אופן קבלתה בעניינו אינו לגיטימי.
כפי ששנינו לעיל, הלכה היא מימים ימימה, כי מעסיק אשר מבקש להעביר עובד מתפקיד אחד לאחר, עליו לעשות כן בתום לב, בהגינות ובסבירות. בגדר האמור לעיל, הכלל הוא, כי בטרם יחליט מעסיק על העברת עובד כאמור, עליו לערוך לעובד שימוע: "'שעת כושר' להישמע ולטעון את טענותיו כנגד ההעברה".יפים לענייננו דבריו אלו של בית הדין הארצי, ואף יש בהם תשובה לטענת הנתבעים לפיה לא פגעו בשכרו של התובע:
"למעביד זכות בקניינו. זכותו היא לעשות בו על פי מיטב הבנתו. זכותו לשנות את תפקידם של עובדיו. אך הפררוגטיבה הניהולית אינה חסרת גבולות, אינה מוחלטת. על מעביד המשנה את תפקידם של עובדיו לנהוג בתום לב ובצורה סבירה. המערערים טוענים ששכרו של המשיב לא נפגע. לא די בכך ששכרו של עובד לא נפגע. נטילת תפקיד אחראי מעובד, ומנכ"ל המערערת העיד כי אכן מדובר בתפקיד אחראי, כך שנשאר לו אך התפקיד הטכני אותו ביצע, היא פגיעה לא סבירה בעובד גם אם השכר לא נפגע. שכר אינו חזות הכל. סיפוק בעבודה הוא יסוד החשוב לעובד. מעבר לכך על מעביד המשנה את מהות התפקיד של עובד, ובודאי מעביד המסיר מעובד תפקיד אחראי, להודיע על כך לעובד בטרם יעשה זאת ולתת לו שימוע. אי אנו דנים במשפט מנהלי, אך גם במשפט הפרטי נובעת חובה זו מכוח עקרון תום הלב.".
במקרה דנא, הנתבעים הודיעו לתובע – מי שעבד משך שנים ארוכות כנהג משאית – בפשטות כי הוא משובץ לעבודה משרדית. התובע לא זומן לשימוע כמתחייב, לא שותף בהליך וטענותיו לא נשמעו. למעלה מכך, ההחלטה הוצגה ללא נימוקים, תוך שימוש בניסוחים מעורפלים בדמות " עקב אילוצי מרשתי", מבלי לפרט מהם אותם אילוצים. בנוסף, על אף שהנתבעים הדגישו כי מדובר בשיבוץ באופן זמני, לא ברור מהו אותו משך זמן מדובר. בנסיבות אלו, עולה חשש כי מדובר בהחלטה בלתי לגיטימית: שהתקבלה בחוסר תום לב, תוך הפרת זכות התובע לשימוע, וכללי הצדק הטבעי.
זוהי אולי העת להתיר הנחה שנזכרה לעיל הנוגעת למניעי הנתבעים בקשר להחלטה לשבץ את התובע לעבודה משרדית. כמו בנוגע להעברת התובע ל"שלטל", כך בקשר להחלטה דנא – איננו מקבלות את הטענה לפיה תכליתם של צעדים אלו הייתה להתגבר על קושי תפעולי ( תקלה במשאית). אילו היה ממש בטענה זו בדבר תקלה, לבטח היו הנתבעים מציינים אותה בבירור ובהזדמנות הראשונה. אלא שהנתבעים מצאו לנכון לציין כי שיבוצו של התובע בעבודות משרדיות, היה " עקב אילוצים". יתר על כן, הטענה המשתמעת שלפיה המשאית הייתה תקולה למשך חודש ויותר, נראית לנו בלתי סבירה. סביר עוד פחות נראה לנו, כי אף בתכתובת מסוף ספטמבר, לא הודע לתובע כי התיקון צפוי להסתיים במועד כלשהו נראה לעין. נסיבות אלו דורשות הסברים, שלא סופקו על הנתבעים. הנתבע 2 לא טרח לציין מהי אותה תקלה עלומה, והסתפק בציונים סתמיים לפיהם: "המדובר במשאית מיושנת שאין כדאיות לתקנה במוסך, ורצינו לתקן בעצמנו תוך רכישת החלקים מפירוק בכפרים בסביבה."; וש"התיקון הסתבך והתארך עד סוף חודש ספטמבר 2012..." .
בהיעדר גרסה ממשית, בדבר הגיונה של אותה החלטה משמעותית, ומבחינת השתלשלות העניינים, מתחזקת המסקנה כי ההחלטה מבוססת על שיקולים זרים, וכן מתחזקת התיזה שהציג התובע שלפיה מעשים אלו נועדו לגמול לתובע על שהגיש תביעה כנגדם ולהמאיס עליו את עבודתו.
התובע טען, כי הוא נדרש לבצע את העבודות המשרדיות, במבנה " מלוכלך ומטונף אשר אינו ראוי לשמש כמשרד". משאלו מסקנותינו, אין הכרח להיזקק לטענה. יחד עם זאת, יצוין כי בית הדין צפה בסרטון בו תועד אותו מבנה, ואף אותה ראיה מחזקת את הרושם בדבר התנהגות בחוסר תום לב. נסתפק בציון, כי לפי הסרטון נחזה כי העבודה ה"משרדית", הייתה אמורה להתבצע על גבי שולחן נמוך שנחזה כ"שולחן סלון".

הנסיבות סמוך לפני ניתוק היחסים–
מן האסמכתאות מזמן אמת עולה, כי סמוך לאחר שיבוץ התובע לעבודה משרדית הוא לא הסכים להמשיך ולבצע אותה עבודה משרדית. בא-כוחו פנה לנתבעים תוך שפירש נימוקים מפורטים מדוע. בין היתר, הוא ציין כי הוא אינו מוכשר לבצע את התפקיד, כי הוא מתנגד לעבודה באותו מבנה, כי הוא מבקש לבצע את עבודתו הרגילה, וכי מדובר בהרעת תנאים.
בשים לב לכך שלא נערך לתובע שימוע טרם קבלת ההחלטה, הרי תשובת הנתבעים מאותו היום נחזית כתוספת חטא על פשע, והיא תומכת בטענת התובע שלפיה הנתבעים ניסו לגרום לו להתפטר. בתשובתם התעלמו הנתבעים כליל מטענותיו המפורטות של התובע, תוך שהשיבוהו כך: "מכתבו של כב' שבסימוכין אינו נהיר לח"מ. האם מרשך מתפטר כאמור בסע' 9 למכתב כב'? אם כן, הודע לי על מנת שמרשיי ייערכו בהתאם.".
לאחר שב"כ התובע הבהיר, כי הוא אינו מתפטר והוא מבקש לשבצו בעבודתו הרגילה, דרש ב"כ הנתבעים כי התובע יתייצב לעבודה, תוך שעולה מן התשובה, כי התובע מתבקש להוסיף ולעבוד באותה עבודה משרדית " זמנית", ושוב אימתי יסתיים השיבוץ הזמני לא הובהר.
בפניית ב"כ התובע לב"כ הנתבעים מיום 23.09.12, שטח הראשון את עיקרי טענותיו אשר להתנהגות הנתבעים כלפי מרשו מאז שובו מתקופת המחלה, תוך שציין כי מעשי הנתבעים עולים כדי פיטורים. בתשובת ב"כ הנתבעים מאותו היום, דחה ב"כ הנתבעים " מכל וכל" את טענות התובע.

על יסוד מכלול חומר הראיות, ובהתאם להדגשים דלעיל, אנו קובעות כדלקמן:
לאחר ששב התובע מתקופת המחלה, נקטו הנתבעים שורה של פעולות, שכללו כאמור, העברת התובע לעבוד בחברת אחרת, וניסיון לשבצו לעבודה משרדית. סדרת פעולות אלו, אשר הייתה להן השפעה ניכרת על תנאי עבודת התובע, נעשו בחוסר תום לב. בין היתר הן נעשו תוך הפרת זכות התובע לשימוע, ללא הנמקה ממשית בדבר משמעות ההחלטות ופרטיהן, באופן כוחני, תוך התעלמות מהתנגדותו התקיפה של התובע, וכן התעלמות מטענותיו. מעבר לפגמים בתקינות מהלכים אלו, הרי מנסיבותיהם ניכרת מוטיבציה ברורה להמאיס על התובע את מקום עבודתו, עד שיגיד מתפטר אני.
כמו-כן, במידה רבה של ודאות, מכלול הנסיבות מצביע על כך שהתנהגות זו של הנתבעים הייתה תגובה להחלטת התובע להגיש תביעה ביום 06.06.12. על כך בין היתר מעידים: סמיכות הזמנים בין הגשת התביעה הראשונה לבין מכלול האירועים שתוארו לעיל; העובדה כי טרם אותם אירועים אין עדות לקשיים ממשיים ביחסי הצדדים; העובדה כי לא עלה בידי הנתבעים להציג בסיס הגיוני וענייני לאותן החלטות שהתקבלו בעניינו של התובע; הקשיים בגרסתם; והאופן הכוחני בו התקבלו ויושמו אותן החלטות.
התובע מצדו, העמיד את כוח עבודתו לרשות הנתבעים, לאורך כל התקופה מאז שחזר מתקופת המחלה ועד ליום 23.09.12. לא ניתן למצוא בהתנהגות התובע ביטוי ממנו ניתן להסיק רצון לסיים את יחסי העבודה. אדרבא, אין ספק כי היה בידי התובע להתפטר בדין פיטורים, והתובע אף היה מודע לכך, אך בחר שלא לעשות כן– משמע הוא היה מעוניין בהמשך יחסי העבודה.
מכל האמור לעיל, עולה כי התובע פוטר מעבודתו.
מוצאות אנו כי מהתנהגות הנתבעים, כפי שתוארה בהרחבה לעיל, ניתן להסיק ביטוי ברור וחד משמעי מצדם לסיים את יחסי העבודה. כמו-כן, בהיעדר גרסה משכנעת אחרת, יש לקבוע כי יחסי העבודה נותקו לאלתר ביום 23.09.12 – כפי שטען התובע – וכך אנו קובעות.
עוד אנו קובעות כי פיטורי התובע נעשו שלא כדין: בחוסר תום לב, מבלי שנערך לו שימוע, משיקולים פסולים, כסנקציה על שהגיש תביעה כנגד מעסיקיו.
על פסלות כגון דא, עמדה השופטת ( כתוארה אז) נ' ארד, כהאי לישנא:
"פיטוריו של עובד כסנקציה על כך שהגיש תביעה כנגד מעסיקו פסולים ואסורים מכול וכול. פיטורים שכאלה נגועים בהפרת זכות היסוד של המתדיין למיצוי הדין בערכאות ובפגיעה מהותית בה וכמוה כפגיעה בזכות לשוויון ולחופש התארגנות של העובדים. לא בכדי מורה סעיף 28א ל חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958: 'לא יפגע מעביד בשכרו של עובד, בקידומו בעבודה או בתנאי עבודתו, ולא יפטרו מהעבודה, מחמת תביעה שהגיש העובד או ארגון העובדים'. הוראה זו מגלמת את עקרונות היסוד שעליהם עמדנו לעיל, ויש להעמידה לנגד עינינו, גם אם מועד חקיקתה הוא לאחר פיטוריו של המערער."
אף מצאנו יפים, בשינויים המחויבים, חלק מדברי היישום של השופטת ארד, באותו עניין:
"לחומרת הפגיעה בזכות יסודית משקל רב בפסיקת הפיצוי, בייחוד כן בענייננו כשהוכח ונקבע, כאמור, שפיטוריו של המערער נעשו במובהק על רקע תביעתו כנגד חברת השמירה, בסמוך להגשתה ובעודה תלויה ועומדת בבית-הדין האזורי. לא זו אף זו. אצה לה הדרך לחברת השמירה לסלק את המערער משירותה משהעז להגיש תביעה נגדה, כדי כך שלא טרחה ליתן נימוק או טעם מספיק לפיטורים, ודחתה את ניסיונותיו של מזכיר האגוד המקצועי לבוא עמה בדברים בנדון זה, כמצוות ההסכם הקיבוצי ולמרות שידעה כי הוא מיצג את המערער בבית-דין קמא. טענותיה של החברה בדבר קיומם של "אינטרסים" כביכול שהיו למערער לגרום לפיטוריו לקראת תחילת ההתמחות, אינן מבוססות ולא התקבלו על דעתו של בית-הדין האזורי...פגיעה מהותית ועמוקה ממין זו בזכויות יסוד של העובד הייתה עשויה לגרום לביטול עצם הפיטורים. משלא נתבע סעד זה, יש להטיל על החברה תשלום פיצוי הולם למערער בגין פיטורים שלא כדין."
נוסיף, כי אפילו היינו מקבלות את טענת הנתבעים ורואות במכתבו של ב"כ התובע מיום 23.09.12 משום התפטרות – ואין זה המצב – הרי היה מקום לראותה ככזו שנעשתה בדין פיטורים, מכוח סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963. שכן לדעתנו: הנסיבות שפורטו לעיל בהרחבה מהוות הרעת תנאים מוחשית ו/או נסיבות אחרות ביחסי העבודה שבהן לא היה מקום לדרוש מן התובע להמשיך בעבודתו. כמו כן, אין ספק כי אלמלא אותן נסיבות היה התובע מעוניין בקשר העבודה, וכן כי התובע התרה במעסיקיו טרם ניתוק היחסים.

האם התובע זכאי להפרשי פרמיות?
טענות הצדדים
התובע טען, כי בהתאם לסיכום בין הצדדים הוא זכאי לפרמיה בסך של 250 ש"ח, עבור כל נסיעה שביצע במוצאי שבת. לטענתו, הנתבעים לא שילמו לו פרמיה בעד 57 נסיעות, ומכאן עתר להפרשים בסך של 14,250 ₪ [57 * 250], בצירוף פיצויי הלנת שכר.
הנתבעים הסתפקו בהכחשה כללית של הטענות, וכן חזרו על טענתם בדבר התיישנות.

דיון והכרעה
דין התביעה להפרשי פרמיות להידחות.
ראשית, טענת התובע שלפיה הוסכם כי הוא זכאי לפרמיה, אשר הוכחשה על ידי הנתבעים–נטענה בעלמא ולא נתמכה בבדל ראיה, כפי שגם לא הוכחו פרטי ההסכמה. שנית, התובע לא טרח לפרט לאלו תאריכים מתייחסת תביעתו. בחקירתו הנגדית נשאל התובע על תאריכי הנסיעות, אך הוא גילה חוסר בקיאות, ובגדר האמור לא ידע לומר כמה מתוך הנסיעות בוצעו טרם שנת 2005 – שבה עובר "גבול ההתיישנות" - וכמה לאחריה.

האם התובע זכאי להפרשי שכר?
טענות התובע
התובע טען, כי בחודשים מסוימים הנתבעים לא שילמו את מלוא שכרו, כדלקמן:
לגבי שנת 2006 - התובע טען כי הוא זכאי למשכורת כפולה בעד עבודתו במהלך מלחמת לבנון השנייה, ובניכוי הסכומים ששולמו לו עתר להפרשים בסך של 12,000 ₪.
לגבי חודש יולי 2009 – התובע טען כי הופחת משכרו סך של 3,697 ₪, לטענת התובע ללא סיבה.
לגבי חודשים אוגוסט-ספטמבר 2009 – התובע טען כי לא שולם לו שכר עבודה, אלא רכיבים אחרים וקיים " חוסר של 8,000 ₪".
לגבי חודש אפריל 2012 – התובע טען כי שולם לו שכר עבודה בסך של 4,250 ₪, וקיים חוסר של 3,750 ₪.
לגבי חודשים יוני – אוגוסט 2012 – התובע טען, כי בחודשים אלו החסירו הנתבעים משכרו סך של 8,400 ₪: בגין חודש יוני – 2,690 ש"ח, בגין חודש יולי – 1,750 ש"ח, בגין חודש אוגוסט – 3,960 ש"ח.

התובע עתר שעל סכומים אלו יתווספו פיצויי הלנת שכר.

טענות הנתבעים
הנתבעים הכחישו את טענות התובע. הם טענו כי שולם לתובע מלוא השכר המגיע לו, תוך שטענו כדלקמן:
אשר לתביעה לכפל שכר בשנת 2006 – הנתבעים טענו, כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית וכי יש לדחותה על הסף.
אשר לחודשים יולי ואוגוסט 2009 – הנתבעים טענו כי החל מיום 20.07.09 ועד ליום 31.08.09, משך 43 ימים, היה התובע באי-כושר, עקב תאונת עבודה, ושולמה לו גמלה מהמוסד לביטוח לאומי. לכן, התובע אינו זכאי לשכר עבודה. על רקע זה, ניכתה הנתבעת משכרו את הימים בהם שהה התובע בתקופת אי-כושר. בנוסף הנתבעים טענו, כי בחודש אוגוסט 2009 שולמו לתובע דמי מחלה בסך של 4,449 ₪, בטעות, והם עתרו להשבתם בצירוף ריבית והצמדה.
אשר לחודש ספטמבר 2009 – הנתבעים טענו כי שולם לתובע סך של 11,296 ₪, והתובע ניצל חופשה.
אשר לחודש אפריל 2012 – הנתבעים טענו כי שולם לתובע סך של 9,219 ₪, והתובע ניצל חופשה.
אשר לתביעות להלנת שכר - טענו הנתבעים להתיישנות. כמו כן, הם טענו כי כל פעולות הנתבעת בוצעו בתום לב תוך אמונה כנה בצדקתה, ועומדות לה ההגנות הקבועות בחוק הגנת השכר.

דיון והכרעה-
דין התביעה להפרשי שכר להתקבל בחלקה.

לגבי החודשים יולי – אוגוסט 2006 – התובע אינו מבהיר מהו המקור הנורמטיבי עליו הוא מסתמך, ועל אף שנחקר על כך לא התחוורו הדברים.ממילא, לא ניתנה לנתבעים אפשרות סבירה להתמודד עם הטענות שלא נטענו. לכן, דין התביעה להפרשי שכר בגין חודשים אלו להידחות.

לגבי החודשים יולי-ספטמבר 2009–
בהתאם לנספח כו' לתצהירי התובע – תעודות רפואיות לנפגע בעבודה – ביום 19.07.09, תוך כדי נהיגה במשאית, התובע חש ברע, פונה לחדר מיון, ואושפז בטיפול נמרץ בעקבות אוטם בשריר הלב. בזיקה לאירוע זה, ובמסגרת מספר תעודות רפואיות, נקבע כי התובע אינו מסוגל לעבוד בתקופה שבין 20.07.09 – 31.10.09.
מתלושי השכר לחודשי העבודה הרלבנט יים עולה כי שולמו לתובע הסכומים הבאים:
בתלוש יולי 2009 - הופיעו שני רכיבים שכר: "משכורת" בסך של 8,000 ₪ מגולמת (9,074.61 ברוטו), וכן משכורת, בסימן שלילי, בסך של 3,697.10 ₪ ברוטו, כך שבסך הכל שולמה לתובע משכורת בסך של 5,377.51 ₪ ( ברוטו).
בתלוש אוגוסט 2009 - שולמו לתובע דמי מחלה, בעד 12 ימים, בסך של 4,448.98 ₪ בלבד.
בתלוש ספטמבר 2009 - שולמו לתובע דמי חופשה ( סומנו " תמורת חופשה") בסך של 9,255.99 ₪, וכן דמי הבראה בסך של 2,040 ₪.
הנטל להוכיח כי שולם לתובע מלוא שכרו בגין החודשים במחלוקת שבגינן הציג התובע תעודות אי-כושר - מוטל על המעסיקים. בהקשר זה, בענייננו, טענותיהם אינן מניחות את הדעת.
טענת הנתבעים לפיה התובע היה באי-כושר רק עד 31.08.09, אינה מתיישבת עם חומר הראיות, שכאמור מלמד כי התובע היה באי-כושר עד יום 31.10.09. את טענת הנתבע 2 בתצהירו, לפיה הוא " איננו מכיר" חלק מתעודות אי-הכושר שצורפו כנספח כו' לתצהיר התובע - לא מצאנו לקבל: אם לאור הקשיים ביתר חלקי עדותו; אם משום שבהקשרים אחרים, כאשר היה הדבר נוח לו, העיד כי איננו בקיא בענייני שכר והינו איש שטח; ואם לאור כך שבחודש ספטמבר 2009 שולמו לתובע דמי חופשה בעד חודש מלא. קרי התובע נעדר מן העבודה באותו החודש, ובשים לב לתעודות אי-הכושר לא סביר כי התובע נטל חופשה. לכן, אנו קובעות, כי התובע היה באי-כושר עד יום 31.10.09, וכי הנתבעים, או הגורמים הרלבנטיים מטעמם, אשר לא זומנו לעדות - ידעו על כך בזמן אמת.
טענת הנתבעים שלפיה שולמה לתובע גמלה בתקופת אי הכושר, אין בה ממש - כפי שגם מודה הנתבע 2 בתצהירו. אלא שבתצהיר הנתבע 2 , נטען כי עד למועד גילוי המסמכים מאת המוסד לביטוח לאומי סבר הנתבע 2, כי מדובר בתאונת עבודה, וכך גם למד מן התעודה הרפואית עליה נכתב " תעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה". לא נוכל לקבל את הגרסה שלפיה הנתבעים, או הגורמים הרלבנטיים בעסקם של הנתבעים, סברו כי המאורע שאירע לתובע הוכר כתאונת עבודה. זאת, מאותם הנימוקים שפורטו לעיל, לרבות אי זימון עדים רלבנטיים. על אלו נוסיף, כי הטענה איננה סבירה גם לאור סעיף 94 ( ב)(1)(א) לחוק הביטוח לאומי [ נוסח משולב], תשנ"ה-1995, שלפיו: "המעביד יחזיר למוסד את סכום דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה".
המסקנה המסתברת היא, כי התובע היה בתקופת אי כושר שבעדה היה על הנתבעים לשלם לו דמי מחלה.
בסעיף 112 לתצהירו טען הנתבע 2, כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל, התעודות שאותן צירף התובע, אינן מהוות תעודות מחלה, ולא נכתב בהן האם התובע יכול לעסוק בעבודה אחרת. טענה זו דינה להידחות, ולו משום כך שבכל ארבעת התעודות שצירף התובע ( נספח כו' לתצהירו) נכתב כי: "התובע אינו/ה מסוגל/ת לעסוק בעבודתו/ה ואף לא בעבודה אחרת.".
טענה אחרת של הנתבע 2 הייתה, כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל: "התביעה אינה מגלה עילה לסעד הנקוב בה שכן היא תביעה לשכר עבודה ולא לדמי מחלה, והרי לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע אינו זכאי לשכר עבודה בתקופת אי-כושר.". גם טענה זו נדונה לכישלון. אמת, בכתב התביעה הוגדר רכיב תביעה זה כתביעה לשכר עבודה ( סעיף 16.2 לכתב התביעה הראשון). אולם, כבר מתצהירו של התובע ניתן להבין כי העילה היא דמי מחלה ( סעיף 39.7), עובדה היא כי כך גם הבין זאת הנתבע 2 ( סעיף 111 לתצהירו), ועובדה היא כי ניסה להעלות טענות הגנה שונות כנגד התביעה לדמי מחלה ( סעיפים 112 – 113 לתצהירו). בנסיבות אלו, נחה דעתנו כי ניתנה לנתבעים מלוא האפשרות להתגונן כנגד התביעה לדמי מחלה, וכי יש לברר את התביעה לדמי מחלה לגופה.
מכל האמור לעיל יוצא אפוא , כי בגין החודשים יולי – אוגוסט 2009, זכאי התובע לדמי מחלה, או להפרשי דמי מחלה, עד כדי שכרו החודשי.
אומנם, בתלוש אוגוסט 2009, מומשה כל יתרת ימי המחלה הנקובה בתלוש. אלא, שהנתבעים כלל לא טענו כי לא עמדו לזכות התובע ימי מחלה צבורים. מה גם, שיש להפנות לכך, כי מן התלושים שמתייחסים לשנים 2005 – 2008 עולה כי במרבית שנות העבודה כלל לא נוהל חשבון מחלה על גבי התלושים.
ניגש כעת לדון בכל אחד מן החודשים שבמחלוקת:
אשר לחודש יולי 2009 – התובע זכאי להפרשי דמי מחלה בסך של 3,697 ש"ח, אשר נוכה ממשכורתו החודשים באותו החודש.
בגין חודש אוגוסט 2009 – התובע טען כי לגבי חודש זה קיים " חוסר של 8,000 ₪". לאור האמור לעיל, יש לפרש סעד זה כברוטו. אלא, שבאותו חודש שולמו לו דמי מחלה בסך של 4448.98 ₪. לכן, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובע הפרשי דמי מחלה, בסך של 3,551 ₪.
בגין חודש ספטמבר 2009 – צודק התובע בטענתו שלפיה הנתבעת לא הייתה רשאית לזקוף לחובתו ניצול ימי חופשה, בתקופה בה שהה באי-כושר.
טענת הנתבעים בכתב ההגנה, לפיה בחודש ספטמבר 2009 התובע ניצל חופשה, כאשר קיימים מסמכים מהם עולה כי באותו החודש – וכן גם חודש לאחר מכן - התובע היה בתקופת אי כושר, דינה להידחות. לכן, בגין אותו חודש זכאי התובע לדמי מחלה בגובה שכרו הרגיל. יש להניח לחובת התובע, כי הסעד הנתבע בגין חודש זה עומד על 8,000 ₪ ברוטו, ומכיוון שבאותו חודש שולמו לתובע דמי חופשה בסך של 9,255.99 ₪, הרי שיש לראותם כדמי מחלה. לכן, דין התביעה בגין חודש זה להידחות. נעיר, כי מאחר שדחינו את הטענה שהתובע היה בחופשה באותו חודש, היה מקום לזכות חשבון החופשה ב-25.5 ימים. אולם, כפי שנסביר בפרק העוסק בתביעה לחופשה, בין אם נעשה כן ובין אם לאו – אין בכך כדי להשפיע על זכויות התובע לחופשה.

אשר לחודש אפריל 2012 – טענות התובע בנוגע לחודש זה, לא פורטו ולו באופן מינימאלי, לכן אינן מגלות עילה, ודינן להידחות.

אשר לחודשים יוני – אוגוסט 2012 – כפי ששנינו לעיל, בכל מהלך חודשים אלו התובע העמיד את כוח עבודתו לרשות מעסיקיו או שהיה בתקופת אי כושר. לפיכך, בעד חודשים אלו היה התובע לשכרו הרגיל – 8,000 ₪ נטו – למעט חודש יוני 2012 . לגבי חודש יוני 2012 , שבו החלה תקופת אי הכושר, מקובלת עלינו טענת הנתבעים שלפיה בעד יום המחלה הראשון, התובע לא היה זכאי לשכר, ובעד ימי המחלה השני והשלישי היה התובע זכאי ל-50% משכרו. חרף זאת, מעיון בתלושי השכר הרלבנטיים עולה כי בפועל שולם לתובע שכר בחסר. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, על רקע מכלול ח ומר הראיות, מצאנו לקבל את טענות התובע (בכפוף לכך שיש לראותן במונחי ברוטו), ולחייב את הנתבעים 1 – 2 לשלם לו: ב עד חודש יוני 2012 – 1,800 ₪ נטו, ובלבד שהסכום ברוטו לא יעלה על מ-2,690 ₪ ברוטו; בעד חודש יולי 2012 – 1,750 ₪ (ברוטו) , בגין חודש אוגוסט 2102 – 3,960 ₪ (ברוטו).

אשר לתביעה לפיצויי הלנת שכר - דינה להידחות ברובה. ראשית נציין, כי הזכות לפיצויי הלנת שכר התיישנה בנוגע לכל החודשים דלעיל, למעט בנוגע לשכר שנת 2012. בהתייחס לטענת התובע בסעיף 39.7 בתצהירו, נטעים כי סעיף 17 א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 - אליו כיוון התובע ללא פירוט מתבקש - אשר מאריך את תקופת ההתיישנות לשלוש שנים, חל על מצב עניינים שבו השכר בו קשור הפיצוי שולם באיחור, והוא לא חל לגבי מצב עניינים שבו השכר שבו קשור הפיצוי לא שולם כלל. אשר להפרשים הנוגעים לשנת 2012, ולאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הרלבנטיים, מצאנו לנכון לפסוק כי הפרשים אלו יישאו פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 10% לשנה מן המועד לתשלומם ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כללו של דבר: אנו מחייבות את הנתבעים 1 -2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הפרשי שכר, ופיצויי הלנת שכר מופחתים, כמפורט בפרק זה.

האם התובע זכאי לתוספת מקצועית?
טענות הצדדים
במסגרת התביעה הראשונה, התובע טען, כי בהתאם לסעיף 55 לצו 2001, על הנתבעים לשלם לו תוספת מקצועית בסך של 236 ₪ לחודש, בעד 173 חודשי עבודה, ובסך הכל סך של 40,828 ₪. במסגרת התביעה השנייה, התובע עתר לתוספת מקצועית גם בעד התקופה 01.05.12 – 23.09.12, בסך של 1,062 ₪ [236 ₪ * 4.5 חודשים].
הנתבעים הכחישו את טענות התובע. זאת על יסוד הנימוקים הבאים: ראשית, בגין התיישנות ושיהוי. שנית, התביעה לא פורטה ולא כומתה כראוי. שלישית, למקרה שבית הדין ייקבע כי הצו חל, התובע אינו זכאי לתוספת בשל אי עמידה בתנאים המזכים. בין היתר, בשל היעדרה של המלצת הממונה במסגרת חוות דעת בכתב.

דיון והכרעה
סעיף 55 לצו 2001 מקנה זכות לתוספת מקצועית, בתנאים מסוימים המפורטים בו. נביא את הסעיף כלשונו:
"55. תוספת מקצועית
(א) עובדים שיעמדו בתנאי הזכאות כמפורט להלן יקבלו תוספת מקצועית.
(ב) הקריטריונים לזכאות לתוספת מקצועית הם כדלקמן:
(1) הנהג הוא בעל רישיון נהיגה לרכב מורכב (סמיטריילר);
(2) לנהג יש ותק של עבודה בפועל במפעל במשך 4 שנים
לפחות על רכב מורכב או 7 שנים על רכב כבד מ-15 טון ומעלה (כולל);
(3) קיימת המלצת הממונה בחוות דעת בכתב המתבססת
על מסירותו של הנהג, שמירת הרכב, שמירה על כללי
נהיגה ובטיחות, שמירה על המטען, משמעת עבודה
וכדומה;
(4) בשלוש השנים האחרונות לא נמצא הנהג אשם או חייב
בפני בית משפט או ועדה פריטטית, או בוררות, בעבירה
הקשורה לעבודתו."

במקרה דנן, התובע לא טרח להתייחס באופן ממשי לתנאי הזכאות שנקבעו בצו ההרחבה. אלא, הסתפק בטענה לפיה במהלך עבודתו קיבל המלצות רבות מבעלי המפעלים בהם עבד. על רקע זה, התובע לא שכנע בדבר זכאותו, ואין בית דין זה עושה מלאכתם של צדדים. אשר על כן, דין התביעה לתוספת מקצועית להידחות.

האם התובע זכאי לדמי הבראה?
טענות הצדדים
בתביעה הראשונה, טען התובע כי בהתאם לסעיף 56( ב) לצו ההרחבה הענפי משנת 2001, בגין תקופת עבודתו שעד 01.05.12, הוא זכאי לדמי הבראה בעד 119.2 ימים. לטענתו, שולמו לו דמי הבראה בעד 31.85 ימים בלבד. מכאן, הוא עתר לתשלום בעד 87.35 ימי הבראה, 340 ₪ ליום, ובסך הכל להפרשי דמי הבראה בסך של 29,699 ₪.
בתביעה השנייה, טען התובע כי בעד שנת העבודה ה-14 עד ה-16 זכאי עובד בענף ההובלה ל-12 ימי הבראה לשנה. מכאן, בעד התקופה 01.05.12 – 23.09.12 עתר התובע לתשלום בעד 4.5 ימי הבראה נוספים, 371 ₪ ליום, ובסך הכל לתשלום בסך 1,670 ₪.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע, וטענו כדלקמן: ראשית, חלה התיישנות על הזכות לתבוע דמי הבראה לאחר שנתיים. שנית, דמי הבראה " ניתנים לצבירה לפדיון לשנתיים בלבד". שלישית, התביעה לא פורטה ולא כומתה כראוי. רביעית, התובע קיבל את מלוא הסכומים המגיעים לו בעד הבראה. חמישית, התובע מסתמך בתחשיביו על תעריפי הבראה עדכניים, ביחס לעבודתו בתקופות קודמות.
על חלק מן הטענות דלעיל, לא חזר הנתבע 2 בתצהירו, ובפרט על הטענה שנוגעת לתעריף היומי, וכן על הטענה לפיה דמי הבראה " ניתנים לצבירה לפדיון לשנתיים בלבד". טענות אלו, אף לא נזכרו בסיכומי הנתבעים. אשר לטענה האחרונה, נאמר כי בסעיף 56 ב.(4) לצו, נקבע, בין היתר כי: "זכות הצבירה היא למשך שנתיים.". אילו היו הנתבעים עומדים על הטענה, ייתכן שהיה מקום להידרש לפרשנות תיבות אלו, וייתכן שגם לשאלת ברירת דין ביחס להסדר הקבוע בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש 1998 ( להלן בסעיף זה: "הצו הכללי"). מכל מקום, משהנתבעים לא טענו טענות מעין אלו, הרי הסוגיות אינן עומדות להכרעתנו.

דיון והכרעה
בסעיף 56 ב.(1) לצו 2001, שכותרתו דמי הבראה, הוסכם כי: "המעביד ישלם לעובדים דמי הבראה למשך מספר ימים בהתאם לוותק של העובד, כדלקמן ( מובאים הנתונים הרלבנטיים לענייננו):
בעבור שנות העבודה
מספר ימי הבראה
הראשונה
5
השנייה עד החמישית ( כולל)
7
השישית והשביעית
8
השמינית והתשיעית
9
העשירית
10
האחד עשרה עד שלוש עשרה ( כולל)
11
ארבע עשרה עד שש עשרה ( כולל)
12

הוראות אלו לא שונו במסגרת צו 2007.
הלכה היא, כי משהוכיח העובד כי עבד שנה לפחות אצל מעסיקו, על האחרון להוכיח כי שילם לראשון את דמי ההבראה. בזכרנו זאת, נפנה עתה לדון בטענות הצדדים.

אשר לטענת ההתיישנות–
דין טענת ההתיישנות שטענו הנתבעים להתקבל בחלקה.
צו 2001 - כמו " הצו הכללי" - אינו קובע תקופת התיישנות מיוחדת. לכן, חלה תקופת ההתיישנות ה"רגילה" – 7 שנים. לעניין זה יפים דברי בית הדין הארצי בקשר להוראות הצו הכללי: " ' יש להבחין בין הוראה בדבר תקופת התיישנות לבין הוראה הקובעת מגבלה על פדיון הזכות לאחר סיום קשר העבודה, ואין זהות ביניהן. הוראת צו ההרחבה, הקובעת כי לאחר סיום קשר העבודה עובד זכאי לדמי הבראה בעד תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת העבודה, אינה קובעת תקופת התיישנות לתביעה לדמי הבראה אלא את היקף הזכות לפדיון דמי הבראה לאחר סיום קשר העבודה. בכל הנוגע להתיישנות הזכות לדמי הבראה אין הוראה מיוחדת, ולפיכך תקופת ההתיישנות לתביעה לדמי הבראה היא תקופת ההתיישנות הרגילה, דהיינו 7 שנים. לפיכך, אם מוגשת תביעה לתשלום דמי הבראה במהלך תקופת העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה לכל תקופת עבודתו, ואם מועלית טענת התיישנות - לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה. אם מוגשת תביעה לפדיון דמי הבראה לאחר תום קשר העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד' ".
מנגד, ניכר כי התובע מתעלם מטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת כבר בכתבי ההגנה. חרף טענת ההתיישנות, התובע לא טרח לתקן את טענותיו, ולא ברור מדוע.
אשר לתביעה לדמי הבראה שנכללה בכתב התביעה הראשון – מאחר שכתב תביעה זה הוגש ביום 06.06.12, הרי שגבול תקופת ההתיישנות הוא 06.06.05, במובן זה שכל העילות שנולדו החל מאותו תאריך – תביעתם לא התיישנה. הנתבעים מניחים בסיכומיהם, כי התובע זכאי לדמי הבראה בעד 7 שנים בסך-הכל. טענה זו לא ניתן לקבל. בצו 2001 [ סעיף 56 ב.(4)], נקבע כי " דמי הבראה ישולמו לעובד באחד מן החודשים יוני, יולי, אוגוסט – מדי שנה, לפי שיקול דעת המעביד." לכן, התביעה לתשלום דמי הבראה בעד שנת 2004, נוצרה בשנת 2005 לאחר גבול תקופת ההתיישנות - ועל כן לא התיישנה. מכאן, ובהיעדר טענות מפורטות, יש לקבוע כי התקופה שבזיקה אליה התביעה הראשונה לא התיישנה היא: 01.06.04–01.05.12.
אשר לתביעה לפדיון הבראה שנכללה בכתב התביעה השני – מאחר שכתב התביעה השני הוגש ביום 06.12.12, ובגדרו נתבע פדיון הבראה לתקופה 01.05.12 – 23.09.12, הרי שאין חלה התיישנות.
אם לפשט, הרי התקופה שלגביה אין חלה התיישנות היא: 01.06.04– 23.09.12 (להלן בפרק זה: "התקופה הרלבנטית").

לכמה ימי הבראה זכאי התובע בגין התקופה הרלבנטית?
לעיל קבענו, כי יש לראות את עבודת התובע מ-01.02.98 ועד ניתוק יחסי עובד-מעסיק בחודש ספטמבר 2012, כתקופת עבודה אחת. משכך, הרי שהתקופה 01.02.04 – 31.01.05 היא שנת העבודה השביעית – וכך הלאה. מכאן שבגין התקופה הרלבנטית (01.06.04– 23.09.12) זכאי התובע ל-86.1 ימי הבראה.

מהי כמות ימי ההבראה ששולמו לתובע דמי הבראה בגינם בתקופה הרלבנטית?
התובע טען, כי ב"כל תקופת העבודה עד ה/1/5/12" שולמו לו דמי הבראה בעד 31.85 ימים. התובע לא טרח להבהיר מהי התקופה שלגביה מתייחסים דמי ההבראה הנ"ל. בנסיבות אלו, יש להניח לחובתו, כי הם מתייחסים לתקופה הרלבנטית.
הנתבע 2 טען בתצהירו, כי התובע " קיבל 35.1 ימי הבראה", וכתמיכה צירף לתצהירו תלושי שכר. טענות הנתבעים מעוררות מספר קשיים. ראשית, הנתבעים הציגו תמונה עובדתית חלקית, ואף לא ציינו, לאלו תקופות מתייחסים תשלומים אלו, בשים לב לכך כי תשלומי הבראה, כמו חופשה, נזקפים בראש ובראשונה על חשבון יתרות צבורות קודמות. נוסף על כך, תלוש השכר לחודש 12/2011, אשר צורף כנספח 21 לתצהיר הנתבע 2, איננו קריא ( הן בעותק הנייר שהוגש לנו, והן בעותק שנסרק לתיק האלקטרוני).
בנסיבות אלו, ובשים לב לשיקולי נטל ההוכחה, יש להסתמך על הודאת התובע, כפי שפורשה לעיל, ולקבוע כי בעד התקופה הרלבנטית שולמו לו דמי הבראה בעד 31.85 ימים.

זכאות התובע –
כדי לחשב את זכאות התובע, ביצעו הצדדים פעולת חיסור פשוטה של כמות ימי ההבראה שבגינם שולמו לתובע דמי הבראה ( כל צד לפי שיטתו), מכמות הימים לה זכאי התובע בגין התקופה שלא התיישנה ( כל צד לפי שיטתו). לא נותר לנו אלא לילך אחר הצדדים.
מכאן, אנו קובעות שעל הנתבעים 1 - 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
בגין התקופה 01.05.12 –23.09.12 – 1,670 ₪ [371 ₪ * 4.5 ימים], בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום 23.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בגין התקופה 01.06.04 – 30.04.12 – 16,915 ₪
[340 ₪ * ( 31.85 – 4.5 – 86.1)], בצירוף ריבית והצמדה מיום 15.02.09 ( אמצע התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
נעיר כי התעריף עליו הסתמך התובע (340 ₪) חל מיום 01.07.09. כך, שבתוך תקופת הזכאות קיימים שנים שהתעריף היומי המתחייב לגביהן נמוך יותר, וכאלו שהתעריף המתחייב לגביהן גבוה יותר, כך שבמידה רבה הפערים מקוזזים. מכל מקום, מעיון בסיכומי הנתבעים, עולה כי הם לא עומדים על הטענה כנגד התעריף.

התביעה לדמי חופשה / פדיון חופשה
טענות הצדדים
בכתב התביעה הראשון טען התובע, כי בהתאם לסעיף 57 לצו ההרחבה הענפי משנת 2001, בגין תקופת עבודתו ( ככל הנראה עד ליום 01.05.12), היה על הנתבעים לצבור לזכותו 290.2 ימי חופשה שנתית. לטענתו, בניכוי 25.5 ימי חופשה ששולמו לו בפועל בחודש ספטמבר 2009, ובניכוי 7 ימים ששולמו לו בפועל בחודש אפריל 2012, על הנתבעים לשלם לו דמי חופשה, בעד 257.7 ימים, 333 ₪ לכל יום; כך שבסך הכל עליהם לשלם לו סך של 85,814 ₪.
בתביעה השנייה טען התובע, כי בעד שנת עבודתו האחרונה הוא זכאי ל-26 ימי חופשה. מכאן, שבעבור עבודתו בתקופה 01.05.12 – 23.09.12, עתר התובע לתשלום בעד 9.749 ימי חופשה נוספים, בניכוי 500 ₪ ששולמו לו בחודש יוני 2012, ובסך הכל לתשלום בסך של 2,746 ש"ח [= 500 – 9.749 ימים * 333 ₪].

הנתבעים הכחישו את טענות התובע ועתרו כי נדחה את התביעה, תוך שטענו, בין היתר, כדלקמן: התובע אינו זכאי לדמי חופשה בעד תקופות בהן עבד בפועל ולא ניצל את חופשתו; טענות התובע מבוססות על שיעורי משרה ותעריפים לא נכונים; חופשה ניתנת לצבירה לשנתיים, בכפוף לכללי ההעברה משנה לשנה; התובע יצא לחופשות בימי ו', ערבי חג וחול המועד, ופעמים רבות יצא לחופשות בתשלום אף במהלך ימי חול. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי מבחינת הנתבעת אין ולא הייתה מניעה שהתובע יצא לחופשה, וככל שיתברר שהוא לא ניצל את מלוא ימי החופשה שעמדו לזכותו, הרי הוא עשה כן משיקוליו האישיים.

עילת התביעה וגדר המחלוקת
בכתב התביעה הראשון מבוסס רכיב החופשה על שתי טענות עיקריות:
האחת– באותה עת עמדו לזכות התובע 257.7 ימי חופשה צבורים ( בגין תקופת עבודתו הוא זכאי ל-290.2 ימי חופשה, שמתוכם ניצל 32.5 ימים);
השנייה - יש לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 333 ₪ בגין כל אחד מ-257.7 ימי חופשה אלו.

הטענה השנייה היא למעשה סעד של פדיון ימי חופשה. בנקודת הזמן של מועד הגשת התביעה הראשונה, סעד זה - אשר התובע כינה " דמי חופשה שנתית" – עורר קושי. שכן, עובד אינו זכאי לפדיון חופשה בתוך תקופת העבודה, ובפרספקטיבה של אותה נקודת זמן כתב התביעה לא גילה עילה לסעד זה.

הנתבעים לא עתרו לסילוק על הסף בשל היעדר עילה, ובכתב הגנתם אף העלו טענות לגוף התביעה, כשלצד זאת טענו כי אין שחר לתביעה לדמי חופשה, בעוד התובע עובד בפועל ואינו מנצל את חופשתו. מספר חודשים לאחר מכן (ספטמבר 2012) נותקו יחסי העבודה. זמן רב לאחר ניתוק היחסים, התובע חזר על טענותיו אלו בתצהיר ו. הנתבעים לא התנגדו לכך ודאי שלא במפורש. בתצהיר הנתבע 2, שוב נטענו טענות לגופא, כשלצד זאת הוא טען, כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל התביעה אינה מגלה עילה לסעד הנקוב בה, משום שמדובר בתביעה לדמי חופשה המוגשת בת וך יחסי עבודה "מבלי שנתבקשה חופשה ולא ניתנה מבלי שנטען כי שולמו דמי חופשה חלקיים ו/או חסרים."

בנסיבות אלו, איננו מוצאות קושי בכך שבעת מועד הגשת התביעה הראשונה, לא הייתה עילה לסעד המבוקש (פדיון ימי ה חופשה). העובדה החסרה לעילה שנזכרה בכתב התביעה הראשון (ניתוק היחסים), שנוצרה סמוך לאחר הגשתה, נטענה בתצהיר התובע ובכך רופא הפגם; בנוסף, הנתבעים לא התנגדו להשלמת העילה בתצהירו של התובע, ואף התייחסו אליה לגוף העניין. ה ניסיון המקביל של הנתבעים להיצמד לכותרת בה נקט התובע – "דמי חופשה" – ולומר כי התביעה אינה מגלה עילה אינו סביר: הן משום שעילת תביעה נגזרת ממסכת העובדות שנטענה ולא מן הכותרת שמוענקת לה; הן משום שמדובר בזכויות קוגנטיות; והן משום שהנתבעי ם בחרו להתמודד עם התביעה לגופה, במידה כזו או אחרת.

בתביעה השנייה, למעשה נתבע פדיון 9.749 ימי חופשה שנצברו, לפי הטענה, בחודשים מאי – ספטמבר 2012.

בנסיבות אלו, הדרך הסבירה היא להבין את גדר המחלוקת בין הצדדים כך: האם במועד סיום יחסי העבודה עמדה יתרת ימי החופשה על 267.45 ימים, והאם התובע זכאי לפדיונם של ימים אלו.

זה יהא הילוך הדיון:
תחילה נידרש לטענות הנתבעים בדבר התיישנות ובדבר מגבלות על צבירת ימי חופשה.
לאחר מכן, נבחן מהי יתרת ימי החופשה הצבורה שעמד ה לזכות התובע בתום תקופת העבודה. לצורך זאת , עלינו להידרש, בין היתר, לשאלת משך החופשה השנתית, ולשאלת כמות ימי החופשה שניצל התובע בפועל.
ככל שיסתבר שעמדו לזכות התובע ימי חופשה לפדיון, נבחן מהו השווי הנכון של יום חופשה.
בטרם נעשה, כן נידרש לשאלת נטל ההוכחה.

דיון והכרעה-
נטל ההוכחה – הלכה פסוקה היא, כי המעסיק הוא אשר חייב לתת לעובדיו חופשה, ולנהל פנקס חופשה כמצוות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית. כנובע מכך, על המעסיק לדעת ולהוכיח, כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו, כמה נתן למעשה, ומהי יתרת החופשה הצבורה של העובד. בהתאם, נפסק כי כל שעל העובד להוכיח הוא את תקופת עבודתו, ומכאן ואילך עובר נטל ההוכחה על המעסיק, שאומנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי החוק או ההסכם הקיבוצי החל. לצד זאת, נפסק כי הרמת הנטל על ידי המעסיק, אינה מותנית בהצגת פנקס חופשה דווקא, וניתן להגיע למסקנה כי המעסיק שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד, גם על יסוד ראיות אחרות, כגון תלושי השכר.

במקרה דנא, הנתבעים לא טרחו להוכיח מאומה, ובוודאי שלא הציגו פנקס חופשה. לפיכך, לכאורה היה מקום לקבל את טענות התובע באשר ליתרות החופשה שעמדו לזכותו לשיטתו. אלא, שלא זו בדיוק תהא התוצאה, שכן מצאנו לנכון לקבל בחלקן את טענות הנתבעים בדבר התיישנות ומגבלות על צבירת החופשה – הכל כפי שנסביר מיד.

סוגיית ההתיישנות ומגבלות על צבירת ימי חופשה -
בכל הנוגש לתביעה לפדיון חופשה - התביעה הראשונה הוגשה עוד בטרם נוצרה העילה והתביעה השנייה הוגשה מספר חודשים לאחר ניתוק יחסי העבודה, ולכן התביעה לפדיון חופשה בהכרח לא התיישנה.
אשר למגבלות צבירה –
הנתבעים טענו, כי חופשה ניתנת לצבירה לשנתיים בכפוף לכללי ההעברה משנה לשנה. טענה זו לא פורטה כדבעי. אולם, דומה כי היא מכוונת לכללי הצבירה הקבועים בסעיף 7 לחוק חופשה שנתית. על פי ההלכה הפסוקה כללי צבירה אלו מכתיבים, כי עובד יהא זכאי לפדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו בזיקה לעבודתו בשלוש שנות העבודה האחרונות והשנה השוטפת. לפיכך, לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע זכאי לפדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו בשלוש השנים האחרונות והשנה השוטפת.
הנתבעים לא התיימרו לטעון, כי אותן מגבלות על צבירה חלות גם על ההסדר הקבוע בצו ההרחבה בענף ההובלה, וממילא לא הציגו נימוקים שיתמכו בטענה זו. לכן, יש להבין את טענתם כמופנית כלפי ימי החופשה המוקנים לתובע מכוח החוק בלבד. משכך, לא הוכחה מגבלת צבירה בכל הנוגע לימי חופשה "עודפים" (ההפרש בין ימי החופשה שמוענקים בצו ההרחבה בענף ההובלה לבין אלו שמוענקים בחוק חופשה שנתית) שהוענקו לתובע מכוח צו ההרחבה בענף ההובלה.
יחד עם זאת, נראה לנו שגם תביעת ימי החופשה "העודפים" כפופה להתיישנות.
מאחר שמדובר בתביעה לימי חופשה שלא מכוח החוק, תקופת ההתיישנות הרלבנטית היא 7 שנים. בשולי הדברים נעיר, כי את טענת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, אשר ממילא חלה על רק תביעה מכוח אותו חוק, יש להעלות במפורש ובהזדמנות הראשונה, אחרת בית הדין לא יזקק לה. במקרה דנא, נראה כי הטענה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה.
על פי ההלכה הפסוקה, עילת תביעה לחופשה בזיקה לשנה פלונית, אשר לא ניתנה לעובד, נוצרת בסוף השנה שלאחר אותה שנה פלונית. מסקנה דומה ניתן להסיק לגבי צו 2001 [סעיף 57 (ג)] בו נקבע כי: "העובדים יצאו לחופשה שנתית החל בשנת עבודתם השנייה, ובכל שנה בעבור שנת העבודה הקודמת."
משכך, התביעה בזיקה לעבודת התובע בשנת 2003 – התיישנה. שכן, עילתה נוצרה בתום שנת 2004. מנגד, התביעה בזיקה לעבודת התובע בשנת 2004 - לא התיישנה. שכן, עילתה נוצרה בתום שנת 2005, בעוד שגבול תקופת התיישנות עובר בתאריך 06.06.05.
בסיכום הדברים: מקבלות אנו את טענות הנתבעים בדבר התיישנות ומגבלות על צבירה בחלקן, וקובעות כי התובע יהא זכאי, לכל היותר:
לפדיון ימי החופשה בגין עבודתו בשלוש השנים האחרונות והשנה השוטפת (2009 – 2012);
לפדיון "ימי החופשה העודפים" בגין השנים 2004 – 2008 .

יתרת ימי החופשה המקסימלית בתום תקופת העבודה -
אשר לשנים 2009 - 2012 – על פי סעיף 57 לצו 2001, החל מהשנה התשיעית ואילך זכאי עובד ל-26 ימי חופשה, במונחי ימי עבודה. לפיכך, ובשים לב לכך ששנת 2009 היא שנת העבודה ה-12, הרי שבתקופה דנן היה על הנתבעים לצבור לזכות התובע 101 ימי חופשה במונחי ימי עבודה (26 ימי חופשה בגין כל אחת מן השנים 2009 – 2011, ו-23 ימים בגין שנת 2012).
אשר לימי החופשה העודפים בגין השנים 2004 – 2008 – מהשוואת טבלאות הזכות ( בצו ההרחבה, ובחוק חופשה שנתית), עולה כי התובע זכאי ל-20 ימי חופשה עודפים בגין עבודתו בשנים 2004 – 2008.
לכן, בתום תקופת עבודתו היה התובע זכאי לצבור, לכל היותר, 121 ימי חופשה.

כעת נבחן כמה ימי חופשה ניצל התובע –
הנתבעים, שכאמור עליהם מוטל נטל ההוכחה, לא הוכיחו מאומה בהקשר זה. טענתם הכללית שלפיה: התובע יצא לחופשות בימי ו', ערבי חג וחול המועד, ופעמים רבות יצא לחופשות בתשלום אף במהלך ימי חול – אין בה ולא כלום. נציין, כי מן התלושים שהונחו לפנינו, ניתן ללמוד כי בשנים 2005 - 2006, הנתבעים כלל לא ניהלו חשבון חופשה מסודר על גבי התלושים.
נפנה, אם כן, לטענות התובע. התובע גרע מתחשיבו, 25.5 ימי חופשה בגין חודש ספטמבר 2009, 7 ימי חופשה בגין חודש אפריל 2012, וכן 500 ₪ ששולמו לו בחודש יוני 2012. בכך יש הודאה בדבר ניצול ימי חופשה כאמור. יחד עם זאת, יש להעיר כי אשר לחודש ספטמבר 2009 - התובע לא היה עקבי בטענותיו, באשר במקום אחר טען, שהחלטת הנתבעים לרשום לחובתו 25.5 ימי החופשה כאמור בעת שהיה באי-כושר ( בשנת 2009), הייתה שלא כדין– טענה אשר קיבלנו לעיל. כך או אחרת, אין צורך להעמיק בעניין זה. שכן, גם אם נניח כי המימוש בספטמבר 2009 היה כדין, הרי התובע לא טען שיש לזקפם כנגד 121 ימי החופשה הנ"ל. ודוק: התובע חיסר את סך הניצולים מתוך סך הימים שנצברו לזכותו במהלך כל תקופת העבודה (290.2 ימים), ומכך לא ניתן להסיק דבר. גם מטענות הנתבעים, שלא הציגו בדל ראיה לא ניתן להסיק מאומה. מנגד, מתלושי 2009 ניתן להסיק כי בתחילת 2009 עמדה יתרת החופשה על 25.5 ימי חופשה לפחות; והכלל הוא כי עובד היוצא לחופשה מנצל תחילה את יתרות החופשה אשר נצברו לזכותו בשנים הקודמות, והמבקש לסתור הנחה זו – עליו הראיה.
לעומת זאת, לגבי ניצול החופשה בחודש אפריל 2012, בשים לב למועד הניצול, וליתרת הפתיחה המשוערת של שנת 2009, ובהיעדר טענות אחרות, יש לזקפם על חשבון ימי החופשה שצבר התובע בשנים 2009 - 2012.
על כך נוסיף, כי מתלוש מארס 2012, עולה כי גם בחודש זה היה מימוש של 6 ימי חופשה, שגם אותם ראינו לנכון לגרוע מן היתרה שעמדה לזכות התובע עם ניתוק יחסי העבודה.
לגבי חודש יוני 2012, התובע גרע סך של 500 ₪, מן הסכום לו הוא טען לגבי אותה שנה, ובהיעדר התנגדות מצד הנתבעים, כך נעשה גם אנו.

אשר לשווי יום חופשה – צו 2001 קובע זכאות לחופשה במונחי ימי עבודה. מכאן, ובשים לב לקביעתנו כי שכרו של התובע עומד על 8,000 ש"ח נטו – הרי היה מקום לקבוע ששווי יום חופשה הוא 320 ש"ח נטו [8,000/25]. מכאן, שטענת התובע שלפיה הוא זכאי ל-333 ₪ ( ברוטו) לכל יום חופשה סבירה בהחלט, ועל כן אנו מקבלות אותה.

כללו של דבר: על הנתבעים 1 – 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פדיון 108 ימי חופשה (121-13), בסך של 35,964 ₪, בניכוי 500 ₪ ששולמו – קרי: 35,464₪. על סכום זה יתווספו ריבית והצמדה כחוק מיום 23.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

האם התובע זכאי לדמי חגים?
טענות הצדדים
בתביעה הראשונה התובע טען, כי בהתאם לסעיף 58 לצו ההרחבה הענפי משנת 2001, היה על הנתבעים לשלם לו " שכר עבור 10 ימי חופשת חג לכל שנה ובסה"כ עבור 120 ימים, בניכוי 2 ימים ששולמו בפועל...". מכאן, בגין עבודתו החל משנת 2001, עתר התובע לדמי חגים, בעד 118 ימים, 333 ₪ ליום, ובסך הכל עתר לתשלום בסך של 39,294 ₪. בתביעה השנייה, עתר התובע לתשלום בעד 4 ימי חג נוספים, בסך של 1,332 ₪ [4 ימים * 333 ₪]. זאת, בזיקה לעבודתו בתקופה 01.05.12 – 23.09.12.

הנתבעים העלו טענות רבות, בפרט כי התובע אינו זכאי לדמי חגים, מאחר שהיה עובד במשכורת ( עובד חודשי).

דיון והכרעה-
הנתבע 2 טען בתצהירו כי התובע היה עובד חודשי, טענה מתיישבת עם תלושי השכר, וכן עם עדות התובע בפנינו. עובד חודשי אינו זכאי לדמי חגים, אלא לשכרו החודשי הרגיל, אשר משולם לו, חרף היעדרות בימי החג המוכרים. התובע לא התיימר לטעון, כי שכרו החודשי הופחת בחודשים בהם חלו ימי חג מוכרים. לכן, אין בסיס להניח כי כך היה. לפיכך, דין התביעה לדמי חגים להידחות.

האם התובע זכאי לדמי אש"ל?
טענות הצדדים
בתביעה הראשונה, עתר התובע לדמי אש"ל בסך של 212,435 ₪, על יסוד הטיעון הבא: מכוח סעיף 56( א) (צ"ל 56 א.) לצו ההרחבה הענפי משנת 2001, ו"ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה", על הנתבעים לשלם לו דמי אש"ל. מתחילת עבודתו ועד לחודש יולי 2002, שילמו לו הנתבעים דמי אש"ל בסך של 700 ₪ לכל חודש, אולם החל מחודש אוגוסט 2002 חדלו מלשלם לו רכיב זה. מכאן, שבגין תקופת עבודתו הוא זכאי לדמי אש"ל בסך של 249,535 ₪. במהלך תקופת עבודתו שולם לו סך של 37,100 ₪, ומכאן עתר התובע, לחייב את הנתבעים לשלם לו את ההפרש בסך של 212,435 ₪. בתביעה השנייה עתר התובע לדמי אש"ל בעד התקופה 01.05.12 – 23.09.12, בסך של 6,491 ₪.

הנתבעים הכחישו את זכאות התובע, תוך שטענותיהם העיקריות היו אלו: התביעה לא פורטה ולא כומתה כראוי; חלה התיישנות; דמי אש"ל אינם ניתנים לפדיון. כמו-כן, למקרה שייקבע כי צו ההרחבה בענף ההובלה חל, טענו הנתבעים כי התובע אינו זכאי לדמי אש"ל: משום שהוא לא נדרש ללון מחוץ לביתו לרגל ביצוע עבודתו; ומשום שהנתבעת מימנה לתובע ארוחות. עוד טענו הנתבעים כי התובע נהג לאכול בקביעות בצומת כ"ח, ובזיקה לכך שילמו בעד ארוחות התובע סכום ממוצע של 50 ₪ ליום.

דיון והכרעה-
דין התביעה לדמי אש"ל להידחות.

בפתח הדברים, יש לדחות את התביעה, ככל שהיא מתייחסת לעילות שנוצרו טרם 06.06.05 - זאת מחמת התיישנות.

בסעיף 56 א. לצו 2001, שכותרתו " הוצאות אשל", נקבע כך:
"עובדים שייאלצו לאכול לרגל עבודתם מחוץ לעיר שבה נמצא משרד החברה וכן עובדים שייאלצו ללון מחוץ לבתיהם לרגל ביצוע עבודתם, ישתתף המעביד במימון ארוחותיהם או לינתם, או שתיהן לפי המקרה, בשיעור שיהיה מקובל מפעם לפעם בשירות המדינה, וכפוף לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס הכנסה המוצאות מפעם לפעם על ידי המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה."

במישור העובדתי, התובע לא שכנע, כי נאלץ לאכול לרגל עבודתו מחוץ לעיר שבה נמצא משרד החברה, או שנאלץ ללון מחוץ לביתו לרגל ביצוע עבודתו. כנובע מכך, התובע לא הוכיח זכאות לדמי אש"ל. אכן, מדובר בתביעה של למעלה מ-200,000 ₪, בגדרה התובע טוען לזכאות גורפת לדמי אש"ל משך תקופה ארוכה, ושהוגשה שנים לאחר שלכאורה נוצרו העילות הנטענות. חרף זאת, התובע לא מצא לנכון להציג טענות מפורטות, והסתפק באמירות כלליות וסתמיות בתצהירו, לפיהן " רוב" עבודתו היום-יומית בוצעה מחוץ לעיר, ו"לעיתים קרובות" נאלץ ללון מחוץ לביתו בשל אילוצי עבודה בהתאם לדרישות הנתבע 1; ושלא נהג לאכול בצומת כ"ח. מנגד, הנתבע 2 העיד בתצהירו, בין היתר, כי רוב רובה של עבודת התובע התבצעה באזור הגאוגרפי הקרוב לדישון. די בטעמים דלעיל, כדי להצדיק קביעה כי התובע לא הוכיח את תביעתו, וכדי להצדיק דחיית התביעה לדמי אש"ל – וכך אנו מורות.

האם התובע זכאי לפיצוי בגין הפרשות בחסר לקרן פנסיה?
טענות הצדדים
בתביעתו הראשונה, עתר התובע להפרשות חסרות לקרן פנסיה ( למעשה לפיצוי בגין הפרשות חסרות), מרכיב גמולי מעסיק, בסך של 57,600 ₪, על יסוד הטיעון הבא: מכוח ההסכם הקיבוצי הענפי שנחתם בחודש ינואר 2006, היה על הנתבעים להפריש בגינו לתגמולים 6%. בבדיקה שערך התובע, מצא, כי בשנים מסוימות הנתבעים לא הפרישו בגינו בכלל, ובשנים מסוימות הפרישו בחסר. מדי חודש, כך לפי הטענה, היה על הנתבעים להפריש בגינו 6% מתוך שכר של 8,000 ₪, קרי: 480 ₪ לחודש ( ללא ציון ברוטו או נטו). מכאן, טען התובע כי בגין עבודתו ממאי 2003 ואילך, לפיצוי בסך של 57,600 ₪ [480 ₪ לחודש * 120 חודשים]. בתביעה השנייה, עתר התובע לפיצוי נוסף בעד עבודתו ב-4.5 חודשי עבודתו האחרונים, בסך של 2,160 ₪ [480 ₪ לחודש * 4.5 חודשים].

הנתבעים הכחישו את טענות התובע, וכן טענו להתיישנות. למקרה שייקבע שצו ההרחבה בענף ההובלה חל, הם טענו כי הוראותיו פורסמו רק ביום 13.05.07. כמו-כן, הם טענו כי התובע כלל " במסגרת הסכומים רכיבים מרכיבים שונים שאינם בסיס להפרשות."; וכן שהופרשו בגין התובע סכומים כמפורט בתלושי השכר, ושלמעשה ההפרשות לתגמולים היו ביתר.

דיון והכרעה-
אשר לטענת ההתיישנות– בהיעדר טענות מצד התובע, אנו קובעות כי ככל שהתביעה מתייחסת להפרשות חודש אפריל 2005, או להפרשות החודשים שקדמו לו – דינה להידחות מחמת התיישנות. בהתאם, אנו קובעות כי התביעה לא התיישנה בזיקה להפרשות בגין החודשים מאי 2005 ועד תום תקופת עבודת התובע ( להלן בפרק זה: "התקופה הרלבנטית"), ובנוגע אליה עלינו לברר את התביעה.

זכות התובע להפרשות פנסיוניות –
התובע משתית את התביעה על ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה משנת 2006. דא עקא, שלעיל קבענו כי לא הוכח שההסכם הקיבוצי חל על יחסי הצדדים.
יחד עם זאת, חל צו 2007, אשר, כאמור, הרחיב את הוראות ההסכם הענפי משנת 2006. בסעיף 5 לצו, נקבע, בין היתר, כי "החל ממועד כניסתו לתוקף של צו זה יבוטח כל עובד מיום תחילת עבודתו במפעל, בקרן פנסיה מקיפה חדשה".
הנתבעים כאמור טענו – והצדק עמם - כי צו 2007 פורסם רק ביום 13.05.07. משכך אין ספק כי החל מיום 13.05.07, חלה על הנתבעים חובה לבטח את התובע בביטוח פנסיוני - כאמור באותו צו.
התובע לא הצביע באופן ברור, על מקור נורמטיבי שמקנה לו זכות להפרשות פנסיוניות, טרם יום 13.05.07, וממילא לא הוכיח את פרטיו של אותו מקור.
אומנם, מן הראיות שהונחו לפנינו, ניכר כי הופרשו בגין התובע סכומים שונים לביטוח פנסיוני עוד טרם יום 13.05.07 ( ראו: דו"חות ריכוז תקבולי פרמיות לשנים 2006 – 2007, נספח 23 לתצהיר הנתבע 2). תשלומים אלו, נובעים ככל הנראה מהסכמה כלשהי של המעסיק. אלא, שהתובע לא טען כך בבירור, וממילא לא הצביע על פרטי אותה הסכמה. לכן, תביעתו לפיצוי בגין הפרשות חסרות לא הוכחה, ככל שהיא נוגעת לתקופה שטרם 13.05.07.
סיכום ביניים: הוכח כי החל מיום 13.05.07, היה על הנתבעים לבטח את התובע בביטוח פנסיוני, בהתאם לאמור בצו 2007. ככל שהתביעה מתייחסת להפרשות בגין עבודתו בתקופה שמחודש מאי 2005 ועד 12.05.07 - דינה להידחות משלא הוכחה.

מהו שיעור ההפרשה ( גמולי מעסיק), המתחייב מצו 2007?
טענות התובע אינן בהירות דיין ודומה כי הוא מערב מין בשאינו מינו.
בפרק הרלבנטי לתצהירו ( סעיף 45), התובע טוען כי הוא זכאי להפרשות (גמולי מעסיק) בשיעור של 6% מן השכר הקובע, אך הוא מקפיד שלא לציין האם מדובר בהפרשות לקרן פנסיה, או שמא לביטוח מנהלים. לצד זאת, הוא מפנה לסעיפים 5 ו-6 להסכם הקיבוצי הענפי משנת 2006.
סעיף 6 להסכם הענפי משנת 2006, אשר הורחב בצו 2007, עוסק בשיעורי ההפרשות לקרן פנסיה, וכך נקבע בו:
"6. דמי הגמולים, אשר ישולמו כולם לקרן הפנסיה, יהיו כדלקמן:
תשלומי מעסיק
6% - 12% לפיצויי פיטורים ו-6% לתגמולים.
(נראה כי ציטוטו של סעיף זה שגוי, והשיעורים וצריך היה להופיע: 12% - 6% לפיצויי פיטורים ו-6% לתגמולים – ו.ש.).
2.33% השלמת פיצויי פיטורים לקופה אישית לפיצויים או לקרן הפנסיה על פי בחירת העובד.".
אלא, שמחומר הראיות עולה כי במהלך תקופת העבודה הופרש בגין התובע לביטוח מנהלים – בחברת כלל ביטוח, ולא לקרן פנסיה.
הנתבעים גם הם לא הקלו על מלאכת בית הדין. ראשית, הם נקטו גישה של עמימות אשר לזכויות התובע לביטוח פנסיוני, והסתפקו באמירות כלליות לסוגיהן. כך, למשל, ציינו כי: "הפרשות השותפות לתגמולים נעשו ביתר ומעבר למגיע". שנית, חרף שהציגו ראיות מהם עולה בבירור כי התובע בוטח בביטוח מנהלים, הם התייחסו באופן עקבי להפרשות לקרן פנסיה. לדוגמה, בסיכומיהם טענו כי: "הנתבעת הפרישה בגין התובע ביתר לקרן הפנסיה לרבות כמפורט בתלושי השכר."
מהתנהגות הצדדים בפועל נחזה כי הם הסכימו, שהתובע יוסיף להיות מבוטח בביטוח מנהלים, כפי שנהגו טרם יום 13.05.07.
על רקע זה, יש לשאול, מהו שיעור גמולי המעסיק שהיה על הנתבעים להפריש בגין התובע לביטוח מנהלים, החל מיום 13.05.07.
בהיעדר טענות אחרות, ניתן ללמוד לעניינו, בדרך של היקש, מסעיף 5 ג. לצו 2007 . סעיף זה עוסק בעובד שהתחיל לעובד במפעל לאחר כניסתו לתוקף של הצו.
על פי האמור בסעיף, עובד כאמור, אשר היה לו " הסדר פנסיוני קיים", יהיה רשאי לבקש המשך ביטוחו בהסדר הפנסיוני הקיים לגביו. המונח " הסדר פנסיוני קיים" – וזה העיקר – כולל ביטוח מנהלים, בתנאי שבמועד כניסת הצו לתוקף, כלל ההסדר הביטוחי: "גם ביטוח זקנה, נכות ושאירים בקופת ביטוח המבוסס על תשלום כספי התגמולים ופיצויי הפיטורים שלא יפחת מ-1/3% 18 ונוסף על כך תשלום המעביד במקרה של אובדן כושר עבודה בשיעור הדרוש להבטחת 75% מהשכר ובלבד שתשלום המעביד לא יעלה על 2.5% מהשכר."
על רקע זה, משלא מצאנו בסיס מספק לטענת התובע לפיה הוא זכאי להפרשות (גמולי מעסיק) בשיעור של 6% , ובהיעדר טענה אחרת, אנו קובעות כי התובע זכאי להפרשות כאמור בביטוח מנהלים בשיעור של 5% בלבד.

מהו השכר הקובע לצורך חישוב גמולי המעסיק?
התובע טען בתצהירו כי " המשכורת הקובעת" לצורך חישוב ההפרשות לפנסיה היא 8,000 ₪ ( ללא ציון ברוטו או נטו).
בסעיף 9 לצו 2007, נקבע כי:
"הבסיס לחישוב השכר לענין הפרשת כל דמי הגמולים המפורטים בצו זה וכן בעבור ביטוח ימי מחלה ואובדן כושר מקצועי יהיה בשיעור 150% מהשכר המשולב של העובד, הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח א' לצו זה, כפי שתעודכן מעת לעת, בצירוף תוספת יוקר, תוספת ותק ותוספת מקצועית.".
הצדדים לא התייחסו לשכר המשולב, ולכן ממילא אין בידנו לקבוע ממצאים לגבי 150% השכר המשולב. הנתבעים, מצדם נקטו גישה מתחמקת, ולא התייחסו באופן ישיר וממשי לשאלת השכר הקובע להפרשות, תוך שטענו באופן סתמי כי: "התובע כולל במסגרת הסכומים רכיבים מרכיבים שונים שאינם בסיס להפרשות.". לפיכך, יש לקבל את טענת התובע לפיה בסיס ההפרשה הוא 8,000 ש"ח ( ברוטו); טענה אשר נתמכת בהסכם 2007, בגדרו הוסכם על שכר בסך של 8,000 ₪ נטו, וכן שיש "לעדן את הפנסיה + כלל לגובה השכר".

סכום ההפרשה החודשי - על יסוד טענות התובע והאמור לעיל, אנו קובעות כי בגין כל חודש עבודה, החל מחודש יוני 2007, היה התובע זכאי כי הנתבעים יפרישו בגינו גמולי מעסיק בסך של 400 ₪. לגבי התקופה 13.05.07 – 31.05.07 היה התובע זכאי להפרשה בסך 153 ש"ח [5,000 ש"ח *0.05 * (19/31)].

האם הנתבעים הפרישו בגין התובע בחסר?
על שאלה זו אנו משיבות בחיוב.
עיון בדו"חות חברת הביטוח, שהגישו הנתבעיםמלמד כי בקשר לגמולי המעסיק - קופח התובע.
כך, למשל, בכל אחד מחודשי שנת 2007 הפרישו המעסיקים תגמולים בסך של 230 ₪ בלבד. בהינתן שמחודש יוני 2007, עמד שכרו של התובע על יותר מ-8,000 ש"ח ברוטו, הרי ששיעור ההפרשה היה נמוך מ-2.88% מהשכר המבוטח. לכן, בחודשים יוני – דצמבר 2007, היה על הנתבעים להפריש בגין התובע 170 ₪ נוספים בכל חודש.
מסקנות דומות עולות מניתוח יתר דו"חות חברת הביטוח.
מנגד, לגבי התקופה 13.05.07 - 31.05.07 – לא הוכח כי הופרש בגין התובע בחסר.

סכום הפיצוי לו זכאי התובע –
מכל האמור לעיל עולה, כי התובע זכאי להפרשות בסך של 400 ₪ לכל חודש עבודה במהלך התקופה יוני 2007 – ספטמבר 2012, בניכוי הסכומים שהופרשו בגינו בפועל לחברת הביטוח ( בהתאם לנתונים המפורטים בנספח 23 לתצהיר הנתבע 2), כמפורט בטבלה שלהלן:

(1)
(2)
(3)
(4)
מס"ד
התקופה
גובה גמולי מעסיק שהיה על הנתבעים להעביר
הועבר בפועל
גובה פיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובע
1.
יוני – דצמבר 2007
2,800₪
1,610 ₪
1,190 ₪
2.
2008
4,800 ₪
2,940 ₪
1,860 ₪
3.
2009
4,800 ₪
2,502 ₪
2,298 ₪
4.
2010
4,800 ₪
2,749 ₪
2,051 ₪
5.
2011
4,800 ₪
3,211 ₪
1,589 ₪
6.
ינואר – ספטמבר 2012
3,507 ₪
1,524 ₪
1,983 ₪
בהתאם, אנו מחייבות את הנתבעים 1 – 2, ביחד ולחוד, לשלם תובע את הסכומים המפורטים בעמודה 4 בטבלה דלעיל. סכומים אלו יישאו ריבית והצמדה כחוק, מאמצע התקופה הרלבנטית ועד למועד התשלום המלא בפועל. כך, למשל, סכום הפיצוי בגין תקופת המשנה הראשונה, יישא ריבית והצמדה כחוק, מאמצע התקופה 15.07.07 – 15.01.08, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

האם התובע זכאי להשבת ניכויים שעל פי הנטען לא הועברו לחברת הביטוח?
טענות הצדדים
התובע טען, כי החל מתחילת עבודתו ניכו הנתבעים משכרו גמולי עובד: תחילה 277 ₪ בחודש, ולאחר מכן הסכום הלך וגדל עד שבחודש נובמבר 2011 עמד על סך של 366 ₪ לחודש. לטענתו, למיטב ידיעתו גמולי עובד אלו לא הועברו ליעדם – חברת כלל ביטוח. לפיכך, עתר כי הנתבעים ישלמו לו פיצוי בעד 173 חודשי עבודה, בסך של 366 ₪ לחודש, ובסך הכל 63,318 ₪. לחלופין, ולמקרה שיתברר כי הכספים הועברו ליעדם, עתר התובע כי הנתבעים ימסרו לו " מכתב שחרור" לקופות.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע.

דיון והכרעה-
התביעה " להשבת ניכויים שלא הועברו לחברת כלל ביטוח" – דינה להידחות ברובה, ולהלן נסביר.

בפתח הדברים נציין כי בהקשר זה, כמו בהקשרים רבים אחרים, לוקה התביעה בהיעדר פירוט. כך, למשל, התובע לא ציין לאלו חודשים מתייחס הסעד המבוקש. עם זאת, הוא ציין כי הסעד מתייחס ל-173 חודשי עבודה, שהם הרוב המכריע של תקופת עבודתו.

אשר לטענת ההתיישנות – יש לקבל את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, ולקבוע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, בזיקה לניכויי חודש אפריל 2005 והחודשים שקדמו לו. בהתאם, עלינו לברר את התביעה בזיקה לניכויי החודשים מאי 2005 – מאי 2012.

האם המעסיקים העבירו את גמולי העובד ליעדם?
התובע מציין בתצהירו, כי למיטב ידיעתו הנתבעים לא העבירו לכלל ביטוח את דמי הגמולים שניכו משכרו. אלא, שלא ברור על מה מבוססת הצהרה זו.
מנגד, הנתבע 2 צירף לתצהירו תדפיסים – " ריכוז תקבולי פרמיות שנתי", לשנים 2006 – 2012, מהם עולה לכאורה, כי נקלטו בחברת הביטוח גמולי עובד בסכומים כאלו ואחרים.
באופן תמוה, התובע לא מצא לנכון להתייחס לדו"חות, ובסיכומיו הוא חזר על עיקר טענותיו בכתב התביעה, משל כלל לא הוגשו תצהירים. בפרט, התובע לא טען, כי הדו"חות אינם משקפים את תקבולי חברת הביטוח בקשר לגמוליו. מכאן, אנו קובעות כי דו"חות ריכוז התקבולים משקפים את תקבולי כלל ביטוח, וכן כי אין ממש בטענתו הגורפת לפיה גמוליו לא הועברו ליעדם.
נעיר, כי על פי הדו"חות בחלק קטן מהחודשים, לא נרשמו תקבולים כלל. אולם, בד בבד בחודשים הסמוכים אליהם נרשמו תקבולי גמולי עובד גבוהים מן הרגיל.
עוד נעיר, כי בהחלט ייתכן כי הנתבעים לא העבירו את כל הגמולים שניכו מן התובע. כך, למשל, בעוד שבתלוש מאי 2008 נרשם בתלוש השכר, כי נוכו מן התובע גמולים בסך של 370 ש"ח, בדו"ח תקבולי חברת הביטוח נרשם כי בחודש זה, נקלטו 250 ש"ח בלבד. אולם, כאמור, אין בית הדין עושה מלאכתם של צדדים.
לפיכך, בכל הנוגע לתקופה שלגביה הציגו הנתבעים דו"חות תקבולי חברת הביטוח - 01.01.06 ואילך - אנו דוחות את הטענה בדבר אי העברת גמולי העובד ליעדם, בשל היעדר פירוט והיעדר הוכחה.
אשר לגמולי העובד בזיקה לחודשים מאי 2005 – דצמבר 2005 - טענת התובע כי נוכו משכרו גמולי עובד בסכומים כאלו ואחרים – לא נסתרה. חרף זאת, הנתבעים לא הציגו ראיות המעידות על כך שבתקופה זו תגמולי העובד הועברו ליעדם, ולא סיפקו הסבר אחר. לכן, יש לקבל את טענת התובע כי גמוליו לא הועברו ליעדיו, בכל הנוגע לתקופה זו.

אשר לסעד -
לאור האמור לעיל, אנו קובעות, כי על הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגין אי העברת גמוליו ליעדם, בזיקה לעבודתו בחודשים מאי 2005 – דצמבר 2005 ( להלן: "התקופה הרלבנטית").
אשר לגובה הפיצוי - טענות התובע בקשר לסעד המבוקש לוקות בחוסר בהירות. כאמור, התובע עתר להשבת סכומים שנוכו משכרו ולא הועברו ליעדם. התובע גם מסביר – ברמת פירוט כזו או אחרת – מה גובה הסכומים שלטענתו נוכו משכרו: לטענתו בתחילת עבודתו ניכו הנתבעים משכרו סך של 277 ₪, ובכל חודש הסכום גדל, כך שבחודש נובמבר 2011 הוא עמד על 366 ₪.למרות שמטענות אלו ברור כי בחלק מחודשי עבודתו סכום הגמולים שנוכה ממנו נמוך מ-366 ש"ח, עתר התובע להשבה של 366 ₪, בדיוק, בגין כל אחד מ-173 החודשים אליהם מתייחסת התביעה. התקשנו להבין כיצד הדברים מתיישבים. ודוק: התובע לא טען, כי המעסיקים ניכו משכרו דמי גמולים בחסר, אלא טען כי הניכויים שבוצעו בפועל לא הועברו ליעדם. לכן, בגין התקופה הרלבנטית אין התובע זכאי לפיצוי בסך של 366 ₪ לחודש. בהיעדר טענות אחרות, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בגובה גמולי העובד הנקובים בדו"ח רכוז התקבולים לשנת 2006 – קרי: 230 ₪ לחודש.
אשר על כן, אנו מחייבות את הנתבעים 1 – 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בגין אי העברת גמולי עובד ליעדם, בסך של 1,840 ₪ [230 ₪ * 8 חודשים], בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 30.09.05 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות?
טענות הצדדים
בכתב התביעה הראשון, טען התובע כי על פי סעיף 64 ל"הסכם הקיבוצי בענף ההובלה" ו"צו ההרחבה בענף", החל מתום תקופת הניסיון היה על הנתבעים לפתוח קרן השתלמות על שמו, ולהפריש בגינו 6% על חשבון המעסיק ו-4% על חשבון העובד, כאשר בסיס ההפרשה הוא 150% מהשכר המשולב, אלא שמעסיקיו לא עשו כן. מכאן, טען התובע, כי בעד תקופת עבודתו שלאחר תקופת הניסיון, הוא זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה בסך של 116,280 ₪, בצירוף ריבית והצמדה, בהתאם לתחשיב הבא: 161.5 (חודשי עבודה) * 8,000 (משכורת) * 6% (שיעור ההפרשה) * 150%. בכתב התביעה השני עתר התובע לפיצוי נוסף, בעד 4.5 חודשי עבודתו האחרונים בסך של 3,341 ₪ [8,250 ₪ * 0.06 * 1.5 * 4.5 חודשים].

הנתבעים הכחישו את טענות התובע. למקרה שייקבע שצו ההרחבה בענף ההובלה חל, טענו הנתבעים, כי התביעה לא פורטה ולא כומתה כראוי, וכמו-כן חלה התיישנות - ושעל כן יש לדחותה על הסף. בנוסף הם טענו, כי קרן השתלמות מהווה זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון; כי צו ההרחבה בענף ההובלה פורסם רק ביום 13.05.07; כי התובע מעולם לא ביקש להצטרף לקרן השתלמות; וכי השכר המשולב של התובע הוא שכר המינימום.

דיון והכרעה-
התיישנות - על יסוד נימוקים דומים לאלו שפירטנו לעיל, אנו קובעות כי דין התביעה להידחות, ככל שהיא מתייחסת להפרשות בגין חודש אפריל 2005 והחודשים שקדמו לו - זאת מחמת התיישנות. לפיכך, עלינו לברר את תביעת התובע ביחס לתקופה: 01.05.05 – 23.09.12 (להלן בפרק זה: "התקופה הרלבנטית").

זכות התובע להפרשות לקרן השתלמות בתקופה הרלבנטית -
כדי לעמוד על זכויות התובע מכוח צווי הרחבה הענפיים, יש לפלג את התקופה הרלבנטית לשתיים: תקופת המשנה שלפני כניסתו לתוקף של צו 2007, ותקופת המשנה שלאחר כניסתו לתוקף של הצו.
אשר לתקופת המשנה 01.05.05 – 12.05.07 – בתקופת משנה זו חל צו 2001, ואלו עיקרי ההסדר שנקבע בו, בנוגע לקרן השתלמות:
על המעסיק חלה חובה לפתוח בעבור הנהגים המועסקים על ידו קרן השתלמות. מכיוון שכך, הרי טענת הנתבעים לפיה צו ההרחבה בענף ההובלה פורסם רק ביום 13.05.07, וכן טענתם שלפיה התובע לא ביקש להצטרף לקרן השתלמות – אין בהן כדי לסייע בידם.
על פי סעיף 64( ה) לצו: "קרן ההשתלמות כאמור תיפתח רק בעבור עובדים קבועים בתום תקופת הניסיון". סעיף 20( א) לצו קובע כי: "כל עובד שיתקבל לעבודה, ייחשב כעובד בתקופת ניסיון במשך 11.5 חודשי עבודתו הראשונים.". מאחר שבחודש מאי 2005, התובע כבר לא היה בתקופת ניסיון, הרי שהתובע זכאי להפרשות לקרן השתלמות כבר החל מאותו חודש.
על-פי הצו, החובה היא להפריש 6% מהשכר המשולב החודשי. "שכר משולב" הוגדר בצו כך: "השכר ברוטו ליום עבודה רגיל, כולל תוספת היוקר, תוספת משפחה, ותוספת ותק, ולמעט פרמיות, תמריצים ומענקים, גמול שעות נוספות, וגמול עבודה בשבתות ובחגים." [ סעיף 47 לצו].
אשר לתקופת המשנה 13.05.07 – 23.09.12 – החל מיום 13.05.07 נכנס לתוקפו צו 2007, במסגרתו עודכן ההסדר בדבר קרן השתלמות, כדלקמן:
"4. קרן השתלמות -
הבסיס לחישוב השכר לעניין הפרשות לקרן השתלמות יהיה בשיעור של 150% מהשכר המשולב של העובד, הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח א' לצו זה, כפי שתעודכן מעת לעת, בצירוף תוספת יוקר, תוספת וותק ותוספת מקצועית ולא כקבוע בסעיף 64 ( ג) לצו הקודם.
יתר הוראות סעיף 64 לצו הקודם ימשיכו ויעמדו בתוקפן ולא יחול בהן שינוי."

בהתייחס לטענת הנתבעים, לפיה הפרשות לקרן השתלמות היא זכות נלווית, שאינה ניתנה לפדיון – דינה להידחות. התביעה דנא כלל אין עניינה בפדיון, כי אם בעתירה לפיצוי, עקב הפרת המעסיק את התחייבותו להפריש בגין העובד לקרן השתלמות בעת קיום יחסי-עובד מעסיק. העובדה שיחסי העבודה נותקו, אינה יכולה לפטור את המעסיק מתשלום הסכומים שהיה חייב להפריש עוד בתקופת העבודה [ עיינו: דב"ע נה/3 זומרפלד– מלון זוהר בע"מ (01.05.96), בסעיף 18 לפסק הדין].

אשר לסוגיית הבסיס הנכון לחישוב ההפרשות -
הנחת התובע בתחשיבו, לפיה יש להגדיל את השכר ב-50% משוללת יסוד, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שטרם 13.05.07, ולו משום כך שההוראה בדבר הגדלת בסיס ההפרשה נכנסה לתוקף עם כניסתו לתוקף של צו 2007.
אף בנוגע לתקופה שהחל מיום 13.05.07, הנחות התובע בתחשיביו מעוררות קושי. בצו 2007 נקבע, כאמור, כי הבסיס לחישוב ההפרשה יהא 150% מהשכר המשולב של העובד הכולל את שכר היסוד הטבלאי. אלא, שהתובע הניח כי בסיס ההפרשה הוא 150% משכרו בפועל. מאחר ששכרו בפועל נחזה גבוה משמעותית מן השכר המשולב, ובהיעדר הנמקה מינימאלית אשר להנחה זו – אין בידנו לקבלה. [על סוגייה זו בהרחבה, עיינו: סע"ש ( נצ') 16499-09-12 ציטלישוילי - יפים גוטרמן (10.12.15), בסעיף 25 לפסק הדין].
מכאן, אנו קובעות, כי עד ליום 30.05.07 הבסיס להפרשה הוא השכר המשולב, והחל מיום 13.05.07 הבסיס להפרשה הוא 150% השכר המשולב.
דא עקא, שהתובע לא ביצע חישוב של שכרו המשולב. הנתבעים, מנגד, הציעו כי יש להעמיד את השכר המשולב על שכר המינימום. בהיעדר גרסה ממשית נגדית - לא נותר לנו אלא לקבל את טענת הנתבעים, ולקבוע כי הבסיס להפרשה יהא : עד 12.05.07 - שכר המינימום; מ-13.05.07 - 150% שכר המינימום.

כללו של דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחייבות את הנתבעים 1 -2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בגין אי הפרשה לקרן השתלמות, כאמור בעמודה 6 בטבלה שלהלן:
(1)
(2)
(3)
(4)
(5)
(6)
התקופה
הבסיס לחישוב ההפרשה החודשית
כמות חודשים
בסיס ההפרשה לתקופה
שיעור ההפרשה
סך הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובע בגין התקופה
01.05.05 –
31.03.06
3,335.18
11
36,687 ₪
6%
2,201 ₪
01.04.06 –
31.05.06
3,456.58
2
6,913 ₪
6%
415 ₪
01.06.06
-
31.03.07
3,585.18
10
35,852 ₪
6%
2,151 ₪
01.04.07
-
12.05.07
3,710.18
1.39
5,157 ₪
6%
309 ₪
13.05.07
-
30.06.08
5,565.27
(3,710.18 * 1.5)
13.61
75,743 ₪
6%
4,545 ₪
01.07.08 –31.03.11
5,775.27
(3,850.18 * 1.5)
33
190,584 ₪
6%
11,435 ₪
01.04.11 –30.06.11
5,835.27
(3,890.18 * 1.5)
3
17,506 ₪
6%
1,050 ₪
01.07.11 –
23.09.12
6,150 ₪
(4,100 * 1.5)
14.77
90,836 ₪
6%
5,450 ₪

עוד אנו מורות, כי הסכומים המפורטים בעמודה 6 בטבלה יישאו ריבית והצמדה כחוק, מאמצע התקופה הרלבנטית ועד למועד התשלום המלא בפועל. כך, למשל, סכום הפיצוי בגין תקופת המשנה הראשונה, יישא ריבית והצמדה כחוק, מאמצע התקופה 15.06.05 – 15.04.06, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

האם התובע זכאי להחזר הוצאות ביגוד
טענות הצדדים
התובע טען, כי על פי סעיף 56( ג) לצו 2001 הוא זכאי לפריטי ביגוד כאלו ואחרים לצורך ביצוע עבודתו. לטענתו, בכל תקופת עבודתו לא סופק לו ביגוד, למעט זוג נעליים אחד. עוד טען התובע, כי עלות סט ביגוד לשנה עומדת על סך של 950 ₪. מכאן, עתר לחייב את הנתבעים לשלם לו החזר הוצאות ביגוד בעד 14.5 שנות עבודה, בסך של 13,775 ₪ [14.5 * 950].

הנתבעים הכחישו את טענות התובע. בין היתר הם טענו, כי חלה התיישנות; כי עלויות הביגוד וההנעלה להן טען התובע מוכחשות; וכי התובע קיבל מהנתבעים ביגוד - לפנים משורת הדין.

דיון והכרעה-
תחילה, יש לקבל את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, ולדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לעילות שנוצרו טרם 06.06.05.
בנוסף, דין התביעה להידחות מן הטעם שהזכות לדמי ביגוד הינה זכות נלווית שאיננה בגדר שכר עבודה, ומשום כך איננה ניתנת לפדיון לאחר שנסתיימו יחסי העבודה (עע 300175/97 דניאל כהן – עיריית נהריה פד"ע לז 49 ; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ (13.9.2001))

דין התביעה להידחות כליל גם לגוף הדברים, ונסביר.

בסעיף 56 ג.(1) לצו 2001, שכותרתו " בגדי עבודה", נקבע כי: "המעביד יספק על חשבונו לכל עובד 2 חולצות, 2 זוגות מכנסיים, זוג נעליים אחד לשנה, לצורך ביצוע עבודתו." בסעיף 56 ג.(3) נקבע כי: "עובדים קבועים מעל ל-3 שנים בחברה זכאים לקבל מהמעביד מעיל רוח אחד, אחת לשלוש שנים.".

טענות התובע הן, למעשה, כי ( עובדתית) המעסיקים הפרו את חובתם לספק לו בגדי עבודה. ושמכאן נובע ( משפטית) שיש לחייבם לשלם לו את שווים של אותם בגדי עבודה שעומד ( עובדתית) על 950 ₪ לכל שנה. למעשה, אין לנו כל צורך להידרש לתוקפו המשפטי של הטיעון, שכן התובע לא הוכיח את אותו שווי נטען. הראיה שהתובע הציג כדי לאשש את טענתו בדבר שווי " סט ביגוד", היא עדותו בתצהירו לפיה, בא-כוחו ערך " סקר מחירים". בכל הכבוד הראוי – ראיה זו אין די בה. נעיר כי התובע נחקר בפנינו לגבי סקר המחירים העלום, ולא ידע לספק שביב מידע על אודותיו. די בכך כדי להצדיק דחיית התביעה ל"החזר הוצאות ביגוד" – וכך אנו מורות.

התביעה לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים
על יסוד הטענה כי פוטר, טען התובע כי על הנתבעים לשלם לו פיצויים פיטורים. לטענתו, מכוח צו ההרחבה/ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה הוא זכאי ל-150% פיצויי פיטורים. מכאן, עתר לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצויי פיטורים בסך של 180,465 ₪ [8,250 ₪ ( משכורת קובעת) * 14.583 שנים * 1.5], בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
הנתבעים הכחישו את טענות התובע, תוך שחזרו על טענתם לפיה התובע התפטר מעבודתו. למקרה שייקבע כי התובע פוטר, וכי צו ההרחבה בענף ההובלה חל, הם טענו כי הוראות צו ההרחבה ( בעניין הגדלת פיצויי הפיטורים) מתייחסות לתעריפי השכר בטבלאות, אשר נמוכים בהרבה משכר התובע. יצוין כי במסגרת הדיון המוקדם מיום 30.09.13, טענו הנתבעים כי בגין התקופה שבה התובע עבד בא.א. רביד, שולמו לו פיצויי פיטורים בסך של 31,258 ₪, וזאת בחודש 04/2004. הם עתרו לתקן את כתב הגנתם בהתאם, ובית הדין נעתר לבקשתם. לבסוף, אשר לתביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, טענו הנתבעים כי כל פעולות הנתבעת בוצעו בתום לב, ועומדות לה ההגנות שבחוק הגנת השכר.

דיון והכרעה-
בשים לב לקביענו לעיל שלפיה התובע פוטר מעבודתו, הרי אנו קובעות כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

אשר לגובה פיצויי הפיטורים -
השכר הקובע – התובע הניח בתחשיבו, כי שכרו הקובע עומד על 8,250 ₪ ( ללא ציון ברוטו או נטו). נוכח קביעתנו, כי שכר היסוד המוסכם של התובע עומד על 8,000 ₪ נטו, ולאחר שעיינו בתלושי השכר לרבות אלו משנת 2012, אנו מקבלות הנחה זו, וקובעות כי שכרו הקובע של התובע יעמוד על 8,250 ₪ ברוטו. אף על פי כן, ומאותם השיקולים שפירטנו לעיל, אין מקום להגדיל את השכר הקובע ב-50%, ואנו דוחות את טענת התובע בנקודה זו.
תקופת העבודה – מאחר שהתובע עבד אצל אותו מעסיק (הנתבע 1 ) החל מיום 01.02.98 ועד יום 23.09.12, יש לקבל טענת התובע לפיה אורך תקופת העבודה הוא 14.58 שנים.
אשר על כן, עם פיטוריו ביום 23.09.12, היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 120,285 ₪ [ 8,250 ₪ * 14.58]

האם שולמו לתובע פיצויי פיטורים בשנת 2004 –
הנתבעים טענו, כאמור, כי בחודש אפריל 2004, שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך של 31,258 ₪.
טענה זו לא הוכחה די הצורך, ולהלן נסביר.
הנתבע 2 העיד בתצהירו, כי התובע קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו בקשר לתקופת עבודתו ב.א. רביד. דא עקא, שכאמור הנתבע 2 לא היה מעסיקו של התובע בתקופה בה הועסק בא.א רביד, מה גם שבחקירתו הנגדית גילה חוסר בקיאות בכל הנוגע לסוגייה זו.
מר רביד העיד בתצהירו, כי במסגרת פירוק השותפות לא קיבלו הנהגים תשלום פיצויי פיטורים, אלא המשיכו בעבודתם " רגיל, כל נהג אצל המעסיק אליו הוצמד". בחקירתו הנגדית, העיד, בין היתר, כי אינו זוכר אם שולמו פיצויים לכל העובדים, וכי הנתבע 1 ניהל את העסק מבחינה כלכלית. לגבי הנהגים " שלו" ציין, כי יכול להיות שהם קיבלו פיצויים. אלא שגם הנתבע 1, גילה חוסר בקיאות באשר לסוגיה זו. משכך, מעדויות אלו לא ניתן להסיק את המס קנות הרצויות לנתבעים.
הנתבעים צירפו שורה של מסמכים שנועדו לתמוך בגרסתם. לאחר שעיינו במסמכים אלו – אשר מרביתם פנימיים – אנו קובעות כי אין ראיה מספקת לטענת הנתבעים שלפיה בחודש אפריל 2004 שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך של 31,258 ₪. במסגרת זו, לא מצאנו לנכון להתייחס לכל אחד מן המסמכים ונסתפק בהערות ובקביעות שדלקמן.
אשר לשיק בסך 4,357 ₪ – הנתבעים צירפו צילום המחאה על סך 4,357 ₪, מאת " סילוק אבי ורביד אייל", לפקודת התובע. ברם, הנתבעים לא הוכיחו כי שיק זה נמסר לתובע או שנפרע.
אשר לפיצויים שנצברו בקופות– הנתבעים צירפו אסמכתא מטעם כלל ביטוח, בדבר ערכי פדיון וסילוק לפוליסה, ע"ש התובע, שהופקה ביום 15.04.04, וממנה עולה, לכאורה, כי נכון ליום 31.12.03, עמד ערך הפדיון של פיצויי הפיטורים על סך של 26,901 ₪. אולם, מן הראיות שהונחו לפנינו, לא ניתן להסיק שסכום זה שוחרר לטובת התובע כבר בשנת 2004.
בשולי הדברים נעיר, כי מספר הפוליסה הנקוב בדו"ח ערכי הפדיון שהופק ביום 15.04.04 , זהה למספר הפוליסה בדו"ח ערכי הפדיון מיום 30.09.13 ( נספח 23 לתצהיר הנתבע 2). נתון זה, כשהוא מצטרף לערך הפדיון של פיצויי הפיטורים בדו"ח מיום 30.09.13 – 83,822 ₪- ולקצב ההפקדות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדו"חות ריכוז תקבולי פרמיות שנתי ( נספח 23 לתצהיר הנתבע 2) - מלמד במידה לא נמוכה של סבירות, כי התובע לא משך את פיצויי הפיטורים בשנת 2004. כך או אחרת, כספים אלה יזקפו לזכות הנתבעים בחישוב הכולל .

אשר לתביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים – נוכח מסקנתנו בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה, רואות אנו לנכון לקבל את טענת התובע בחלקה, ולחייב את הנתבעים 1 - 2 לשלם לתובע, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מופחתים, בשיעור של 10% לשנה.

כללו של דבר: על הנתבעים 1 – 2 , ביחד ולחוד, לשלם תובע פיצויי פיטורים בסך של 120,285 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור של 10% לשנה, מיום 23.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. מובן שניתן יהא להפחית מהכספים האמורים כל סך שישוחרר מהקופות ואשר נצבר בגין החלק של פיצויי הפיטורים, ושחרור לעניין זה יהא מילוי מלוא חובות הנתבעים שמהוות תנאי לשחרור הכספים בהתאם להוראות חברות הביטוח.

נעיר, כי חלק מסכום פיצויי הפיטורים הנ"ל, נובע מעבודת התובע בתקופה בה הנתבע 2 לא היה מעסיקו. עם זאת, בשים לב לכך שהעילה נוצרה בשנת 2012, ובהיעדר טענות מצד הנתבע 2 , יש לחייב את הנתבעים 1 - 2 ביחד ולחוד – כאמור.

האם התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת
התובע טען, כי מאחר שפוטר על אתר הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בגובה משכורת חודשית - סך של 8,250 ₪, "בתוספת הלנת שכר".

דיון והכרעה– נוכח קביעתנו כי התובע פוטר לאלתר ביום 23.09.12, הרי הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בגובה משכורת חודש עבודה. מאותם השיקולים שפירטנו לעיל, אשר לשכר הקובע לפיצויי פיטורים, יש להעמיד את גובה תמורת ההודעה המוקדמת על סך של 8,250 ₪. היות ומדובר בפיצוי חלף הודעה מוקדמת, ולא תשלום בעד עבודה בפועל במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, הרי שאין מדובר בשכר עבודה. מכאן, שדין התביעה לפיצויי הלנת שכר להידחות.
כללו של דבר: אנו מחייבות את הנתבעים 1 -2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך של 8,250 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק, מיום 23.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. בכך, דחינו את טענת הנתבעים, כי יש לחייב את התובע לשלם להם תמורת הודעה מוקדמת.

סעדים בגין פיטורים שלא כדין
כזכור, התובע טען, כי נסיבות סיום ההעסקה מצביעות על כך, שהוא פוטר ללא שימוע, בחוסר תום לב, תוך התעמרות בו, משיקולים לא ענייניים, מאחר שהגיש נגד הנתבעים את תביעתו הראשונה. התובע הוסיף וטען, כי בעקבות הפרות אלו נגרמו לו נזקים מנזקים שונים, ומשכך עתר לסעדים כדלקמן:
"פיצוי בגין פיטורים שלא כדין והעדר שימוע" - בגובה 12 משכורות, ובסך של 99,000 ₪ [8,250 ₪ * 12].
"פיצוי בגין אובדן הכנסה"– בסך של 19,250 ₪.
התובע טען, כי עקב פיטוריו נגרם לו נזק בדמות אובדן הכנסה. לשיטתו, בהקשר זה, יש לקחת בחשבון, את תקופת עבודתו הארוכה, את הסתמכותו על המעסיק, את גילו באותה עת (64.8 שנים) ואת הסמיכות לגיל פרישה. לפיכך, טען התובע כי פיטוריו גרמו לו נזק של אובדן השתכרות למשך שנתיים ו-4 חודשים שנותרו על למועד יציאתו לגמלאות. חרף טענות אלו, הסעד שצוין בכתב התביעה השני, מתאים לטענה של אובדן הכנסה למשך כ-2.33 חודשים. בסיכומיו, שינה התובע מטענותיו תוך שעתר לפיצוי בסך של 231,000 ₪.
"פיצוי בגין אובדן צבירת זכויות פנסיוניות"– התובע טען, כי כפועל יוצא מפיטוריו בגיל 64.8, גרמו לו הנתבעים נזק בדמות פגיעה בצבירת זכויות פנסיוניות לתקופה של שנתיים וארבעה חודשים. הסעד לו עתר התובע מבוסס על גובה ההפרשה החודשית ( לתגמולים) שהיה על הנתבעים להפריש בגינו ( לשיטתו) אילולא פוטר. סעד זה הועמד על סך של 13,860 ₪ [495 ₪ * 28 חודשים].
פיצוי בגין עוגמת נפש–התובע טען, כי התנהלות הנתבעים גרמה לו ולבני משפחתו " נזק בריאותי ונפשי חמור", והותירה בו צלקות. בגדר האמור לעיל, הוא אף טען, כי בעקבות התנהגות הנתבעים אשתו החלה לסבול מבעיות נפשיות קשות, וכיום היא מאושפזת בבית חולים במצב קשה מאוד. משכך, עתר לפיצוי בסך של 50,000 ₪.

מעבר לטענתם כי התובע התפטר מעבודתו – אותה דחינו לעיל – הכחישו הנתבעים את מכלול הנזקים להם טען התובע. באשר לפיצוי בגין עוגמת נפש טענו הנתבעים כי מדובר ברכיב שאינו מצוי בסמכות בית הדין, ושהנזק ( המוכחש) אינו מקיים קשר סיבתי לנסיבות סיום ההעסקה.

דיון והכרעה
נוכח מסקנותינו לעיל שלפיהן התובע פוטר שלא כדין, סבורות אנו כי על הנתבעים לשלם לו פיצויים, כמבואר להלן.

בפתח הדברים ייאמר, כי פיצויים בגין פיטורים שלא כדין נפסקים, כך בעיקר הדברים, בעד נזקים שנגרמו לעובד: ממוני ולא ממוני. כאשר בקביעת גובה הפיצויים נלקחים בחשבון גם שיקולים עונשיים. מעיון בסעדים שנתבעו על ידי התובע עולה , כי טענותיו לא תמיד עלו בקנה אחד עם עקרונות אלו. כך, למשל, לא ברור לאיזה נזק מתייחס הרכיב " פיצוי בגין פיטורים שלא כדין והעדר שימוע", ועל כן נראה כי אותו סעד חופף לאחד הסעדים האחרים ( אובדן הכנסה, או עוגמת נפש).

לאחר שאמרנו את הדברים הללו ובחנו את טענות הצדדים, על רקע מכלול חומר הראיות, השתכנענו כי בעקבות פיטוריו שנעשו שלא כדין, נגרם לתובע נזק לא ממוני משמעותי, אך לא השתכנענו כי נגרם לו נזק ממוני.
להלן נפרט.

אשר לנזק הממוני– בחקירתו הנגדית, העיד התובע, בהגינותו, כי לאחר שסיים את עבודתו אצל הנתבעים, עבד אצל מר רביד " בתקופת העונה". עוד אישר, כי לאחר שסיים את עבודתו אצל מר רביד, היו תקופות שעבד והיו תקופות שלא עבד, אך הוא התקשה לזכור פרטים. עוד העיד התובע, אף אם בהיסוס, כי בחלק מהתקופה שלאחר סיום עבודתו שולמו לו דמי אבטלה. הנה כי כן, ברי כי לאחר פיטוריו התובע השתכר במידה כזו או אחרת, אולם לא הונחו לפנינו ראיות בנקודה זו, והדברים נזקפים לחובת התובע. מכאן, לא השתכנענו כי נגרם לתובע נזק בדמות הפסדי שכר. בדומה לכך, התובע לא הביא בדל ראיה כדי לאשש את טענתו בדבר נזק פנסיוני. אשר על כן, התביעות ל"פיצוי בגין אובדן הכנסה" ול"פיצוי בגין אובדן צבירת זכויות פנסיוניות"– נדחות בזאת בשל היעדר הוכחה.

אשר לנזק הלא ממוני –
טענת הנתבעים שלפיה בית הדין אינו מוסמך לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש – אין בה ממש [ עיינו למשל: ע"ע6514-10-11 מדינת ישראל- הממונה על הגמלאות - פרבר (04.02.15), בסעיף 52 לפסק הדין].
מבחינת מכלול הנסיבות, אין ספק בלבנו, כי התנהגות הנתבעים, אשר לא הייתה מעשה רגעי, אלא מסכת מעשים ממושכת, ולהתרשמותנו מתוכננת, גרמה לתובע נזק משמעותי בדמות עוגמת נפש, שבגינו הוא זכאי לפיצוי. אולם, התובע לא שכנע בדבר קשר סיבתי בין פיטוריו לבין מצבה הנפשי הנטען של רעייתו.
יתר על כן, ההפרות דנן כורכות עמן פגיעה בזכויות יסוד, לרבות בזכות הגישה לערכאות, ובמישרין בזכות התובע לכבוד. מכיוון שכך, סבורות אנו כי על הפיצויים שייפסקו לתובע לשקף אף שיקולים עונשיים.
על רקע זה, ולאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין, לרבות: חומרת ההפרות; הערכים שנפגעו בעקבות אותן הפרות; קביעותנו לפיהן נפלו פגמים הן באשר להליך הפיטורים והן באשר לעילת הפיטורים; העובדה כי מדובר במסכת מעשים ממושכת; ובשים לב לתקופת העבודה הממושכת ולגילו של התובע, אשר עלול, במידה רבה של סבירות, להציב בפניו קשיים במציאת עבודה - מחייבות אנו את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בסך של 60,000 ₪.

התביעה שכנגד– דיון והכרעה
פתח דבר
מעיון בתביעה שכנגד, קשה להשתחרר מן הרושם כי מדובר באוסף טענות דחוקות, שלא נתמכו בראיות ממשיות, אשר נולדו כדי לשמש משקל כנגד תביעותיו של התובע. בית הדין לא יוכל להימנע מלהביע מורת רוחו, אשר יינתן לה ביטוי בבואנו לדון בשאלת ההוצאות. יפים לענייננו דברינו אלו שנאמרו במקום אחר: "הרושם הוא, כי נעשה ניסיון שיטתי מצד הנתבעת, על גבי עשרות רבות של עמודים, לשבץ באופן מלאכותי כמעט כל צעד ושעל של התובע במהלך תקופת העבודה ולאחריה, בתוך עילה משפטית כלשהי לחובתו - והדברים נחזים ככפיית הר כגיגית. כפי שקבע בית דין זה במקום אחר: 'הגשת תביעות מן הסוג הזה, מהווה אחד הגורמים לעומס הבלתי נסבל המוטל על כתפי מערכת המשפט, ולפגיעה בטיב השירות של הבאים בשעריה.'. יש לומר כי הגשת תביעות ( או תביעות שכנגד) כצעד טקטי על ידי מעסיק, תוך שימוש בכוחו ומשאביו העדיפים – כפי שהתרשם בית הדין שאירע בענייננו – יש לה השפעה שלילית על זכות הגישה של עובדים לערכאות, ודברים אלה יפים ביתר תוקף כשעסקינן בתביעות בהיקף דנן..."

התביעה לפיצוי בשל לשון הרע
טענות הצדדים
התובעים שכנגד טענו כי הנתבע שכנגד הוציא את דיבתם רעה, במטרה לגרום נזק לשמם הטוב, ומתוך כוונה כי הדבר לגרום לפיטוריו. לטענתם, התנהגות זו מצד התובע השפילה וביזתה אותם בעיני הבריות. על יסוד טענות אלו, עתרו התובעים שכנגד לפיצוי בסך של 300,000 ₪. הנתבע שכנגד הכחיש את טענות הנתבעים מכל וכל, תוך שציין כי התביעה לא פורטה כדבעי, ולא נתמכה בבדל ראיה.

דיון והכרעה
דין התביעה לפיצוי בשל לשון הרע - להידחות.

טענות התובעים שכנגד אינן מגלות עילה -
הלכה היא, כי על תובע בתביעה שעילתה עוולת לשון הרע: "לפרט את מרכיב 'לשון הרע', דהיינו 'פירוט המילים, בכתב או בעל פה, שבהם השתמש הנתבע'; מרכיב 'הפרסום' - היכן, כיצד ומתי היה פרסום של לשון הרע; ואת 'העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים'"(ההדגשות במקור).
דא עקא, שבכתב התביעה שכנגד התייחסותם המפורשת של הנתבעים לרכיב תביעה זה התמצתה במילים הבאות ( הפרק שסומן " הסעדים הנתבעים", סעיף 24 ואילך): "הנתבע הוציא את דיבת התובעים רעה, בכוונה לגרום נזק לשמם הטוב של התובעים ומתוך כוונה כי הדבר יביא לפיטוריו. במסגרת זאת גרם הנתבע לתובעים השפלה בעיני הבריות ושמם מטרה לשנאה, ללעג ולבוז, מעשיו של הנתבע גרמו לתובעים להתבזות ופגעו קשה בעסקיהם, מטעמי שמרנות חשבונאית ומשיקולי אגרה יעמידו התובעים את תביעתם ברכיב זה בגובה -.300,000 ₪.". מכיוון שכך, סבורות אנו כי כתב התביעה שכנגד איננו מגלה עילה.
בכל הנוגע לניסוח כתבי טענות יפים, בשינויים המחויבים, דבריו אלו של השופט י' עמית: "...כתבי טענות אינם כתב סתרים בבחינת ' צפנת פענח', ועל תובע לפרט או להבהיר מהי ההפרה בגינה הוא תובע את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם. כך, לדוגמה, בהפרת הסכם מכר מקרקעין, שומה על התובע לטעון להפרה הנטענת – אי מסירת החזקה במועד או אי רישום זכויותיו במועד או אי תשלום המיסים על ידי המוכר במועד או ליקויים בממכר וכיוצא בזה – ובגינה הפיצוי המוסכם. אין צורך שהתובע יערוך מעין ' רשימת מכולת' של הפרות ולצידה של כל הפרה לעתור לסעד של פיצוי מוסכם, אך גם לא סגי לטעון בעלמא הפרת הסכם כדי לחבר ' אוטומטית' את הפיצוי המוסכם לבין כל ההפרות לסוגיהן, הן כאלה שנטענו והן כאלה שלא נטענו. תובע העותר לסעד של פיצוי מוסכם, ייכבד ויפרט מהן ההפרות המיוחסות לנתבע, ואשר בגינן נדרש הפיצוי המוסכם."
הנתבע שכנגד לא נותר בחיבוק ידיים, נוכח אי הבהירות הניכרת מכתב התביעה שכנגד. כך, בכתב התשובה לתביעה שכנגד, מעבר להכחשת הטענות, נטען כי התובעים שכנגד "...לא מציינים פרטים ותאריכים מדויקים בהם לטענתם הוציא הנתבע שכנגד דיבה על שמם, לא בכדי אף לא ציינו התובעים שכנגד בפני מי ובאיזה פורום הוציא הנתבע שכנגד דיבה כנגדם.".
למקרא דבריו אלו הנתבע שכנגד, מצופה היה כי התובעים שכנגד יבהירו את עילת התביעה. אלא שהם ביכרו שלא לעשות כן.
כך, בתצהירו של דוד, במסגרת הפרק שהוכתר במילים " קיזוז ותביעה שכנגד" - עמ' 23, סעיפים 252 – 253– הוא העיד כך: "חלבי הוציא את דיבת השותפות ויחידיה רעה, בכוונה לגרום נזק לשמנו הטוב ומתוך כוונה כי הדבר יביא לפיטוריו. במסגרת זאת גרם לנו חלבי השפלה בעיני הבריות ושם אותנו למטרה לשנאה, ללעג ולבוז וכפי שפורט לעיל. מעשיו של חלבי גרמו לשותפות וליחידה להתבזות ופגעו קשות בעסקינו, מטעמי שמרות חשבונאית ומשיקולי אגרה מועמדת התביעה ברכיב זה בגובה -.300,000 ₪." [וראו בדומה לכך, תצהיר הנתבע 1, סעיפים 56 – 57].
משמע, דברים דומים לאלו שנכתבו בכתב התביעה שכנגד.
והנה, בסיכומיהם מציינים התובעים שכנגד כי: "בתצהירו של דוד צוינה מפורשות לשון הרע", תוך שהם מפנים לסעיפים 69 – 72, עמ' 7 לתצהירו, שם נכתבו הדברים הללו:
"מר אילן בן דור כינס את קצין הבטיחות וסמנכ"ל התפעול וכן את הסדרן הראשי ואת חלבי ואותי. לאחר שמר אילן בן דור הבין מה קרה הוא ביקש מחלבי בנימוס שיחזיר לו את הטפסים. בתגובה החל חלבי להשתולל והחל לצעוק עלי ולקלל אותי את אחי ואת השותפות בפני הנוכחים 'עו"ד שלי יקרע אתכם', 'גנבים', 'אנשים זבלים' 'חברה חרא' ". רציתי לקבור את עצמי באדמה מרוב בושה, ובסופו של דבר עזבתי את משרדי שלטל עם חלבי." (ההדגשות במקור).
לעמדתנו, בהיעדר צידוקים של ממש, שלא סופקו, הקישור המפתיע בסיכומים בין סעיפים 69 – 72, לסעיפים 252 – 253 לתצהירו של דוד - איננו סביר. זאת, חרף הציון הכללי בסעיף 252: " כפי שפורט לעיל". אכן, בשונה מחיבור ספרותי שבקצו, לתדהמת הקורא, נשזרים להם יחדיו פיסות מידע מתוך פרקי סיפור המעשה - "כתב תביעה צריך להיות מנוסח על פי ' עקרונות וערכים של הגינות דיונית, הצבת הפלוגתאות שבמחלוקת, שקיפות ( לרבות אי הפתעה) ויעילות'", ובאופן שיאפשר לנתבע לכלכל את הגנתו.
זאת ועוד: "כאשר מתעוררת השאלה, האם טענת תביעה מסוימת כלולה בכתב התביעה אם לאו, התשובה לה לא תינתן תוך עריכת תמרונים פרשניים והסקת מסקנות. 'נימוק תביעה' צריך להיות מפורש וברור.". הנה כי כן, אף באספקלריית תצהירו של דוד– שאיננו כתב התביעה – קשה לומר, כי טענות התובעים שכנגד מגלות עילה לפי חוק איסור לשון הרע. לכל הפחות, יש לומר כי העילה " נבלעה בתוך המלל" שבתצהיר אשר עסק בעשרות שונות של סוגיות.
למעלה מן הצריך, נאמר כי עדות התובעים שכנגד בפנינו לא תמכה באותו קישור שנעשה בסיכומים -
כאמור, בסעיפים 69 – 72 לתצהירו של דוד, תוארה סיטואציה שאירעה במשרדי חברת שלטל. אלא, שכאשר התובעים שכנגד נחקרו אשר למהות רכיב התביעה דנן, הם כלל לא כיוונו בעדותם לאותה סיטואציה בשלטל.
כך, העיד הנתבע 2 בפנינו:
"ש. כשאתה תובע 300,000 ₪ בגין הוצאת דיבה ופגיעה בשם הטוב, למה בדיוק אתה מתייחס.
ת. אני מתייחס על זה שהתובע יצא ברש גליי והוציא את דיבתנו, הוא אמר שאנחנו גנבנו, בכל מקום שהוא הלך הוא סיפר זאת, הגעתי למצב שלא מוכרים לי חומרי הדברה בגלל הדברים שאמר.
ש. זה משהו כללי.
ת. ברובו כן."
כך העיד הנתבע 1 בפנינו:
"ש. אתה מופיע כתובע בתביעה שכנגד, אתה לא יודע להגיד לי לגבי הוצאת דיבה.
ת. למה לא רלבנטי הוצאת דיבה. אתה יודע איזה אדמה חרוכה. ברגע שעובד הולך בכל הגליל, לא היה מקום אחד הוא לא גידף וחירף אותנו, עד שפנינו לבא כוחנו וביקשנו שיפנה לעורך הדין של התובע ויבקש שיפסיק....".
על רקע זה, גם אם נתעלם לרגע מן הקושי הנובע מהיעדר פירוט מספק בכתב התביעה, ונתייחס לטענות התובעים שכנגד בחקירתם כאילו נזכרו בכתב התביעה – הרי שאין די בהן כדי לבסס את אחריות הנתבע שכנגד. אכן, טענות התובעים שכנגד לפיהן התובע אמר " בכל מקום" שהם " גנבו", או שהתובע " גידף וחירף" אותם " בכל הגליל"– הינן טענות כלליות שלא מבססות אחריות לפי חוק איסור לשון הרע.

כללו של דבר: טענות התובעים שכנגד אינן מבססות את יסודותיה של עוולת לשון הרע. על כן, דין התביעה להידחות. נוסיף, כי הסעד הנתבע - 300,000 ₪ - אשר לא נתמך בהנמקה ממשית ובתמיכה ראייתית מינימאלית - לא הוסיף לחוסנה של התביעה.

התביעה לפיצוי בזיקה לפעולות שביצע התובע ( לפי הטענה) ב"מתקן" של לקוח התובעת שכנגד
טענות הצדדים–התובעים שכנגד טענו, כי הנתבע שכנגד גנב מתקן השייך ללקוח של התובעת שכנגד, ובכך גרם לה לנזק כבד ולשמה הטוב. מכאן, עתרו כי התובע ישלם להם סך של 70,000 ₪.
הנתבע שכנגד הכחיש את הטענות מכל וכל. לשיטתו, טענות התובעים שכנגד נולדו לצורך ההליך, ולא נתמכו בראיות כלשהן. בהתייחס ל"דו"ח החקירה" (נ/10 לתצהירי הנתבעים) – הכחיש הנתבע שכנגד את " עצם קיומו", את המפורט בו לרבות מסקנותיו – תוך שעתר להוציאו מן התיק.

דיון והכרעה
בפתח הדברים נאמר, כי עילת התביעה נוסחה באופן מעורפל למדי. עובדה זו, מעוררת קושי להגיע למסקנה אשר לסמכותו של בית דין זה לדון בה. שהרי, בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעה שמקורה בפקודת הנזיקין, למעט במקרים חריגים שקבע המחוקק במפורש. מכל מקום, אפילו התעלמנו משאלת הסמכות, הרי היעדר הפירוט – כמו גם היעדר ראיות ממשיות - מועיד את התביעה לכישלון, משהטענות אינן מבססות זכות לסעד המבוקש. ונפרט.

אשר לעילת התביעה -
בקשר לרכיב התביעה דנא, העיד הנתבע 2 בתצהירו כך: "בנוסף, גנב חלבי מתקן השייך ללקוח של השותפות לו סיפקה השותפות שירותים. בכך גרם חלבי נזק כבד לשותפות ולשמה הטוב. מטעמי שמרנות חשבונאית ומשיקולי אגרה מועמדת התביעה ברכיב זה בגובה 70,000 ש"ח.".
מטענות אלו, לא ברור מהו אותו מתקן שלפי הטענה נגנב, מיהו הלקוח לו שייך המתקן, מהו הנזק הכבד שנגרם לשותפות ( ככל שהכוונה היא שנגרם נזק שאינו פגיעה בשם הטוב) ומהן אמות מידה שעל יסודן נקבע הסעד המבוקש.
התובעים שכנגד הפנו ל"דו"ח חקירה", קרי לדו"ח שערך מר ברעם. בדו"ח נכתב, כי ביום 26.06.12, מר ברעם הגיע לביתו של הנתבע שכנגד במטולה, ו"ממול לביתו" איתר " רמסה כתומה הנושאת מספר 074 שיש חשד שנגנבה על ידי הנדון.". בחקירתו הנגדית, העיד בפנינו מר ברעם, בהגינותו, כי אין לו מושג אם הרמסע נגנבה. בסיכומי התובעים שכנגד, נטען כי אותו מתקן הינו " גונדולה", ששייכת לחברת " מילוז", תוך הפנייה לעדות התובע בפנינו.
הטענה שלפיה אותו מתקן/גונדולה/רמסע נגנב על ידי התובע – לא הוכחה. אף אם נתעלם מן הקושי הנובע מהעמימות בו נקטו התובעים שכנגד בכתב התביעה שכנגד, כל שניתן להסיק מחומר הראיות שהונח לפנינו, הוא שקיימת גונדולה ליד ביתו של התובע. בשים לב למידת ההוכחה המתבקשת בטענות מסוג זה, ומאידך לדלות ראיות הנתבעים - הרושם הוא כי טענות התובעים שכנגד נועדו להשחיר את פני התובע.
אכן, התובע הודה בהגינותו כי קיימת ליד ביתו גונדולה, שלפי מיטב זכרונו, שייכת למפעל מילוז. אלא, שלפי עדותו מי הנתבעים הורה לו לאסוף אותה מ"השטח" ולהביאה לביתו, כך שמעסיקיו ידעו על כך ולא הייתה מניעה שיפנו אותה משם. עדות זו, לא נסתרה כלל ועיקר, והיא מקובלת עלינו.

אשר לסעד – בסיכומיהם מבהירים התובעים שכנגד מה הם לא תובעים - הם " מעולם לא תבעו את המתקן". מנגד, מהות הנזק הנטען לא ברורה. הם מציינים כי הם תובעים " רק את הנזקים שנגרמו להם נשוא מעשה הגניבה של חלבי", ומפנים לעדותו של הנתבע 2. ברם, לא היה בעדותו כדי להצדיק ממצא בדבר נזק שנגרם לנתבעים. כך באו הדברים לידי ביטוי בעדותו:
"ש. אתה תובע את ה- 70,000 ש"ח זה בגין אותו גונדולה.
ת. אני לא זוכר הכל בעל פה.
ש. אני מקריא לך מסעיף 34 לתביעה שכנגד.
ת. כנראה זה על גונדולה.
ש. נכון שלא תבעו אותך על הגונדולה.
ת. אנחנו השנה כנראה לא נקבל את החומר בגלל הגונדולה, והנזק יהיה הרבה יותר מ- 70,000 ש"ח."
כללו של דבר: מכל הטעמים שפירטנו לעיל, דין התביעה להידחות.

התביעה להחזר כספים בגין דו"חות תנועה
טענות הצדדים - התובעים שכנגד טענו, כי על הנתבע שכנגד להשיב להם הוצאות בהן נשאו בקשר לדו"חות תנועה אותם צבר, בסך של 3,050 ₪.
הנתבע שכנגד הכחיש את הטענות, לרבות את סכום הדו"חות ופרטיהם. הוא הוסיף, כי בהתאם להוראות הדין ולנהוג, על המעסיק לשלם דו"חות כאמור. עוד טען הנתבע שכנגד, כי הוא " אולץ" לעבוד משך שלושה חודשים בגבולות " המפעל", למרות שהיה " בשלילה", ובתמורה " סוכם", כי התובעים שכנגד ישלמו את הדו"חות ( שלפי טענתו היו בסכום נמוך מהסכום הנטען).

דיון והכרעה–
מוכנות אנו להניח לטובת התובעים שכנגד, כי הושתו על התובע קנסות כאמור בסך של 3,050 ש"ח, וכי הם נשאו בסכום זה - למרות שהנחות אלו אינן נקיות מספקות. אף תחת הנחות זו לא יוכלו התובעים שכנגד להיוושע.
על פי האסמכתאות שהציגו התובעים שכנגד, עולה כי מדובר, לכאורה, בקנסות שהושתו בשנים 2008 ו-2011. העובדה כי התובעים שכנגד לא דרשו החזר מן העובד משך תקופה ארוכה, מתיישבת עם טענתו לפיה הוסכם בין הצדדים כי המעסיקים יישאו בתשלום הקנסות.
הנה כי כן, לא הוכח שניתנה לתובע טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, אשר הוא חייב בהשבתה.
ודוק: מעסיק אינו זכאי, לאחר סיום יחסי העבודה, וכתגובה לתביעה שמגיש עובד, לטעון לקיזוז תשלומים ששולמו לעובד מעבר למגיע על פי הדין, או להתנער מהסכמות חוזיות. [ראו לאחרונה: ע"ע 24946-09-14 זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ (04.08.16), בסעיף 9 לפסק הדין].
למעלה מן הצריך, נתייחס לאסמכתאות שהגישו התובעים שכנגד.
כזכור, הנתבעים עתרו להשבה בסך של 3,050 ש"ח. מעיון באסמכתאות שהגישו עולה כי הסך הנ"ל, מקורו בסכום יתרת שתי כרטסות הנהלת חשבונות: האחת משנת 2008 שיתרתה 1,250 ש"ח, והשנייה משנת 2011, שיתרתה 1,800 ש"ח. אלא שמעיון בכרטסת 2008, עולה כי מתוך היתרה בסך 1,250 ש"ח, רק 500 ש"ח מיוחסים לנתבע שכנגד, היתר מיוחס לעובד אחר. נוסף על כך, חלק מן הדו"חות אליהם מתייחסים רישומי החשבונות כלל לא הוגשו, וספק אם בנסיבות העניין דו"חות פנימיים של הנהלת החשבונות הינם ראיה מספקת.
אשר על כן, דין התביעה דנן להידחות.

התביעה להשבת דמי מחלה
טענות הצדדים
לטענת התובעים שכנגד, תקופת המחלה בה שהה הנתבע שכנגד בשנת 2012, עובר לניתוק יחסי העבודה, הייתה פיקטיבית. הם הוסיפו, כי במהלך תקופת המחלה הנתבע שכנגד נצפה עורך קניות ומבלה. בנסיבות אלו, כך נטען, הנתבע שכנגד הוציא מהם דמי מחלה במרמה ועליו להשיבם להם, וכן לפצותם בגין הקושי שהיה להם לשבץ נהגים אחרים. בסך הכל, עתרו לחייב את הנתבע שכנגד לשלם להם סך של 13,500 ₪. הנתבע שכנגד הסתפק בהכחשה כללית של הטענות.

דיון והכרעה
לאחר שבחנו את טענות הצדדים, ובשים לב לראיות שהונחו לפנינו, ראינו לדחות את טענות התובעים שכנגד. להלן נבאר:

על פי תעודות המחלה שהונחו לפנינו, הנתבע שכנגד היה באי-כושר בתקופה 17.06.12 – 13.08.12. אי כושר זה, נקבע במסגרת 7 תעודות מחלה שונות. בכל התעודות הייתה האבחנה Weakness. הראיות העיקריות שהציגו התובעים שכנגד כדי לתמוך בטענתם שלפיה אי הכושר היה פיקטיבי הן: דו"ח מעקב שבוצע על ידי מר ברעם לפי הנטען ביום 26.06.12 , וחוות דעת מומחית ברפואה תעסוקתית – ד"ר טטיאנה פובשדני. להלן נתייחס לראיות אלו.

אשר לדו"ח המעקב –
מבלי למצות, אלו הממצאים שמצא מר ברעם, אשר לכאורה עקב אחר התובע ביום 26.06.12: בבוקרו של אותו יום הנתבע שכנגד הסיע את רעייתו בנסיעה שארכה ( הלוך ושוב) 9 דקות. לאחר מכן, בין השעות בין 08:40 – 11:47, שהה הנתבע שכנגד מחוץ לביתו. בגדר שהות זו, הנתבע שכנגד ביצע קניות (בחנויות שונות לרבות במרכול) , וכן ביקר באזור התעשייה בסמוך למוסך. לאחר מכן שב לביתו. בין השעות 11:47 – 16:00 ( שעת תום המעקב) הנתבע שכנגד לא יצא את ביתו. בפרק הסיכום של הדו"ח מציין מר ברעם, בין היתר, כי: "מהממצאים עולה בברור שהנדון רחוק מלהיות חולה, ובהחלט מחפש לעצמו תעסוקה להעביר את הזמן, במעקב לא ניראה עובד אך ניתן להתרשם גם מתוכן שיחת הטלפון שלא יתנגד לעבודה מזדמנת.". בפרק ההמלצות בדו"ח ממליץ מר ברעם לשקול יום מעקב נוסף במטרה לבדוק האם הנתבע כנגד עובד בעבודה כלשהי. אולם, אין מחלוקת כי מעקב כזה לא בוצע.
בכל הכבוד הראוי, השאלה האם הנתבע שכנגד " חולה" אם לאו, איננה בתחום מומחיותו של מר ברעם, ולקביעתו הקטגורית בעניין זה אין משקל כלשהו. דווקא היומרה לקבוע בעניינים כאלו, כמו גם היומרה להסביר כי הנתבע שכנגד מחפש " להעביר את הזמן", וכי הוא לא יתנגד לעבודה מזדמנת – לא מחזקות את הדו"ח. אשר לחלק העובדתי של הדו"ח – קרי העובדה שלכאורה התובע שהה מחוץ לביתו בליווי בנו משך כ-3 שעות – ממצא זה איננו מלמד כי אי הכושר הוא פיקטיבי, או שלא היה מוצדק.
על כך יש להוסיף שתי הערות:
האחת – בכל הנוגע ליום המעקב – 26.06.12 - אף הרופאה התעסוקתית שזימנו התובעים שכנגד לעדות, קובעת כי אי הכושר היה מוצדק.
השנייה– אי הכושר נבחן, או אמור להיבחן, בשים לב למהות התפקידים שמבצע העובד במסגרת עבודתו. כך גם נבחנו הדברים על ידי הרופאה התעסוקתית מטעם התובעים שכנגד, אשר בחנה את שאלת אי הכושר, בהינתן שהתובע שימש נהג משאית. לכן, אי כושר אין פירושו בהכרח, כי העובד אמור להיות רתוק למיטתו, אלא שהעובד אינו כשיר למלא את התפקידים אותם הוא ממלא במסגרת עבודתו.

אשר לחוות דעת הרופאה התעסוקתית -
בהתאם לחוות הדעת, ד"ר פובשדני התבקשה להעריך את כושר עבודתו של הנתבע שכנגד, על פי המסמכים שעמדו לרשותה – התיק הרפואי מקופ"ח כללית, ו"דו"ח חקירה מתאריך 26.06.2012".
לאחר שעיינו בדו"ח סבורות אנו, כי מסקנות ד"ר פובשדני אינן תומכות בטענות התובעים שכנגד. לגישתה, על פי המסמכים שהוצגו לפניה ניתן לאשר אובדן כושר עבודה מלא בשיעור של 100% לתקופת הבירור הקרדיאלי החל מיום 17.06.12 ועד יום 29.07.12. מסקנה זו סותרת את חלק הארי של טענתם הכללית של הנתבעים לפיה תקופת המחלה הייתה פיקטיבית.
אכן, ד"ר פובשדני מציינת כי לאחר יום 2 9.07.12, אין בידיה ממצאים המעידים על אובדן כושר עבודה. ברם, דעתנו היא, כי קביעה זו אינה שוללת את תוקפן של תעודות המחלה מיום 29.07.12 ו-05.08.12, ולו לאור הטעמים הבאים:
ראשית, ד"ר פובשדני איננה קובעת כי התובע היה כשיר לעבודה, אלא שאין בידיה ממצאים שמעידים על אובדן כושר עבודה באותה תקופה שלאחר 29.07.12.
שנית, הערכת מצבו הרפואי של התובע על-ידי ד"ר פובשדני מבוססת על מסמכים, ולא על בדיקה בזמן אמת, על כל המגבלות הנובעות מכך.
שלישית, ד"ר פובשדני מודה כי מסמכי הבדיקות הקרדיאליות ( ארגומטריה, אקו, וכנראה בדיקת קרדיולוג) לא הונחו בפניה ( הגם שלפי רישומי הרופא המטפל עולה כי הבדיקות הארגומטריה והאקו היו תקינות).
רביעית, ד"ר פובשדני, איננה מנמקת את קביעתה דנא כדבעי. נסביר: בפרק העובדות, היא מציינת כי בביקור מתאריך 29.07.12, נכתבו אבחנות נוספות Myalagia ו-Hyperlipidemia. ד"ר פובשדני אינה מתייחסת לאבחנות נוספות אלו, אם כשלעצמן ואם בהצטרף לתלונות התובע בדבר חולשה, ולמשמעותן בהיבט של כושרו של התובע לעבוד.
חמישית, בחוות דעת ד"ר פובשדני, אין התייחסות לעברו הרפואי של העובד, שעל פי חומר הראיות שהונח לפנינו כולל אירוע לבבי משנת 2009, בכך בא לידי ביטוי גם יתרון הרופאה המטפלת.

כללו של דבר: לא הוכח פגם כלשהו בתעודות המחלה של התובע. משכך, נשמט הבסיס תחת תביעה זו, אשר דינה להידחות.

התביעה לאכיפת עסקת מכר רכב
טענות הצדדים–
התובעים שכנגד טענו, כי הנתבע שכנגד ביקש לרכוש מהם רכב מסוג "טנדר". לטענתם, הוא קיבל לרשותו את הרכב, אך לא שילם את תמורתו בסך של 60,000 ₪. משכך, עתרו לחייבו לשלם להם סך של 60,000 ₪.
הנתבע שכנגד הכחיש את הטענות. הוא הודה כי רכש את הרכב. אלא, שלטענתו שילם את מלוא התמורה בשיק. הנתבע שכנגד הוסיף, כי בטרם בוצעה העברת בעלות של הרכב על שמו, הרכב נגנב, אך הוא לא קיבל את הפיצוי מחברת הביטוח, ש"נראה" כי הועבר לתובעים שכנגד.

דיון והכרעה– דין התביעה להידחות בשל חוסר סמכות עניינית.
בסעיף 24 (א)לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט – 1969, נקבע כך: "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [ נוסח חדש];". רכיב תביעה זה, כפי שנוסח, אינו מגלה זיקה ליחסי העבודה.

סוף דבר
התביעות מתקבלות בחלקן. התביעה שכנגד נדחית כליל.
לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבות את הנתבעים 1 – 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים, וזאת תוך 30 ימים מיום שיקבלו לידיהם פסק דין זה:
הפרשי שכר ודמי מחלה –
בסך של 3,697 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 01.08.09 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בסך של 3,551 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 01.09.09 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
סך של 1,800 ₪ נטו, ובתנאי שהסכום ברוטו לא יעלה על מ-2,690 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 10% לשנה, מיום 01.07.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
סך של 1,750 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 10% לשנה, מיום 01.08.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
סך של 3,960 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 10% לשנה, מיום 01.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
דמי הבראה –
בסך של 1,670 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 23.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בסך של 16,915 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 15.02.09 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
פדיון חופשה – בסך של 35,464 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 23.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
פיצוי בגין הפרשות בחסר לקרן פנסיה – בהתאם לסכומים ולמתכונת שפירטנו בסעיף 117 לפסק הדין.
השבת ניכויים שלא הוכח כי הועברו ליעדם – בסך של 1,840 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 30.09.05 ועד למועד התשלום המלא בפועל. בכפוף להערתנו בסעיף 124 לפסק הדין.
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות – בהתאם לסכומים ולמתכונת שפירטנו בסעיף 131 לפסק הדין.
פיצויי פיטורים – בסך של 120,285 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מופחתים בשיעור 10% לשנה, מיום 23.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובהתאם למתכונת המפורטת בגוף פסק הדין.
תמורת הודעה מוקדמת – בסך של 8,250 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 23.09.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – בסך של 60,000 ₪.

בשים לב למכלול נסיבות העניין לרבות: הדרך המכבידה בה נוהלו התביעות, ובכלל זאת הפער בין הסכומים להם עתר התובע לבין הסכומים שנפסקו בסופו של יום, ומנגד ההכבדה הית רה מצד הנתבעים, אשר כללה העלאת טענות סרק רבות שהאריכו וסיבכו את הדיון, וכן הערותינו לגבי התביעה שכנגד - יש לחייב את הנתבעים-התובעים שכנגד, לשלם לתובע-נתבע שכנגד, הוצאות משפט בסך של 4,500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

כל צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מן היום שיקבל לידיו פסק דין זה.

ניתן היום, ‏כ"ח אב תשע"ו, ‏01 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' ויולט חורי
נציג ציבור (עובדים)

ורד שפר, שופטת
נשיאה